לכבד את צה"ל – ולהתלונן

הרבנות הראשית והשר בנט פעלו נכונה בדחיית חופשת ל"ג בעומר, וראוי שציבור העולים למירון ילמד מהם • למנהג האשכנזים יש להסתפר בערב שבת זה • גם בעלי עמדה ממלכתית צריכים להגיש תלונה כששמירת ההלכה בצה"ל נפגעת, לטובת הצבא • עם כל הקושי להגיש קבילה בצבא, לפעמים צריך לקבול • אין איסור לילדים לאכול לפני הקידוש, ולכן מותר לחלק ממתקים בסוף התפילה • חירשים-אילמים שמתקשרים חייבים במצוות, וחשוב להכיר ולהוקיר את מאמציהם לקיימן • אילם מצטרף למניין אף שאינו עונה אמן

מדובר על שינוי תודעתי עמוק ומשמעותי בחברה הדתית לאומית. מעבר מעמדה שתלונה מהווה פגיעה ב'מלכות' – לעמדה שתלונה מתקנת ומשפרת את המערכת. ישנם גם ראשי ישיבות ומכינות שהסכימו לעמדה זו, ואכן לקראת הגיוס בקיץ, הם מתכוונים להכין את המתגייסים למצבים הבעייתיים

נכון לקבל את עמדת הרבנות הראשית לדורותיה, ולדחות את כל מדורות ל"ג בעומר למוצאי יום ראשון. מצינו שחכמים ביטלו מצוות מהתורה של תקיעת שופר ונטילת לולב כאשר ראש השנה או סוכות חלים בשבת, שמא יהיו אנשים שיחללו את השבת בטלטול השופר או הלולב ברשות הרבים (ראש השנה כט, ב; סוכה מג, א). ואם כך לגבי מצוות מהתורה, על אחת כמה וכמה שיש לדחות את מנהג המדורות, כדי שלא להכשיל אנשים בחילול שבת בהכנות לקראת המדורות והדלקתן.

כמו כן יש לשבח את שר החינוך נפתלי בנט, שנענה לבקשת הרבנות ודחה את יום החופשה ליום שני. יש לקוות שמכאן ואילך הדבר יהפוך להנהגה קבועה, שאין מדליקים מדורות ל"ג בעומר במוצאי שבת. נקווה שגם החרדים ינהגו כחרדים אמיתיים לדבר ה', וידחו את הדלקת המדורות במירון ובשאר המקומות למוצאי יום ראשון.

בכל אופן, אחר שהחופשה נדחתה ליום שני, ברור שקיום המדורות במוצאי שבת אסור גם משום ביטול תורה, מפני שהוא יגרום לתלמידים רבים לאבד שני ימי לימודים.

תספורת וגילוח בערב שבת

כאשר ל"ג בעומר חל במוצאי שבת, למנהג אשכנז ומקצת ספרדים, הנוהגים לסיים את מנהגי האבלות בל"ג בעומר עצמו, ראוי שיתגלחו ובשעת הצורך גם יסתפרו לכבוד שבת. זאת מפני שאין מכבודה של השבת שלאחריה מפסיקים מנהגי אבלות ואילו לקראתה אין מתכוננים. אולם למנהג רוב ספרדים, שנוהגים לסיים את מנהגי האבלות בל"ד בעומר, אין מסתפרים עד יום שני בבוקר (פנה"ל זמנים ג, ב-ג, 8).

על התמודדות הדתיים בצבא

לפני פסח עסקתי בהרחבה בקשיים הגוברים של החיילים הדתיים בצבא, שבשנים האחרונות החל לכפות תרבות חילונית על חייליו. המסקנה הייתה שהואיל וחוקי צה"ל נועדו בבסיסם להעניק לצבא צביון יהודי על פי ההלכה, ולהבטיח אפשרות נוחה לשמירת תורה ומצוות – אם החיילים ידעו לעמוד על שלהם ולדרוש ממפקדיהם ביצוע פקודות מלא, בשעת הצורך אף להגיש קובלנות, ובשעת הדחק אף לערב אישי ציבור ותקשורת, רוב ככל הבעיות יפתרו.

למשל, הבעיות הקשות שהיו בבה"ד 1 היו נפתרות, אילו היה קם צוער אחד ומגיש קובלנה על הפרה שיטתית של הפקודות בדבר אי כניסת צוערים לחדרי צוערות ולהפך, קל וחומר בלבוש של חוף ים. כל זאת בידיעת מפקד בה"ד 1 שעוד העז לנזוף בצוער דתי שהתלונן על כך. קובלנה מסודרת עם ליווי ציבורי ותקשורתי הייתה יכולה לסלק את הקצין החצוף הזה מהצבא.

מדובר על שינוי תודעתי עמוק ומשמעותי בחברה הדתית-לאומית, מעבר מעמדה שתלונה מהווה פגיעה ב'מלכות' – לעמדה שתלונה מתקנת ומשפרת את המערכת. ישנם גם ראשי ישיבות ומכינות שהסכימו לעמדה זו. ואכן, לקראת הגיוס הקרוב בקיץ הם מתכוונים להכין את המתגייסים למצבים הבעייתיים שהם עלולים להיתקל בהם, ולהכרת פקודות הצבא והדרך הנאותה, המנומסת והתקיפה לדרישת ביצוען, ולקבילה בשעת הצורך.

כדי להמשיך לחזק את המהלך, אביא לפניכם מכתב מניסיונו של חייל.

מכתב מחכים על היחס לקבילות

"שלום לרב! ייתכן שאם מסתכלים 'מלמעלה' כמו חלק מהמבקרים כיום את צה"ל, נראה שהפתרון הנוח, הנכון והמוסרי הוא להגיב על כל עוולה בצה"ל בקבילה. אבל צריך להבין שמהצד הנמוך של ההיררכיה – מהמפקד הישיר ועד המג"ד – הקבילה נחשבת ל'ייהרג ובל יעבור'. כל מפקד שיתלוננו נגדו ירגיש, ובצדק, שמנהלים מלחמה אישית נגדו. מפני שבמערכת הצה"לית יש הרבה תהליכים קטנים שצריך למצות לפני שמגישים קבילה.

הקבילה משמשת כמוצא אחרון, ולרוב סירוב פקודה ייחשב כאמצעי של הבעת מורת רוח שמתקבלת על הדעת ביתר הבנה. משום כך נראה הוגן יותר כלפי הדרגים הנמוכים שלא לקבול על כל בעיית דת.

ברמה האישית, במהלך שירותי כמפקד הוצרכתי לסרב לפקודה כמעט עשר פעמים (רובן על דת), ודבר זה נחשב בעיני מפקדיי הרבה יותר לגיטימי מאשר קבילה.

לכן, לעניות דעתי, הגשת קבילה לגיטימית רק לאחר ניסיון לשכנע את המפקדים, תוך נכונות להגיע איתם לעימות אבל בלי לערב גורמים נוספים.

אמנם מפני שלא הוכנתי נפשית לכך שלעתים צריך לקבול, היו שני מקרים שעליהם אני מצטער שלא קבלתי. הראשון היה בטירונות, בסוללה (פלוגה בתותחנים) כשלידנו היו בנות. המסו"לית (מ"פ) והרס"פית של הסוללה בכוונה לא אכפו את פקודות הלבוש הראוי במד"סים, למרות בקשותינו לאכוף זאת בגלל צניעות.

המקרה השני: היה לי סמסו"ל (סמ"פ) שהתנכל לי דתית בכוונה. למרות תלונותיי אל המסו"ל והמג"ד הדבר לא טופל.

אכילה לפני קידוש לילדים

שאלה: הרב סיפר שהוא מחלק מטבעות שוקולד לילדים לאחר תפילת ליל שבת. האם אין חשש שמחטיאים בכך את הילדים, שייכשלו באכילת השוקולד לפני קידוש?

תשובה: מצווה מהתורה לזכור את יום השבת לקדשו, ותיקנו חכמים לקיים את המצווה באמירת הקידוש על כוס יין. ומכיוון שכבר מעת כניסת השבת חלה המצווה, תיקנו חכמים שלא לאכול ולא לשתות אפילו מים לפני קיום מצוות הקידוש (שו"ע או"ח רעט, ד).

אולם איסור זה אינו חל על ילדים, שכן צריך לחנך את הילדים שלא לאכול מאכלים שאסורים מצד עצמם, כנבלות וטרפות, אבל אין חובה לחנכם שלא לאכול מאכלים כשרים בזמן שיש איסור לאכול, מפני שקשה יותר לילדים להתאפק מאכילה ושתייה. לכן אין מצווה לחנך ילדים שהגיעו לגיל חינוך (גיל חמש-שש) שלא לאכול בשעות הראשונות של יום הכיפורים, אלא רק מגיל תשע אמרו חכמים להתחיל לחנכם לצום כמה שעות. לכן גם מותר לתת להם לאכול לפני התפילה (מ"א רסט, א).

כשאין בכך קושי, לכתחילה עדיף לעודד את הילדים להתאפק. אבל מכיוון שאין להם בכך איסור, אם הם רעבים, צמאים או משתוקקים לאכול שוקולד – מותר להם (פנה"ל שבת ו, ט). אדרבה, טוב שהילדים ידעו את ההלכה, ויוכלו להחליט אם הם רוצים להדר ולחשל את כוח האיפוק שלהם ולא לאכול עד אחרי הקידוש, או לנהוג כפי עיקר הדין ולאכול.

חירש-אילם שמשלים מניין

בגיליון הקודם כתבתי שאפשר לצרף חירש-אילם שמבין את שפת הסימנים למניין. לא רק מפני שהדבר שנוי במחלוקת, ומכיוון שהמניין הוא דין דרבנן אפשר לסמוך על דעת המקילים, אלא גם מפני שבימינו יש מקום לצרפו אף לדעת המחמירים. אולי לפני כמה דורות, כאשר רק בודדים ידעו לתקשר, סברו שאין להוציאם מכלל החירשים-אילמים ואף הם פטורים מהמצוות. אולם לאחר שזכינו בדורות האחרונים שכבר רוב החירשים-אילמים יודעים לתקשר, אפשר לומר שגם לדעת המחמירים יש להם מעמד חדש והם חייבים בכל המצוות, וממילא מצטרפים למניין.

כתגובה קיבלתי מכתב משמח מר' אבי הרמן:

"לכבוד הרב מלמד שליט"א. בשבת האחרונה קיימנו בביתנו שבכוכב השחר אירוח לקבוצה של 20 חירשים. המארגן וראש הקבוצה הוא הרב יהושע סודקוף, חסיד חב"ד ורב חירש בעצמו העוסק בלימוד תורה וקירוב ליהדות בקרב אוכלוסיית החירשים בארץ ובחו"ל. אגב, הרב סודקוף לומד בכולל 'מעשה ניסים' בירושלים, המורכב כולו מחירשים השוקדים על לימוד התורה.

השבת הייתה מרוממת מאוד. הקבוצה השתתפה בתפילות ושמעה שיעורים בעזרת תרגום לשפת הסימנים שנעשה על ידי אשתי ננט, מתורגמנית מוסמכת לשפת הסימנים.

אחת מנקודות ההתרגשות של השבת הייתה למצוא ממש במקרה, בעיתון 'בשבע' של השבת, הכרה של הרב במעמדם ההלכתי של אותם חירשים. היה זה מרגש לקרוא ולהרגיש שהמאמצים הלא פשוטים שיהודים חירשים עושים כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות, אכן מקבלים הכרה בהלכה היהודית.

הערה: החירשים הם רק חירשים, הם אינם חירשים-אילמים – הקושי שלהם לדבר הוא בגלל שאינם שומעים. חלקם מצליחים להתגבר על הקושי הזה ולבטא את עצמם גם בדיבור (אם כי לפעמים קשה להבנה), וחלקם אינם מדברים כלל אך בעייתם איננה במיתרי הקול (ולכן הם אינם אילמים)".

אמנם בהלכה הם נקראים "חירשים אילמים" על פי המציאות בפועל.

אילם שאינו עונה אמן

אמנם הגיעה גם שאלה: הרי צריך שיהיו תשעה שיענו אמן, ואיך אפשר לצרף חירש-אילם שאינו יכול לענות אמן?

תשובה: נפסק בשולחן ערוך (או"ח נה, ו ח), שגם ישן וחירש שמתפללים עמידה מצטרפים למניין, למרות שאינם יכולים לענות אמן. מנגד, כתב על חזרת הש"ץ (קכד, ד): "ואם אין תשעה המכוונים לברכותיו – קרוב להיות ברכותיו לבטלה".

לרוב הפוסקים, ישן וחירש מצטרפים למניין, אלא שלכתחילה טוב שיהיו תשעה עונים, ולכן כתב בשולחן ערוך "קרוב להיות" ברכותיו לבטלה, לעודד את "החולמים" לענות אמן (מ"א, דרישה ועוד). ויש מחמירים שלא לצרף מי שאינו עונה (עי' ט"ז). ויש אומרים שבחזרת הש"ץ צריך תשעה עונים, ולשאר דברים שבקדושה אין צריך (שועה"ר, בא"ח). אמנם אם החירש קורא שפתיים ומכוון לענות אמן, ייתכן שגם למחמירים הוא מצטרף.

למעשה הלכה כדעת רוב הפוסקים, שגם ישן וחירש מצטרפים, ולכתחילה נכון להחמיר בחזרת הש"ץ, שאם אין תשעה עונים יתפללו פעם אחת בלי חזרה: בתחילתה יאמר החזן את שלוש הברכות הראשונות בקול, כדי שיוכלו לענות קדושה. בשחרית, כאשר יש שם כוהנים, יאמר גם את שלוש הברכות האחרונות בקול, והכהנים יתפללו על הדוכן כדי שיוכלו לשאת את כפיהם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *