למדן וענו: הרב שפירא

עשר שנים לפטירת הרב אברהם שפירא זצ"ל • מדוע הרב גוטסמן התקשר אליו בדחיפות באמצע פגישה • מה השיב על הטענה שצריך למחות במי שמוחאים כפיים בשבת • כיצד שילם את מחיר הכבוד והמעמד, ופנה למרכז הרב ולא לישיבות חרדיות • מדוע, בניגוד לאופיו הצנוע, הסכים להיבחר לרב ראשי • הערכתו כלפי הרצי"ה • מה ענה לשואלים על גילוח בחול המועד • מה אמר לאלוף הפיקוד שביקש ממנו להרגיע את הרוחות • ומה הקשר בין השתלת איברים לחתול שיודע לעוף

מורנו ורבנו הרב שפירא זצ"ל

אחד מן הגדולים יעץ לו שאם ישתייך לציבור החרדי יגדל להיות גדול הדור, ולעומת זאת אם יתקשר לישיבת מרכז הרב ולציבור הדתי-לאומי לא יחשיבוהו. אבל כלל ישראל זכה בתלמיד חכם אמיתי שדבק בדרך האמת, בלי שיקולים צדדיים של שייכות מפלגתית

לפני עשר שנים, ביום ראשון של חג הסוכות, בט"ו בתשרי תשס"ח, בהיותו כבן תשעים ושש, נסתלק מעמנו מורנו ורבנו הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל, וראוי לנו לחזור ולספר מעט עליו.

הרב גדל במשפחה ירושלמית של תלמידי חכמים. אביו היה הרב שלמה זלמן כהנא שפירא, וסבו הרב צבי אשר כהנא שפירא שעלה מקראקוב שבפולין לירושלים, והיה ממייסדי וראשי ישיבת המקובלים 'שער השמים' ומחבר ספר 'התורה והמצווה' על תרי"ג מצוות. בילדותו למד בתלמוד התורה הירושלמי 'עץ חיים', לאחר מכן בישיבה לצעירים 'תפארת צבי' ובישיבת 'חברון' שבסגנון המוסר הסלבודקאי ושיטת לימוד העיון הליטאי. פעם סיפר לאבי מורי, שהיו שנתיים שבהן למד בשקידה גדולה כזאת שהרימה אותו למדרגה גבוהה של ידיעה ועמקות בלימוד, ומכוח זה המשיך אחר כך להתקדם. כפי הנראה רצה ללמד בזה על החשיבות המרובה של תקופת שקידה שיכולה להשפיע על כל חייו של האדם.

למדנות עצומה

מכל המעלות הגדולות שזכה להן בתורה בזכות גאונותו ושקדנותו, למדנותו המעמיקה עלתה על כולן. מבטו החריף והמקורי גילה בכל סוגיה צדדים שונים וסברות חדשות ומקוריות, וכך היה מחדש, מעמיק ומגלה הבנות והברקות בכל סוגיה שנגע בה.

היה לרבנו זיכרון עצום והיה בקיא בש"ס ובפוסקים. אולם שלא כרוב הרבנים הבקיאים והסדרנים, ידענותו נבעה מסקרנות והתעניינות ללא גבול לחפש הבנות ומשמעויות חדשות. הוא היה למדן במהותו, הלמדנות הייתה חייו. כל חידוש היה יקר בעיניו, כל ספר תורני חדש שיצא לאור עניין אותו.

סיפר בנו ממשיכו הרב יעקב אלעזר שליט"א, שפעם בימי כהונתו כרב ראשי נפגש בחתונה עם הגאון הרב גוסטמן, ודיברו בלימוד על רש"י בפרק "איזהו נשך". למחרת באמצע ישיבה עם רבנים בהיכל שלמה, נכנס המזכיר והודיע שהרב גוסטמן נמצא על קו הטלפון ומבקש לדבר עם הרב בדחיפות. הרב השיב שהוא באמצע ישיבה ובסופה יתקשר לרב גוסטמן. אולם המזכיר חזר ואמר שהרב גוסטמן אמר שהנושא אינו סובל דיחוי. עזב הרב שפירא את הרבנים המתדיינים והלך לטלפון, והרב גוסטמן אמר שיש לו יישוב לרש"י שעליו דיברו אתמול. הרב שפירא שמח בזה מאוד. אינני יודע אם הוא קיבל את הסברו של הרב גוסטמן, אבל החביבות העצומה ליישב רש"י, והדחיפות שהרב גוסטמן ייחס לה, היו יקרות בעיניו כפנינים וזהב.

אף שידע היטב את הסוגיות הנלמדות בישיבה, וכבר שנים רבות העביר עליהן שיעורים, בכל פעם היה מכין מחדש את השיעור ומחדש חידושים נוספים בסוגיה. עבודת הכנת השיעור הכללי בישיבה הייתה חשובה אצלו ביותר, ובמתח רב היה מתכונן לקראת השיעור. ביום שלישי שבו היה מעביר את השיעור ידעו התלמידים שאסור להפריע לרב, כדי שעבודת הקודש של הכנת השיעור לא תיפגם. היה מקובל בישיבה שכל מי שלמד אצלו וטרח על הבנת שיעוריו וסברותיו נעשה למדן אמיתי.

גדול הלמדנים

אף שגם היה בקיא גדול בש"ס ובפוסקים, ואף ספרים שאינם מוכרים היו ידועים לו, שבסקרנותו העצומה לדברי תורה ובקליטתו המהירה היה עובר על ספרים רבים, מכל מקום בלמדנותו כמדומה שלא היה דומה לו בדור. בצעירותי שאלתי תלמיד חכם, מעיין גדול ומעמיק, ששמע שיעורים רבים מראשי ישיבות חשובים ובתוכם גם מראשי ישיבת פוניבז', על הערכתו כלפי גדולתו התורנית של הרב שפירא ביחס לרבנים שהיו מפורסמים אז בציבור הליטאי כגדולי הדור. והשיב לי, כי אף שבתחומים מסוימים יש להם מעלות גדולות שבהן הם מיוחדים שבדור, בתחום הלמדנות הכולל – הן ביכולת החידוש וההעמקה והן בהיקף הידיעות התורניות – הרב שפירא עולה על כולם. אותו תלמיד חכם היה רגיל להיזהר מאוד בדבריו, ולולי שהיה בטוח בכך, לא היה מוציא מפיו הערכה כזו.

כשנשאל על מחיאת כפיים

כדוגמה להיקף ידיעתו בכל התורה אספר מעשה: כשלמדתי בישיבה לצעירים בכיתה ט' הגעתי אליו עם שאלה. בנוסף לתשובה הוא עודד אותי לסכם סוגיה בכתב ולהביאה לו. מכיוון שעסקתי במסכת ביצה, סיכמתי את סוגית "אין מרקדים" בשבת ויום טוב (ביצה ל, א; לו, ב). עלה מן הסיכום שרוב ככל הפוסקים מחמירים שלא לרקוד, לא למחוא כפיים ולא לתופף על השולחן בשבת ויום טוב. ואף שהתוספות מיקל, מכל מקום השו"ע מחמיר, ואף הרמ"א והמ"ב נוטים להחמיר (שו"ע או"ח שלט, ג). ויש אם כן לתמוה על כך שאין מעירים לנוהגים להקל לרקוד ולתופף על השולחנות כששרים שירי שבת.

מיד לאחר שראה את הדברים אמר לי לעיין בשו"ת מנחת אלעזר (ספר שמעטים מעיינים וזוכרים מה כתוב בו), שם מובאת סברה שעל פיה אפשר להקל לצורך מצווה. ויסוד ההיתר על פי הרחבת דברי רב האי גאון, שביאר את מנהג ישראל לרקוד בשמחת תורה, שהואיל והוא לכבוד התורה ולשם מצווה מותר. על פי זה אפשר לומר שאם מדובר בשירי קודש, שרגילים לרקוד בהם ולמחוא כפיים לשם שמיים, ואף רבנים ואדמו"רים מעודדים את זה ורואים בזה צורך מצווה, הרי שמדובר בשמחה של מצווה, ויש מקום לסמוך על דברי התוספות ולהקל.

הבחירה במרכז הרב

בעקבות נישואיו לאחותו של הרב נתן רענן, חתן מרן הרב קוק ומראשי ישיבת מרכז הרב, התקשר מו"ר הרב שפירא לישיבת מרכז הרב, ותוך זמן קצר החל להעביר שיעורים בישיבה. מספרים כי אחד מן הגדולים יעץ לו שאם ישתייך לציבור החרדי יגדל להיות גדול הדור, ולעומת זאת אם יתקשר לישיבת מרכז הרב ולציבור הדתי-לאומי לא יחשיבוהו (כפי שאירע לרוב הרבנים שבחרו לתמוך בגלוי בתנועת המזרחי). אבל מו"ר הרב שפירא בחר להתקשר לישיבה, ונעשה אחד מראשי הישיבה, ולאחר פטירת מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל נתעלה לתפקיד ראש הישיבה. מי שהפסיד הם אלה שלא זכו לשמוע ממנו את דברי תורתו והדרכותיו, אבל כלל ישראל זכה בתלמיד חכם אמיתי שדבק בדרך האמת, בלא שיקולים צדדיים של שייכות מפלגתית כלשהי.

במקביל להיותו ר"ם במרכז הרב, בשנת תשט"ז בהיותו כבן ארבעים וחמש נתמנה כדיין בבית הדין בירושלים, לאחר מכן כאב בית דין, ובשנת תשל"א כדיין בבית הדין הגדול.

הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל - צילום: ישיבת מרכז הרב
הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל – צילום: ישיבת מרכז הרב

בחירתו לרב ראשי

מתחילה לא עלה כלל על דעתו שיהיה רב ראשי. ואף שבמשך שנים רבות שימש כדיין, כוחו התבלט בעיקר בקרב תלמידי חכמים שנהנו ממנו עצה ותושיה בהעלאת סברות מקוריות לפתרון בעיות מסובכות, ופחות בפסיקה, הנהגה ציבורית ומתן דרשות. הוא אף פעל למען המשך כהונתם של הרבנים הראשיים הקודמים, הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל והגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל. רק לאחר שהתברר לחלוטין כי לא ניתן להאריך את כהונתם של הרבנים הקודמים, ולאחר שהרב שלמה גורן עצמו הפציר בו שיסכים להתמנות לרב ראשי, כדי שמוסד הרבנות הראשית ימשיך להיות מונהג על ידי תלמיד חכם מן השורה הראשונה הקשור לבית מדרשו של מרן הרב קוק זצ"ל, הסכים מו"ר הרב שפירא בלית ברירה להיבחר לתפקיד הרב הראשי לישראל.

דאגתו מירידת הרבנים

היה חושש מהתקיימות דברי חכמים על התדרדרות מעמד התורה, וכפי שמובא במסכת סוטה: "רבי אליעזר הגדול אומר: מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא (התחילו החכמים להיות כסופרים מלמדי תינוקות), וספריא כחזניא (ומלמדי התינוקות ירדו למעלת חזנים), וחזניא כעמא דארעא (והחזנים ירדו למעלת עמי הארץ), ועמא דארעא אזלא ודלדלא (ועמי הארץ מתדלדלים ומתנוולים)" (סוטה מט, א). וכך היה אומר פעמים רבות בהומור מר, שבירידת הדורות אלה שהיו צריכים להיות שמשים של הרבנים נעשו רבנים. והיו הדברים נוקבים ומזעזעים את הלב. זו הסיבה המרכזית להסכמתו להתמנות כרב ראשי.

על האדמו"רים ובעלי המוסר

אף שהיה גאון מופלג, לא התנשא על יהודים פשוטים. הוא העריך מאוד למדנים, אבל גם כיבד כל יהודי. לפני שהתמניתי לרב בהר ברכה, אמר לי שרב צריך להיות גם "רבי" (במובן של רבי חסידי), ופנה אליי בשאלה: אתה יודע למה תנועת החסידות הצליחה להתפשט ולהשפיע יותר מאשר הרבנים הרגילים? ומיד השיב בעצמו: מפני שהדלת של הרבי החסידי הייתה פתוחה לכל יהודי. הם הקשיבו לצרות של ישראל, אל שולחנם באו יהודים לבכות. ומי ששומע את הצרות והבכיות זוכה לסייעתא דשמיא ויודע להדריך נכון. כך אמר לי לפני צאתי לרבנות.

פעם בעת שנפרד ממני ליד דלת ביתו סיפר בסגנון של גילוי לב, שאף שהיו בישיבת חברון ראשי ישיבה ור"מים מופלגים בתורה, בפועל הסבא מסלבודקה היה זה שידע לשכנע ולפתות את הלמדנים להישאר בישיבה. שכן פיתויי הכפירה של העולם שבחוץ היו עצומים, והסבא מסלבודקה, בהבנתו העמוקה בנפש התלמידים, ידע בפיקחות רבה לפתות אותם להשקיע את כישרונם בלימוד בישיבה.

כלפי הרצי"ה

זה מסביר גם את הכבוד העצום שחלק לרצי"ה. הוא כמובן הכיר בגאונותו וצדיקותו, אבל מעבר לזה, מתוך היכרות עמוקה עם עולם הישיבות, ראה שהרצי"ה מצליח לחנך את תלמידיו לתורה וליראת שמיים בטהרה, מתוך דברי התורה שלימד בישרות ודבקות גמורה בלא שום פיתויים ומניפולציות.

פעם כשהרצי"ה לא הגיע למסיבת יום העצמאות מפאת מחלתו, כשהגיע זמנו לדבר הזכיר שהרצי"ה היה אומר תמיד ביום העצמאות את הפסוק: "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'" (תהלים קז, מג), שצריך חוכמה כדי להתבונן בחסדי ה'. והוסיף הערכה חשובה כלפי הרצי"ה ואמר: "ברוך ה' שיש בקרבנו חכם שיודע להתבונן בחסדי ה'".

לאחר פטירתו של הרצי"ה היה ממשיך להזכיר את היסודות שהרצי"ה היה חוזר ומזכיר בדרשותיו. והיה מזכירם בדרך כלל בלשון "כך מקובל בבית מדרשנו".

ירא הוראה

היה נחשב ירא הוראה, שהעדיף שלא להורות אלא למצוא פתרונות שיעקרו את השאלה מעיקרה. ואף שגם החרדה לאמת הביאה אותו לידי כך, נראה שהסיבה העיקרית הייתה מפני שבדרך לימודו הבין את כל הצדדים והשיטות וידע להסביר את כולם בהיגיון, והסוגיה כולה הייתה לפניו בתנועה חיה בין ההסברות והשיטות השונות והמציאות המשתנה. לכן העדיף שלא לפסוק כאחד הצדדים באשר פסיקה זו מנוגדת לטבע הסתכלותו על הסוגיה.

כעין זה מספרים על רבי חיים מבריסק, שכשהגיעו אליו שאלות קשות, היה שולח אותם לרבי יצחק אלחנן מקובנא ומבקש שיכתוב תשובה בלא שום נימוק; שכן אם יכתוב נימוק, כבר יתחיל לדון בדבר ולפקפק בו ושוב תחזור השאלה למקומה. אומנם ראוי לציין שהיה שונה בלימודו מר' חיים מבריסק, שהיה מעיין עצום בעקרונות במנותק מההלכה, ואילו רבנו היה יותר בקיא בספרי הפוסקים שהרב מבריסק לא הרבה לעיין בהם.

כמדומה שאם היו שואלים את רבנו, היה מבקש להציע את סברותיו בפני רבנים שידונו בהן עד שלבסוף יכריעו. גם כשהיה זקן הדור, עוד היה נוקט בלשון זו. פעם כשדיברו איתו על גילוח בחול המועד, אמר: הגיע הזמן שהרבנים יכריעו להיתר, אבל לא נקט לשון הוראה, כי היה חפץ להעלות את הסברות, ושהרבנים הרגילים שאינם חריפים כל כך ישקלו את הסברות ויכריעו.

רק כשלא הייתה ברירה הכריח עצמו להיכנס לעובי הקורה ולהכריע. כך למשל בשאלת השתלת איברים וקביעת רגע המוות, איסור נסיגה וסירוב פקודה.

סירוב פקודה – הלכה פסוקה

הדבר בלט במיוחד במאבקים נגד עקירת יישובים מארץ ישראל. לאחר פטירתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (בשנת תשמ"ב), נוצר חלל גדול בהנהגה התורנית של ציבור המתנחלים. בתחילה, יחד עם עמיתו להנהגת הישיבה הרב ישראלי זצ"ל, ועמהם הרב נריה זצ"ל והרב קאפח זצ"ל ועוד רבנים, החל הרב שפירא לפרסם את דעתו בעניין מצוות יישוב הארץ, גם בקשר לחובת סירוב פקודה לעקירת יישובים. לאחר שחבריו נפטרו, התאזר בגבורה והחל להשמיע יחד עם תלמידיו הגדולים את עמדתו בגלוי, תוך עימות עם החוק החילוני. זה לא היה מטבעו להתקוטט ולהתעמת, אך הוא הבין שזו אחריותו, בתור גדול התורה, לפרסם את עמדת התורה הלכה למעשה.

אגב, כאשר התפרסמה עמדתו ההלכתית שחובה על כל חייל לסרב להשתתף בסיוע לעבירה החמורה הזאת, היו ממכריו הקרובים שסברו בתחילה שכמה מתלמידיו השפיעו עליו, עד שיצא בפסק כזה שעלול לעורר מחלוקת גדולה. שכן הכירוהו כמי שבורח ממחלוקת, וקל וחומר מסוגיה שהחולקים טוענים שתגרום קרע בעם. אולם התברר לכולם כי זו אכן הייתה דעתו, שכמו שאסור לאכול טרף ולחלל שבת, כך אסור לסייע לפינוי יישוב בארץ ישראל כדי למוסרו לגויים (יעוין בפניני הלכה העם והארץ, עמ' 120 121, וכן 229 301).

יתר על כן, כדי שהדברים לא יטושטשו, הקפיד תמיד להדגיש שמדובר בהלכה ברורה. הנני יכול להעיד, שכאשר נידון הדבר בקיץ תשנ"ה, ביקש ממני רבנו להכין טיוטה להחלטה. הכנתי טיוטה ושלחתיה לרב נריה זצ"ל, והוא הוסיף ותיקן, כאשר המגמה הייתה להטעים את העניין באופן שיתקבל על דעת הציבור. אולם לאחר מכן הרב שפירא שינה לגמרי את נוסח הדברים, כאשר עיקר השינוי היה להשמיט כל סברה צדדית לעצם האיסור ההלכתי. רק בנספח לפסק ההלכה הסכים שנפרסם את הדברים שנגעו להטעמת הפסק.

לקראת הגירוש מגוש קטיף הגיע אליו אלוף פיקוד דרום והתריע בפניו שעלולה לפרוץ מלחמת אחים, ולכן ביקש שהרב "ירגיע את הרוחות" ויורה שלא לנקוט באלימות. הרב השיב לו בתקיפות: "אני הבערתי את האש? אתם הבערתם את האש הזאת ומבקשים ממני עתה לכבותה?! אתם הבערתם, אתם תכבו! אתם צריכים לשאת באחריות למה שיקרה!" ולא הסכים לדבר עוד עמו.

לא נבהל משאלות דרמטיות

היה מאוד מפוכח ומציאותי, וכל אימת שהיו מציגים לפניו בבהלה ובדרמטיות נושא שעליו העולם כביכול עומד, או כשבאו בטענות נוראות נגד איש מסוים, כדיין מנוסה ולמדן עצום היה בוחן את המציאות. בחריפותו היה משתמש כאיזמל וסכין חדה שעל ידם היה מקלף את כל הקליפות של ההגזמות, ההשערות וההטיות האופייניות לכל סיפור, עד שנותרו בידיו העובדות המוכחות בלבד. רק על פיהן הסיק את המסקנות ההלכתיות.

כשבאו אליו בטענות על אנשי ציבור או רבנים מכהנים שנוקטים במדיניות הרסנית וכדומה – במבט מפוכח שמכיר את כל מערכת הלחצים והיצרים שכל איש ציבור נתון בהם, ותוך הכרה שגם המתלונן אינו נקי מהטיות ויצרים למרות שאינו מודע לכך, היה מנסה בניתוח חריף להבהיר את המורכבות של המצב ולשרטט את הכיוון שבו אפשר לפעול באופן מועיל, שהוא הרבה יותר צנוע ומינימלי ממה שחשב הטוען.

שמרנות מציאותית

היה מתייחס בכובד ראש לצורכי המציאות, וכאשר רצו להחמיר בדרכי החסידות על חשבון לימודי חול, פרנסה וכיוצא בזה, היה נצמד לדין. לא זו בלבד אלא שכאשר ביקשו לתבוע שינוי מאנשים שאורחות חייהם לא תאמו את כללי הצניעות הראויים, היה ממתן את התביעות מתוך שהכיר בסכנה שביצירת זעזועים לא מבוקרים, ובצורך שכל שינוי יהיה עדין ומוסכם.

היו שטענו שהכלה חייבת לכסות את ראשה אחר החופה, והשיב שמכיוון שהאימהות כשהיו כלות לא נהגו לכסות את הראש לגמרי, זה עלול לפגוע בהן. אלא צריך לנהוג כמסורת המקובלת שההינומא תהיה על רוב הראש ולא בסוף הראש. וכך גם הורה לאשתי בעת חתונתנו.

זה היה קשור לאופן שבו תפס את ערך המסורת, שהיא הדרך הכבושה לרבים, ולכן כל תביעת שינוי צריכה להיענות באופן מינימלי לפי הצורך המוכח ולא מעבר לכך.

התורה צריכה להדריך את הכול

עמדתו הייתה מורכבת. בהגדרת החיוב התורני נטה להגדרה הממעטת, הרזה והמינימלית, שכן נתן מקום חשוב ורחב לשיקול הדעת האנושי והציבורי. אולם מאידך סבר שהתורה צריכה להדריך את הכול, ועל כן הקפיד מאוד על מעמד הרבנות והתורה. כלומר, בכל סוגיה ישנה עמדה תורנית בסיסית עקרונית, שאומנם משאירה לאנשים ולמנהיגים מקום רחב לשיקול הדעת, אבל על השיקול התורני העקרוני והמחייב צריך לשמור מכל משמר. כדרכו בקודש הביא לדבריו ראיות מהש"ס לצורך להתייעץ בענייני מלחמה וביטחון (ברכות ג, ב), ובענייני מדיניות חוץ ותקציב (פסחים נו, א, תשובות הרא"ש ו, ב; שו"ע יו"ד רנא, יד).

התורה צריכה להוסיף ברכה

עמדתו היסודית הייתה שהתורה צריכה להוסיף ברכה במציאות, והדברים צריכים להיות ניכרים. לכן כל הדרכה תורנית צריכה להיות מרוממת מבחינה רוחנית ומועילה מבחינה מעשית. זו הדרך הישרה והטבעית של התורה, ורק במקרים יוצאים מהכלל, כשאין שום ברירה ונוצרת התנגשות בין התורה והמציאות – צריכים לקיים את התורה במסירות נפש. אבל עד אז יש לבחון היטב הן את המציאות והן את התורה, ולבחון אם הכרח הוא שתהיה ביניהן התנגשות. כך גם ביאר שהלכה כבית הלל, כי הם התחשבו יותר בצורכי האנשים והמציאות.

חוש הומור

כדרך הלמדנים הגדולים, שיודעים להסתכל על פניה השונות של המציאות ולהרכיב ממנה צורות על צורות, היה בעל חוש הומור מופלא, והיה משתמש בו בלמדנותו. פעם שאל אותו אדם אם לברך הגומל על שכמעט נדרס כשהלך במעבר חצייה ולא נזהר. השיב לו הרב שלפי שאלתו גם הוא צריך לברך הגומל, כי הרבנית כיבסה את מכנסיו רק שעה לאחר שלבשם, ומה היה קורה לו אם ח"ו הייתה מכבסת אותם שעה לפני כן…

אולם כמה שהיה בעל חוש הומור, כשהיה יושב בדין הנוגע לגורלו של אדם וקל וחומר ציבור – היה רציני עד אימה, כשכל כובד האחריות המוסרית על כתפיו. ורק על סמך עובדות מוכחות היה מכריע את הדין.

מהנהגותיו

אמי מורתי סיפרה שכמה חודשים לאחר חתונתה, בראש השנה, לאחר סיום התפילה, המתינה מחוץ לאולם שבישיבת עץ חיים שבו התפללו בני ישיבת מרכז הרב כדי לחזור לבית מארחיהם (אצל פרופ' בער). באותה תקופה רק נשים בודדות היו מקושרות לישיבה, ואמי, שבאה מסביבה יקית וניצבה שם לבדה, ראתה שכל המתפללים כמעט יצאו והרגישה זרה ובודדה. כשיצא הרב שפירא וראה אותה ממתינה, הבין שהיא במבוכה וניגש ואמר לה: "שנה טובה, זלמן מתעכב קצת בשיחה עם הרב צבי יהודה ומיד יצא".

אגב, לפני כן בחתונתם, הרב שפירא הקשה במרץ על דרשתו של אבי שהוצרך להתווכח כנגדו ולהשיב. אמי נבהלה, כי לא הכירה את מזגו של הרב, ולא ידעה שהקושיות משמחת הלימוד ולא כטענה נגד החתן.

למדנות מציאותית והשתלת אברים

למדנותו לא הייתה תיאורטית, תלושה ופורחת באוויר, אלא מציאותית. כידוע היה ויכוח בין הרבנים על קביעת רגע המוות, האם תלוי רק במוח או גם בלב, ומוסכם בדברי חכמים שאדם או בהמה שנכרת ראשם כבר אינם נחשבים חיים (משנה אהלות א, ו). לפיכך הוסכם שאם יתברר שהלב יכול לפעום גם לאחר שכורתים את הראש, הרי שאין החיים תלויים בלב. רופאים עשו ניסיון והראו איך לאחר שכורתים לכבש את ראשו, ליבו יכול להמשיך לפעום עוד יממה בעזרת מכונה, כפי שקורה אצל אנשים שגזע המוח שלהם מת וליבם פועם בעזרת מכונה. בזה הוויכוח היה צריך להסתיים, אולם המחמירים המשיכו לטעון שהולכים אחר הלב. אז סיפר לי בהומור, שפעם נחלקו שני למדנים על משהו שחור שנמצא על הגג אם הוא חתול או ציפור. אמרו: נזרוק אבן ונראה, אם יעוף – זו ציפור, אם יקפוץ – חתול. זרקו אבן והעורב פרח, ועדיין השני נשאר בדעתו, וטען שכאשר הסכים לבדוק עוד לא ידע שגם חתול יודע לעוף. כך ישנם למדנים שקובעים עמדה לפי עיקרון שקבעו, והמציאות לא משנה להם.

הדרכותיו לפני נישואין

היה רגיל לומר את הדרכותיו בהומור חריף. כשבאתי אצלו עם אשתי לפני הנישואין, פנה אליה ואמר: יש חושבות ש"עזר כנגדו" הכוונה שכאשר האיש מתפלל גם האישה מתפללת, ואז כשהוא חוזר מהתפילה היא צריכה להתחיל לארגן את הארוחה. וכשהוא לומד גם היא לומדת, ואז כשהוא חוזר מהישיבה היא צריכה להתחיל לארגן את הבית. אולם לא כך אפשר לגדל תלמיד חכם. עזר כנגדו לתלמיד חכם הוא כאשר האישה מתאמצת שהאיש יוכל ללמוד כמה שיותר בשקידה.

אולי הוא חש שהדברים קצת חריפים, ואז כפי שנהג פעמים רבות, איזן את הדברים לצד השני; הוא אמר לנו כי מקובל לומר שחלוקת התפקידים בין האיש והאישה היא שכל הדברים הגדולים הם באחריות הבעל, ואילו הדברים הקטנים באחריות האישה. למשל, מי צודק במלחמה בין אמריקה לרוסיה, מי צריך להיות ראש ממשלה, וכל השאלות החשובות הללו הן בתחום אחריות של האיש. ואילו להיכן ישלחו את הילדים ללמוד, איפה יגורו, השאלות הקטנות הללו הן בתחום אחריותה של האישה…

כאילו רצה לומר: אומנם יש כבוד גדול לאיש, אבל אין זה אומר שאין לאישה השפעה. להפך, השפעתה עצומה. ויש בזה מוסר כלפי האיש שידע לכבד את אשתו, וגם מוסר כלפי האישה, שלא תיצור מצג שווא כאילו בעלה מחליט הכול, כשבפועל למעשה היא מסובבת הכול על פי רצונה. אלא תכיר באחריות הכבדה המוטלת עליה, שכן היא משפיעה מאוד על תהלוכות הבית.

מוסר בהומור

פעמים רבות היה מגלה את דעתו על ידי סיפור. על רבנים צעירים שקופצים להורות היה מספר: פעם אחת, חבריו של איכר נבער מדעת חמדו לצון, וכשנרדם החליפו לו את בגדיו והלבישוהו בבגדי כומר. כשקם האיכר וראה שהוא לבוש בבגדי כומר, התפלא מאוד על עצמו, היאך ייתכן שנעשה פתאום כומר והרי הוא איכר פשוט שאינו יודע לקרוא. חשב לעצמו: אעשה ניסיון, אקח ספר, אם אדע לקרוא בו הרי שאני כומר, ואם לא אדע לקרוא סימן שאני איכר. לקח ספר ולא הצליח לקרוא, הצטער על שאיננו כומר. והנה עלתה בליבו מחשבה נוספת: מי אמר שכומר צריך לדעת לקרוא? הנה עובדה שהוא לבוש בבגדי כומר ולא יודע לקרוא. לא זו בלבד אלא שהתעצם בדעתו והחליט שכל הכמרים אינם יודעים לקרוא! והתוכחה לרבנים ברורה: אל יחשוב רב קטן לעצמו שכולם יודעים מעט תורה כמותו, הרבנים האמיתיים יודעים יותר…

עם זאת, כמו בהרבה תחומים עמדתו הייתה מורכבת, וכל אימת שאחד מתלמידיו היה מתמנה להיות רב, ואפילו הוא צעיר ביותר, היה בחצי הומור מוכיח אותו על שאין לו חלוקא דרבנן, פראק וכובע. שכן רב צריך לשאת באחריות המלאה של תפקידו ולבטא זאת בלבושו.

כוח ההיתר עדיף

היה אומר שלהחמיר זו לא חוכמה, כל אחד יכול להחמיר, לא צריך להיות תלמיד חכם לשם כך. בהיותי כבן שלושים שמעתי מאחותי, שעבדה אז כאחות בבית החולים שערי צדק, שרוב התינוקות היהודים שנולדים עם תסמונת דאון הם ממשפחות שומרי מצוות. הדעה הרווחת בציבור הדתי הייתה שהפלה כמוה כרצח, כפי שפסקו הרב פיינשטיין והרב אלישיב ועוד רבנים חשובים. התלבטתי אם אפשר לסמוך על דעת הרב ישראלי והרב ולדינברג שהקילו, והאם נכון לפרסם את עמדתם ב'פינת ההלכה' שלי ששודרה אז בערוץ 7. פניתי אל רבנו, ואמר לי שחשוב מאוד לפרסם את דעת המקילים. שאלתי האם אפשר לפרסם שגם דעתו להקל. השיב שאינו רוצה להכריע, אבל אמר שאוכל לומר בעצמי שכל משפחה שרוצה לסמוך על דעת המקילים רשאית. כך לימדתי בפינת ההלכה של ערוץ 7, ולאחר מכן סיכמתי הלכות אלו ב'פניני הלכה' ובטור 'רביבים'.

היו שהתרעמו עליי, היאך העזתי להכריע בשאלה קשה שכזו ולהורות ברבים שאפשר לסמוך את דעת המקילים. אבל היה לי אילן גדול להישען עליו, אלא שלא יכולתי לספר זאת, כי לא הסכים לכך. אומנם שמעתי שלאחר שחבריו המקילים נפטרו וכבר לא היה לו אל מי לשלוח את השואלים, הקל להם בעצמו (בשנים האחרונות שבתי ועיינתי בסוגיה והגעתי למסקנה שדברי המקילים הם העיקר, ולכן ב'שמחת הבית וברכתו' כתבתי את דעתם כדעה עיקרית).

מרץ ושמחה

רבנו היה מלא מרץ ושמחה. את הכול היה עושה בזריזות. הולך מהר, חושב מהר, מדבר מהר, מקבל אנשים גדולים וקטנים בחיוניות ובזריזות כשבת שחוק על פניו. שמחת חיים זו הייתה מלווה ביראת שמיים גדולה שבאה לידי ביטוי בתפילותיו. כל תלמידי הישיבה זוכרים איך בימים הנוראים היה נוהם מתוך ליבו, בקול בס עמוק: "שיר המעלות, ממעמקים קראתיך ה'", "למנצח לבני קורח מזמור", "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה". כל השומעים היו מזדעזעים ומהרהרים בתשובה, ועונים אחריו בקול גדול.

מתוך היראה שבימים הנוראים ובתפילות כל השנה, היה שמח בלימודו וביחסו עם הבריות. וכפי שאמר דוד: "אני בעולם הזה מה אני, אלא יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי" (אליהו רבה ג).

זכה רבנו שבמשך עשרות שנים בנו הרב יעקב אלעזר שליט"א בדבקות הקשיב בצמא לדברי תורתו וחוכמתו בשיעוריו ובשיחותיו, בנאמנות וענווה שימש אותו וראה כיצד הוא מתייחס לנושאים גדולים וקטנים, וזכה ללמוד ממנו את עומק חוכמתו והנהגותיו, והוא עתה ממשיכו בשיעוריו, הדרכותיו והנהגתו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *