מנחה קצרה בעבודה – אפשרית

מכתב מעובד בהיי-טק: אם עובדים אוכלים ומדברים בטלפון, אין סיבה שדווקא על חזרת הש"ץ יוותרו • תשובה: יש הבדל בין הדרגים בעבודה – בדרגים הזוטרים יש זמן, אבל המנהלים והבכירים לחוצים מאוד • ככלל, חזרת הש"ץ בזמננו נתונה במחלוקת • למעשה, יש לאפשר מנחה קצרה לטובת אלו שזמנם קצר, ורצוי לפצל לשני מניינים כשאפשר • בהמשך לנושא השוויון והשוני במשפחה: כיום בתי הדין ממעטים לפעול מול נשים שמסרבות להתגרש • יש למצוא את הדרך לשמור, גם במציאות ימינו, על כוונת ההלכה לטובת המשפחה

תפילה קצרה בעבודה – הייתכן?

יש להעריך את העובדים שבאים להתפלל במניין למרות טרדתם, ואם אחד מהם מבקש לקצר את התפילה, קל וחומר כאשר מדובר באחד הבכירים, יש לשמוע לו כי טרדתו מובנת. ומכיוון שיש לדרך זו של תפילה קצרה מקום חשוב בהלכה, אין לכוף אותו להאריך

בעבר כתבתי תשובה לעובדים במפעל היי-טק שנחלקו כיצד להתפלל מנחה – תפילה רגילה או קצרה. כתבתי שיתפללו מנחה קצרה בלא חזרת הש"ץ.

בעקבות זאת קיבלתי שאלה מאדם יקר: "אני ברוך ה' עובד שמונה שנים בהיי-טק, בחברות שונות. תמיד בעת חתימת החוזה שאלתי את המעסיק האם אוכל להתפלל מנחה בזמן העבודה, שלא על חשבון ההפסקה הניתנת לכל עובד. תמיד נעניתי בחיוב וללא הגבלת זמן. על כן תמוהה מאוד בעיניי טענת העובדים: 'הואיל ואנו באמצע העבודה עלינו לקיים תפילה קצרה'. קשה לי להאמין שעוד כמה דקות של תפילה לא תהיינה מקובלות על המעסיק. אמנם לגבי אמירת קורבנות אולי אפשר להתפלפל לגבי מי שלא רגיל לאומרן.

זאת ועוד: ידוע לכל העובדים בהיי-טק שזמני ההפסקות אינם מוגדרים ולחוצים. לא עובדים כל רגע. לפעמים מדברים על דא ועל הא, לפעמים יוצאים לדבר בטלפון או לא-עלינו לעשן… אם כן, למה ייגרע כוחה של התפילה שרק לה אין זמן? לא תהא כוהנת כפונדקאית?

יתרה מזו, במקומות עבודה שבהם אין מניין, ויש צורך ללכת כמה דקות למקום אחר שבו מתקיים מניין – המעסיקים מתירים ללכת למניין, כפי שמתירים לאלפי עובדי היי-טק ללכת בצהריים כמה דקות למסעדה, ואיש אינו מעלה בדעתו לקצר להם את זמן הסעודה מפני שבזבזו מההפסקה שלהם את דקות ההליכה, הזמנת האוכל וכדומה. העיקר שהפנינה הזאת, ששמה תפילת מנחה, תאיר את כל העבודה כולה ותעלה את כל היום לרמה אחרת.

כל זה כתבתי כתלמיד הדן לפני רבותיו, ומתוך ניסיוני בעבודה. בהזדמנות זו אודה לרב על הדברים הנפלאים שכותב מדי שבוע. אני מקבל מהם הרבה מאוד!"

הבדלי דרגים בעבודה

כדי להסביר את עמדתי, אקדים שהשאלה שמגיעה אליי ממפעלי היי-טק שונים היא בדרך כלל כך: הבכירים והמנהלים לחוצים וטרודים ומעוניינים בתפילה קצרה. העובדים בדרג הביניים, יש שמעדיפים תפילה קצרה ויש שמעדיפים תפילה רגילה. העובדים בדרג הזוטר נוטים להעדיף תפילה רגילה. עובדי הניקיון מעדיפים תפילה עם קורבנות.

שאלתי את עצמי: מה היה קורה אילו עובדי הניקיון היו נעשים מנהלים? האם גם אז היו מעדיפים תפילה עם קורבנות, או שהלחץ היה גובר עליהם והיו מעדיפים לקצר, ואולי להשתמט מהתפילה? ומה היה קורה אילו המנהלים היו נעשים עובדי ניקיון, האם היו מעדיפים תפילה ארוכה ואולי גם קורבנות, כי מה זה משנה אם ינקו עוד חצי שעה או פחות חצי שעה…? בקיצור, קשה להניח שככל שאדם יותר בכיר כך התפילה פחות חשובה לו, אלא יותר נראה שככל שאדם יותר בכיר – האחריות והלחץ המוטלים עליו גוברים, וקשה לו להתפנות למשך זמן רב. ייתכן שבארוחת צהריים יוכל להאריך, כי שם יסיח את דעתו ויירגע, אבל בתפילה הוא מתקשה לכוון, מפני שטרדות העבודה מציפות את מחשבתו.

תוקף חיוב חזרת הש"ץ

ישנה מחלוקת עקרונית: האם כאשר כולם יודעים לקרוא בסידור צריך לומר חזרת הש"ץ, שכן תקנת חזרת הש"ץ נועדה בשביל מי שאינו יודע להתפלל בעצמו? אמנם הרמב"ם כתב בתשובה (פאר הדור קמח) שיש לומר את חזרת הש"ץ, מפני שכאשר מתקנים חכמים תקנה אינם מחלקים בין המקומות, ולכן גם במקום שכולם יודעים לקרוא יאמרו את חזרת הש"ץ. והובאו דבריו להלכה בבית יוסף (קכד, ג). אולם הרמב"ם עצמו פסק (בלאו רנח) למקומות שבהם רבים פטפטו בחזרת הש"ץ, שיתפללו תפילה אחת, ויאמר החזן את התפילה בקול רם; היודעים להתפלל יתפללו עמו בלחש, ושאינם יודעים להתפלל יצאו בשמיעתם, "ותימנע אריכות החזרה ויוסר חילול השם שנתפשט בין הגויים, והוא שהיהודים רוקקים וכחים ומסיחין בתוך תפלתם".

בפועל, בקהילות רבות נהגו שלא לומר חזרת הש"ץ בתפילת מנחה, ויש שלא נהגו לומר חזרת הש"ץ בכל תפילות החול והמוספים. כך נהגו ספרדים בצפון אפריקה, וכן נהגו בתימן. אמנם כתב בבית יוסף (סימן רלד) שמנהג ספרדים זה אינו נכון, ויש לנהוג כאשכנזים שאומרים במנחה חזרת הש"ץ, וכן הנהיגו החכמים בצפת וגזרו נידוי על מי שעובר על תקנתם.

אולם מנגד, סברת המקילים חזקה. עובדה שכך המשיכו לנהוג בקהילות רבות, והיו גם קהילות אשכנזיות שבהן לא אמרו חזרת הש"ץ במנחה. יתר על כן אמרו במשנה: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" (ברכות כח, ב), היינו שתפילתו עליו כמשוי (שם כט, ב). וכן כתבו למעשה כמה ראשונים, שכאשר טרודים וקשה לכוון אין להתפלל כלל (תוספות, מהר"ם מרוטנבורג). אם כן כאשר ישנו מנהג לפיו על פי הדין אין אומרים חזרת הש"ץ, עדיף לנהוג כמותו כדי שהתפילה לא תדמה כמשוי.

הרב משאש: לוותר על החזרה

כתב הרב יוסף משאש (שו"ת מים חיים ח"א או"ח, מא), שגם בבתי כנסת נכון יותר שלא לומר כלל חזרת הש"ץ במנחה. "כי באמת עינינו הרואות שכלל הציבור כמו צער בנפשם עשיית החזרה, וכמשא כבד תכבד עליהם, ואף שהוא רק זמן מועט, מכל מקום מפני שנראה להם שהיא יתרה שהרי כבר יצאו ידי חובתם, ולכן נפשם קצה בה מאוד". אמנם את עצם התפילה במניין בשום פנים אין לבטל מחמת חוסר הכוונה, מפני שאחד היסודות הגדולים "לקיום האומה הישראלית ותורתה והתחברותה, היא אסיפת הקהל בבתי כנסיות לשאת רינה ותפילה, שבזה מורים באצבע שיש א לוה גדול ונורא בעולם… והתפילות הן מקור החיים ומעיין הישועה ליתר פליטת הדת הנשארת בלב כל איש יהודי, ומי שהוא שרוי בלא תפילות, תמצאהו פרוע מכל הדת… ואם כן אף אם היא בלי כוונה אין רע, הא למה זה דומה – לסומך תקרתו שלא תיפול, אם אפשר לו במטילי ברזל – הוא טוב, ואם לאו – סומך אף בשל עץ. כן הדבר הזה, עתה סומכים דתנו ואומתנו, אף בתפילות בלא כוונה".

למעשה: לאפשר תפילה קצרה

לסיכום, יש להעריך את העובדים שבאים להתפלל במניין למרות טרדתם, ואם אחד מהם מבקש לקצר את התפילה, קל וחומר כאשר מדובר באחד הבכירים, יש לשמוע לו, כי טרדתו מובנת. ומכיוון שיש לדרך זו של תפילה קצרה מקום חשוב בהלכה, אין לכוף אותו להאריך. ואם יש שם ציבור גדול, יקיימו שני מניינים, באחד יאריכו ובשני יקצרו, וכל מתפלל יבחר את דרכו.

עיגון גברים

לפני שבועיים כתבתי שקבעה ההלכה הבדלים מסוימים בין מעמד האיש לאישה, כאשר בנושאי העיגון מעמד האישה נחות, ובנושאים הכספיים מעמד האיש נחות, משום שמטרת ההלכה אינה שוויון אלא טובת המשפחה כולה, האיש האישה והילדים. וכאשר המטרה העיקרית היא שוויון, מוסד הנישואין נהרס, מספר הילדים הנולדים יורד באופן שגורם משבר, ואף רוב הילדים הנולדים כיום בארצות המערב גדלים בלא אב נוכח בחייהם.

אמנם קיבלתי תגובה מלומדת, לפיה מגמת ההלכה אינה מתקיימת: "דברים אלו נכונים ברמה ההלכתית, אך במציאות ובפרקטיקה המשפטית הנוהגת היום במדינת ישראל המציאות הפוכה, והאפשרות לקבל 'היתר נישואין' גורמת לכך שגברים מסורבי-גט מקבלים פחות מענה מהמערכת המשפטית למצוקתם.

כדי להתמודד עם גברים סרבני-גט נוקטים בתי הדין באמצעי כפייה שונים, החל ממניעת אפשרות להחזיק חשבון בנק ורישיון נהיגה, דרך שלילת האפשרות לעסוק במקצוע מוסדר כדוגמת רופא או עורך דין, ועד לעיקול נכסים והטלת עונשי מאסר ארוכים. בתי הדין מוציאים מאות צווים כאלה בשנה.

אמצעים דומים היו צריכים לכאורה להיות מופעלים גם נגד נשים סרבניות-גט, אלא שבית הדין הרבני הגדול קבע כי דרך המלך להתמודד עם סרבנות גט מצד האישה היא באמצעות היתר נישואין לבעל, ולא באמצעות אכיפת גט על האישה.

היתר נישואין אכן היה יכול להיות פתרון לגברים מסורבים, ולהוות תחליף ראוי לאכיפת גט על האישה הסרבנית, אלא שלאור פסיקת בית המשפט העליון והנחיות היועץ המשפטי לממשלה, השימוש בהיתר נישואין כפתרון לסרבנות גט יכול להינתן רק במקרים נדירים וחריגים ביותר.

בכך יצא כי היתרון שהיה לגבר מסורב-הגט באפשרות לקבל היתר נישואין הפך לו לרועץ, כך שכיום האפשרות שלו לקבל היתר נישואין, או אמצעי אכיפה משמעותי בדמות מאסר נגד אשתו – אפסית (כדי לסבר את האוזן, בחמש השנים האחרונות הוצאו 69 צווי מאסר נגד גברים סרבנים, ואף לא אחד נגד אישה סרבנית).

אפליה זו היא דוגמה נוספת כיצד יתרון מסוים שהיה לגבר הופך לרעתו בהתנהלות השוטפת של בתי הדין ובתי המשפט, ומהווה דרך נוספת לנשים לסחוט גברים מבלי לשלם על כך מחיר. לטעמי, זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שכיום מספר מסורבי הגט גדול ממספר מסורבות הגט (427 מסורבי-גט בחמש השנים האחרונות, לעומת 382 מסורבות, על פי דו"ח של הנהלת בתי הדין הרבניים)".

לממש את כוונת ההלכה

תגובתי: אכן, השינויים באיזון הדק שקבעה ההלכה בין האיש לאישה פוגעים במוסד הנישואין, באשר הם גורמים ליותר אנשים למאוס בנישואין, להפר את בריתם ולפגוע בילדיהם. על הדיינים למצוא את דרך הזהב לבטא את כוונת ההלכה למעשה בדורנו, בו מעמדם החברתי והכלכלי של האיש והאישה נמצא בשינוי.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *