מורה הדרך של דור המדינה

שלושים שנה להסתלקותו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל – ממשיך מפעלו ומנחיל תורתו של אביו הראי"ה קוק * החידוש שבעיסוק בענייני הכלל מתוך תורה וקדושה * תלמיד חכם – מי ששקד על לימודו שבע שנים ברציפות * השפעתו על התחזקותה הדתית והלאומית של הציונות הדתית * רחבות אופקים אצל הרצי"ה יותר מהמצוי בין תלמידיו * מסירותו הגדולה לכל תלמידיו, קטן וגדול * אהבת ישראל של הראי"ה זצ"ל – מתוך עומקה של תורה * השפעתו העצומה על הדור מתוך עוצמת אישיותו, תורתו ועבודתו

הרצי"ה

עיקר עבודתו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (הרצי"ה) היתה להמשיך את מפעלו של אביו הגדול, מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, לגלות את אורה השלם של התורה, בתקופה הגדולה והנוראה, מלאת התהפוכות, תקופת החורבן והגאולה. הערצתו לאביו היתה עצומה, ואת כל כשרונותיו המופלגים רתם באופן מוחלט כדי להנחיל לישראל את תורתו, בחינוך התלמידים בישיבת 'מרכז הרב', בעריכת כתביו של אביו בהלכה ובאמונה ובכתיבת מאמרים לבירור סוגיות מרכזיות.

שלימות התורה בכלל ובפרט

בפועלו התורני ביסס הרצי"ה והוכיח שמצוות התורה הן שמחייבות את יישוב הארץ, קיבוץ הגלויות, הקמת המדינה והמאבק על קיומה ושגשוגה. התפישה הרווחת בעם היהודי היתה, שיש ניתוק בין התורה לבין ענייני העם והציבור. התורה עוסקת בעיקר במצוות פרטיות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, ואילו ענייני העם והציבור קשורים לדרך ארץ טבעית והתנהגות מוסרית, ולא להדרכות של תורה וקדושה. וכך בפועל יצא שאת התנועה הציונית הנהיגו חילונים, שאמנם היו חדורים אידיאלים למען האומה וארצה, אך הואיל והאידיאלים שלהם לא היו מבוססים כראוי על הקודש, היה צפוי שבמשך הזמן יאבדו את עצמתם וחיוניותם, וכפי שכתב מרן הרב זצ"ל.

את החזון הגדול הניח אביו מרן הרב קוק זצ"ל, ובנו הרצי"ה הכהן קוק המשיך את מפעלו, וביסס באופן יסודי במאמריו ובשיעוריו את כל ענייני כלל ישראל על יסודות התורה שבכתב ושבעל פה, ראשונים ואחרונים. כך כתב את מאמריו "תמימים נהיה בתורה ובארץ", "התורה והגאולה", "התורה והארץ", "התרבות הישראלית", "על הפרק", "נצח אומתנו", "לתוקף קדושתו של יום עצמאותינו", "המדינה כהתקיימות חזון הגאולה", "למצוות הארץ" – ובו בירור שלם של המצווה להתגייס לצבא.

המניע לכל זה לא היה לאומי רגיל, אלא מניע תורני מובהק של חיזוק תודעת הקדושה ברעיון ובמעשה, בכלל החיים, ובמיוחד במצוות הכלל ישראליות – יישוב הארץ והצלת עם ישראל, שעליהן אמרו חכמים שהן שקולות כנגד כל התורה. וכפי שאמרו חז"ל (פסחים פח, א): "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ".

לא היתה אצלו שום סתירה והתנגשות בין היחס למצוות הכלל ישראליות, וביסוס ערך לימוד התורה בשקידה, וקיום ההלכה לכל פרטיה ודקדוקיה. שכן הא בהא תליא – מתוך התורה בא החיוב לקיים את כל המצוות – ובכללן המצוות הכלל ישראליות – בדקדוקיהן ופרטיהן בכל ההידור הראוי.

שקידת התורה

היה מדרבן מאוד לשקידת התורה, והיה רגיל להזכיר את הגמרא בסוף מסכת חגיגה (כז, א): "תלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולטת בהם, קל וחומר מסלמנדרא". וביארו שסלמנדרא היא מין חיה שנוצרת מאש שדולקת שבע שנים ללא הפסקה, ולכן האש לא שולטת בה. ואם בה האש לא שולטת, קל וחומר שאינה שולטת בתלמידי חכמים שיושבים ושוקדים על תלמודם, שכל גופם אש של תורה, שנאמר: "הלא כל דברי כאש נאם ה'". מכאן היה הרצי"ה לומד שתלמיד חכם הוא מי שישב בשקידה יוקדת במקום אחד לפחות שבע שנים. לעומת זאת יש סלמנדרא מסוג אחר, שהאש שולטת בה, מפני שלא נוצרה מתוך האש, כמו בני תורה שיודעים לפלפל בתורה, אבל לא מחמת השקידה אלא רק מחמת הכישרון, ובהם האש שולטת והם יכולים להתהפך לרע. לכן היה מעודד את התלמידים המובחרים שבישיבת 'מרכז הרב' שלא להפסיק מתלמודם, אפילו לא לשירות קצר של חודשים ספורים בצבא, אלא להמשיך לדחות את הגיוס עד לקראת היציאה להרבצת תורה. וכל זה כמובן כדי להעצים את כלל ישראל בכוחות רוחניים (יעויין בחוברת שיצאה לאחרונה "לנתיבות רבנו" עמודים 41 ו-72, שיחות שאמר אבי מורי שליט"א לזכרו).

לימודו

היה מוכשר מאוד וחוזר במהירות על תלמודו. היה נוהג ללמוד בכל שנה את הש"ס הבבלי, הירושלמי, הרמב"ם והשו"ע. למרות שהיה מסתיר זאת, אפשר היה ללמוד על כך מהכרכים שהתחלפו בכסא שלידו. בבוקר היה נוהג ללמוד לבד בביתו בריכוז עצום, ואז גם כשהיו דופקים על דלתו לא היה שומע ולא פותח.

המניע העיקרי לצמיחתו של הציבור התורני

אפשר לומר שהרצי"ה היה המניע העיקרי לצמיחתו של הציבור התורני שחותר לשלימות בכל התחומים, הכלליים והפרטיים. מיסוד פעולתו נבנו ישיבות רבות, מוסדות חינוך יסודיים ותיכוניים. מעבר להשפעתו הישירה על תלמידי חכמים, היתה לפעילותו גם השפעה על כלל הציבור, ובמיוחד על הציבור הדתי לאומי. שכן גם מי שלא התחנך בישיבות שהוקמו בהשראתו, הואר מאור התורה שהחל לצמוח בארץ ישראל. וכך אנו מוצאים שמכוח פעולתו כל הציבור הדתי לאומי נמצא בתהליך של התחזקות דתית ולאומית.

הרב וההולכים בדרכו

אמנם אם נשווה את הרצי"ה לציבור התורני שממשיך את דרכו, אפשר לומר שמצד אחד הרצי"ה היה יותר מדקדק בשמירת ההלכה; יותר מחזק את ערך לימוד התורה בשקידה, בהיקף ובעיון; יותר נמצא ביחס של כבוד הדדי עם תלמידי חכמים מחוגים חרדים – כמו למשל ראש ישיבת חברון, הרב יחזקאל סרנה, והרב כהנמן מייסד וראש ישיבת פוניבז, הגאון מטשעבין, והרבי מגור ה'בית ישראל'. גם הרב קעניג, מחשובי חסידי ברסלב, היה בקשר של הערכה איתו, ושלח אליו את טיוטת ספרו לעיון והערות.

מאידך – הרצי"ה היה מתעניין יותר מתלמידיו במדע, ספרות ותחומי הרוח בעולם. הוא ידע מספר שפות, וביניהן גרמנית וצרפתית ואנגלית, וקרא ספרים רבים בגרמנית וצרפתית. הוא העריך אנשי מדע ורוח, יהודים ושאינם יהודים, אהב להיפגש עמהם, והיה מקשיב לדעותיהם ברצינות רבה, גם כאשר באופן נחרץ לא הסכים לדעתם.

אמנם קשה לבא בטענות אל התלמידים, שכן נדרשת גדולה רוחנית וכשרון מופלג כדי לגלות את מלא צדדיה השונים של התורה. וכאשר עוד לא זכינו למדרגה הזו, אנו נאלצים לשמור על הקו המרכזי, שכולל בזעיר אנפין את החזון השלם.

על פגישתו עם ד"ר עתידיה

גם בעת זקנותו נשאר הרצי"ה ערני ומתעניין בעולם הרוח הכללי. כשפעם סיפר לו חברי הרב זאב סולטנוביץ על מורו הראשון, ד"ר עתידיה, שכתב כמה ספרים על הקשר שבין מדעי הטבע, פילוסופיה ואמונה, ביקש לראות אחד מספריו, וקרא את כולו. כשנתיים לאחר מכן הזדמן ד"ר עתידיה להתפלל בישיבת 'מרכז הרב' בליל פורים. לאחר התפילה ניגש חברי יחד עם ד"ר עתידיה אל הרצי"ה והציג אותו בפניו. הרצי"ה קיבל אותו בשמחה רבה, ומיד זכר את ספרו והעיר על עמדתו השלילית כלפי הפילוסוף ניטשה. לדעת ד"ר עתידיה היה ניטשה ממבססי התפישה האנטי מוסרית ואנטי יהודית בגרמניה. ואילו לדעת הרצי"ה ניטשה נתן ביטוי עז לשאיפת החירות והגאולה של האדם, ואף ציטט ממנו משפטים לפיהם העריך את העם היהודי ואת התנ"ך, בניגוד לתפישה הרווחת בנצרות ובקרב העם הגרמני. מיד התלקח ביניהם ויכוח חריף, אבל גם ידידותי מאוד.

כשיצא מהישיבה אמר ד"ר עתידיה, שהישיבה היא כמו מקור של אש שאינו מתכלה, וכשסיפר זאת חברי לרצי"ה, שמח והתפעל מכך שהבחין בזה, ואמר שהוא "אדם גדול".

העייפות היא חטא

הרצי"ה לא היה מוכן להיכנע לחולשה הגופנית. בשנה הראשונה לכניסת ישיבת 'מרכז הרב' לבניין החדש בקרית משה, רקדו התלמידים בליל יום העצמאות עם הרב מהבניין החדש לבניין הישן במרכז העיר. כתוצאה מהריקוד הממושך והמאומץ הרב רעד בכל גופו. אבי שאל אותו "אולי הרב עייף וצריך להמתין מעט". והרב השיב: "חס וחלילה! עייפות זו עבירה". התאמץ ועלה במדרגות במהירות, ותיכף הלך למקומו ונשא דרשה ארוכה (עיין שם עמ' 11).

התמסרות לתלמידים

פעמים רבות היו תלמידים מאריכים בדברים איתו עד שעות הלילה המאוחרות, ולא תמיד היה מדובר בתלמידים מובחרים. פעם אמר אבי לרב: "על התלמיד הזה חבל להשקיע כל כך הרבה זמן, הרי יש בינתיים תלמידים אחרים שבגללו אינם מספיקים לדבר עם הרב". השיב הרב: "גם אשתי אמרה לי כך פעם, מדוע אתה יושב כל כך הרבה זמן עם הבחור הזה, זה לחינם! ואמרתי לה: אינני יכול להבדיל, ומי שבא וצריך שאדבר איתו, אני מתמסר ומתמסר בלי שיעור" (שם עמ' 18).

אהבת ישראל היא תורה

פעם ליווה אבי מורי את הרצי"ה בלכתו מהישיבה לביתו, ואז סיפר לו הרצי"ה שלאחר פטירת הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי מוילנא, קיימו לזכרו אזכרה בירושלים. אחד הספדנים אמר בתוך דבריו, שאצל רבי חיים עוזר האהבה לישראל לא קלקלה את השורה, והוא אהב את מי שצריך לאהוב. ומתוך דבריו נרמזה ביקורת על מרן הרב קוק, שנפטר שנים ספורות לפני כן, שכביכול אצלו האהבה קלקלה את השורה. דברים אלו ציערו וקוממו את הרצי"ה. זמן לא רב אח"כ התקיימה האזכרה השנתית של מרן הרב קוק, ואז הזכיר הרצי"ה את המשנה בברכות (לג, ב): "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך… משתקין אותו". וזאת משום שהוא תופס את מידותיו של הקב"ה כאילו יש בהן חולשה אנושית של רחמנות שחורגת ממידת הדין והצדק, ואילו האמת היא שגם רחמיו של הקב"ה הם גזרות מדויקות. וכך הוסיף הרצי"ה: הצדיקים הגדולים ההולכים בדרכי ה', הרחמים שלהם ואהבת ישראל שלהם אינם רגש אנושי שסובל מחולשה וטעות, אלא הם גזרות הנובעות מעומקה של תורה. וכל מי שאומר על הצדיקים שמידותיהם רחמים – "משתקין אותו"! וכך חזר כמה פעמים ואמר כלפי אותו ספדן "משתקין אותו"! (שם עמ' 46).

סוד השפעתו ודמיונו למרדכי היהודי

עיקר השפעתו של הרצי"ה היתה מכוח אישיותו. אבי מורי השווה את דרך השפעתו למרדכי היהודי, כמו שנאמר (אסתר ד, א): "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר, ויצא בתוך העיר, ויזעק זעקה גדולה ומרה". הוא לא שלח לבקש דבר מאסתר, לא ארגן מטה לביטול הגזירה, אלא זעק והתאבל ויחד עם זה האמין שרווח והצלה בוודאי יבוא ליהודים. מתוך כך התעוררה אסתר לשאול על מה לבש שק, וכך החל תהליך הגאולה. וכך נהג הרצי"ה, מיעט להורות לתלמידיו מה לעשות, ובוודאי שלא כפה את דעתו. תלמידיו היו צריכים להשתדל מאוד כדי להוציא ממנו הוראה פרטנית. עיקר המאמץ שלו היה בשליטה עצמית על כוחותיו ודיבוריו, בהעצמת רצונו הפנימי שיהיה מכוון לרצון שמיים, ומתוך כך היה משפיע על תלמידיו שהיו מנסים לכוון את דעתם לדעתו. וכפי שאמרו חכמים (ברכות ו, ב): "כל מי שיש בו יראת שמים – דבריו נשמעים" ('לנתיבות רבנו' עמ' 12).

כתב מרן הרב ('אורות התחיה' ד), שהאומה "צריכה להעמיד חסידים גדולים, המיוחדים בגדלות הדעה, המבצרים את המעמד הרוחני של כללות האומה בקרבם פנימה… הדיבורים האחדים היוצאים לפעמים מפיות של קדושים, נותנים מזון בשפע רב יותר מהמון דרשות וספרים ארוכים ובינוניים".

וכך היה הרצי"ה, שמתוך חסידותו, גודל דעתו ודבקותו העצומה, נמשכה ממנו השפעה ברוכה. הוא היה יושב בביתו ולומד ומלמד את יסודות התורה אלף פעמים, ומדייק ומלבן מאוד את דבריו. ומאידך, בשאלות פרטיות של הנהגת המוסדות השונים ועסקי הציבור לא רצה לעסוק ושתק. ומשהחליט לשתוק, אי אפשר היה להזיזו מעמדתו. רק כשעמדו על הפרק עניינים עקרוניים, היה מפרסם את דעתו ברבים על ידי מאמר או מודעה. ומשהחליט להביע את עמדתו, גם כשהיתה מאוד לא פופלרית, לא היה אפשר להזיזו מעמדתו. וכך מתוך עבודתו העמוקה והיסודית בתוך ביתו הצנוע נמשכה השפעה עצומה על כלל ישראל.

הסתלקות

יומיים לפני פטירתו ביקרו אבי מורי בבית החולים שערי צדק, והרב הפציר בו שיחזיר אותו הביתה. "אני צריך ללכת הביתה 'כי שם ביתו'. מצידי צדדים אני צריך להיות עכשיו בבית, קח אותי הביתה, תעשה איתי גמילות חסד". אבי ניגש לרופא, אך הרופא אמר שהמצב של הרב מסוכן ובשום פנים אסור שהרב ייצא מבית החולים. תשובת הרופא אכזבה מאוד את הרצי"ה, שעדיין ביקש לחזור הביתה.

יומיים לאחר מכן, כאשר הרב נפטר, אבי ניגש לרב אברהם שפירא זצ"ל, וסיפר לו על בקשתו של הרצי"ה, ושעל כן ראוי שלכל הפחות ההלוויה תעבור דרך הבית. וכך אכן היה, מסע ההלוויה שהתחיל בישיבת 'מרכז הרב' עבר דרך ביתו ומשם להר הזיתים, שם נקבר סמוך לאביו הגדול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.