תפילה מכובדת באורך הנכון

האם צריך להעיר למי שמפטפטים בתפילה?. מצוות התוכחה כביטוי לאכפתיות כלפי הזולת. היושבים סמוך למפטפטים בתפילה הם שצריכים להוכיחם, ובשקט. גערות 'שקט!' קולניות לתוך חלל בית הכנסת פוגעות בכבוד התפילה.

כיצד להתמודד עם בעיית הפטפוטים בתפילה

שאלה: בבית הכנסת שלנו יש אנשים שרגילים לפטפט בשעת התפילה. וכשגוברים הפטפוטים יש שצועקים 'שקט' או 'ששש', אבל זה לא כל כך עוזר. כיצד ראוי לנהוג כלפי תופעה זו? האם צריך להעיר למפטפטים, ואיך צריך להעיר להם? יש לציין כי בתחילה היינו מתפללים בבית כנסת אחר שבו היו מפטפטים מאוד, ומאחר שרצינו שהתפילה תהיה מכובדת, ובנוסף לכך גם מספר המתפללים התרבה, הקמנו בית כנסת חדש. והנה שוב אנו בדילמה כיצד להתמודד עם בעיית הפטפוטים.

תשובה: במחילה מהקוראים שזוכרים את הדברים שכתבתי לפני כמה שבועות, אחזור עליהם בקצרה ואח"כ אמשיך. תמיהה גדולה היא, היאך ישנם בתי כנסת שכל כך מרבים לדבר בהם בתפילה. וכי נמנו המייסדים והגבאים והמתפללים של בתי כנסת אלו והחליטו, בבית כנסת זה שלנו יהיו הכול מדברים בתפילה?!

ודאי שלא כך הדבר, אלא הכול רצו שבבית הכנסת שלהם ינהגו בכבוד ובהדר. אולם ישנם אנשים שקשה להם לשבת זמן רב בשתיקה, או שלא למדו לכבד את התפילה כראוי, וללא זדון יוצא להם להעיר דבר מה. ומשראו ששאר המתפללים שותקים ולא מוחים, הוסיפו להרבות בהערות והאריכו בסיפורים ובדיחות, עד שנעשה להם הדבר כהיתר. וכיוון שאותו מיעוט החל להרבות בדברים – גם חבריהם שהיו שותקים מתחילה הצטרפו לדיבורים קצרים. וכיוון שנתרבו הדיבורים בבית הכנסת, החלו גם הבינוניים לדבר מעט, עד שנעשו הכול מדברים.

את קלי הדעת קשה להאשים. מלחמה קשה להם ביצרם, ומשראו שפירצה פתוחה לפניהם לדבר – הרי הם מדברים. אלא האשם הוא בראשונים, שראו שמתחילים לדבר ולא עמדו ומחו וגדרו הפרצה.

מצוות ההוכחה

נצטווינו בתורה (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". ואסור שההוכחה תנבע מתוך רצון להתנשא על החבר, אלא מתוך תחושת אהבה ואחריות כלפי החבר, וכפי שנאמר בפסוק הבא: "ואהבת לרעך כמוך". וכן אמרו חז"ל "כל ישראל ערבים זה בזה". ואכן ערך זה של האחריות ההדדית הוא ערך שבלט בתולדות עמנו, ובזכותו יכולנו להתמודד עם כל הקשיים והצרות. ואף היום אנשים שבאים מחו"ל מציינים כי אחד הדברים הבולטים לטובה בארץ הוא האכפתיות אחד כלפי השני. כשאדם נופל ברחוב, עוזרים לו. כשרואים אדם שעומד להיכשל וליפול לבור, מזהירים אותו שלא ייפול. וכך גם הרואה את חברו חוטא, צריך להעיר לו שלא ייפול בחטא. וגם דיבור בתפילה הוא חטא חמור, שיש בכך פגיעה בכבוד שמיים, וגם בכבוד שאר המתפללים.

  עד היכן חובת ההוכחה

וחובה זו גדולה כל כך, עד שכל היכול למחות ולא מחה, נחשב כאילו הוא עצמו חטא (שבת נד, ב). וגם מי שהוכיח פעם אחת, יחזור ויוכיח אפילו מאה פעמים, כמו שאמרו חכמים (ב"ב לא, א): "הוכח – אפילו מאה פעמים משמע". וזה כאשר יש סיכוי שהמחאה תתקבל, אבל כשאין שום סיכוי שהמחאה תועיל – יש להוכיח פעם אחת, כדי שיידע החוטא שהוא חוטא, אבל מעבר לזה אין להוכיח, שעל זה אמרו חכמים (יבמות סה,  ב) "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע".

  החובה על השכנים למחות

יש טועים לחשוב שרק הגבאים או הרב הם שצריכים להעיר למפטפטים, אולם חובת ההוכחה היא בראש ובראשונה על השכנים הקרובים למקומו של המפטפט, והקרוב קרוב קודם. השכן הקרוב יכול בסימן קטן לבקש מהמפטפט שישתוק, ויש סיכוי סביר שהמפטפט יתחשב בו, כי יבין שאכן דיבוריו מפריעים לו. אבל אם השכן הקרוב ביותר שותק, ורק שכן שאינו ממש סמוך אליו מסמן לו לשתוק, עלול המפטפט לחשוב שבאמת הדיבורים אינם מפריעים כל כך – עובדה ששכנו הקרוב שותק. ועדיין יש סיכוי שיתחשב בבקשה, כי בכל זאת מדובר בשכן. אבל אם כל השכנים שותקים, ורק מי שיושב רחוק אינו יכול להתאפק ומתחיל לגעור במפטפטים, יקומו המפטפטים בטענות נגדו כי הוא מתערב בעניין שאינו נוגע לו, וכל מגמתו לקנטר ולהתנשא, הנה – עובדה שלשכנים זה לא מפריע. חוץ מזה הוא דיבר על דברים חשובים, התעניין בשלומה של אשת חברו שלא חשה בטוב… חוץ מזה גם הרב בעצמו מדבר לפעמים, אז שיילך המוחה לצעוק על הרב.

  שקט של פחדנים

ויש שצועקים לחלל האוויר הקדוש של בית הכנסת – 'שקט!' ובקריאת ה'שקט' שלהם הם מוסיפים רעש ובושה בבית הכנסת. זהו 'שקט' של פחדנים, של אלה שמתייראים לעמוד באופן ישיר מול המפטפטים, וכל גבורתם בהפרחת קריאות 'שקט' לאוויר. ואם חס ושלום יבוא אחד מהמפטפטים לטעון נגד צועק ה'שקט' – מי שמך אדון עלי להעיר לי? יענה לו בפחדנות, לא כלפיך אמרתי 'שקט' אלא כלפי האחרים שהם מדברים ומפריעים.

שקט עושים בשקט. וההערה צריכה להיות מופנית אך ורק כלפי המדבר, ולא להוסיף ולבזות את בית הכנסת בצעקות 'שקט'.

  כשהשכנים אינם ממלאים את תפקידם

וכשהשכנים מתרשלים ואינם מעירים, המצב מסובך. ראוי לערוך אספה, ולחזור ולקבוע את סדרי התפילה וכבוד בית הכנסת, ולמנות אנשים שיהיו אחראים לבקש שקט, ולהכריז עליהם ולשבח אותם על הסכמתם להתנדב לתפקיד הקשה הזה. וכשיהיה צורך, יתקרבו הממונים אל פני המדברים, ויסמנו להם באצבע שקט.

ועוד יקפידו שלא להאריך בתפילה יותר מכפי רצונם של רוב המתפללים, ויוסיפו שיעורי תורה, ועל ידי כך יזכו לרומם את בית הכנסת שלהם שיהיה מקדש מעט.

  האם ראוי להתפלל שחרית במניין של שלושים דקות

שאלה: אצלנו מתפללים שחרית בימים שאין בהם קריאת התורה במשך כשלושים דקות. האם לפי דברי הרב משבוע שעבר, שהזמן הקצר הסביר הוא כשלושים וחמש דקות, יש להאריך יותר את התפילה?

תשובה: כמדומה שגם שלושים דקות הוא זמן סביר. וכך היה נוהג מורנו ורבנו הרב שאול ישראלי זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב וחבר בית הדין הגדול. הוא היה מתפלל במניין שהתחיל בשעה שש וחצי והסתיים עד השעה שבע (בבית הכנסת 'וינגרטן'). והיה יכול הרב ישראלי ללכת עוד כ-300 מטר ולהגיע לישיבה, ולהתחיל להתפלל בשעה שבע ולסיים את התפילה בשבע וחמישים, ובימי שני וחמישי בשעה שמונה. אבל כפי הנראה רצה הרב לחזור במהרה לתלמודו, ולכן התפלל עם אנשים עובדים, ואף הם היו כמובן מכבדים אותו מאוד וממתינים לו שיסיים קריאת שמע ועמידה. במניין זה התפלל גם הרב יהושע בכרך זצ"ל וגם הרב שניהל את מוסד וינגרטן.

  מדרגות בחלקי התפילה

יש להוסיף כי יש מדרגות של חשיבות בחלקי התפילה. שני החלקים החשובים ביותר הם ברכות קריאת שמע – ובכללם קריאת שמע – ותפילת עמידה. ובאלו רצוי להאריך יותר, שהם עיקר התפילה. שחובת קריאת שמע היא מהתורה, ובתפילת עמידה אנו כעומדים לפני מלך, ולדעת הרמב"ם יסודה מהתורה. וכן לברכות קריאת שמע חשיבות יתרה, הן מצד שהן ברכות והן מצד שהן מצטרפות לקריאת שמע, שבה מביעים את האמונה בה'. אולם שאר חלקי התפילה הם במדרגה פחות חשובה, ומעיקר תקנת חכמים אין חובה לאומרם, ורק יחידים היו אומרים פסוקי דזמרה וקרבנות, ולכן בהם אפשר למהר יותר. ואף בחזרת הש"ץ אין להאריך, והעיקר לענות על הברכות 'אמן' ו'ברוך הוא וברוך שמו' בכבוד ובקול.

ויש שאינם מבחינים במדרגות של התפילה, ואומרים את הכול באותו טון ובאותו קצב ובאותו רגש. ואף שהם אומרים את הכול בכבוד, אין ניכר שליבם ומוחם שותף למה שיוצא מפיהם.

  חזן שמאריך ואינו מצליח לקצר

שאלה: פעמים רבות אני משמש חזן (כי אחרים מעדיפים להשתמט מן המצווה). בעקבות הדברים שכתב הרב בפעם הקודמת, באים אלי אנשים בתלונה שאני מאריך בתפילה. תפילת שחרית בלי קריאת התורה לוקחת לי כחמישים דקות. ואני מסכים שיש להתחשב במתפללים שממהרים לעבודה, אבל אני לא מצליח להוציא את המילים כראוי בפחות זמן. האם לדעת הרב עלי להבליע את המילים ולסרסן כדי לסיים את התפילה במהירות?

תשובה: כפי הנראה אתה אומר את כל המילים בקול, וככל שאומרים את המילים יותר בקול, לוקח יותר זמן לאומרן. אבל אם תאמר את המילים בלחש, ורק את סיום הקטעים תאמר בקול – תספיק לומר את התפילה בזמן קצר בהרבה. ואם אתה מאלה שגם בלחש מתקשים לקרוא במהירות, אז או שימצאו חזן אחר או שתתפלל בקצב שאתה מסוגל להתפלל.

  מנהג ספרדים

אמנם בקהילות ספרדים ותימנים נהגו שהחזן אומר את כל התפילה בקול, ובאופן זה התפילה אורכת זמן רב. אולם אין חובה לנהוג כך, אלא נהגו כך כדי להוציא ידי חובה את המתפללים שלא ידעו לקרוא או שלא היו להם סידורים, אבל כאשר כולם יודעים לקרוא – אפשר שכל אחד יאמר לעצמו בלחש את התפילה. והרוצים להדר יכולים להמשיך כמנהג, אבל רצוי מאוד שבמקביל יתקיים גם מניין ספרדי ותימני מהיר יותר. ואם לא יעשו כן, הציבור יצביע ברגליים ויילך להתפלל במניין האשכנזי, כמו שרואים במקומות רבים.

וכך גם הדרכתי את מניין הספרדים והתימנים אצלנו ביישוב, שתפילת שחרית של שבת לא תארך יותר משעתיים וחצי, שאם לא כן, רבים מילדיהם לא ימשיכו להתפלל במנהגם. וברוך ה', הם מספיקים לומר את כל התפילה במנגינה הראויה בפחות משעתיים וחצי. וכך התפילה לא תייגע את הצעירים, ועוד יישאר להם זמן רב ללימוד תורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *