עריצות המיעוט

צה"ל עובר תהליך כרסום ערכים, המתבטא הן בפגיעה בערכים היהודיים והן בחולשה מול האויב • הגורם הוא התרבות החילונית הקיצונית, שצמרת צה"ל מושפעת רבות מעמדותיה • השמאל החילוני הקיצוני שולט בתקשורת, במשפט ובאקדמיה, ומכשיר גם את הדורות הבאים שם • עמדותיו אינן מקובלות על הציבור הרחב, כפי שמתבטא בצניחת מדעי הרוח באקדמיה ועיתוני השמאל החילוני • יש מה ללמוד מהשמאל החילוני, הבעיה היא בהשתלטות ובעריצות שלו • לטווח הקצר יש לתקן את הבעיות בצה"ל, ולטווח הארוך – להביא לאיזון במערכות הציבוריות

חופש הביטוי

הסיבות לתהליך שמתרחש בצה"ל אינן פרי המצאת המטכ"ל, אלא שיקוף של המציאות התרבותית של הציבור החילוני הקיצוני, והמאבק שמחריף והולך על דמותה הרוחנית והערכית של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מכאן שזירת המאבק העיקרית איננה במסגרת צה"ל, אלא באקדמיה, בתקשורת ובכל מערכות החינוך והתרבות

בעקבות מכתב המחאה של הרבנים למען חופש הבעת הדעה, נזכרתי בימים שהיו לפני כשש שנים, שבהם נצבתי בעין הסערה בעקבות הבעת עמדתי ההלכתית כי מצוות התורה קודמת לפקודות הצבא. עמדתי הותקפה אז קשות על ידי שר הביטחון וקציני מטכ"ל, וכמובן התקשורת החילונית. מכיוון שלא הסכמתי לסגת מהעמדה העקרונית שההלכה גוברת על פקודות הצבא, הוצאה ישיבת הר ברכה ממסלול ההסדר (לפני כשנה וחצי הוחזרה, וכדי למנוע סיכון עתידי, וכדי שלא אחשוש להביע עמדה תורנית באופן חופשי, כמה חודשים לאחר החזרתה החלטתי להתפטר מתפקידי הרשמי כראש ישיבת ההסדר).

לאחרונה, על פי בקשה והפצרה של האחראי על יום עיון לקציני אגף המבצעים, העברתי להם שיחה. לפניי דיבר נציג אש"ף. בסוף ההרצאה נשאלתי מה דעת התורה לגבי מקרה שבו יש התנגשות בין פקודה להלכה. השבתי שבמקרה של פיקוח נפש יש לבצע את הפקודה, שפיקוח נפש דוחה אפילו שבת. אולם במקרה שאין פיקוח נפש, יש לקיים את ההלכה. בעקבות תשובתי, ניתנה הוראה שערורייתית על ידי מטה שר הביטחון דאז מר יעלון, לפיה נדרשים כל הגופים הציבוריים הקשורים לצה"ל להימנע מכל שיתוף פעולה עמי. לצערי ולחרפת משרד הביטחון, הוראה זו עדיין בתוקפה.

כרסום הערכים בצה"ל

כבר לפני יותר מעשר שנים התרעתי על התהליך המורכב שמתחולל בצה"ל, כאשר מצד אחד יותר נוח לחייל הדתי לקיים את התפילות, השבתות והכשרות, בזכות ריבוי המפקדים הדתיים, בעיקר ביחידות הלוחמות; ומנגד, מתרחש תהליך של העצמת דעות חילוניות שמאליות, שמכרסמות בערכים לאומיים ודתיים. וכפי שציין הרב יגאל לוינשטיין בהרצאתו, שעסקה בהשלטת ערכים פלורליסטיים ליברליים בפרשנותם החילונית הקיצונית על חשבון ערכים יהודיים ולאומיים.

ככלל ניתן לומר שבמשך השנים הללו צה"ל נטה לצד החילוני שמאלי. והתוצאות ניכרות בשדות הקרב, בהם צה"ל אינו מצליח לבטא את מלוא עוצמתו, וגם נאלץ לספוג אבדות רבות מדי.

הסיבות לתהליך שמתרחש בצה"ל אינן פרי המצאת המטכ"ל, אלא שיקוף של המציאות התרבותית של הציבור החילוני הקיצוני, והמאבק שמחריף והולך על דמותה הרוחנית והערכית של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מכאן שזירת המאבק העיקרית איננה במסגרת צה"ל, אלא מקום המאבק על דעתו וזהותו של הציבור היהודי הוא באקדמיה, בתקשורת ובכל מערכות החינוך והתרבות. מה שכן ראוי לציין בצער הוא שהקצונה הבכירה בצה"ל מושפעת יתר על המידה מן העמדות החילוניות הקיצוניות. במסגרת זו כופים על חיילים דתיים לשמוע זמרות, וכן הרצאות שרוחן נוגדת את אמונת ישראל המסורה מדורי דורות.

שום נציג ציבור דתי לא ביקש להחרים או לפגוע בחיילים או קצינים בעלי דעה או אמונה שונה, או בעלי התנהגות פרטית שלא תואמת את ערכי החיילים הדתיים. כל מה שהציבור הימני והמסורתי דורש הוא שלא תהיה שום כפייה של עמדות חילוניות קיצוניות על חיילי צה"ל. ובתוך כך שלא יתקבלו עמדות פמיניסטיות קיצוניות, שדורשות השוואה מוחלטת בין בנים ובנות בכל היחידות, בלא התחשבות בערכי הצניעות המסורתיים, תוך הפרה בוטה של כללי השילוב הראוי שאך לפני שנים אחדות התקבלו והובטחו על ידי כל גורמי הפיקוד הצבאי.

היחס לאויב

כך גם ביחס לאויב. מפקדים בכירים בצבא, כדוגמת סגן הרמטכ"ל, מעזים להשוות ולו ברמז את חיילי צה"ל לנאצים. וכאשר מבקרים אותם על כך, לא רק שאינם מתנצלים, אלא אף ממשיכים לעודד את הקצינים לומר דברים שאינם מקובלים על הציבור, היינו עמדות אנטי לאומיות קיצוניות. גם הרמטכ"ל פגע קשות במספר ביטויים במסורת ישראל, בערכים הלאומיים ובצדקת הדרך, כמו ההכרזה שהביטוי "הבא להורגך השכם להורגו" אינו אלא פתגם שעבר זמנו. בעוד הציבור עומד כנגד התקפות הטרור ברחובות, כאשר אחת השאלות הראשונות שמטרידות את רוב הציבור היא האם הצליחו להרוג את המחבל – האם ניצחנו, הרמטכ"ל מצא לנכון להטיף לגונן על המחבלים, אפילו כשעוד יש חשש סכנה מסוים, תוך שהוא מעליב את הציבור שרוצה בצדק להשכים ולהרוג את הבא להורגו.

היחס לחייל אלאור אזריה

הביטוי הבולט ביותר לעמדה הפוגעת של צמרת צה"ל הוא ביחסה המכוער ללוחם אלאור אזריה, שגם אם טעה בשיקול דעת בתוך אירוע של סכנת נפשות, הוא לא אויב ולא פושע. ואילו נציגי צה"ל העזו להאשים אותו בתחילה באשמת רצח, שהיא ההאשמה החמורה ביותר, ועתה כשראו שמבחינה משפטית אין שחר להאשמה חמורה שכזו, הואילו להסכים להתפשר על הריגה. ולא זו בלבד, אלא שגייסו באופן חריג עורך דין ממולח, כדי שיצליח להטביע את החייל בן התשע עשרה באשמת הריגה. מדוע לא יכלו להסתפק בפרקליטים הצבאיים הרגילים? כך משפחת אזריה נאלצה גם היא לשכור עורכי דין פרטיים, והציבור הרחב, שמבין שהחייל אלאור לחם בשליחותו – גם אם אולי שגה – בתוך שעות אחדות גייס יותר משש מאות אלף שקלים למימון הגנתו.

בתוך כך, צמרת צה"ל מטיחה האשמות מכוערות בחיילים שנחשדים על ידה בהתבהמות ובחוסר מוסריות. ממש כמו עמדות השמאל הקיצוני. ולא נעים להגיד, במידה מסוימת כמו עמדות האויב שמאשים אותנו בהוצאת המחבלים להורג בלא משפט, כאשר בפועל מדובר על מחבלים שנמצאים בתוך אירוע שבו הם מתכוונים להרוג, גם אם "רק" בסכין או במספריים, וגם אם הם צעירים.

המאבק על דמותה של התקשורת

כיום התקשורת נשלטת על ידי אנשי שמאל, לא מפני שהם מוכשרים במיוחד, אלא גם מפני שבמשך כשלושה דורות אנשי שמאל מנהלים את רשות השידור וגלי צה"ל, ומחנכים ומכשירים את הדורות הבאים של השדרנים והעיתונאים.

תאמרו: הנה בתקופה האחרונה קמו עיתונים פרטיים וערוצי רדיו אזוריים. אולם מכיוון שהם פרטיים, התקציב העומד לרשותם מצומצם יחסית. לבד מ'ישראל היום', שאכן מראה את נחת זרועו לשאר העיתונים, כל שאר ערוצי התקשורת במימון של עשרות מיליונים לשנה צריכים להתמודד מול רשות השידור, שתקציבה קרוב למיליארד שקלים בשנה. ומול גלי צה"ל, שממומן על ידי משלם המיסים, ויותר מזה – מקבל לשורותיו בחינם את הנוער המוכשר והשאפתני ביותר לעבודה עיתונאית, וזאת על חשבון צה"ל. במצב כזה קשה מאוד לכלי תקשורת פרטיים להתחרות עם גופי התקשורת הציבוריים, שעל חשבון משלם המיסים ממשיכים לטפח את עמדות השמאל, תוך הגברת המתחים בחברה ופגיעה מתמדת בציבור הלאומי והמסורתי.

כך ביחס לעימות המתמשך עם האויב הערבי, וכך לגבי ערכים יהודיים. הנה למשל, כאשר פרץ הוויכוח על מינוי הרבצ"ר, כמעט כל השדרנים שמשכורתם מקופת הציבור עיוותו וסילפו את דבריו, חלקם בזדון וחלקם בבורות מחפירה, ובתוך כך ביזו את התורה ואת מצוות אשת יפת תואר, בלא להבין את עומק המוסר הנשקף ממנה. כך גם ביחס לוויכוחים סביב מצעדי הלהט"בים.

האקדמיה

כך גם ביחס לפקולטות למדעי הרוח והחברה באקדמיה. במשך עשרות שנים, במימון ציבורי של מיליארדי שקלים לשנה, היא נשלטת על ידי אנשי שמאל שמטפחים אנשי שמאל כמותם או קיצוניים מהם, ומכשילים את התקדמותם של אנשי ימין, בתואנה שתפיסות עולם לאומיות ומסורתיות מנוגדות לרוח האקדמיה.

לא פלא אפוא, שמספר הסטודנטים במדעי הרוח פוחת והולך. עמדותיהם של המרצים כל כך קיצוניות ומאוסות, שאין כמעט אנשים צעירים שמוכנים לשומעם בלא סלידה.

הביטוי המובהק לחוסר הנחת של הציבור, ובכללם אנשי השמאל השפוי, מעמדות השמאל הקיצוני, הוא בירידה המתמדת של מספר קוראי עיתון 'הארץ', עד למצב שבו מספר הקוראים שלו בסוף השבוע הוא בסך הכול 4.3 אחוזים מהציבור. גם 'ידיעות אחרונות', שמשקף עמדות חילוניות, נמצא בירידה איטית אבל מתמדת, ומרבית קוראיו מוצאים עניין בסיפוריו הצבעוניים, למרות עמדותיו החילוניות-שמאליות.

כבוד הדדי

חשוב להדגיש, אין הכוונה לדחוק את אנשי השמאל שלא יוכלו לבטא את עמדתם. איננו חפצים לא בנקמה ולא בפגיעה בזכויותיהם האזרחיות, כמו חופש הבעת העמדה, היצירה וההפגנה. לא זו בלבד, אלא שמן הסתם יש רבים מבין אנשי השמאל הקיצוני שכוונותיהם טובות, ורבים ממעשיהם טובים. על כן תרומתם לחברה חשובה. ואף לנו יש מה ללמוד מהם. וכפי שכבר אמרו חכמים: "איזהו חכם הלומד מכל אדם" (אבות ד, א). קל וחומר מאנשים חכמים ואכפתיים, שהם גם אחינו בני ישראל. ואנו מקבלים את טענתם נגד עריצות הרוב, אבל בשום פנים לא נסכים לקבל את עריצות המיעוט, שלעתים כדי לחזק את מעמדו ולהמשיך את שליטתו, למרות תבוסתו בבחירות הדמוקרטיות, הוא מגייס לעצמו תומכים מבין אומות העולם, ובמקרים מסוימים לא נרתע מלגייס לטובתו גם את האויב.

סיכום

המאבק אם כן צריך להיות מופנה לטווח הקצר לתיקון הכשלים בצה"ל, למניעת כפייה חילונית של השמאל הקיצוני ולחיזוק הערכים הלאומיים. ולטווח הארוך, לטיפוח אנשי תורה ורוח לאומיים ומסורתיים, לשינוי משמעותי של הרכב המנהיגות במערכת המשפט, ברשות השידור ובמדעי הרוח באקדמיה, ולמניעת המשך השתלטנות והכפייה של השמאל החילוני הקיצוני.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *