מה מיוחד בהפרשת חלה?

בעבר הפרשה חלה הייתה המתנה הבסיסית והתדירה לכהנים, והיא חיזקה את הקשר ביניהם ובין הישראלים • הלחם הוא המזון המיוחד לאדם, מכיוון שהוא דורש עמל ויצירה • על ידי הפרשת החלה זוכר האדם לנתב את כוחות היצירה שלו לתיקון העולם • חכמים הרחיבו את המצווה לחוץ לארץ, אך מהתורה גילוי הקדושה בחיי היצירה הוא בארץ ישראל • בימינו המצווה מדרבנן, ומכיוון שהכהנים טמאים – מאבדים את החלה המופרשת במקום לתת לכהן • אך המצווה עדיין מזכירה לנו את ייעודנו, ובזה מביאה ברכה לבית

על ידי האיסור לאכול מלחם שלא הופרשה ממנו חלה, האדם זוכר את ה' שברא את כוחות היצירה שלו. על ידי המצווה לתת את החלה לכהן, הלחם ותהליך הכנתו נעשים מקושרים לקדושה, והאוכלים ממנו יכולים לרומם ולכוון את כוחות היצירה שלהם לטובה

שאלה: מה המיוחד במצוות הפרשת חלה, עד שאומרים שיש ממנה סגולה לברכה, ואף נשים שאינן מקפידות במצוות מהדרות בה?

תשובה: נבאר את המצווה, ומתוך כך יובנו הדברים. החלה היא אחת מעשרים וארבע המתנות שנצטוו ישראל לתת לכהנים, כדי שיוכלו למלא את שליחותם המקודשת לחנך את ישראל לתורה ומצוות ולמידות טובות. החלה הייתה ניתנת מבצק שנועד לאפיית לחם או עוגות. הרי שחשיבות מיוחדת הייתה למתנת החלה, שממנה הכינו הכוהנים את עיקר מזונם. בנוסף לכך, על ידי מצוות חלה נוצר קשר רצוף בין הישראלים ובין הכהנים: שלא כמו תרומות ומעשרות מהפירות והדגן, שהיו בעלי השדות מחלקים בשדות בכמויות גדולות כמה פעמים בשנה, החלה שניתנת מהבצק הייתה ניתנת מדי יום, מידי כל אישה ישראלית לשכנתה הכוהנת. כך היו כל ישראל מתקשרים בכל יום בעת הכנת לחמם לערכי הקודש, שכן ממש מתוך לחמם היו נותנים חלק לכהנים, ששימשו בתפקידי הרבנים, היועצים והמחנכים.

מהתורה אין לחלה שיעור, אולם חכמים תיקנו שיפריש כל אדם לכל הפחות אחד חלקי עשרים וארבע מעיסתו. ונחתום, שמתפרנס מאפיית לחם, ייתן לכל הפחות אחד חלקי ארבעים ושמונה (משנה חלה א, ט). כך יצא שעשרים וארבע משפחות של ישראלים סיפקו את שיעור הלחם הנצרך למשפחת כהנים אחת. וביישובים עירוניים שבהם היו נחתומים, ממה שהכינו לארבעים ושמונה משפחות פרנסו משפחה אחת.

קדושת החלה וחיזוק הקשר בעם

בעת הפרשת החלה היא מתקדשת כתרומה, שאסור לישראלים לאוכלה והכוהנים צריכים להקפיד לאוכלה בטהרה. לפיכך, הישראלים צריכים להיזהר שלא לטמא את החלה, שאם יטמאו אותה תהיה אסורה באכילה. היה בכך קושי, מפני שהכלל הוא שהפירות יכולים להיטמא רק לאחר שהרטיבום במים כדי לשטוף אותם או כדי להכינם למאכל וכדומה, אבל פירות שעדיין לא הורטבו אינם יכולים לקבל טומאה; לפיכך אין בעיה לישראלים להפריש תרומות מהפירות, כי מפרישים אותן מפירות שלא הורטבו. אבל במצוות החלה מתחייבים רק לאחר שמערבים את הקמח במים ועושים ממנו בצק. ואם מי שמכין את הבצק טמא, הרי שהוא מטמא בידיו את הבצק וגורם לחלה שתהיה טמאה, ובכך הוא גורם להפסד החלה. לפיכך, במקרה שהאישה שלשה את הבצק הייתה טמאה מנידתה או שאר טומאות, הייתה קוראת לשכנתה הכוהנת שתלוש בעבורה את הבצק; הישראלית הייתה מברכת על הפרשת החלה, והכוהנת נוטלת את חלתה וחוזרת לביתה (ירושלמי חלה ג, א). באופן זה הקשר בין הישראליות לכוהנות היה גובר מאוד.

הלחם והאדם

מכאן לעניינה המיוחד של המצווה: הלחם, שהוא עיקר מאכלו של האדם, מבטא במידה רבה את אופיו, שיש ביכולתו לבחור, ליצור ולשכלל. כל בעלי החיים אוכלים מאכלים טבעיים כמו עשבים, עלים, דגנים, ירקות, פירות ואף בשר; ואילו האדם אוכל לחם, שתהליך הכנתו ארוך ומורכב ומצריך עשיית מלאכות רבות – חרישת האדמה, זריעת הדגן, קציר השיבולים, הפרדת גרגירי הדגן מהשיבולים והפסולת על ידי דיש, זרייה ובירור, טחינת הגרגירים לקמח. ואז מגיע השלב המורכב ביותר – לישת הקמח עם המים כדי לעשותו בצק ולאפותו. מכל המאכלים שהאדם אוכל, תהליך הפקתם של הלחם והעוגות הוא המורכב והמתוחכם ביותר.

כמו הלחם כך האדם: כל החיות שבעולם, בזמן קצר ובאופן טבעי לומדות כיצד להתקיים ולפרות ולרבות, ואילו האדם נזקק ללמוד במשך שנים רבות כיצד להשיג לעצמו מזון, לבוש ודירה. בתוך כך הוא לומד לרתום לשירותו את הכוחות העצומים שבטבע. יכולת הלימוד, הבחירה, היצירה והשכלול הם הביטוי לצלם האלוקים שבאדם. אלא שהאדם עלול להפנות את כוחותיו לרעה, להתגאות על חבריו, לשקר ולגנוב, להשחית ולבגוד, כדי להרבות תאוותיו.

ההכוונה והברכה שבמצווה

על ידי האיסור לאכול מלחם שלא הופרשה ממנו חלה, האדם זוכר את ה' שברא את כל כוחות היצירה שלו, ונזהר שלא להשתמש בהם לרעה. על ידי המצווה לתת את החלה לכהן, הלחם ותהליך הכנתו נעשים מקושרים לקדושה, והאוכלים ממנו יכולים לרומם ולכוון את כוחות היצירה שלהם לטובה ולברכה. זהו שאמרו חכמים: "כל המקיים מצות חלה כאילו ביטל עבודה זרה, וכל המבטל מצוות חלה כאילו קיים עבודה זרה" (ויקרא רבה טו, ו). המשמעות הרחבה של המושג עבודה זרה היא כלל המעשים הרעים שאדם עושה בעבור אלילי כספו, תאוותו וגאוותו. ומכיוון שהאדם מחבר את המעשה היצירתי המשוכלל ביותר שלו לה', מתפשטת ברכה בכל מעשה ידיו ובביתו, שנאמר: "וראשית עריסותיכם תיתנו לכהן – להניח ברכה אל ביתך" (יחזקאל מד, ל).

האדם – חלתו של עולם

עוד אמרו חכמים, שהאדם עצמו הוא "חלתו של עולם": הקב"ה ברא את האדמה וכל החומרים שבה, לש אותה במי הגשמים, מהעיסה שנוצרה ברא את כל הצומח והחי, ומתוך העיסה הפריש חלה – וברא ממנה את האדם בצלמו, כדי שינהיג את העולם לטובה. וכאשר אדם הראשון חטא, טימא את עצמו ואת העולם כולו. כדי לתקן את חטאו נצטוו ישראל להפריש חלה לכהן, כדי שיזכרו את ייעודם לתקן את העולם. מצווה זו שייכת יותר לאישה, כי בכוחה לכוון יותר את הכוחות שבאדם ולתקן בכך את החטא (עיין בראשית רבה יד, א; יז, זח).

בארץ ובחו"ל

מצוות חלה, כמו תרומות ומעשרות, תלויה בארץ (במדבר טו, יח). משמעות הדבר, שארץ ישראל מיוחדת בכך שניתן לגלות בה את הקדושה שבחיים הטבעיים. אומנם יש שוני בין המצוות התלויות בארץ, שמצוות תרומות ומעשרות מחייבת את כל הפירות שגדלו בארץ – גם אם יוציאו אותם לחוץ לארץ; ואילו מצוות חלה תלויה בלישת הבצק – שאם לשו את הבצק בארץ, גם אם הקמח הובא מחוץ לארץ, חייבים להפריש ממנו חלה, ואם לשו את הבצק בחוץ לארץ, גם אם הקמח הובא מארץ ישראל פטורים ממצוות חלה (ירושלמי חלה ב, א).

בתוך כך למדנו שיש ערך מיוחד ליצירות שישראל יוצרים בארץ ישראל, גם כאשר החומרים הובאו מחוץ לארץ, ועל כן צריך לקדשן על ידי תרומת חלה.

תנאי נוסף במצווה, שיהיו רוב ישראל גרים בארץ (כתובות כה, א). כפי הנראה היכולת לגלות את הקדושה ביצירה האנושית המורכבת, שמתבטאת בלחם, תלויה בכלל ישראל, שכלולים בו כל האידיאלים השונים שבעולם, ומתוך כך יכול כל יחיד לגלות את הקדושה שביצירתו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במצוות חלה.

בעקבות גלות ישראל בימי חורבן בית המקדש הראשון, כבר לא היו רוב ישראל בארץ, והמצווה בטלה. גם בימי הקמת בית המקדש השני לא חזרה המצווה למקומה, הואיל ורוב ישראל נותרו בגלות. אולם אנשי כנסת הגדולה, ובראשם עזרא הסופר, תיקנו שגם בעת שרוב ישראל אינו בארצו יהיו חייבים להפריש חלה מדברי חכמים. עוד הוסיפו ותיקנו שגם היהודים שיושבים בחוץ לארץ יהיו חייבים להפריש חלה, כדי שלא תישכח מהם המצווה. ומדוע תיקנו זאת בחלה ולא בתרומות ומעשרות? משום שמצוות חלה דומה במידה מסוימת למצוות שתלויות באדם ולא בקרקע, שכן מתחייבים בה בעת שאדם לש את הבצק (תוספות קידושין לו, ב).

כמדומה שניתן ללמוד מתקנה זו רעיון עמוק – בזכות התקופה הגדולה מימות יהושע בן נון ועד חורבן בית המקדש הראשון, שבה קיימו ישראל את מצוות חלה בארץ ישראל, יכלו חכמים להמשיך את חובת המצווה וגילוי הקדושה לעיסה שעושים ישראל בחוץ לארץ, ובתוך כך לקשר את כל הפעולות היצירתיות שיהודים עושים בחוץ לארץ לחזון גילוי הקדושה שמתפשט מהארץ לכל העולם.

המצווה כיום

בעקבות חורבן בית המקדש השני והתדלדלות היישוב היהודי בארץ בטלה היכולת להיטהר על ידי מי אפר פרה אדומה, וממילא כל הכוהנים נחשבים טמאים, ואסור להם לאכול תרומה וחלה. אף על פי כן חובת הפרשת חלה נותרה בתוקפה, והחלה נשרפת או מוטמנת בשקית בפח כדי שלא ייכשלו באכילתה. וכל זמן שלא הופרשה חלה, הלחם או העוגות אסורים באכילה. אלא שהואיל וממילא החלה הולכת לאיבוד, אין צורך להפריש לחלה אחד חלקי עשרים וארבע מהבצק, אלא די להפריש כלשהו.

משמעות המצווה בימינו

למרות שהמצווה כיום מדברי חכמים והכוהנים אינם רשאים לאכול את החלה, על ידי המצווה להפריש חלה אנו זוכרים את הייעוד המקורי, הלחם שלנו נעשה מקושר לערכי הקודש וברכה נמשכת לביתנו. כאשר רוב ישראל יחיו בארץ, נזכה שתחזור המצווה להתקיים בארץ מהתורה, והברכה תרבה. וכאשר נזכה לבניין המקדש ולחזרת סדרי הטהרה לישראל, יוכלו הכוהנים לגלות בחייהם את הקדושה, והברכה תתעצם בישראל עד שתתפשט לכל העולם ויתברכו בנו כל משפחות האדמה, והרמז לזה מכך שתיקנו חכמים להפריש חלה גם בחוץ לארץ.

הרי שמצוות חלה מבטאת את הקדושה שביצירה האנושית שנעשית בתוך הבית, וממילא יש ממנה הכוונה וברכה לחיי המשפחה בכל התחומים, ובכללם בריאות, פרנסה, שלום בית, ילדים וחינוכם.

באחד הגיליונות הבאים נבאר את פרטי הלכות המצווה.

יהיה מאמר זה לעילוי נשמתו של הרב רזיאל שבח הי"ד, שקדושת התורה, העם, הארץ והמשפחה, שבאים לידי ביטוי במצווה זו, היו עיקר חייו ואהבתו.

.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *