בין ישראל לעמים

היחס לבני עמים ודתות אחרות: דחייה או אהבה? * דברי הרב קוק על השאיפה להיטיב לעמים כולם * טיפוח שנאה כללית לכל העמים הורס את יסודות היהדות

תעודת כשרות רגילה אינה מבטיחה כשרות במסעדות, משום שהפיקוח על המסעדות קשה יותר, ואין בתעודת כשרות רגילה יותר מהבעת תקווה שאכן בעל המסעדה מילא את הנחיות הרבנות, אבל אין משגיח שבפועל יפקח על כך. אמנם במסעדה חלבית, שבעיות הכשרות קלות יותר, המקל לאכול בכשרות רגילה של רבנות אמינה, יש לו על מה לסמוך

  בני נח

פעמים רבות אנו מתלבטים בנוגע ליחסנו לגויים. האם עלינו לבקר את הנטיות הרעות שלהם, את זה שהם העדיפו ללכת אחר כל מיני דתות אליליות במקום לקבל את התורה שניתנה לישראל בסיני, וכפי שאמרו חכמים שנקרא שמו הר סיני משום "שירדה שנאה לאמות העולם עליו", ושנקרא הר חורב מפני "שירדה חורבה לאומות העולם עליו" (שבת פט, ב). או שעלינו לאהוב את הגויים, שהרי ראוי לאדם לאהוב את כל הברואים, ובמיוחד את המורכבים והמעולים שבברואים – את בני האדם שנבראו בצלם אלוהים.

כתב מרן הרב קוק זצ"ל: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם". ומתוך כך צריך יהודי לחפוץ "בעילויים ותקומתם הרוחנית והחומרית". "והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמה שבעולם". אבל העמדה הבסיסית היא של אהבה. וזהו ייעודו של עם ישראל, להיות אור לגויים כדי לתקן יחד עימהם את העולם בדבר ה'. "אי אפשר כלל לבוא לידי רום הרוח של "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו", בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קנייניהם, לאשר את חייהם". זוהי תקוות הגאולה, ושאיפה זו מקרבת את הגאולה. "תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל".

"בכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה, הרינו יודעים ברור שהכוונה רק על הרשעה, שהיא מרתקת בחזקה את האיגוד של עמים רבים… אבל עלינו לדעת כי נקודת חיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם הא-לוהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו, וגרעין קודש זה ירומם את הכול…" (מידות ראיה אהבה ה).

למרות שינויי הדעות והדתות

אבל אנחנו מכירים את המציאות. יש הבדל בין לומר באופן עקרוני שעם ישראל הוא לב שבעמים, ותפקידו לתקן את העולם יחד עם כל העמים, לבין הקשר הממשי עם הגויים. כי בפועל ההבדלים העמוקים עלולים ליצור מרחק גדול, ובמיוחד שיש טענות מוצדקות כנגד הגויים, שכוחניות ותאוותנות הן המניע הראשי של כל האומות. לפיכך ממשיך הרב זצ"ל ומבאר: "אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה… והיא צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות, דתות ואמונות. ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים". ואי אפשר להסתפק בהבעת עמדה עקרונית של יחס חיובי לכל הברואים, אלא האהבה צריכה לבוא לידי מימוש בהתעניינות אמיתית, ברצון להיטיב. "נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים השונים, כמה שאפשר ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה".

וזוהי מעלתו המיוחדת של עם ישראל, שהוא עם ששואף באמת לתיקון עולם. ולכן רק יהודי ששותף לחזון הגדול הזה יכול לאהוב באמת את עם ישראל, לב העמים. וכדברי הרב: "רק על נפש עשירה באהבה הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית". ואילו טיפוח שנאה כללית לכל העמים הורסת את יסודות היהדות. והיא "מהמחשכים הנוראים שגורמים הריסה כללית לכל בניין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו" (מדות ראיה, אהבה, י).

האהבה האמיתית מגבירה את שנאת הרע

ודווקא מתוך האהבה האמיתית לבני האדם, ומתוך האכפתיות העמוקה ביחס למצבם, מתגברת השנאה לרשעים שמקלקלים ומשחיתים את העולם. אם אפשר לתקנם – מוטב, אך אם ימשיכו ברשעתם, נלחמים בהם עד כלותם. וכדוד המלך שקרא לכל העמים להריע לאלוקים בקול רינה (תהלים מז, ב), אבל על הרשעים התפלל: "ארדוף אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם" (שמואל ב' כב, לח).

איך אפשר לאהוב עובדי עבודה זרה

ולכאורה יש לשאול, היאך כתב הרב שלמרות שינויי דתות ואמונות, יש ללמוד את אופיים של העמים למען דעת איך לבסס את האהבה אליהם הלכה למעשה. והלא הלכה היא שבן נח שעבד עבודה זרה חייב מיתה?

אלא שרק בן נח שעבד עבודה זרה במזיד חייב מיתה (רמב"ם מלכים י, א). וכדי לחטוא בזה במזיד צריך להכיר את אמונת ישראל, שרק היא אמונה מופשטת ללא שמץ אליליות. ולכן עמים שלא נחשפו כראוי לאמונת ישראל, אינם נשפטים בחומרה על טעותם. ובמיוחד כשעם ישראל בגלות, קשה מאוד היה לגויים להכיר בגדולת אמונת ישראל.

ובכלל, צריך לדעת שאבן הבוחן לגויים, לרמת אמונתם ומוסריותם, הוא יחסם לישראל, נושאי דבר ה' בעולם. ולכן אותם הנוצרים שמעת חזרת ישראל לארצם החלו להכיר במעלתם של ישראל, והינם שואפים בכל ליבם להתגשמות דברי הנביאים שניבאו טוב על ישראל, הרי הם מן הגויים הטובים והצדיקים. וכל הלוחמים נגד ישראל או מנסים להעבירם על דתם, הם רשעים.

וככל שנזכה יותר לקדש שם שמים, כך יותר עמים יקראו בשם ה' אלוקי ישראל.

סכנת בית המשפט

כבר כתבתי מספר פעמים על כך שבית המשפט העליון הפך להיות הממסד הממלכתי העוין ביותר היהדות והציונות. הוא זה שביטל את סמכותה הבלעדית של הרבנות לקבל גרים, בהכירו בגיור רפורמי. הוא שהעלה את השפה הערבית למעמד שווה כמעט לשפה העברית, לאמור אין המדינה יהודית. הוא שכרסם בקדושת המשפחה וכפה על המדינה להכיר ב'נישואים' חד מיניים ונישואי תערובת. והוא שכופר בזכותה של מדינת ישראל לעסוק ביישוב יהודים בארצם. ובשני מאמרים בקיץ תשס"ז אף הרחבתי בתיאור התערבותו של בג"ץ בסמכות הרבנות להחליט למי ראוי להעניק כשרות ולמי אין ראוי.

שינוי מסוים

אולם בשבוע האחרון אירע שינוי, ובג"ץ נמנע מלהתערב בשיקולי הרבנות.

בעקבות הקמתם של אין ספור גופי בד"צ למיניהם, שמנפיקים תעודות נאות של כשרות "למהדרין מן המהדרין", אבל בפועל אינם מפקחים כראוי על המסעדות, הודיעה הרבנות הראשית על הסרת הכשרות ממסעדות שיתלו מודעת כשרות 'מהדרין' של מקצת מן הגופים הללו. הואיל ויש בדבר הונאה, שהציבור התמים סבור שמדובר על כשרות מהודרת, בו בזמן שבפועל ההשגחה אינה ראויה אפילו לכשרות רגילה.

נציגי אותם בד"צים ומסעדות עתרו לבג"ץ, כדי שיורה לרבנות להנפיק תעודות כשרות למסעדות שמרמות את הציבור בחזות מהדרין. אולם למרבה הפלא נמנע הפעם בג"ץ מלהתערב. לא מזמן עוד החליט בג"ץ לחייב את הרבנות להנפיק תעודת כשרות לנוצרים. אבל כנראה שהמחאות הציבוריות מועילות, והפעם הוא נמנע מלהתערב.

לא סביר שיש כאן תהליך עמוק של חזרה בתשובה. העמדה הבסיסית השוללת את אופיה היהודי של המדינה, נותרה על כנה. אלא שמבחינה טקטית, שופטי בג"ץ מבינים שהם הגדישו את הסאה.

אכילה במסעדות

בתוך כך כדאי לחזור ולהמליץ שלא לאכול במסעדות בשריות שאין להן תעודת כשרות למהדרין מגוף כשרות מוכר וידוע. וגם מי שרגיל לאכול בביתו בשר כשר בלבד, כדי שיוכל לסמוך שאכן הבשר שהוא אוכל בחוץ הוא כשר, עליו לאכול במסעדה שהכשרות שלה היא 'גלאט'. ואין דין מסעדות כדין מפעלים גדולים, שכאשר יש להם תעודת כשרות רגילה מרבנות אמינה, אפשר לסמוך שאכן המאכלים כשרים. במסעדות תעודת כשרות רגילה אינה מבטיחה כשרות, משום שהפיקוח על המסעדות קשה יותר, ואין בתעודת כשרות רגילה יותר מהבעת תקווה שאכן בעל המסעדה מילא את הנחיות הרבנות. אבל אין משגיח שבפועל יפקח על כך. ואגב, מי שיעיין באותיות הקטנות של תעודות הכשרות של הרבנות, ימצא שפעמים רבות כתוב שם שהכשרות מותנית בכך שהעובדים שומרי מצוות, דבר שבפועל אינו מתקיים.

אמנם במסעדה חלבית, שבעיות הכשרות קלות יותר, המקל לאכול בכשרות רגילה של רבנות אמינה, יש לו על מה לסמוך.

גלאט ואבקת חלב נוכרים וג'לטין

נשאלתי על ידי בני זוג, איזו רמת כשרות ראוי להנהיג בביתם. הבעל היה רגיל לאכול בשר כשר, מוצרים עם אבקת חלב נוכרים וג'לטין, ואילו האישה מחמירה בזה. כל אחד מהם מעוניין להמשיך במנהגיו, ושאלתם היא כיצד עליהם לנהוג.

השבתי שעליהם להנהיג בביתם מנהג אחד, שלא יתכן לקיים בבית אחד שני מנהגים שונים, ואין לך "לא תתגודדו" גדול מזה. על כן צריכים לעשות פשרה שתתאים להלכה. לפיכך, לגבי הבשר יקפידו לאכול 'גלאט', הואיל ולשיטת המחמירים בזה בשר רגיל אינו כשר, וכיוון שהספק הוא ספק דאורייתא, יש להחמיר. ומה שרבים הקילו לאכול בשר כשר, הוא מפני הדוחק הגדול, אבל כיום שעלות הבשר ה'גלאט' אינה משמעותית כל כך ביחס למשכורות המקובלות, נכון להחמיר. ובוודאי שאין ראוי שאישה שכבר היתה רגילה להחמיר תשנה את מנהגה להקל לאכול בשר שאינו 'גלאט', שלדעת רבים מהפוסקים אסור מהתורה לאוכלו. לעומת זאת, לגבי אבקת חלב וג'לאטין, שגם האוסרים מודים שהאיסור מדברי חכמים, ינהגו להקל, שכך הוא הכלל שספק דרבנן לקולא.

ובא השלום למעונם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.