חג החינוך

הבעיה החינוכית של כרסום סמכות ההורים והמורים • בעבר ההורים והזקנים היו בעלי הידע, כיום הידע נגיש לצעירים לא פחות מאשר למבוגרים • כאשר המוסר והערכים עומדים במרכז השאיפות, הניסיון והבשלות לא מאבדים את חשיבותם • התנגשות הערכים בין היהדות להלניזם היווני • בעידן הפוסט-מודרני המחנכים לא מאמינים בזכותם וביכולתם להנחיל ערכים • האמונה בדבר ה' שציווה על הטוב ועל הרע מבססת את סמכות ההורים והמורים • המשמעות החינוכית של חג החנוכה • הדלקת נרות למי שמתארח בשבת חנוכה

אובדן הסמכות בחינוך

אחת הבעיות המרכזיות כיום בחינוך היא הכרסום החמור בסמכות ההורים והמורים. לא ניתן לדבר על הנפת דגל החינוך בלי להתמודד עם בעיית המשמעת והאלימות בבתי הספר.

שורשי הבעיה

המורים לומדים כיום באקדמיה שעליהם ללמוד להקנות לתלמידים כלי לימוד וניתוח, כדי שיוכלו להתמודד עם הידע העומד לפניהם ולבחור את דרכם. אבל אין למורה זכות לקבוע לתלמיד אילו ערכים הם נכונים ואילו שקריים, שכן בכל עמדה יש אמת ולכל אדם אמת משלו, ואל לו למורה להיות שיפוטי

בתקופה שבה מעטים מאוד מבני אומות העולם ידעו לקרוא ולכתוב, מעמד ההורים והזקנים היה נכבד ביותר. כולם נזקקו להם. הם היו בעלי הידע, שאותו למדו מהוריהם ומוריהם ומניסיון חייהם. ממילא כיבדו אותם, שמעו בקולם וצייתו להוראותיהם. מי שלא למד מהזקנים וניסיונם, לא ידע כיצד לגדל את מזונו, מאילו חומרים וכיצד לבנות בית ולהכין בגד, וכיצד להתמודד עם מחלות ופגעי טבע.

לפני כמה מאות שנים התחיל תהליך של שינוי. יותר ויותר אנשים מבני אומות העולם למדו לקרוא ולכתוב, הדפוס הומצא, הספרים נעשו זמינים יותר ואחוז הקוראים עלה בהתאם. במאה האחרונה מחיר הספרים ירד ונעשה שווה לכל נפש, שעות העבודה התקצרו, זמני הפנאי התרבו ומספר הקוראים גדל לאין שיעור. וככל שלמדו יותר מן הספרים, פחות נזקקו להורים ומורים, וממילא מעמדם נפגע. פחות שמעו בקולם, אבל עדיין הייתה משמעות לניסיון החיים שלהם ולכמות המידע שכבר הספיקו ללמוד.

כאשר התפתחו מאגרי המידע הממוחשבים, נוצר מצב הפוך: הצעירים נעשו מסוגלים להגיע למידע רחב יותר מהמבוגרים, ומעמדם של ההורים והמורים נפגע קשות.

כמובן שמורה מוכשר במיוחד, בעל יכולת העמקה וניתוח, עדיין יכול להועיל לתלמידיו ולהקנות להם דרכי לימוד וכלי ניתוח – ואת זה מנסים כיום ללמד את המורים. אבל אפילו הורים ומורים מוכשרים במיוחד איבדו במידה רבה את סמכותם. קל וחומר רוב המורים וההורים, שהם בעלי כישרונות רגילים, והפער בינם לבין התלמידים והילדים מצטמצם והולך. בתחילה מעמדם נפגע ביחס לבני הנעורים, וכיום אף ביחס לילדים הקטנים.

זו בעיה יוונית ולא יהודית

אולם זוהי בעיה יוונית. ככלל, התפישה היוונית מחשיבה את החכמה, היופי והכוח, אבל המוסר, חזון תיקון העולם, אינו תופש בה מקום מרכזי. טוב משמעו אצל היוונים – מוצלח, חכם, יפה, חזק, אבל לא בהכרח מוסרי.

כלומר השאיפה להיטיב אינה החזון הגדול של יוון.

לעומת זאת, התפישה היהודית מציבה את המוסר במרכז השאיפות. כלומר השאיפה להיטיב לזולת ולתקן את העולם היא יסוד היהדות. וזה תחום שדורש הרבה יותר עומק וניסיון מאשר לימוד כל חומר מדעי אחר. גם כאשר כל האנציקלופדיות פתוחות לפני הילדים והנערים, עדיין הם נזקקים להבנתם הבשלה של המבוגרים. כמה שיהיה הילד חכם ובעל ידיעות, עדיין לא יוכל להבין לעומק את מידת הענווה, ואת האופנים בהם מי שנראה כעניו הוא באמת מתגאה. אין לו את ניסיון החיים המלמד שלפעמים מעשה של חסד עלול לפגוע יותר מאשר להועיל.

במילים אחרות, כאשר הערכים הם בראש הסולם, אזי יש להורים ולמורים מה ללמד את הילדים, והילדים לומדים להעריכם ולכבדם, וסמכותם מתבססת. כל זאת כמובן בנוסף למצוות התורה לכבד הורים ומורים.

מעמד הערכים בתרבות המערבית

בימי בית המקדש השני אירעה ההתנגשות הגדולה בין היהדות לתרבות היוונית. לאחר מאות שנים של התפתחות הדרגתית בתחום המחקר המדעי, סדרי הממשל, האומנות והאסטרטגיה הצבאית, הגיעה התרבות היוונית לשיאה. תוך שנים ספורות כבשה יוון את כל העולם המוכר. ותוך עשרות שנים עיכלה התרבות היוונית אל תוכה את כל התרבויות העתיקות, עד שכולם נעשו הלניסטים. נותר רק אי אחד קטן בתוך האוקיינוס הגדול הזה שלא קיבל את התרבות ההלניסטית במלואה. זו הייתה יהודה, שמנתה אז כחצי מיליון איש. גם ביהודה התפשטה ההלניסטיות, הכוהנים הגדולים נקראו בשמות יווניים והעדיפו להשתתף בתחרויות ספורט מאשר בעבודת בית המקדש. נראה היה שהגזירות של אנטיוכוס יסיימו את הפרק ההיסטורי של האומה הישראלית.

אולם אירע הנס ועם ישראל התעורר, עמד על נפשו. ובסופו של דבר, בתהליך ממושך שארך מאות שנים, ניצחה היהדות את היוונות. ערכי המוסר שבתנ"ך התפשטו בכל העולם ההלניסטי ופוררו אותו. האליליות הבוטה עברה מן העולם, אנשים החלו לחפש מוסר וצדק. גם מבני משפחת הקיסר הרומי היו שהתגיירו.

לצערנו לא זכינו להביא את הבשורה היהודית המתוקנת לעולם, וכך רוב ערכי היהדות התפשטו בצורה חלקית ומעוותת על ידי הנצרות. אולם השאיפה למוסר הפכה להיות הציר המרכזי שדחף את עמי המערב אל שיאים תרבותיים (על כל זה מומלץ לעיין בספרו של הרב זאב סולטנוביץ' 'בינה לעיתים' בהוצאת מכון הר ברכה ח"א פרקים כב-כו ולב).

בפועל זה היה מוסר חלקי, לא מאוזן, ועל כן לא הצליח לתקן כראוי את עמי המערב. כיום, אנשים רבים התייאשו מהאידיאולוגיות הגדולות, התאכזבו מתביעות מוסריות דוגמטיות. נותר רק הערך היהודי הבסיסי, שהוא הכבוד לאדם ולחירותו והחמלה כלפי הסובל – ואף זאת בצורה מעוותת ולא מאוזנת. אין כמעט דיבורים על אמת ושקר, טוב ורע, אלא העיקר הוא שכל אדם יוכל לבחור בחופשיות את דרכו ולא יזיק לחבריו. "חיה ותן לחיות". יש כאן חזרה מסוימת לאליליות היוונית, הפלורליסטית, בתוספת יסודות מוסריים מסוימים. זה היום השיח השולט בתרבות המערב ובאקדמיה, זה גם השורש לאובדן הסמכות.

ומה בישראל

גם אנחנו מושפעים מהתפישה הזו. המורים לומדים כיום באקדמיה שעליהם ללמוד להקנות לתלמידים כלי לימוד וניתוח, כדי שיוכלו להתמודד עם הידע העומד לפניהם ולבחור את דרכם. אבל אין למורה זכות לקבוע לתלמיד אילו ערכים הם נכונים ואילו שקריים, שכן בכל עמדה יש אמת ולכל אדם אמת משלו, ואל לו למורה להיות שיפוטי. בעמדה הקיצונית, הדברים מגיעים לאובדן ערכים חמור, עד אמירה לפיה ליהודי האמונה והאמת שלו, ולערבי האמונה והאמת שלו, וזכותנו על הארץ אינה עדיפה על שלו. במדרגות הביניים הדברים מעורבבים. ובכל אופן, הסמכות שנשענת על ערכים מוחלטים הולכת ונשחקת.

הסמכות להעניש

מי שיוצא מתוך עמדה שאין ערכים מוחלטים, מתקשה מאוד להעניש את ילדו או תלמידו, שכן בליבו מנקר הספק – מי קבע שהאמת שלו עדיפה על האמת של ילדו או תלמידו?

המצב שונה כאשר ההורים והמורים יוצאים מתוך עמדה ערכית כי יש טוב ויש רע, וה' צווה אותנו בתורתו לבחור באמת ובטוב, ולהורים ולמורים ניתנה הזכות והחובה לחנך את ילדיהם ותלמידיהם לבחור בטוב. מי שזו עמדתם, מובן להם כי חובה עליהם להעניש את הילדים והתלמידים על חטאיהם, ולשבחם ולתגמלם על מעשיהם הטובים. כך ילמדו באופן מוחשי כי אם יבחרו ברע ייענשו בעולם הזה ובעולם הבא, ואם יבחרו בטוב, יזכו לכל הטובות והברכות שהבטיח הקב"ה לישראל.

וכפי שנאמר (משלי יג, כד): "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר". וכן אמרו חכמים (שמות רבה א): "כל המונע בנו מן המרדות, סוף בא לתרבות רעה ושונאהו".

ימי החנוכה

בימי החנוכה התברר באופן עמוק, כי ה' עומד לימין ישראל כשהם בוחרים באמונה, באמת ובטוב, וסופו של האור לנצח את החושך.

חנוכה, שבו חנכו את המקדש, הוא גם חג חינוכי מאוד לגדולים ולקטנים. מפרסמים את הנס בהדלקת הנרות, זוכרים את עמידתם במסירות נפש של המעטים מול הרבים, הטהורים מול הטמאים, ומתקשרים אל החזון הגדול של תיקון עולם בצדק ובמשפט, בחסד ורחמים. ונותנים מתנות לילדים, ומטגנים להם סופגניות ולביבות, כדי שיידעו עד כמה טוב להיות יהודי, כמה טוב להתקשר למורשת הקדושה עמנו, וכמה טוב להיות שותפים בגילוי השכינה בארץ ישראל, ומתוכה לכל העולם.

וכאז כן היום, התיקון יבוא מפח שמן טהור, ממקור התורה, שלא נטמא ממגע זרים. ממנו ידליקו את האור שידריך עמים במישרים, ועל ידו כל עם וכל רעיון ימצא את המקום המכובד והמתאים לו.

הדלקת נרות חנוכה למשפחה שמתארחת

משפחה שמתארחת בשבת, כיוון שהם גם ישנים שם, ביתם באותה שבת הוא בית המארח. למנהג יוצאי ספרד שמדליקים רק חנוכייה אחת בבית, המתארחים יתנו פרוטה למארח כדי שיהיו שותפים בנרות, וכך יצאו ידי חובתם בהדלקתו. ובדיעבד גם אם לא יתנו פרוטה יצאו ידי חובה הואיל והם סמוכים על שולחנם, והדלקת בעל הבית מועילה לכל האורחים. ולמנהג יוצאי אשכנז, שכל אדם מדליק חנוכייה, גם האורחים ידליקו נרות בברכה.

ואם הם ישנים בדירה נפרדת, לפי כל המנהגים ידליקו נרות בברכה בדירת האירוח.

היכן ידליקו במוצאי שבת

אם האורחים מתכוונים לחזור במהרה לביתם במוצאי שבת, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא ילכו אנשים ברחוב, עדיף שיצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם, כפי שיצאו בערב שבת.

ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, הם רשאים להחליט היכן להדליק את נרותיהם, כי מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פנה"ל זמנים יג, י).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *