מצוות שמיטת כספים ותקנת הפרוזבול

המצווה להלוות לאדם מישראל בלי ריבית בשעת דחקו • המצווה המקורית מתייחסת להלוואה מועטת לטווח קצר לצורך קניית מזון • מצוות שמיטת חובות בסוף שנת השמיטה • מי שיש בידו להחזיר – מצווה שיחזיר למרות השמיטה • האיסור להימנע מהלוואה לקראת שנת השמיטה • בהלוואות בסיכון גבוה יש אפשרות להבטיח את החוב על ידי משכון • מדוע שמיטת כספים נוהגת מהתורה רק כשהיובל נוהג • תקנת הפרוזבול של הלל הזקן באה על רקע התרבות העניים והחשש שהעשירים לא יוכלו להלוות

שנת השמיטה עומדת להיגמר ומועד מצוות שמיטת כספים עומד להגיע, וראוי לבאר את המצוות והערכים הכרוכים בה, ומתוך כך להבין את ההיגיון שבתקנת הפרוזבול.

מצוות ההלוואה

מצווה מן התורה להלוות לאדם כסף בלי ריבית בשעת דחקו. מצווה זו היא ענף של מצוות הצדקה, אלא שאמרו חכמים שמצוות ההלוואה גדולה ממצוות הצדקה, מפני שקבלת הצדקה משפילה את האדם ואילו בהלוואה כבודו נשמר, ועל ידי כך יוכל ביתר קלות לשקם את עצמו (שבת סג, א). עוד מעלה במצוות ההלוואה – שהיא ניתנת לעניים ולעשירים, ואילו הצדקה ניתנת לעניים בלבד (סוכה מט, ב).

על אילו הלוואות ציוותה התורה

בשלהי ימי בית המקדש השני רבו העניים שביקשו הלוואות ולא הצליחו להחזירן, ונוצר מצב שאם העשירים ילוו את כספם לכל נצרך כמצוות התורה, אזי בסוף כל שמיטה, כשיצטרכו לשמוט את החובות, המלווים יפשטו את הרגל. ולא לכך התכוונה התורה במצוות ההלוואה

ההלוואות שדיברה בהן התורה הן בעיקר הלוואות קטנות לזמן קצר, שאנשים נצרכו להן כדי לקנות לעצמם מזון. וכפי שאמרו חכמים: "סתם הלוואה לשלושים יום" (מכות ג, ב). שכן עד העת החדשה, בה למדו האנשים במדינות המודרניות לייצר מזון ומלבושים ושאר צורכי הבית בכמויות גדולות ובזול, המחסור היה גדול, ואנשים עבדו בעבודות קשות כדי להשיג לבני ביתם לחם לאכול ובגד ללבוש. ואף שעבדו לפרנסתם – לעתים נותרו בלי כסף מפני שעדיין לא סיימו את עבודתם, או מפני שעדיין לא שילמו להם, או מפני שלא מצאו קונה למרכולתם, וכדי לקנות דברי מאכל נאלצו לבקש הלוואות. הם לא היו עניים שאינם מסוגלים לעבוד – שלהם ציוותה התורה לתת צדקה, אלא נצרכו להלוואה זמנית שתאפשר להם לשרוד עד שיקבלו את שכרם. ולעתים אף אדם שנחשב אז עשיר, כי היה לו בית נאה, בגדים יקרים ורהיטים טובים, נותר בלא כסף מזומן לקנות מזון לבני ביתו, וציוותה התורה להלוות גם לו בשעת דחקו. אלא שאם באו עני ועשיר לבקש הלוואה, מצווה להקדים את העני, כי מצבו דחוק יותר, ואילו העשיר יכול בשעת הדחק למכור מעט מרכושו בזול כדי להתקיים (ב"מ עא, א; שו"ע חו"מ צז, א).

ההלוואות בימינו

חשוב לציין שבעקבות העלייה בתנאי החיים, רבות מן ההלוואות שאנשים לוקחים כיום הן הלוואות גדולות שעיקר ייעודן השקעה. למשל הלוואה לקניית דירה שתחסוך את הצורך לשלם שכר דירה חודשי, או הלוואה לצורך הקמת עסק שיניב רווחים, או לצורך מימון לימודי מקצוע שיאפשר פרנסה מכובדת. ומכיוון שמדובר בהשקעה ולא בהלוואה, נותן הכסף זכאי לקבל אחוזים מהרווח בעבור השקעתו. לכתחילה היה ראוי שיחשבו כמה רווחים נוצרו בזכות ההשקעה ויחלקום ביניהם כפי שיוסכם מתחילה. אלא שהואיל וחישוב זה קשה ומורכב מאוד, נעזרים ב'היתר עסקה' (פניני הלכה שביעית ו, ג).

מצוות שמיטת כספים

נחזור למצוות ההלוואה, שמצוות שמיטת הכספים היא ענף שמסתעף ממנה.

ציוותה התורה שבסוף שנת השמיטה ישמטו כל ישראל את החובות שאחיהם בני ישראל חייבים להם, ולא יתבעו אותם מהם יותר. והעובר על כך ותובע חוב אחר השמיטה, מבטל מצוות עשה ועובר בלא תעשה (דברים טו, א ג).

מגמת המצווה היא לסייע לעניים שלא הצליחו לשלם את חובם, שאחת לשבע שנים יוכלו להשתחרר מעול החובות שהשׂתרגו על צווארם. וקבעה התורה את זמן פקיעת החובות בתום השנה השביעית, כדי שיוכלו להתחיל מחדש את מחזור שבע השנים כשהם משוחררים מעול החובות.

מכיוון שמגמת המצווה היא לסייע לעניים, לווה שיש בידו אפשרות להחזיר את חובו לאחר השמיטה, למרות שמצד הדין הוא פטור – מצווה שייתן למלווה במתנה את הסכום שקיבל ממנו בהלוואה. ואם ניצל את שמיטת החובות ולא שילם, אין רוח חכמים נוחה הימנו והרי הוא נבל ברשות התורה. ואף מותר לאנשים אחרים ללחוץ עליו שישלם למלווה את דמי חובו במתנה (משנה שביעית י, ט; פניני הלכה שביעית ו, ב).

האזהרה שלא להימנע מלהלוות לקראת השמיטה

הזהירה התורה מאוד שלא נימנע מלהלוות כסף לאנשים נצרכים לקראת שנת השמיטה. שנאמר: "הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. נתון תיתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" (דברים טו, ט י).

המצווה להלוות – לאנשים נאמנים בלבד

אמנם המצווה להלוות היא דווקא לאדם נאמן, אך כאשר מבקש ההלוואה ידוע כאדם לא אמין, בכל השנים אין מצווה להלוות לו (שו"ע חו"מ צז, ד), מפני שמצוות ההלוואה נועדה לסייע לאנשים, ולא להביאם לסכסוכים סביב החזר ההלוואה.

קל וחומר שאין מצווה להלוות לאדם שאינו אמין לקראת השמיטה, שכן המצווה היא להלוות ולא לתת מתנה. ואדם שאינו אמין שמבקש הלוואה לקראת השמיטה – בעצם מבקש מתנה. שהואיל ולא ישלם בזמן – כשתסתיים שנת השמיטה, ההלוואה תהפוך למתנה.

הרי שהמצווה היא להלוות לאנשים נאמנים, שמסתבר שיחזירו את חובם. אלא שבכל הלוואה יש סיכון מסוים, שמא הלווה ייקלע לקשיים לא צפויים ולא יצליח לפרוע את חובו, ולסיכון הזה נצטווינו להיכנס כדי לקיים את מצוות ההלוואה. ואף לקראת השמיטה נצטווינו באזהרה חמורה שלא להימנע מלהעניק הלוואות לאנשים נאמנים, למרות שאם לא יצליחו להחזירן עד סוף השמיטה, נצטרך לשמוט אותן.

הפתרון להלוואות בסיכון גבוה

כאשר אנשים אמינים נאלצו לבקש הלוואה גדולה, והסיכון שמא לא יצליחו להחזיר היה כבד, היה המלווה דורש משכון בשווי ההלוואה, או דורש לשעבד קרקע ("אפותיקי") להבטחת ההלוואה. באופן זה היה המלווה מבטיח את החזר חובו, ואף בסיום השמיטה הלוואה כזו אינה פוקעת, הואיל והחוב כבר נחשב כגבוי על ידי המשכון או הקרקע.

כאשר לא ניתן היה לשעבד קרקע או משכון להחזרת החוב, ועדיין היה הלווה אמין בעיני המלווה, היה המלווה טורח למסור את שטר חובו לבית הדין, שגם באופן זה אין החוב נשמט בסוף השביעית.

המצווה מהתורה רק בזמן שהיובל נוהג

מצוות השביעית מהתורה חלה בעת שכל עם ישראל יושב על אדמתו כתיקונו, כלומר, כל שבט בנחלתו וכל משפחה על אדמתה. אפילו היו כל ישראל יושבים בארצם אבל היו מעורבים זה בזה, מבני שבט בנימין יושבים בנחלת יהודה ומבני שבט יהודה בנחלת בנימין, אין הם נחשבים כיושבים על הארץ כתיקונם, וחיוב השביעית מהתורה מתבטל (ערכין לב, ב).

ההיגיון שבמצווה

ההיגיון שבמצווה זו ברור. כאשר היובל היה נוהג, לכל משפחה מישראל הייתה חלקת אדמה שממנה הייתה יכולה להתפרנס, וממילא העניים היו מעטים, וגם הסיכון שלא יחזירו את ההלוואות היה קטן. במצב זה ציוותה התורה על כל אדם מישראל שיש לו כסף פנוי, להעניק הלוואות קטנות לצורכי מזון לאנשים הגונים שנקלעו לקשיים, ולשמוט את החובות המעטים של אלה שלא הצליחו לפרוע את חובותיהם עד סוף השנה השביעית.

כמו כן המצווה לשבות מעבודת הקרקע בשביעית חלה מהתורה רק כאשר היובל נוהג, מפני שרק כאשר לכל ישראל יש קרקע בארץ וכולם שומרים שביעית, הם יכולים להתמודד עם האתגר הגדול של השביעית. אבל כאשר רק לחלק יש קרקעות, אין הם יכולים לשאת בנטל השביעית לבדם. בנוסף לכך, כאשר אין כל ישראל יושבים בארץ, מן הסתם המקומות הפנויים מתמלאים בנוכרים שעובדים שבע שנים בשדותיהם, ויוצרים תחרות ששומרי השביעית מתקשים לעמוד בה.

תקנת חכמים

לאחר שבני שבט ראובן וגד וחצי המנשה גלו מנחלתם, כמאה וחמישים שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון, בטלה מצוות השמיטה מהתורה (ערכין לב, ב). ואף על פי כן תיקנו חכמים להמשיך לקיים את המצווה. וכן תיקנו חכמים לקיימה בימי בית המקדש השני, למרות שבימי הבית השני עם ישראל לא זכה לשבת בארץ כתיקונו, כל שבט בנחלתו. ואף שבתנאים אלו קיום השביעית נעשה קשה יותר, תיקנו חכמים שנתאמץ יותר ונשמור את השביעית, כדי לשמור על הערכים שבמצוות השביעית, ומתוך כך נזכה לגאולה ולקיום המצווה בשלמות מהתורה.

תקנת הלל הזקן

בשלהי ימי בית המקדש השני רבו העניים שביקשו הלוואות ולא הצליחו להחזירן, עד שההפסד למלווים היה גדול מדי, מעל ומעבר למה שהתכוונה התורה והתכוונו חכמים בתקנתם. נוצר מצב שאם העשירים ילוו את כספם לכל נצרך כמצוות התורה, אזי בסוף כל שמיטה, כשיצטרכו לשמוט את החובות, המלווים יפשטו את הרגל. ולא לכך התכוונה התורה במצוות ההלוואה, כי למצבים הללו נועדה מצוות הצדקה, שיש לה קצבה. וכפי שאמרו חכמים שאל לו לאדם לתת לצדקה יותר מחומש מנכסיו ומשכורתו, כדי שיציבותו הכלכלית לא תיפגע (כתובות נ, א).

לפיכך, כדי שהעשירים יוכלו להמשיך להלוות לעניים בלי חשש שיתרוששו במוצאי השמיטה, התקין הלל הזקן שיעשו פרוזבול, ויפקיעו בכך את ההלוואות שלא נפרעו מדין השמיטה. וכך יכלו העשירים להמשיך לקיים את מצוות ההלוואה מהתורה, ויכלו העניים להיעזר בהלוואות גם לקראת שנת השמיטה.

בעזרת ה', בשבוע הבא אבאר את מצוות שמיטת הכספים והפרוזבול הלכה למעשה.

One thought on “מצוות שמיטת כספים ותקנת הפרוזבול”

  1. פעם אחר פעם, הרב מצליח להסביר עניין צבורי-הלכתי-מעשי לאור התורה והרייליה. תודה רבה על ההסבר לגבי ההבדל בין "הלוואות" ו-"השקעות". מסתבר שההיתר הזה בעצם מהווה ההיתר היסודי ליהודים לעבוד ולהתעסק בשוק הפיננסי המודרני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.