מקים עולה של תורה

זכרונות אישיים מהרב עמיטל זצ"ל

זכיתי לגדול כילד וכנער בשכונת גבעת מרדכי שבירושלים. בטור הימני שבבית הכנסת המרכזי, על הספסל השלישי מהסוף, בצד הקרוב למעבר ישב הרב עמיטל זצ"ל. אחרי שלושה מקומות, בצד הסמוך לקיר, ישב אבי ואחריו אני.

דמותו של הרב עמיטל בתפילתו, בתורתו ובהנהגתו ליוותה את ילדותי. בכל אירוע של שבת וחג, שמחה ותורה, היה הרב עמיטל מרומם את הציבור בשירים ובדברי תורה. בתפילות חשובות בימים נוראים ובחגים היה עובר לפני התיבה, וברגש עצום מושך אחריו את הציבור להתעלות רוחנית. במסגרת השיעורים בימי החג שהיה מארגן רב השכונה, הרב איסר קלונסקי שליט"א, היה הרב עמיטל מעביר שיעורים בעיון.

רבים מבני השכונה היו עולים מהונגריה, רובם ניצולי שואה. הרב עמיטל, שאף הוא בא משם, היה צעיר מרובם, והיה מכבדם ומלמדם. קבוצה מיוצאי הונגריה שהתפללו בנוסח חסידים קיימו מניין בתוך צריף בחלק העליון של השכונה. שם בצריף היינו מתפללים לפעמים מעריב. לאחר התפילה היה הרב עמיטל מעביר שלוש פעמים בשבוע שיעור גמרא לבעלי בתים, והשיעור השיב את נפשם.

גם היה מגיע לפעמים לאירועים מיוחדים בישיבת 'מרכז הרב'. ולאחר שדרש הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל את דרשתו המפורסמת לפני מלחמת ששת הימים, דיבר הרב עמיטל בהתפעלות עם אבי על העוצמה הרוחנית האמונית של הרב, ואמר שאילולי באנו אלא לשמוע שחברון ושכם שלנו – דיינו.

כמה זכרונות אישיים לדוגמא: לבר המצווה שלי הביא הרב עמיטל 'שאגת אריה' במהדורה חדשה עם אותיות דפוס. ב'שלום זכר' של אחי ישראל לימד שיר – "הדודאים נתנו ריח ועל פתחנו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך" (שה"ר ז, יד). ופעם הסיע את אבי ואותי ואת אחותי במכונית שלו לביקור בישיבה המתפתחת בגוש עציון. אחותי, שהיתה אז ילדה, נישאה לימים לאברך מישיבת הר עציון, הרב שמעון קליין, והתגוררה במשך כשנתיים באחת הדירות של הישיבה.

כשנתבקש אבי מורי לעבור לפני התיבה בתפילות הימים הנוראים בישיבת 'מרכז הרב' ובשכונה, הלך אצל הרב עמיטל שילמד אותו חלקים מהנוסח המיוחד שלו. מנגינותיו של הרב עמיטל ב'ונתנה תוקף', בסליחות הנאמרות בערבית של יום הכיפורים ובתפילת נעילה, משוקעות עתה בתפילות הימים הנוראים שבישיבת בית-אל ובתפילותיהם של בעלי התפילה שלמדו שם. ועוד ישנו אצל אבי חישוב הזמנים של תפילת נעילה שמסר לו הרב עמיטל. והוסיף הרב עמיטל שצריך להיזהר שלא להאריך את התפילה בסיום הצום, כי יש מהמתענים שסובלים. וסיפר לי אבי מורי שבכל פעם בסיום יום הכיפורים הוא משתוקק להאריך בתפילת נעילה ובערבית, כי מתוך שיא הדבקות של אותה שעה הוא אינו רוצה להיפרד מקדושת היום, אבל הוא נזכר בדברי הרב עמיטל על הסובלים בצום ומקצר.

מחלוקת לשם שמים

לאחר מכן נפרדו הדרכים. שכונת גבעת מרדכי התגייסה לטובת גוש אמונים. אוטובוסים שלמים היו מסיעים את תושבי השכונה לצעדות, להפגנות ולעליה לקרקע, ומשפחות רבות עברו להתנחלויות. הורי יצאו בחשוון תשל"ח להקמת היישוב בית אל. ומנגד, עמדותיו המדיניות של הרב עמיטל השתנו, והדבר גרם לצער רב לרבים מאוהביו, ואף הרב צבי יהודה קוק הצטער על כך. אבל מעולם לא הפסיק אבי מורי לחבב את הרב עמיטל ולהעריך את מעלותיו, וכשדיברו בו, דיבר בשבחו. שכן ידע שכל כוונתו לשם שמים, למען העם, כדי למנוע שפיכות דמים. והקשר לא נותק. בחתונתי הרב עמיטל השתתף וקרא את הכתובה. אחותי נישאה לתלמיד ישיבת הר עציון. וכשהתמנה הרב עמיטל לשר בממשלת פרס, ביקש להסדיר באופן חוקי את שידוריו של ערוץ שבע. אלא שידם של המקטרגים גברה, ולא צלח הדבר בידו.

הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל וישיבות ההסדר

במידה רבה המשיך הרב יהודה עמיטל את חותנו, הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל, בנו של הגאון המפורסם הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל. בעת שהיה הרב צבי יהודה מלצר רבה של פרדס חנה, בנוסף לישיבת קלוצק שהחזיק כישיבה גבוהה, הוא יזם את הקמת הישיבה התיכונית הראשונה בארץ – מדרשיית נעם. לאחר שהתמנה לרבה של רחובות, העתיק הרב מלצר אליה את ישיבת קלוצק, ועוד הקים את ישיבת הדרום כישיבה תיכונית וסמינר למורים. לאחר מכן איחד את ישיבת קלוצק וישיבת הדרום. הוא אף הגה יחד עם חתנו הרב עמיטל את רעיון ההסדר, ותלמידי ישיבת הדרום היו בני הישיבה הראשונים ששילבו שירות צבאי עם לימוד בישיבה. סיפר הרב יהושע מגנס, ר"מ בישיבת מרכז הרב (בכתב עת 'המעיין'), שהרב מלצר סיפר שפעם שמע את אחד מנכדיו אומר: 'סבא מקדש ביידיש!' והדבר גרם לו לחשוב שהתפילה בהברה אשכנזית עלולה להיות חיץ בין בני דורו ובין בני הדור הצעיר. מאז התפלל תמיד בהברה ספרדית. הרבה מהשקפותיו של חותנו הגשים הרב עמיטל, ומעל הכל – הקמת ישיבת ההסדר.

הרב עמיטל ראה בישיבות ההסדר קידוש השם עילאי, והיה מתרגש עד דמעות מהתופעה שלא היה כמותה מאז תלמידי רבי עקיבא, שתלמידי ישיבה, שקדנים ומעמיקים, יוצאים לקרבות, מוסרים את נפשם על הגנת העם, וחוזרים ללמוד בשקידה בישיבה.

הרוצה להתרשם מעט מאישיותו, יכול לצפות בסרטון שמוצג בערוץ שבע "זוכרים את הרב עמיטל". ואף שיש בו שירה מותר לראותו בתשעת הימים, מפני שהוא מרגש עד דמעות.

בניין התורה

רצה הרב עמיטל זצ"ל שתהיה התורה של ארץ ישראל מופיעה בשלמות, בתפארת. בקדושה עליונה שמתגלה בטבע, בלישנא דאינשי, במוסר טבעי, ובכל ענייני החול. וזכה להקים ישיבה גדולה ומפוארת, שהעמידה תלמידים הרבה, ומהם מרביצי תורה, סוללי דרכים בתורת ארץ ישראל, ומקדשי השם בכל תחומי החיים.

ואף ליישוב הארץ תרומתה גדולה, שעל ידי מפעליה ובוגריה וקרני האור שהיא מפיצה על סביבתה, גדלו והתעצמו כל ישובי גוש עציון.

תשעה באב וכל הצומות לזכר השואה

לפני כמה חודשים כתבתי שרוח חכמים אינה נוחה ממה שקבעו את יום כ"ז בניסן כיום השואה והגבורה. שאל מתוך כאב אחד מוותיקי הקיבוץ הדתי, ניצול השואה: מהו היום שרוח חכמים נוחה לקבוע לזכר השואה? הרי לא קבעו שום יום לשואה, שהיתה האסון הנורא ביותר שפקד את עמנו מאז חורבן בית המקדש השני. ומה שתקנו שעשרה בטבת יהיה יום הקדיש הכללי, זה רק בשביל לומר קדיש על הקדושים שלא נודע יום מותם.

תשובה: אכן כוחם של חכמים מוגבל, וחשוב להודות בכך. וכפי שהסביר המהר"ל בהקדמתו לספר נצח ישראל, שכל עוד ישראל החיים בגולה קוראים למקומם גולה, מובטח להם שיחזרו לארצם, כי הם יודעים שאין שם מקומם. וכך כל עוד אנו יודעים שכוח חכמים מוגבל, וכדי שתתגלה התורה על ידם במלא אורה ותוקפה צריכים אנו לסנהדרין ובית המקדש ונבואה ומלכות, מובטח לנו שנמשיך להתפלל ולחתור לכך, עד שנזכה לגילוי שכינה מלא דרך חכמי ישראל והתורה שבעל פה.

ולא רק על השואה לא תקנו צומות, אלא אף על חורבן בית המקדש השני לא קבעו חכמים תעניות מיוחדות, אלא החזירו למקומן את אותן תעניות שכבר נקבעו על ידי הנביאים והחכמים על חורבן בית המקדש הראשון, למרות שהחורבן השני היה חמור וקשה מהחורבן הראשון (תשב"ץ ח"ב רעא).

וכך בימינו, צריך לנהוג שימי הצומות שתוקנו על חורבן הבית יהיו גם ימי אבל וזיכרון לאסון הנורא שפקד את עמנו – השואה. לומר בימים אלו את הקינות שנתחברו על השואה, לעסוק בסיפורה, ולזכור את הקהילות הקדושות ומיליוני הקדושים שמסרו נפשם על קדושת השם.

מורשת השואה – בדמייך חיי – פרו ורבו

חידוש גדול התחדש לי השנה בחומש הפקודים: מספרם של ישראל לא גדל במדבר. התחילו ששים ריבוא וסיימו ששים ריבוא. במצרים, בעת שהיו מעונים, פרו ורבו מאוד, וכל ארבעים שנה שילשו את מספרם. וכשהיו במדבר נתבטלו מהמצווה. והמחיר היה כבד: לא היה רבים דיים כדי למלא את הארץ, וכדי שלא תרבה עליהם חיית השדה לא זכו לכבוש את כולה. ולכן עבר הירדן לא נחשב כמקום ההתנחלות לכתחילה, כי לא היו ישראל מרובים מספיק כדי ליישבו (כדברי הרמב"ן). ולכן נחשב משה רבנו כמי שנשאר בחוץ לארץ, ולא נתקבלה תפילתו להיכנס לארץ, למרות שזכה להיכנס לעבר הירדן המזרחי. ועקב כך היתה אחיזתנו בארץ רופפת, ונחרב בית מקדשנו וגלינו מארצנו.

ואנו מתפללים שתתקיים בנו ברכת משה (דברים א, יא): "ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, ויברך אתכם כאשר דיבר לכם".

אמרו חכמים (אליהו זוטא יד): "כמו שנגאלו ישראל ממצרים בזכות שהיו פרים ורבים, כמו כן יגאלו לעתיד בזכות שהם פרים ורבים. ומניין לך, תדע לך שהוא כן, שאין ישראל נגאלים אלא אם כן הם פרים ורבים ויהיו מלוא כל העולם, שנאמר (ישעיה נד, ג): כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גויים יירש וערים נשמות יושיבו".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *