ממיתה על קידוש השם לחיים של קדושה

לפני 72 שנים נרצח באושוויץ על קידוש השם סבי הגדול, הרב חיים יהודה ווייל זצ"ל, נצר לפוסק האשכנזי המפורסם מהר"י וייל, רב בקהילות צרניקאו ודיסלדורף שבגרמניה • הוא היה חניך תנועת תורה עם דרך ארץ, גדול בתורה ובחוכמה, ירא שמיים וירא חטא שזכה להוקרה גם מרחוקים מתורה ומצוות • חמשת ילדיו ניצלו מהשואה, רוב צאצאיו חיים בארץ, ולאחרונה זכתה בתו הצעירה, הדודה חנה בת ה-96, להכניס ספר תורה לזכרו בקיבוץ עין הנצי"ב, שחבריו משלבים חיי תורה ועבודה ויישוב הארץ

בחול המועד סוכות זכתה דודתה של אמי, חנה פלטיאל מקיבוץ עין הנצי"ב, להכניס ספר תורה לעילוי נשמת אביה, סבי הגדול, הרב חיים יהודה אריה ווייל זצ"ל הי"ד, שנרצח באושוויץ ביום כ' במרחשוון תש"ד, בהיותו כבן שבעים ושמונה.

את הספר כתב נכדה של הדודה, והוא הוכנס לבית הכנסת בקיבוץ שאותו זכתה להקים יחד עם עוד ניצולי שואה.

לרגל יום השנה של הסבא-רבה הי"ד, אביא בפניכם את הדברים שנשאתי באירוע.

תולדות משפחתו

שורשה של משפחת ווייל בגלות ספרד. שנים רבות לפני גירוש ספרד (בשנת רנ"ב, 1492) התרבו הפרעות ורדיפות הדת נגד היהודים. בעקבות אחד מאירועי הפרעות, בערך בשנת ה' אלפים ק"כ (1360), אבות המשפחה ברחו לעיר ווייל שבדרום גרמניה, שראשיה ביקשו לקבל יהודים לעירם כדי שיפתחו את כלכלתה. על שם אותה עיר שקיבלה אותם נקרא שם המשפחה ווייל. אבי המשפחה נקרא יהודה, ובנו או נכדו היה הרב המפורסם רבי יעקב וייל, אשר נקרא בספרי הפוסקים מהרי"ו, שהיה מתלמידיו הגדולים של המהרי"ל. גם בנו ונכדו היו רבנים חשובים במדינת אשכנז, והם אבות משפחתנו.

אביו הרב מאיר

אביו של הסבא, רבי מאיר ווייל, למד במשך שנים אצל הגאון המפורסם רבי עקיבא איגר. הוא שימש כדיין בעירו רוגזין והתפרנס ממסחר.

שלושה עשרה ילדים נולדו לו, אולם כדרך אותם הימים, רק חמישה שרדו והקימו משפחות. הצעיר שבהם היה סבי הגדול, הרב חיים יהודה ווייל.

שנות לימודיו

ישרותו ודבקותו היו ניכרים באורחותיו, עד שגם רחוקים מתורה ומצוות העריכו אותו. הם לא יכלו לטעון כלפי הרב ד"ר ווייל שאינו מכיר את המדע או את הלכי הרוח החדשים, שכן הוא הכירם היטב, ועם זאת דבק בתורה ובמצוות בכל לבו, נפשו ומאודו. אחד ממכריו העיד: "הוא היה ירא שמיים וירא חטא האמיתי ביותר שהכרתי"

בתחילה למד אצל אביו ובתלמודי התורה שבעיירתו. ועם זאת, כמנהג יהודי גרמניה באותם זמנים, למד גם חוכמות חיצוניות. לאחר מכן למד בבית המדרש לרבנים שבברלין אצל הרב עזריאל הילדסהיימר זצ"ל והרב דוד צבי הופמן זצ"ל. שם הוסמך לרבנות. מכיוון שהיה שקדן ובעל כישרון, מעמיק וזכרן, הש"ס היה שגור על פיו, ומגיל צעיר למדי היה רגיל לחזור בכל שנה על כל הש"ס.

בנוסף לכך למד לימודי חול באוניברסיטה ושמע הרצאות בחקר השפות השמיות. הוא עשה עבודה גדולה על עניינים משפטיים שמופיעים בספרי יוספוס פלביוס והשוואתם להלכה. על עבודה זו קיבל מאוניברסיטת ברן שבשווייץ תואר דוקטור לפילוסופיה.

כבר דיברו בו שיתמנה לרב, אולם אביו שהאריך ימים עד גיל תשעים נזקק לסעד, ובעקבות זאת התעכב בקבלת הצעות רבנות וגם עיכב את נישואיו.

בשנת תרס"א (1901), שנים אחדות לאחר פטירת אביו, בהיותו כבן שלושים וחמש, נבחר לרב בקהילת צרניקאו שבחבל פוזנן, ונשא לאישה את רוזה, בתו הבכורה של החבר אשר הורביץ, מצאצאי השל"ה הקדוש. היא הייתה צעירה ממנו בשלוש עשרה שנים.

דרשתו הראשונה כרב בקהילת צרניקאו

לא קלה עבודתו של רב, ובמיוחד בדורות האחרונים, כאשר משבר גדול פקד את הקהילות היהודיות, ורבים מאוד מבני הדור הצעיר עזבו את דרך התורה והמצוות. הד לכך אנו מוצאים בדרשתו הראשונה.

הרב ד"ר פוזנן, שחקר את תולדות קהילת צרניקאו, כתב: "דרשתו הראשונה בבית הכנסת הצטיינה בלשונה ובתוכנה. מוטו הדרשה היו המילים 'ללמוד וללמד לשמור ולעשות'… אף שבמוסדות הקהילה נשמרה המסורת בצורה יפה, ידע הרב שלא כולם עומדים לימינו, שכן רוח הזמן החדש מצאה את דרכה ללבות כמה מחברי הקהילה. וכדי לקרבם הדגיש שיזהר מלקום נגדם בדברי גידוף ובדברי השמצה, כי לא זאת הדרך לקרב את הרחוקים, וגם בהם ירצה לראות ידידים ויבקש את עזרתם, שכן בלא עזרתם לא יוכל להגשים את תפקידו. וכמו שמשה רבנו אמר 'איכה אשא לבדי', כך גם הוא יהיה זקוק לעזרת כל יושבי המקום שמכירים את החסרונות, את הפרצות ואת הסדקים. ואלה הם קווי עבודתו: 'ללמוד' – על ידי התעמקות תמידית במקורות היהדות להתכונן בלי לאות למילוי תפקידיו. 'ללמד' – לכולם, למבוגרים, לצעירים ולילדים, ולהיות מורה דרך החיים. 'לשמור' – להיות שומר נאמן לתורה שנמסרה לידיו, להגן עליה מכל התקפה מבחוץ לבל יכנסו רעיונות זרים לחצרות הקודש. 'ולעשות' – לקיים את התורה באופן מופתי בעצמו ולהראות לכולם את דרך האמת, שהייתה נר לרגלי עם ישראל בכל התקופות הרבות שעברו על עם ישראל בארצו ובגולה".

בסוף דבריו ביקש הרב שתי בקשות מהקהל: א' – שיראו בו ידיד ותושב. ב' – שלא יעשו לפני הילדים דברים בניגוד לתורה שמלמדים בבית הספר". וסיים הרב ד"ר פוזנר: "בכל זמן כהונתו במקום הזה הוכיח הרב ד"ר ווייל שאמת בדבריו, ומה שהבטיח ביום תחילת עבודתו שם קיים כל ימי חייו".

עבודתו בקהילת צרניקאו

תפקידו כלל פיקוח על ענייני הקהילה והכשרות. ופעם היה מקרה קשה שנאלץ להסיר כשרות מקצב אחד שמעל באמונו, ואף הודיע על כך בעיתונות האזורית. ככלל היה נחשב כפוסק שנוטה להקל, בעיקר בזמנים קשים, אבל על עצמו החמיר.

תחת אחריותו היו החברות לענייני צדקה וחסד עם החיים, וגם חסד של אמת עם המתים. במשך השנים גם אשתו הרבנית הצעירה הצטרפה לפעילות החסד, והייתה יושבת ראש "חברת הנשים להלבשת ילדים עניים ותמיכה בעניים". כמו כן הצטרפה לאחת מוותיקות הקהילה לצורך גמילות חסד של אמת בנשים.

דרשותיו

לפי עדות בני צרניקאו (חלקם עלו והתגוררו בהרצליה), הסבא היה נואם מבריק. בדרשותיו הציב בפני שומעיו את האידיאל הניצב בפני עם ישראל להיות מופת מוסרי בפני העמים, שעל ידי כך ניגאל.

כמו שהדגיש את המסירות הנדרשת לקיום המצוות שבין אדם למקום, גם הדגיש מאוד את קיום המצוות שבין אדם לחברו.

בעניין הצדקה הדגיש את המצווה להעמיד את הנזקק על רגליו כדי שיוכל לפרנס את עצמו, שזו המצווה הנעלה ביותר. אולם הדגיש שכאשר כבר אי אפשר להקים את האדם על רגליו, יש לעזור לו בצדקה ולא להלוות לו בריבית, וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמיים.

עניין מיוחד היה אצלו לדרשות שבת נחמו ושבת חזון, שבהן ביטא את הצער הנורא על חורבן בית מקדשנו והתקווה לתחיית העם ולבניין בית המקדש.

רבים מהצעירים לא הבינו היטב את שפת התפילה העברית, ועל כן הנהיג הסבא קצת חידוש שתיקן תפילה בגרמנית לזוג הצעיר שבא לבית הכנסת בשבת הראשונה אחרי החתונה, או לאם היולדת בעת שהייתה באה לבית הכנסת אחר לידתה. על ידי כך גם הרחוקים ביקשו להשתתף בתפילות.

בימי מלחמת העולם הראשונה התגייסו עשרות מבני הקהילה לצבא הגרמני, חלקם קיבלו אותות גבורה והצטיינות מהצבא הגרמני וחמישה מהם נהרגו. כששבו החיילים לביתם קיבל את פניהם בדרשה חשובה ומרגשת, מלווה בדברי התעוררות לחיילים שיבנו את חייהם מחדש במדרגה עליונה יותר, מתוך רגישות גבוהה יותר לרכוש הזולת ולכבודו. הדרשה הייתה מלווה בפסוקים ותפילות רבות שתרגם לגרמנית לשלום העולם וגאולת ישראל.

פעילותו באזור

היה אדם נוח לשיתוף פעולה, ופעל יחד עם חבריו הרבנים בעניינים שנגעו לכלל הקהילות. כמו כן השתתף ב'חברה להיסטוריה ולספרות ישראל', ששמה לה כמטרה להעמיק את הקשר של בני הקהילות שעמדו בפני פיתויי ההתבוללות אל מורשת עמם. הסבא העביר במסגרת חברה זו הרצאות בתחומי המשפט העברי לעומת משפטי העמים.

עמדתו הציבורית

ככלל נטה הסבא לתנועת אגודת ישראל כפי הופעתה בגרמניה – תנועה חרדית שחוששת מאוד מהשפעת החילוניות, אולם תומכת בשילוב לימודי חול, בבחינת "תורה עם דרך ארץ".

רבים אינם יודעים זאת, אולם בתוך תנועת אגודת ישראל היו רבים שתמכו ביישוב הארץ, ובלבד שההתיישבות תהיה במסגרת דתית. בשנת תרע"ח הסבא עודד את בני קהילתו לתרום דרך אגודת ישראל כסף רב לארץ ישראל. בתו פלורה הייתה פעילה בתנועת הנוער האגודתי מתוך מטרה לעלות במסגרת זאת לארץ ישראל.

אולם חבר ממש באגודת ישראל או בתנועת המזרחי לא הסכים להיות, משום שסבר שכרב עליו להיות שייך לכל בני הקהילה ולא להיות מעורב במחלוקות פוליטיות.

עזיבת צרניקאו

באותם הימים הנאצים כבר היו בשלטון, רבים מיהודי גרמניה החלו לברוח לארצות שונות, ואף קהילת דיסלדורף הלכה ונידלדלה. מארץ ישראל שלחה לו בתו, סבתי, הזמנה לעלות לארץ. אולם הסבא השיב כי הקהילה עדיין זקוקה לו, ועל הקברניט לעזוב אחרון את הספינה הטובעת

בעקבות תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, סופחה צרניקאו לפולניה. באותה תקופה היה השלטון הגרמני נוח בהרבה משלטון הפולנים, שהיו אנטישמיים ומושחתים יותר. כלפי היהודים שסופחו לארצם מגרמניה התנהגו הפולנים בגסות יתרה. עקב זאת הקהילה היהודית בצרניקאו התדלדלה מאוד, ומרבית היהודים היגרו לגרמניה ולשאר ארצות המערב. באותו זמן מנהיגי המחתרת הפולנית, שפעלו כדי לספח לארצם חלקים נוספים מגרמניה, דרשו מהסבא סכום גדול לצורך פעילותם, אך הוא לא רצה לתת להם, מפני שאמר שאסור לירוק לבור שממנו שתה (מדינת גרמניה). במקום זאת תרם סכום כפול לארגון הצלב האדום הפולני שטיפל בחולים. אולם הפולנים ראו זאת בחומרה, ושללו בעקבות זאת מהמשפחה את הקצבת הפחם שהותר לה לרכוש לפי מספר הנפשות. זה היה אז כמעט האמצעי היחיד לחימום ובישול. מכיוון שלא רצה לקנות פחם בשוק השחור, החליט הסבא לעזוב את צרניקאו.

המעבר לדיסלדורף

לאחר חיפושים שונים מצא מקום רבנות חדש, בקהילת החרדים בדיסלדורף. בחנוכה תר"פ (1919), בהיותו כבן 54, התחיל לכהן שם כרב. לאחר כמה חודשים גם המשפחה עם חמשת ילדיה הצטרפה, כשהגדול בן חמש עשרה והקטנה, דודה חנה שלנו, בת פחות משנה.

עבודת הרבנות

למרות שהסבא היה איש ספר השוקד מאוד על תלמודו, מילא את כל תפקידי הרבנות בחריצות. הוא העביר שיעורים למבוגרים וצעירים, ותחת השגחתו היו מסעדה, חנות לבשר ובית יתומים בעיירה סמוכה.

היו באים אליו הביתה בשאלות הלכתיות שונות. גם מערים בסביבה היו מגיעים לעתים לשאול שאלות ולהתייעץ.

ישרותו ודבקותו היו ניכרים באורחותיו, עד שגם רחוקים מתורה ומצוות העריכו אותו. הם לא יכלו לטעון כלפי הרב ד"ר ווייל שאינו מכיר את המדע או הלכי הרוח החדשים, שכן הוא הכירם היטב, ועם זאת דבק בתורה ובמצוות בכל לבו, נפשו ומאודו. אחד ממכריו העיד: "הוא היה ירא שמיים וירא חטא האמיתי ביותר שהכרתי בין אנשי הדת הרבים של כל הדתות שפגשתי".

חזן ביום הכיפורים

היה לו קול ערב, ומדי פעם עבר לפני התיבה. בכל יום כיפור היה חזן בתפילת נעילה, ופעמים שבנוסף לכך היה חזן גם בכל נדרי או מוסף. פעם אמר לבתו חנה שבשבילו, היום היפה ביותר בשנה הוא יום כיפור.

פטירת הסבתא

מגיל צעיר יחסית נעשתה סבתא חולה. והסבא, שאהב אותה מאוד, הרבה לדאוג לבריאותה. הסבא היה אומר שאישה נעשית יפה בזכות האהבה של בעלה, ואכן דודה חנה העידה כי תמיד נחשבה בעיניו כיפיפייה.

בט"ז תמוז תרצ"א נפטרה סבתא והיא בת 51 שנה.

קצת מאורחותיו

היה לסבא חוש הומור, והוא ידע לנהל שיחה עם כל אדם, עם האנשים הפשוטים ביותר ועם חכמים מופלגים. בביתו הוא תמיד תיבל את הארוחה במדרש או במשל.

הוא לא נהג לברך את הילדים בערב שבת, ורק בערב יום הכיפורים היה מברך את ילדיו, ותוך כך היה בוכה.

כתבה לי דודה חנה: היה מסתפק במועט, אכל מעט. לא היה מבלה, לא הלך לקונצרטים או טיולים, אלא רק למטרות חשובות, לבית הכנסת או ביקור חולים. אמנם היה רגיל לעשן סיגריות, כמנהג אנשים רבים באותו זמן.

היה שקדן גדול, והיה לומד כל הזמן. נהג ללכת לישון מאוחר, לפעמים בשעה אחת או שתיים, תמיד אחר חצות. קם כל בוקר בשעה שש. בצהריים היה ישן כחצי שעה עד שעה על הספה, ורק את נעליו היה חולץ.

היה רגיל לקרוא בכל בוקר במשך כחצי שעה את העיתון היומי.

הקפיד בחינוכם של ילדיו. כשבנו הגדול מאיר רצה ללמוד הנדסה, העריך הסבא שכמהנדס לא יוכל לשמור שבת במסגרת עבודתו, ובלית ברירה נאלץ הבן לעבוד בעסק של דודו. כך, תוך ויתורים קשים, המשיכה המשפחה לשמור תורה ומצוות.

מסירות נפש על שמירת התורה

סיפר אחיינו שפעם בהיותו ילד, כשהעולם עוד היה רגוע יחסית, ביקר דודו הרב ווייל בביתם. כדי לחנכם לתורה, סיפר להם על הסבא-רבה המשותף שלהם, שנרצח בפרעות פולין על קידוש השם. גם סיפר על התנא רבי עקיבא שנהרג על קידוש השם. את כל הסיפור סיפר בגרמנית, אולם את המילים "על קידוש השם" אמר בלשון הקודש ובחרדת קודש, והן הרעידו אותו כילד עד לשד עצמותיו.

ולא ידע הסבא עד היכן הדברים מגיעים.

חתונת סבתי

בסמינר למורים בברלין פגשה בתו הרביעית, סבתי רבקה ע"ה, את סבי פרופ' יוסף ולק, שהגיע מקהילת ברסלאו שבה לימודי התורה היו ברמה בסיסית בלבד, וכמעט שלא למדו שם גמרא. הסבא הרב ווייל נדהם מן הבורות של חתנו בגמרא.

לפני נישואיהם למד הרב ווייל גמרא עם חתנו המיועד במשך כחודש, בכל יום כמה שעות. עוד ביקש מחתנו שיבטיח לו כי בכל יום ילמד לפחות דף גמרא אחד. וכך אכן נהג סבא יוסף ז"ל עד זקנה ושיבה.

עוד "בעיה" הייתה: החתן (סבא) יוסף היה ממשפחה ציונית מאוד, חבר הפועל המזרחי בכל רמ"ח איבריו, והיה ברור לחלוטין שתיכף ומיד לאחר הנישואים יעלו בני הזוג לארץ ישראל. והסבא, הרב ווייל, חשש שמא יתקלקלו בהשפעת החלוצים החילוניים. אולם במשך הזמן נחה דעתו, באשר ראה כי אמונת חתנו איתנה, אף כי אינו למדן ומהדר במצוות כפי שרצה.

האפשרות לעלות לארץ

בשנת תרצ"ו נישאו סבי וסבתי, ומיד לאחר מכן עלו לארץ. באותם הימים הנאצים כבר היו בשלטון, רבים מיהודי גרמניה החלו לברוח לארצות שונות, ואף קהילת דיסלדורף הלכה ונידלדלה. מארץ ישראל שלחה לו בתו, סבתי, הזמנה לעלות לארץ. אולם הסבא השיב כי הקהילה עדיין זקוקה לו, ועל הקברניט לעזוב אחרון את הספינה הטובעת.

ליל הפוגרומים

זמן קצר לאחר מכן ביצעו הנאצים את הפרעות שנקראו "ליל הבדולח". בשעה חמש לפנות בוקר פרצו לבית הסבא חמישה בריונים נאצים. הוא היה אז כבן שבעים ושתיים. הם הוציאו אותו מחדרו ומביתו והכו אותו בבית וברחוב. הם שברו את הרהיטים, ניפצו את כלי הזכוכית והחרסינה היפים שהיו אוכלים בהם בימי חגים והשליכו את ספרי הקודש מן החלון. בתחילה חשבו לקחת איתם את הסבא. לבסוף נמלכו בדעתם. אולם את ספר התורה הכשר שירש מאביו גזלו.

הכול כאב כל כך, אולם על ספר התורה דאג במיוחד. בתו הצעירה, דודה חנה, שהייתה אז כבת תשע עשרה, הלכה כמה פעמים במסירות והקרבה למשטרה, עד שהצליחה לקבל בחזרה את ספר התורה.

הבריחה להולנד

הקהילה נחרבה, יהודי גרמניה הבינו שצריך לברוח, וכך הצטרף הסבא אל בתו פלורה, ששנים לפני כן ברחה עם בעלה להולנד. הם שכרו לו דירה קטנה מעל ביתם.

בהולנד נחלשה ראייתו מאוד עד שכמעט לא ראה. אף על פי כן לא הפסיק משגרת לימודיו. הוא היה יושב כל היום ליד הספר הפתוח, ובעזרת זכרונו המופלג לומד בעל פה. מפעם לפעם, כשנצרך להשלים מילה שלא זכר היטב, היה מקרב את הספר למרחק של כשני סנטימטרים מעינו, קורא כמה מילים ושוב ממשיך ללמוד בעל פה.

הוא נהג בענווה ובצניעות והקפיד לשמור על עצמאותו, כדי שלא יזדקק לעזרת בתו וחתנו. הוא למד להסתדר לבדו בארץ זרה, ובעזרת מקל הליכה של עיוורים היה מוצא את דרכו. פעמיים בכל יום היה יוצא מביתו, בראשונה לתפילת שחרית ובשנייה לתפילת מנחה וערבית. לאחר התפילה היה נשאר לשמוע שיעור גמרא, ופעם כשהרב המלמד דילג בטעות על שורה העיר על כך סבא. אז התברר למתפללים שם כי לא סתם רב הגיע למקומם, אלא תלמיד חכם מופלג שיודע את הש"ס בעל פה.

מסרב להסתתר

כשכבשו הנאצים ימ"ש את הולנד והחלו לרדוף את היהודים, הציעו לסבא להסתתר. אך הוא ידע שלשם כך משפחה הולנדית תצטרך לסכן את נפשה, ולא רצה בכך.

עוד אמר, כי אין הוא זכאי להצלה יותר משאר המוני בית ישראל, ואת אשר יבוא על כולם יבוא גם עליו.

עוד הוסיף, שאולי כרב יהיה ממנו עזר וסעד לאחיו במחנות.

קידוש השם

בשנת תש"ב, בהיותו כבן שבעים ושש, נלקח למחנה ריכוז. בעזרת מקלו היה מגשש את דרכו במחנה ודואג לצרכיו. מן הסתם היו שם יהודים טובים שסייעו לו. בכל שבוע שלחו מאותו מחנה רכבת שלמה של יהודים למחנה הרצח אושוויץ. לאחר כשנה, כשהגיע הגורל אליו להישלח למחנה ההשמדה באושוויץ, לא היו לו אשליות. הוא ידע לאן הוא נשלח. נותרה עדות כי נפרד משכניו "בנאום גדול ורציני".

מתוך אמונתו החזקה קיבל עליו בגבורה את דין שמיים, ובהדרת קדושה הלך למסור את נפשו על קדושת השם ביום כ' במרחשוון תש"ד.

בית אל

בדיוק באותו תאריך, כ' במרחשוון, שבו נהרג על קידוש השם באושוויץ, הוקם בשנת תשל"ח היישוב בית אל, שנכדתו, אמי הרבנית שולמית מלמד, הייתה שותפה בהקמתו. ביישוב בית אל מתגשמות רבות משאיפותיו: אנשי תורה, עבודה ומדע, מדקדקים במצוות, מרבים בחסד וצדקה ועוסקים ביישוב הארץ. גם בתה של דודה חנה, שושנה ויינשטוק, הקימה בבית אל את משפחתה הענפה.

המשכיות

זכה הסבא וכל ילדיו הצליחו להינצל מהשואה, ולמרות כל התהפוכות והנדודים שעברה המשפחה, קרוב לתשעים אחוזים מצאצאיו הם שומרי תורה ומצוות, ורובם הגדול מתגורר בארץ ישראל.

בנו הבכור מאיר הצליח לברוח לאנגליה, התנדב לצבא האנגלי ולחם נגד הגרמנים.

בנו השני, שלום, הספיק לברוח לקנדה, והיה שם פרופסור לשפות. בנו יחידו הרב מרדכי עלה לארץ והקים בה את משפחתו.

בתו השלישית, פלורה, עברה את המחנות ולבסוף ניצלה והצטרפה לבעלה שהצליח לברוח לקנדה. חלק מצאצאיה עלו לארץ.

בתו הרביעית, היא סבתי רבקה, זכתה כמסופר לעיל לעלות לארץ עוד לפני השואה.

ובתו הקטנה דודה חנה, כיום בת תשעים ושש, זוכה להכניס ספר תורה לעילוי נשמתו.

הכנסת ספר התורה

כשבעים ושמונה שנה לאחר שדודה חנה, בתו הקטנה, כנערה צעירה ואמיצה, הצליחה להציל את ספר התורה של הסבא מידי הנאצים, זוכה היא להכניס ספר תורה לעילוי נשמתו.

עין הנצי"ב

הספר מוקדש לבית הכנסת שבקיבוץ עין הנצי"ב, הקיבוץ שזכתה להקים יחד עם עוד חברים יקרים וקדושים, אודים מוצלים מאש שעלו מעמקי התופת שבגולה לארץ ישראל לגאול את אדמתה ולהפריח את שממותיה.

האם אז, כשבאו לעמק בית שאן, האמינו שהמקום יהפוך לירוק ויפה כל כך? האם האמינו שיזכו להשתתף בהקמתה של מדינת ישראל? האם ידעו שיזכו לגדל כאן דורות של צברים ילידי הארץ, חקלאים ולוחמים, אוהבי התורה, העם והארץ?

בית כנסת זה שבקיבוץ משמש מרכז רוחני לחייהם של אנשים נאמנים. אנשי תורה ועבודה, שכבר שלושה דורות זוכים לקום עם שחר, להתפלל שחרית ולצאת לעבוד בשדותיה של ארצנו האהובה. בזיעת אפם הם מגדלים את פירותיה הקדושים ועוסקים ביישובו של עולם ברפתות, בלולים ובכל שאר המפעלים. כאן המקום להזכיר את בעלה של דודה חנה, אברהם אפ ז"ל, שברוב כשרונו וחריצותו זכה לתרום תרומה משמעותית לפיתוח החקלאות בקיבוץ ובאזור, ובמידה מסוימת בכל הארץ.

שמחנו כימות עיניתנו

האם כשהסבא הלך, מגשש כעיוור, אל המשרפות שבאושוויץ, יכול היה לתאר לעצמו שבתו הקטנה תאריך ימים ותשב בביתה שבעין הנצי"ב, ועל שולחנה גיליונות נייר עצומים, עליהם תשרטט את עץ המשפחה שהולך ומסתעף במעגלים שהולכים וגדלים? והשנים עוברות, והגיליונות הגדולים עם הדפים הנוספים שהודבקו אליהם צרים מלהכיל את כל מאות השמות של נכדיו, ניניו, בניהם ונכדיהם.

נתקיימו בסבא ובבתו דברי הנביא ישעיהו: "ואני אמרתי לריק יגעתי, לתוהו והבל כוחי כיליתי, אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלוקי"; "שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו באו לך, חי אני נאום ה' כי כולם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה. כי חורבותייך ושוממותייך וארץ הריסותך, כי עתה תצרי מיושב ורחקו מבלעייך. עוד יאמרו באוזנייך בני שיכולייך צר לי המקום, גשה לי ואשבה. ואמרת בלבבך, מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה, ואלה מי גידל, הן אני נשארתי לבדי, אלה איפה הם"; "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגון נסו יגון ואנחה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *