חזון היובל – גם לדורנו

מצוות הצדקה מלמדת כי האחריות לפרנסתו של האדם מוטל עליו עצמו, ורק אם אינו יכול לדאוג לעצמו האחריות עוברת למעגלים שסביבו • משלימה אותה מצוות היובל, שקובעת כי המשאבים צריכים להתחלק בשווה בין כולם • בזאת משלבת התורה את הסוציאליזם והקפיטליזם • יש לבחון חלוקה שווה של המשאבים, ונתינת אחוז מסוים מבעלי ההון לכלל החברה אחת ליובל, גם בימינו • במצבה הנוכחי של האנושות יש צורך בתחרותיות, אך כשהאור האלוקי יתגלה בעולם – בני האדם יבינו שאינם מתחרים זה בזה אלא בונים ומשלימים זה את זה

הבחירה והשוויון – היובל

מצד אחד כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ועל כן משפט אחד לכול, ומתחילה הקרקעות שהן אמצעי הייצור צריכות להיות מחולקות בשווה. ומאידך, הביטוי העיקרי לצלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לבחור וליזום. אם יעבוד בחריצות ובכישרון – ירוויח

האם החברה חייבת לספק לכל אדם את כל צרכיו, או שזו אחריותו האישית של כל יחיד? האם נכון לחלק את כל הרווחים בשווה בין האנשים? האם יש צדק בשיטה הקפיטליסטית או הסוציאליסטית? כמדומה שמתוך מצוות היובל והצדקה ניתן לקבל תשובה עקרונית לשאלות הללו, והשראה לפתרונן.

מצוות היובל שיספרו ישראל שבע שנים שבע פעמים ויעשו את שנת החמישים שנת יובל. בשנה זו ישחררו את העבדים העבריים לביתם, וקוני השדות ישיבו אותם לבעליהם, וישמטו את השדות כמו בשנה השביעית.

הבעלות על הקרקעות ומצוות היובל

ציווה ה' את ישראל שיחלקו את הארץ לשבטים, ויחלקו נחלת כל שבט למשפחות ולבתי אב. מכיוון שלכל אדם שליחות מיוחדת משלו, שכדי לגלותה עליו לחיות בחירות ובעצמאות, צריך שכל אדם מישראל ישב על אדמתו ויתפרנס מנחלתו.

אלא שנתן ה' באדם יצר טוב ויצר רע. הצדיקים הבוחרים בטוב מתגברים על יצרם, עובדים בחריצות בשדותיהם ומתעשרים מיבולם; ואלה שנגררים אחר יצרם הרע, אחר התאווה והעצלות, מתמכרים לתאוות שונות כאלכוהול ושאר תענוגי בטלה ומזניחים את שדותיהם. מבזבזים הרבה ומרוויחים מעט, שוקעים בחובות וממשכנים את עתידם למען הווה חולף. והמחסור הולך וגובר עליהם עד שהם נאלצים למכור את שדותיהם ובתיהם, ובכך הם גוזרים על משפחתם חיי דוחק, שכן השדות היו אמצעי הייצור העיקרי. ואם לא התעשתו לעבוד בחריצות כשכירים, שקעו בחובות עד שהגיעו לפת לחם ונאלצו למכור את עצמם לעבדות.

קרה אמנם שאנשים הגיעו לעניות קשה מחמת אסון או חולי שאינו תלוי בהם, אבל כאשר המצב הלאומי היה סביר, מצוות הצדקה הועילה לקיים אותם בלא שיצטרכו למכור את נחלתם ואת עצמם. רק את אלה שהשתעבדו ליצר התאווה והעצלות היה קשה להושיע, כי גם לאחר שעזרו להם הם המשיכו ליפול. כך קרה שנמצאו בישראל אנשים שמכרו את שדותיהם ואת עצמם לעבדות.

חס ה' עליהם ובעיקר על בני משפחותיהם, וקבע את מצוות היובל בשנת החמישים, שבה נצטווינו לשחרר את העבדים, ולהשיב את השדות לבעליהם או ליורשים אותם. על ידי כך גזירת העוני לא רדפה את משפחות ישראל במשך דורות, אלא בכל חמישים שנה הייתה יכולה כל משפחה לפתוח דף חדש, להתחיל לנהוג באחריות, לצאת ממעגל העוני ולתרום את חלקה בתיקון העולם.

מעגלי האחריות בעזרה לעני

במצוות הצדקה למדנו שישנם מעגלי אחריות, ורק כאשר המעגל הפנימי אינו מסוגל לתפקד, מגיע תורו של המעגל שסביבו לקחת אחריות.

במעגל הראשון נמצא העני עצמו, שעליו מוטלת האחריות הראשונה למצבו ולמצב משפחתו. לכן אם היה אדם שהיה מסוגל לעבוד ולא עבד אלא הטיל עצמו על הציבור, היו גבאי הצדקה דואגים שיעבוד. רק אם עבד כפי יכולתו, ועדיין לא הספיק לו, היו נותנים לו צדקה. כפי שנאמר: "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד), עמו יש מצווה, אבל כשהוא מסיר מעצמו אחריות אין מצווה לעזור לו.

כאשר העני אינו מסוגל לדאוג לעצמו, האחריות עוברת למעגל השני, הכולל את קרובי משפחתו, והקרוב קרוב קודם (כמו גואלי השדה).

אם אין ביכולתם לעזור לקרובם, האחריות עוברת למעגל השלישי של השכנים ובני העיר, כשהשכנים קודמים לשאת באחריות לכלל בני העיר. ואם בני העיר לא יכלו לסייע לעניים לבדם, האחריות עברה למעגל הרביעי של כלל החברה בארץ. שנאמר: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך… לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו, ז). וכן נאמר: "את העני עמך" (שמות כב, כד), מי שעמך קודם למי שפחות עמך (בבא מציעא עא, א).

ואם היה עני שיש לו בני משפחה שמסוגלים לעזור לו אלא שהם משתמטים מחובתם ואינם עוזרים, היו גבאי הצדקה צריכים לכוף אותם לדאוג לו, ורק אם לא היה בכוחם לספק את צרכיו, היו נותנים לעני מהקופה הציבורית של בני העיר (שו"ע יו"ד רנא, ד).

העצמת האחריות האישית

הרי שבני המשפחה, השכנים והקהילה נשאו באחריות לעזור לאותם עניים, חולים, זקנים ותשושי נפש שלא היה ביכולתם להתפרנס. אבל לעניים שיכלו להתפרנס, ומחמת עצלות, רשלנות ותאוותנות שקעו בחובות, היו עוזרים במידה מצומצמת, עד שאם המשיכו לשקוע בחובות נאלצו למכור את שדותיהם ואת עצמם. עמדה כזו מחנכת את האנשים לשאת באחריות לפרנסתם. באופן זה מספר העניים מתמעט מאוד.

הבחירה והשוויון

נמצא אם כן ששני הרעיונות חייבים לבוא לידי ביטוי במקביל. מצד אחד האחריות והיוזמה החופשית, ומאידך השוויון הבסיסי. מצד אחד כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ועל כן משפט אחד לכול, ומתחילה הקרקעות שהן אמצעי הייצור צריכות להיות מחולקות בשווה. ומאידך, הביטוי העיקרי לצלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לבחור וליזום. אם יעבוד בחריצות ובכישרון ירוויח, אם יתעצל יפסיד. למעלה מזה בקודש, אם יקיים את התורה והמצוות יזכה לברכה בעולם הזה ושכר טוב בעולם הבא, ואם יבחר ברע, לא יראה ברכה בעולם הזה וייענש בעולם הבא.

חזון השוויון שביובל לימינו

בעבר, כתשעים אחוזים התפרנסו מחקלאות. האדמה הייתה אמצעי הייצור העיקרי, ולכן חלוקתה בשווה יצרה בסיס שוויוני לכול. כיום האדמה כבר אינה אמצעי הייצור העיקרי, והפרנסה תלויה בגורמים רבים. אולם נדמה שעלינו ללמוד ממצוות היובל שני יסודות: האחד, כשם שציוותה התורה לחלק את האדמה החקלאית לכולם בשווה, כך ראוי שנחלק את שאר משאבי הטבע שברא ה' בשוויון. בכלל זה הקרקע לבנייה, המים, הנפט, הגז, החופים, גלי רדיו, האוויר והשמש. השני, כשם שצוותה התורה לחלק בשווה את אמצעי הייצור, כך יש להשתדל להעניק לכל הצעירים חינוך שיקנה להם, עד כמה שאפשר, הזדמנות שווה להתפרנס מכישרונם וחריצותם. בתכנון יעיל ניתן לשלב את שני היסודות הללו יחד, בהפניית הכסף המתקבל ממשאבי הטבע לחינוך מקצועי מיטבי לכל אדם.

בכך נזכה להגשים את רעיון חלוקת הארץ לכל ישראל, כולל התיקון שנעשה בהחזרת הקרקעות לבעליהן ביובל, וחזרת העבדים לבתיהם. שכן הענקת חינוך איכותי לכולם מאפשרת גם לילדים של הורים עניים לרכוש מקצוע טוב לפי כישרונם וחריצותם.

במילים אחרות, המשאבים מתחלקים לשתי קבוצות: הקרקע וכל שאר משאבי הטבע, והאדם עם כישרונותיו וידיעותיו. נמצא אם כן, שהיובל משחרר לחירות את משאבי הטבע בהחזרת הקרקעות לבעליהן, ואת משאבי האדם בשחרור העבדים.

הצעה לצמצום פערים בין עשירים לעניים ביובל

עוד אפשר אולי להציע, שכשם שביובל השדות חזרו לבעליהן והעבדים השתחררו לביתם, יש מקום שחכמי ישראל יבחנו לעומק את מבנה המשק המודרני, וישקלו אם ראוי שביובל אחוז מסוים מהעושר הנצבר יחזור להיות מחולק בשווה. שכן בנוסף לחוקים שנועדו למנוע מונופול שפוגע בתחרות החופשית וחונק את התעשייה והמסחר, יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים. יש בזה גם מידה של צדק, שכן המערכות הציבוריות התקינות הן שמאפשרות לעשירים הגדולים להתעשר, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם, עדיין יישארו בידם מאות מיליונים, ועם זאת זה יצמצם את הפערים בחברה, ויעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו.

אור היובל

כיום, לצורך קיומו של העולם, יש צורך במידה מסוימת של קנאה ותחרות, כדי שהאדם ילמד לשאת באחריות לגורלו ולא ילמד להיות נצלן, שקרן וגנב, וכדי ליצור תמריץ לפיתוח ושגשוג כלכלי, כפי שהסבירו ההוגים הקפיטליסטים. בלא זאת החברה תשקע בניוול מוסרי, עוני ומחסור. אולם ככל שאור היובל יאיר בישראל, ונזכה להתעלות בתורה ואמונה, נזדקק פחות לתחרות, עד שלא נזדקק עוד לקנאה ותחרות, ושלום עולמי יתפשט מהארץ לכל העולם. אין הכוונה שייווצר שוויון פשטני בין הכישרונות השונים, וחלוקה שווה של כל העושר והתפקידים, עד שכל הבריות יהיו דומות לגמרי זו לזו. אלא כל בריה תישאר בצביונה, הזאבים יישארו זאבים והכבשים תישארנה כבשים, ואף על פי כן, מרוב האור האלוקי שישרה בעולם, יתגלה האור האלוקי שבכל בריה ובריה וכולם יחיו יחד בשלום. אז יתברר שהשוני בין הבריות אינו גורם לתחרות וקנאה אלא להפך, יוצר ביניהן זיקה עמוקה של רעות ואחווה, שמובילות להפריה וברכה והשלמה הדדית.

ויתקיימו בנו דברי הנביא: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם. ופרה ודב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים… וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה ייכרתו, אפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יצור את אפרים… ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו, הזכירו כי נשגב שמו. זמרו ה' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ. צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל" (ישעיהו יא-יב).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *