לבלום את הרשע כשהוא עדיין קטן

ללמוד מלקחי מלחמת העולם השנייה כיצד להתמודד עם אתגר המאבק ברשעים • בעלות הברית הבליגו שוב ושוב על הפרת ההסכמים בידי גרמניה • במקום לאסור מלחמה על הנאצים כשעוד היו חלשים, אנגליה וצרפת הכריזו מלחמה כשכבר היה מאוחר מדי • השפעת ההשקפה הפציפיסטית והחשש מפני הקומוניזם על עמדתן הפסיבית של בנות הברית • האמת הכואבת היא שלא הדמוקרטיות המערביות אלא הדיקטטורה הסובייטית היא שניצחה את הנאצים • המחיר הכבד ששילם העם היהודי והלקח למאבק בימינו מול הטרור הפלשתיני והאיום האסלאמי

זכור ימות עולם – מלחמת העולם השנייה

בעקבות הסיום החמצמץ של מבצע 'עמוד ענן', יש מקום להתבונן מעט בסוגיה היסטורית חשובה ומרה. הצטווינו בפרשת האזינו "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור" (דברים לב, ז). ההיסטוריה אמנם אינה חוזרת על עצמה, ועל כל דור מוטלת האחריות להתמודד עם אתגרים חדשים. ואף על פי כן ישנם אתגרים שחוזרים על עצמם, וכאשר לא מצליחים לעמוד בהם – הפורענות מתרגשת ובאה. המאבק ברשעים הוא הבולט שבהם.

למרות ההבדל הגדול בין הנאצים לאנשי אש"ף וחמאס, הפקת הלקחים מהסיפור הקשה של פרוץ מלחמת העולם השנייה היא מתבקשת. וכפי שמצא לנכון ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון להשוות את הלחץ הבינלאומי על ישראל להקמת מדינה פלשתינית, ללחץ הבינלאומי על צ'כיה לוותר לנאצים על חבל הסודטים.

ההגבלות שהוטלו על גרמניה

מלחמת העולם הראשונה היתה נוראה מכל קודמותיה, כעשרה מיליון בני אדם נהרגו בה ועוד כעשרים מיליון נותרו נכים. בסיום המלחמה היתה תחושה חזקה שכך אי אפשר להמשיך, ומוכרחים לעשות הכל כדי ששוב לא תפרוץ מלחמה איומה שכזו. לשם כך קבעו המעצמות המנצחות – צרפת, אנגליה וארה"ב, בהסכמי ורסאי הגבלות חמורות על גרמניה, שלדעתן היתה האשמה היחידה בפרוץ המלחמה. גרמניה התחייבה לייסד משטר דמוקרטי ששומר על זכויות האדם, שלא לפתח תעשייה צבאית כבדה, שלא להקים צבא ולוותר על שטחים שהיו נתונים במחלוקת עם שכנותיה. כמו כן הוטלו על גרמניה תשלומי עתק שבפועל אמנם לא נגבו, אבל שימשו שוט כדי לחייב את הגרמנים לעמוד בהסכמים. עוד הוסכם להקים את 'חבר הלאומים' כדי לפתור סכסוכים בדרכי שלום ולמנוע מלחמות, כאשר המעצמות המייסדות התחייבו להשתמש בכוחן כדי למנוע תוקפנות.

המצב בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה

אילו היטלר ימ"ש היה חושש שצרפת ואנגליה יפתחו במלחמה נגדו, מסתבר שהיה עוצר את עצמו, כדי לשמור לכל הפחות על שלטונו בגרמניה. אבל הוא הרגיש שבנות הברית מעדיפות לאמץ פרשנות אופטימית ובלבד שלא יצטרכו לשאת בנטל המלחמה. כך הוא הצליח להעצים את מכונת המלחמה הגרמנית האיומה בלי שמדינות המערב התערבו בכוח כדי לעוצרו

לאחר שנות התאוששות ספורות החל בגרמניה הדמוקרטית תהליך מואץ של התפתחות כלכלית, מדעית ותרבותית, עד שגרמניה הפכה להיות המעצמה המובילה באירופה. יהודים רבים היגרו לגרמניה, בהיותה המפותחת שבארצות אירופה. עם זאת, גרמנים רבים חשו מושפלים בעקבות ההפסד במלחמה וההגבלות החמורות שהוטלו עליהם. אגב, במידה מסוימת הם צדקו. קשה לקבוע שגרמניה היא האשמה היחידה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

המשבר ועליית הנאצים

כשתים עשרה שנים לאחר המלחמה נקלעה גרמניה יחד עם כל העולם המערבי למשבר כלכלי ולאבטלה כבדה. בנוסף לכך, השלטון בגרמניה סבל מחוסר יציבות, שכן לא היתה לגרמניה מסורת דמוקרטית. בתנאים אלו קמה המפלגה הנאצית שהבטיחה לגרמנים יציבות וכבוד. בשנת 1932 היא קיבלה 37 אחוזים מהקולות והפכה למפלגה הגדולה בפרלמנט. הדמוקרטים, שחששו יותר מהסוציאליסטים והקומוניסטים, העדיפו לחבור לקואליציה עם הנאצים, וכך נעשה היטלר ימ"ש לקנצלר גרמניה.

ההחמצה הראשונה

על פי ההסכמים שנחתמו עם תום מלחמת העולם הראשונה, זה היה השלב שבו היו אמורות המעצמות להתערב ולהוריד את הנאצים מהשלטון. שכן היה ברור לכל שעמדותיה של המפלגה הנאצית מנוגדות בתכלית לערכי הדמוקרטיה, השלום וזכויות האדם. ייתכן שההתערבות היתה כרוכה גם בהפעלת כוח צבאי מוגבל ביותר – שכן לגרמניה לא היה אז צבא, ומסתבר שרק הפחד ממלחמה עם המעצמות היה מוריד באחת את השלטון הנאצי. אבל החשש ממלחמה ולו קטנה, שכרוכה באבדות מסוימות, הרתיע את מנהיגי בנות הברית, והם העדיפו לנסות לפעול אצל השלטון הנאצי באמצעים דיפלומטיים (בערך כמו הוויתור לאש"ף על הפרת ההסכמים החל מהיום הראשון להגעתם לעזה).

פיתוח התעשייה הצבאית

השלטון הנאצי הלך והתבסס, ביטל את כל הזכויות הדמוקרטיות, ובשנת 35' הודיע על ביטול הסכמי ורסאי וחידוש תעשיית הנשק ובניית הצבא. בשנת 36' הצבא הגרמני המתחדש, שעדיין היה קטן, נכנס לחבל הריין שעל פי ההסכמים היה צריך להיות מפורז. בתוך כך חתמו הנאצים ברית עם איטליה של מוסליני ועם יפן. שתי מדינות אלו היו תחת שלטון טוטליטרי ועסקו בכיבושים – איטליה באפריקה ויפן בסין.

מטרתם של הנאצים בבניית הצבא היתה ידועה לכל: לכבוש בשלב הראשון את השטחים שגרמניה הפסידה, ובשלב השני להגשים את חזון הרייך השלישי, לפיו גרמניה צריכה לשלוט על אירופה כאשר בני הלאומים שאינם אריים נתבעים לשרת את הגזע הארי העליון. אלא שלמרות שהאידיאולוגיה הנאצית על תורת הגזע היתה ידועה, הנאצים ערפלו את תוכניותיהם, והצהירו שהם מעוניינים בשלום תוך כדי תיקוני גבול והחזרת הכבוד הגרמני שנפגע בעקבות המלחמה הקודמת.

ההחמצה השנייה

אחרי הפרה בוטה כל כך של ההסכמים, היו בנות הברית חייבות לפתוח במלחמה נגד גרמניה. לכך הן התחייבו בעת חתימת ההסכמים, והאיום כלפיהן היה ברור. גם בשלב הזה המלחמה נגד השלטון הנאצי לא היתה אמורה להיות קשה, שכן הצבא הגרמני היה עדיין קטן, וגם הבריתות שנכרתו עם איטליה ויפן לא יכלו לעמוד מול העוצמה הצבאית של בנות הברית.

אף על פי כן העדיפו בנות הברית להידבר עם הנאצים כדי לנסות לפתור את התביעות שלהם בדרכי שלום. בתוך כך הן הכירו בעקיפין בצדקת דרישותיהם של הנאצים, הן להחזרת שטחים שניטלו מהם במלחמה, והן בזכות שלהם לקיים צבא ולהגשים את האידיאולוגיה המוצהרת שלהם.

כלומר, הכרסום בעמדת המעצמות היה כפול: א. ויתור על קיום ההסכמים. ב. ויתור על העקרונות הערכיים שעמדו מאחורי ההסכם. שתי סיבות הצטרפו לכרסום זה: הפציפיזם והחשש מהתפשטות הקומוניזם.

התנועה הפציפיסטית

בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה קמה באירופה, בעיקר בחוגי המשכילים והסופרים, תנועה פציפיסטית חזקה (בדומה לתנועת שלום עכשיו אצלנו). הפציפיסטים האמינו שלכל מלחמה חייבים להיות שני צדדים, ואם צד אחד דוגל בפירוק הנשק ובהידברות בדרכי שלום, לא תוכל לפרוץ מלחמה. גם אנשים חכמים כמו איינשטיין למשל דגלו בעמדה הזויה זו.

באקלים כזה היה קשה לשמור על עוצמתו של הצבא, וכל שכן להשתמש בו כדי לחייב את הנאצים לעמוד בהסכמים.

אגב, בעת שפרצה מלחמת העולם השנייה הנאצים כבשו בשבועות ספורים את מערב אירופה. את צרפת הם כבשו תוך ארבעים יום. הגורם העיקרי שהאט את הכיבוש היה קצב הנסיעה האיטי של הטנקים. אז התבררה התוצאה הטרגית של עמדתה של התנועה הפציפיסטית: אכן אי אפשר לקיים מלחמה של ממש בלי שני צדדים, מפני שהצד החמוש לקראת המלחמה כובש בקלות את הצד שלא התכונן למלחמה (בערך כמו המחשבה שהענקת מדינה וצבא לפלשתינים תמתן את שאיפות המלחמה שלהם נגדנו).

החשש מהקומוניזם

באותו הזמן העולם החופשי חשש מאוד מעליית הקומוניזם. ברוסיה קם משטר רשע שניסה לשלוח גרורות לכל מקום אפשרי בעולם, תוך שימוש בחתרנות ואלימות ללא שום עכבות מוסריות. הכוחות הליברליים בגרמניה העדיפו בשלב ראשון את הברית עם הנאצים כדי לסכל את עליית הקומוניזם. בין מנהיגי מדינות אירופה שררה תקווה שהשלטון הנאצי החזק, שהתנגד באופן מוחלט לקומוניזם, יילחם ברוסיה ויפתור בכך את המערב מהצורך להתייצב למלחמה חזיתית מול המעצמה האדומה (בערך כמו הרצון להידבר עם אש"ף כדי שהוא יתמודד עם הטרור ועם החמאס במקומנו, שהרי אש"ף יטפל בהם "בלי בג"ץ ובלי בצלם"). ושוב התברר שהחשש ממלחמה היה גורם מרכזי בעיצוב מדיניות ותרנית של מדינות המערב.

הכישרון הגדול של הרשעים

הכישרון הגדול של כל שודד, קל וחומר כשמדובר ברשעים מסדר גודל עולמי כמו היטלר וסטאלין, שהם יודעים להריח את הפחד של הקורבן ולנצל אותו. ואם הם מריחים שאין שם פחד, הם מעדיפים לסגת כדי שלא להסתבך בכישלון. מפני שהכל אצלם מבוסס על הכוח, וכישלון הוא בדרך כלל סיום הקריירה עבורם, שכן הוא מאבד את הבסיס שעליו הם נשענים. מסתבר שאילו היטלר ימ"ש היה חושש שצרפת ואנגליה יפתחו במלחמה נגדו, הוא היה עוצר את עצמו, כדי לשמור לכל הפחות על שלטונו בגרמניה. אבל הוא הרגיש שלמרות שהוא פועל נגדם, הם מעדיפים לאמץ פרשנות אופטימית ובלבד שלא יצטרכו לשאת בנטל המלחמה. וכך הצליח להעצים את מכונת המלחמה הגרמנית האיומה בלי שמדינות המערב התערבו בכוח כדי לעוצרו.

התביעה על חבל הסודטים

עברו עוד שנים ספורות, השלטון בגרמניה כבר היה טוטליטרי לגמרי. בשנת 38 סופחה אוסטריה לגרמניה בתואנה של איחוד העם הגרמני כולו, תוך שימוש בכוח ואיומים – אמנם בתמיכת רבים מהאוסטרים. באותה שנה הציגה גרמניה תביעה לספח אליה את חבל הסודטים שהיה שייך לצ'כיה, הואיל ורוב תושביו דוברי גרמנית.

לא היתה הפרה בוטה מתביעה זו של ההסכמים עם גרמניה. יתר על כן, מעצמות המערב היו ערבות לשלמותן הטריטוריאלית של המדינות החדשות שהוקמו במרכז אירופה. הצ'כים קיוו שמדינות המערב יעמדו לצידם. הם היו מוכנים להילחם על כך בחירוף נפש, עם הצבא הקטן יחסית שלהם שהיה בעל ציוד מודרני, והיה יכול לתרום תרומה משמעותית למלחמה נגד ההתפשטות הנאצית. אולם מנהיגי צרפת ובריטניה שוב העדיפו לוותר לנאצים, ובלי לשתף את הצ'כים במשא ומתן על גורלם ויתרו בשמם על חבל הסודטים, כאשר ברור היה שצ'כיה נעזבה לגורלה ולא ירחק היום שתיכבש כולה (בבחינת מה שקראו אצלנו לימים "קורבנות השלום"). הסכם זה, שנעשה במינכן, הוצג תוך הכרזה חגיגית שאכן המאמץ הדיפלומטי השיג את יעדו – שלומה של אירופה, לא פחות!

ההסכם עם רוסיה – ריבנטרופ מולוטוב

תקוותן של ארצות המערב שהנאצים יילחמו את מלחמתן ברוסיה הקומוניסטית נתבדתה. לפתע התברר שבחשאי נרקמה ברית בין רוסיה וגרמניה, לפיה שתי המדינות יכבשו את פולין ויחלקו אותה ביניהן, תוך שהן מתחייבות שלא ללחום זו בזו עשר שנים. סטאלין, שכבר רצח מיליוני רוסים בסדרות לא נגמרות של 'טיהורים', השלים באותו זמן את 'טיהור' הצבא, בהוצאת רוב הקצינים הבכירים להורג. הוא היה זקוק למספר שנים כדי לחזק את צבאו, ועל כן העדיף שהגרמנים יילחמו במערב ולא בו. היטלר ימ"ש, למרות שעל פי תפישת הגזע היה צריך לכבוש תחילה את מזרח אירופה ולשעבד את העמים הסלבים כמשרתים לגזע הארי, הריח את חולשת המערב ומנגד את נחישותה של רוסיה. הוא העדיף על כן לפתוח בכיבושים בחזית המערב, כדי שיעניקו לו גם שטחים וגם תעשייה מפותחת ותהילה בעולם ובעיקר בקרב בני עמו, שעוד זכרו את השפלת מלחמת העולם הראשונה. אגב, לאחר שהנאצים כבשו את צרפת, הם הקפידו שהחתימה על הסכם הכניעה תתבצע באותו קרון שבו נציגי גרמניה חתמו על כניעה בתום מלחמת העולם הראשונה.

ההחמצה האחרונה

כשגרמניה פלשה לפולין היא הפרה באופן הגס ביותר את הסכם מינכן, שבו ויתרו מדינות המערב על חבל הסודטים בצ'כיה תמורת שלום יציב והקפדה מכאן ואילך על כל ההסכמים. אמנם צרפת ואנגליה הכריזו אז מיד על מצב מלחמה עם גרמניה, אבל בפועל נרתעו מכל פעולה מלחמתית. הם עדיין קיוו שהנאצים יסתפקו בפולין. לו היו הצרפתים והאנגלים פותחים אז במלחמה נגד גרמניה, היו יכולים להביא את צבאם לידי ביטוי במקום הנוח מבחינתם. גם אם לא יכלו אז להכריע את גרמניה, מפני שהצבא הגרמני כבר היה גדול, חזק, מאומן ומצויד במיטב הנשק, מכל מקום יכלו להסב לנאצים נזקים משמעותיים, ולהשיג מהגרמנים בקשה להפסקת אש בתנאים שימנעו מגרמניה להמשיך ולהתעצם.

אבל גם אז הם חששו לפתוח בפעולה התקפית, והעדיפו להמתין בעמדות הגנה. כך אירע שתוך שבועות ספורים כבשה גרמניה מדינה אחר מדינה, כאשר בכל פעם בנות הברית עומדות מופתעות מהתוקפנות ומהתעוזה של הגרמנים. (זה מזכיר קצת את ההפתעה של המומחים שלנו מכך שפתאום יש לחיזבאללה ולחמאס עשרות אלפי טילים, ושהם מוכנים להפעיל אותם נגד הערים בעורף המדינה. וכך מופתעים גם מההתעצמות של ארגוני הטרור, וארה"ב מופתעת מאופייה האסלאמי הקיצוני של המהפכה "הדמוקרטית" ב"אביב הערבי").

המלחמה

מבצע הכיבוש של מערב אירופה הסתיים מוקדם מהצפוי. הגייסות הגרמניים נותרו שלמים, שכן כמעט לא עמדו מולם צבאות למלחמה. להפך, גרמניה התעשרה מהכיבושים, ויכלה להעצים עוד יותר את מכונת המלחמה שלה. כך התפתו הנאצים לפתוח חזית נוספת, מול רוסיה הסובייטית. הרוסים, שעוד לא התאוששו מה'טיהורים' בצמרת הצבא, נחלו תבוסות איומות. עשרות אלפי כלי נשק ומיליוני חיילים נפלו בשבי. שטחה של רוסיה באירופה נכבש כמעט כולו תוך חודשים ספורים.

צריך לומר את האמת הכואבת, שלאחר שמדינות המערב לא הכינו את עצמן לבלימת המפלצת הנאצית, התברר שאל מול הדיקטטורה הנאצית יכלה לעמוד רק דיקטטורה סובייטית אכזרית. השלטון הסובייטי פינה מיליוני בני אדם למזרח, והם הועסקו בעבודה סביב השעון בחידוש תעשיית הנשק. איחור של שלוש דקות לעבודה יכול היה להסתיים בגזר דין מוות. חייל שנפל בשבי נחשב לבוגד שדינו מוות או מאסר ממושך. מי שערק או נסוג בלא פקודה – הומת. מיליוני חיילים נשלחו לחזית כדי לעצור בגופם את הגרמנים, כאשר היה ידוע מראש שהם רק יבלמו לזמן מסוים את ההתקדמות של הנאצים.

בתוך שנה המאמצים הסובייטיים החלו לשאת פרי. בתי החרושת הניבו עשרות אלפי תותחים, טנקים ומטוסים מדגמים חדשים. מיליוני חיילים צעירים גויסו מכל רחבי רוסיה ונשלחו לקרבות עקובים מדם, והם אלה שלבסוף שברו את הצבא הנאצי. גם לאחר שהאמריקנים והאנגלים הצליחו סוף כל סוף לפלוש לנורמנדיה, בקיץ 44', עדיין שמונים אחוז מהצבא הגרמני הועסקו בלחימה בחזית המזרחית מול רוסיה, שהיא זו שבעצם הביסה את גרמניה.

מדיניות המערב

גם אז, בעיצומה של המלחמה, חשבו לעצמם מנהיגי מדינות המערב שטוב שגרמניה ורוסיה יתישו זו את זו. לכן הם התמהמהו בפתיחת החזית השנייה במערב, כדי שגם רוסיה הקומוניסטית תיחלש באופן משמעותי. התוצאה המרה לבסוף היתה שהצבא הרוסי האדיר והמנצח כבש את כל מזרח אירופה וחלק ממרכזה והשליט בה קומוניזם אכזרי. מדינות המערב נאלצו לוותר על כל המדינות הללו (פולין, צ'כיה, בולגריה, רומניה, יוגוסלביה, מזרח גרמניה ועוד) שהיו לפני כן תחת חסותן, והממשלות הגולות שלהן עוד המתינו בלונדון לקיום ההבטחות שניתנו להן לאחר שגרמניה תובס. לו היו פותחים בחזית המערבית שנתיים לפני כן, כפי שהרוסים התחננו שיעשו, היו יכולים להבטיח שלטון דמוקרטי וליברלי ברוב מדינות מזרח אירופה, ואולי גם השפעה חיובית על ברית המועצות. רק לאחר קריסת ברית המועצות, ארבעים וחמש שנים לאחר מכן, מדינות אלו השתחררו.

מבחינת העם היהודי, מחדלים אלו היו הרי אסון. שליש מעמנו נכרת ברציחות איומות שלא היו כמותן בתולדות האדם, והנותרים בחיים נושאים איתם צלקות שיעברו דורות עד שיגלידו.

לקח מר ואזהרה לעתיד

בגלל חולשה מוסרית ומורך לב, ובגלל השפעתה של התנועה הפציפיסטית, החליפו מדינות המערב את הליברליזם בתבוסתנות, את אהבת השלום בוותרנות גורפת לרשע ורוע.

וזהו שלמדנו על המשיח, שעתיד להשיב את עוז הצדק על כנו, ותחילה יילחם ברשעים – "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע", ולאחר מכן "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" (ישעיהו יא, א-ו).

טור זה נכתב בעזרת חברי הרב זאב סולטנוביץ'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *