בשר, עוף ודג בחלב

בעקבות התאונה: חובה מהתורה לדווח על נהג לא זהיר בתחבורה הציבורית • המשך דיני בשר וחלב • מהתורה אסורה רק תערובת על ידי בישול, ומדרבנן גם תערובות אחרות • האם בשר וחלב של חיה ועוף אסורים מהתורה • להלכה חיה או עוף וחלב אסורים מדרבנן, אך מחמירים בהם כמו באיסור התורה • באכילת דגים וחלב אפשר להקל גם למנהג הספרדים

חובת התלונה על נהג לא זהיר

מחמת מצוות שמירת הנפש, אם הנהג לא שמע למוכיח, חובה להתלונן לממונים עליו. אם לא התלונן, דמי כל הנוסעים שעלולים להיהרג מחמת נהיגתו הפראית תלויים בו

בעקבות תאונת האוטובוס הנוראה שאירעה השבוע, שבה נהרגו שישה נוסעים, עקב נהיגה לא זהירה על פי החשד, יש לעורר את הנוסעים בתחבורה הציבורית על חובתם להעיר לנהג שאינו זהיר, ואם אינו שומע – לממונים עליו.

שתי מצוות יש בכך. ראשית מצוות התוכחה, שכל הרואה את חברו חוטא מצווה להניאו ממעשהו, שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט, יז). מתחילה יש להעיר בעדינות, ואם אינו שומע להעיר בתוקף. מצווה זו קשורה למצווה שנאמרה אחריה: "ואהבת לרעך כמוך". התוכחה היא אכן לטובתו של הנהג, שאם כמה וכמה נוסעים יעירו לו, יש סיכוי שישפר את דרכיו, ויוכל להתמיד בעבודתו מבלי לגרום לתאונות. ומכל מקום גם אם הנהג בוחר להיעלב, אין למי שהוכיח אותו שום עוון. כי המצווה להוכיחו היא גם כאשר ברור שיתרגז, וכפי שנפסק להלכה שהמצווה להוכיח את החוטא עד שכמעט ירצה להכות את המוכיח (רמב"ם הלכות דעות ו, ז).

מכיוון שמדובר בנהיגה זהירה, מתווספת מצוות שמירת הנפש של כל הנוסעים בנסיעה זו ובנסיעות הבאות, ועל כך נצטווינו במפורש: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). ואמרו חכמים שכל מי שיכול למחות בחוטא ולא מחה, נחשב כאילו הוא אשם בחטאו (שבת נד, ב). קל וחומר במקרה כזה של פיקוח נפש.

מחמת מצוות שמירת הנפש, אם הנהג לא שמע למוכיח ולא שיפר מיד את נהיגתו, חובה להתלונן לממונים עליו. ואם לא התלונן, דמי כל הנוסעים שעלולים להיהרג מחמת נהיגתו הפראית תלויים בו.

ואל יאמר אדם "מה תועיל תלונה של אדם אחד", מפני שאם כל מי שרואים את הנהג ידווחו עליו, ברור שהממונים ישגיחו עליו כראוי, ואם יש צורך אף יפטרו אותו מעבודתו כדי להבטיח את חיי הנוסעים.

איסור בשר וחלב

לפני שבועיים עסקנו באיסור בשר וחלב. אסרה התורה לבשל בשר עם חלב, שנאמר: "לא תבשל גדי בחלב אמו". שלוש פעמים נזכר איסור זה בתורה, ללמדנו שיש שלושה חלקים באיסור: אסור לבשל בשר וחלב יחד; אסור לאוכלם; אסור ליהנות מהם (חולין קטו, ב).

איסור הבישול וההנאה

איסור זה מיוחד ושונה משאר איסורי אכילה, שכל המאכלים האסורים – אסורים תמיד, ואילו בשר כשלעצמו כשר וחלב כשלעצמו כשר, ורק אם התערבו – נעשו אסורים במדרגה החמורה ביותר; שכן אף שאסור לישראל לאכול בשר של בהמות וחיות טמאות, מכל מקום מותר לו לבשל אותם לנוכרי, ואילו בשר וחלב אסורים אף בבישול, ולכן אסור לטבח ישראל לבשל בשר וחלב לנוכרי.

לא זו בלבד שבשר וחלב אסורים בבישול ובאכילה, אלא שהם אסורים גם בהנאה, לפיכך יש לקבור או לאבד באופן אחר בשר וחלב שהתבשלו יחד. ואסור ליתנם לגוי במתנה, הואיל ויש לישראל הנאה מכך. אפילו אם ישרוף את התבשיל האסור, אסור ליהנות מחום שריפתו או מהאפר שיצא ממנו.

תערובת ללא בישול – מדרבנן

איסור התורה הוא דווקא כאשר הבשר והחלב מתערבבים על ידי בישול, שהבישול מערבם היטב לעומק; אבל כאשר טעמי הבשר והחלב מתערבבים שלא על ידי בישול, כגון על ידי השרייה, אסור לאוכלם מדברי חכמים בלבד, אבל לא אסרו חכמים ליהנות מהם, וגם לא אסרו לערבם שלא על ידי בישול לצורך נוכרי או לצורך אחר (שו"ע יו"ד פז, א; צא, ח).

האם גם חיה ועוף בכלל האיסור

נחלקו התנאים בשאלה אילו מיני בשר וחלב כלולים באיסור. לדעת רבי עקיבא, הבשר והחלב שנאסרו הם בשר של אחד משלושת מיני הבהמה הטהורה עם חלב של אחד מהם. שלושת מיני הבהמות הם שור, כבש ועז. אולם מיני החיות הטהורות, כדוגמת צבי ואייל, אינם בכלל האיסור. אף דין זה למדנו מכך שהתורה חזרה שלוש פעמים על איסור "לא תבשל גדי בחלב אמו", ללמדנו ששלושה מיני בהמות בכלל האיסור, ואילו מיני חיה טהורה, מיני עוף טהור ומיני בהמות וחיות טמאים אינם בכלל האיסור (משנה חולין קיג, א).

ההבדל בין בהמות לחיות הוא שחיות אי אפשר לביית, ואילו בהמות אפשר לביית. מכיוון שהבהמות נמצאות ברשותו של האדם, הוא יכול לחלוב את חלבן ולשחוט את צאצאיהן, ואסרה התורה לערב את בשר אחת הבהמות עם חלב אחת הבהמות.

הדעה שאיסור התורה גם בחיות ועופות

לעומת זאת, לדעת רבי יוסי הגלילי, גם שבעה מיני החיות הטהורות בכלל האיסור, הואיל וגם להם יש בשר וחלב שמותרים באכילה. אבל עוף אינו בכלל האיסור, הואיל ולנקבת העוף אין חלב, ואף חכמים לא אסרו אותו באכילה עם חלב (משנה חולין קיג, א).

ויש אומרים שגם בשר עוף בכלל האיסור, הואיל וגם לעוף יש בשר, והסימן לכך שבשר העוף נחשב בשר הוא שצריך לשוחטו כדי להתיר את בשרו לאכילה. לדעה זו רק מיני דגים וחגבים טהורים אינם בכלל האיסור (משנה חולין קג, ב, לפירוש התוספות).

הלכה למעשה

למעשה, דעת רובם המכריע של הראשונים שהלכה כדעת רבי עקיבא, שאיסור התורה חל רק על מיני בהמות, שהם המינים שאדם מגדל ויש להם חלב; אולם חכמים אסרו לאכול גם מיני חיה ועוף שבושלו עם חלב. האיסור הוא רק לאכול, אבל לא אסרו לבשלם לגוי ולא אסרו ליהנות מהם (שו"ע יו"ד פז, ב). אולם מצינו כמה ראשונים שפסקו כדעת תנא קמא שגם עוף וחלב אסורים מהתורה (תוספות, יראים, מרדכי).

וכתבו כמה מגדולי האחרונים, שאף שנפסק כי איסור עוף בחלב מדברי חכמים, בפועל אנו מתייחסים לאיסור אכילת עוף וחלב בחומרה יתרה, קרוב לאיסור תורה. וכן אנו מוצאים שסייגי האכילה שקבעו חכמים לבשר וחלב קבעו גם לעוף וחלב, כדוגמת האיסור לאפות פת חלבית או פת בשרית שמא יאכלן עם המין השני (שו"ע יו"ד צז, א), וכן האיסור להעלות על שולחן אחד בעת האכילה בשר וחלב שמא יבוא לאוכלם יחד (שו"ע פח, א).

הרי שאף שנפסק כרבי עקיבא שאין בעוף וחיה עם חלב איסור תורה, חוששים לדעת התנאים הסוברים שיש בזה איסור תורה.

דגים וחלב אינם אסורים

שאלה: האם יש איסור לבשל דגים עם חלב?

תשובה: מותר לבשל דגים עם חלב, וכן מותר לאכול דגים עם חלב, שלא גזרו חכמים על דגים להחשיבם כבשר, הואיל והם שונים מאוד במראם, וגם דינם שונה, שאינם צריכים שחיטה ודמם מותר באכילה. וכן מבואר במשנה (חולין קג, ב) שמותר לבשל דגים עם חלב. וכן מבואר בתלמוד, שהיו רגילים לאכול דגים טבולים בכותח, שהוא רוטב חלבי (גמרא קיא, ב). וכן כתבו הראשונים.

חומרת הבית יוסף ומנהג ספרדים

אמנם רבי יוסף קארו כתב בספרו בית יוסף (יו"ד פז, ג) שאין לאכול דגים עם חלב מפני חשש סכנה. היו שהסבירו שהכוונה לסכנה של מחלת צרעת (רבנו בחיי). יש פוסקים שתמהו על רבי יוסף קארו, היאך כתב לאסור דבר שמפורש בתלמוד שמותר (ש"ך פז, ה). ויש שרצו לטעון שנפלה טעות סופר בדברי הבית יוסף, ובאמת גם הוא מתיר לאכול דגים עם חלב, ומה שהתכוון לכתוב הוא שאין לאכול בשר עם דגים, מפני שאמרו חכמים (פסחים עו, ב) שיש בזה סכנה (ט"ז פז, ג; פר"ח ו).

בפועל, רבים בארצות המזרח וצפון אפריקה נהגו להחמיר בזה, וכן מורים עד היום (יחו"ד ו, מח). והיו שאמרו שרק מאכילת דגים עם חלב צריך להיזהר, אבל לא מאכילתם עם חמאה (זבחי צדק). מנגד, גם מבין פוסקי הספרדים היו שהתירו לאכול דגים עם חלב (פר"ח, חיד"א, שלחן גבוה). וכן כתבו בדורות האחרונים הרב שלום משאש (שמש ומגן ד, יו"ד יב), והרב חיים דוד הלוי (מים חיים ג, כד).

בני כל העדות רשאים להקל

למעשה, מותר כיום לבני כל העדות לאכול דגים עם חלב, הואיל ומצד ההלכה למדנו שאין בזה שום איסור, וכך נהגו בעם ישראל מדורי דורות, בתקופת המשנה, התלמוד והראשונים, לאכול דגים עם חלב.

ואף אלו שנהגו להחמיר, החמירו בכך מסיבה רפואית בלבד, ומכיוון שהרופאים בימינו מסכימים שאין בכך שום סכנה, בטל האיסור.

אין בכך הטלת דופי במנהג הדורות הקודמים שהחמירו בזה וחששו לסכנה, כי ייתכן שבעבר, באזורים מסוימים היו מצויים בחלב חיידקים שבפגישתם עם דגים התעוררו לגרום מחלות, ומתוך הניסיון הורו הרופאים שבאותם המקומות להימנע מאכילת דגים עם חלב. ומכיוון שמצווה להיזהר מסכנות, גם הרבנים שבאותם המקומות הורו לשמוע בקול הרופאים. אבל כיום שנוהגים לפסטר את החלב, כבר אין לחשוש לאותן מחלות.

לכן גם אלה שנהגו להחמיר בעבר שלא לאכול דגים עם חלב, רשאים כיום לכתחילה לאכול דגים עם חלב וגבינה, כי מנהגם להחמיר לא נקבע למצב שבו מפסטרים את החלב וכל הרופאים מסכימים שאין סכנה באכילת דגים עם חלב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *