העצות של חז"ל לרווקים

בט"ו באב הקדום, כשהיו הבנות יוצאות לחולל בכרמים, נעשה מאמץ לגשר על פערים כלכליים • המפגש בכרמים לא החליף את הבירורים וההתייעצות עם המשפחה, אלא שבנוסף בני הזוג היו צריכים להיפגש בעצמם • היופי כשלעצמו אינו ערובה לנישואין מאושרים – הייחוס מעיד יותר מהיופי על אופי חיובי, ולפעמים הבחירה ב"מכוערות" מוצלחת מכולן • אצל רווקים מבוגרים, פעמים רבות הכיעור הוא רק בעיני המתבונן, מפני שעם הגיל רואים פחות את היופי שבאחר • המשך דיני בשר וחלב: אין חובה להפריד כיורים ומדיחי כלים

מנהג ט"ו באב הקדום

לא הבנות השתנו אלא הרווקים המבוגרים. שכן בגילאים הצעירים המתאימים לנישואין, כמעט כל הבנות נראות יפות. אז הלב מלא בהתלהבות ובאומץ, והוא רואה את כל הטוב והיופי שבבת זוגו. כשהרווק המבוגר מצפה להתלהבות נעורים בעקבות המפגש עם הבחורה, הוא בדרך כלל מתאכזב

לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים, שבהם היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים, ומזמינות עצמן בשמחה ובאהבה להקמת משפחות בישראל. למרות שבמציאות אין שוויון בין בני האדם – יש עשירים ויש עניים, בימים מיוחדים אלה נעשה מאמץ לגשר על הפערים לפחות מבחינת העושר, ולכן היו הבנות יוצאות בבגדי לבן שאולים – כדי שלא לבייש את מי שאין לה.

מן הסתם, הבחורים כבר הכירו במידה מסוימת את משפחותיהן של הבנות שגרו בשכנותם, ובוודאי התייעצו עם הוריהם, עם מי מתאים להם להתחתן. אבל היה גם צורך שהבחורים יראו את הבחורות ויוכלו לדבר עמן על האפשרות של חתונה, ולשם כך נועדו ימים אלו. ואולי נועדו ימים אלו בעיקר לאותם בחורים ובחורות שבדרכים הרגילות לא מצאו את בני זוגם, כפי שנרמז במדרש (פתיחתא לג לאיכה רבה): "תנא: מי שאין לו אשה נפנה לשם".

דברי הבנות

בגמרא (תענית לא, א) מובאת ברייתא שמספרת לנו כיצד הבנות היו משתבחות, כל אחת במה שטוב בה: "תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהן מה היו אומרות – קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים".

דברי הבנות היפות

העובדה שהיפות השתבחו ביופיין מובנת. רבים מהבחורים נוטים לבחור את בת זוגם על פי יופייה. יש ביופי הבטחה לחיים טובים ומאושרים, חיוניים ואציליים ממש כפי יופייה של האישה. אלא שבפועל, המציאות אינה מאשרת זאת. בשום פנים לא ניתן לומר שאלו הנשואים לנשים הנחשבות ליפות, מאושרים מאלה הנשואים לנשים שנחשבות לפחות יפות. כשהיופי בא בנוסף לאופי, הוא אכן מוסיף טעם טוב לחיים; אבל פעמים רבות הוא מטעה.

דברי המיוחסות

זה בדיוק מה שאמרו המיוחסות: העיקר הוא האופי! משפחה מיוחסת היא משפחה שרבים מבניה הצליחו בלימודם ובפרנסתם. מן הסתם, אישה הבאה ממשפחה שכזו נושאת עימה מטען גנטי של אופי נוח וטוב, והרגלים חינוכיים נאותים, וישנה סבירות גבוהה שאף ילדיה יהיו נוחים וטובים. וכן מצינו שהמליצו חכמים (בבא בתרא קי, א) לבדוק באחיה של האישה, שפעמים רבות הבנים דומים לאחי האם. וכן המליצו לישא בת תלמיד חכם (פסחים מט, א). לכן, אף שהגמרא הביאה את דברי כל הבנות, המשנה (תענית כו, ב) הזכירה את דברי הבנות המיוחסות בלבד, כי הן אמרו את הדברים הנכונים ביותר: "ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל. ואומר: תנו לה מפרי ידיה (ילדיה) ויהללוה בשערים מעשיה (חינוך הילדים)".

דברי המכוערות

המפתיע ביותר הוא דברי המכוערות: "קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים". בפשטות הן פונות לבחורים המכוערים ונטולי הכישרון, שהיו מחזרים אחר הבנות היפות והמיוחסות ומכרכרים סביבן ונענים תמיד בשלילה. להם אמרו: אם תמשיכו לרדוף אחר היפות והמיוחסות – תישארו רווקים מתוסכלים כל ימי חייכם; היו מציאותיים והתחתנו עם מי שמוכנה להינשא לכם. הרי ישנה מצווה להתחתן, אז בואו ושאו אותנו לשם שמיים. ואם אתם תשמחו אותנו ותעטרונו בזהובים, גם אנחנו נשמח אתכם כפליים.

אבל אין זה הכול. יש בדברי המכוערות רובד עמוק. דווקא אדם שלא זכה ליופי ולייחוס, פעמים שמתוך אמונתו בה' והשתדלותו בליטוש המידות הטובות הוא מגיע לפסגות נשגבות של חיים מלאי תוכן ושמחה, מעל ומעבר לחיים עם היפות והמיוחסות. וזהו שאמרו: "קחו מקחכם לשם שמיים", וכך נתעלה ונגיע אל החיים המאושרים ביותר, וילדינו כבר יהיו מיוחסים מכוחנו. והוסיפו: "ובלבד שתעטרונו בזהובים", וכפי שאמר רבי ישמעאל (נדרים ט, י): "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן". אם תעטרונו בזהובים נגלה את יופיינו המיוחד.

נמצא אפוא, שלמרות שבפועל המבוקשות ביותר הן היפות, ואחריהן המיוחסות – האמת היא שהמיוחסות עדיפות על היפות, ופעמים שהמכוערות טובות מכולן.

עצה טובה לרווקים

פעמים שרווקים מבוגרים מתקשים להתחתן מפני שהבנות שהם נפגשים עמן אינן יפות מספיק בעיניהם. אולם האמת היא שלא הבנות השתנו, אלא הרווקים המבוגרים. שכן בגילאים הצעירים המתאימים לנישואין, כמעט כל הבנות נראות יפות. אז הלב מלא בהתלהבות ובאומץ, והוא רואה את כל הטוב והיופי שבבת זוגו, ובקלות מחליט להתחתן ולקפוץ בששון אל חיי הנישואין. אחר כך מגיעות שנים שנועדו לשלב מתון יותר, להמשך בניין החיים. כשהרווק המבוגר מצפה להתלהבות נעורים בעקבות המפגש עם בחורה, בדרך כלל הוא מתאכזב. אלא שבמקום לתלות זאת בגילו המבוגר יחסית, הוא מאשים את הבחורה. אמנם הוא מודה שהיא טובה וחכמה, אבל לידידיו הטובים הוא מציין בצער שהיא לא מספיק יפה ומלהיבה. לבחורים אלה צריך לומר: אם הבחורה טובה וחכמה בעיניכם, ונעים לכם לשהות במחיצתה, אלא שאינכם נלהבים מספיק – "קחו מקחכם לשם שמיים". ואל תדאגו: אם תשקיעו בקשר שביניכם, "תעטרוה בזהובים" – מובטח לכם שתגיעו לאהבה שלמה. ההתאהבות הנלהבת בהתחלה נועדה להקל על ההחלטה הגורלית של כריתת ברית הנישואין, אבל היא אינה מבטיחה נישואין מאושרים. התכונות הטובות והיעדים המשותפים חשובים הרבה יותר. בהם תלויה האהבה השלמה, הבשלה והעמוקה, שמגיעה עד לרבדים הפנימיים שבנפש, ואליה תגיעו בעז"ה.

כפי ששמתם לב, דברי חכמים וממילא פירושם עוסקים ברובד הגלוי בגברים, וברובד הנסתר בנשים, כך יוצא שלשני המינים יש תועלת עמוקה מדברי חכמים.

המשך דיני בשר וחלב: כיורים

יש מי שסובר שחייבים שיהיו לאדם שני כיורים, לבשר ולחלב, מפני שלדעתו אם יערו מים רותחים על הכלים שבכיור, הם יפליטו מהכיור טעמים בשריים וחלביים ויבליעום בכלים (מנחת יצחק ב, ק). ויש מי שסובר שאם יקפידו שהכלים לא יגעו בכיור עצמו, מותר להשתמש באותו כיור פעם לכלים בשריים ופעם לכלים חלביים, מפני שרק כאשר הכלים נוגעים בדופנות הכיור יש כוח בעירוי של מים רותחים להפליט טעמים ולהבליעם זה בזה (אגרות משה יו"ד א, ב).

אולם הדעה המקובלת להלכה היא שאין כוח בעירוי מים רותחים להפליט טעמים מכלי אחד ולהבליעם בשני, כך שגם הכיור לא בלע טעמים וממילא אינו יכול להפליטם. קל וחומר כאשר מדובר בכלי מתכת וזכוכית חלקים, שאין הטעמים נבלעים בהם. בנוסף, הטעמים שבהם מדובר הם טעמים קלושים של היתר, שנקראים נ"ט בר נ"ט דהיתרא, קל וחומר כאשר יש שם סבון שפוגם את הטעמים (כמבואר ביביע אומר יו"ד י, ד).

לסיכום: מנהג רבים להתקין שני כיורים, אחד לכלים חלביים ואחד לכלים בשריים, אולם מעיקר הדין אפשר להשתמש בכיור אחד לשני המינים; ובתנאי שיקפידו לנקות את הכיור משיירי המאכלים בין מין למין, וזאת כדי למנוע חשש רחוק שטעם מין אחד יתערב עם טעם מין אחר במים רותחים ויטריף את הכלים. אמנם אם המים לא היו רותחים באופן שהיד סולדת בהם, אין חשש להטרפת הכלים.

מדיח כלים בשרי וחלבי

כפי מה שלמדנו לגבי כיור, יש מחמירים להצריך שני מדיחים, אחד לכלים חלביים ואחד לכלים בשריים (מנחת יצחק ב, ק). ויש מתירים להשתמש באותו מדיח, ובתנאי שיהיה מגש אחד לכלים חלביים ואחר לבשריים, מפני שאם זה יהיה אותו מגש, יש חשש שיבלע טעמים בשריים וחלביים ויבליעם אחר כך בכלים ויטריפם (אג"מ יו"ד ב, כח-כט).

אולם העיקר להלכה, שמותר להשתמש באותו מדיח ובאותם מגשים לבשרי ולחלבי, ובתנאי שלא ידיחו כלים בשרים וחלביים יחד, שמא טעמי הבשר והחלב יתערבו לפני שייפגמו על ידי הסבון. ונכון לשים לב, שאם נותרו במדיח שיירים מההדחה הקודמת בעקבות הכנסת כלים מלוכלכים מאוד, יש להפעיל שוב את המדיח על החום הגבוה ביותר כדי לנקותו היטב. ואם אפשר, טוב לפנות את שיירי המאכלים שבמסננים. אולם מעיקר הדין די בכך שאין מדיחים את כלי הבשר וכלי החלב יחד – משום שמקובל להלכה שעירוי של מים רותחים אינו מסוגל להפליט טעמים ולהבליעם מכלי לכלי, ובנוסף לכך הטעמים נפגמים בסבון (ויותר מזה הותר בשולחן ערוך יו"ד צה, ד, ובמפרשים שם. וכפי שביאר ביביע אומר י, יו"ד ד).

המדיח אינו תלוי בכיור

שאלה: האם המנהג להתקין שני כיורים מחייב גם שלא להדיח באותו מדיח כלים בשריים וחלביים?

תשובה: גם מי שמקפיד שיהיו לו שני כיורים אינו חייב להקפיד לקנות שני מדיחים או אפילו שני מגשים. ראשית, מפני שמנהג שני הכיורים אינו מחייב, ומעיקר הדין אפשר להקל בכיור אחד, כפי שנהגו רבים במשך שנים. שנית, הפרדת הכיורים חשובה יותר, מפני שבכיור רגילים להשהות את הכלים זמן רב, ולא תמיד שיירי המאכל שדבוקים לכלים נפגמים שם בסבון, ואילו במדיח אין רגילים להשהות כלים זמן רב כשהם שרויים במים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *