בדרך אבותינו

מנהג ישראל להשתטח בתפילה על קברי צדיקים ● באמצעות קבר הצדיק מתקשרים עם דרכו ומורשתו ● זהירות מסרך עבודה זרה בתפילה על קברי צדיקים ● הרב גורן זצ"ל ומלחמתו על היישוב היהודי בחברון ● תקיפותו של הרב גורן בעניין החובה לסרב לפקודה הנוגדת את ההלכה

המקור להשתטחות על קברי אבות

מנהג רווח אצל רבים להשתטח על קברות צדיקים, ובמיוחד על קברי האבות והאמהות במערת המכפלה שבחברון, ועל קברה של רחל אמנו בבית לחם, ועל קברו של יוסף הצדיק, שמשה רבנו ובני ישראל טרחו על הבאתו לקבורה במבואות שכם. 

וכן מסופר (סוטה לד, ב) על כלב בן יפונה שהלך להשתטח על קברי האבות בחברון, כדי שבזכותם יינצל מעצת המרגלים. ואמרו חכמים (פס"ר פ"ג) שיעקב אבינו קבר את רחל אמנו בבית לחם על פי הדיבור, שתהא מתפללת על בניה, שכשיצאו לגלות יעברו על קברה, ותבכה ותבקש עליהם. ועל כן נוהגים ישראל בכל עת צרה וצוקה לילך למערת המכפלה ולקבר רחל, לבקש רחמים. ומזה נתפשט המנהג להשתטח גם על קברות צדיקים שחיו לאחריהם.

טעם ההליכה לקברי צדיקים 

אמרו חכמים (ברכות יט, ב) שהצדיקים, גם לאחר מותם קרויים חיים. שלא כמו הרשעים שכל חייהם עסוקים בהנאות חולפות – הצדיקים מקדישים את חייהם למען ערכי התורה האלוקית. וכשם שהתורה וערכי המוסר האלוקי נצחיים הם, כך גם הצדיקים זוכים להתקשרות עם הנצח, ולכן גם לאחר מותם הם נקראים חיים. ואף אנו נתבעים להחיות את צדקותם ופועלם על ידי המשכת מורשתם הרוחנית. והזיכרון הזה אינו תלוש, אלא הוא צריך להיות ממשי. והקבר שבו טמון גופו של הצדיק, שעל ידו חי ופעל בעולם הזה, הוא הציון והזיכרון שלו, וכדי להתקשר ולשמר את מורשתו, נוהגים ללכת לקברי צדיקים.

עוד מבואר בתלמוד מסכת תענית (טז, א), שבימי התענית אחרי התפילה נוהגים לילך לבית הקברות. ושני טעמים נאמרו לכך: הראשון, לזכור את יום המיתה ולהתעורר על ידי כך לתשובה, ולומר לפני הקב"ה הרי אנו חשובים כמתים. והטעם השני, כדי שיבקשו עלינו רחמים. וכן נפסק למעשה בשולחן ערוך (תקעט, ג; תקפא, ד). 

זהירות משמץ עבודה זרה שבפנייה אל המתים

אלא שישנה בעיה קשה. בין המוני העם ישנם שטועים וחושבים שבתפילה על קברות הצדיקים יש לפנות אל הצדיקים עצמם, ונמצא שהם שוגים בטעות החמורה של עבודה-זרה. שהרי כל יסוד אמונתנו הוא שה' אחד, ואין עוד כוח בלתו, ורק אליו יש לפנות בתפילה, ואיך יעלה על הדעת לפנות בבקשה אל המתים? ומחמת החשש הזה, היו מגדולי ישראל שלא עודדו את הליכת ההמונים לקברי צדיקים.

למעשה ישנן שתי דעות מהו הנוסח הראוי לתפילה ליד קברי צדיקים. 

לדעת כמה פוסקים (פמ"ג תקפ"א; מהר"ם שיק או"ח רצג) מותר לפנות לנשמות הצדיקים שהננו מתקשרים למורשתם, שיבקשו עבורנו רחמים לפני הקב"ה. ולדעתם, מאחר שבתפילה עצמה אנו מבקשים שהצדיקים יתפללו לקב"ה, ברור שהננו מודים ומאמינים שרק ביד ה' הננו נתונים (עיין שו"ת מנח"י ח"ח, נג). 

אבל לדעת המהרי"ל וחיי-אדם (באר-היטב או"ח תקפא, יז; ח"א קלח, ה) אסור להפנות את התפילה אל הצדיקים, ורק מותר לבקש מהקב"ה שבזכות הצדיקים, שהננו מתקשרים למורשתם, ישמע את בקשתנו. ואף הגר"א הקפיד מאוד על כך. ולכתחילה ראוי לחוש לדעתם.

הרב גורן זצ"ל

בכ"ד מרחשון תשנ"ה נפטר הרב הגאון שלמה גורן זצ"ל (הרב הראשי לישראל – תשלג-תשמג). 

בנוסף לגאונותו בתורה, היה הרב גורן אמיץ לב, ובעת שהיה הרב הראשי לצה"ל עמד בתוקף על עמדתו כי בכל עת שיקבל חייל פקודה הסותרת מצווה, עליו לסרב פקודה. והיה רגיל לחזור ולשנן זאת באזני החיילים. 

פעם, אחר שפירסם זאת בעלון של הרבנות הצבאית, עורר את חמתו של הרמטכ"ל חיים לסקוב. הרמטכ"ל טען כי זו חתירה נגד יסודות המשמעת בצבא, והורה להפסיק מיד את פירסום העלון. אך הרב גורן לא וויתר, ותבע את הרמטכ"ל לבירור אצל שר הביטחון וראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון. 

הרמטכ"ל טען שהחייל הדתי צריך קודם לבצע את הפקודה אף שיש בה חילול שבת, ואם יש לו על כך טענה שהפקודה נוגדת את ההלכה – שיגיש במוצאי שבת קובלנה על מפקדו. על כך השיב הרב גורן שמבחינת ההלכה מצב זה דומה למצבו של מי שקיבל פקודה להרוג אדם חף מפשע, שלפי דברי הרמטכ"ל יצא שעליו להורגו ורק אח"כ להגיש קובלנה על מפקדו. וכשם שעל ידי הקובלנה לא ניתן להשיב לחיים את ההרוג, כך לא ניתן להשיב את חילול השבת, שדינו חמור כדין הורג נפש. 

בן גוריון קיבל את עמדתו של הרב גורן, והוראה זו אף נכתבה בפקודות המטכ"ל. ולא זו בלבד, אלא שכדי לפצותו על עגמת הנפש, הורה בן גוריון להכפיל את מספר העמודים בעלון הרבנות הצבאית.

הסכמי אוסלו

בעקבות הסכמי אוסלו, הורה הרב גורן זצ"ל שאסור לחייל להשתתף בפינוי ישוב או מחנה מארץ ישראל. 

אף שהיה בידידות אישית עם ראש הממשלה רבין בעקבות שירותם המשותף בצבא, לא יכול לסלוח לממשלה על הסכמי אוסלו. צערו על כך לא ידע גבול. הוא סבר כי בהסכם זה חצתה הממשלה את כל הקווים האדומים, הן בנכונותה לוותר על חלקים מליבה של ארץ ישראל, והן בהיסמכותה על קולות ערבים בניגוד לרוב היהודי. 

גם לא נרתע מלהביע את עמדתו ברבים. אחר שעלתה בממשלת רבין האפשרות לפנות את תושבי חברון מביתם, הודיע כי צריך להילחם על כך במסירות נפש, ואף הוסיף כי הוא אישית מוכן ליהרג על כך כדי למנוע את פינוי חברון. דבריו נתפרסמו והיכו גלים. במשך יום שלם הוא העניק ראיונות לרשתות רדיו וטלוויזיה מהארץ מהעולם. וכששאלוהו אם אינו חושש מלהמריד את הציבור כנגד הממשלה, הכריז כי הוא מוכן שיירו בו עכשיו, אבל על עמדתו לא יוותר. למי שראה אותו באותם ימים היה ברור כי אכן הוא מוכן בלב שלם למסור את נפשו ממש על הצלת חברון. 

אחר אותו יום סוער, אמר לי בטלפון כי זה היה יום חשוב, ובעזרת ה' על בידו להשמיע את דבריו ברבים, וכי הוא מקווה שהם פעלו את פעולתם. יש עדויות, כי בעקבות דבריו האמיצים, ממשלת רבין דאז נרתעה, והיישוב היהודי בחברון ניצל מגירוש.

למרות זאת נשאר איזה קשר אישי עם מר רבין ומשפחתו. הם נפגשו באירועים משותפים, וכמדומה לי שרבין העיר משהו על כך שהרב גורן כועס עליו. 

אחר שהרב גורן נפטר בכ"ה חשון תשנ"ה, בא ראש הממשלה יצחק רבין עם רעייתו באחד מימי השבעה לנחם את משפחת גורן האבלה. 

הוראות בצבא

כששאלו חיילים דתיים, שקיבלו הוראה לשמור בראש השנה על המתרחצים בחופי טבריה, האם עליהם להפסיד תקיעת שופר כדי לשמור על עוברי עבירה. השיב הרב גורן: הם אכן עוברי עבירה, אבל אתם צריכים לשמור על מדינת ישראל שלא יארע בה פיגוע.

גם התיר לנסוע ברכב כדי למנוע גניבת בקר ביישובים שעל הספר, כסברת התלמוד (ערובין מה, א) שאם נוותר להם על עסקי ממון, סוף שיבואו להרוג נפשות.

הורה שנשק איננו מוקצה הואיל ומלאכתו להיתר, שנועד להגנה, ולכן רשאי כל אדם לשאת בשבת אקדח או רובה במקום שיש עירוב. ובמקום שאין עירוב ואין מצב של פיקוח נפש המחייב נשיאת נשק, אסור לאזרח לשאת נשק. אבל לחייל התיר לצאת בנשקו, על פי דעת 'ערוך השולחן', שסובר שהנשק של חייל נחשב כבגדיו (משיב מלחמה ח"ב ע' נג).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.