אוצר בית דין? היתר המכירה עדיף

המקור בתוספתא להיתר אוצר בית דין • העבודות שנדרשות בשביעית כדי שיגדלו פירות בכמות ובאיכות שישתלם לקוטפם • המחלוקת לגבי היתר החזון איש לעשות מלאכות הנדרשות לקיום הפירות • איסור סחורה בפירות שביעית, וכיצד הוא נפתר בהיתר האוצר • מחיר פירות האוצר חייב להיות נמוך משמעותית ממחיר השוק, ובפועל במקרים רבים זה לא כך • קשה לקיים מערכת אוצר גדולה שתמכור בזול ותהיה כלכלית • האפשרות לשימוש חלקי בפתרון האוצר • מסקנה: היתר המכירה מהודר יותר, לחקלאי וגם לצרכן

אוצר בית דין אינו הפתרון הראוי לשביעית

גם אני סברתי לפני השמיטה שמסגרת האוצר היא המהודרת ביותר, ולכן גם משפחתי הייתה מנויה על אוצר הארץ. אולם במשך שנת השמיטה התעמקתי בלימוד הסוגיה, והגעתי למסקנה ברורה שחוץ ממקרים מסוימים מאוד, הבעיות שבפתרון האוצר מרובות כל כך עד שאין להשתמש בו

לאורך שנת השמיטה עסקתי כמה פעמים בטור זה בהיתר המכירה, והוכחתי שהוא היתר מרווח, ושבמצבנו הנוכחי לכתחילה יש לפעול על פיו, וכל הפתרונות האחרים גרועים.

אולם לא הסברתי מדוע מסגרת אוצר בית דין מייסודו של החזון איש אינה טובה. וזאת משום שלא רציתי לפגוע בכל הארגונים הטובים והחקלאים הצדיקים שעבדו במסגרת זו, וכבר שנה לפני השמיטה החלו להיערך למסגרת האוצר, והביקורת הפומבית על שיטתם באמצע שנת השמיטה הייתה עלולה לגרום להם נזקים כספיים עצומים.

גם אני סברתי לפני השמיטה שמסגרת האוצר היא המהודרת ביותר, ולכן גם משפחתי הייתה מנויה על אוצר הארץ. אולם במשך שנת השמיטה התעמקתי בלימוד הסוגיה, והגעתי למסקנה ברורה שחוץ ממקרים מסוימים מאוד, הבעיות שבפתרון האוצר מרובות כל כך עד שאין להשתמש בו.

המקור לאוצר בית דין

מבואר בתוספתא (שביעית ח, א) שכאשר ראו חכמים שיש אנשים שקוטפים פירות רבים מדי בשביעית, העמידו שליחים מטעמם בפתח העיירות. וכל מי שהביא פירות רבים מן השדות, היו אותם שליחים משאירים לו מזון שלוש סעודות בלבד, ואת שאר הפירות שהביא היו נוטלים ומכניסים לאוצר שבעיר, כדי לחלקם לשאר האנשים. וכאשר הגיעה עונת הקטיף של הפירות המצויים, וכן של הענבים והזיתים, היה בית הדין שוכר פועלים שיקטפו אותם, ואת הענבים סחטו הפועלים בגתות כדי להכין מהם יין, ואת הזיתים טחנו בבית הבד כדי להכין מהם שמן. ומהפירות, היין והשמן, היו מחלקים בערבי שבתות לכל בני העיר, כל אחד לפי צורכי ביתו.

תקנה זו נועדה למנוע מעוברי עבירה ליטול כמויות גדולות מפירות שביעית ולסחור בהם. כפי הנראה הייתה מגמה נוספת לתקנה – לספק פירות שביעית לכול בשווה. שהואיל וקשה לבני העיר לצאת בכל פעם לשדות כדי לקטוף פירות לצורכי ביתם, היו שליחי בית הדין קוטפים את הפירות בעבור כולם. ומן הסתם בית הדין שילם לפועלים מקופת הקהל, שנאספה ממיסי כלל תושבי העיר.

יש אומרים שתקנת אוצר בית דין היא הדרך לקיום השביעית בלא להזדקק להיתר המכירה. ועוד יש אומרים, שזו הדרך הנכונה לקיום השביעית בזמן הזה, מפני שכיום רגילים לגדל פירות במטעים גדולים שמרוחקים ממרכזי האוכלוסייה, ולא משתלם לאדם לנסוע למטע כדי לקטוף חמישה קילוגרמים לתצרוכת ביתו. ולכן קטיף הפירות וחלוקתם על ידי אוצר בית דין הם הדרך היחידה שבאמצעותה יוכל הציבור ליהנות מפירות השביעית.

בעיית העבודה במטעים

יש מקשים על פתרון האוצר, היאך הפועלים קוטפים את כל הפירות, והרי אסור לקטוף בשביעית פירות רבים? והתשובה, אכן לאדם פרטי אסור לקטוף פירות מעבר לתצרוכת ביתו, אבל לנציגי בית הדין מותר לקטוף בעבור כלל הציבור.

אולם הבעיה הקשה, שכדי שיצמחו על העצים פירות בכמות ובאיכות שיהיה משתלם לקטוף אותם ולהובילם לצרכנים, צריך לבצע בשביעית עבודות רבות שאיסורן מדברי חכמים כדוגמת דישון, ריסוס וגיזום. זאת משום שבחקלאות המודרנית כל עץ ושיח מוציא כמות גדולה ויפה של פירות, פי כמה ממה שהיה מקובל בעבר. ובלא כל הטיפולים הללו, יצמחו על העצים והשיחים פירות מעטים וקטנים באופן משמעותי מהמקובל, עד שלא יהיה משתלם להעסיק פועלים שיקטפום מהעץ.

אמנם תומכי אוצר בית דין ובראשם בעל החזון איש חידשו הלכה, לפיה כל המלאכות שיסודן מדברי חכמים שהותרו לצורך קיום העץ, מותרות גם לצורך הפירות שעל העץ. על פי זה התירו כמעט את כל המלאכות, כדי שהפירות יגיעו לרמה שישתלם לקוטפם ולשווקם.

אולם דעה זו מנוגדת למהלך הסוגיות בגמרא ובראשונים, שבהן מבואר שכל המלאכות האסורות – אסורות תמיד, זולת מקרים בודדים שבהם מותר לבצען לצורך קיום האילן. ואם מותר לעשות מלאכות בעבור הפירות, הרי שכמעט תמיד כל המלאכות הללו מותרות זולת מקרים בודדים.

וכן הורה מרן הרב קוק זצ"ל, שאסור לעשות שום פעולה לצורך קיום הפירות. ולא זו בלבד, אלא שגם אם מדובר במלאכות שאיסורן מדברי חכמים, כאשר עוברים עליהן באופן קבוע – עוברים על מצוות עשה לשבות בשביעית (עיין פנה"ל שביעית ויובל ב, ב-ג; ח, ג, 4).

אמנם אפשר לפתור בעיה זו על ידי שכירת נוכרים שיבצעו את כל העבודות לצורך הצמחת הפירות (פנה"ל שם ה, ט). אלא שעדיין תישאר הבעיה השנייה – איסור מסחר בפירות שביעית.

איסור מסחר

מצוות השמיטה שהפירות יהיו מופקרים לצורכי אכילה ולא יסחרו בהם, שנאמר: "והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה" (ויקרא כה, ו), פירשו חכמים: "לאוכלה – ולא לסחורה" (ע"ז סב, א). גם כאשר מוכרים מעט פירות, אסרו חכמים למכור במשקל או במידה, או במקומות קבועים בשוק או בחנויות כמו בשאר השנים, כדי שיהיו נמכרים בזול ויזכרו שהם פירות שביעית.

ואמנם התומכים באוצר מבארים שאיסור מסחר חל רק על פירות שנמצאים בבעלות של אדם מסוים, והתשלום הוא על הפירות עצמם. ואילו במסגרת האוצר הפירות אינם ברשות אדם מסוים אלא ברשות הציבור כולו, ושליחי בית הדין מארגנים את הפירות כדי שכל הציבור יוכל ליהנות מהם. וממילא התשלום אינו על הפירות, אלא על העבודה הכרוכה בטיפול בפירות ובהבאתם לציבור, ובכלל זה עבודת הריסוס, הדישון, הגיזום, הקטיף, האריזה, ההובלה, החלוקה והארגון. ולכן גם מותר למדוד את הפירות, כדי לדעת כמה לשלם על העבודה שהושקעה בהבאתם לחלוקה.

התשלום מותר רק כאשר הוא זול באופן משמעותי

אולם ההיתר לחלק את פירות השביעית מותנה בכך שהתשלום בעבור חלוקתם נמוך באופן משמעותי מהמקובל בשוק. המחיר הנמוך מבטא את העובדה שמדובר בפירות הפקר, והתשלום הוא רק בעבור הטורח שבשימורם וחלוקתם, בלי שום קשר למחיר הפירות בשוק.

אבל כאשר מחיר פירות האוצר קרוב למחיר המקובל בשוק, הרי שמדובר במסחר. שכן אין מחיר אמיתי לפירות, אלא המחיר בשוק הוא מה שמוכנים לשלם בעבורם. כך הם כללי המסחר, כאשר אפשר לגבות יותר – גובים יותר, וכשאי אפשר לגבות יותר – גובים פחות. נמצא שאם מחירי פירות האוצר קרובים למחיר הפירות בשוק, הרי שמדובר במסחר לכל דבר.

אי אפשר לקיים מערכת גדולה בלי איסור מסחר

בפועל, בתי הדין שמארגנים את האוצר, למרות כוונותיהם הטובות, מתקשים לעמוד בכך, ופעמים רבות הם אף נאלצים לגבות מחיר גבוה ממחיר השוק כדי לכסות את העלויות שלהם.

כמדומה שעל פי כללי הכלכלה ותורת המחירים, אין לבעיה זו פתרון. כשם שמשק קומוניסטי פחות יעיל ממשק קפיטליסטי, ועלויות הייצור בו יקרות מעלויות הייצור במשק קפיטליסטי, כך העלויות של בית הדין תהיינה גבוהות מהעלויות של השוק החופשי. מפני שהתחרות החופשית היא שגורמת לבעלי השדות ולמשווקים לשקוד תדיר על ייעול עבודתם ולהוזיל עד כמה שאפשר את מחירי הפירות, כדי שהקונים יעדיפו לקנות מהם. וכאשר הניהול מופקד בידי אנשים שאינם מרוויחים מהייעול באופן אישי, ואינם צריכים לעמוד בתחרות כדי לשרוד ולהרוויח – הכרח הוא שניהול העבודה יהיה פחות יעיל ומחירי הפירות יעלו. וככל שהאוצר ינהל מערכת גדולה ומורכבת יותר, כך עבודתו תהיה פחות יעילה. כדי להבין את הבעיה לעומק מומלץ לקרוא את ספרו של תומס סואל 'יסודות הכלכלה', בהוצאת שלם.

אימתי אפשר להיעזר באוצר בית דין

רעיון האוצר יכול לצאת אל הפועל אם האוצר יתמקד בחקלאים אחראים במיוחד, וישווק את הפירות באופן ישיר וזול בחלוקה של כמויות גדולות יחסית בכיכר העיר לאנשים שמוכנים לטרוח בעבור קבלת פירות האוצר, ואז יוכל לחלק את הפירות במחיר זול באופן ניכר.

גם ביינות יוקרתיים אפשר לעתים לקיים חלוקה במסגרת האוצר, שכן ביינות אלו חלק משמעותי מהתשלום הוא בעבור המוניטין, ולכן כאשר החלוקה מתבצעת בתמורה לכיסוי הוצאות העבודה, יוצא שמחיר היין זול באופן משמעותי לעומת מחירו של יין דומה בשוק. וכך נהגנו בחלק מהכרמים שבהר ברכה, שמהענבים המשובחים שגדלו החלו להפיק יין משובח במסגרת האוצר, ומחירו יהיה כ 15 שקלים לבקבוק.

מסקנה

המסקנה העולה מכל זה היא שאין פתרון בשימוש באוצר בית דין לקיום החקלאות והחקלאים בשביעית. ראשית, מפני שבמסגרת האוצר מתירים מלאכות אסורות כדי להצמיח את הפירות. שנית, מפני איסור מסחר. כי רק כאשר הפירות זולים באופן משמעותי ממחירם בשוק, אין בהם איסור מסחר.

עתה ניתן להבין מדוע מרן הרב קוק, ואחריו הרב הרצוג והרב פרנק, לא מצאו יתרון בטיפול בפירות שביעית דרך אוצר בית דין.

בנוסף לכך, פתרון זה לא רק שאינו מקרב אותנו לקיום המצווה, אלא אף מרחיק אותנו מהתיקון הנכון. שכן עיקר מגמת השביעית שהחקלאים ישבתו ממלאכה, ואילו במסגרת אוצר בית דין הם כביכול מקיימים את השביעית תוך שהם עובדים בשדותיהם כמו בשאר השנים ואולי יותר.

לפיכך נראה שיש להורות לחקלאי שמתלבט בין עבודה במסגרת היתר המכירה לעבודה במסגרת אוצר בית דין, שיעבוד במסגרת היתר המכירה. אמנם בהדרגה יש להתקדם לשביתה גמורה בשמיטה, כפי שכבר כתבתי במאמר אחר.

לקראת השמיטה הבאה, על שומרי התורה לדרוש כשרות מהודרת שצורכת פירות היתר המכירה, שעל פי כללי ההלכה הם המהודרים ביותר בימינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *