כיצד הציבור קובע מנהגים?

חכמים קובעים את התקנות והסייגים למען עם ישראל, וכל תקנה תלויה בקבלת העם • עם זאת, אין לחשוש שמא העם יחפש רק הקלות; עובדה שמנהגים רבים התקבלו בישראל לאורך הדורות, למרות הקושי שבהם • חבישת כיפה על הראש, פסוקי דזמרה וצום מלא בתעניות החורבן – אלו רק חלק מהמנהגים שעם ישראל קיבל על עצמו, עד שהפכו לחובה • קבלה של מנהג, לקולא או לחומרא, נחשבת רק אם יש לה בסיס הלכתי • מנהגם של שומרי התורה והמצוות הוא הקובע מה יתקבל

שאלות על מעמד העם בתורה

מנהגם של אנשים שמנוכרים לתורה ומצוות ואינם שומרים מצוות – אינו בעל תוקף של מנהג. רק מנהג של דתיים שרואים עצמם מחויבים לתורה ולמצוות – נחשב כמנהג שיש להתחשב בו לקולא או לחומרא. נראה שגם למנהג של מסורתיים יש משקל מסוים

שאלה: הכותרת של הטור הקודם הייתה: "הרבנות צריכה לייצג את העם", ולכן אם תיקנו תקנה שהציבור אינו עומד בה, תקנתם בטלה. האם התורה נתונה לרצון הציבור?! ואם כן, חכמים איבדו כל סמכות, שכן אם חשבו שראוי לתקן תקנה מסוימת – סימן שכך היא האמת על פי התורה, ואיך אפשר שהציבור שהתרשל בשמירתה יגרום לביטולה? האם ייתכן שתהיה לו סמכות גדולה מלבית הדין?! ויותר מזה, אם הסמכות לקבלת התקנה נתונה לציבור, הוא הרי ילך תמיד לקולא עד שלא יישאר שום איסור? ובמצב כזה, רבנים שירצו שדעותיהם תתקבלנה יפסקו תמיד לקולא?

תשובה: הכותרת לא הייתה מדויקת, לא התכוונתי שהרבנים מייצגים את העם, אלא הרבנים מייצגים את התורה עבור עם ישראל. כלומר התורה ניתנה לכל ישראל, "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד), וכל מגמתה להיטיב לישראל, וכפי שהמצוות נקראות בזוהר "עצות טובות". חכמי ישראל בתקנותיהם מפרשים את התורה ועושים תקנות וסייגים לתורה עבור עם ישראל, כדי שידבק בתורה ויקיים את מצוותיה לטוב לו כל הימים. ואם העם אינו עומד בתקנתם, תקנתם בטלה, ואחת משתיים: או שאין בה צורך, או שיש למצוא דרך אחרת לרומם את העם ולכוונו.

קבלת האומה

וזהו שנפסק ברמב"ם (ממרים א, א-ב): "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל… כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה…". "דימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה" (ע"ז לו, א; רמב"ם הלכות ממרים ב, ה-ו). וכפי שתקנתו של עזרא הסופר על טבילת בעלי קרי בטלה (ברכות כב, א), וכפי שהתקנה על איסור שמן גויים בטלה (ע"ז לו, א).

אולם אין חשש שהעם ייטה יותר לצד הקולא, שכן ישראל קדושים ומהדרים במצוות, והרבה יותר פעמים קיבלו על עצמם מנהגי חומרה מאשר מנהגי קולא.

העם מקבל מנהגי חומרה

לדוגמה: מהתורה אסור לאכול רק את גיד הנשה שמתחת לבשר התפוח שעל הירך, שאורכו בשור עד שמונה ס"מ, ובבהמה דקה עד ארבעה ס"מ. חלק זה קל להוציא, אולם חכמים אסרו את הגיד לכל אורכו, מעמוד השדרה ועד סוף השוק. וכן אסרו את קנוקנותיו, היינו ענפיו המתפשטים לתוך הבשר, אבל את השומן הרב שסביב הגיד והקנוקנות התירו. אולם אמרו חכמים (חולין צא, א): "ישראל קדושים הם ונוהגים בו איסור". וכיוון שכך, מנהגם הפך להלכה שחייבים לקיימה. לחומרה זו השלכות כלכליות, מפני שכדי להוציא את השומן, צריכים לחתוך חתכים רבים בבשר הירך, עד שערכו יורד מאוד, כי הוא ראוי בעיקר לבשר טחון. כדי לצמצם את הטורח וההפסד שבהוצאתו, ברוב הקהילות נוהגים למכור בשר זה לגוי.

מנהגי החומרה בתפילה

דוגמה נוספת: מתחילה, בתקופת התנאים, נחשבה אמירת פסוקי דזמרה מנהג חסידות ששיבחוהו חכמים, וכפי שאמרו חכמים (ברכות ד, ב): "כל האומר תהילה לדוד (=אשרי) בכל יום שלוש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא". וכן אמר רבי יוסי על עצמו (שבת קיח, ב): "יהא חלקי מגומרי הלל (=ההללויות שבפסוקי דזמרה) בכל יום", שכן זה מנהג חסידות. וכן עולה מדברי רס"ג ורמב"ם. אמנם מרי"ף ורא"ש משמע שאמירתם חובה, שכן חובה לפתוח את התפילה בדברי שבח, ואין להסתפק בשלוש הברכות הראשונות של תפילת עמידה, ולכן תיקנו חכמים ברכות לפסוקי דזמרה – "ברוך שאמר" ו"ישתבח" (ב"ח או"ח נא). אלא שגם לדעתם היה די באמירת פרק אחד או שלושה פרקים, כפי שנהגו בימי התנאים. ישראל קדושים נהגו לומר את כל ההללויות, ואחר כך הוסיפו עוד פרקים ובהמשך עוד, עד שהגענו לנוסח שלפנינו (ראו פנה"ל תפילה יד, בג, 1-2).

ואם כך על פסוקי דזמרה שתיקנו להם ברכות, קל וחומר אמירת תחנון, אשרי ובא לציון, שיר של יום, פיטום הקטורת ועלינו לשבח, שהם מנהגי רשות, ועם ישראל קיבלם על עצמו עד שנעשו חלק מסדר התפילה.

וכן תפילת ערבית תוקנה כרשות, וישראל קדושים נהגו בה כחובה, עד שהפכה לחובה (פנה"ל תפילה כה, ב).

מנהג החומרה בחבישת כיפה

בימי התלמוד, רק יחידים מבין הגברים היו נוהגים מנהג חסידות שלא ללכת ארבע אמות בלא כיפה, כפי שמסופר (קידושין לא, א) על רב הונא בריה דרב יהושע, שלא היה הולך ארבע אמות בגילוי הראש. וכן אמרו (שבת קנו, ב) שהכיפה מועילה ליראת שמיים, ולכן כאשר חכמי הגויים אמרו לאמו של רב נחמן בר יצחק, בעודו תינוק, כי הוא עלול להיות גנב – הקפידה לחבוש כיפה לראשו, כדי להצילו מיצרו הרע.

הרי שחבישת הכיפה התחילה כמנהג חסידות, ובמשך הזמן נהגו ישראל להקפיד על כך, עד שיצא מגדר מנהג חסידות והפך להיות מנהג מחייב.

כיוון שכך התעוררה שאלה: מה יעשה אדם בחו"ל שמוכנים לקבל אותו לעבודה רק אם במשך זמן העבודה לא יחבוש כיפה? השיב על כך הרב משה פיינשטיין (אג"מ או"ח ד, ב), שהואיל שחבישת הכיפה היא ביסודה מנהג חסידות, אין חיוב לקיימו אם על ידי כך ייאלץ להפסיד את כל פרנסתו.

עוד דיון ישנו בנוגע לגודל הכיפה: יש שהשיבו שהיא צריכה לכסות את רוב הראש (רבי שלמה קלוגר), יש אומרים שהיא צריכה להיראות מכל הצדדים (עי' יחווה דעת ד, א), ויש אומרים שהעיקר שהוא ייחשב כמי שיש כיסוי לראשו (אג"מ או"ח א, א). בכל אופן מצינו שוב מנהג חסידות שישראל קדושים קיבלו על עצמם בלא שום הוראת חכמים, ורק לאחר שהכול נהגו בו, החלו חכמים לדון בגדרי המנהג.

תעניות החורבן

על פי תקנת הנביאים, החובה לצום בכל צומות החורבן צום מלא היא רק בתקופה שיש גזירות קשות, אבל בזמן שבית המקדש חרב ועם זאת אין גזירות קשות – רק בתשעה באב חייבים לצום, ואילו בשאר הצומות יכול כל אדם להחליט כיצד לנהוג. וישראל קדושים נהגו להדר באבלות המקדש ולצום בצומות הללו צומות קלים (פנה"ל זמנים ז, א-ב). וכן בתענית אסתר לא תיקנו חכמים לצום כחובה, אלא שמתקופת הגאונים נהגו כל ישראל לצום, עד שמנהגם הפך להלכה מחייבת (שם יד, ט).

הקולא באיסור חדש וההלכה בארץ

מנגד, לעיתים ישראל נהגו להקל על פי דעת יחידים, כפי שהיה באיסור 'חדש', עד שמנהגם התקבל כהלכה. איסור חדש הוא האיסור לאכול מתבואה שהשרישה לאחר ט"ז בניסן עד שיגיע יום ט"ז בניסן של השנה הבאה. לדעת רוב התנאים, ורוב ככל הראשונים, איסור זה מחייב גם בחוץ לארץ. אולם מפני הקושי הגדול שבקיום המצווה באירופה, נהגו להקל כדעות יחידים שסוברים שאין איסור חדש בחוץ לארץ. לא זו בלבד, אלא שאפילו היום, כשקל מאוד להשיג בחו"ל תבואה כשרה ללא חשש וספק, רוב ארגוני הכשרות בחו"ל ממשיכים להקל בזה. ואף שמעיקר הדין כיוון שכבר אין מדובר בשעת הדחק היו חייבים להחמיר – כיוון שנהגו להקל, ויש תוקף למנהג ישראל, אי אפשר למחות בידם. אומנם בתוצרת שמייבאים לארץ מחו"ל אין היתר להקל, שכן בארץ נהגו תמיד להחמיר, גם במה שמגיע מחו"ל. לכן כל מוצר שיש בו דגן בכשרות של חוץ לארץ בלא אישור של הרבנות, ולא צוין במפורש שהוא מתבואה ישנה או שהוא בהשגחה של רב שידוע כמקפיד על איסור חדש, אסור מחמת הספק לאוכלו, היות שידוע שרוב הבד"צים בחוץ לארץ מקילים באיסור חדש (פנה"ל כשרות א, ו).

מי קובע את המנהגים?

לאחר שלמדנו שחכמים אינם יכולים לכוף את העם לקבל תקנה שאינו עומד בה, וכן למדנו שאם ישראל נוהגים במנהג חסידות – לאחר כמה דורות הוא הופך למנהג מחייב, השאלה המתבקשת היא: מי נחשב בכלל ישראל לקביעת קבלת התקנות והמנהגים?

ראשית, ברור שמנהג שמנוגד למצוות התורה – אין לו שום תוקף. לדוגמה, גם במקום שרבים רגילים לדבר לשון הרע, אין מנהגם של החוטאים מבטל את איסור התורה. וגם כאשר מדובר על תקנה או סייג מדברי חכמים, כל זמן שאין צידוק למנהג, אין מנהג החוטאים מבטל את ההלכה. רק כאשר יש למנהג ביסוס מסוים בהלכה, על פי אחד הפוסקים שמבסס את דבריו על שיקולים הלכתיים, יש לו מעמד בהלכה.

לאור זאת, מנהגם של אנשים שמנוכרים לתורה ומצוות ואינם שומרים מצוות אינו בעל תוקף של מנהג, וגם לא מסתבר שיהיה למנהגם קיום בישראל, שכן אם ימשיכו במשך כמה דורות להתנכר לתורה ולמצוות – מסתבר שזרעם יתבולל בגויים. אלא רק מנהג של דתיים שרואים עצמם מחויבים לתורה ולמצוות – נחשב כמנהג שיש להתחשב בו לקולא או לחומרא.

נראה שגם למנהג של מסורתיים יש משקל מסוים, שכיוון שמסורת התורה והמצוות יקרה לליבם, יש להם חלק בתורה שנתן ה' לעמו ישראל. אלא שכבר למדנו, שכל זמן שאין למנהג הסבר תורני הלכתי, אין לו משמעות. ולכן מנהג המסורתיים נלקח בחשבון כאשר יש גם דתיים שנוהגים כך, וכאשר יש גם רבנים שמצדיקים אותו מלכתחילה או לפחות בדיעבד.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.