דין הפלת עוברים בעלי ליקויים קשים

עובר נחשב כחי לחלק מהדינים, אך אין עונש מיתה על הריגתו • האם האיסור להפיל עובר הוא מטעם רצח או רק מטעם חבלה? • מחלוקת פוסקי דורנו אם מותר להפיל עובר שסובל ממחלות קשות • דעת הסוברים שהפלה מותרת רק במקום סכנה לחיי האם • דעת הסוברים שהפלה אסורה משום חבלה, ולכן כשהעובר בעל מום קשה מותר להפילו • הדרכת מו"ר הגר"א שפירא לפרסם את דעת המקלים • העיקר להלכה שנכון להקל • מעשה רב מהרצי"ה קוק זצ"ל שהורה להקל

האם מותר להפיל עובר שסובל מליקויים קשים

אחת השאלות הקשות בהלכה: במקרה שנודע בעת היריון שהעובר סובל מליקויים קשים, האם מותר להפסיק את ההיריון? בעבר שאלה זו לא הייתה קיימת, מפני שלא הייתה אפשרות לבדוק את מצבו של העובר. עם זאת, תינוקות שסבלו מליקויים משמעותיים בדרך כלל נפטרו בתקופת הינקות או הילדות, שכן תמותת תינוקות וילדים הייתה גבוהה מאוד, ואפילו מקרב הילדים הבריאים למעלה מחמישים אחוזים לא הגיעו לגיל הנעורים.

מעמד הביניים של העובר

מנגד, כל זמן שהעובר עדיין במעי אמו, אין עליו דין של אדם חי. ולכן אף שההורג אדם חייב מיתה, ההורג עובר אינו חייב מיתה. ומכיוון שהעובר עוד לא נחשב חי, אינו יורש כמו ילד שכבר נולד ואינו נטמא למת, ורק מרגע לידתו הוא נחשב כאדם לכל דבר (נדה מד, א ב).

מקור האיסור להפיל

מצד אחד, ברור שישנו איסור להמית עובר או לגרום למיתתו. ולא זו בלבד אלא שאף מחללים שבת כדי להציל עובר, ואפילו אם עוד לא מלאו לו ארבעים יום. זאת מפני שהוא עתיד להיות אדם חי, וכפי שאמרו חכמים (יומא פה, ב) "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (בה"ג, רמב"ן, פניני הלכה שבת כז, ג).

למדנו בפרשת השבוע: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית ט, ו). ודרש מכאן רבי ישמעאל: איזהו אדם שבאדם – זה עובר, שגם ההורג עובר חייב מיתה (סנהדרין נז, ב; רמב"ם מלכים ט, ד. ויש לדעת שעונש המיתה אמור רק לבני נח, וכשם שגם בן נח שגונב פרוטה חייב מיתה, אלא שהוא עונש מקסימלי שנועד להרתעה ונתון להחלטת בית הדין של אותה אומה).

אמנם השאלה היא מה יסוד איסור ההפלה, האם משום רצח או משום חבלה. לכאורה מכך שהאיסור הוזכר יחד עם איסור רצח, משמע שהוא ענף של רצח. ומאידך, מכך שהיה צריך לרבות באופן מיוחד את העובר, משמע שבלא זאת לא היינו יודעים שאסור להרוג עובר, הרי שאיסור ההפלה הוא משום חבלה בלבד. וכן למדנו בתורה (שמות כא, כב) שהפוגע באישה הרה והפיל את עוברה חייב בתשלום נזקין, ומשמע מכך שאין הפלה נחשבת כרצח.

דעת המחמירים

דעת הרב אונטרמן והרב פיינשטיין היא שאכן הפלה אסורה משום רצח, ולכן בשום אופן אין היתר להפיל עובר ואפילו הוא סובל ממחלות קשות ביותר. ורק כאשר ההיריון מסכן את חייה של האם מותר לבצע הפלה, שחייה קודמים לחיי העובר.

ויש שהורו לאסור הפלה משום חומרת העניין וערך חיי האדם, אבל לא התייחסו אל הפלה כאל רצח ממש. וכן הורו הרב אוירבך והרב אלישיב (נשמת אברהם חו"מ תכה, א, 1).

כיוצא בזה בשו"ת שבט הלוי (ז, רח; ט, רסו) דחה את דברי הסוברים שיש בהפלה איסור רצח, ואף על פי כן התיר הפלה רק במצב של ספק נפשות.

ויש שהחמירו מחמת שצירפו שיקול נוסף, שקשה לסמוך על הרופאים, שפעמים רבות אומרים בביטחון שהעובר הוא בעל מום ולבסוף נולד עובר בריא. ולכך נטה הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ד אה"ע א), הואיל והוא ספק איסור דאורייתא, וקשה לסמוך על הרופאים.

דעת המתירים

רבים סוברים שאיסור הפלה הוא משום חבלה והשחתה. כך כתבו בשו"ת מהרי"ט (א, צז) ובשו"ת חוות יאיר (ל"א). לפי זה, במקרים חמורים וכדי למנוע צער גדול – יש מקום לשקול להתיר ביצוע הפלה.

בשו"ת רב פעלים נשאל על מקרה של עובר ממזר בחודש החמישי, האם מותר להפילו. ולא רצה להשיב בהכרעה ברורה, אלא סיכם לרב השואל שלפי דעת החוות יאיר כשאין צורך גדול אסור מלכתחילה. ולפי מהרי"ט (א, צז) הפלה אסורה משום חבלה, ומותרת בשעת הצורך. ומשמע מדבריו שנטה להקל. ובשו"ת שאלת יעב"ץ (א, מג) התיר להפיל עובר ממזר.

ובשו"ת תורת חסד מלובלין (אה"ע) סיכם שיש מחלוקת ראשונים האם איסור הפלה מהתורה או מדברי חכמים, והאם לדעת הסוברים שהוא מהתורה מותר להפיל לצורך גדול של האם גם כשאין האם בסכנת נפשות.

ובשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ד חו"מ מד) נשאל על אישה שלדעת הרופאים אם תמשיך בהיריון תהיה חירשת, והשיב שהואיל וחירשות היא ניוול גדול, מותר לה להפיל.

וכן בשו"ת שרידי אש (חו"מ קסב) נטה להקל על פי דעת רוב הראשונים שאין הפלה נחשבת רצח, כי העובר אינו נחשב עדיין נפש.

וכן כתב מו"ר הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני לב). וכן הורה הרב אליעזר ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט נא, ג, ג, ועוד מקומות רבים), תוך שהוא מבסס דבריו בדיון רחב ויסודי בכל צדדי הסוגיה.

הסיבה לסיכום הסוגיה בעבר

לפני כעשרים וחמש שנים סיפרה לי אחותי, שעבדה כאחות בבית החולים שערי צדק, שרוב התינוקות היהודים שנולדים עם תסמונת דאון וליקויים אחרים חמורים בהרבה הם ממשפחות של שומרי מצוות. וזאת משום שהציבור אינו מודע לכך שיש פוסקים שמקלים להפיל במקרים של מחלות, ולכן נשים רבות אינן מבצעות בדיקות בהיריון. וגם מי שנבדקה והתברר כי עוברה סובל מליקויים קשים, אינה מעלה בדעתה שיש מקום לשאול בזה שאלת חכם.

הזדעזעתי לשמוע עובדה מצערת זו, וליתר ביטחון בדקתיה עם רופאים שונים, ואכן התברר שזו המציאות. חשבתי שיש ערך גדול לפרסם את דעת המקלים בפינת ההלכה היומית ששידרתי אז בערוץ 7.

אלא שידעתי שיהיו שיטענו כי אין לפרסם את דעת המקלים, שמא תיפרץ הגדר ויהיו נשים שיורו לעצמן היתר להפיל גם מסיבות כלכליות או חברתיות או מחמת ליקויים קלים, דבר האסור לדעת כל הפוסקים.

הלכתי לשאול בזה את מו"ר הרב אברהם שפירא שליט"א, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל, ואף הוא הצטער לשמוע את הנתונים, וענה לי שחשוב מאוד לפרסם את דעת המקלים, שכן אפשר לסמוך עליהם. וכששאלתיו אם אוכל לפרסם בשמו את דעתו, לא רצה להכריע כאחת הדעות, אלא הדריך אותי לומר שכל משפחה רשאית להחליט אם לשאול רב שנוטה לחומרא או לקולא (לימים שמעתי שלאחר שהרב ישראלי והרב ולדנברג נפטרו, וכבר לא יכול היה לשלוח את השואלים אליהם, הורה אף הוא בעצמו להיתר).

אכן לתועלת הרבים לימדתי הלכה זו במסגרת פינת ההלכה של ערוץ 7. לאחר מכן סיכמתי הלכות אלו בהרחבה בספרי 'פניני הלכה' (ליקוטים ב), ובמסגרת הטור 'רביבים'.

העיקר כדעת המקלים

בשנה האחרונה שבתי לברר סוגיה כבדה זו, ומתוך לימודי התחזקתי בעמדה שהעיקר כדעת המקלים, שכן עולה מסוגיית הגמרא ומדברי הראשונים והאחרונים שאיסור הפלה הוא משום השחתה ולא משום רצח. ואמנם בדור האחרון פוסקים רבים נטו לחומרא, מיעוטם מפני שסברו שהפלה אסורה משום רצח, ורובם מפני הערך הגדול של החיים שטמונים בעובר. ויש שהורו כך מפני שלא סמכו על חוות דעתם של הרופאים.

ואף שלכאורה מכיוון שמדובר בשאלה חמורה היה ראוי לחשוש לדעת המחמירים, מכל מקום במקרה זה נכון להקל, מפני שהחמרה בשאלות אלו עלולה לגרום סבל נורא להורים ולנולדים, ולעתים הסבל מוביל לפירוק המשפחה. לפיכך, בשעת דחק גדולה, כגון שהעובר סובל מטיי-זקס או ממומים קשים אחרים, או כשידוע שהוא ממזר, או שהמשך ההיריון עלול לגרום לאם עיוורון או חירשות – אפשר לסמוך על דעת המקלים, שדעתם מבוססת יותר. ולכך נטו רבותיי, ראשי ישיבת מרכז הרב.

אמנם בכל שאלה חמורה שכזו חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום.

מעשה רב

שמעתי מאבי מורי שליט"א, שבהיותו ר"מ צעיר בישיבת מרכז הרב, לפני כארבעים וחמש שנים, פנה אליו זוג בשאלה: האישה חלתה באדמת בהיותה בהיריון, ולדברי הרופאים יש סיכון של עשרים וחמישה אחוזים שהעובר יהיה בעל מום. בתחילה הלך לרב שאול ישראלי, מראשי הישיבה. אולם למרות שבספרו 'עמוד הימיני' כתב להתיר, לא רצה להכריע בשאלה זו, והפנה את אבי מורי לחברו הרב יוסף שלום אלישיב, שנטה לחומרא. ואכן הרב אלישיב השיב שאין אפשרות להתיר ללא חשש של פיקוח נפש, אבל אם יש חשש שהאישה תחלה בנפשה, אפשר להקל. שאלו אבי: ואיך נדע אם יש חשש כזה? והשיב: שהאישה המעוברת תחליט.

האישה לא הייתה יכולה להחליט והזוג נותר בצער רב מאוד. כיוון שכך, הלך אבי למורו ורבו ראש הישיבה מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל – שהיה מבוגר מהרב ישראלי והרב אלישיב בכעשרים שנה, אבל לא נהג לפסוק הלכה – ושאלו כיצד נכון לנהוג, אחר שהרב ישראלי נמנע מלהתיר והרב אלישיב החמיר. הרב צבי יהודה השיב, שיש לסמוך על התשובה הכתובה של הרב ישראלי ולהתיר את ההפלה. עד כאן המעשה.

כפי הנראה הרב ישראלי נמנע מלהתיר, מפני שכתב בתשובתו שרק כאשר רוב הסיכויים שהעובר חולה, מותר להפיל. וכיוון שבמקרה המדובר הסיכון היה של עשרים וחמישה אחוזים, נמנע מלהתיר. ומה שהורה הרצי"ה הוא על פי העיקרון שכתוב בתשובת הרב ישראלי, לפיו הפלה אסורה משום חבלה ולא משום רצח, ובמצב שיש סיכון משמעותי וגם בני הזוג בצער רב מאוד, אפשר לסמוך על היסודות המבוארים בתשובה.

תגובה אחת בנושא “דין הפלת עוברים בעלי ליקויים קשים”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.