הראי"ה: חסיד, רב פוסק וחוזה

83 שנה אחרי פטירתו, אפשר להיווכח כי הרב קוק לא התנתק מהמציאות אלא להפך – הזהיר מפני סכנות ומשברים • הראי"ה צפה שריחוק ממקור הקודש יכול לפגוע בציונות, ושהקדמה עלולה לדרדר את האנושות – אלא שהאמין ביכולתנו להציל את המצב, וסלל דרך לתיקון לאור התורה • הראי"ה היה מחמיר גדול כלפי עצמו, ונטה לחומרה גם בהנהגתו הציבורית, אך התנגד לחומרות חסרות בסיס שעשויות להרחיק את הציבור מהתורה • חזונו לגאולת התורה כלל יוזמות ללימוד כללי התורה, כדי לעמוד על השיטתיות והסדר שבה

ריאליות ואמונה

נראה ששלושה הרב קוק היו: האחד – חסיד קדוש ומחמיר, השני – שמרן שנוטה לחומרא ובשעת הצורך מקל כפי הנצרך, השלישי – חדשן שהוגה רעיונות על גאולת התורה ותלמודה. אולם כשמבינים את מלוא אישיותו, מבינים שמדובר באדם גדול מאוד, שהקיף עולמות שלמים שהתאחדו לעולם אחד באישיותו

יש הטוענים כלפי הרב קוק, שהוא היה כביכול אופטימיסט חסר תקנה שאינו נותן דעתו למציאות. אולם האמת הפוכה: מכתביו רואים שהוא היה מפוכח מאוד, והכיר את הסכנות הנשקפות לעם היהודי. הוא גם כתב על הסכנה שנשקפת לאנושות בפיתוח המדע והחברה תוך התרחקות מאמונה, כפי שהתברר מהאסונות שהמיטו על האנושות התנועה הקומוניסטית והתנועה הנאצית. כיוצא בזה, עם תמיכתו בעוסקים ביישוב הארץ וקיבוץ הגלויות, הוא העריך שבלא התחברות אל מקור הקודש – בדרך הטבע לא יהיה בכוחה של הציונות החילונית להתמודד עם הקשיים והמכשולים שיעמדו בדרכה. הוא אכן צדק: בלא מלחמת העולם הראשונה, ועוד יותר מזה בלא מלחמת העולם השנייה והשואה האיומה שהתרחשה בה, התנועה הציונית לא הייתה מגיעה להקמת המדינה. על השואה אכן מרן הרב קוק לא סמך, הוא דיבר על האחריות המוטלת על בני הדור לקדם את העם היהודי אל הקמת המדינה בלא אסון נורא. לכן התריע בפני כל מי שהקשיב, שמוכרחים לחבר את התנועה הלאומית אל הקודש ולפעול במלוא המרץ לקוממיות ישראל. הטענה הייתה הן כלפי הציונות החילונית, והן כלפי הציבור החרדי שעמד מנגד ולא התגייס לעלייה ויישוב הארץ.

אלא שהייתה ברב קוק גם אופטימיות מיוחדת. הוא האמין באמונה שלמה בה' שבחר בעמו והבטיח לגואלו. ולא זו בלבד אלא שהיה לו גם חזון כיצד לקדם את עם ישראל בתהליך גאולתו, כיצד להעמיק בתורה ולהאיר את אורה עד שכל ישראל יחזרו בתשובה. כלומר, מקור האופטימיות שהפיח היה נעוץ בדרך שסלל, שעל ידה ניתן להתקדם, וזאת תוך ידיעה נוקבת שאם לא נזכה לכך – על פי דרך הטבע צפויים לנו חס ושלום ייסורים קשים, ברוחניות ובגשמיות.

בזה הוא היה שונה מרוב חבריו הרבנים, שמצד אחד פחות חששו מהסכנות הרוחניות והלאומיות הנשקפות לעם היהודי, ומצד שני היו פחות אופטימיים ביחס ליכולת לפעול כדי לשנות את המציאות לטובה.

לא מקרה שספריו נקראים 'אורות', שכן הם מבטאים אמונה ודרך של מי שרואה את התמונה השלמה של העולם על כל חלקיו, והאור הוא המאיר בדייקנות את היתרונות והחסרונות שבפועל, ואת הדרך להעצמת היתרונות, להתגברות על החסרונות ולתיקונם.

הקושי בהבנת משנת הרב

כל כך גדולה ורחבה ועמוקה הייתה תורתו של מרן הרב קוק, עד שאפילו גדולי תלמידיו התקשו להבין אותה כמערכת אחת שלמה. כפי שסיפר הרב הנזיר, הרב דוד כהן, במבוא ל'אורות הקודש' (עמ' 18). כשבע שנים לאחר שהכיר את מרן הרב, בהיותו כבן שלושים וחמש, בקיא בתורה, במחשבה, בקבלה ובפילוסופיה כללית, הוא פנה אל הרב בשאלה: "רבנו, קדושה יש כאן אצלו, רוח, השפעה סגולית. האם יש גם תורת הרב? תוכן לימודי מסוים? שיטה? והתשובה: כן, ודאי… מאז גמלה החלטתי, לברר תורת הרב כשיטה אלוקית שלמה, יסודותיה, ויסודי היסודות, ועל פיהם לבחור כתביו ולסדרם במאמרות". והמשיך לספר: "הרב מסר לידי כתבי קדשו, ועודד אותי בדבריו, כי הוא סומך עלי בסידורי".

משנתו ההלכתית – לעצמו ולציבור

גם בתחום התלמוד וההלכה קשה לעמוד על משנתו, עד שלכאורה נראה ששלושה הרב קוק היו: האחד – חסיד קדוש ומחמיר, השני – שמרן שנוטה לחומרא ובשעת הצורך מיקל כפי הנצרך, השלישי – חדשן שהוגה רעיונות על גאולת התורה ותלמודה. אולם כשמבינים את מלוא אישיותו, מבינים שמדובר באדם גדול מאוד, שהקיף עולמות שלמים ושונים, שהתאחדו לעולם אחד באישיותו.

בעולמו הפנימי היה הרב קוק חסיד, פרוש וקדוש, שמתוך שראה את נקודת האמת והאור שבכל דעה ומנהג, נטה להדר ולהחמיר ככל השיטות. ולא היה לו בזה שום קושי, כי היה שמח בכל הידור שיש לו בסיס בהלכה, ובתנאי שהחומרה לא תהיה על חשבון אחרים. כך למשל נהג לטבול כל בוקר; לא הביט בדמות אישה, אף שנהג לקבל שאלות מנשים, ונהג כלפיהן בכבוד ובנימוס; גם בימי החופש, דבר שהיה מקובל אצל הרבנים, היה שוקד על לימודו, עד שהיו רבנים זקנים שהעירו לו שאם ינהג כך לא יוכל להבריא כראוי בחופש; ובעת שיצא מהים, דקדק להפקיר את המגבת המרובעת שהתנגב בה, כדי שלא ייכנס לספק רחוק שמא המגבת צריכה ציצית. זו חומרה ששום רב מגדולי הרבנים שהיו עמו לא התעוררו לחשוב עליה. כיוצא בזה דקדק בפרטי מנהגים: לפני תשעה באב חלץ תחילה את נעל שמאל, מכיוון שזו חליצה של אבל, ולפני יום הכיפורים חלץ תחילה את נעל ימין, שכן זו חליצה של מצווה משמחת של יום הכיפורים. כך בכל הליכותיו היה מהדר ומדקדק.

אולם הוא נאלץ לשמש ברבנות, מפני עוניו ומפני ההכרח הציבורי, ובהנהגתו הרבנית נטה מעט לחומרא ולשמרנות, למרות שרבותיו (הרב דון יחיה מלוצין, רבי ראובן מדינבורג והנצי"ב מוולוז'ין) לא נטו להחמיר. רק כאשר השעה הייתה דחוקה הכריע על פי כללי ההלכה להיתר, כפי שנהגו כל הפוסקים מדורי דורות. אומנם גם בזה הקל רק כמידת ההכרח, ומעבר לכך החמיר. כמדומה ששני טעמים היו לנטייתו לחומרא: האחד, משום חסידותו ודבקותו בקדושת המצווה ביקש לשומרה ככל האפשר, והשני, כדי שלא להגדיל את המרחק שבין החוגים החרדיים הנוטים לחומרא ובין כלל הציבור הדתי והמסורתי, ולשמור בכך על אחדות ישראל החשובה והנחוצה כל כך (למרבה הצער, בניסיון זה לא כל כך הצליח).

היתר המכירה

כך למשל לגבי היתר המכירה: מחד, הרב קוק ביסס את היתר המכירה, ומאידך נטה בכל מה שאפשר לדעת המחמירים, ואף לאחר המכירה אסר על יהודים לעשות את המלאכות הכתובות בתורה, למרות שמעיקר הדין אין הבדל בין המלאכות, שכן שביעית בזמן הזה מדברי חכמים. גם על מה שהקל היה מיצר מאוד. אולם כאשר יצאו לפקפק על ההיתר, כתב שוב ושוב שהוא מבוסס מאוד, ובאמת היה אפשר להתיר בשעת הדחק אפילו בלא מכירה. כנגד המוציאים לעז על ההיתר, היה מוחה בעדינות ובאהבה כמנהג חסידותו, תוך שהוא מגן בתוקף על החקלאים, כדי שלא ייפגעו במעמדם או במצווה הגדולה שהם מקיימים, מצוות יישוב הארץ (עיין אגרות הראיה קצב, רמא, רנג, שי, שיב).

לא אמנע מלהביע כאן את עמדתי, שלאחר שסוגיית השמיטה התלבנה להלכה ולמעשה במשך יותר ממאה שנה, ניתן להסיק שראוי להישען יותר על היתר המכירה, הן מפני שהיתר המכירה מבוסס מאוד להלכה, והן מפני שהנטייה לחומרא וההשתדלות לארגן אוצר בית דין לא מנעה את המחלוקת עם הציבור החרדי, ולא קירבה את חקלאי ישראל לשמירת השביעית, שעיקרה שביתה. יחד עם זאת יש להתקדם בהדרגה לקראת קיום השביעית, על ידי עידוד החקלאים שמסוגלים לשבות לגמרי (כפי שנוהג משרד החקלאות).

התנגד להחמרות רחוקות על הציבור

אומנם כאשר היה מדובר במנהגים שאין להם יסודות איתנים, הקפיד הרב קוק שלא להכביד בחומרות, וגם על כך נאלץ להתווכח עם רבנים, שמתוך חשש של חילון ורפורמה נטו להחמיר יתר על המידה. כפי שכתב בנוגע לשמן שומשמין (אורח משפט קח-קיד), ואף ביאר שהמוסיף גזירה לגזירה עובר באיסור (רש"י ביצה ב, ב "ומי").

בתוך דבריו שם, כנגד טענת המחמירים שאם לא נחמיר תיפרץ הגדר, מופיעה עמדתו לדורות שהחשש הפוך – אם נחמיר במה שלא נצרך, הגדר תיפרץ יותר: "שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדווקא על ידי מה שיראו שכל מה שיש להתיר על פי עומק הדין מתירין אנחנו, ישכילו לדעת שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמיתת דין תורה, ויימצאו רבים הדבקים בתורה, שישמעו לקול המורים בעז"ה. מה שאין כן כשיתגלה הדבר, שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה ראויים הם להיתר ורבנים לא חשו על טרחם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא מזה ח"ו חילול השם גדול מאוד, עד שמתרבים המתפרצים לומר על כמה גופי תורה, שאם הרבנים רוצים – היו יכולים להתיר, ועל ידי זה יוצא משפט מעוקל" (שם, עמ' קכו).

מלמד כללי התורה

פרט לעיסוקיו וטרדותיו בעבודת הרבנות, היה מרן הרב קוק בעיקר בעל חזון גדול, שהבין לעומק את המשבר הרוחני שעם ישראל נמצא בו והגה רעיונות לגאולת התורה ותלמודה, במקביל לגאולת עם ישראל בחזרתו לארצו. הוא דיבר על הצורך ללמוד את כללי התורה ההלכתיים והמחשבתיים, כדי שתוכל התורה להופיע באורה הגדול השלם, כמערכת אחת הגיונית, שממשיכה ברכה מרום שמיים על נשמתם של ישראל, ועד תחתיות הארץ – בבניין האומה בכל סדרי החברה והכלכלה, ובחיי כל משפחה ואדם.

לשם כך הגה את רעיון 'הלכה ברורה' ו'בירור הלכה', כדי לחבר את לימוד התלמוד ומפרשיו עם לימוד ספרי ההלכה כרמב"ם ושולחן ערוך ומפרשיהם. על ידי כך יימשך קו ישר והגיוני מיסוד הסברות בתלמוד עד פרטי ההלכות. לשם כך הגה גם את רעיון האנציקלופדיה התלמודית, כדי להעמיד את כל הסוגיות כמערכת אחת, שמתוך הכללים הגדולים מסתעפים כללי המשנה. ועוד הגה רעיונות על כתיבת מבואות כלליים לכל המסכתות והספרים החשובים (רעיונות אלו מבוארים ב'אורות התורה' ובעוד איגרות רבות).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.