קדוש לעולם קיים

מצוות ההספד נובעת מכבוד האדם שנברא בצלם אלוקים • חובה מיוחדת להספיד את הנהרגים על קידוש השם מתוך מצוות יישוב הארץ • דפנה מאיר הי"ד – חיי קדושה של חסד, עקשנות ומסירות • ט"ו בשבט: חישוב שנות העורלה • מצוות עורלה ונטע רבעי מחנכות לאיפוק, סבלנות ובנייה נכונה של מהלך החיים

מצווה להספיד את המת, להתבונן על חייו במבט כולל ולראות את כל הטוב והאמת שבו. מצווה זו היא ענף מהמצווה לכבד את האדם שנברא בצלם אלוקים. במשך החיים כולנו מתרשלים מלראות את הטוב הכללי שבאדם ולשבחו כראוי, מפני שטרדות השעה גוברות, ואנו נאלצים לעסוק בפרטים. ועל כן בשעה שמספידים אדם כשר, מצווה לחזור ליסודות ולהזכיר את כל האמת והטוב שבו.

ומצווה שכל מכריו וחבריו של הנפטר יתעוררו בתשובה מתוך כך, וכפי שנאמר: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי ייתן אל לבו" (קהלת ז, ב). ואם ח"ו אין מתעוררים לתשובה כראוי, יש מקום לדאגה, ולכך התכוונו חכמים באומרם: "אחד מבני חבורה שמת – תדאג כל החבורה כולה" (שבת קו, א).

על קידוש השם, העם והארץ

על אחת כמה וכמה שכאשר אחד מבני חבורתנו, המתנחלים, נעקד על קידוש השם ומתעלה לישיבה של מעלה, שאנו צריכים להתאמץ בהספדו, ולקשור את חייו הפרטיים אל קדושת הכלל.

מצוות ההספד

ראו מה בינינו לבין שונאינו. ה"קדושים" שלהם רוצחים נתעבים, מהרסי עולם ומחריביו; והקדושים שלנו – אחות רחמנייה, גומלת חסדים, שעוסקת ביישוב הארץ ותיקון עולםו

הנהרג על קידוש השם מפני היותו יהודי, אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתו בגן עדן (עיין פסחים נ, א). בעיני העולם הנהרגים נדמים כמי שחייהם נתמעטו והתקצרו, אולם הם באמת חיים יותר מכול, בעולם שכולו ארוך. הם קדושים, ו"קדוש לעולם קיים" (סנהדרין צב, א). על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באישה שמסרה נפשה במשך שנים רבות על יישוב הארץ, ולמרות כל שונאינו שטוענים נגד זכותנו להפריח את שממות הרי יהודה – בנתה את ביתה בעתניאל. ולמרות הרוצחים המבקשים את נפשנו ומאיימים עלינו בתוך היישובים ובדרכים המיוסרות בדם, קיימה שגרת חיים ברוכה, הקימה משפחה ונסעה לעבודתה בבית החולים, ועוד נותר בה כוח לגמול חסדים בביתה, ולחמול ולרחם על כל אדם בעבודתה. ואת כל זה עשתה מתוך מודעות עמוקה לסכנות הביטחוניות ולכאב שבחיים.

בעת שאנו מזילים דמעות על זכרה, עלינו לזקוף את קומתנו ולהיות ראויים לתפקיד הגדול והנורא שנטלנו על שכמנו, לקיים את מצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות, להגדיל ולהרחיב ככל האפשר את היישובים ולהגשים בחיינו ובמעשינו את דברי הנביאים. להעצים את חיי החברה המתוקנים ביישובים, להרבות בלימוד התורה בשבתות ובימות החול, לגברים ונשים, מבוגרים וצעירים, ולהרבות בגמילות חסד בתוך היישובים וכלפי כל אדם.

כמי שראויה להיות קורבן ציבור, זכתה דפנה הי"ד שהמוני בית ישראל שמעו על פועלה והזילו דמעות לזכרה. אלפי מתנחלים חלוצים השתתפו בהלווייתה, רבנים נכבדים ושרים נשאו דברים לזכרה, ואף בנשיאת מיטתה אל דרכה האחרונה למנוחת עולמים התכבדו רבנים, שרי ממשלה, חברי כנסת וחברים לדרך.

עדות לזכרה

ביתו של אחי הרב ישראל מלמד צמוד לביתם של נתן ודפנה מאיר. על פי מה שסיפר לי כתבתי כמה מילים לזכרה.

דפנה הייתה חברה בוועד היישוב, ופעמים רבות עוררה את הציבור לטפל בליקויים בתחום הבטיחות בדרכים וזהירות בשמירת החיים. יחד עם הביקורת שהייתה אומרת בתוקף ובלא מורא, הקפידה לסיים כל מכתב בחיוך, "סמיילי", של לב ענק ופועם, כסימן לידידות ואהבה.

דפנה הייתה אחות מקצועית מאוד, והייתה מוכנה לעזור בשמחה וללא תמורה לכל פונה. כאשר ילדים נפצעו, הייתה תופרת להם את החתך בידיים אמונות ובטוחות.

דפנה נמנתה על המומחים בתחום פוריות האישה וטיפול בבעיות ההיריון. הייתה לה שיטה למניעת היריון בשעת הצורך, והיא אף נאבקה לעתים על עמדתה עם רופאים ורבנים בלא משוא פנים, וקיימה בעצמה את הצו "לא תגורו מפני איש". היא סברה שאסור לחסוך את האמת מהשואלים.

דפנה עבדה כאחות במחלקה נוירוכירורגית במרכז הרפואי סורוקה. כדי שתוכל לטפל טוב יותר בעולים מרוסיה למדה רוסית, ולאחרונה החלה ללמוד ערבית כדי להיטיב את טיפולה בחולים הערבים. גם ד"ר אחמד נאסר, מתמחה במחלקה שבה עבדה, ביכה את מותה. הוא ציין שההיכרות איתה הייתה בשבילו זכות גדולה, ושהיא אף הייתה לו משענת כאמא.

עוד לפני שנישאו, הסכימו היא ובעלה שלא משנה כמה ילדים יהיו להם, הם יתאמצו לאמץ ילדים שאינם שלהם. הם זכו להגשים חלום זה בצורה מעוררת השתאות.

בחייה האישיים עברה דפנה סבל רב, גדלה במוסדות ואחר כך במשפחה מאמצת, והצליחה למנף את קשייה וסבלה לכוחות יצירה וחסד.

אילן במה אברכך

ראו מה בינינו לבין שונאינו. ה"קדושים" שלהם רוצחים נתעבים, מהרסי עולם ומחריביו; והקדושים שלנו – אחות רחמנייה, גומלת חסדים, שעוסקת ביישוב הארץ ותיקון עולם.

לקראת ראש השנה לאילנות, ראוי לברך את ילדיה היקרים, שילכו בדרכה ויהיו כמותה, פירותיהם יהיו מתוקים, צילם יהיה נאה ויהיו שתולים על נחלי מים – התורה והמצוות, להוסיף ברכה לעולם.

מצוות הארץ – עורלה וט"ו בשבט

מתוך כך נמשיך למצווה התלויה בארץ ונוגעת לט"ו בשבט – מצוות עורלה, שכן סיום שלוש שנות העורלה בט"ו בשבט, (כשיטת רז"ה, תוספות, רשב"א ועוד).

שיטת המחמירים, שתמיד שנות הערלה מסתיימות בט"ו בשבט. וחשבון זה מורכב, ולא כאן המקום לפרטו בהרחבה. כך הוא החשבון: אם העץ השתרש באדמה עד יום כ"ט אב, הרי שעד א' בתשרי יעברו עליו שלושים יום, ואותם שלושים יום ייחשבו לו כשנה שלמה. אחר כך יש להמתין עוד שנתיים עד לסיום שלוש השנים, ומכיוון שראש השנה לאילנות הוא ט"ו בשבט, יש להמתין עד ט"ו בשבט, כי הפירות שחונטים לפני ט"ו בשבט חנטו מכוח גשמי השנה הקודמת כאשר העץ עוד היה עורלה. הרי שבפועל דין עורלה חל על העץ במשך שנתיים וחמישה וחצי חודשים.

אבל אם העץ השתרש בקרקע מיום ל' באב ואילך, מכיוון שלא היו לו שלושים יום עד א' תשרי, רק בא' תשרי יתחילו לספור לו שנה ראשונה, ויצטרכו להמתין שלוש שנים שלמות. ומכיוון שראש השנה לאילנות הוא בט"ו בשבט, יצטרכו להמתין לו עוד כמה חודשים עד ט"ו בשבט. הרי שאם העץ הושרש באדמה בל' אב, דין עורלה חל עליו במשך שלוש שנים וחמישה וחצי חודשים.

בחוץ לארץ דין עורלה נוהג מהלכה למשה מסיני, אולם בכל מקרה של ספק ההלכה היא להקל, מה שאין כן בארץ ישראל שבה במקרה של ספק – מחמירים.

גבולות הארץ לעניין מצוות עורלה הם גבולות עולי מצרים. וגם לסוברים שדרום הערבה מחוץ לגבול עולי מצרים, מכיוון שהוא תחת שלטון מדינת ישראל חלה עליו המצווה מהתורה.

מצוות עורלה ונטע רבעי

מצווה שלא ליהנות מפירות העורלה, הם הפירות הגדלים בשלוש השנים הראשונות של העץ, ומצווה להעלות את הפירות הגדלים בשנה הרביעית לירושלים ולאוכלם בקדושה ובהלל לה', ומתוך כך תימשך ברכה לפירות שיגדלו מהשנה החמישית ואילך (ויקרא יט, כג-כה). כיום, כשאין בידינו אפשרות לאכול את פירות השנה הרביעית בטהרה סמוך למזבח שבירושלים, פודים את כל הפירות על פרוטה, ובכך הפירות יוצאים לחולין.

עורלה פירושו אטימה, כגון ערל לב (יחזקאל מד, ט) שהוא מי שלבו אטום. הרי שנצטווינו שפירות שלוש השנים הראשונות יהיו אטומים לנו, שלא נאכל מהם ולא נהנה מהם.

טעם המצווה, לכבד את ה' בראשית פירות העץ, לאוכלם בקדושה בירושלים ולהלל בהם את ה' על הטוב שגמל איתנו. ומכיוון שבדרך כלל הפירות הגדלים בשלוש השנים הראשונות אינם מרובים ומשובחים, אין ראוי להלל בהם את ה', ועל כן אסרה אותם התורה, כדי שתחילת אכילתנו תהיה בקדושה ובהלל לה' בשנה הרביעית שבה כבר גדלים פירות רבים וטובים. ומתוך כך, נועם ה' וברכתו יחולו על הפירות הגדלים בכל השנים הבאות, ואכילתם תהיה מחוברת לאמונה ותעניק חיוניות להוסיף טובה וברכה בעולם. כיוצא בזה מצינו שציוותה התורה לקדש את בכור האדם, את בכור הבהמה ואת פירות הביכורים. וכן הוא טעמן של מצוות תרומה, חלה וראשית הגז (עיין רמב"ן שם; חינוך רמו-רמז).

ערך האיפוק – ממצוות עורלה

היכולת להתאפק ולדחות את סיפוק הרצון לזמן המתאים הוא תנאי הכרחי להצלחתו של האדם בעולם הזה ובעולם הבא. הנה למשל ידוע שמי שילמד בנעוריו בשקידה, יצליח יותר בחייו האישיים ובפרנסתו. ואף על פי כן צעירים רבים אינם מצליחים להתאפק, נגררים אחר יצרם ומאבדים את זמנם בבילויים שונים. כמו כן ידוע שקשרי חברות בין בחורים ובחורות שלא לשם נישואין מזיקים ליכולתם להינשא ולהקים באהבה בית נאמן, ואף על פי כן רבים אינם מצליחים להתאפק, ונגררים אחר יצרם לקשרים סוערים שאינם מובילים לברית אמת. וכן ישנם אנשים שאינם מצליחים להתאפק מלבזבז את כספם על מותרות כמו קניית דירה יקרה מכפי יכולתם, ולאחר מכן אינם מצליחים לחסוך כסף כדי לחתן את ילדיהם ולסייע להם לרכוש מקצוע, וכדי לקיים את עצמם בזקנותם.

גם אדם הראשון נגרר אחר יצרו וחטא מפני שלא התאפק מלאכול מעץ הדעת טוב ורע, וגרם בכך מיתה לו ולצאצאיו. על ידי מצוות העורלה לומד האדם לראות את פירותיו גדלים ולהימנע מליהנות מהם, ותוך כך הוא לומד להתגבר על יצרו ולהתאפק. זהו שאמרו חכמים: "מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד על צוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינים לעורלה שלוש שנים" (ויקרא רבה כה, ב; עיין גם ביצה כה, ב).

הדרכה חינוכית

עלינו ללמוד ממצווה זו הדרכה חינוכית לנערים, שעליהם להתאפק כדי לבנות את כוחותיהם לאור התורה, ולא לצאת בעודם בוסר, ורק לאחר שיבשילו כוחותיהם כראוי יצאו לפעול בעולם.

וממצוות נטע רבעי עלינו ללמוד, שלאחר שאדם סיים את חוק לימודיו ויש בידו מקצוע, נכון שתחילת עבודתו תהיה לשם שמיים, ומתוך כך ימשיך אחר כך בעבודתו, ויזכה ממנה לברכה בעולם הזה ובעולם הבא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *