דרכו של מרן הרב קוק בפסיקת הלכה ובהנהגת הרבנות

גדולתו הייחודית והכוללת של הרב זצ"ל בתורתו, באישיותו ובעבודת ה' שלו • גישתו בפסיקה: לחשוש לדעות השונות היכן שאפשר, ורק בשעת הדחק לסמוך על שיטות המקלים • צערו של הרב על היתר המכירה והימנעותו המכוונת מלבסס אותו יותר • יחסו האמביוולנטי לכהונתו ברבנות • דרכו של הרב קוק בהנהגת הרבנות ובהיתר המכירה, לעומת דרכו של הרב עובדיה • המקרים הנדירים שבהם יצא הרב בעוז נגד החולקים עליו • ה"חיסרון" של הרב קוק שנתן מקום לחולקים עליו לבסס את טעותם

מרן הרב

Abraham_Isaac_Kook_1924לרגל יום האזכרה לאור ישראל וקדושו, מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ראוי לברר מעט את דרכו ברבנות ובפסיקת הלכה. מצד אחד אנו מוצאים בתשובותיו נטייה לחומרא, ובהנהגותיו האישיות החמיר עוד יותר. מאידך, ישנן שאלות שבהן הוא נחשב מקל. מצד אחד, חסידיו רואים בו דוגמה ומופת לרב בישראל, ואף הוא טרח לבסס את הרבנות הראשית. ומנגד מצינו שהוא עצמו הצטער מאוד על כך שנאלץ לעסוק ברבנות.

התורה השלמה

פוסק רגיל, לאחר שמכריע את ההלכה אינו נותן יותר מקום לחולקים, אלא מעצב קו ברור ומחזק אותו. דוגמה לכך אפשר ללמוד מהרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאחר שבירר וחיזק את היתר המכירה כדרכו של מרן הרב קוק לא הביע צער וכאב על הצורך לסמוך על ההיתר, וכנגד המלעיזים על פסקו יצא בתוקף

גדול הגדולים וגאון הגאונים היה מרן הרב זצ"ל בכל תחומי התורה: תלמוד והלכה, מקרא ומדרש, קבלה וחסידות, היגיון ואמונה. בדרך כלל הבקיאים אינם מעמיקים, והמעמיקים אינם בקיאים; החודרים לדיוק הפרטים אינם בעלי מבט כולל ומקיף, ובעלי המבט הכולל והמקיף אינם חודרים לעומק הדיוקים. ואילו מרן הרב היה בקיא וחריף, מעמיק ומקיף. דברי התורה היו חיים ומאירים בו באופן נפלא כל כך, עד שכל ישותו מלאה תורה, וכל מעייניו משחר ילדותו ועד יומו האחרון היו נתונים לבירורה בשלמות.

תורתו הייתה תורה שמאירה, מדריכה ומחייה את העולם כולו: הקודש והחול, מדעי הרוח והטבע, היחיד, החברה, העמים והאנושות, הכישרונות השונים, ותנועת כולם אל תיקונם וגאולתם על ידי ישראל. מחשבתו מלאה רעיונות וחידושים מכל מרחבי התורה שניצבו גלויים לנגד עיניו.

כבסיס לכך, באישיותו היה צדיק וחסיד מאין כמוהו, שכל חייו קודש לעבודת ה'. גדולי תורה וחסידות העידו על עצמם שתפילתו ביום חול רגיל הייתה במדרגת תפילתם שלהם ביום הכיפורים.

נטייתו לחסידות ולהידור

הוא ראה את נקודת האמת והאור שבכל דעה, ולכן בהנהגותיו נטה להדר ומתוך כך להחמיר ככל השיטות. ולא היה לו בזה שום קושי, כי היה שמח בכל הידור שיש לו בסיס בהלכה, ובתנאי שהחומרא לא תהיה על חשבון אחרים.

לעתים אף נטה להחמיר בדברים שנראים כתרי חומרי דסתרי אהדדי (שתי חומרות שסותרות), אלא שהוא ברוחב דעתו ראה איך שתי השיטות הסותרות משלימות זו את זו, ולכן לא היו אצלו החומרות נחשבות כסותרות. כך למשל לעניין גיור (דעת כהן קנג קנד).

אמנם כשהשעה הייתה דחוקה הכריע על פי כללי ההלכה להיתר, וכפי שנהגו כל הפוסקים מדורי דורות לסמוך בשעת הדחק גם על שיטות של יחידים המקלים. אלא שגם מצבי הדוחק שונים זה מזה, ולכן פעמים שהתיר יותר ופעמים שהתיר פחות, לפי מידת ההכרח ולא יותר. כך למשל בעניין השמיטה, מחד ביסס את היתר המכירה, ומאידך נטה בכל מה שאפשר לדעת המחמירים, כדי לנסות ככל האפשר לקיים את מצוות השמיטה ולהעמיד את היישוב על האידיאל התורני. לכן גם לאחר המכירה אסר על יהודים לעשות את המלאכות הכתובות בתורה, למרות שמעיקר הדין אין הבדל בין המלאכות, שכן שביעית בזמן הזה מדברי חכמים. ולא זו בלבד, אלא שאף הסכים לנסות לשלב אוצר בית דין עם היתר המכירה, למרות הסתירה שיש ביניהם לכאורה (אגרות הראיה שיג שיד, משפט כהן עו).

עדות הרידב"ז על בכיו של הרב

כידוע, הרידב"ז ניהל מלחמה חריפה נגד היתר המכירה. בתוך המערכה סביב שמיטת תר"ע, הטיח הרידב"ז ברב קוק טענות קשות והעליל עליו עלילות רבות. אולם לעומתו, הרב השיב לו בכבוד ובאהבה.

בתוך דברי הקדמתו לספרו 'בית רידב"ז' כתב הרידב"ז דברים רבים שאינם מדויקים, וזאת מפני שלא הקפיד לבדוק את שמועותיו. וכפי שכתב למשל על הרב יצחק אלחנן מקובנא כאילו חזר בו מתמיכתו בהיתר המכירה. גם על הרב קוק כתב דברים שאינם נכונים מפי הרב יהודה ליב זלצר, שלאחר מכן הוצרך לכתוב מכתב התנצלות לרב קוק, שבו הכחיש את הנאמר בשמו (עיין מאמר של הרב איתם הנקין בעלוני ממרא 121).

אולם נדמה שניתן לקבל את עדותו האישית, וכפי שכתב שם: "מעיד אני עלי שמים וארץ שהרב דקהילת יפו (הרב קוק) בכה לפני בדמעות, לא כמו בוכה – אלא דמעות חמים מאוד". אולם אין משמעות המעשה הזה כפי שכתב שם הרידב"ז שבכי זה ביטא את רצונו של הרב קוק לחזור מההיתר, ורק מפני הלחצים הכבדים עליו נאלץ להמשיך לקיימו. שכן הרב קוק ידע עד כמה ההיתר מבוסס, מעל ומעבר לכל ההיתרים הנהוגים בישראל, כפי שביאר בספרו ובתשובותיו. אלא שהוא בכה על המחלוקת, ועל שעת הדחק שמכריחה את היישוב לוותר על קיום מצוות השמיטה בשלמותה האידיאלית. וכשם שהמזבח מוריד דמעות על זוג שמתגרש (גיטין צ, ב), למרות שבמצבים מסוימים מצווה לתת גט על פי התורה.

רבנותו

ראוי להוסיף כי באמת מתחילה מרן הרב קוק לא רצה לכהן ברבנות. ועד סוף ימיו, יחד עם הבנת החשיבות המרובה של תפקיד הרבנות בעם ישראל, סבל מהרבנות, שגם קיצרה את ימיו ומיררה את חייו. הצורך להכריע בין דעות שונות שבכל אחת יש אמת העיק עליו, שכן הוא ראה את האמת והטוב שבכל דעה. הוא נכסף לעולם שלם, והצורך להורות לכלל ישראל היתר מפני שעת הדחק כאב לו. ולכן גם כשהכריע להיתר, במידה מסוימת היה מרוצה מכך שיש מי שדואג להזכיר את דעת המחמירים.

במסגרת האחריות המוטלת עליו, רב צריך גם לעורר ולמחות על ענייני הדת, והרב קוק מילא את חובתו זו במסירות נפש. אולם לשם כך היה עליו להתעסק בפרטים מעשיים של כשרות, גיטין, סכסוכים וקטטות, ואילו נשמתו נכספה ללימוד תורה בשלמות, לגילוי סודות התורה כדי להביא גאולה לעולם. הוא בוודאי ראה את הערך העצום שבגילוי התורה הכללית בכל הפרטים הקטנים, ובחיבור לימוד התלמוד עם לימוד ההלכה. הוא הסביר איך שגם על ידי כך מקרבים את הגאולה, ואף השקיע זמן רב מיוזמתו בכתיבת ספרו 'הלכה ברורה' לשם כך. אבל הטרדות המעשיות והלימודיות לא השאירו לו מספיק פנאי וזמן לעסוק בדברים הגדולים שאליהם נטתה נשמתו, למעשה בראשית ומעשה מרכבה (סוכה כח, א).

כיצד קיבל על עצמו רבנות

מתחילה לא רצה מרן הרב לשמש ברבנות. וכפי שהיה מקובל באותם ימים, לפני חתונתו התחייב חותנו האדר"ת, שהיה אחד מגדולי הדור ורבה של פוניבז', לפרנס אותו בביתו שנים רבות כדי שיוכל לעסוק בתורה. אולם האדר"ת, שהיה צדיק וחסיד, נצרך לאסוף כסף לבני קהילתו העניים, ובמיוחד למאות המשפחות שבתיהן נשרפו, ולשם כך אף משכן את רכושו. כך נוצר מצב שהאדר"ת נתן את מיטתו לבתו וחתנו, ואילו הוא עצמו ישן על כיסאות בחדר לימודו. כששמע על כך החפץ חיים, חברו הטוב של האדר"ת, ביקש מהרב קוק שיסכים לקבל על עצמו את הרבנות הראשונה שיציעו לו. כך נאלץ הרב קוק להתחיל לשמש ברבנות בגיל עשרים ושלוש, בניגוד לכוונתו הראשונה.

מצבו הכלכלי אף פעם לא השתפר, כי כל כסף שהיה בידו תרם לעניים מבקשי עזרה, וכך נאלץ תמיד לשמש ברבנות. ומכיוון שהיה גאון, צדיק ואהוב, והנהיג את רבנותו כאחד הגדולים אשר בארץ, התבקש תמיד לשמש כרב בקהילות שונות.

המנהיג הרבני הרגיל

אולם כשמתבוננים לאחור, ניכר שמרן הרב לא היה המנהיג הרבני הרגיל. מנהיג רבני רגיל קובע עמדה ומחזק אותה, בלי לתת מקום חשוב לדעות החולקות. הקטנים שבהם אף מבטלים את דעת כל החולקים עליהם. ואילו מרן הרב הבין את נקודת האמת שבכל השיטות, מימין ומשמאל, חרדים וכופרים, ובכללם גם אלה שחלקו עליו ברשעות.

פוסק רגיל, לאחר שמכריע את ההלכה אינו נותן יותר מקום לחולקים, אלא מעצב קו ברור ומחזק אותו. דוגמה לכך אפשר ללמוד מהראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאחר שבירר וחיזק את היתר המכירה כדרכו של מרן הרב קוק, לא חש יותר לדעת החולקים. הוא לא הביע צער וכאב על הצורך לסמוך על ההיתר, וכנגד המלעיזים על פסקו יצא בתוקף. וזאת למרות שלא הכניס לשיקול ההלכתי את מצוות יישוב הארץ, אלא הסכים להתיר על סמך הדוחק של החקלאים והצרכנים בלבד (יבי"א ח"י יו"ד לז מד). פוסק רגיל שהיה מכניס לשיקול ההלכתי גם את המצווה של יישוב הארץ, שהיא שקולה כנגד כל המצוות, היה הולך עוד צעד וקובע שבזמן הזה מצווה וחובה גמורה לנהוג על פי היתר המכירה, שכן בזכותו מחזקים את מצוות יישוב הארץ.

אנחתו של מרן הרב על מתן ההיתר

אולם מרן הרב נאנח וכאב על הצורך בהיתר. ואף שמצוות השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ויש סוברים שרק ממידת חסידות יש לשמור שביעית, ולא זו בלבד אלא שיש מחלוקת גדולה אימתי היא השנה השביעית (בימינו: תשע"ב או תשע"ד או תשע"ה), ועל ידי מכירה פשוט שאפשר להקל, וכפי שכתב בעצמו באגרת שי"א. מכל מקום, מכיוון שראה בעיני רוחו את האור הגדול הגנוז במצוות השביעית, גם כאשר בפועל עתה חיובה מצומצם ומוטל בספק – כאב מאוד את הצורך להפקיע את חיובה על ידי מכירה. זו אחת הסיבות לכך שוויתר כל כך על כבודו והבין את החולקים עליו, אף שמבחינה הלכתית טענותיהם היו קלושות (עיין אורות התחיה ה').

לכן כתב: "… בכוונה לא סדרתי את כל הדברים בעניין זה (של ההיתר) בהבנה גמורה, מסודרת ועמוקה כראוי, וכמה צדדים וטעמים ברורים השמטתי לגמרי, והכל כדי שלא ייקלט על ידי זה עניין ההיתר יותר מדאי…" (אגרת שי"א). ועוד הוסיף אחר כך שגם אם החולקים יתעצמו לטעון נגד ההיתר, באופן שיכריח אותו לבאר יותר עד כמה ההיתר מבוסס להלכה, מכל מקום "גם אז לא אמנע בעזרת ה' יתברך מלהעיר תמיד שהוא היתר של דחק ועניין של הוראת שעה, אבל לכתחילה ניחא לי שלא אצטרך לבא לידי מידה זו (שאבאר יותר את יסודות ההיתר), ויהיה הדבר עומד כפי התכונה הרפויה שנתתי לו בהמבוא (לשבת הארץ)".

דרך לימודו המסתעפת לפרטים צדדיים

כל סעיף וסברה תורנית היו חביבים על מרן הרב עד מאוד, ולכן אהב לפלפל ולהתדיין גם בטענות הצדדיות, עד שלעתים שומעיו ולומדי תורתו לא הבינו את דעתו לאשורה. כך שלעתים החולקים עליו התעלמו מהטענות המרכזיות שלו, ויצאו לפקפק על ההיתר בכך שתקפו סברות צדדיות שכתב רק כציצים ופרחים לדיון.

כך למשל ביחס למכירה עצמה, שמצד הדין אין בה שום חשש "לא תחנם" הואיל והיא לזמן מוגבל ולתועלת כלל ישראל, כמבואר בראשונים (עיין פניני הלכה – שביעית ויובל ז, ו). אבל כדי להוסיף דקדוק והידור המשיך לדון בעניין וכתב שעדיף למכור לישמעאלי שיש לו כבר קרקע, וסמך על גרסת הב"ח – שלימים התברר שהיא מוטעית. ועל כך "חגגו" החולקים, בעוד שכל הדיון שם הוא צדדי לגמרי (עיין במבוא לשבת הארץ פרק יב, ומשפט כהן סג).

אימתי יצא נגד החולקים

רק כאשר פגעו בפרנסתם ובכבודם של החקלאים, או בעניין הכללי של יישוב הארץ על ידי עלייה והתיישבות, יצא מרן הרב בעוז נגד מעשי הרשעות של מי שמתיימרים להיות צדיקים ופוגעים בעיקרי התורה.

כך כתב כאשר שמע שמתנגדי ההיתר בירושלים, לא זו בלבד שהחרימו את הפירות של היתר המכירה, עוד הוסיפו ונתנו היתר לשווק במקומם פירות של גויים: "עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות. כי אחרי אשר הוחזק הדבר עד כה, שלא ליתן הכשר להגויים כדי שלא לדחוק את רגלי ישראל המדוכאים ומיוגעים בעוניים, ועיניהם תלויות למחיתם על ידי פדיון הענבים, הנה עתה אחרי אשר נגמר העניין בדבר סכסוך שאלת השמיטה, שכל עיקרה באה לטובת אחינו בני המושבות, נמצאו חותרי מחתרת, אשר יעצו בסתר לקנות דווקא מהגויים, ולהרים קרן צרינו השוחקים על משבתנו, איך שאנחנו בעצמנו רודפים את אחינו בני בריתנו. אי שמים. אין לשער גודל החרפה וחילול השם ועוצם הרשעה שיש בזה. דמי לבבי כסיר ירתחו, וכאבי עד לשמים מגיע מהמצב האיום הזה, מהנפילה של תורה ויראת שמים אמיתית שיש בעניין זה…"

וכן כאשר החומרא הייתה קלושה ובניגוד לכללי ההלכה, ובמיוחד כאשר היא פגעה באנשים, היה תקיף בהוראת ההיתר, כדי שלא תיעקר התורה ח"ו. שכן ציוותה התורה לעשות סייג לתורה, ומתוך כך למדו חכמים שאסור לעשות סייג לסייג, וכפי שכתב לגבי היתרו לשמן שומשמין בפסח. אמנם גם שם נהג כבוד גדול ברבנים הזקנים שהחמירו, למרות שלדעתו טעו לגמרי בדבר הלכה (אורח משפט קיב).

עמדתו הרוממה נתנה מקום לשיטות רבות

ברוב צדיקותו, חסידותו וכישרונותיו המופלאים, דבק מרן הרב זצ"ל בתורה כולה, ממרום השגותיה העליונות הנובעות מהאחדות האלוקית העליונה ועד לכל היקף גילויה בהסתעפויות כל השיטות והדרכים, ונעשה בכך צינור לגילוי אור התורה לדורות. מתוך כך השכיל לראות ולהבין את המהלכים האלוקיים ההיסטוריים, ואת תנועת הרוח הישראלית והאנושית אל התיקון והגאולה.

אולם מרוב גדולתו ואורו היה לו "חיסרון": הוא התקשה לצמצם את עצמו למידת הדין הנדרשת להנהגת שיטה אחת בלבד בכל ענייני הציבור. ובכך ניתן מקום לחולקים עליו לבסס את הטעויות שלהם.

אולם כפי הנראה לא הייתה ברירה. זו הייתה הדרך לגילוי אור התורה בשלמות, ולהדרכה אלוקית לדורות המופלאים הללו שחושך ואור משמשים בהם בערבוביה. ועלינו מוטלת האחריות להמשיך בדרכי תורתו הרוממה, לבנות מסגרות ולסלול את הדרך הציבורית והמעשית לגילוי התורה כולה על ידי כל עם ישראל בכל מרחבי ארץ ישראל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *