היופי בזיווג

שכר המצוות

שאלה מפורסמת, מדוע התורה מפרשת רק את השכר הגשמי שניתן למי שמקיים את המצוות, ואילו השכר הרוחני שבעולם האמת מופיע ברמז בלבד. תשובות רבות נאמרו לכך, וכולן טובות ונכונות, והפשוטה והבסיסית שבהן היא מה שפרש האבן עזרא (דברים לב, לט), שאילו התורה הייתה מציינת את השכר הרוחני שבעולם הבא, רק יחידי סגולה היו מבינים את מעלתו והיו מזדרזים לקיים את המצוות. אבל את השכר הגשמי כולם מבינים.
תשובה נוספת ישנה, ששכר רוחני הוא דבר מובן מאליו, שהרי ברור שהנשמה מתעלה על ידי עשיית המצוות. החידוש הוא שהשלמות הנקנית על ידי המצוות היא שלמות גמורה, הבאה לידי ביטוי גם בברכה ובשמחה הגשמית שבעולם הזה (עיין רמב"ן שמות ו, ב; ויקרא כו, יא).
משעמדנו על הקשר שבין הרוחני והגשמי, נתבונן בהיבט נוסף, הקשור לשאלה נוגעת ללב שקיבלתי.

שאלת היופי

שאלה: אני בחורה רווקה בת עשרים ושבע, ויש לי עוד הרבה חברות רווקות. וכולנו נתקלות בבעייה כאובה, כמעט לכל הבחורים חשוב מאוד היופי. הרי בפועל לא מתחתנים עם תמונה, מתחתנים עם אדם, בעל מחשבות ורגשות, אז מדוע היופי כל כך חשוב. חברה אחת שעוסקת לפעמים בשידוכים אומרת, שאם לא אומרים לבחור שהבחורה יפה או לכל הפחות בעלת המון חן, הוא בדרך כלל לא מסכים להיפגש. מדוע כך הוא טבע האדם? אנחנו לא נהיות יותר צעירות ולא יותר יפות?
תשובה: אילו היו צריכים להתחתן רק מפני החובה, יתכן שרק אחד מאלף היה מתחתן, השאר היו מוצאים תואנות שונות מדוע הם אנוסים ואינם מסוגלים להתחתן. כמו כן, אילו האוכל שהקב"ה ברא למעננו היה בעל טעם טפל ומאוס, בצבע אפור דוחה, למרות שהיו בו כל אבות המזון, אנשים רבים היו חולים ואף מתים מחוסר תזונה.
המראה החיצוני והתאהבות הראשונית הם השער שדרכו נכנסים לנישואין. אם ימשיכו להתקשר זה לזה, על פי הדרכתה של תורה, בשמירת גדרי הצניעות כלפי אנשים זרים, ובהרבות אהבה ביניהם – אהבתם תלך ותגבר. ככל שחכמתם ורגישותם תתפתח, כך הקשר שלהם יחדור לרבדים עמוקים יותר. ואז למרות שיזדקנו, וקמטים וכתמים יעטרו את פניהם, וקומתם תשוח – אהבתם תגבר. עד אין קץ.
כשנזכה לגאולה שלמה, ולתחיית המתים, יהיה הגוף משקף באופן מלא את מצבה של הנשמה, וככל שהנשמה תזדכך כך גם הגוף יהיה יותר יפה, והזקנים יהיו יפים מהצעירים. ליופי מעין זה זכו האמהות, משה רבינו שלא נס ליחו ובני ירושלים המסולאים מפז.

היופי רומז לחיוניות

שאלה: מדוע לא מחנכים את הבחורים והבחורות כי היופי החיצוני אינו העיקר?
תשובה: מחנכים לכך שהיופי אינו העיקר, אבל לבטל את ערכו של היופי לא ניתן, כך הוא טבעו של האדם, וכך טוב שיהיה – שהשמחה תתלווה לנישואין.
וכן מצינו באחד שבני משפחתו לחצו עליו שישא את קרובתו. וכיוון שהיתה מכוערת, קפץ ונדר שלא ישאנה לעולם. באה אצל רבי ישמעאל, והכניסה לביתו, ודאג שיקשטוה וייפוה. לאחר שנתייפתה כראוי לה, שאל רבי ישמעאל את אותו הבחור, וכי על בחורה זו נדרתה שלא תשאנה לאשה. אמר לו אותו הבחור: לא, שכבר היתה יפה בעיניו. באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: "בנות ישראל יפות הן, אלא שהעניות מנוולתן". וכך עשה עם כמה וכמה בנות. וכשמת היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: "בנות ישראל על רבי ישמעאל בכינה" (נדרים סו).
כידוע, ניתן להתיר את הנדר בעוד דרכים, כגון לשכנע את החתן כי היופי אינו העיקר, ואחר שהיה מבין זאת, ממילא היה נמצא פתח להתיר לו את נדרו. אלא שלא זאת הדרך, מוטב שהכלה תתייפה בעיני חתנה וכך ישאנה בשמחה.
התורה מציאותית, היא אינה הולכת כנגד טבעו של האדם, אלא מכוונת אותו. אמנם ברור שצריך להדגיש כי המידות הטובות חשובות מהיופי. אבל מנגד גם אי אפשר לחייב אדם להתחתן עם בחורה שהוא אינו אוהב מפני שאינה יפה בעיניו.
איננו רוצים לשבור את הטבע, כי הקב"ה גנז בו משמעויות רבות. היופי רומז לחיוניות המתגלה בתוך המציאות. השטחיים רצים אחר היופי החיצוני תוך התעלמות משאר התכונות החשובות יותר. המעמיקים מתבוננים פנימה אל התכונות הטובות שמתגלות בחיוניות, שמשתקפת אצלם כיופי מושלם.

היופי סוביקטיבי

ובכל אדם יש יופי יחודי, כמו שלימדנו רבי ישמעאל: "בנות ישראל יפות הן". אבל, כשדוחים את גיל הנישואין, קשה להבחין באותו יופי מיוחד. החיוניות האופטימית והתמימה האופיינית לגיל הנעורים – מתמעטת.
מי שמכיר את המציאות יודע, כי בחורים צעירים, פתוחים וגמישים יותר. לכן הם חושבים שרוב הבנות שנפגשות עמם יפות. ולעיתים בפגישה הראשונה הבחורה אינה נראית נאה בעיניהם, אבל אם הקשר מתחזק, הם מגלים את יופיה, עד שאינם מבינים מדוע חשבו בתחילה שאינה יפה.
אבל המבוגרים (בערך בני עשרים וחמש ומעלה) חושבים שרק מחצית מהבחורות יפות; וה"קשישים" (בערך בני עשרים ושמונה ומעלה) בדרך כלל חושבים שרק מיעוט קטן מן הבנות יפות. קשה להם למצוא את היופי הסובייקטיבי שקיים בכל בת זוג. אפשר לתת דרשות על שקר החן והבל היופי, הן חשובות ומועילות במידה מסוימת, אבל המציאות הכללית אינה משתנה. לכן קשה כל כך למבוגרים להתחתן. וגם כשהם מתחתנים, פעמים רבות הם חשים שבלית ברירה נאלצו להתפשר ולהנשא לבן או בת זוג שאינם מושלמים לטעמם.
עוד ראוי לחזור לנושא חשוב זה, שהקב"ה בכבודו ובעצמו עוסק בו.

הרב ריינס זצ"ל

השבוע חל יום הסתלקותו של הגאון הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל, שנפטר בי' אלול תרע"ה. בשנת ת"ר נולד. מנעוריו הצטיין כעילוי ושקדן, עוד לפני גיל עשרים כבר היה בקיא בשני התלמודים. בגיל עשרים וחמש התמנה לרבנותו הראשונה, ובגיל ארבעים וארבע התמנה לרב בלידא, שם כיהן עד סוף ימיו.
רגישותו ודאגתו לסיבלם של ישראל היתה עצומה. הוא ניתח את מצבם הקשה של יהודי מזרח אירופא, את האנטישמיות והרדיפות שגברו, והכיר בסכנה הנשקפת לקיומם. הוא חש כי מוכרחים למצוא דרך הצלה. וכך בהיותו בגיל ששים ושתיים, אחר שכבר התפרסם כאחד מגאוני הדור, נטל על עצמו את העול הכבד של הקמת תנועת "המזרחי" שבתוך התנועה הציונית. הזהירו אותו שמעמדו כתלמיד חכם יפגע, אבל הוא בעוז רוחו הכיר בגודל המצווה של הצלת ישראל, וייסד את התנועה הדתית לאומית. מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה מציין, כי את "המזרחי" הקימו תלמידי חכמים גאונים, ואילו את "אגודת ישראל" הקימו בעלי בתים.
בנוסף לכך, מתוך התבוננות במצב הדור, הכריע כי צריך להקים ישיבה שמשלבים בה במשך שלוש שעות בכל יום לימודי שפות ומדעים. כדי שתהיה ליהודים הדתיים פרנסה בכבוד, וכדי שתלמידי חכמים יהיו מצויים בהוויות העולם. בהיותו בן ששים וחמש הקים את הישיבה הגדולה בלידא, שתוך שנים ספורות גדלה עד שהכילה שלוש מאות תלמידים. באגרת הסבר כתב הרב ריינס מדוע דווקא הוא נטל על עצמו משימה כבדה ושנויה במחלוקת זו: "כי הרב שיפתח ישיבה כזאת, שילמדו בה גם לימודים כלליים, ימצאו מי שירננו עליו, ובכל אופן יתחילו להטיל ספק בצדקתו. וספק גדול הוא אם רב כזה יזכה לשם צדיק, ומעטים מעטים המה הרבנים שיתרצו מרצונם הטוב להסתלק משם צדיק…" אבל הוא למען טובתם של ישראל היה מוכן לזאת. יהי זכר צדקותו לברכה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.