יום דין כלל ישראלי

הגמול הכתוב בפרשה, ומתקיים בעולם הזה – בעיקר לכלל ישראל • היחיד מקבל את שכרו או את עונשו לאחר מותו, ובחייו תלוי גם באומה • גם הדין בראש השנה נכתב בעיקר על הכלל – על ישראל ולאחר מכן האומות • קיומנו נצחי וגאולתנו מובטחת, אך השאלה כיצד זה יקרה תלויה במעשינו • כשקיים בית מקדש, הגמול מתקיים בעולם הזה, וממילא ישראל פועלים באופן מוסרי ולא מחכים שבעולם הנשמות הכל יסתדר • אם הנוסעים לחו"ל בראש השנה שוכחים מכלל ישראל ומהמקדש, נסיעתם נחשבת לחטא

שכר ועונש – בעיקר לכלל

מכאן אפשר להבין את מעלת העיסוק בבית המקדש. ואם ישאלו, מה החשיבות של המקום והבית, הלא העיקר הוא הלב והמחשבה? נשיב, שבלא המקום – הרעיונות, האידיאלים והמוסר פורחים באוויר. במקום לעזור לעניים אפשר, כביכול, להסתפק בכך שמבטיחים להם שכר בעולם הבא

רבים טועים לחשוב שהשכר והעונש הכתובים בתורה, ונוגעים לחיי העולם הזה, מכוונים בעיקרם לאיש היחיד – שאם ילך בדרכי התורה והמצוות יזכה לעושר ואושר, ולחיים טובים ובריאים. אזי מתעוררת שאלה נוראה: היאך ישנם צדיקים שסובלים מעוני, מחלות וביזיונות, ולעומתם רשעים שנהנים מעושר, בריאות וכבוד? אלא שבאמת השכר והעונש הכתובים בתורה נכתבו לכלל ישראל, שכן מדובר על גשם שיורד על כל הארץ, ברכה ליבול של כל הארץ, רווחה כלכלית לכלל, מצב כללי של בריאות ופריון, שלום בארץ, ניצחונות על אויבים ומעמד מכובד בעולם, ומעל הכל – השראת שכינה. וכן לעומת זאת העונש הוא הפסקת הגשם והטל, מארה ביבול הארץ, עוני ורעב, מגפות, תבוסה לפני אויבים, הסתרת פני השכינה, שעבוד לעמים אחרים וגלות. אמנם הברכות והקללות שבפרשת בחוקתי נאמרו בלשון רבים, ואלה שבפרשת כי תבוא בלשון יחיד, אולם בשתי הצורות הכוונה לכלל ישראל (כמבואר ברש"י דברים כח, כג).

הגמול והבחירה החופשית

אילו עיקר השכר והעונש בעולם הזה היה ליחיד, לא הייתה לנו בחירה חופשית ולא היה ביטוי לצלם אלוקים שבנו; כי מי הטיפש שיחטא, אם למחרת יפסיד את מעמדו וכספו וייעשה חולה? אולם כאשר הדין הוא לכלל, ממילא הוא משתלשל בתהליך ארוך ומורכב, וגורל היחיד תלוי במידה רבה בייעודו הכללי ולא בבחירתו, וכך כל יחיד בוחר את דרכו לפי אמונתו וערכיו.

ומכל מקום הדין נותר על כנו, שכן בעולם הנשמות, בגן עדן וגיהינום יקבל כל אחד את המגיע לו באופן מושלם.

התפילה הכללית בראש השנה

כיוון שעיקר השכר והעונש הכתובים בתורה עוסקים בכלל ישראל, ממילא עיקר הדין שנעשה בראש השנה הוא על כלל ישראל וכלל העולם. לכן בתפילת העמידה של ראש השנה, בברכת היום, עיקר הבקשה שלנו היא על השראת השכינה וגילוי מלכותו בעולם, שבכך כל הברכה תלויה. "אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

דינם של ישראל

דינם של ישראל משפיע על כל העולם, שישראל באומות כמו לב שבאיברים, וכל קיומו של העולם תלוי בישראל, שצריכים לגלות בו את אור התורה כדי להדריכו אל תיקונו השלם. וכן אמרו חכמים (שבת פח, א): "שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימים, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". וכך מאז מתן תורה, בזכות דבקותם של ישראל בתורה ובמצוות העולם מתקיים, ובתשובתם של ישראל תלויה גאולת העולם. וכיוון שהאחריות המוטלת על עם ישראל גדולה, עונשם של ישראל על חטאיהם גדול מעונשם של הגויים על חטאיהם. ומאידך גם שכרם של ישראל על הבחירה בטוב גדול יותר, הואיל ועל ידי כך הם מביאים ברכה וגאולה לכל העולם.

לכן תחילת הדין בראש השנה היא על עם ישראל, כמו שנאמר (תהלים פא, ד-ה): "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלוֹהֵי יַעֲקֹב"; ולאחר שישראל עומדים לדין, דן ה' את כל שאר העמים (ר"ה, ח, א-ב).

נצח ישראל

לכאורה על פי כללי הדין, אם חס ושלום ישראל יבחרו ברע, ה' יאבדם ויחריב את העולם. אלא שה' בחר בעמו וכרת עימו ברית, ולכן גם אם ירבו חטאים לאין שיעור – לא יעזבם, אלא יענישם בייסורים נוראים, ובחמה שפוכה ימלוך על ישראל, כדי שיחזרו לדרך טובה. וכפי שנאמר בסוף דברי הקללה (ויקרא כו, מד-מה): "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלוֹהִים אֲנִי ה'".

וכן למדנו בפרשיות הברכה והקללה שבחומש דברים, שבסוף, לאחר כל הייסורים, יעניש ה' את הרשעים שייסרו את ישראל כפליים על חטאותיהם, ויגאל את עמו ויכפר לאדמתו, שנאמר (דברים לב, מג): "כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". ונאמר (תהלים צד, יד): "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב".

נמצא שהדין אינו על עצם קיומם של ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, אלא על הדרך שבה יתקיימו, אם בשלום וברכה או להיפך חס ושלום. וכן מובטח להם לישראל שתבוא הגאולה, אלא שאם יחזרו בתשובה תבוא הגאולה במהרה, בשובה ונחת; ואם לא יחזרו בתשובה, לאחר גלות ארוכה יבואו ייסורים קשים ונוראים, ומתוך כך יתקבצו הגלויות והארץ תיבנה, ונמשיך להתעלות עד שנזכה לגאולה ותשובה שלמה (סנהדרין צז, ב – צח, א; זוהר ח"ג סו, ב).

הדין ליחידים בראש השנה

אף שעיקר הדין והשכר והעונש הוא לכלל, גם היחידים נידונים בראש השנה, אלא שהדין לגביהם תלוי מאוד בדינם של כלל ישראל. למשל, כאשר העם נמצא בתהליך של חורבן וגלות, הדיון לגבי יחיד ויחיד הוא אם מעמדו יהיה בשפל המדרגה או שלמרות המציאות הקשה יזכה למעט רווחה. ואם העם נמצא בתהליך של עלייה, שגשוג וגאולה, הדיון יהיה אם גם הוא יזכה להיות שותף בברכה. לעיתים כאשר התקופה היא של ברכה, הרשעים זוכים באותה תקופה לברכה חיצונית בלבד, שנאבדת מהם במשך הזמן; ולעיתים כאשר התקופה היא של פורענות, הצדיקים נענשים בעונשים חיצוניים שבמשך הזמן מובילים לברכה. כך מצד אחד הדין מדויק ומדוקדק, ומאידך מושפע מאוד מהתקופה, והכל לצורך קיום הבחירה החופשית ותיקון העולם.

הצורך בבית המקדש

מכאן אפשר להבין את מעלת העיסוק בבית המקדש והעמדת עניינו בראש סדר היום הציבורי, מפני שהוא מבטא את קדושת כלל ישראל, את הקודש הכללי המתגלה בעולם על ידי ישראל.

ואם ישאלו, מה החשיבות של המקום והבית, הלא העיקר הוא הלב והמחשבה? נשיב, שבלא המקום – הרעיונות, האידיאלים והמוסר פורחים באוויר. במקום לעזור לעניים אפשר, כביכול, להסתפק בכך שמבטיחים להם שכר בעולם הבא לאחר שימותו. במקום ללחום ברשעים אפשר להסתפק בכך שהם ייענשו בגיהינום. במקום להשליט את ערכי המוסר והצדק בעולם אפשר להסתפק בניצחונה של הרוח כביכול.

אמנם כאשר לא הייתה ברירה, והיינו משועבדים למלכויות רשע בגלות, כל שנותר לנו הוא להאמין שבסוף הרוח תנצח ובית המקדש ייבנה, כפי שהזכרנו בכל תפילותינו וברכותינו. והאמונה הזו שהייתה בידינו עמדה לנו כנגד כל העומדים עלינו לכלותנו.

אולם כאשר יש אפשרות לפעול, האמונה ב"ניצחון הרוח" בלבד מבטאת כפירה נוראה ביכולת של הקודש להשפיע ולתקן את המציאות הממשית. ומכאן הדרך קצרה לעבודה זרה, היינו לאמונה זרה שהכוחות הפועלים בעולם מנותקים מה' אחד, ורק נס יכול להציל את 'הצדיקים' כביכול, כי הטבע עצמו מנותק לגמרי מהשכינה. לכך התכוונו חכמים באומרם שיהודים הגרים בחוץ לארץ נחשבים כעובדי עבודה זרה (כתובות קי, ב), מפני שאינם יכולים לגלות את פעולת הקודש בעולם הזה. זה הייאוש הנורא שכל גדולי הצדיקים הזהירו מפניו.

המאבק על הר הבית

כיום, אם באמת הופעת הקודש הכללי בעולם חשובה לנו, חובה עלינו להתקדם יותר, והשלב הנתבע מאיתנו עתה הוא לפעול בכל כוחנו לגילוי כבוד ה' אלוקי ישראל על הר הבית והסרת כל סממני השנאה והביזוי כלפי קודשי ישראל. וכפי שאנו אומרים בתפילת הימים הנוראים: "תן כבוד לעמך… שמחה לארצך וששון לעירך… ובכן צדיקים יראו וישמחו… וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ. ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קודשך".

הנוסעים לקברי צדיקים בחו"ל

הנוסעים בראש השנה לחו"ל לקברי צדיקים צריכים להיזהר מאוד שלא לפגום ביסוד הנורא של קדושת כלל ישראל, שמתגלה בארץ ישראל. ואולי אם ירבו בתפילה על כלל ישראל ועל בניין בית המקדש, ועל השלטת הריבונות הישראלית בהר הבית, ויתאזרו בגבורה לפעול למען זה כשיחזרו לארץ – אולי יועיל להם שירידתם תהיה לצורך עלייה. אבל אם ישכחו את הר הבית ואת חובתם לפעול למען בניין העם והארץ ובית המקדש, ירידתם כדי להתפלל על עצמם תיחשב להם כחטא.

כשהדת "פרטית", מתרחקים ממנה

גם עזיבת הדת בדורות האחרונים תלויה בכך שהנשמות צמאות לגילוי הקודש הכללי, וכל עוד הדת נשענת בעיקר על פרטים, צו לצו קו לקו, זעיר פה וזעיר שם – הדברים אינם מעוררים את הלבבות. אבל כאשר נעלה את הרעיון של הקודש הכללי, שעיקרו חזון תיקון עולם בדבר ה', מהמבוע של הקודש הכללי – כל המעיינות יתמלאו במים חיים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *