כיצד מכריעים אם לצער חיה

שלושת כללי ההכרעה במקרים של התנגשות בין צורכי האדם לצער בעלי חיים • צער נורא מול צער קל • בעלי חיים עם רגש מפותח מול בעלי חיים שמרגישים פחות • חיות בית מול חיות בר • בשל ההפסד הרב של מגדלי האפרוחים, מותר להמית אפרוחים בצער מועט • מחלוקת אם המתת בעלי חיים נחשבת לצער • אין קדושה בכל רגע שבעל חיים חי, ומותר להמיתו כדי למנוע ממנו סבל • התדמית השקרית שיצר תאגיד השידור לכשרות הרבנות – עוד הוכחה שיש לסוגרו

כללי צער בעלי חיים

התוכנית ערוכה באופן מחפיר. דבריהם של נציגי הרבנות נערכו ונחתכו, כך שהבעיות הובלטו והמסקנה שאפשר לסמוך על תעודת הכשרות טושטשה. ופתאום לקראת סוף ה"תחקיר" המנגינה הקשה התחלפה במנגינה נעימה, והמראיינת החלה לחייך. מה קרה? התחילו לדבר על ארגון כשרות פרטי

שאלות ותגובות רבות הגיעו בעקבות הטור על צער בעלי חיים. מכל התגובות למדתי. מרובן למדתי על השאלות השונות שמטרידות את האנשים, ומתגובות הנאצה למדתי עד כמה יכולים אנשים לעוות את מידותיהם ומחשבותיהם ואף להגיע לרשעות בעקבות תפיסה מוסרית מעוותת.

כדי להשיב על רוב השאלות אקדים שהכלל המרכזי בסוגיה זו הוא שהיא דורשת איזון בין שני ערכים. מחד צורכי האדם קודמים לצורכי בעלי חיים, שנאמר: "ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א, כח). לאחר מכן הותר לבני נח לאכול בשר בעלי חיים, שנאמר: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם ניתנו. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט, ב ג). מאידך, מצווה להשתדל כמידת האפשר שלא לצער בעלי חיים ולא להתאכזר אליהם. לכן כאשר הותר לבני נח לאכול בשר, אסרה התורה אכילת אבר מן החי, מפני האכזריות שבזה.

למעשה, כאשר ישנה התנגשות בין צורכי האדם ובין המגמה שלא לגרום סבל לבעלי החיים, צריך לשקול את מידת הנחיצות לאדם אל מול הצער הנגרם לבעל החיים. למשל, אכילת בשר חיונית לאדם, והשחיטה גורמת להם צער קל, לכן מותר לשחוט בעלי חיים. אבל כאשר מדובר בצורך פחות חיוני לאדם, או כאשר הצורך גורם לבעלי החיים צער גדול, השאלה מורכבת יותר. ההכרעה ההלכתית נקבעת על פי שקלול של שלושה כללים יסודיים:

הכלל הראשון: רמות הצער

יש רמות שונות של צער: צער גדול ונורא, צער גדול וצער רגיל. צער גדול ונורא אסור, כפי שאסרה התורה לאכול אבר מן החי. אומנם לעיתים רחוקות לצורך חיוני ביותר, מותר לצערם בצער גדול ונורא, כמו ההוראה לעקר סוסים (לחתוך רגליהם מעל פרסותיהם) שנקנו בשוק של עבודה זרה (ע"ז יג, א).

צער גדול: הורו חכמים שאם בהמה נפלה לאמת המים בשבת ואין אפשרות להאכיל אותה שם והיא תרעב, מכיוון שמדובר בצער גדול – מותר לעבור על איסורי חכמים כדי להעלותה משם. אבל אם ניתן להאכילה שם, למרות שהיא מצטערת, מכיוון שאין מדובר בצער גדול יש להמתין עד מוצאי השבת ואז להעלותה (שבת קכח, ב).

צער רגיל: לצורכי פרנסה ושאר שימושי האדם מותר לצער בעלי חיים, ובכלל זה להעמיס עליהם משאות ולרכוב על סוסים תוך שימוש ברסן שמכאיב לפיהם. ובשעת הצורך אף מותר לצערם צער גדול לצורך פרנסה, כגון שצריך לאלף את הסוס ולהצליף בו או להעמיס משאות כבדים על בהמות משא.

הכלל השני: מדרגות בעלי החיים

בעלי החיים מחולקים לסוגים שונים, וככל שמדובר במין מפותח יותר כך הוא חש יותר צער וממילא צריך להיזהר בו יותר. דרגת ההתפתחות נמדדת לפי המוח ומערכת העצבים. אצל יונקים כדוגמת כלבים, בהמות, קופים ודולפינים מערכות אלו מפותחות יחסית, ולכן ניתן להבחין אצלם בתחושות של צער ושמחה, ואף ניתן ללמדם דברים מסוימים, והאם מכירה בוולדותיה ומטפלת בהם ברחמנות. יש גם הבדלים בין מיני היונקים. למשל, כלב מפותח מכבש, ולכן הוא מסוגל יותר לבטא רגשות מסוימים, וכשמצערים אותו סבלו רב יותר. מתחת למשפחת היונקים נמצאות הציפורים, ותחתיהן הזוחלים כגון הלטאות, תחתיהם הדגים ותחתיהם החרקים.

לכן למשל כאשר אדם צריך לבער עכברים מביתו, כאשר אפשר עדיף לגרשם או להמיתם במיתה מהירה כדי למעט בצערם. אבל כאשר אדם נצרך לבער חרקים מביתו, הוא יכול להורגם בכל דרך ובלא כל חשש, הואיל ותחושותיהם קלושות.

אחד הטעמים המרכזיים למצוות השחיטה מבוסס על כלל זה. לכן את היונקים מצווה לשחוט בשני סימנים, שזו המיתה הקלה ביותר; את העופות שמרגישים פחות – החובה לשחוט בסימן אחד בלבד; הדגים והחגבים שפחות מרגישים – אין מצווה לשחוט אלא אפשר להמיתם בדרך הנוחה לאדם. כיוצא בזה כשצריכים לבצע מחקר מדעי, כאשר אפשר, עדיף לבצעו על מין שמרגיש פחות.

הכלל השלישי: העזרה לאדם

ככל שהבהמה או החיה עוזרת יותר לאדם כך צריך להתייחס אליה ביתר רחמנות והגינות. לכן ציוותה התורה לסייע לחמור שהתמוטט תחת מסעו (שמות כג, ה), ולא לחסום את הבהמה מלאכול בדברים שהיא עובדת בהם (דברים כה, ד). לפיכך ראוי יותר לרחם על החיות המבויתות, כדוגמת פרה, עז, כבש ותרנגולים. וכן כלבים שמסייעים בשמירה וחתולים שמבערים מהבית נחשים ועכברים (שאילת יעבץ א, קי).

בדרגה פחותה מזו – היחס לחיות בר, שאין מצווה לזון אותן, אלא מידת חסידות להדר בכך ולרחם עליהן, ולשם כך אף התירו לטרוח מעט בשבת כדי לתת לחיות הפקר משיירי מזונו (ערוה"ש שכד, ב-ג, מ"ב לא).

ערך הקיום של בעלי החיים

שאלה: הרב כתב שבעקבות האיסור על פיטום האווזים אוכלוסיית האווזים כמעט נכחדה מהארץ. האם זה שיקול? מה זה מעניין את האווז אם יהיו הרבה אווזים, העיקר מבחינתו הוא שלא להצטער!

תשובה: העמדה הבסיסית היא שהקיום והחיים הם דבר טוב וחיובי. לשם כך כל בעלי החיים מוכנים להתייסר מאוד, לרדוף כל ימיהם אחר מזון ומים ולברוח מטורפים. לכן כל זמן שיש לאווזים קיום בתנאים שאינם נוראים ואיומים, הדבר עדיף.

על אדם שיש לו מודעות ואחריות נחלקו בית שמאי ובית הלל: "הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא" (עירובין יג, ב). אבל בעלי החיים בעצם קיומם ממלאים את הנאתם, שהרי זאת דאגתם הטבעית היחידה, להמשיך את קיומם, בלא שיקולים נוספים. אלא אם כן מצערים אותם צער גדול ונורא, שאז אולי הם עלולים להעדיף למות.

המתת אפרוחים זכרים

שאלה: האם מותר להמית אפרוחים זכרים רק מפני שאין מהם תועלת? במיוחד שממיתים אותם באופן אכזרי ונורא על ידי גריסה או גז?

תשובה: אם אין לאפרוחים זכרים ביקוש, מפני שמחיר הטיפול בהם גבוה מהמחיר שיוכלו המגדלים לקבל בעבור בשרם, מותר להמיתם, שאין המגדלים משועבדים להזין את האפרוחים עד יומם האחרון בלא שיהיה להם מכך רווח כלכלי. ואף שהמתתם באופן זה נראית לאדם קשה, באמת אין בה אכזריות, כי האכזריות כלפי בעלי חיים נמדדת במידת הצער שהם חשים, ובפעולת ההמתה עצמה – אם היא נעשית במהירות או בטשטוש – אין כמעט צער.

האם אסור להמית בעל חיים

יתר על כן, רבים מבארים שנחלקו הפוסקים אם יש איסור להמית בעלי חיים. יש סוברים שאיסור צער בעלי חיים הוא רק בעודם חיים, אבל אין איסור צער בעלי חיים להורגם (ט"ז יו"ד קטז, ו; נו"ב תניינא יו"ד י; עבודת הגרשוני יג). ויש אומרים שבכלל איסור צער בעלי חיים גם אסור להורגם, וממילא רק לצורך פרנסה או כבוד מותר להורגם כדרך שמותר לצערם (כך למדו מרמב"ם מו"נ ג, מח, חינוך תנא, רדב"ז וגינת ורדים על טעם השחיטה. וכ"כ מהרש"ם ד, קמ).

אולם נראה שאין הכרח לומר שיש בזה מחלוקת, שכן הכול מסכימים שככל שצערם ממושך יותר כך האיסור גדול יותר, ולכן עיקר צער בעלי חיים הוא בעודם חיים, ורק לצורך גדול ניתן להתירו. מנגד, כולם יכולים להסכים שבהריגה יש צער מסוים, אפילו מעצם זה שלא יוכלו להמשיך לחיות, ולכן בלא שום צורך אסור להורגם.

המתת חסד לבעלי חיים

בחיי אדם יש קדושה, וכל רגע שהנשמה האלוקית שורה באדם יקר מפז, ואפילו אם הוא מתייסר במחלה קשה אסור להורגו. לעומת זאת, חיי בעלי חיים אינם יקרים כל כך, ולכן המצווה היא שלא לצערם אבל אין מצווה לשמור על חייהם. לפיכך, אדם שיש לו חתול או כלב שסובלים ממחלה סופנית או שנפגעו בתאונה, והם מתייסרים בלא שיהיה להם סיכוי להבריא – עדיף שימית אותם בדרך שאינה מכאיבה כדי למנוע מהם צער.

ה"תחקיר" נגד הכשר הרבנות

שאלה: בזמן האחרון התפרסם תחקיר על הכשרות של הרבנות בתוכנית 'שטח הפקר' של תאגיד השידור הציבורי. התמונה שהצטיירה רעה מאוד. האם הרב יכול לצפות בתוכנית ולחוות דעה אם עוד אפשר לסמוך על הכשר הרבנות?

תשובה: צפיתי בתוכנית. היא ערוכה באופן מחפיר. כל הפרטים החשובים שעל פיהם ניתן לבסס טענה אינם. לא ידוע על איזה רב ועל איזה מקום מתלוננים. דבריהם של נציגי הרבנות נערכו ונחתכו, כך שהבעיות הובלטו והמסקנה שאפשר לסמוך על תעודת הכשרות טושטשה. ופתאום לקראת סוף ה"תחקיר" המנגינה הקשה התחלפה במנגינה נעימה, והמראיינת החלה לחייך. מה קרה? התחילו לדבר על ארגון כשרות פרטי. שיתוף הפעולה של ארגון זה עם תוכנית שכזו מעלה ספקות לגבי אמינותם.

להלכה, גם אם יתברר בוודאות שמעת לעת מתגלים רבנים שאינם משגיחים כראוי, כל זמן שרובם הגדול של הרבנים ידועים כהגונים, הולכים אחר הרוב, ולכן אפשר לסמוך על תעודת הכשרות. רק כאשר מתברר שרב פלוני או מקום פלוני אינו אמין – בטלה כשרותו, ומצווה לפרסם זאת בהקדם, כפי שעושה הרבנות הראשית בפועל.

ראוי לחזור כאן על דברים שכתבתי: יש לפעול לסגירת השידור הציבורי. מדוע אנחנו צריכים לממן בכספי המיסים שלנו שידורי תעמולה נגד הרבנות?

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *