חזן אחרית הימים

תחיית החזנות בדור האחרון היא אחת התופעות המרנינות. הולכת וגוברת ההערכה כלפי הענף המוזיקלי עתיק היומין הזה, שכל כולו נובע מהלב היהודי. כך בכל ימות השנה ועוד יותר לקראת הימים הנוראים, עת רבים חוזרים להקשיב ליצירות המופלאות, שמצליחות לא רק לעורר את החוש האסטטי אלא גם לחבר את התוכן הנשגב שבמילות התפילה אל הרגשות הזכים והנעלים שבנפש.

עם ההתעניינות הגוברת, מתרבים החזנים המצוינים והמעבדים המקצועיים העוסקים במלאכת הקודש, ולא אוכל להזכיר את כולם במסגרת מצומצמת זו.

אנסה ללכת בדרכים בהן עוד לא הלכתי, ולתת ביטוי מילולי למקצת מרגשי הקודש שמלווים אותי בעת שמיעת יצירות מסוג זה. אתייחס לשלוש יצירות בביצועם של החזן העולמי יצחק מאיר הלפגוט יחד עם מקהלת חזנים ותזמורת פילהרמונית, בעיבודו וניצוחו של ד"ר מרדכי סובול (דיסק 2 "הבט משמים"). אינני מכיר את ד"ר סובול באופן אישי, אבל רצוני להוקיר לו תודה ברבים על החיבור המופלא שיצר בין החזנות לתזמורת הפילהרמונית על שלל כליה. בכל יצירת חזנות יש פרשנות לתפילה, וכאשר התזמורת הגדולה מצטרפת, הפרשנות נעשית עמוקה, רבת גוונים, והתפילה כולה מלאת עוצמה.

עננו (לחן מ. קוטלוביץ, ומ. קוסוביצקי)

לקראת סיום הסליחות אומרים (בנוסח אשכנז) את תפילת "עננו", בה פונים אל ה' בפנייה ישירה: "עננו", תוך הזכרת שבחיו לפי סדר אלף בית, ועל כל אות ואות מבקשים שמע תפילתנו ו"עננו". לאחר סיום כל האותיות, התפילה נעשית יותר עמוקה ובה אנו מציגים את כל מה שביכולתנו לומר לפניו, כדי שיחנון אותנו.

והנה התזמורת מתחילה ברצינות וחרדה לנגן את המנגינה הראשית שתלווה את כל היצירה, וכיאה לתפילה שחוזרת בתחינה על הבקשה "עננו", גם המנגינה הראשית מורכבת מחזרות פנימיות. ראשונים פותחים כלי המיתר הגדולים (צ'לו וויולה) עם התופים הגדולים, לבטא את האימה, ואליהם מצטרפים הכינורות והחצוצרות, עד שכל הכלים הולכים ומצטרפים בכובד ראש, יראים מפני הדר גאון עוזו, ועם זאת ניגשים להתחנן.

והנה ניגש החזן ונעמד בהכנעה ובחשש ופותח: "עננו אלוקי אבותינו", והתזמורת עונה אחריו בתחינה משלה, וכיוון שכך החזן מתחזק מעט ומבקש "עננו אלוקי אברהם עננו". ושוב נרתע לאחוריו ומבקש "עננו פחד יצחק עננו". והתזמורת עונה אחריו, והחזן מתחזק וממשיך לבקש "עננו אביר יעקב עננו. עננו משגב אמהות עננו. עננו עזרת השבטים עננו", ומנענע בקולו כנגד כל שבט ושבט. וכבר אנו עומדים לקראת סיום הסליחות, ועדיין לא נושענו, והתפילה הולכת וגוברת, מתמלאת חרדה ודחיפות, כי מי יצדק לפניו. ואולי רבו עוונינו וגם הזכרת זכות אבות ואמהות כבר לא מועילה לנו, ואולי ננסה לבקש באופן אחר: "עננו קשה לכעוס, עננו רך לרצות", והתפילה גוברת, וכבר אין זמן לתזמורת לענות על כל בקשה במנגינה שלימה, ורק החצוצרות מריעות בחפזון תרועת תחינה וזעקה משלהן. אבל גם זה לא מספיק, והחרדה גוברת. והחזן יודע שצריך למהר אבל מנגד צריך להביע את מלוא התחינה והשוועה. והנה הוא מטיל למערכה במלוא הכאב את הטיעון הנורא – "עננו אבי יתומים, עננו דיין אלמנות", הלא אתה אבי יתומים, הלא אתה דנת את האלמנות לסבל, האם צערן לשווא?! האם אין תכלית ליסוריהן?! והתפילה הופכת לתביעה נוראה, "עננו דיין אלמנות עננו". והזעקה הולכת וגוברת בתביעה: "עננו!" ועוד יותר חזק ועוד יותר עמוק "עננו!", עד שהחזן נותן את כל ישותו בתחינת "עננו" אחת גדולה, והתזמורת עונה אחריו בהרמוניה מלאה, רומזת, כי בזכות היתומים והאלמנות, התפילה התקבלה.

ונתנה תוקף (לחן ל. לוב)

מתוך המקהלה עולים קולות הבס הנמוכים לתאר את תקיעת השופר ואת הדממה והרעדה. אבל נראה שעדיין העניין לא הוסבר כראוי, ואז מצטרף החזן הראשי ובקולו הגבוה, יחד עם כל התזמורת והמקהלה, עומדים ומבטאים לפני ה' את מלוא קדושת היום הנורא, והתמונה ניצבת בבהירות: "הנה יום הדין".

אבל אויה, אם תבוא במשפט עמנו מי בכל באי עולם יוכל לטעון נגדך – אני זכאי! מי יוכל לטעון נגדך שבאמת מגיע לו לחיות עוד שנה?! ומצב הרוח קודר ומתוח.

ופתאום נשמע קול אבוב במנגינת רחמים נכספת, עולה ומיתמרת מתוך החורשה, שם רועים בשלווה בהמות וחיות, וציפורים מצייצות, והפלג זורם לאיטו ומשקה את העצים והשיחים שסביבו. וקול החזן עולה בנעימות "כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו. כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי". ועולה ומתחזק, אבינו מלכנו! הלא אנו בריותיך ואתה בוראנו, אנו צאנך ואתה רוענו. והמקהלה מצטרפת, והנה נפתח השער לחיי השנה החדשה, וצריך לעבור כדי לקבל את הקצבה המיועדת לכל בריה, והתופים הגדולים דופקים בקצב והמקהלה מאיצה בוואלס קצבי, הנה חותכים קצבה לכל בריה, בואו מהר ועמדו לפניו לקבל את קצבתכם לשנה טובה.

וכל החיים (ד.איזנשטדט וד. קוסביצקי)

בפועל אי אפשר להתפלל כך, שכן החזן חוזר פעמים רבות מספור על כל מילה. אבל יצירה זו כוחה יפה כתפילה לעצמה, שעל ידה מתפרשת הברכה שאנו אומרים בכל יום בסיום 'מודים'. כשאנו אומרים: "וכל החיים" הכוונה באמת לכל החיים, בלי יוצא מהכלל, עליונים ותחתונים, עופות שמים ודגי הים, העצים הגדולים שביערות ואזובי הקיר, כל חיות קדם ועמם בני האדם, כולם "יודוך סלה ויהללו את שמך באמת לעולם כי טוב". ולנו, עמך אשר הוצאת ממצרים, אתה "א-ל ישועתנו ועזרתנו". ונזכרים בישועות, וכאילו שוכחים את מהלך הברכה ומנגנים ושמחים בכל הישועות שהיו לנו. אבל נזכרים שעדיין אנחנו רחוקים מגאולה שלמה, והחזן חוזר להתחנן: אנא, תהיה לנו גם עתה "א-ל ישועתנו ועזרתנו".

והנה מגיעים לחתימה: "ברוך אתה ה'", וכיוון שעומדים לומר "הטוב שמך ולך נאה להודות", נזכרים בכל הטוב והמתיקות שבחיים, וכמה ראוי להודות לה', וכמה טוב להודות לפניו, והמנגינה מתחילה להתרפק בתענוג נפלא על טובו ועל חסדו, שכל כך נאה להודות לפניו. ואחרי שהחזן עם המקהלה הביעו זאת כל כך יפה, גם הכינור רוצה לומר את דברו, ונותנים לו, והוא עולה ומתרונן באותו ניגון מתוק. וכיוון שנתנו לכינור גם שאר התזמורת רוצה לחזור ולהתענג על אותו ניגון, ואף היא חוזרת עליו. אבל צריך לחתום את הברכה, והחזן מתייצב במלא הדרו ומכריז בפאר ובליווי כל התזמורת והמקהלה, אכן כך: "הטוב שמך ולך נאה להודות"!

מורים למוזיקה

מסתבר שלא הייתי זוכה לחוות את עומק היצירות בלא תרומתם של שני מורים יקרים. הראשון, מחנכי בכיתות ה-ו בבית ספר 'חורב', ר' מאיר ברום, שהיה גם סגן המנהל ומנצח המקהלה, ובשיעורי המוזיקה המרשימים שלו לימדנו להקשיב. וכן לשכננו ד"ר אורי אהרן (שלמד שנה בישיבת מרכז הרב) שבהיותי כבן שתים עשרה השמיע לי בביתו יצירות מוזיקליות, ועתה הוא אחד ממובילי החזנות בארץ. נדמה שכדאי לתת את הדעת לרמת החינוך המוזיקלי בבתי הספר שלנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.