כשהרבצ"ר הופך ליועץ דת

המטכ"ל ממשיך לכרסם במסורת ובשומרי המסורת • בלחץ השמאל והפמיניזם נאלצה הרבנות הצבאית למצוא היתר לשמוע שירת זמרות • לפי רוב הפוסקים אסור לשמוע שירת זמרות, ואף שמיעוטם פוסקים אחרת, על הצבא להחמיר ולהתחשב בכלל החיילים – כפי שהוא עושה בתחומים אחרים • מכיוון שעצמאותם של הרבנים הצבאיים נשללה מהם, והם כפופים למפקדיהם, אין להם סמכות של "מרא דאתרא" • עם זאת, תפקידם עדיין חשוב ביותר, לשמירת רוח התורה בצה"ל ולקיום ההלכה • חובה להתקומם נגד הפקודות הפוגעות במסורת

הכרסום ביחס צה"ל למסורת ישראל

לאחרונה פורסם שחל כרסום נוסף בפקודת השילוב הראוי, ולא רק שכופים על חיילים דתיים לשמוע זמרות, אלא אף הותר למפקדים לכפות אותם לשרת ביחידות מעורבות. מכיוון שתחולת הפקודה עדיין אינה נהירה לי, אתמקד בסוגיה הקלה יחסית של הכפייה לשמוע זמרות, שממנה ניתן ללמוד על יחסו הרע של המטכ"ל למסורת ישראל, ולחיילים שהגיעו ממסגרות חינוך תורניות שהקפידו בהן על דיני צניעות (ואחת הסיבות להקמתן הייתה שמירת הצניעות).

סוגיית שירת הזמרות

אם פוסקים רבים בני דורנו ייטו לקולא, ייתכן שבעתיד עמדה זו תהפוך להיות הפסיקה המקובלת. אבל בתנאי שהיא תתקבל מהסיבות הנכונות, היינו מתוך שיקולים ולחצים פנימיים של שומרי תורה ומצוות, שחפצים לברר את הדרך הנכונה. אסור שהלחץ להקל יבוא בכפייה חילונית

כמעט כל הפוסקים האחרונים אוסרים על גברים לשמוע הופעה של זמרת משום גדרי צניעות. כך נוהגים בני הציבור התורני תמיד, וכך נהגו בצה"ל שלא לכפות על חיילים דתיים לשמוע זמרת. בשנת תשע"ב, כאשר חייבו צוערים בקורס קצינים לשמוע זמרות ומקצתם יצאו, החליטו מפקד בה"ד 1 ערן ניב והמג"ד סא"ל עוזי קליגר להדיחם מהקורס. הדבר התפרסם ועורר סערה ציבורית. כמרי דת השמאל והפמיניזם התרעמו על הפגיעה בזמרות ובעקרון השוויון, ותבעו לקבוע באופן נחרץ שמעתה יכפו על חיילים דתיים להשתתף בטקסים שבהם יופיעו זמרות כזמרים. כל הממסד התקשורתי החילוני-שמאלני התייצב לצדם, ותבע מהמטכ"ל בשם "עקרונות החופש והשוויון" לחייב את החיילים הדתיים לשמוע זמרות.

המטכ"ל ציית לפקודת התקשורת, וערך בפורום המטה הכללי דיון על בחינת השילוב של בנים ובנות בצה"ל. הוחלט שבאירועים ממלכתיים ורשמיים, כדוגמת טקסי זיכרון וסיום הכשרות, יהיו חייבים להשתתף כל החיילים גם אם נשים ישירו, "וזאת ללא מקום לשיקול דעתם של מפקדיהם".‬‬ ‬‬עוד קבע הרמטכ"ל כי "חיילות ימשיכו לשיר בכל אירועי צה"ל". אמנם בשאר אירועי הווי ונופש המשלבים שירת נשים, יורשו המפקדים להתיר לחיילים שלא להשתתף. כלומר, גם באירועי נופש, במידה שהמפקדים יחייבו את החייל לשמוע הופעת זמרת – אם ייצא החייל מהאירוע, ייענש על הפרת פקודה.

חלק מרחבת המסדרים בבה"ד 1 - צילום ליאור מור
חלק מרחבת המסדרים בבה"ד 1 – צילום ליאור מור, ויקיפדיה (קישור ורשיון)

התביעה מהרבנות הצבאית

כדי להעביר החלטה זו, דרשו מפקדי הצבא מהרבנות הצבאית לקבוע הלכה, שמותר לחיילים לשמוע שירת נשים. הרבנות הצבאית באה במבוכה, הסערה הציבורית הייתה קשה, ההתקפות על הרבנות הצבאית גברו. היה חשש שהתעקשות על הזכות לצאת בעת שירת נשים תגרום להתקפה גדולה של כמרי דת השמאל והתקשורת על הרבנות הצבאית, ותפגע בעקרונות חשובים יותר.

אנשי ענף הלכה ברבנות הצבאית, ובראשם הרב קרים, מצאו היתר לפיו החיילים הדתיים יוכלו להשפיל עיניהם ולהישאר במסדר בעת שנשים שרות.

הסוגיה ההלכתית

אמרו חכמים (ברכות כד, א): "טפח באישה ערווה", "קול באישה ערווה". לדעת רוב הראשונים מדובר בגדר שגדרו חכמים משום צניעות, כדי להרחיק את הגברים והנשים מהעבירה החמורה של גילוי עריות ופירוק משפחות. יש מהראשונים שסוברים שמדובר באיסור מיוחד הנוגע לדברים שבקדושה, שבעת אמירתם יש להימנע מדברים שעלולים להסיח מהם את הדעת.

למעשה כמעט כל האחרונים מחמירים, וכך נוהגים כל בני הציבור החרדי והתורני. אמנם מכיוון שיש ראשונים שניתן להקל על פיהם לשמוע שירת אישה במסגרת מכובדת וצנועה, יש מהדתיים שמקילים בזה במסגרות אזרחיות, ואין למחות בידם (עיינו בסיכום הסוגיה באתר ישיבת הר ברכה). אם פוסקים רבים בני דורנו ייטו לקולא, ייתכן שבעתיד עמדה זו תהפוך להיות הפסיקה המקובלת. אבל בתנאי שהיא תתקבל מהסיבות הנכונות, היינו מתוך שיקולים ולחצים פנימיים של שומרי תורה ומצוות, שחפצים לברר את הדרך הנכונה והראויה לאיזון בין הצניעות ובין הרצון לתת ביטוי מרבי לכישרון השירה הנשית. אבל אסור שהלחץ להקל יבוא בכפייה חילונית, וקל וחומר שלא בכפייה של פקודה צבאית. להפך, ככל שהפסיקה להקל תהיה נגועה יותר בהשפעות חיצוניות, כך משקלה יפחת.

המחויבות של המסגרת הציבורית

במסגרת ציבורית מחייבת וכופה כצה"ל, מוכרחים להתחשב ככל האפשר בכל גוני החברה, כדי ליצור בסיס משותף רחב ככל האפשר. לכן למשל בהלכות כשרות נוטים לחומרה, כדי להכיל את מרב הפוסקים. כמו כן בענייני היגיינה ונימוס פועלים על פי הקריטריונים המחמירים, למרות שמדובר בעלויות גבוהות מאוד, ובכלל זה זריקת אוכל רב מחשש שמא נפגם.

כך גם מתחשבים מאוד בעקרונות השמאל הליברלי, כפי שבאו לידי ביטוי גם בהחלטות בג"ץ, ועל פיהם מערבים כיום ביחידות קרביות רבות חיילות, למרות כל הקשיים והכשלים המבצעיים שעירוב זה גורם.

האם אין מתבקש שלפחות אותו כבוד ויחס יוענקו למסורת ישראל, שהיא הבסיס הרחב והמוצק ביותר לקיום המדינה וצה"ל, ועל פי זה לקבוע שגם אם מקיימים טקסים עם שירת נשים, לכל הפחות תהיה לחייל שומר מסורת הזכות שלא להשתתף בטקס או בחלק המנוגד לערכיו ואורחות חייו?

הרב הצבאי אינו מרא דאתרא

בעקבות הכרסום במעמדה של הרבנות הצבאית, שאף מבטא יחס מזלזל למסורת ישראל, כתבתי כמה פעמים שלצערנו כבר אין לרב הצבאי הראשי סמכות של "מרא דאתרא" שהוראותיו ההלכתיות מחייבות, הואיל ואין לו את העצמאות הנדרשת למרא דאתרא. אין זה אומר שתפקיד הרבצ"ר ושאר הרבנים הצבאיים אינו חשוב; להפך, חשיבותם עצומה. עליהם מוטל התפקיד לתת ביטוי לרוח ישראל בצבא, לסייע ביד החיילים לקיים את התורה והמצוות ולשמור על קדושת המחנה. גם מבחינה הלכתית, לכתחילה יש לשאול כל שאלה את הרבנים הצבאיים, שכן הם המצויים בתחום, ובתשובתם הם גם יכולים לפתור את הבעיה מעיקרה, שכן הם בקשר שוטף עם החיילים והמפקדים כאחד. כמובן גם אין בכוונתי לפגום במעלתם האישית של הרבנים הצבאיים הראשיים, שאני מעריך אותם מאוד, כתלמידי חכמים ובעלי מידות תרומיות, וגם זכיתי להיות ידידם באופן אישי.

לא קל הוא תפקיד הרבצ"ר. הנה עתה יש לרב פרץ רמטכ"ל וראש אכ"א בעייתיים במיוחד, ולמרות זאת בזכות אישיותו התרומית השפעתו רבה. אבל לא הכול בידיו כי הוא כפוף להם.

מהו מרא דאתרא

הפירוש המילולי של "מרא דאתרא" הוא אדון המקום, היינו זה שהכול נשמעים לו. בעבר הכוונה הייתה לרב ששומעים לו בכל ענייני ההלכה והמוסר, כולל הסכמי שכר ושביתות. כאשר מעמד הרבנות נחלש, סמכות הרב הצטמצמה לתחום ההלכה בלבד. ומכל מקום כאשר קהילה בחרה רב, היא קיבלה על עצמה לנהוג על פי הוראותיו ההלכתיות. ואילו הרבצ"ר תלוי במפקדיו, אסור לו לפרסם דבר הלכה שיש לו השלכות ציבוריות בלא אישור מפורש של מפקדיו ודובר צה"ל. אם יפרסם הלכה בניגוד לעמדת מפקדיו – יודח. במצב כזה ברור שאין לו שום סמכות של מרא דאתרא, אלא של קצין בכיר ויועץ הרמטכ"ל לענייני דת, כפי המוגדר בפקודות צה"ל. מלבד זאת, מרא דאתרא צריך להיבחר על ידי אנשים יראי שמיים כדי לחזק את שמירת התורה והמצוות, ולא על ידי מפקדים חילוניים שהאינטרסים שלהם שונים בתכלית.

הפרקליט הצבאי אינו כפוף

אפשר ללמוד על מעמדו של הרב הצבאי הראשי מהשוואה למעמדו של הפרקליט הצבאי הראשי. כדי לבצר את מעמדו ועצמאותו, נקבע שמבחינה פיקודית הפרקליט הצבאי כפוף לרמטכ"ל, אבל בענייני משפט הוא אינו כפוף לרמטכ"ל אלא לחוק. בנוסף לכך, כדי לבצר את מעמדו נקבע שהוא יתמנה על ידי שר הביטחון ובהמלצת הרמטכ"ל ודרגתו תהיה אלוף, לעומת הרבצ"ר שמתמנה על ידי הרמטכ"ל ודרגתו תת אלוף.

תהליך בחירת הרב קרים

כך גם התברר לבושתנו בתהליך בחירתו של הרב אייל קרים שליט"א, שהוא תלמיד חכם גדול, קצין קרבי מצטיין, ששימש כמפקד בסיירת מטכ"ל ומפקד סיירת צנחנים. דורות רבים לא היו בעם ישראל רבנים ששילבו ספרא וסייפא באופן מופלא כמוהו. אולם דרך מינויו מוכיחה עד כמה הוא כפוף לראשי הצבא, ואינו בן חורין לבטא את עמדת ההלכה.

כאשר התעוררו הטענות נגד מינויו לרבצ"ר, ראש אכ"א האלוף חגי טופולנסקי זימנו לשיחת הבהרה. כחייל לפני מפקדו, היה צריך הרבצ"ר המיועד להסביר את דבריו, ולהצהיר שהוא מתנגד לקיום דין אשת יפת תואר בזמן הזה וכי הוא תומך בשירותן של נשים בצה"ל (ערוץ 7, ו' תמוז תשע"ו).

כשגברו התלונות, הוצרך הרב קרים לפרסם איגרת הבהרה לכלל חיילי צה"ל, ובה נאמר בין השאר: "הרב הראשי לצה"ל, כמו כלל חיילי צה"ל ומפקדיו, כפופים לרמטכ"ל ולהיררכיה הצבאית. לא יעלה על הדעת שחייל או מפקד יפעל בניגוד לפקודות. הדברים נכונים בשגרה ובלחימה כאחת…". לאחר מכן הרמטכ"ל זימן את הרבצ"ר המיועד לשיחת הבהרה דחופה, בה הבהיר הרב קרים לרמטכ"ל כי הוא "רואה חובה וצורך בגיוס נשים לצה"ל". בסוף השיחה פורסם בשם הרמטכ"ל שמינויו של הרב קרים נשאר בתוקף (ערוץ 7 וערוץ 2, ז' תמוז תשע"ו).

כיצד ראוי לנציגי הרבנות הצבאית לנהוג

הראוי היה שנציגי הרבנות הצבאית יאמרו למפקדיהם: בהיותנו כפופים לפיקוד הצבאי, אין בסמכותנו לדון בסוגיה זו. לכן מוטב שנתרכז במילוי תפקידנו הקבוע בחוק, לייעץ למפקדים בענייני דת. כלומר: לתאר בפני המטכ"ל את הסוגיה ההלכתית ואת הנוהג המקובל בחוגים הדתיים השונים, להמליץ שלא לכפות על חיילים דתיים לשמוע זמרות, ובזה לסיים את חלקם בסוגיה.

לכן חשוב להדגיש שהרב הצבאי, עם כל חשיבותו, אינו בעל סמכות של מרא דאתרא. במצב הנוכחי עמדה זו לא תחליש את מעמד הרב הצבאי אלא תעצים אותו, כמי שמתווך בין צה"ל לרבנים בני חורין שמייצגים את מסורת ישראל.

החובה להתקומם

למען צבא ישראל שחייב בכבודה של מסורת ישראל, חובה להתקומם נגד הפקודות הללו. חובה זו מוטלת על נציגי הציבור, ובראשם שר הביטחון וסגנו, ועל כל חייל וקצין.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *