אכילת המן – שיעור ביחס לפרנסה

על ידי המן למדו ישראל כיצד להתייחס לפרנסה

במשך ארבעים השנים שהלכו אבותינו במדבר, היה ה' מוריד להם לחם מהשמים, ונקרא שמו 'מן'. על ידי הלחם השמימי לימד הקב"ה את ישראל כיצד להתייחס למזון ולפרנסה, וכמו שנאמר (שמות טז, ד): "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא".

הניסיון היה, שנצטוו ללקוט בכל יום מן כפי הצורך ליום אחד, ונצטוו שלא להותיר ממנו למחרת. והיה זה ניסיון גדול, כי עיקר דאגתו של האדם בעולם הזה היא על פרנסתו ומזונו. ועל גבי הדאגה הקיומית, שמא חס וחלילה לא יהיה לו מה לאכול וימות מרעב, או שמא לא יהיה לו בית ובגדים ויסבול מקור או חום, מתפתח באדם יצר עצום לאכול כמה שיותר ולצבור ממון ורכוש בלא גבול. כך האדם נעשה עבד לעבודתו ותאוותיו.

רצה הקב"ה לשחרר את ישראל מהעבדות לחומריות, וללמדם להתייחס כראוי לפרנסה, כדי שיידעו שתכלית האדם לדבוק בה' ותורתו, ואילו המזון והפרנסה צריכים לשמש רק ככלי עזר לזה. לכן ציווה את ישראל ללקוט מן כדי שיעור מזון ליום אחד, ולסמוך על ה' שיוריד עוד מן למחר. ומי שלא עמד בניסיון וליקט הרבה מן, כשהיה בא לאוהלו היה מוצא שמה שנשאר בידו היה בדיוק כפי צורך אכילתו – 'עומר לגולגולת'. על ידי כך למדו לדעת כי יש חיים נוספים מעבר לעיסוק המשעבד בפרנסה ומזון, ובכך התרגלו להשתחרר מהשעבוד לחומריות. וכפי שנאמר (דברים ח, ג): "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".

השוקדים מדי על כספם ומזונם

סיפרה לנו התורה שהיו אנשים שלא התגברו על דאגתם וחסכו מפיהם מן כדי להותיר ממנו ליום המחרת, והמן שלהם הבאיש ועלו בו תולעים. ויש מזה לימוד גדול לדורות, שהאנשים אשר שוקדים מדי על הצד החומרי שלהם ומגזימים באכילתם, לבסוף גופם מבאיש, וכפי שאמרו חכמים (אבות ב, ז): "מרבה בשר מרבה רימה". את זה כולם רואים, אבל לא רבים מודעים לכך שגם אלה ששוקדים יותר מדי על צבירת כסף תוך הזנחת הצד הרוחני שבחייהם, לבסוף החומריות שבהם גוברת על הרוחניות, וכל רכושם מבאיש ומעלה תולעים. שמץ רוחניות לא נותר בהם, משפחתם מתפרקת, והכסף מתבזבז על מותרות שאין בהם שום חפץ.

ההפתעה לקראת שבת

והנה כשהגיע היום השישי אירעה הפתעה, ירד הרבה יותר מן, ואף אלה שהתכוונו לאסוף מעט – כשהגיעו לביתם מצאו שיש בידם מנה כפולה. שנאמר (שמות טז, כב-כו): "ויהי ביום השישי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד. ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה. ויאמר אליהם: הוא אשר דיבר ה': שבתון שבת קודש לה' מחר; את אשר תאפו – אפו, ואת אשר תבשלו – בשלו, ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבוקר. ויניחו אותו עד הבוקר כאשר ציווה משה ולא הבאיש ורימה לא היתה בו. ויאמר משה: אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה. ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת, לא יהיה בו".

המן הכפול הוא ברכתה של השבת

אמרו חכמים (ברא"ר יא, ב) שזו היתה ברכתה של השבת, שירד לקראתה מן כפול. ולכאורה יש לשאול, מה ברכה יש בזה? הרי בפועל שיעור המן של יום השבת היה כשיעור שאר הימים, רק שהמן של יום השבת ירד ביום שישי? והתשובה היא, שביום השביעי הוסרה מהם הדאגה, שכן מזון השבת כבר הוכן מערב שבת. משל לאדם שצריך לטרוח בכל יום על עבודתו, והמתח גדול, והמנהל והלקוחות לוחצים, ועליו להוסיף תמיד עוד שעות כדי להשלים את חובתו. והנה ביום אחד זכה למתנת שמים והספיק עבודה כפולה. איזו הקלה! איזו שמחה! יום שלם לא יצטרך לעבוד! יום שלם יוכל להתהלך בנחת בלא שום עול. אולי ישוחח קצת עם אשתו, אולי ישים לב לילדיו שגדלו בינתיים בכמה שנים…

באותו יום יוכל להתפנות לחשוב על מה שמעבר לצרכי השעה. ודווקא בזכות אותן מחשבות יוכל להתקדם אח"כ יותר בעבודתו.

זוהי ברכת השבת, שנצטווינו בכל שבת לשבות מכל מלאכה, ולהסיר בזה את דאגת הפרנסה מלבנו, ומתוך חופש וחירות להידבק בה' ובתורתו. ודווקא על ידי השביתה בשבת, נמשכת ברכה ממקור החיים לפרנסה טובה בששת ימי המעשה.

ששת הימים ושבת

כמו גוף ונשמה, כך ששת ימי המעשה והשבת קשורים זה בזה. ימי החול הם הגוף והשבת היא הנשמה. וכשם שהאדם השלם הוא אדם שנשמתו וגופו פועלים יחד בהרמוניה, כאשר הגוף מקבל השראה רוחנית מהנשמה ונותן לנשמה יכולת לבוא לידי ביטוי, כך השבוע השלם הוא שבוע שבו השבת וימי החול קשורים זה בזה. בימי החול מכינים את כל צרכי השבת ומגשימים את הרעיונות של השבת, ואילו מהשבת שואבים כוחות רוחניים למשך ימי החול.

כסף טוב וכסף רע

מכך שהמן ששמרו ליום המחרת הבאיש, למדנו שאם ירצה אדם לצבור ממון ומזון יותר מכפי שהאחריות כלפי עצמו ומשפחתו מחייבת אותו, הרי שהוא מתחיל להיגרר אחר החומרנות, להרבות בשר ומותרות, וסופו שיבאיש.

אבל בשביל שבת מותר לאסוף יותר, שאז החומריות הופכת בסיס לגילוי הרוחניות, וממילא אינה מנתקת את האדם מהחיים אלא מחברת אותו יותר.

כלומר לשם שמים, כדי לפעול למען תיקון העולם ושכלולו, כדי להוסיף תורה, להוסיף יישוב הארץ, לשם כך מותר לאסוף יותר כסף ממה שנצרך. שהרי זה כמו המן שהיו לוקטים במנה כפולה עבור השבת.

הפרנסה בארץ ישראל

ארבעים השנים שהיינו במדבר ואכלנו לחם מן השמים נועדו כדי לבסס בתודעתנו את היסוד של הביטחון בה'. אולם לאחר הכניסה לארץ, העסק ביישובה ובפרנסה הופך להיות מצווה, ועל כל אדם ואדם מוטלת האחריות לטרוח בפרנסתו. אלא שעליו לעשות זאת לשם שמים, כדי שלא יבאיש ויעלה רימה של חמדנות, קמצנות וצרות עין, אלא כדי להוסיף טובה וברכה בעולם.

סיום ספר 'פניני הלכה – שבת'

בשעה טובה ומוצלחת, בשבוע הבא בעזרת ה' ייצא לאור הספר השלם 'פניני הלכה – שבת'. לפני כאחת עשרה שנים יצא לאור חלק א' של הלכות שבת. קיוויתי להשלים את החלק השני לאחר כחמש שנים, בעת שנלמד שוב בישיבה מסכת שבת. אבל בינתיים עסקתי בכתיבת הספרים על פסח, זמנים, תפילה, תפילת נשים, ברכות, ליקוטי העם והארץ, וכך בשנה שלמדנו מסכת שבת לא הספקתי להשלים את חפצי (אמנם הוספתי כמה פרקים). בשנתיים האחרונות שבתי לעסוק בענייני שבת עד להשלמת הספר, שיוצא כעת בשני חלקים.

התנצלות

בתחילה חשבתי שבכרך השני אשלים רק את ההלכות שחסרו בכרך הראשון, כדי שהכרך הראשון הנמצא בידי הרוכשים ימשיך להיות שימושי. אולם במהלך הלימוד התגבשה בדעתי צורתו השלימה של הספר כמערכת אחת, שהחלק הראשון שכבר יצא לאור אינו יכול להשתלב בה. שכן חשבתי שמן הראוי לפתוח את הספר בפרק הקדמה רעיוני על ערכה של השבת. ואת החלק העוסק במלאכות ראוי לפתוח בפרק על כללי המלאכות, שעל פי היסודות המבוארים בו ניתן יהיה להבין אח"כ את כל ההלכות. כמו כן חשבתי שיש לרכז יחד את שלושת הפרקים העוסקים במאכלי השבת. לאחר מכן לסדר באופן הגיוני את הפרקים: מלאכות הבגד, הגוף, הבית, אש וחשמל, מלאכות שבצומח ובחי, ומלאכת הוצאה. לאחר מכן פרקים על מצוות הנביאים ותקנות החכמים שנועדו לתת צביון לשבת כיום שבתון ומנוחה, ומהם הנוגעים להליכה ודיבור, ואיסור מוקצה, דיני קטן, שימוש בגוי, ואיסור הנאה ממלאכת שבת. ולסיום דיני רפואה ותחומי שבת.

כיוון שסידרתי את כל הספר מחדש, יכולתי להמשיך ללבן וללטש את הפרקים שכבר נדפסו. אמנם לא נצרכתי לחזור ממה שכתבתי בתחילה, ורוב ההלכות נשארו כלשונן בלא שינוי, אבל ברוך ה' בכמה עניינים זכיתי לבאר את ההלכות באופן יותר בהיר וקצר (כמו לדוגמא בדין הסרת כתמים וחיוב הדלקת נרות שבת).

השינוי שחל במשך השנים

בתחילת כתיבת 'פניני הלכה' המגמה היתה לבאר כל פרק כמערכת אחת, מהכלל אל הפרטים, אבל לא היה קשר פנימי בין פרק אחד למשנהו. כך יצאו הספרים הראשונים כליקוטי הלכות בנושאים שונים. לאחר מכן, עם התרבות הלומדים ב'פניני הלכה', הקדשתי את רוב לימודי לכתיבת הספרים, והראיה הכוללת של כל פרק התרחבה לספר שלם. וכך כתבתי את הספרים העוסקים בפסח, תפילה, ברכות וזמנים, כשכל נושא מבואר כמערכת אחת שלימה, מהכללים אל הפרטים. הלכות שבת חלק א' נדפסו בשלב הביניים: אמנם כבר היה תכנון מערכתי מסוים, אבל הוא עוד לא היה שלם. וכך כיום, כשאני זוכה לסיים את הלכות שבת, אני נאלץ להוציא מחדש גם את החלק הראשון.

תיקון כלפי רוכשי חלק א' הישן

מתוך תחושת אחריות כלפי הרבבות שרכשו את החלק הראשון, ובעזרתם של כמה תורמים, סיכמתי עם ההוצאה לאור (מכון הספרים של ישיבת הר ברכה) שבחודשיים הקרובים, כל מי שיצהיר שיש בידו את החלק הראשון, יוכל לקנות מן ההוצאה את שני החלקים במחיר של חלק ב' בלבד, בתוספת דמי טיפול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.