40 שנה של קיפאון

המפקד השני של בני ישראל ב'חומש הפקודים' * המפקד מרוממם את היחיד אל מעלת כלל ישראל * הנסיבות המצערות של המפקד השני * הרועה הנאמן משה רבנו משיב סופר את הצאן לפני החזרתו * מדוע לא התרבו ישראל במשך 40 שנה שהיו במדבר * קצב הילודה במצרים שהפך את ישראל ממשפחה לעם * השפעתו הדרמטית של גיל הנישואין על ההתעצמות הדמוגרפית * החשיבות הלאומית של משפחות ברוכות ילדים * דרך החיים התורנית שמאפשרת הקמת משפחה גדולה

ספר הפקודים

חשיבות עצומה ישנה למניינם של ישראל, ואף שמו השני של חומש במדבר הוא 'חומש הפקודים', על שם המפקדים שנפקדו ישראל בחומש זה. תחילה בפרשת במדבר, בשנה השנית לצאת ישראל ממצרים, ובפעם השנייה בפרשת פינחס, נמנו יוצאי הצבא, העתידים לכבוש את הארץ ולנחול אותה.

לכאורה כאשר סופרים את האנשים, היחיד מאבד את אפיונו הייחודי ומעמדו נפגע. אולם התורה אומרת שכאשר הספירה היא לצורך דבר שבקדושה, כדי להקים את המשכן ולתרום מחצית השקל לקרבנות הציבור, או כדי לכבוש את הארץ ולנחול אותה, אזי הספירה מרוממת את היחיד אל מעלת כלל ישראל. וזהו שנאמר (במדבר כו, ב): "שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבותם". כאשר יהודי נספר יחד עם כל עדת ישראל, כמי שממשיך את בית אבותיו, הוא מתעלה ומתנשא ומתקשר אל הנצח, ועל ידי כך הצד הפרטי שלו מבהיק שבעתיים.

הפקידה הראשונה

בפקידה הראשונה שבפרשת במדבר חזרה התורה על מניינם של ישראל מספר פעמים. ואמרו על כך חכמים: "בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני המקום, שהרי כתב הקב"ה חשבון ישראל ארבע פעמים בדגלים, שתי פעמים בפרט ושתי פעמים בכלל, ועוד מנה כל דגל ודגל בכלל ופרט; להודיע כמה היו חביבים לפניו, שהם היו צבאותיו ורוצה למנותן כל שעה. כאדם שיש לו סגולה חביבה עליו ביותר, והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים כדי שיידע חשבונה וישמח בה על כל מניין ומניין, כך היה הקב"ה שמח בזכירת מניין ישראל לומר כך צבאות יש לי בעולמי שעושים רצוני, ומתנחם בהם" (במדבר רבה ב, יט).

הפקידה השנייה בפרשת פינחס

אבל בפקידה השנייה שבפרשת פינחס היתה פחות שמחה, שכן נערכה פקידה זו לאחר שכל דור יוצאי מצרים סיימו למות בעקבות חטאם שלא רצו להיכנס לארץ. ועוד עברו עליהם כמה וכמה פורענויות שהפילו מהם חללים, בחטא העגל, המתאוננים והמתאווים לבשר, מחלוקת קורח וחטא בעל פעור, עד שהיה צריך לבדוק שמא נחסרו במספרם. וזהו שאמרו חכמים: "ויהי אחרי המגפה – כל מקום שנופלים הוזקקו למניין. משל לזאב שנכנס לתוך הצאן, וירד בעל הצאן למנותן מה חסרו. דבר אחר: למה מנה אותם? משל לרועה שמסר לו בעל הבית צאנו במניין, השלים הרועה שמירתו – כשמחזירם צריך למנותם. כשיצאו ישראל ממצרים מסרם למשה במניין… שש מאות אלף, בא (משה) להיפטר מן העולם בערבות מואב – החזירם במניין".

חטאו בפריה ורביה

בזכות הנהגתו של משה רבנו, הרועה הנאמן, שמסר את נפשו על ישראל, נותרו ישראל במדבר ששים ריבוא. אולם עדיין היה במפקד זה עצב. שבזמן שהיו ישראל משועבדים במצרים – פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, ובמשך מאתים ועשר שנים התרבו משבעים נפש לששים ריבוא גברים יוצאי צבא, וסך כל העם לפחות שלושה מליון. ואילו במשך כל אותם ארבעים שנה, שבהם היו צריכים לגדול לכל הפחות פי שלושה, לא גדלו כלל. וגם אם נפחית את כל המתים במגפות, לא מובן עדיין מדוע לא המשיכו לגדול?

כפי הנראה שני גורמים היו לכך: האחד, שלא השתדלו בפריה ורביה. והשני – מסתבר שבתקופה שקדמה ליציאת מצרים, כשהצרות גברו מאוד, ישראל התרבו פחות עקב גזרות המצרים שרצחו תינוקות וגם הפחתת הילודה מחמת צרות השיעבוד. (ולכן מספרם של אלה שהיו בני פחות מעשרים שנה בעת חטא המרגלים לא היה בטור עולה כמו בדורות הקודמים, שאלמלא כן רק הם, ללא אלה שנולדו במדבר, היו צריכים למנות יותר מששים ריבוא).

מכל מקום דבר אחד ברור: במשך ארבעים שנות המדבר בני ישראל לא התרבו. לכן מתאר המדרש את משה רבנו כרועה שמחזיר את צאנו לפי המספר שקיבל, אבל לא זכה שיתרבה הצאן תחת ידו.

כמה ילדים ילדה כל אישה במצרים

כבר סיפרתי בעבר, שבאחת השנים כשהגענו לפרשת שמות, ביקשתי מהרב יונדב זר לחשב כמה ילדים בממוצע היתה צריכה כל אישה ללדת במצרים כדי לרבות בתקופה זו משבעים נפש לששים ריבוא. לאחר שחישב מעט, חזר ואמר שהשאלה תלויה בגיל הנישואין. כי אם היו רגילים להתחתן בגיל 22, הרי שצריך שלכל אישה יהיו כ-12 ילדים. אבל אם היו רגילים להתחתן בגיל 15, כפי שהיה מקובל בדורות ההם, הרי שמספיק שלכל אישה יהיו שישה ילדים, כאשר הרווח הממוצע ביניהם הוא שלוש שנים.

יש לציין כי בחישוב זה נכללים הילדים הבריאים שהגיעו לחתונה והולידו אף הם שישה ילדים בממוצע. אבל הילדים שמתו כתינוקות ונערים אינם מובאים בחשבון.

גיל הנישואין

בעקבות החישוב הזה נתגלתה לנו עובדה חשובה ומפתיעה, עד כמה משפיע גיל הנישואין על ההתקדמות הדמוגרפית. במילים אחרות, עם הרוצה להגביר את קצב גידול האוכלוסייה, צריך לחתור גם להורדת גיל הנישואין.

גם בהלכה מצינו הדרכה להתחתן עד גיל עשרים (קידושין כט, ב; שו"ע אה"ע א, ג). אמנם למעשה, כיוון שהחיים כיום נעשו מורכבים יותר, ורוב הצעירים אינם בשלים לנישואין לפני גיל עשרים, ההדרכה המקובלת היא לאחר את גיל הנישואין לגיל עשרים עד עשרים וארבע לערך.

החפצים להקים משפחה גדולה

רבים מאיתנו שואפים להקים משפחה גדולה ומפוארת, שכן אין כמעט "מימוש עצמי" גדול יותר מקיום מצוות פרו ורבו בהידור.

כדי להמחיש את השפעת שני הגורמים המרכזיים – גיל הנישואין ומספר הילדים, הנני מצרף כאן טבלה שהכין הרב יונדב זר. טבלה זו ממחישה באופן כללי את השפעת גיל הנישואין על גידול המשפחה, אבל אינה יכולה לנבא את העתיד, שתלוי בסייעתא דשמיא ובבחירתם של הצאצאים להמשיך בדרכם של ההורים.

למעלה משמונה שנים עברו מאז שפרסמתי טבלה זו בטור זה, ועד היום אנשים מודים על פרסום הטבלה ומספרים שתועלת מרובה צמחה להם ממנה.

הטבלה

בטבלה מצוין מספר הצאצאים שיהיו לזוג בהגיעו לגיל מאה, כאשר בצד הימני מצוין גיל הנישואין הממוצע של בני אותה המשפחה, ובשורה העליונה מצוין מספר הילדים הממוצע של בני אותה המשפחה.

כמובן שגם ההפרש שבין הלידות משפיע. בטבלה שלפניכם, במשפחות בנות חמישה ילדים ומטה – חושב הפרש של שלוש שנים בין ילד לילד, ובמשפחות בנות ששה ילדים ומעלה – חושב הפרש של שנתיים, לכן יש קפיצה במספר הצאצאים בין משפחות בנות חמישה ילדים לשישה.

מספר הצאצאים שיהיו למייסדי המשפחה בהגיעם לגיל מאה:

מרחק בין לידות – שנתיים מרחק בין לידות – 3 שנים
גיל הנישואין שמונה ילדים שבעה ילדים שישה ילדים חמישה ילדים ארבעה ילדים שלושה ילדים
21 774 608 464 224 150 89
22 598 459 328 166 99 54
23 515 394 272 150 89 44
24 423 344 249 136 84 40
25 376 315 238 120 80 39
26 280 246 202 102 74 39

(הערה: אילו היינו מחשבים את המצב בגיל שמונים, היו בטבלה יותר הטיות בפערים שנגרמים עקב גיל הנישואין, שכן בהפחת שנה בממוצע בגיל הנישואין יכול להצטרף דור חדש של נינים. לכן בחרנו טבלה של גיל מאה, שבה ההטיות מתמתנות)

יישוב הארץ

כמובן שלגידול הדמוגרפי יש חשיבות עצומה לקיום מצוות יישוב הארץ. וכן למדנו, שמפני שהיו ישראל בכניסתם לארץ רק ששים ריבוא, לא יכלו להוריש את כל הארץ, ונשארו בה עממים רבים שהרבו לצער את ישראל (שמות כג, כט). לפיכך ראוי שבין מכלול השיקולים שמעודדים הורים ללדת ילדים ראוי שיעמוד גם השיקול הכלל ישראלי, שכן הייעוד הגדול של ישראל, להביא גאולה לעולם, תלוי גם במספרם של ישראל.

אושר השמור לבעליו לטובתו

שאלה: לפעמים שואלים אותי אנשים שונים למספר ילדיי, ואני מתלבט אם להשיב. יש לנו ברוך ה' הרבה ילדים, ואינני רוצה לגרום צער לשואל, שאולי היה רוצה שגם לו יהיו יותר ילדים, וכשישמע שאנחנו זכינו לכך, יצטער ויקנא.

תשובה: אכן שאלה כזו מעמידה אנשים כמותנו במבוכה. גם לי לא תמיד נוח להשיב. וכשדוחקים בי, אני מציין את המספר אבל מוסיף: "זה לא אני, זו אשתי". ואם ממשיכים לשאול איך אתם מצליחים להסתדר וכו', אני מוסיף: "זה לא אנחנו, זו דרך החיים התורנית. כלומר חלק בזכות אשתי וחלק בזכות דרך החיים שלנו". אין לנו כציבור יותר כוחות מלאחרים, אלא הגישה התורנית היא זו שמעודדת ומפנה את הכוחות באופן יעיל לבניית משפחה גדולה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *