לחתום על כרטיס אדי החדש

לחתימה – לחץ כאן

עיקרי הסוגיה המורכבת של השתלת איברים • השאלה המרכזית: קביעת רגע המוות – האם מוות מוחי נחשב למוות, אף שהלב פועם • הרבנות הראשית הכריעה להתיר השתלות, אך בצדק התנתה זאת בנוכחות רופא ירא שמיים • הממסד הרפואי שתקף במשך שנים את הרבנות, התנגד להתערבות רבנים ומנע השתלות רבות • בעקבות יוזמת ח"כ שנלר והתרככות בממסד הרפואי, הוסכם שרבנים יאשרו את ההשתלות • רק עכשיו הוכשרו מספיק רבנים להכריע בתחום, ונוסף לכרטיס נוסח בהתאם לדרישת הרבנות • עתה מצווה לחתום על הכרטיס

האם מותר להשתיל איבר ממת בגוף חי

ניגש אליי רופא בכיר ואמר בגילוי לב, שהוא עצמו לא היה סומך על הרופאים בשאלה זו. ראשית, מפני שקשה להגדיר באופן מוחלט מהו מוות מוחי. שנית, כפי שהוא מכיר את המערכת הרפואית, יהיו רופאים שיחתמו על מוות מוחי לפני הזמן

כעיקרון אסור ליטול איבר מגופו של מת מפני שלושה איסורים:
א) אסור ליהנות מגוף המת.
ב) אסור לבזות את המת.
ג) מצווה לקבור את המת, וכל הנוטל ממנו איבר, מאבד את מצוות הקבורה באותו איבר.

לפיכך, יש מי שסובר שאסור להשתיל איבר ממת כדי להציל אדם חי, מפני שהמת פטור מהמצוות, ואין מוטל עליו לוותר על איבר מגופו כדי להציל אדם חי (בניין ציון). אולם דעת רוב הפוסקים, שלצורך הצלת נפשות מותר ליטול איבר מהמת, מפני שפיקוח נפש דוחה את המצוות של כבוד המת וקבורתו (נודע ביהודה, חת"ם סופר ועוד רבים). למעשה, מכיוון שהדבר נוגע להצלת נפשות, כתב הרב גורן זצ"ל שמצווה לנהוג כדעת רוב הפוסקים.

השאלה על מוות מוחי

ישנם חולים שחייהם תלויים בשאלה האם יימצאו בעבורם איברים להשתלה. כיום ניתן לקבל לב וכבד להשתלה מאנשים שנפצעו קשה, שמוחם כולל גזע המוח מת, אבל ליבם עדיין פועם בעזרת מכונת הנשמה. אם הלב היה מפסיק לפעום, הדם והחמצן היו מפסיקים לזרום לאיברים, והם היו מתנוונים ונהרסים, ולא ניתן היה להשתילם; אבל כיוון שמערכת הדם ממשיכה לתפקד, הם נשארים בחיוניותם וראויים להשתלה.

השאלה ההלכתית העקרונית היא מה דינו של אדם שמת מוות מוחי אך ליבו עדיין פועם: אם הוא נחשב חי, הרי שנטילת איבריו היא רצח; ואם הוא נחשב מת, הרי שמצווה על בני משפחתו לתרום את איבריו כדי להציל חיים.

מחלוקת הפוסקים

כעיקרון, מוסכם שהמוות נקבע לפי הנשימה (יומא פה, א; רמב"ם שבת ב, יט; שו"ע או"ח שכט, ד). ומכיוון שהנשימה תלויה במוח, לדעת כמה מגדולי הפוסקים, אדם שמוחו נהרס לחלוטין – כולל גזע המוח שאחראי על הנשימה – ואינו יכול עוד לחזור ולתפקד ולהפעיל את הנשימה באופן עצמאי, נחשב כמת, ומותר ליטול ממנו איברים להשתלה (הרב גורן, הרב ישראלי, וכן העידו בשם הרב פיינשטיין).

לעומתם סוברים כמה מגדולי הפוסקים שכל זמן שהלב פועם האדם נחשב עדיין חי, והנוטל ממנו איברים להשתלה נחשב כרוצח אותו (הרב ולדנברג, הרב ואזנר, הרב אלישיב).

גם הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל אסר, ואף שדעתו הייתה שבאופן עקרוני המוח קובע את המוות, מכל מקום חשש שמא כלי המדידה של הרופאים אינם מדויקים דיים, וייתכן שעל סמך בדיקותיהם יגיעו למסקנה שהמוח מת לחלוטין – בעוד האמת שחלקו עדיין נותר חי.

הכרעת רבותינו

בעת כהונת הרב הגאון אברהם שפירא זצ"ל והרב הגאון מרדכי אליהו זצ"ל כרבנים ראשיים, עלתה בפניהם שאלה זו. יחד עם עמיתם הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל ושאר חברי מועצת הרבנות, נכנסו לעובי הקורה, ובשנת תשמ"ז הכריעו כי המוות נקבע לפי המוח, וממילא מותר ליטול איברים להשתלה ממי שמת מוות מוחי.

אחד המקורות לכך במשנה (אהלות א, ו), לפיה אדם שראשו נכרת נחשב מת, למרות שגופו מפרכס; והתברר שאם יכרתו ראש של בהמה ויחברו אותה למכשירי החייאה, ליבה ימשיך לפעום. מכאן שפעימת הלב לאחר שהמוח מת אינה סימן חיים, אלא כמוה כפרכוס של מת שראשו נכרת.

כדי למנוע כל ספק נקבעו תנאי בקרה קפדניים, שעל ידם אפשר יהיה לוודא בבירור שאכן המוח מת, כולל גזע המוח. כמו כן התנו הרבנים את הסכמתם בכך שאחד משני הרופאים שיקבעו את מות המוח יהיה רופא ירא שמים שנאמן עליהם.

הזהירות בווידוא מות המוח

יש לציין, שעמדת רבותינו לחייב שיתוף רופא ירא שמים בצוות קביעת המוות, לא נבעה מהתעקשות או רצון להתערב בעבודת הרופאים. הדרישה באה מתוך חשש מבוסס, שישנם רופאים שסוברים כי מותר ליטול איברים גם ממי שמוגדר כצמח או גוסס, למרות שמוחו עדיין לא מת באופן מוחלט, וזאת משום שממילא אין יותר סיכוי שיחזור לחיים. אף שעמדה זו נובעת מכוונות טובות, על פי ההלכה היא רצח.

בנוסף לכך, המושג 'מוות מוחי' אינו מוגדר, מפני שמדובר בתהליך הדרגתי של התנוונות שקשה לקבוע בו רגע מסוים שלפניו המוח נחשב חי ואחריו מת, אלא ככל שעובר הזמן התפקוד של תאי גזע המוח הולך ופוחת. היה צורך לקבוע את השלב שבו המוח מפסיק לתפקד באופן מוחלט, באופן שאין עוד שום אפשרות שיפעיל את מערכת הנשימה, אף שעדיין מתרחשת פעילות כל שהיא בתוך תאים מסוימים שבו. וכיוון שהשאלה מורכבת, היה צורך בקביעת מערכת בקרה קפדנית ואמינה.

הפנים המכוערות של הממסד הרפואי

אלא שאז התגלו פניו המכוערים של הממסד הרפואי. במשך שנים טענו אישים מן הממסד הרפואי כלפי הרבנים, שלא אכפת לרבנים מהצלת חיי אדם. בלי להכיר בחומרת העניין, ובקשיי ההכרעה סביב פעולה שהיא ספק רצח ספק הצלת חיים, הטיחו ברבנים שהם מפחדים להכריע הלכה ובינתיים אנשים זקוקים להשתלות מתים. והנה לאחר שהרבנות הכריעה להקל, התברר לפתע שיש ערך יותר חשוב מחיי אדם, והוא כבודו של הממסד הרפואי. אמנם עניין ההשתלות חשוב, אבל לא עד כדי כך שאחד מהרופאים שקובעים את רגע המוות יקבע על ידי הרבנות. ימותו כל הצריכים השתלות, ובלבד שהרבנות לא תהיה שותפה בקביעת רגע המוות. וכך אכן קרה: עשרות אנשים מתו בעקבות התעקשות הממסד הרפואי.

עדות של רופא בכיר

לאחר שלימדתי סוגיה זו בשיעור, ניגש אליי רופא בכיר ואמר בגילוי לב, שהוא עצמו לא היה סומך על הרופאים בשאלה זו. ראשית, מפני שקשה להגדיר באופן מוחלט מהו מוות מוחי. שנית, כפי שהוא מכיר לצערו את המערכת הרפואית, יהיו רופאים שיהיו מוכנים לחתום על מוות מוחי לפני הזמן. רק לאחר שסיפרתי לו שהרבנות דרשה שנציג מטעמה יהיה שותף בקביעת רגע המוות – נחה דעתו.

יוזמת עתניאל שנלר

חבר הכנסת לשעבר עתניאל שנלר. צילום: לשכת לשכת חה"כ cc-by-sa-2.5
חבר הכנסת לשעבר עתניאל שנלר. צילום: לשכת לשכת חה"כ cc-by-sa-2.5

עשרים שנה לאחר מכן נכנס ח"כ עתניאל שנלר לעובי הקורה, ויזם והוביל את חקיקת חוק מוות מוחי נשימתי וחוק השתלת איברים. למרות התנגדותם של רופאים שונים, נקבעו בחוק מדדים רפואיים שתואמים את דרישת הרבנות. כמו כן נקבע שיהיו שותפים בקביעת רגע המוות שני רופאים בכירים שאינם שותפים בשום צורה להשתלת איברים. רופאים אלו לא יטפלו בחולה, ולא ייצגו אינטרס של חולה אחר שזקוק להשתלה. רופאים אלה יעברו השתלמות מיוחדת על ידי ועדה שתוקם לצורך הסמכתם. כמו כן נקבע שתוקם ועדת בקרה רפואית-הלכתית, שתבדוק את כל אישורי המוות המוחי אם נעשו כהלכה וכחוק. בפועל סיפר לי הרב פרופ' אברהם שטינברג, שלאחר בדיקת יותר ממאתיים מקרים התברר שלא היה מקרה של הפרה משמעותית של ההוראות, כך שבפועל לא קרה אפילו מקרה אחד של ניתוק חולה חי ממכשירי ההנשמה לצורך השתלה. ראוי להוקיר את עתניאל שנלר על כך.

המשך ההתעקשות

אולם עדיין דרישת הרבנות לא התמלאה, שכן הממסד הרפואי התעקש שלא לשתף רבנים מומחים בפיקוח על תהליך אישור רגע המוות. במשך הזמן הממסד הרפואי התרכך והואיל להסכים להוסיף בכרטיס התרומה 'אדי' סעיף שיאפשר לדתיים לציין כי התרומה מותנית בהסכמת "איש דת" המקובל על המשפחה. נדמה היה כי הוספת סעיף זה תפתור את הבעיה. אבל בפועל התברר שהיא לא נפתרה, מפני שיותר מתשעים ותשעה אחוזים מ"אנשי הדת" אינם מכירים את המכשירים שאמורים לבדוק את מצב המוח, וממילא אינם יכולים להתיר לנתק אדם ממכשירי ההחייאה, וכך אבדה האפשרות ליטול איברים להשתלה. רק כאשר מצאו דרך להגיע לאחד הרבנים שבקיאים בנושא, נמצאה הדרך להתיר השתלת איברים על פי פסק רבותינו.

על הכרטיס החדש מצווה לחתום

בתקופה האחרונה נמצא הפתרון הסביר. הרבנות הראשית בשיתוף המרכז הלאומי להשתלות הכשירה בתחום זה עשרות רבנים מכל רחבי הארץ, וכן הוכנס בכרטיס 'אדי' הנוסח שמתאים לדרישת הרבנות: "אני מבקש שמשפחתי תתייעץ עם רב שהוכשר והוסמך על ידי הרבנות הראשית ומשרד הבריאות בהיבטים ההלכתיים של תרומת האיברים".

על כרטיס עם סעיף זה מצווה לחתום. וכבר בכך שאדם חותם על כרטיס זה הרי הוא נחשב כמי שהשתתף בהצלת חיים, שכן אמרו חכמים: "חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות ו, א). יהי רצון שנזכה כולנו לחיים טובים וארוכים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.