מנוחת הנפש בשבת

מדוע היה צריך ה' לנוח ביום השביעי

בששה ימים ברא אלוקים את השמים ואת הארץ ואת כל צבאם. ולכאורה לא היה עוד צורך ביום השביעי. ואע"פ כן ברא אלוקים את היום השביעי והקדישו לשביתה ומנוחה, ומתוך כך ישנה ברכה וקדושה בעולם (כנאמר בבראשית ב, א-ג).

שאלו חכמים (מכילתא יתרו): "וכי יש לפניו יגיעה? והלא כבר נאמר (ישעיה מ, כח) "בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע, ולא זו בלבד אלא שהוא נותן כוח לעייפים, שנאמר (שם מ, כט) "נותן ליעף כוח". אלא מה תלמוד לומר (שמות כ, י) "וינח ביום השביעי"? אלא כביכול הכתיב על עצמו שברא את עולמו בששה ימים ונח בשביעי". ולמה הכתיב לעצמו מנוחה? כדי לברוא בעולם מנוחה, נחת, שלווה ושקט. שכל זמן שהיה הבורא עוסק בבריאה, היה העולם הולך ונמתח, וכששבת ביום השביעי, ניתנה לעולם מנוחה (ברא"ר י, ט).

המנוחה מבטאת שלמות

העבודה הרצופה ללא מנוחה מבטאת כמיהה עצומה אל השלמות, ותחושה של חסרון אינסופי שלעולם אין מצליחים להשלימו. שכמה שעובדים וטורחים ועמלים אין זוכים לנחת ומנוחה, כי המרחק מהשלמות עדיין עצום, והחיסרון נוקב עד תהום, עד שאי אפשר להפסיק לעבוד מרוב חסרונות שצריכים להשלים וקלקולים שצריך לתקן. כאלה היו חייו של האדם בעולם אילו היה נברא בששה ימים ללא שבת. אבל כיוון שנבראה השבת, יש הכרה שהמלאכה נשלמה ובאה מנוחה לעולם (מהר"ל תפארת ישראל פרק מ).

המנוחה נובעת מהערך הפנימי

ועיקר המנוחה בהכרה של האדם שיש ערך למעשיו, ומהכרה זו יפיק נחת מעמלו, וידע שכל הטירחה שטרח אינה לשווא, ומתוך כך יוכל לאגור כוחות ולהיות נכון לשלב הבא בו ימשיך לפעול. אבל מי שאינו רואה ערך במעשיו – גם אם ישבות מעבודה לא יזכה למנוחת הנפש. וכך היה העולם בששת ימי הבריאה: למרות שכבר נבראו בו השמים והארץ, היבשות והימים, העצים והעשבים, מאורות השמים והרמש שעל פני האדמה, הציפורים והחיות, ואף האדם שנברא בצלם אלוקים כבר התהלך בו – עדיין היה העולם חלול מתוכן, וממילא לא היתה בו מנוחה. וכשנברא היום השביעי לשביתה ולמנוחה – נבראה גם היכולת לקלוט את הערך הפנימי של העולם ואת התוכן של כל המעשה שנעשה בו.

מנוחה בישראל ובאומות

וזכו לזה במידה מסוימת כל בני האדם, שמתוך בריאת היום השביעי יכולים כולם לקלוט שיש ערך פנימי לבריאה ולמלאכה, ועל ידי כך יכול כל אדם לזכות בנחת ומנוחה. אבל בשביל זה אין צורך לשבות דווקא בשבת. אמנם את הערך האמיתי והמוחלט של הבריאה והמלאכה, היינו את הערך האלוקי שלהם, אפשר לקלוט רק על ידי שביתה באותו היום שהקדיש ה' למנוחה, ולזה זכו ישראל בלבד. ולא זו בלבד, אלא שאין ישראל מוצאים מנוחה בשום ערך אנושי מוגבל. "מקום מנוחתנו הוא רק באלוקים" (אורות, זרעונים, צמאון לא-ל חי).

רמז המספרים

ביאר המהר"ל (תפארת ישראל פרק מ), שרעיון זה רמוז במספר הימים, שכל דבר גשמי יש לו ששה צדדים, מעלה ומטה וארבעה צדדים כנגד רוחות העולם, ולכן העולם הגשמי נברא בששה ימים. והתוך הפנימי המקודש של כל דבר הוא כנגד מספר השבע.

שבת וישראל

שאלו חכמים (שבת פח, א) למה נאמר בסיום מלאכת יום שישי (בראשית, א, לא) "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי" בתוספת הא הידיעה. אלא שהכוונה לרמוז ליום השישי בסיוון שבו ניתנה תורה לישראל, "שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימים, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".

ועד שהופיעו ישראל בעולם היתה השבת בודדה, באין מי שיגלה את קדושתה וברכתה. וכפי שאמרו חכמים (ברא"ר יא, ח): "אמרה שבת לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, לכולם יש בן זוג, ולי אין בן זוג (שכל ששת ימי המעשה מתחלקים לזוגות, ורק לי אין בן זוג). אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך. וכיוון שעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל היא בן זוגך, היינו דיבור (שמות כ, ז) "זכור את יום השבת לקדשו".

וגם מצבם של בני ישראל לא שפר עליהם עד שקבלו את השבת.

שעבוד מצרים ומשמעותו

במשך אלפיים שנה למדו בני האדם לקיים את עצמם, לספק לעצמם מזון, לבוש ובית, להתארגן בחברה שתוכל להתמודד ביתר הצלחה עם הקשיים שמסביב. אבל מלבד יחידי סגולה שדבקו באמונה ובמוסר, העולם כולו התנהל על פי הצורך והכוח, ללא שום מטרה אידיאית. עד שהחלו להופיע האבות, אברהם יצחק ויעקב, שקראו בשם ה', והקדישו את חייהם לתיקון עולם בחסד ואמת. הם כפרו בעבודה זרה שקידשה את הכוח הטבעי ושללה את המוסר. ואף שמתוך הרגשת ליבם קיימו האבות את המצוות ושמרו את השבת (ברא"ר עט, ז), מכל מקום עדיין לא ניתנה להם התורה, ולכן לא יכלו לקיים את עמדתם בעולם. ולהיפך, כל הרוע שנגדו נלחמו קם עליהם, והאומה המצרית שהיתה אז חזקה מכל האומות שיעבדה את בני ישראל והפכה אותם לעבדים. וכך במשך דורות עבדו ישראל בפרך, כדי לקיים את הכלכלה המצרית ולספק לאדוניהם את כל צרכיהם ותאוותיהם. בתוך כך יכלו ישראל להבין עד כמה יכול הטבע האנושי להיות רע, ועד כמה העולם זקוק לאותה אמונה שאבותיהם בישרו לעולם. והיתה בידם מסורת כתובה על מגילות שעתיד הקב"ה לגאול אותם ממצרים, ובכל שבת היו משתעשעים בהן (עיין שמו"ר ה, כב). ועל ידי אותה אמונה שמרו על זהותם, והלכו והתרבו עד שנעשו לעם, ונגלה עליהם ה' אלוקי אבותיהם והוציאם ממצרים וגאלם, ונתן להם את התורה ואת השבת.

הגאולה ממצרים

ולא רק משעבוד מצרים נגאלו ישראל, אלא בזכות התורה והשבת שקיבלו אחר יציאת מצרים נשתחררו מהשיעבוד לטבע ולמלחמת הקיום, מהשיעבוד לתפישה לפיה הכול תלוי בהישגים החומריים, ולכן על כל אדם לעשות הכול כדי לצבור עוד רכוש, ובכלל זה להשתלט על חבריו ולעשותם עבדים.

וישראל ששומרים שבת, זוכרים תמיד כי ה' הוא שברא את העולם ומקיימו, ותכלית הבריאה להידבק בה' ובמידותיו הטובות, ולשחרר את האדם מכבלי השיעבוד ליצר הרע ולמלחמת הקיום. וגם אם בלית ברירה בכורח הנסיבות נמכר אדם לעבד, ינוח בשבת, ועל ידי כך יהיה ברור כי אינו משועבד לגמרי, אלא רוחו בת חורין וקשורה לשורשה האלוקי. וכפי שנאמר (דברים ה, יא-יד): "שמור את יום השבת לקדשו כאשר ציווך ה' אלוקיך. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלוקיך. לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך, שורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת".

חביבות השבת

כדי לבטא את החיבה הגדולה שמחבבים ישראל את השבת, יוצאים בערב שבת לפני שקיעת החמה לקבלה, כשם שיוצאים לקראת אורח נכבד. וכן מסופר על רבי חנינא שהיה מתעטף בבגדיו המכובדים ומקבל את השבת באמירת: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה". ורבי ינאי היה לובש את בגדיו הנאים ומקבל את השבת באמירת: "בואי כלה, בואי כלה" (שבת קיט, א). ועל יסוד זה תיקן רבי שלמה אלקבץ את הפיוט הנפלא: "לכה דודי (ישראל) לקראת כלה פני שבת נקבלה".

רעיון ישיבת ההסדר

לפני שבועיים כתבתי שהרב צבי יהודה מלצר, יחד עם חתנו הרב עמיטל זצ"ל, הגו ראשונים את רעיון ישיבת הסדר, ותלמידי ישיבת הדרום-קלוצק שברחובות היו תלמידי הישיבה הראשונים ששילבו לימודים בישיבה עם שירות צבאי. העיר לי על כך בני יצחק שהרעיון עצמו עלה עוד לפני הקמת המדינה, בעוד הרב מלצר היה רב בפרדס חנה. שכך מספר יחיאל אליאש בספר "מעשה הבא בחזון" (עמ' 357-360), שהציע ליצחק שדה להקים ישיבה פלמ"חית. יצחק שדה נענה, והסביר: "מהמחלקה הדתית הקיימת בפלמ"ח למדנו להכיר שהתוספת הדתית מגבירה גם את המשמעת והדבקות באימונים הצבאיים. אין לי ספק כיום שישיבה פלמ"חית תיצור טיפוס טוב אשר יכניס לשורות הפלמ"ח רוח חדשה ורעננה היונקת ממקורות ישראל".

ראשי ישיבת 'מרכז הרב' תמכו ברעיון. הרב חרל"פ הסכים לתת בישיבה שיעור שבועי. בעצה עם הרב נתן רענן (חתן מרן הרב קוק), התוכנית היתה שהרב עמיאל, רבה של תל אביב יעמוד לימין הישיבה הפלמ"חית בהכוונה ותמיכה. וכן תוכנן שהישיבה תוקם בפרדס חנה, ויעמוד בראשה הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל (בנו של אחד מגדולי הדור, רבי איסר זלמן מלצר), שהיה אז רב בפרדס חנה והחזיק בה את ישיבת קלוצק. אולם כיוון שהרב עמיאל חלה ונפטר, היוזמה לא יצאה אל הפועל (דברים הללו פרסם יצחק לפני כשבוע באתר 'הסדר').

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *