הפתרון נמצא בשומרון

הסיבות המוכרות שגרמו לעלייה התלולה במחירי הדירות • הסיבות השורשיות לעליית המחירים: צפיפות האוכלוסין והריבוי הטבעי • הפתרון למשבר: בנייה רוויה במערב יהודה ושומרון, סמוך למרכז • אחריות מנהיגי המדינה ואחריותם של המתנחלים לעיכוב קצב הבנייה ביישובים • לעשות תשובה על ההתרשלות במצוות יישוב הארץ ובסיוע לכלכלה ולחברה • ברכת "הטוב והמיטיב" בשתיית יין מסוגים שונים • די בכך שהיין השני שונה מהראשון, ובלבד שלא יהיה גרוע ממנו • מברכים "הטוב והמיטיב" רק כשנשאר משהו מהיין הראשון

משבר הדיור

לו היינו חרוצים יותר במצוות יישוב הארץ, היינו זוכים להסיר מעל מדינת ישראל את הסכנה שבנסיגה נוספת, והיינו מחזקים את הזהות היהודית של עם ישראל, בהעצמת ההתקשרות למקומות הקדושים שבהם חיו האבות, הנביאים והמלכים

כולם יודעים שמחירי הדירות עלו מאוד בשנים האחרונות, בעיקר באזור המרכז. הסיבות הידועות רבות: ראשית, ביורוקרטיה קשה שיוצרת סחבת נוראית בתהליך הכשרת השטחים לבנייה, אישורם ותכנונם – פי כמה מהמקובל ברוב המדינות המפותחות. אמרו שעשרה משרדי ממשלה שונים מעורבים במסלול המכשולים של תכנון, אישור וביצוע הבנייה, וזאת בנוסף לרשויות המקומיות. נוספה לכך החלטה אסטרטגית של ממשלת אולמרט בקיץ תשס"ח, שלא ליזום תכנוני בנייה במרכז הארץ כדי לחזק את הפריפריה. בהחלטה זו יש היגיון, בתנאי שיחד עם הקפאת הבנייה במרכז תבוא תוכנית משלימה לחיזוק הפריפריה בזירוז תהליכי תכנון ובנייה, הקמת מרכזי תעשייה, סלילת כבישים מהירים וייעול התחבורה הציבורית שתקרב את הפריפריה למרכז. בפועל התוכניות במרכז אכן הוקפאו, אך הפריפריה לא חוזקה די הצורך, מה שגרם לבניית הרבה פחות דירות מכפי צורכי השוק.

כללי השוק ידועים: כשהביקוש גובר על ההיצע, המחירים עולים. עברו שנתיים עד שממשלת נתניהו ביטלה את הקפאת תוכניות הבנייה במרכז, אבל העיכוב המשמעותי בהכנת תוכניות הבנייה – יחד עם הביורוקרטיה הקשה והמחלוקות הפוליטיות – יצרו מחסור משמעותי במלאי הדירות, והמחירים המשיכו לעלות.

הבעיה השורשית: הצפיפות הגוברת מעל ומעבר לשאר המדינות

כל זה ידוע לפרשנים השונים, אולם מהבעיה השורשית נוטים להתעלם. בכל אופן מחירי הדירות היו עולים באופן משמעותי, ושום הצעה לא תוכל לפתור באופן בסיסי את המשך עליית מחירי הדירות. הסיבה לכך היא שמדינת ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם. ולא זו בלבד, אלא שהצפיפות בה גוברת והולכת מעל ומעבר למקובל, משום שבזכות התורה והמסורת היהודית שמציבה את ערכי המשפחה במקום גבוה, האוכלוסייה בארץ גדלה והולכת בשיעור הגבוה ביותר במדינות המערב. בנוסף לכך, בחסדי ה' יהודים ממשיכים לעלות לארץ, וכך הצפיפות במרכז גוברת, והמחירים עולים וימשיכו לעלות.

גם התערבות ממשלתית חריפה, בנוסף לנזק שתגרום לכלכלה בכך שתפגע בכוחות השוק החופשי, תוכל להוריד את המחירים לתקופה קצרה בלבד. הלחץ הטבעי ימשיך לדחוף אותם כלפי מעלה.

הפתרון: בנייה רוויה במערב השומרון ויהודה

ישנו פתרון פשוט למצב: לבנות ביהודה ושומרון, ובמיוחד במערב השומרון. אלו שטחים קרובים למרכז, ומחירי הקרקעות בהם עדיין נמוכים מאוד. עתודות הקרקע במערב יהודה ושומרון יכולות לרווח את אזור המרכז, ולהכפיל את יכולת הקליטה שלו פי שלושה וארבעה. על ידי בנייה רוויה (עירונית) נוכל להציע לזוגות הצעירים דירה קרוב למרכז במחיר סביר. את מה שנעשה בגוש מודיעין, שהועיל מאוד למיתון עליית המחירים בעבר, ניתן לעשות פי כמה וכמה על ידי שטחי מערב יהודה ושומרון. זהו אזור ההתרחבות הטבעי של מרכזי האוכלוסין והתעשייה, מן המערב אל המזרח. התרחבות זו גם תיצור פיזור הגיוני של האוכלוסייה במרכז, שבמקום להצטופף ברצועה צרה וארוכה, שמרחיקה את הקצוות מהמרכז, תתפשט במקביל לאורך ולרוחב, תוך קיצור המרחקים בין הקצוות. התרחבות זו גם תפחית את הסכנה הביטחונית המאיימת כיום על מיליוני יהודים בבת אחת.

על גבי מרכז אוכלוסין ענק שכזה, שנמשך מגב ההר ביהודה ושומרון ועד חוף הים, ניתן היה לחזק מאוד את הפריפריה – לדרום, לצפון ולמזרח.

הפחד מהצבת הפתרון

הבעיה היא שרבים מדי מפחדים מהפתרון הפשוט הזה. הזיות ה"שלום" עוד לא התפוגגו, ויש עדיין חסידים שוטים שבטוחים שרק עוד נסיגה אחת ושלום נפלא ישרור במזרח התיכון. נשיא ארצות הברית וראשי השמאל הישראלי עדיין מאמינים בכך. גם אלה שכבר התפכחו מהזיות השלום מהססים להציב לפני הציבור את הפתרון הפשוט והמתחייב – בנייה רחבת היקף ביהודה ושומרון.

מאותה סיבה, של חשש מהתמודדות מול האיבה הערבית, גם את הנגב והגליל לא מפתחים כראוי, ומפקירים שטחי מדינה נרחבים לבנייה בלתי חוקית ולשלטון פשע.

אשמת המתנחלים

גם לנו המתנחלים יש חלק באשמה. כמעט בכל היישובים הקהילתיים מערימים קשיים על בנייה בהיקף רחב בגלל ועדות קליטה נוקשות מדי, או מפני שרוצים לשמר את האופי הקהילתי ואת הנוחות של בית פרטי על חצי דונם, או מפני שרוצים לשמור על מחירי הדירות.

אם בכל היישובים הקרובים למרכזי התעסוקה בירושלים ובמרכז, שיש להם כבר תוכניות מתאר מאושרות, היו מתחילים כבר לפני חמש שנים בבנייה רחבה ורוויה, היינו יכולים לבנות לפחות עוד עשרים אלף דירות. כך אפשר היה לקלוט ביהודה ושומרון עוד מאה אלף מתיישבים, ובמקביל לשקוד על המשך תכנון הרחבת היישובים למרכזים עירוניים שלצדם שכונות יוקרה של ותיקים שמתגוררים בבתים פרטיים.

משימה לאומית

האחריות הראשית מוטלת על הנהגת המדינה, ובראש כולם ראשי הממשלות ושרי הביטחון, שהם המעכבים העיקריים של תוכניות הבנייה ביהודה ושומרון. משם נמשכת האחריות לשאר השרים שהיו יכולים לקדם ולהסיר חסמים מתוכניות הבנייה ביהודה ושומרון. אבל האחריות מוטלת גם עלינו, על כלל הבוחרים, ובאופן מיוחד על המתנחלים, שכבר זכו להכיר את הפתרון היסודי הזה.

הרשלנות הזאת, שלעתים גובלת בפשיעה, פוגעת קשות בקיום מצוות יישוב הארץ. לו היינו חרוצים יותר במצווה, היינו זוכים להסיר מעל מדינת ישראל את הסכנה שבנסיגה נוספת, והיינו מחזקים את הזהות היהודית של עם ישראל, בהעצמת ההתקשרות למקומות הקדושים שבהם חיו האבות, הנביאים והמלכים.

בנוסף לכך, היינו מסייעים לכלכלת ישראל בהוזלת מחירי הדיור ובהושטת יד לזוגות הצעירים שמתקשים כל כך בקניית דירה. מצוקת הדיור מתפשטת לתחומים נוספים, מעכבת זוגות מלהתחתן ומעלה את יוקר המחיה הכללי. בנייה רחבת היקף ביהודה ושומרון במחירים שפויים, הייתה משחררת לשוק כסף חופשי שהיה מושקע בחינוך ובפיתוח הכלכלה, ומאפשר לאנשים לצבור בתוך כך חסכונות משמעותיים לימי הזקנה.

גם שיטות הבנייה היו משתכללות ומשתפרות, שכן הורדת המחירים הייתה יוצרת יותר תחרות, ומכריחה את הקבלנים להתאמץ יותר בייעול וזירוז תהליך הבנייה תוך שיפור האיכות.

ה' יעזור שלא ניענש בייסורים קשים על הרשלנות ביישוב הארץ. אולי אם נזדרז להתעורר לשוב על כך בתשובה, נזכה לסייעתא דשמיא, ונוכל להשלים בשנים הקרובות את מה שהחסרנו.

ברכת הטוב והמיטיב על יין שני ושלישי

סביב חג הפורים, ראוי להזכיר הלכה מיוחדת שמבטאת את הערך שבשתיית יין בדיבוק חברים וסעודות מצווה.

תיקנו חכמים שאם היו לפחות שני אנשים שותים יין, ואחר כך באו לשתות יחד יין מסוג אחר, למרות שכבר בירכו על היין הראשון "בורא פרי הגפן", יברכו על שתיית היין הנוסף "הטוב והמיטיב". כמובן שגם בני משפחה, כמו איש ואשתו או אב ובנו, ששתו מיין הקידוש ואחר כך רוצים לשתות מעוד יין באמצע הסעודה, נחשבים כשניים ששותים יחד, ועל היין השני יברכו "הטוב והמיטיב".

וכן אם ישתו יין מסוג שלישי יברכו גם עליו "הטוב והמיטיב", וכן על רביעי וחמישי וכל יין נוסף.

אפשר שכל אחד ואחד מהם יברך על היין הנוסף "הטוב והמיטיב". ויותר מהודר, שאחד יברך ויוציא את חברו בברכתו.

טיבו של היין השני

אין צורך שהיין השני יהיה משובח מהראשון, אלא כל שאין ידוע שהשני גרוע מהראשון, כיוון שהוא שונה, הרי שיש בו איזה חידוש בטעמו או בטיבו ומברכים עליו "הטוב והמיטיב". ואפילו אם היו שני הבקבוקים מזן אחד, אם יש ביניהם שוני שניכר לשותים, כגון שהם מבציר שונה או שנעשו על ידי חברות שונות ויש שוני בטעמם, יברכו על הראשון "בורא פרי הגפן" ועל השני "הטוב והמיטיב".

ואף אם היין השני זול מהראשון, אם יש בו מעלה מסוימת שאין בראשון, כגון שהוא יותר טעים במתיקותו, או להפך – יותר יבש, יברכו עליו "הטוב והמיטיב".

אבל אם ברור שהיין השני גרוע מהראשון, ומשום בחינה אינו טוב מהראשון, אין מברכים על השני "הטוב והמטיב" (פניני הלכה ברכות ז, ז, 7).

כיצד ינהגו כשיש לפניהם יין טוב ויין גרוע

כשיש לפניהם יין טוב ויין שהוא פחות טוב ממנו מכל הבחינות, על פי ההלכה עליהם להקדים ולברך "הגפן" על היין הטוב, וממילא אחר כך לא יוכלו לברך "הטוב והמיטיב" על השני.

ורק אם מצד סדרי הסעודה מתאים להם יותר לפתוח ביין הגרוע, מכיוון שאינם מתכוונים אז לשתות מהיין הטוב, מותר להם לברך "הגפן" על היין הגרוע, וממילא אחר כך יברכו על היין המשובח "הטוב והמיטיב".

תנאים בברכה

מברכים על היין השני "הטוב והמיטיב" בתנאי שעוד נשאר להם מהיין הראשון, שאז בהוספת היין השני מתרבה השמחה.

מיץ ענבים אינו נחשב כיין, הואיל ואינו משמח.

טוב להדר שהיין השני לא יהיה על השולחן בעת שמברכים "הגפן" על הראשון. וכן אם הם רוצים לברך על יין שלישי ורביעי וכו', נכון שלא יהיו על השולחן בעת שמברכים על הקודמים להם (פניני הלכה ברכות ז, ח, 8).

הבהרה

נשאלתי האם אני בחרתי את הכותרת למאמר מהשבוע הקודם. תשובתי: כותרת הטור והתקציר שבראש המאמר נכתבים תמיד על ידי העורכים מטעם העיתון, ותפקידם למשוך את עין הקורא. לעתים הם משפרים את המאמר תוך מיקוד הנושא המרכזי שבו, אך לעתים המגמה למשוך את תשומת הלב עלולה ליפול להגזמה מוטעית.

היחס הראוי

הצורך לעמוד בלי פחד מול האשמות הלהט"בים נגד התורה והציבור הדתי • האם נכון לעסוק בנושא בפומבי? • איסור משכב זכר וחומרתו, והחובה להימנע ממנו גם כשיש נטייה חזקה לכך • ממקורותינו מוכח שלאורך הדורות התופעה לא הייתה רווחת בעם ישראל • מדוע בדורנו הפכה התופעה לנפוצה? • להיזהר מלהעליב את הסובלים מנטייה חד-מינית • אין להתייחס לחוטאים בזה ביתר חומרה מאשר למחללי שבת • אם אינם מחצינים את נטייתם ואינם מתריסים, יש להעלותם לתורה ואין להרחיקם מהקהילה הדתית

הצורך לעסוק בנושא הנטיות ההפוכות

לאחרונה אנו נפגשים עם האשמות חמורות, פומביות ובוטות, מצד חברי קהילת הלהט"בים כנגד הציבור הדתי והתורה. עמדתם נחרצת ומתריסה: הם אינם מוכנים להסכים לקיומה של עמדה השוללת משכב זכור. עמדתם נשענת על תפיסת העולם הליברלית השולטת כיום בתקשורת העולמית. מחוץ למגזר הדתי מעטים מעזים לעמוד כנגדם. גם אישים פוליטיים בכירים הצטרפו לעמדתם ואף הדירו רגליהם מכנס ירושלים, שהעז לקבוע דיון על האפשרות לסייע להשתחרר מתשוקה אסורה זו כדי לקיים את מצוות הנישואין כדת משה וישראל.

נדמה שרבים מפחדים עתה להביע את עמדת התורה בתחום זה, וכיוון שכך יש צורך לשבור את חומת הפחד. כשם שבעבר ידענו לעמוד מול עובדי אלילים שכפרו בתורה ולקדם את העולם מבחינה מוסרית, כך גם כיום יש לעמוד נגד סוג של אליליות ליברלית הכופרת בתורה מן השמיים ומונעת אפשרות של תיקון שיכול להועיל לרבים. בנוסף לכך, בתוך ההתנפלות התקשורתית מופצים דברי דיבה על תורתנו הקדושה ועל נושאיה, ומכיוון שאנו שותקים, הדיבה מתקבלת.

נוהג הצניעות לעומת הצורך בבירור פומבי

היו תרבויות בעבר שתופעה זו הייתה רווחת אצלם מאוד, עד מצב שבו רוב הגברים חטאו בזה. לעומת זאת בישראל, כאשר התנאים הסביבתיים עודדו יחסי אישות תקינים בין איש לאישה ושללו יחסים בין גברים, נטייה זו כמעט שלא באה לידי ביטוי

בדורות האחרונים הנוהג היה להצניע מאוד את העיסוק בנושאים אלה. כפי הנראה גם לסביבה הנוצרית הייתה השפעה על כך. אולם נראה שכאשר יש הכרח, אין להימנע מלברר את דברי התורה לאשורם. יהיו שיטענו שאין ראוי לפרסם דברים אלו בעיתון, שמא בני נוער יקראום. אולם כפי ששמעתי ממחנכים, הנוער מבקש שיסבירו לו את דברי התורה בתחומים אלה, והיחידים שחוששים מכך הם המבוגרים. ולגבי ילדים, הם ממילא לא קוראים טור זה, וגם אם יקראו – לא יאונה להם כל רע, וכפי שאינם ניזוקים מלימוד פסוקים בתורה שעוסקים בנושא. אמנם עדיין אני בספק האם הצורך לברר סוגיה זו בפומבי גובר על המנהג להצניע, והדבר תלוי במידה רבה בתחושתו של הציבור, ועל כן אשמח לקבל על כך תגובה מהציבור, ובמיוחד ממחנכים.

ננסה אם כן לברר כמה מעיקרי הסוגיה.

איסור משכב זכר

קבעה התורה שאסור לגבר לקיים יחסי אישות עם גבר אחר, שנאמר: "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה, תועבה היא" (ויקרא יח, כב). וכל כך חמור איסור זה, עד שקבעה התורה עונש סקילה לחוטא בו, שנאמר: "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה – תועבה עשו שניהם, מות יומתו, דמיהם בם" (ויקרא כ, יג).

אמנם עונש הסקילה הוא רק כאשר עשו זאת במזיד, ובפני שני עדים שהתרו בהם שלא יעשו כן, ושאם יעשו ייענשו בסקילה, ולמרות זאת עברו וחטאו בפניהם בלי שדבר יסתירם. בפועל צריך להיות משוגע לגמרי כדי לעשות זאת, שכן אין מי שיעז לבצע חטא שחייבים עליו מיתה בפני עדים שמתרים בו שאם ימשיך בחטאו ייענש במיתה. ואם העז, אולי הוא באמת משוגע שאינו אחראי למעשיו ופטור מעונש.

לכן, למרות שיש עשרות עבירות שקבעה התורה שעונשן מיתה, בפועל הוצאה להורג בבית הדין הייתה נדירה מאוד עד שאמרו חכמים שסנהדרין שהוציאה להורג אדם אחד בתוך שבע שנים נקראת "חובלנית", היינו שהיא נוטה להחמיר ולגזור מיתה על אנשים יותר מכפי שראוי. ויש אומרים שאף סנהדרין שהוציאה להורג אדם אחד בשבעים שנה נקראת "חובלנית" (משנה מכות א, י). וגם אותם מקרים נדירים, מסתבר שלא היו על חטאי ניאוף. נמצא אפוא שהעונש הקצוב בתורה מלמד על חומרת העוון, ונועד בעיקרו להרתיע אנשים מלעבור עליו בזדון ובחוצפה בפני עדים.

הגורמים לגילוי יצר זה

בקרב הציבור החילוני, רבים סוברים שהמשתוקקים למשכב זכר נולדו עם תכונה זו, ואין ביכולתם לשנותה. ולכן לדעתם, מי שנוטה לכך צריך ללכת אחר נטיית לבו, ובוודאי שאין לבקרו על כך. אולם על פי התורה, גם כשיש לאדם נטייה חזקה לכך, האיסור נותר במלוא תוקפו, וחובה עליו להתגבר על יצרו. וכשם שהמתאווים לנאוף עם אשת איש חייבים להתגבר על יצרם.

אמנם נכון שבדיני שמיים מתחשבים בקושי של האדם להתגבר על יצרו, וככל שיצרו חזק יותר, כך עונשו קל יותר.

נטייה מולדת ואקלים חברתי-מוסרי

גם אם נקבל תופעה זו כנטייה מולדת, ברור לנו שגם לאקלים החברתי והמוסרי יש השפעה רבה לא פחות מלנטייה המולדת. עובדה היא שהיו תרבויות בעבר שתופעה זו הייתה רווחת אצלם מאוד, עד מצב שבו רוב הגברים חטאו בזה. לעומת זאת בישראל, כאשר התנאים הסביבתיים עודדו יחסי אישות תקינים בין איש לאישה ושללו יחסים בין גברים, נטייה זו כמעט שלא באה לידי ביטוי. ועל כן לא אסרו חכמים על שני רווקים לישון יחד תחת שמיכה אחת, כי לא נחשדו שיגיעו לידי איסור (קידושין פב, א). ואין שום סיכוי שתופעה זו התקיימה בתקופתם בלא שחכמים ידעו עליה, שכן תמיד יש אנשים שחוזרים בתשובה ומתייעצים עם רבנים. בנוסף לכך, מכיוון שזה חטא שמתקיים בין שני אנשים, ישנם מקרים שבהם יש צד נפגע, והוא מתלונן כנגד הפוגע. לפיכך, מוכרחים להסיק שבתקופת חז"ל התופעה של תשוקת גברים לגברים לא הייתה רווחת.

אמנם בדורות האחרונים נטה בעל השולחן ערוך (אה"ע כד, א) להחמיר שלא יתייחדו שני גברים יחד, כי רבו הפריצים. ודבריו מתאימים למה שהיה רווח בארצות האסלאם. אולם גדולי אשכנז כתבו שבמדינות שלהם לא מצינו שנחשדו ישראל על כך, ואין צריך להחמיר באיסור ייחוד של שני גברים (ב"ח). ולא זו בלבד, אלא שיש אומרים שאסור להחמיר בזה, מפני שנראה כיוהרה (יש"ש).

ומכיוון שקשה להניח שטבעם הבסיסי של האנשים השתנה מאז ועד היום, מוכרחים להסיק שגם מי שנולד עם נטייה לכך, במסגרת חברתית כמו זו שרווחה בישראל במשך דורות רבים, נטיות אלו לא באו לידי ביטוי.

המצב בדורנו

איננו יודעים מה השתנה בדור האחרון, עד שישנם אנשים שבטוחים שמטבע בריאתם, תשוקתם מופנית אך ורק לבני מינם ואין להם שום בחירה בזה. האם החירות, שהפכה לגורם מרכזי בחיינו, יחד עם המעלות שבה, גם נתנה דרור לכל הנטיות שהיו כמוסות בתהומות הנפש לצאת אל הפועל, ומשיצאו קשה יותר להתגבר עליהן? או שמא התנועה הפמיניסטית, שיצרה מתח ומלחמה בין המינים, גרמה לבלבול זהות בקרב מקצת הגברים ולחשש מפני קשר עם אישה? יש עוד עשרות השערות והסברים להתגברות התופעה.

מסתבר שתקופה קשה זו תחלוף, ונמצא את הדרך להעמיק יותר את קשר הנישואין בקדושה, באהבה ובשמחה כמצוות התורה, ומתוך כך ההשתוקקות לחטא זה תפחת מאוד.

היחס החיובי לסובלים מכך

בכל אופן, בדורנו תופעה זו נעשתה רווחת יותר, והיא דורשת מאיתנו להתמודד עמה. לפני הכול, חשוב להיזהר שלא להעליב ולפגוע במי שסובל מנטיות שכאלה. לעתים הצער, התסכול והבושה שמלווים נטייה כזו קשים כל כך, עד שיש צעירים שבוחרים לשים קץ לחייהם מרוב כאב. ועל כן צריך להדריך גברים ונשים שחשים נטייה כזו, שישוחחו על כך עם הוריהם ועם רב או מדריך. גם כדי לפרוק מעט מהסבל שמלווה אותם, וגם כדי למצוא את הדרך המיטבית להתמודד עם נטייתם. הדברים נוגעים בפיקוח נפש ממש.

היחס לחוטאים במשכב זכר

התורה הגדירה את עוון משכב זכור "תועבה", וכך היא מגדירה גם את אכילת המאכלים האסורים (דברים יג, ג), ודרשו חכמים: "תועה אתה בה" (נדרים נא, א). כלומר, ייעודה של תשוקה זו לחבר בקדושה ובשמחה את האיש עם אשתו, ומתוך חיבור זה נולדים ילדים והעולם מתקיים. ואילו החוטאים בזה מפנים את תשוקתם לבני מינם ופוגעים בקדושת הנישואין ובקיום העולם (וכן באכילה, ייעודה להוסיף חיים וקדושה, והאוכל מאכלים אסורים תועה בה).

ומכל מקום אין להחמיר ביחס לחוטאים בזה יותר מאשר ביחס לחוטאים בשאר עבירות חמורות, כגון מחללי שבת. וכשם שמעלים לתורה מחללי שבתות כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס, כך יש להעלות לתורה את העוברים על חטא זה כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס. קל וחומר שיש להעלותם לתורה כאשר ייתכן שהם נזהרים שלא לעבור על החטא החמור של משכב זכר.

יתר על כן, רבים מהנכשלים בחטא זה אינם חוטאים בו מתוך התרסה כדרך מחללי שבת, אלא מתוך צער על כך שיצרם אונסם לזה. ומי יודע אם היינו אנחנו צריכים להתמודד עם ניסיונות כאלה, אם היינו עומדים. ורק ה' אלוקי השמיים והארץ, בורא הנשמות, יודע המחשבות ובוחן הלבבות, יודע את יצרו של כל אדם ויכול לדון אותו באמת וברחמים לפי גודל ניסיונותיו ומכאוביו.

אין להרחיקם מהקהילה הדתית

חובה להדגיש: גם מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו וחוטא במשכב זכור, חייב בכל שאר מצוות התורה, ועליו להתחזק ככל יכולתו במה שהוא יכול. ואף ביחס לחטא זה, על כל יום ויום ובכל פעם ופעם שהוא מצליח להתגבר על יצרו ונמנע מהחטא – יש לו שכר גדול.

ועלינו לקבל את מצוות התורה שקבעה שמשכב זכור אסור באיסור חמור, וכאשר יש בידנו אפשרות, חובה עלינו להשתדל להניא את החוטאים מכך. ועם זאת עלינו לאהוב גם את מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו, ולדעת שיש ערך גדול לכל מצווה ומצווה שהוא מקיים. וכל עוד הוא אינו מחצין את נטייתו ואינו מתריס בחטאו, עלינו לקרבו לקהילה הדתית, כדי שיוכל להתחזק בתורה ובמצוות בכל מה שאפשר לו.

וכבר ידוע שערכו של הרע מוגבל, ואילו ערכו של הטוב הוא בלי סוף. כיוצא בזה חומרתן של העבירות מוגבלת, ואילו ערכן של המצוות אין סופי. ועל כן גם מי שנכשל בעבירות, זוכה לחיי העולם הבא בזכות מצוותיו ומעשיו הטובים.

האורות שבכלים

סדרם ומיקומם של כלי המקדש אינם אקראיים, אלא הם ביטוי לערכים אלוקיים • היחס בין הקודש לקודש הקודשים כסמל לדרגה הרוחנית ההכרחית לקיום העולם • על עם ישראל להביט אל צורת הבית, ללמוד ממנו ומתוך כך לשוב בתשובה • תוכחה לטוענים נגד ערכי התורה, החוכמה והעבודה באמצעות התבוננות בכלי המקדש

לעתים מגיעות שעות קשות ונוראות, והחושך גובר בעולם, ודרך רשעים צלחה, ואם רוצים להישאר דבוקים בערכי הנצח, צריכים להקריב את החיים עצמם. בלי מזבח אין קיום לבית המקדש, ואין קיום לערכים המקודשים בעולם

המקדש וכליו

לימוד גדול עלינו ללמוד מכלי המקדש וסדר עמידתם, שאם לא כן לא הייתה התורה מאריכה בפירוט מצוות עשייתם וסדר עמידתם. על ידי המקדש וכליו גילו ישראל את מכלול הערכים האלוקיים בעולם, ומתוך כך התפשטה הארה וברכה להמשך גילויָם בעולם.

קודש הקודשים

המקדש היה מחולק לשני חלקים: השליש הפנימי היה קודש הקודשים, ושני שליש היו הקודש. בקודש הקודשים התגלה יסוד האמונה והתורה. כלומר, שם האיר היסוד האלוקי שבתורה ובו האירה קדושת כנסת ישראל, שעל ידי שני אורות אלו מחייה ה' את העולם כולו. ולכן קודש הקודשים הוא מקומו של ארון הברית, שבו הונחו לוחות האבן והתורה שניתנו למשה מסיני.

מעל הארון הונחה כפורת הזהב, ועליה שני הכרובים שמבטאים את הברית והאהבה שבין הקב"ה לישראל. וכן אנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". הרי שסגולת ישראל והתורה כרוכים ותלויים זה בזה.

ומחיצה הייתה בין קודש הקודשים לקודש כדי להבדיל בין המדרגות, שכל קדושתו של הקודש נובעת מקודש הקודשים, ובלא המחיצה לא היה העולם ראוי לאורו הנשגב של קודש הקודשים והוא היה מתעלה לגנזי מרומים בלא שיוכל להשפיע אור וברכה לקודש ומתוך כך לכל העולם.

שלושת הכלים שהיו בקודש

בהיכל שנקרא קודש הניחו שלושה כלים. קרוב יותר לקודש הקודשים הניחו את השולחן כנגד הפרנסה ואת המנורה כנגד החוכמה. השולחן היה בצפון והמנורה בדרום, ועל זה אמרו חכמים שהרוצה להעשיר יפנה לצד צפון, והרוצה להחכים יפנה לדרום (זוהר בראשית כו, ב). וביניהם לצד חוץ היה מונח מזבח הזהב, שעליו היו מקטירים בכל בוקר וערב את הקטורת, והוא היה כנגד עבודת הלב שבתפילה.

השולחן

השולחן שעליו הקריבו את לחם הפנים ביטא את ערך העבודה והפרנסה, שעל ידי העבודה האדם נעשה שותף עם הקב"ה בקיום העולם. ולכן נצטווה אדם הראשון שהונח בגן עדן לעובדה ולשומרה (בראשית ב, טו). ואחר שחטא נענש וגורש מגן עדן אל האדמה שקוללה בגללו, ונגזר עליו לעבוד קשה כדי להוציא ממנה את לחמו, ולתקן בכך את חטאו ואת העולם. מעלה מיוחדת ישנה לעבודה שבארץ ישראל שהיא מעין עבודת גן עדן, שמקיימים בה מצוות יישוב הארץ, כפי שכתב החת"ם סופר (סוכה לו, ב). כנגד התיקון הזה מכוון השולחן. והיו מניחים עליו בכל שבוע שנים עשר לחמים כנגד עבודת שנים עשר השבטים.

המנורה

מנורת הזהב ביטאה את ערך החוכמה והאמנות, והיו לה שבעה קנים כנגד שבע החוכמות שמתגלות בעולם. שש חוכמות כנגד ששת הצדדים שיש לכל דבר – ארבע רוחות ולמעלה ולמטה. והחלק השביעי כנגד הפנימיות, והוא כנגד המשכת התורה מקודש הקודשים לקודש על ידי חוכמת תורה שבעל פה. ועל זה רמז הגאון מוילנא שהתורה והחוכמה צמודים. ולכן תיקנו חכמים שהרואה חכם מחכמי אומות העולם מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מחוכמתו לבשר ודם". הרי שגם החוכמות החיצוניות הן חוכמות אלוקיות, אלא שלעומת חוכמת התורה הן חיצוניות. וכאשר החוכמות החיצוניות נלמדות מתוך התקשרות לקודש הקודשים, הרי שהן יונקות מקדושת קודש הקודשים, ולכן על חכם יהודי ירא שמיים, שמצטיין בחכמות חיצוניות, מברכים את הברכה שמברכים על חכמי התורה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שחלק מחוכמתו ליראיו" (פניני הלכה ברכות טו, יח).

המזבח הפנימי

מזבח הזהב שעליו הקטירו את הקטורת ביטא את עבודת הלב שבתפילה. הקטורת הייתה עולה על גבי הגחלים, ורומזת לכיסופי הנשמה וגעגועיה לקרבת אלוקים, כדוגמת העשן המיתמר ועולה. והתפילה צריכה לכלול את כל הבקשות של כלל ישראל, ולשם כך תיקנו חכמים נוסח לתפילה.

והייתה הקטורת נעשית מאחד עשר סממנים, כנגד עשר מדרגות הקדושה שעל ידן העולם נברא. ועוד סממן חשוב היה בקטורת, הוא החלבנה שריחו היה רע, כנגד הצדדים השליליים שבעולם. ולאחר שהיה נשחק ומתערב יחד עם שאר סממני הקטורת היה משביח את ריחה. ללמדנו שכאשר כל הכוחות שבישראל מתאחדים למען מטרה קדושה, מתגלה סגולתם הפנימית של פושעי ישראל, ואף הם מצטרפים ומועילים לתיקון העולם (עיין עולת ראיה ח"א עמ' קלו קלח). ולכן אמר האר"י הקדוש שלפני התפילה צריך להתחזק במצוות "ואהבת לרעך כמוך".

עמודי המשכן ויריעותיו

כל הרעיונות צריכים להופיע באחדות, ולכן כלי הקודש היו מונחים יחד במשכן. ועמודי המשכן ויריעותיו רמזו לכל המוני בית ישראל, שאף שלכל אחד כישרון ותפקיד מיוחד, כולם צריכים להתלכד יחד סביב הערכים המשותפים. ולכן כל העמודים היו מתחברים ומתקשרים זה אל זה, וכל היריעות מתחברות אחת אל רעותה, וכל חוט מצטרף ומשתלב בחברו, כדי שיתכללו כל הרעיונות יחד.

וכאשר זכו ישראל לשבת על אדמתם, כל שבט בנחלתו, ומלכות בית דוד מלכדת את כולם, זכו לבנות את המקדש. וכבר לא היה צריך להקימו מקרשים שונים ויריעות מחולקות, אלא נבנה המקדש מלכתחילה כבית אחד מלוכד ומגובש, לבטא את אחדות ישראל וממלכתו.

בשביל מה המזבח החיצון

לכאורה כל הערכים האלוקיים כבר באו לידי ביטוי במקדש, ומדוע ניצב בחצר המקדש מזבח גדול ונורא, והאש יוקדת עליו יומם ולילה?

המזבח מבטא את מסירות נפש. מפני שכל הערכים היפים והטובים, לא יוכלו להתקיים בעולם בלא מסירות נפש. כאשר האדם יתקן את החטא ותסור חרפת המוות מהעולם, גם לא יהיה צורך במסירות נפש ובקורבנות. אבל כל זמן שיש חטא ומוות בעולם, הקורבנות שהיו מקריבים על גבי המזבח נתנו ביטוי לחיים שהגיעו אל קצם באותו היום, שאינם אובדים לעד, אלא כשם שהקורבן עולה לריח ניחוח לה', כך גם הם נאספים בקדושה בגנזי מרומים.

במצב המתוקן, המסירות באה לידי ביטוי בהבאת קורבן בהמה, אחד בבוקר ואחד בערב, והבהמה תמורת האדם. ואף הצדקה נחשבת קורבן ומבטאת מסירות נפש על ערכי התורה. אבל לעתים מגיעות שעות קשות ונוראות, והחושך גובר בעולם, ודרך רשעים צלחה, ואם רוצים להישאר דבוקים בערכי הנצח צריכים להקריב את החיים עצמם. בלי מזבח אין קיום לבית המקדש, ואין קיום לערכים המקודשים בעולם.

הביטו אל הבית הקדוש

אלו מקצת הרעיונות הטמונים בצורת בית המקדש וכליו. בעת שעלו ישראל לרגל, היו מתבוננים בצורת הבית ובמשמעותו ומתקשרים לאידיאלים הקדושים. ורמז לזה הנביא יחזקאל, כשקרא לעם לחזור בתשובה מתוך התבוננות בבית המקדש: "אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית וייכלמו מעוונותיהם ומדדו את תוכנית. ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורותיו ואת כל חוקותיו וכל צורותיו וכל תורותיו הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חוקותיו ועשו אותם" (יחזקאל מג, י יא).

התוכחה

אם יבוא אדם ומרוב אהבתו לתורה יאמר לישראל: מה לכם לעסוק בפרנסה וכל ענייני העולם הזה, העיקר שתהיו אברכים ותעסקו בתורה הקדושה כל ימי חייכם. יצביעו לו על השולחן, כדי שיחזור בתשובה ויבין את ערך העבודה והעיסוק ביישובו של עולם.

ואם מרוב דבקותו וקנאותו ללימוד התורה יטען שאין כל ערך לחוכמות השונות, ולכן אסור לשלב לימודי חול בתוכנית הלימודים, יצביעו לו על המנורה הטהורה בעלת שבעת הקנים שרומזים לשבע החוכמות, כדי שיחזור בתשובה ויבין את גודל אורה של התורה כשהיא מתפשטת על כל החוכמות.

ואם יבוא חוקר מהאקדמיה להשוות בין התורה לשאר החוכמות, יזכירו לו שהבדל עצום ישנו בין התורה הקדושה שקדמה לעולם ומקומה בקודש הקודשים, לשאר חוכמות העולם שמקומן בקודש, ולשם כך הייתה מחיצה שהבדילה בין הקודש לקודש הקודשים.

וכן אם יבואו אנשי מעשה וירצו להשוות בין ערכה של התורה לערך העבודה, יזכירו להם את המחיצה שבין קודש הקודשים לקודש. שאף שהשולחן חשוב וקדוש, התורה שבקודש הקודשים נעלה יותר, ולכן בראש ובראשונה צריך כל אדם לקבוע עתים מקודשים לתורה, ומתוך כך לצאת לעבודה. ולכן אמרו: אפילו פת במלח תאכל, בתורה אתה עמל (אבות ו, ד).

ואם יבוא חסיד ויטען שהתפילה חשובה יותר מהתורה, ואף אין צורך לעסוק בפרנסה ובחוכמות אלא העיקר לצעוק אל ה' ולדבר אליו, כי הוא יתברך דואג בניסי ניסים לכול, וכל החוכמות הבל וכו'. יזכירו לו שאף שהמזבח חשוב והונח בקודש, התורה חשובה יותר ולכן מקומה בקודש הקודשים. ואף בקודש היו מניחים שולחן ומנורה, ללמד שגם הפרנסה והחוכמות ערכים מקודשים.

ואם יבואו בעלי מחלוקות לעורר קטטות בין הערכים, יזכירו להם שכשם שכל עמודי המשכן צריכים להתלכד יחד, כך צריכים אנשי התורה והעבודה והחוכמה והתפילה להתחבר באהבה כדי לעשות את המשכן אחד.
•••
יהי רצון שנזכה שכל הכוחות הטובים שבעם ישראל יתלכדו סביב למקדש, וירושלים עיר קודשנו ותפארתנו תעשה את כולנו חברים.

עבדות בדרך אל החירות

דין עבד עברי בזמן שמצוות היובל נוהגת • דין המוכר עצמו לעבד מחמת עוניו, ודין גנב שבית דין מוכרים אותו • מדוע התירה התורה לחסרי כול להימכר לעבדים, ולא חייבה את העשירים לפרנסם? • התורה אינה פועלת נגד הטבע האנושי וכוחות השוק, אלא מתווה דרך ומציבה גבולות מוסריים • אסור לאדון להעסיק את עבדו בעבודות בזויות • רמת חייו של עבד עברי • האם כשתחזור מצוות היובל תופעת העבדות תתחדש? • ללמוד ממצוות העבדות את הדרך הנכונה לשיקומם של גנבים

פרשת משפטים

לכבוד פרשת השבוע נעסוק מעט במצווה שלבן זמננו קשה לעתים להבין את משמעותה.

מצוות היובל ודין עבד עברי

בעת שהיובל היה נוהג, היה מותר ליהודי למכור את עצמו לעבד. וכן היה מותר לבית הדין למכור אדם שנתפס בגנבתו ולא היה לו כסף להחזירה. אולם כשאין היובל נוהג, אין היתר ליהודי למכור את עצמו לעבד. כי רק כאשר יסוד החירות עומד על מכונו על ידי מצוות היובל שמשחררת את כל העבדים, אפשר להשתמש במוסד העבדות כדי לפתור בעיות קשות (ערכין כט, א).

נבאר תחילה את מצוות התורה, ואחר כך נבחן מה ממנה יתקיים כשיחזרו כל ישראל לשבת על אדמתם ותחזור מצוות היובל למקומה.

אימתי היה יהודי נמכר לעבד

גם כאשר היובל יחזור, לא יהיה היתר לאדם למכור עצמו לעבדות. שכן למדנו, שרק כאשר אין לאדם מה לאכול, מותר לו למכור את עצמו לעבדות. וכיום, בעקבות התפתחות החקלאות והעלייה ברמת החיים, יש לציבור אפשרות לדאוג שלא יהיה אדם שירעב ללחם

על פי התורה, בשתי דרכים בלבד יכול היה יהודי להימכר לעבד:
א) כאשר גבר עליו דוחקו עד שאין לו אפילו מאכל לנפשו, נתנה לו התורה רשות למכור את עצמו לעבד.
ב) גנב שנתפס ואינו יכול לשלם את דמי גנבתו, בית הדין היו מוכרים אותו לעבד (רמב"ם הל' עבדים א, א).

הנמכר על ידי בית הדין נמכר לכל היותר לשש שנים. ואם שנת היובל הגיעה לפני תום שש השנים, יצא לחירות ביובל.

ואם עבד שש שנים ורצה להמשיך בעבדותו, רוצעים את אוזנו במרצע בפני בית הדין, וימשיך לעבוד את אדונו עד שנת היובל או עד מות אדונו.

וכל זה לגבי מי שנמכר בגנבתו על ידי בית דין, אבל המוכר את עצמו מחמת עוניו רשאי למכור עצמו ליותר משש שנים, אולם משיגיע היובל יצא לחירות (רמב"ם שם ב, ב-ג; ג, ו-יא). שנאמר: "וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה, י).

מדוע הסכימה התורה לעבדות?

החירות היא יסוד מרכזי בתורה, ועל כן ראוי לשאול, היאך הסכימה התורה שיימכר אדם לעבדות? אלא שצריך לדעת שהתורה אינה כופה את האדם ללכת נגד הטבע, כי הטבע על כל פגמיו הוא בריאה אלוקית שנותנת לאדם מצע שעליו הוא יכול לתקן ולהשלים את עצמו. לכן התורה אינה מתערבת בכוחות השוק הכלכלי, אלא נותנת להם לפעול את פעולתם תוך שהיא קובעת גבולות מוסריים וכיוון ערכי שמסמן את דרך התיקון וההתעלות.

בתקופות של מחסור חמור, ללא מסגרת העבדות, אותם אנשים שלא הצליחו לפרנס את עצמם, מפני שהיו עצלים או חסרי תושייה או מפני שאדמתם נכבשה מידם, היו מתים ברעב. על ידי העבדות הם שרדו, והעמידו צאצאים שהם כיום בני חורין. ופעמים דווקא העבדים הצליחו להתקיים יותר מבני חורין עניים. לכן התורה לא אסרה את העבדות, אלא קבעה לה גבולות מוסריים. וזהו שנאמר: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, לא תעבוד בו עבודת עבד. כשכיר כתושב יהיה עמך, עד שנת היובל יעבוד עמך. ויצא מעמך הוא ובניו עמו, ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב. כי עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא יימכרו ממכרת עבד. לא תרדה בו בפרך ויראת מאלוקיך" (ויקרא כה, לט מג).

טהרני השמאל החברתי

כאן טהרני השמאל צריכים להטיח כנגד התורה הקדושה: "היה צריך שהעשירים יפרנסו את העניים, ולא להסכים לעבדות!" וישיבו להם שאמנם מצוות הצדקה חשובה מאוד, אבל אם היו מחייבים את העשירים לפרנס את העניים, הכלכלה הייתה נפגעת באופן אנוש (בדומה לארצות קומוניסטיות), עד שלכל האנשים לא היה לחם לאכול. ועדיין טהרני השמאל לא יזוזו מעמדתם ויאמרו: "מוטב שימותו ואל יסכימו לאפליה ועבדות". אבל מכיוון שתורתנו היא תורת חיים, ולא נוטה להמר על חיי אדם וחברה כפי שטהרני השמאל נוהגים עד היום, על כן מדריכה התורה את החיים הממשיים בדרך העולה לגאולה.

הלכות התנהגות האדון לעבדו

התורה אם כן אינה מתערבת בכוחות השוק, אלא קובעת גבולות מוסריים וכיוון ערכי שאליו צריכים להתקדם. נזכיר את עיקר ההלכות הנוגעות ליחסים שבין האדון לעבדו:

אסור לאדון לרדות בעבדו בפרך, היינו לתת לו מלאכה חסרת תועלת שכל מגמתה להעסיקו שלא יתבטל, או לתת לו עבודה שאין לה קצבה, היינו שאין לה סוף, אלא עליו לומר לו: עבוד עד שעה זו בגפנים וכיוצא בזה (רמב"ם שם א, ח). וכן אסור להעסיק אותו במלאכות שנחשבות בזויות מאוד. ואף שמותר לשכור פועל בן חורין שיעבוד בהן, העבד שנפשו שפלה עליו מצטער בהן יותר, ולכן אסור להשפילו בהן (רמב"ם א, ז).

רמת חייו של העבד שווה לאדון

צריך האדון להשוות את העבד אליו במאכל ובמשקה, בכסות ובמדור, שנאמר: "כי טוב לו עמך" (דברים טו, טז). שלא יהיה האדון אוכל פת נקייה ונותן לעבד לאכול פת קיבר, ולא יהיה האדון שותה יין ישן והעבד שותה יין חדש, שלא יהיה האדון ישן על גבי כסת והעבד על גבי תבן. זהו שאמרו חכמים: "כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו" (קידושין כא, א; רמב"ם שם א, ט), כלומר האדון הוא בעצם סוג של מחנך, שביתו הופך לפנימייה משקמת.

הקונה עבד נשוי, צריך לפרנס גם את אשתו וילדיו כפי אותה רמה, אף על פי שאשתו וילדיו אינם חייבים לעבוד. וכן הדין אם התחתן בהיותו עבד בהסכמת אדונו (רמב"ם שם ג, א ב). אבל אם האדון לא הסכים לחתונתו, למרות שמותר לעבד להתחתן, מכל מקום אין האדון צריך לפרנס את אשתו וילדיו, אלא בעת החתונה האישה מקבלת על עצמה לדאוג לפרנסתה.

הנמכר לגוי

כשבית הדין היה מוכר לעבדות את מי שנתפס בגנבתו, היה מוכרו ליהודי או לגר צדק בלבד. וגם למי שמוכר את עצמו לעבדות מחמת עוניו אסור למכור את עצמו לגוי, אבל אם עבר ומכר את עצמו לגוי, אפילו היה הגוי עובד עבודה זרה, מכירתו מכירה (רמב"ם שם א, ג). ואף שעבר בכך עבירה, מצווה על קרוביו לפדותו כדי שלא יתבולל בגויים. לא פדוהו קרוביו, מצווה על כל אדם לפדותו. וישלמו לאדון לפי מספר השנים שנותרו עד היובל (רמב"ם שם ב, ז-ח). ואם לא נמצא מי שיפדה אותו, יצא לחופשי ביובל.

גר צדק אינו נמכר לעבד

גר צדק אינו נמכר לעבד, שנאמר: "ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב" (ויקרא כה, מא). הרי שתנאי בעבדות הוא שתהיה לעבד משפחה שאליה יוכל לשוב כשישתחרר ביובל, ועל ידי כך גם בשנות עבדותו לא יאבד את חוט תקוות חירותו, ויוכל אחר כך להשתקם. אבל הגר, שאין לו משפחה מצד הוריו לשוב אליה, אינו נמכר.

ואולי על כן צוותה התורה בציווי כפול לאהוב את הגר (דברים י, יט), שהואיל ואין לו נחלה וגם אין לו אפשרות לקיום כעבד, צריכים להתאמץ יותר לקיימו בצדקה. וגם אין זה מפר את האיזון הכלכלי, הואיל ומדובר במיעוט קטן של יוצאים מהכלל.

כשיחזור היובל

כפי הנראה, גם כאשר היובל יחזור לא יהיה היתר לאדם למכור עצמו לעבדות. שכן למדנו, שרק כאשר אין לאדם מה לאכול, מותר לו למכור את עצמו לעבדות. וכיום, בעקבות התפתחות החקלאות והעלייה ברמת החיים, יש לציבור אפשרות לדאוג שלא יהיה אדם שירעב ללחם.

אמנם לגבי גנבים שאין להם לשלם, כעיקרון אפשר יהיה למוכרם כעבדים. אבל בעקבות עליית ערכי החירות והחופש, קשה להניח שהעבד יציית כראוי לאדונו, וממילא לא יהיו אנשים שירצו לקנות עבדים.

הפתרון לגנבים

אולי יש מקום להציע פתרון של מאסר חלקי לגנבים משולב עם עבודה מועילה. בכך נוכל להגשים את הדרכת התורה בעניין מכירת גנב לעבד, לפיה הגנב מתאמץ בכל כוחו להחזיר את גנבתו, ובתוך כך משקם את עצמו בהרגלי עבודה ראויים, תוך שהוא לומד דוגמה מאנשים חרוצים והגונים.

ונראה שלשם כך אין צורך להמתין עד שיחזור היובל, אלא כבר עכשיו ראוי לנסות להגשים פתרונות מסוג זה לשיקום גנבים. כל אדם לפי התחום שבו יוכל להצטיין ביותר – מניקיון ועד טכנולוגיה גבוהה.

הצעה זו עדיפה על עונש המאסר שנוהג כיום, שבו האסיר מתרגל לחיי בטלה, ואינו מחזיר אפילו מעט מחובו, אלא להפך – עוד לומד מחבריו לכלא כיצד להיות פושע מתוחכם ומקצועי יותר. העירוב של גנבים עם אנסים ורוצחים אינו תורם לשיקומם, אלא להפך. גם הסוהרים אינם נבחרים על פי מידותיהם התרומיות, כי תפקידם הוא להשליט סדר, ולא להיות מעסיק שמחנך ומדרבן את הגנב להיות חרוץ ויעיל בעבודתו, ולשם כך גם משתמש לעתים באמצעי ענישה.

השיפורים הקיימים כיום

חובה להזכיר שכבר כיום מתקיימות בבתי הכלא תוכניות שונות לשיקום אסירים, שמן הסתם הושפעו מרוח התורה, בעקיפין או במישרין.

למשל, בתי המדרש שהוקמו בבתי הכלא, שאמנם אינם מחנכים לעבודה שממנה יוכל אחר כך האסיר להתפרנס, אך מכל מקום האסירים מתחנכים שם לאורה של התורה, והשיקום שלהם אחר כך מוצלח יותר.

כמו כן צריך להזכיר לטובה את מתן האפשרות לעבוד במסגרת בתי הסוהר.

אבל עדיין זה רחוק מהכיוון שלמדנו בתורה, לפיו המשתקם חי בחברה נורמטיבית, כשחלק מהעונש הוא עבודה מאומצת וקשה, שהשכר שלה מופנה להחזרת חובותיו.

הכנה לחיי חירות

לסיכום נאמר: בשונה לגמרי מהתפיסה המקובלת לגבי העבדות, העבדות שהתורה מדברת עליה נועדה לחנך את העבד ולגבש את אישיותו כדי שיהיה בן חורין.

חילול השם וביזוי התורה

דברי הרצי"ה קוק על ביזוי הרבנים הראשיים בישיבת פוניבז' בשנותיה הראשונות • חולשתם של ראשי הישיבה מול התלמידים החצופים • מזרע הפורענות צמחו פירות באושים של ביזוי ואלימות כלפי ראשי הישיבה כיום • לאן נעלמה היומרה לציית לגדולי הדור? • להחזיר למקומו את ערך דרך ארץ במובנו הרחב בציבור החרדי • החיבור בין הציבור הדתי והמסורתי צריך להיות גשר להעמקת המחויבות ללימוד תורה ושמירת מצוות, בלי כפייה • לחדד את הביקורת הגלויה נגד החילוניות המתנכרת לערכי היהדות, העם והארץ

ביקורו של הרצי"ה בישיבת פוניבז'

סיפר דודי הרב אברהם רמר זצ"ל: פעם התכוון מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל לנסוע לישיבת פוניבז', כדי לעיין בכתבי דודו זקנו האדר"ת הגנוזים שם. כיוון שהתברר לי שהוא עומד לנסוע לבדו, נתלוויתי אליו. בכניסה (לישיבת פוניבז') אמר לי שלרב כהנמן (ראש ישיבת פוניבז' ומייסדה) ישנה זכות גדולה בבניין קריה של תורה, אבל כתם גדול רובץ על הישיבה שתלמידיה ביזו בה שני תלמידי חכמים – את הרב הרצוג זצ"ל ואת הרב אונטרמן זצ"ל (שניהם היו רבנים ראשיים), ותגובת הישיבה לא הייתה מספיק חריפה.

הרב כהנמן קיבל את הרצי"ה בכבוד ובחביבות, אבל אמר לו בוא ניכנס בכניסה צדדית ולא ליד בית המדרש. לאחר מכן הרצי"ה אמר לרב רמר שהוא מבין שהסיבה לכך הייתה כי הוא חשש מבחורים קנאים שעלולים לבזות אותו, והרב כהנמן יצטרך לעמוד במצב לא נעים. והוסיף הרצי"ה, שלמרבה הצער אין לרב כהנמן את הגבורה להעמיד את הבחורים החצופים במקומם.

בצאתו שאלו הרב כהנמן כיצד הוא מתכוון לחזור, וכשהשיב – באוטובוס, אמר לו הרב כהנמן שזמן זה תורה, ושייסע במונית. כשהגענו לתל אביב שאלתיו: וכיצד ניסע? ענה: "מצווה לשמוע דברי חכמים". ונסעו במונית ('גדול שימושה' מח).

מזרעי הפורענות לפירות הבאושים

נדמה שאפשר לומר שזרעי הפורענות של ביזוי תלמידי חכמים וביזוי התורה שנזרעו בשנותיה הראשונות של ישיבת פוניבז', צמחו עתה לפירות באושים נוראים של חילול השם בבית המדרש. במקום שבו ביזו תלמידים את הרבנים הראשיים, שקוטנם הייתה עבה ממותניהם ביגיעת התורה, בידיעתה וביראת שמיים, הגיעו כעת עד להרמת יד וביזוי וגידוף כלפי ראשי הישיבה. בציבור החרדי והדתי מקובל לערוך עצרת תפילה על כל מיני עניינים. זה הנושא הבוער והחשוב ביותר שעליו צריכים להתפלל עתה, וכדי לפותרו צריכים מנהיגי הציבור החרדי לטכס עצה.

כבוד תלמידי חכמים

צריך להסביר: זרע הפורענות אינו בעצם חילוקי הדעות, שכן כך מקובל בעולם התורה שיש דעות שונות שנובעות מהדגשות שונות. אבל הכלל הוא שתלמידי חכמים צריכים לנהוג כבוד זה בזה, ועל ידי כך, מתוך המחלוקות ירבו שלום בעולם. ובמיוחד צריך להקפיד על כך בארץ ישראל, שעל תלמידי החכמים שבה נאמר "שמנעימים זה לזה בהלכה… ונוחין זה לזה בהלכה" (סנהדרין כד, א, ועיין יבמות סב, ב). ולכך צריך לחנך את התלמידים, שיכבדו תלמידי חכמים. אבל בפוניבז' התרשלו ולא חינכו את תלמידיהם לכך, אלא להפך, בחרו לבזות ולנאץ תלמידי חכמים חשובים בעלי דעות אחרות. על כן אין להתפלא שנגע הריב והמדון הגיע עד לתלמידי חכמים מאותו בית מדרש ומאותה משפחה, עד שאינם מוכנים לקבל על עצמם בית דין מוסכם שיפשר או יכריע ביניהם.

לשמוע לגדולי הדור

אין לנו שום מגמה של כפייה, שכן כל התהפוכות שעברנו בדורות האחרונים נועדו כדי שהרצון לשמור תורה יתעורר מתוך חירות גמורה. אולם כדי שרצון זה יוכל להתעורר, יש צורך בבירור נוקב שכולל עימות רעיוני עם העמדות החילוניות

בדרך כלל, כאשר מתנהלים ויכוחים בינינו ובין בני הציבור החרדי, אנחנו טוענים בשם התורה הכתובה והמסורה, והם משיבים ש"כך הורו גדולי הדור", ומכיוון שגדולי הדור למדו את הכול ויודעים את הכול והכריעו כך וכך, אין בטענותינו ממש.

פרט לכך שאי אפשר ללמוד כך תורה, ועמדתם מנוגדת לעמדת תלמידי החכמים הגדולים באמת, גם טענתם לא נכונה. הם אינם נאמנים באמת גם לאותם גדולי התורה שלכאורה מקובלים עליהם. הנה יש כאן ויכוח, ואיך ייתכן שציבור שנוהג על פי גדולי התורה לא מוצא פתרון? האם אין בתי דין בישראל? האם תמו פוסקי ההלכה? האם אין אפשרות שזה יברור לו דיין אחד וזה יברור לו דיין אחד ושני הדיינים יבררו שלישי, ויסדירו את המצב כהלכה? ממילא יוצא שמי שקובע הם הבריונים. בתחילה היה נראה כאילו הם מביאים תועלת בוויכוח נגד הרבנים הציונים, ועתה הם שולטים ברחוב החרדי.

דרך ארץ

כמדומה שהתיקון צריך להיות שלם ורחב, תוך הדגשת היחס הראוי לערך שנקרא 'דרך ארץ', וכפי שאמרו חכמים "אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות ג, יז). בכלל דרך ארץ האחריות לפרנסה, כבוד והתחשבות בעניינים שבין אדם לחברו, וכן כבוד והערכה לפועלם המבורך של אנשים שדעותיהם שונות – חיילים, מדענים, חקלאים, עובדי כפיים ומפתחי המשק.

האלימות כלפי יסודות אמונת ישראל ותורתו

בדרך כלל כשאני כותב דברי הסתייגות מהשיטה החרדית בענייני תורה, ארץ ישראל ופרנסה, אני מקבל תגובות רבות מבני הציבור החרדי. רוב הטענות הן שאינני מכיר מספיק את הציבור, ובאמת מתרחשים עתה תהליכי עומק של רבים שלומדים מקצוע ויוצאים לעבודה. וגם היחס לארץ ישראל הוא הרבה יותר חיובי ממה שנראה מדפי העיתונים החרדיים ונשמע מפי דובריהם הרשמיים. הכותבים מציינים שתהליכים אלו זוכים לגיבוי ולתמיכה שקטה של רבנים חשובים. זה כמובן מעודד ומשמח, אבל מדוע התמיכה בכל הדברים הטובים הללו צריכה להיות בחשאי, ואילו האלימות והגידופים כלפי יסודות אמונת ישראל ותורתו הם בגלוי, ובאצטלא של קדושה ויראת שמיים?

יסודות האמונה והתורה שהתכוונתי כאן הם: קדושת העם כולו, כולל השובבים שגם הם נקראים בנים. קדושת הארץ כולה, כפי שמבואר בפרשיות רבות בתורה. ערך מסירות הנפש על יישוב הארץ והגנת העם. בניין העולם ותיקונו כמנהג האבות, כמסופר באריכות בתורה ובחז"ל. כאשר מתנכרים לעיקרי האמונה הללו, ממילא גם לימוד התורה והבנתה בשאר התחומים נפגם.

הביקורת על המנהיגים

הדברים הכואבים שאני כותב כאן אינם מכוונים כנגד המוני היהודים התמימים והטובים, יראי ה' שעוסקים בתורה באהבה ובמסירות, מדקדקים בהלכות ובמנהגים, מקימים משפחות נפלאות באהבה ובנאמנות אין קץ, מתמסרים לגידול משפחות ברוכות בילדים, מהדרים בכיבוד הורים וכו' וכו'. דבריי מכוונים כלפי המנהיגים שמעצבים תפיסת עולם שמנוגדת להדרכת התורה, או שמשתמטים מחובתם להורות את דרך התורה בטענה שאסור לשנות דבר ממה שנהגו בעבר.

הפערים שהתרחבו

צריך להוסיף: הפער בין עמדות התורה ובין אורח חייו של הציבור החרדי הלך וגדל במרוצת השנים. אמנם כבר מתחילה הוויכוח העקרוני היה עמוק ונוקב, אבל בפועל עוד לא נוצר בציבור החרדי הניכור החמור כלפי ערכי התורה היסודיים. כאשר הרצי"ה כיבד את הרב כהנמן זצ"ל וחבריו, הוא כיבד רבנים שהעריכו מאוד את יישוב הארץ ואף את מדינת ישראל במידה כזאת או אחרת. הם התייחסו באופן חיובי לאנשים עובדים שמפרנסים את משפחתם ועוסקים ביישובו של עולם. רוב הציבור החרדי היה עובד לפרנסתו, ורובו גם התגייס לצבא והשתתף במלחמות במסירות נפש. היו להם כמובן טענות קשות וצודקות כלפי מנהיגי המדינה החילוניים, אבל היחס העקרוני ליישובו של עולם היה חיובי. הנה למשל, החזון איש, שגם אנחנו כמובן מעריכים את גדולתו בתורה, אהב מאוד את ארץ ישראל והעריך את מתיישביה עובדי אדמתה. החזון איש גם נהג כבוד כלפי גדולי התורה, כדוגמת הרב קוק והרב משולם ראטה זכר צדיקים לברכה.

דברי תורה צריכים חיזוק

"תנו רבנן, ארבעה צריכים חיזוק ואלו הם: תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ" (ברכות לב, ב). על חיזוק דרך ארץ עמדנו. ועתה נעסוק בהתחזקות בתורה.

נוכח התהליכים החיוביים של התקרבות בין הציבור הדתי והמסורתי, יש להתחזק באהבת התורה ובמחויבות לקיומה בשלמות. החלק החיובי שכבר אנו פוגשים הוא התחזקות באהבת התורה, שנובעת מתוך אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל, ואחווה ורעות בין יהודים שמוצאים בתורה זהות משותפת.

אולם אין להסתפק בכך. אשרינו שבחר בנו ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים ונתן לנו את תורתו, שרק על ידה ניתן באמת לתקן את העולם, להביא מזור לתחלואיו המוסריים, ולתת מקום לקיומם של כל הערכים החשובים.

צריך שהיעד יהיה ברור: החיבור המבורך בין כל הציבורים צריך להיות גשר למחויבות גוברת והולכת ללימוד התורה ושמירת מצוותיה. כמדומה שאין מסורתי שיתלונן כנגד עמדה זו, ובלבד שלא תהיה שום כפייה, אלא רק מתוך עומק התורה ומתיקותה יתעורר הרצון לקיומה. טעמו וראו כי טוב ה'.

ביקורת על החילוניות

כהמשך לכך, יש צורך לחדד את הביקורת הגלויה נגד החילוניות המתנכרת לזהות הלאומית והתרבות הרוחנית של ישראל. לא כלפי היהודים החילונים הביקורת מופנית, אלא נגד תפיסת העולם החילונית החותרת נגד ערכי היהדות, העם והארץ. אין לנו שום מגמה של כפייה, שכן כל התהפוכות שעברנו בדורות האחרונים נועדו כדי שהרצון לשמור תורה יתעורר מתוך חירות גמורה. אולם כדי שרצון זה יוכל להתעורר, יש צורך בבירור נוקב שכולל עימות רעיוני עם העמדות החילוניות.

חוקי יסוד המדינה היהודית

לשם כך גם ראוי להמשיך ולפעול לקביעת חוקי יסוד שיגדירו את זהותה היהודית של המדינה, ובכלל זה לקבוע בחוק יסוד את ערך לימוד התורה כעניין מרכזי בזהותה ובחזונה של מדינת ישראל. וזאת מתוך אמונה שעל ידי לימוד התורה וליבונה אל מול כל הסוגיות החברתיות והבינלאומיות העומדות על הפרק – נוכל להביא ברכה רבה לעמנו ולעולם כולו.

עד כמה לדבוק במנהגי אבות?

מנהגי אבות

כבוד הרב, עניין שמירת מנהגי אבות מטריד אותי מאוד, ואיני מוצא מנוח לנפשי.

צריך להדגיש שמנהג אבות חל רק על מנהגים ידועים שאדם ראה בביתו, ולא לגבי מנהגים שראה אותם כתובים בספר. וצריך להוסיף, שהדבקות בנוסח אבות צריכה להיות בנועם ומתינות, בלי להעיק על הילדים או קרובי המשפחה בתוכחות על דקדוקי דקדוקים, שרק ירחיקו אותם ממנהג אבות

משפחתי מיוצאי גרמניה. נהגנו בביתנו כמורשת אבותינו – למשל, ליטול ידיים לפני הקידוש בשבת ולשמור שלוש שעות בין בשר לחלב. כידוע לרב, מדובר במנהגים שיסודם בהררי קודש ובקהילות גרמניה נלחמו עליהם שלא לזוז מהם. כך גם בענייני תפילה: מניחים תפילין לאחר אמירת קרבנות, ברכות התורה לפני קרבנות, אין אומרים "אין כאלוקינו" ביום חול, וכך עוד דיוקים רבים בנוסחאות התפילה.

אך בעניינים רבים אני חושש לנהוג כמנהג אבותיי, שהרי בארץ נהגו כמנהג המחודש של הפרושים תלמידי הגר"א. וטוענים נגדי שמנהג המקום מחייב, וממילא התבטלו הנוסחים השונים. אלא שלא ראינו שנהגו זאת בשום ציבור מלבד הציבור האשכנזי-גרמני. אין מוחים בידי מרוקאים ואלג'יראים ששומרים על נוסחיהם, וכן בכל חסידות משמרים את מנהגיהם המיוחדים.

ויש להעיר ולהוסיף שמנהג אשכנז עתיק וקדמון בהרבה ממנהג הפרושים, שכידוע אינו אפילו מנהג הגר"א המדויק, ומעציב אותי שמנהגנו נשכח והולך. האם כדאי לעבור דירה למקום שבו יש מניין בנוסח אבותיי המדויק?

תשובה

יישר כוחך על ההתקשרות העמוקה שלך למנהג אבות, ובמיוחד למנהג ותיק ומדויק של קדושי ישראל שמסרו נפשם על קידוש השם באשכנז. וכך ראוי לך להמשיך במנהגי הסעודה, הקידוש וכל כיוצא בזה.

כדרך אגב אספר לך, שאף משפחת אמי נהגה כמנהג אשכנז. אמנם מצד משפחת סבו של אבי, שעלתה מאוקראינה, אנחנו נוהגים ליטול ידיים לאחר הקידוש. אולם פעם התארחתי אצל משפחה שנוהגת להקדים את הנטילה, ושאלו אם ארצה שישנו את מנהגם לכבודי. והשבתי שלהפך, זו הזדמנות בשבילי לקיים את מנהג אבותיי מצד משפחת אמי.

לגבי נוסח התפילה, הכלל הוא שבכל הדברים שהיחיד אומר, תאמר כמנהג אשכנז המדויק. ורק כאשר צריך לומר דברים בקול, אל תפרוש מן הציבור אלא תאמר כמותם. וכשאתה חזן, אם מדובר בבית כנסת שמניח לכל חזן להתפלל כמנהגו, תתפלל כמנהגך. אמנם בדברים שההבדלים בין המנהגים גדולים מאוד, תאמר כמנהג הרבים.

זוהי ההדרכה המאוזנת, ששומרת מחד על הלכידות הקהילתית ומאידך על מסורת האבות. אמנם לאחר שתקום הסנהדרין במהרה בימינו יוכלו חבריה לקבוע מנהג אחיד, אבל בינתיים טוב לקיים את המנהגים המגוונים, שלכל מנהג ערך מיוחד. והעיקר החשוב ביותר הוא הערך של המשכת מסורת אבות, שכן זו השלשלת שעל ידה כל יהודי מתקשר אל הדורות הקודמים, עד אבות האומה ומתן תורה.

מה הם מנהגי האבות המחייבים

אמנם צריך להדגיש שמנהג אבות חל רק על מנהגים ידועים שאדם ראה בביתו, ולא לגבי מנהגים שראה אותם כתובים בספר, שלגביהם יש אמנם מעלה של שמירת הגוונים, אבל המעלה העיקרית של קיום מסורת אבות לא קיימת. וצריך להוסיף, שהדבקות בנוסח אבות צריכה להיות בנועם ומתינות, בלא להעיק על הילדים או קרובי המשפחה בתוכחות על דקדוקי דקדוקים שרק ירחיקו אותם ממנהג אבות.

מנהגים שנויים במחלוקת

לגבי מנהגים שנויים במחלוקת שרבים מגדולי ישראל מחו כנגדם, אם אלו מנהגי אבות שרק כתובים בספר ואינך זוכר אותם מבית אביך – אין לקיימם, הואיל ואין להם תוקף של מנהג אבות.

ואם אתה זוכר אותם מבית אביך, אזי אם יש לגדולי הרבנים מבני עדת אשכנז תשובות על הקושיות, נכון להמשיך במנהג אבות. וכך נוהגים כל יוצאי אשכנז לגבי אמירת הפיוטים בשלוש ברכות ראשונות של הימים הנוראים.

מעבר דירה

אם יזדמן לך צורך לעבור דירה, אכן טוב לעבור למקום שבו יש בית כנסת כמנהג אבותיך. אך זאת בתנאי שבאותה קהילה ינהגו כתורה ביחסם לדרך ארץ, כלומר שיהיה להם יחס חיובי לפרנסה ומדע, או לכל הפחות שלא יהיו בעמדה מתנגדת, כפי טעותם של חלק מהחרדים. כי היחס הנכון לפרנסה ולמדע הוא הרבה יותר חשוב ויסודי מנוסחי התפילה.

האם יש חובה להורים לתת מעשר מנכסיהם לנישואי ילדיהם?

אכן מצווה להורים לתת מעשר מנכסיהם כדי לחתן כל אחד מילדיהם, כמבואר בגמרא (כתובות נב, ב): "ועד כמה (צריכים ההורים לתת לחתונת בתם)? אביי ורבא דאמרי תרוויהו (אמרו שניהם): עד לעישור נכסי" – (מעשר נכסים). ולכן אם נפטר האב בלי שהביע את דעתו כמה הוא רוצה לתת לחתונת בתו, נותנים עשירית מנכסיו (כתובות סח, א; שו"ע קיג, א), אבל אין כופים על כך (רמ"א ע, א).

וכן הדין לגבי חתונת הבן. וכתב מהר"מ מינץ שאסור לתת לבת יותר מעשירית הנכסים, כדי שלא להפלות לרעה את הבנים (יעויין שו"ת מהר"ם מינץ א, לא; תוס' בשם רבנו חננאל, כתובות נ, ב, 'ומאי').

אולם כתבו הפוסקים, שבפועל פעמים רבות לא נהגו כן (רמ"א קיג, א; ט"ז א). משום שלעתים המציאות הכלכלית הייתה דחוקה עד שאם ההורים לא נתנו לבת חומש מנכסיהם ואף יותר, לא היו יכולים למצוא לה חתן והייתה נשארת גלמודה כל ימי חייה.

מצוות מעשר נכסים לחתונה בימינו

אמנם קשה להתאים את הדרכת חכמינו לימינו. תוחלת החיים שלנו התארכה לממוצע של שמונים שנה ויותר, שמתוכם אדם ממוצע צריך לחיות מכספי הפנסיה כ-15 שנים. ואם לא ידאג לחסוך סכומים נכבדים לקרנות פנסיה, יסבול בזקנותו ממצוקה. לעומת זאת, בעבר תוחלת החיים הממוצעת של אדם מבוגר הייתה כחמישים-שישים שנה, כך שימי הזקנה שבהם לא עבד היו קצרים בהרבה.

עוד הבדל משמעותי: בעבר עשירית הנכסים נועדו לבניית בית (של חדר אחד), למתן אמצעים לפרנסת הזוג (כדוגמת חלקת אדמה) ולסעודת החתונה. לעומת זאת, כיום עלויות ההכשרה המקצועית גדלו והתייקרו לאין שיעור, אבל לאחר שיהיה לאדם מקצוע, יוכל להרוויח יותר מכדי צורכו ולזכות לרווחה שבדורות הקודמים לא חלמו עליה.

בעבר נער היה מתחיל לעבוד אצל אביו או אצל אומן אחר, ותוך כדי עבודה היה לומד את המקצוע ואף מקיים את עצמו ללא שום עלויות להורים. ואילו כיום ההורים צריכים לפרנס את ילדיהם על פי החוק עד גיל שמונה עשרה, ובדרך כלל נוהגים לפרנסם עוד מספר שנים, וזאת כדי שיתחנכו, יתבגרו וילמדו מקצוע, ויוכלו לעמוד על רגליהם ולהקים משפחה ולהתפרנס בכבוד.

על איזה גודל משפחה דיברו

עוד מוכרחים לומר, שחכמים דיברו על משפחות שזכו לחתן לכל היותר שישה או שבעה ילדים. גם מי שלא סבל מבעיות עקרות או חוליים אחרים לא זכה לחתן יותר ילדים, מפני שרוב הילדים היו נפטרים בשנות הינקות והילדות. בפועל, ברוב המשפחות לא הגיעו יותר מארבעה ילדים לחופה. וכך גם לאחר שנתנו עשירית נכסים לכל ילד, רוב הנכסים נשארו להורים כדי שיוכלו להמשיך להתקיים על ידם בכבוד.

ועלינו להודות לה' על הברכה שנפלה בחלקנו בדורות האחרונים, שבזכות התקדמות הכלכלה והרפואה, משפחה תורנית וחרדית ממוצעת זוכה לכשמונה ילדים, כאשר לא מעטים זוכים אף ליותר. בכל אופן ברור שחכמים לא התכוונו שהורים שזכו לעשרה ילדים, יחלקו להם את כל רכושם בחיים ויישארו אביונים למשך שלושים שנה עד שיעלו לישיבה של מעלה.

הלכה למעשה

נחזור להלכה: מכיוון שתנאי חיינו השתנו מאוד וגם קשה לחשב את כל נכסיו של האדם (עם הקרנות, הפיצויים וכדומה), יש להבהיר תחילה את מגמת המצווה, שהיא לסייע לילדים להתחתן ולקיים את משפחתם.

לפיכך, המצווה המוטלת על ההורים היא לסייע לילדיהם במימון החתונה ובקניית הרהיטים הראשונים בהתאם למצב הכלכלי, וכן לרכוש מקצוע שמתאים לכשרונם, שעל ידו יוכלו לפרנס את משפחתם בכבוד ולקנות בית. ואם יש ביכולתם – טוב שגם יסייעו להם בקניית הבית.

בדרך כלל, סך כל ההשקעות בחינוך הילדים ובהחזקתם בעת שהם לומדים מקצוע ועלויות החתונה, יכול להגיע לכדי עשירית מהנכסים הנצברים עד לאותה תקופה. אבל אין צורך לחשב זאת באופן מדוקדק.

כל מה שכתבתי לגבי המצווה על ההורים לסייע לילדיהם בחתונתם, הוא כאשר הילדים מתחתנים עד גיל 24, הגיל הראוי לפי דברי חכמים, שבגיל זה עזרת ההורים חשובה ומסייעת מאוד לקיום החתונה. אבל ככל שהילדים גדלים, הם אמורים לחסוך לעצמם כסף, וחובת ההורים לסייע להם הולכת ופוחתת.

לחנך לערך הנישואין

ולפני הכול, מצווה מן התורה על ההורים לחנך את ילדיהם לתורה ומצוות, שנאמר: "ולימדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט), והכוונה ללמדם תורה כדי שישמרו מצוות. ואחד העניינים החשובים והמרכזיים ביותר בתורה הוא ערך הקמת המשפחה, שמקפל בתוכו את כל הערכים כולם, כמו: ואהבת לרעך כמוך, נאמנות, גילוי אחדות, לידת ילדים, בריאות הנפש והגוף, קירוב הגאולה וכו'. ומצווה על ההורים להרבות בדברי חינוך על הערכים השונים שמתגלים דרך הנישואין.

פעמים שהורים מתנים את צערם וכאבם הנורא על שילדיהם לא מתחתנים. הבעיה היא שכאשר הילדים מבוגרים כבר קשה לחנכם. על ההורים להקדים תרופה ולחנך את הילדים לכך בעודם צעירים. ולפני שיגיעו לפרקם, יאמרו להם שיעמדו לצדם ויעזרו להם כפי יכולתם.

התקשורת

ראוי להוסיף שהעיסוק המוגבר של התקשורת במסורבות גט ובנשים מוכות, אינו מועיל בלשון המעטה לעידוד הנישואין. כאשר ילדים ונערים שומעים על כל הבעיות, ומנגד לא מדברים על המעלות והערך והמצווה שבנישואין, אין פלא שהם מתקשים להינשא. לצערנו ישנם גם מוסדות דתיים שבמשך כל שנות התיכון מרבים להביא הרצאות על מסורבות גט ונשים מוכות ושוכחים להקדיש פי עשרה זמן לערך הנישואין.

חובה אמנם להיאבק בעוולות הללו ולתקנן ככל האפשר, אבל אסור שהעיסוק בהן יעיב על כל הטוב שבחיים.

איך להתחתן צעירים ולהסתדר בחיים

מכתב מאמא בעניין הקביעה שיש להינשא לכל המאוחר עד גיל עשרים וארבע • האם בחור שלומד בישיבה ומשרת בצבא יכול להקים משפחה בגיל צעיר בלי שהעול הכלכלי ייפול על ההורים? • מי שאינו יודע בבירור שהוא מתאים לחינוך או לרבנות, צריך מיד בתום מסלול ההסדר להתחיל ללמוד מקצוע • תשובה לאם: מצוותם של ההורים ואחריות החברה כולה לסייע לצעירים לשלב נישואין עם לימודי מקצוע • מצוקתן של נשים גרושות דתיות אשר סובלות מסטיגמה שלילית ומתקשות למצוא בן זוג לאחר שעברו את גיל הפוריות

ענייני חתונה

לפני כחודש וחצי עסקתי במצוות החתונה, והרחבתי בבירור ההלכה שחייב אדם להתחתן עד גיל עשרים כדי לקיים את מצוות הנישואין ומצוות פרו ורבו, ושזמנינו מוגדר כשעת הדחק, שמותר בה לכתחילה לדחות את המצווה עד גיל עשרים וארבע. אמנם אין כוונת המצווה לחייב אדם להתחתן עם בת זוג שאינה מתאימה בעיניו, אלא לחייבו להשתדל מאוד להתחתן עד גיל עשרים וארבע.

בעקבות מאמרים אלו הגיעו תגובות רבות, ומתוכן אציג תגובה חשובה שיוצאת מלב אוהב, דואג ואחראי. כמדומה שהדיון בה יכול להועיל לרבים.

תגובה מאמא

מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת אחר כך, כשהילדים יגיעו לפרקם, שאז צריכים ההורים לעודד אותם להתחתן ולסייע להם בעצה ובעזרה כספית, ובזה הם שותפים בהמשכת הדורות. ונראה שכיום, חלק משמעותי מהעזרה של ההורים צריך להיות מכוון כדי להקל על ילדיהם לעמוד באתגר הגדול המשלב יחד נישואין עם לימודים מקצועיים

שלום רב, כבוד הרב. אני מתארת לעצמי שבעקבות המאמר על גיל הנישואין הרוחות סערו בשבת בבתים רבים. כאמא לבנים ובנות בגיל המדובר פחות או יותר (חלקם נשואים וחלקם לא), אני רוצה להתמקד בגיל הנישואין המומלץ.

ציטטת מדבריהם של חכמים, הרמב"ם וכו', המדגישים שעל הבחור להתכונן היטב לאתגר הנישואין: ללמוד תורה וגם ללמוד מקצוע, כדי שיוכל לפרנס את משפחתו. ועם זאת כתבת שבימינו אפשר לדחות את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע, משום שההכנות אורכות יותר זמן, ומצוות השירות בצבא מעכבת.

לא הצלחתי להבין כיצד עד גיל עשרים וארבע הבחור גם יבנה את עצמו מבחינה תורנית, גם ישרת בצבא (ואפילו שירות מקוצר), וגם ילמד מקצוע בכדי שיוכל לפרנס את משפחתו (כפי שהוא מתחייב בשטר הכתובה!).

בפועל, הבחורים הנאמנים לדברי הרבנים בישיבות השונות, נשארים ללמוד בישיבה ולבנות את עצמם תוך דחיית השירות הצבאי, ומתחתנים בגיל צעיר – במקרה הטוב לאחר שירות בצבא, ובמקרים רבים לפני שירות או תוך כדי שירות (שזו גם כן בעיה מבחינת האישה). רק לאחר מכן הם לומדים מקצוע, בממוצע במשך כשלוש שנים.

אם הכול בסדר, הנשים נכנסות מיד להיריון – כי אסור לדחות, ומתקשות לסיים את לימודיהן או למצוא עבודה לפרנסת המשפחה. ומי אמור לפרנס את הזוג הצעיר וילדיהם? במקרים רבים אנו, ההורים, צריכים לתמוך תמיכה נכבדה וקבועה, במשך שנים רבות!

אי אפשר לעודד את הצעירים והצעירות להינשא בגיל צעיר ולא לדחות את מצוות "פרו ורבו", מבלי להתייחס בפירוט להשלכות הנובעות מכך. העובדה היא שרוב גדול מאוד מקרב הזוגות הצעירים, פשוט סומכים מלכתחילה על תמיכתם הכלכלית הקבועה של ההורים, משום שאין להם מקור פרנסה אחר!

ברור שזהו מצב לא בריא מכל הבחינות, וברור שלא כל המשפחות מסוגלות לתמוך בכל ילדיהן הנשואים, וזה לא צריך להיות הפתרון האידיאלי למצב.

לעניות דעתי, הניסוח של ההוראה, או ההלכה, צריך להתמתן קצת. אי אפשר "לזרוק את הבחור למים" לכל המאוחר בגיל עשרים וארבע בתקווה שיסתדר בעז"ה, ובידיעה שהוא בעצם לא מסוגל לפרנס את משפחתו.

הרבנים צריכים להתייחס גם לנושא עול הפרנסה ורכישת המקצוע, והכנת הבחור לחיי המשפחה באופן נרחב.

תשובה

אני מסכים עם עיקר טענותייך, אבל מסקנתי היא שבתוך המציאות המורכבת הזאת צריכים לפלס דרך לקיום דברי חכמים.

למשל, לגבי לימודים בישיבה: מי שאינו יודע בבירור שהוא מתאים לחינוך או לרבנות, צריך מיד בתום מסלול ההסדר להתחיל ללמוד מקצוע. אגב, אצלנו בישיבה לא מאפשרים לבחורים להמשיך ללמוד מעבר לכך בישיבה. לשם כך יצרנו את תוכנית 'שילובים' שבה לומדים לימודים אקדמיים מלאים באחת האוניברסיטאות, ובמקביל משלבים לימוד של כמה שעות בכל יום בישיבה, ועל כך מקבלים התלמידים מלגה שמסייעת לקיומם בשנות הלימודים.

מנגד, כאשר אין משתדלים להתחתן בגיל שקבעו חכמים, רבים נכנסים לקשיים עצומים במציאת בת זוג, ומתעכבים שנים רבות מעל ומעבר למה שתכננו, ולבסוף מתחתנים עם הרבה פחות התלהבות, שמחה ואהבה. כי הגיל המתאים לנישואין הוא הגיל הצעיר (השבוע אשתי העבירה שיחה למאות הורים ואנשים שקיבלו על עצמם לעזור לרווקים להתחתן. הסיפורים העצובים שהיא שמעה לאחר שיחתה, מוכיחים מתוך כאב וייסורים עד כמה צדקו חכמים שקבעו שצריך להתחתן בגיל צעיר).

אמנם הקשיים שהועלו במכתבך נכונים, ולשם כך כדאי לקרוא כמה סעיפים מספרי 'שמחת הבית וברכתו', שבהם התייחסתי לסוגיה זו. ואצטט כאן מקצתם.

מצוות הצעירים, ההורים והחברה

מצוות הנישואין מציבה כיום בפני הצעירים, ההורים והחברה אתגר גדול. בתוך שנים ספורות עליהם לבסס את תפיסת עולמם התורנית, לרכוש מקצוע מתאים לכישרונם ולהקים משפחה, כאשר הבנים נדרשים גם לשרת בצבא ולהרבות יותר בלימוד תורה.

החובה הראשונה מוטלת על הצעירים, שצריכים לתכנן היטב את דרכם, שלא יאבדו זמן בשנים היקרות הללו. שכן גם לאחר שהגדרנו את זמננו כשעת הדחק, שבה מותר לדחות את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע – המבזבז את זמנו בשנים הללו דוחה את קיום המצווה. לפיכך, חובה על הצעירים לפלס לעצמם את הדרך שבה יוכלו לשלב את כל הערכים יחד: להינשא בגיל צעיר, ועם זאת לרכוש מקצוע שהולם את כישרונם, כדי שיוכלו לפרנס את משפחתם ולתרום ליישובו של עולם.

החובה השנייה מוטלת על ההורים, וכפי שאמרו חכמים (קידושין כט, א; ל, ב) שחובה על ההורים להשיא את ילדיהם, שנאמר: "קחו נשים והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות" (ירמיה כט, ו). כלומר, מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת אחר כך, כשהילדים יגיעו לפרקם, שאז צריכים ההורים לעודד אותם להתחתן ולסייע להם בעצה ובעזרה כספית, ובזה הם שותפים בהמשכת הדורות. והורו חכמים להורים להקדיש כעשירית מנכסיהם לחתונת כל אחד מילדיהם. ונראה שכיום, חלק משמעותי מהעזרה של ההורים צריך להיות מכוון כדי להקל על ילדיהם לעמוד באתגר הגדול המשלב יחד נישואין עם לימודים מקצועיים.

גם החברה ככלל מחויבת ליצור בעבור הצעירים את התנאים הטובים ביותר לקיום מצוות הנישואין בזמנה. לשם כך צריך לייעל ככל האפשר את לימודי המקצוע, לסייע לצעירים במציאת פתרונות דיור ומעונות במחירים סבירים, ולהקדים ככל האפשר את לימודי המקצוע של הנשים, כדי שבשנים הראשונות יוכלו לסייע יותר בפרנסת המשפחה.

חשוב לדעת, שיחד עם הקשיים שהחיים המודרניים מציבים, יש בהם גם פתרונות. אמנם לימודי המקצוע נעשו ארוכים יותר, אולם מנגד – ההשקעה בהם משתלמת, ולכן הבנקים מוכנים להעניק להם הלוואות שתשלומיהן יגיעו לאחר תחילת העבודה.

אלו מקצת הדברים ששלחתי לאם.

תגובת האם

כבוד הרב, תודה רבה על תשובתך המפורטת! החידוש הגדול, לגביי, הוא בחובת ההורים לעזור.

סיפרת לגבי הישיבה שלך, אולם ברוב הישיבות המצב שונה, לצערנו. הרבה בחורים לומדים בישיבות גבוהות ציוניות, שם כל בחור מתגייס בזמן אחר.

בנוסף לכך ברוב הישיבות, גם בישיבות ההסדר, ישנה אפשרות לבחורים להמשיך ללמוד בישיבה כאוות נפשם, גם לאחר שיעור ה', ורבים עושים זאת בעידוד הרבנים, במקום ללמוד מקצוע (שמעתי תירוץ מעניין של בחור שטרם התחתן, שהוא לא רוצה להגיע לאקדמיה ולחברה המעורבת כשהוא רווק…).

תודה רבה ויישר כוח.

מכתב כואב על זיווגן של גרושות

שלום לכבוד הרב. הנני עוקבת בשמחה מדי שבוע אחר דבריך המאירים את הנפש. לאחרונה עסקת בהרחבה בזיווגם של צעירים, ורציתי לעורר את תשומת הלב לבעיה כאובה: זיווגן של נשים גרושות בגיל חמישים.

על הגרושות הדתיות יש סטיגמה שהן נשים לא ראויות ולא אמינות, וחבל. לא כולנו בגדנו או התנהגנו בחוסר צניעות. בגלל איסור לשון הרע הסיבות לגירושין לא מתפרסמות, וכך רבים אינם יודעים שיש בעלים מכים ומתעללים ומשפילים, וקצרה יד הרבנים מלהושיע. הבעיה נעשית עוד יותר כאובה כאשר אנו, הנשים שכבר אינן צעירות כל כך, מחפשות בן זוג ראוי שאיתו נוכל להזדקן בכבוד.

ניסיתי לקיים בניין שלם לתפארת, אבל הוא לא אהב אותי כגופו ולא כיבד אותי יותר מגופו והברכה לא הייתה מצויה. השיח היה אלים ומזלזל, והעצב שרר במשפחתנו.

לדאבוננו כבר איננו יכולות להיות עזר למצוות פרו ורבו, והיא אשר מכשילה אותנו בדרך לאושר. רוב הגברים מעדיפים נשים צעירות מהם בכמעט עשר שנים.

אמרו חכמים: "כל המגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". אני אחת מאותן הנשים שמזילים עליהן דמעות, ואני ממשיכה להזיל דמעות בשל ניכור החברה שממנה ינקתי ערכים ואמונה שלמה. ועדיין נותרה בי תקווה שלא ישפטו אותנו לרעה, שתינתן לנו הזדמנות נוספת.

נזקקתי לאומץ רב כדי להציל את נפשי ונפש ילדיי. בחסדי שמיים יצאתי לגאולה מבית כלאי, ולא אומר עוד "א לי א לי למה עזבתני" אלא "ארוממך ה' כי דיליתני". ואין בי עצב כי אם שמחה על שזכיתי לברך גם על הרעה. אבל עתה אני כל כך רוצה לגמול טוב, להיות עזר כנגדו. להקים בית שתשרה בו אהבה, אחווה, שלום ורעות. שנזכה להקים בניין שלם מחורבות ירושלים במהרה בימינו אמן.

האם כבוד הרב יכול לעודד ולהשיא עצה, ואולי אף לעזור להרגיע את חשש הגברים מהגרושות הדתיות, שכל רצונן לפתוח דף חדש ולהקים בית שלם ומבורך?
__
לצערי אין בידי עצה מועילה. אולי פרסום מכתב זה יעורר לבבות ויעלה כתפילה למען כל הבודדים הנכספים לבנות זוגיות באהבה, קדושה ושמחה.

לעקור את הטרור משורשיו האסלאמיים

הטרור האסלאמי כבר הפך לשגרה, אבל במערב לא מבינים את שורשיו • חכמי המערב מתכחשים לכמיהה האנושית לחיי אמונה מלאים תוכן וחזון אידיאלי • מרכזיותם של הכוח והכבוד באמונת האסלאם והשפעותיהם החברתיות והתרבותיות • מצוות הג'יהאד כביטוי לעוצמת שלטונו של הא ל • המוסלמי רשאי להניח את נשקו רק כאשר אין לו סיכוי לנצח • קצבאות הרווחה מתפרשות כמס שהכופרים צריכים לשלם למוסלמים • כך מדינת ישראל מעודדת אורח חיים מוסלמי נצלני • האם אירופה תצליח לעשות תשובה ולהשתחרר משנאת היהודים?

הטרור המוסלמי

רצח היהודים הקדושים בפריז רק מפני היותם יהודים, מעורר את הצורך להתייחס אל המצב החברתי-דתי שמחולל את הפיגועים המזוויעים הללו.

המתח הגובר בין המערב למוסלמים

הדרך היחידה לפטור את המוסלמי מחובת המלחמה היא ליצור מצב שבו לא תהיה בידו שום יכולת וסיכוי להצליח. רק אז מבחינת הדין המוסלמי הוא פטור מהכורח לנהל מלחמה. אז עליו להמתין שנים ודורות, תוך הבטחה פנימית שכאשר תבוא שעת הכושר, הוא ישוב להילחם

לא היה חידוש בפיגועי הטרור בצרפת זולת מקום התרחשותם, בלבה של אירופה – בפריז. כבר שנים שטרוריסטים מוסלמים רוצחים מאות ואלפי אנשים מדי חודש. הם רוצחים בני דתות אחרות, ועוד יותר מזה – בני פלגים יריבים באסלאם. מספר הנרצחים עולה בהתמדה ומתפשט לעוד ועוד ארצות. אולם מנהיגי המדינות החזקות במערב, למרות הזעזוע, מפטירים כאשתקד. מדובר לדעתם באנשים מתוסכלים ומעורערים בנפשם שאין להם פרנסה, או ב"עם" עשוק שתובע את "זכויותיו" מהיהודים שכבשו את מולדתו. הם מתעלמים מהשנאה הצרופה שמוסלמים מביעים בגלוי – כלפי המערב ככלל וכלפי ישראל בפרט.

הביקורת על עמדת המערב ומומחיו

חכמי המערב מאמינים שכל האנשים רוצים להיות כמותם. ואלה שלא יודעים על כך, זה רק משום שהם נמצאים עדיין בדרגת התפתחות נמוכה, ותהליך ההתקדמות יוביל אותם בהכרח לתפיסה המערבית, לפיה כל בני האדם רוצים חופש, רווחה חומרית וחירות לבחור בדת או בתחביב אחר שמוצא חן בעיניהם.

היתרון הטכנולוגי והכלכלי שהשיגו חכמי המערב (בזכות תרומות משמעותית של יהודים), מפריע להם להבין את כמיהותיו העמוקות של האדם לחיים מלאי תוכן וחזון אידיאלי שמבוססים על אמונה. שפע המותרות יוצר מעין מסך שמסתיר מעיניהם את הלבה הרותחת במעמקי נשמתו ותהומות נפשו של האדם, שיכולה להתפרץ לכיוון שלילי של קנאות, הרס ושנאה, ומנגד – לכיוון חיובי של אמונה, בנייה ותיקון. לכן הם מתקשים להבין את המניעים של אויביהם ויריביהם. לא פחות חמור, הם גם לא מצליחים לנתח את שורשי המשברים שפוקדים את ארצותיהם, שבאים לידי ביטוי באובדן זהות, פירוק המשפחה ומשברים קשים בחינוך הילדים.

דת האסלאם

הכול מתחיל מהתפיסה הדתית האסלאמית, אשר רואה את הא ל כגיבור כול יכול, שהכול צריכים להיכנע לפניו ולקבל באופן מוחלט את מרותו. מתוך חמש המצוות העיקריות של האסלאם, ארבע עוסקות במישרין בכבוד הא-ל ובכניעה כלפיו:
א) קבלת האמונה בו.
ב) התפילה אליו חמש פעמים ביום, כאשר עיקרה כריעה ואמירת שבעה פסוקים 17 פעמים, שבהם משבחים את אללה ומקבלים את אדנותו.
ג) צום הרמדאן.
ד) העלייה למכה (המצווה הנוספת היא מתן צדקה לעניים, שגם היא מבטאת שהכסף הוא של אללה ולא של האדם).

גם השבח וההודאה לאללה הם מתוך יחס של כניעה וכבוד.

השפעתה על היחסים בין אנשים

עמדה זו מקרינה על כל מערכות היחסים הבין-אישיות, שמבוססות על כבוד. האישה חייבת לכבד מאוד את בעלה, וגם הבעל חייב לדאוג לאשתו, לפרנס אותה ולהגן עליה, וזהו כבודו. כמובן שגם הילדים חייבים לשמור על כבוד הוריהם. גם היחסים שבין אדם לחברו מבוססים על כבוד רב, שמתוכו מגיעים לנדיבות אצילית, שנותנת מקום לרעות ואחווה.

מכיוון שהכבוד חשוב כל כך, עלבון הוא דבר בלתי נסבל שמערער את תשתית הקיום, ומוכרחים להגיב עליו בחומרה יתרה, עד הביטוי השגור והמחריד של "רצח על כבוד המשפחה".

מכיוון שהכוח והשלטון תופס מקום מרכזי, ממילא שליט שלא נודע כחזק ואף אכזר, אינו יכול לשרוד בתרבות המוסלמית. לכן השיטה הדמוקרטית אינה מסוגלת להעניק יציבות לארצות האסלאם. השלטון האידיאלי בעבורם הוא שלטון סמכותי (אוטוריטרי) אשר פורש חסות ומעניק כבוד לכל נתיניו, כאב רחום שדואג לרווחת בניו.

האסלאם דת לוחמת

יש באסלאם גם צדדים חיוביים, אבל אנחנו עוסקים עתה בצדדים הקשים. לאחר חמש מצוות האסלאם העיקריות, המצווה הבאה בחשיבותה היא הג'יהאד. נאמני אללה צריכים להידמות אליו, ללכת בדרכו, לנהוג כמותו בגבורה, ולהכניע בכוח את מי שאינם נכנעים למרותו. "דין מוחמד בסיִף"!

לכוח ולחרב ישנו מעמד מרכזי בדת המוסלמית. הם מדגישים את כוחה הממשי של הדת, ומעצימים את גדולתו וכבודו של אללה בכך שהם משליטים את אמונתו על כל בני האדם. גם קריאות המואזין ברמקול ביום ובלילה הן ביטוי להשלטת הדת על המרחב, הן כלפי המאמינים עצמם והן כלפי זולתם.

לא במקרה הצליחו הערבים להשליט את האסלאם על עמים רבים, עד שכיום כמיליארד וארבע מאות מיליון בני אדם מאמינים בו. הצופן הגנטי של האסלאם מכוון למלחמה נחושה להשלטת דת מוחמד בחרב על כל העולם. הכול כשר לשם כך. והעמים הנכבשים הבינו זאת והעדיפו להתאסלם מאשר למות.

אמנם כל העמים הגיעו להישגים על ידי מלחמות וניצחונות, אולם שלא כמו בתרבויות אחרות, העיקרון של פשרה אינו מקובל באסלאם – במיוחד לא פשרה על אדמות. פשרה היא ביטוי לחולשה, ואילו המוסלמי חייב לייצג את גבורתו וחוזקו של אללה, ועליו להחזיק תמיד בחרב כדי להיות מוכן להמשך המלחמה להשלטת הדת על כל העולם.

כאשר ברור למוסלמי שאין בידו כוח לנצח את האויב, מותר לו לעשות הפסקת אש, 'תהדייה', שבה הוא צריך להתכונן להמשך מלחמת הדת. עמדה זו מבוססת על התנהגותו של נביאם מוחמד, במיוחד כלפי שבט קורייש.

כיצד להתמודד עם האיום המוסלמי

הדרך היחידה לפטור את המוסלמי מחובת המלחמה היא ליצור מצב שבו הוא יהיה אנוס לגמרי, שלא תהיה בידו שום יכולת וסיכוי להצליח. רק אז מבחינת הדין המוסלמי הוא פטור מהכורח לנהל מלחמה. אז עליו להמתין שנים ודורות, תוך הבטחה פנימית שכאשר תבוא שעת הכושר, ישוב להילחם.

לעומת זאת, כל ניסיון של פשרה עם האסלאם יוביל בהכרח להמשך הטרור והמלחמה, מפני שהוא נתפס כחולשה. שכן לפי התרבות המוסלמית, אילו היה למדינות המערב כוח לנצח את המוסלמים, לא ייתכן שהיו מבקשות פשרה. אין זאת אלא שהן מתקשות לעמוד מול התקפות הגבורה של מאמיני אללה, השהידים המהוללים, וממילא קרוב יום נפילתן. כך גם בנוגע לישראל, כל ניסיון לפשרה או הצבת "אופק מדיני", נוטע בהם תקוות שאפשר לנצחה, ומעודד את הטרור והמלחמה.

כל מי שחפץ בשקט ושלווה ביחסיו עם המוסלמים, חייב להביס אותם תחילה, ואחר כך להימנע מכל דיבורים על שלום, ולשאוף להפסקת אש יציבה תוך ניהול יחסים מכובדים.

מדיניות הרווחה מזיקה

כהמשך לנושא שעסקתי בו בפעמים הקודמות, גם מדיניות הרווחה המקובלת במדינות המערב נתפסת אצל מאמיני האסלאם כחולשה שמעודדת לוחמנות. לתפיסתם, נוצרים שלא קיבלו על עצמם את דת האסלאם חייבים לשלם מס גבוה למוסלמים השליטים – מס שבין השאר נועד לבטא את עליונות האסלאם. לכן לרבים מהמוסלמים אין הכרת תודה על קצבאות הילדים והבטחת ההכנסה שהם מקבלים במדינות המערב, שהרי הם נעלים מהנוצרים וזכאים לקבל מהם מס. זה הצידוק הדתי לתביעה להגדיל את הקצבאות ולהתמרמרות על הפחתתן.

מדיניות השמאל יוצרת אנשים כפויי טובה

זאת בנוסף לבעיה הבסיסית, שהעמדה של תנועות השמאל, לפיה המדינה חייבת לדאוג לרווחתם של כל בני האדם הנמצאים בשטחה, משחיתה את מצבם המוסרי של מקבלי הקצבאות בכך שהיא עושה אותם כפויי טובה.

העונש שהוטל על האדם הראשון לעבוד קשה לפרנסתו, מתקן את חטאו והופך אותו לאדם טוב שמבין את ערך העבודה והיצירה, ועל ידי אחריותו וחריצותו לפרנסתו הוא נעשה שותף עם הקב"ה בתיקון העולם. לעומת זאת, כאשר קצבאות הילדים והרווחה מאפשרות לרבים מבני החברה המוסלמית בצרפת לקיים רמת חיים גבוהה יותר מאשר בארצות מוצאם בלי עמל ואחריות, הם נעשים נצלנים וכפויי טובה. וכדי שהמצפון לא ייסר אותם, הם נאלצים לשנוא ולהטיח האשמות באלה שמעניקים להם את הקצבאות על שאינם מכבדים אותם ואת נביאם כראוי, וגם אינם מעניקים להם עוד קצבאות.

המשבר באסלאם

בכל העולם האסלאם נמצא במשבר, תסכול וירידה. הדבר בא לידי ביטוי בירידה עצומה בפריון. הטרור מבטא ניסיון להיחלץ מהמשבר, וניסיונות הפיוס והפשרה של המערב מוסיפים דלק לתבערה. בכל אופן, בארצות מובילות כמו איראן וטורקיה, האוכלוסייה כבר מתכווצת, מפני שאישה ממוצעת יולדת פחות משני ילדים. ארצות המערב הן מהמקומות היחידים שבהם אוכלוסיית המוסלמים גדלה, בזכות קצבאות הילדים.

כך גם קרה בישראל, בעת שקצבאות הילדים היו גדולות במיוחד. וכפי שקורה גם היום במידה פחותה בעזרת קצבאות אחרות. דוגמה לאיוולת בוטה שנהוגה כאן, היא הענקת קצבה של כאלף וחמש מאות שקלים לכל ילד של אישה גרושה שבית המשפט פסק שאבי ילדיה אינו מסוגל לשלם לה מזונות. כך קורה שמדינת ישראל מעודדת ריבוי נשים במגזר הערבי והבדואי, שבעליהן מגרשים אותן באופן פיקטיבי, כדי להתפרנס מהקצבאות המוגדלות בעבור ילדיהן ובעבור זה שנשותיהן הגרושות כביכול מוכרות כאימהות חד הוריות. הכסף הזה חוזר כמובן אל הבעל הנכבד, שזוכה בעזרת האיוולת של מדינת ישראל לקיים אורח חיים מוסלמי נצלני למהדרין. ורק נשאר עוד להודות לו אם הוא מסתפק בכך ואינו שולח ידו בטרור.

תשובת אירופה

לאחר הרציחות הנוראות שהאירופים חוללו במשך מאות שנים בשם הלאומנות והדת, ובמיוחד כלפי היהודים, רבים משוחרי המוסר באירופה נוטים לקצה השני, השמאלי, הדוגל בשוויון זכויות מוחלט. ושוב, ראו זה פלא, גם מתוך עמדתם זו הם מאשימים את היהודים. האנטישמיות הישנה חוזרת ומתגלה. אם אירופה רוצה לחזור בתשובה, עליה להתחרט באמת על פשע השנאה כלפי היהודים, ולהכיר ליהודים טובה על תרומתם לאנושות. גם הנוצרים צריכים להתעטף בענווה ותודה כלפי היהדות. רק תיקון זה יעשה אותם מוסריים באמת.

מדינת רווחה על פי התורה

חשיבות המצוות החברתיות

האהבה והדאגה לזולת היא יסוד היסודות בתורה, וכפי שאמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם). מתוך כך מצווה גדולה לעזור למי שנמצא במצוקה, ולכן מצוות הצדקה לעני היא מהמצוות החשובות שבתורה. אמרו חכמים: שקולה צדקה כנגד כל המצוות (ב"ב ט, א), והמעלים עיניו מהצדקה כאילו עובד עבודה זרה (ב"ב י, א).

בניגוד לעמדת השמאל

ממצוות היובל יש ללמוד שכמו שהקרקעות צריכות להיות מחולקות לכולם בשווה, כך גם כל משאבי הטבע – המים, המחצבים, הגז, הנפט וכו' – שייכים לכל ישראל בשווה. את ההכנסות ממשאבים אלה צריך להשקיע בחינוך איכותי לכול. זו התשתית השוויונית שמאפשרת לכל אדם לדאוג לעצמו לפי חריצותו וכישרונו

אולם הבדל עמוק ישנו בין עמדת התורה לעמדותיהן של תנועות השמאל החילוניות. תנועות השמאל נשענות על התשתית הרעיונית של הקומוניזם והסוציאליזם, שלפיה כל הרכוש והכסף שייכים לכולם בשווה. וגם כשהם כבר מודים שהרעיון הקומוניסטי פשט את הרגל מבחינה כלכלית, הם עדיין מאמינים במעמדו המוסרי, ועל כן לתפיסתם, לכל אדם יש זכות טבעית לחיות ברווחה יחסית על פי המקובל בחברה. אם למשל לרוב האנשים יש דירות בערים מרכזיות, זכותו של כל אזרח לתבוע מהחברה שתדאג שגם לו תהיה שם דירה. וכן לגבי אוכל, ביגוד, רפואה, חינוך ומשחקים לילדים – זכותו לתבוע מהחברה שתדאג שגם לו יהיה מה שיש לרוב החברה. ואם החברה לא דאגה לכך, הרי שהיא אשמה במצבם של העניים ועליה להתבייש בכך. אין זה משנה מה הסיבה למצבם, שום תירוץ לא יעמוד בפני ההאשמה המוטחת בחברה על כך שיש בקרבה עניים. מפני שכעיקרון העושר שייך לכולם בשווה, וכל זמן שיש בחברה אנשים רבים שחיים ברווחה יחסית, הם נחשבים כמי שעושקים את העניים וחיים על חשבונם.

העמדה התורנית

לעומת זאת, על פי הדרכת התורה, האדם ובכלל זה העני הוא האחראי הראשון למצבו. ורק כשהוא משתדל לדאוג לעצמו ואינו יכול להתפרנס מפני מחלתו או זקנותו וכיוצא בזה, רק אז חובה לעזור לו כדי לספק את כל צרכיו. ואף חובה זו אינה מוטלת על כל החברה כאחד, אלא היא מתרחבת מעגלים מעגלים, מהמעגל המשפחתי הקרוב עד לכלל החברה.

שיטה זו היא מוסרית יותר, מפני שהבחירה החופשית והאחריות האישית היא יסוד קיומו המוסרי של האדם בעולם. אם יבחר בטוב – יזכה לחיים טובים בעולם הזה ובעולם הבא, ואם יבחר ברע – ייענש בזה ובבא. וכך גם ביחס לכסף ולרכוש. אם יתעצל – יהיה עני, ואם יהיה חרוץ – יקצור את פרי עמלו.

שיטה זו גם יעילה, מפני שהיא מחנכת את האדם להיות אחראי וחרוץ, והיא מעודדת תחרות שמעודדת את הצמיחה הכלכלית, שמסייעת בסופו של דבר לעניים. בנוסף לכך, זו גם הדרך היפה ביותר לעזור לעניים, שכן המדרגה הגבוהה ביותר של צדקה היא לעזור לעני לעמוד על רגליו בלי להזדקק לתרומות וקצבאות.

לעומת זאת, שיטות השמאל אף פעם לא עוזרות, מפני שהן מקבעות את העוני ושומטות מהעני את המוטיבציה לקחת אחריות על מצבו ולהתקדם בכוחות עצמו. ומאידך, על ידי העלאת מיסים מתמדת, הן מענישות את העשירים, את היזמים והחרוצים, ומפריעות להם להמשיך לפעול למען פיתוח הכלכלה.

השוויון בתורה

אמנם יש בתורה מצווה יסודית שמבטאת את השוויון שבין כל האנשים, והיא מצוות היובל. לפי מצווה זו כל הקרקעות בארץ מחולקות לכל עם ישראל בשווה, וגם מי שנאלץ מחמת עוניו למכור את שדהו, בהגיע שנת היובל תחזור השדה אליו או ליורשיו ללא תמורה.

ראוי ללמוד ממצווה זו שכמו שהקרקעות צריכות להיות מחולקות לכולם בשווה, כך גם כל משאבי הטבע שייכים לכל ישראל בשווה. ובכללם – האוויר, המים, המחצבים, הגז, הנפט וכו'. את ההכנסות ממשאבים אלה צריך להשקיע בחינוך איכותי לכול. זו התשתית השוויונית שמאפשרת לכל אדם לדאוג לעצמו לפי חריצותו וכישרונו.

הרי שהמשאבים הטבעיים צריכים להיות מחולקים בשווה, אבל שכר חריצותו של האדם מגיע לו עצמו. ועל גבי הזכות של האדם לעבוד ולהתעשר, מוטלת עליו מצווה לעזור לעניים. וכדי שלא לפגוע בעיקרון האחריות, מצווה זו מתקיימת על ידי מעגלים של אחריות.

מעגלי האחריות בעזרה לעני

שלא כפי שמקובל בתפיסה הסוציאליסטית, לפיה החברה כולה אחראית בשווה לרווחתם של העניים, לפי התורה ישנם מעגלי אחריות.

במעגל הראשון נמצא העני עצמו, שהאחריות הראשונה למצבו ולמצב משפחתו מוטלת עליו עצמו. ולכן אם היה אדם מסוגל לעבוד ולא עבד והטיל עצמו על הציבור, היו גבאי הצדקה דואגים שיעבוד. ורק אם עבד כפי יכולתו ועדיין לא הספיק לו, היו נותנים לו צדקה. וכפי שנאמר "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד) – יחד עמו יש מצווה, אבל כשהוא מסיר מעצמו אחריות אין מצווה לעזור לו.

כאשר העני אינו מסוגל לדאוג לעצמו, האחריות עוברת לקרובי משפחתו (כמו בדין גאולת שדה אחוזה שנמכרה). ואם אין ביכולתם לעזור לקרובם – האחריות עוברת למעגל השלישי שבו נמצאים שכניו. ואם אין ביכולתם לספק את כל צורכי שכניהם העניים, בני העיר כולה צריכים לשאת באחריות, ורק לאחר מכן כלל החברה. שנאמר: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך… לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו, ז). וכן נאמר: "את העני עִמָך" (שמות כב, כד) – מי שעִמך קודם למי שפחות עִמך (ב"מ עא, א).

ואם היה עני שיש לו בני משפחה שמסוגלים לעזור לו והם משתמטים מחובתם ואינם עוזרים, היו גבאי הצדקה צריכים לכוף אותם לדאוג לו. ורק אם לא היה בכוחם לספק את צרכיו, היו נותנים לעני מהקופה הציבורית של בני העיר (שו"ע יו"ד רנא, ד).

שיטת המעגלים מוצדקת, מוסרית ויעילה

כאשר מטילים את האחריות לפרנסת העני על קרוביו ושכניו, הם ישתדלו ככל יכולתם לשתף אותו בעבודה, כדי שיתפרנס בכוחות עצמו ולא ייפול עליהם תמיד למעמסה, ובכך הם מעמידים אותו על רגליו. אבל כאשר העני מקבל קצבה, הקרובים פוטרים את עצמם מן האחריות ולא מתאמצים מספיק כדי לדאוג שיעבוד ויתפרנס. והנזק מכך עמוק וממושך, כי במקרים רבים, לאחר שהעני מתרגל להזדקק לקצבאות וצדקות, הוא מאבד את כבודו ואת היכולת לעמוד על רגליו בכוחות עצמו, ומשמש דוגמה שלילית לילדיו, והסיכוי שהם יצליחו להיחלץ ממעגל העוני הולך וקטן.

גבאים בני המקום

לפי השיטה המקובלת היום, המדינה אחראית על הטיפול הכולל בכל העניים, והעובדים הסוציאליים אינם מכירים לאורך שנים את הקהילה שבה הם מטפלים. על פי התורה, העזרה לעניים צריכה להינתן על ידי גבאים מבני המקום שמכירים אותם היטב, כי רק הם יוכלו לעזור לעניים באופן המיטבי. אם אפשר, ימצאו לו מקום עבודה כדי שיתפרנס בכבוד. ואם אינו מסוגל לכך, ישתדלו למצוא לו עבודה שעל ידה יוכל להיות לכל הפחות שותף בפרנסתו, וכך ישמור על כבודו בעיני עצמו ובעיני משפחתו.

וכן נפסק להלכה, שהצדקה המעולה ביותר שאין למעלה הימנה, היא לתת לחברו אפשרות לעבוד ולהתפרנס בכוחות עצמו (רמב"ם, שו"ע יו"ד רמט, ו).

מניעת התחזות

בנוסף לכך, כאשר הגבאים הם בני המקום, קשה לרמות אותם. וגם זה חשוב מאוד, שכן הזהירו חכמים את המתחזים לעניים כדי לקבל צדקה, שעונשם שלבסוף יהיו עניים באמת, ולא ייפטרו מן העולם עד שייאלצו להתחנן בפני אנשים שייתנו להם צדקה (משנה פאה ח, ט). עונש זה מגיע להם בצדק מן השמיים, אולם בדרך כלל אין צורך בהתערבות ניסית כדי לגלגל אותו עליהם, מפני שאדם שמתרגל להישען על תמיכות וצדקות, מאבד את יכולתו להתפרנס בכוחות עצמו, ולבסוף באמת נעשה עני. זו הדרך שבה השיטה הקומוניסטית הביאה עוני לעמים שבחרו בה.

אחריות קבוצתית

עוד יתרון משמעותי יש לשיטת המעגלים, שהיא מטילה אחריות על הקבוצה לדאוג לעניים השייכים לה. בשיטה הסוציאליסטית, שמרכיבים ממנה נהוגים אצלנו, המדינה אחראית על רווחת כלל האזרחים, וכך יכולות להיווצר קבוצות שלמות שמסירות מעצמן אחריות לפרנסתן, ומתרגלות להישען על כספי קצבאות. נציגיהן דורשים תמיד הנחות בתשלומים לחינוך, בריאות, ארנונה, להשלמת תקציבים לעיריות מכספי המדינה וכו', בלי שמנהיגיהן מקבלים על עצמם אחריות לתיקון מצבם. כך קורה בחברה הערבית ולהבדיל אצל אחינו החרדים.

במצב המתוקן על פי ההלכה, כאשר המשפחה והשכנים הקרובים אינם מסוגלים לעזור לעניים, האחריות עוברת למעגל העירוני או לציבור שהעניים משתייכים אליו. אחריות זו היא המפתח לתיקון, מפני שהיא מדרבנת את מנהיגי החברה לערוך חשבון נפש, לבחון את הגורמים לעוני ולמצוא עצות כיצד להיחלץ ממנו – כמו למשל על ידי הכשרת הצעירים במקצועות שמהם יתפרנסו בכבוד. אבל כאשר המדינה אחראית על מצבם של כל העניים בשווה, הציבור והמנהיגים ששותפים לבעיה מסירים מעצמם אחריות, ועוד באים בתביעות לחברה שאינה מסייעת מספיק, ובנוסף לכך גם מפריעים לפתרון המצוקה.

כך יוצא, שבמקום שהקצבאות יעזרו לעניים לצאת ממעגל העוני, הן מסייעות להם לקיים את אורח החיים שמוביל אותם לעוני, והבעיה הולכת ומעמיקה.

היחס לצדקה

השיטה השמאלנית אומרת לעניים "אל תתביישו לתבוע את שלכם, זה מגיע לכם!". לעומת זאת, על פי התורה העני חייב להודות לכל מי שעוזרים לו. אמנם העשיר צריך להתאמץ ככל יכולתו שלא לבייש את העני שנאלץ לקבל צדקה, אולם אין רע שהעני מצדו יערוך חשבון נפש, ויבחן האם גם לו יש אשמה במצבו. ובכל אופן, זה ידרבן אותו לעודד את ילדיו לשקוד על לימודיהם, כדי שיוכלו אחר כך לרכוש מקצוע ויצאו לרווחה.

מדיניות רווחה נכונה וצודקת

תיקון עובדות בעניין קו העוני, שאינו משנה את המסקנות • בעיות התעסוקה במגזר החרדי והערבי יוצרות תחושה מוטעית לגבי מצב העוני הכללי בישראל • הגדלת קצבאות הילדים וביטול מס על מוצרי היסוד יועילו בעיקר למגזר הערבי שעוין את המדינה • ארגוני השמאל דורשי טובת הערבים תומכים בהגדלת הקצבאות • להשקיע בחינוך ובתשתיות במקום בקצבאות • ביקורת על תמיכת הפוליטיקאים החרדים בהגדלת הקצבאות • רבי עמרם אבורביע, גדול בתורה וציוני שעלה בצעירותו ממרוקו וניבא את ישועת ישראל במלחמת ששת הימים

תיקון טעות ביחס לקו העוני

צריך לבקר את נציגי המגזר החרדי שנוהגים בחוסר אחריות, ופועלים תמיד בכל כוחם למען הגדלת קצבאות הרווחה, וגם תומכים בביטול המע"מ על מוצרי יסוד, תוך שהם מסתירים את העובדה שרוב תקציבי הרווחה ורוב החיסכון מביטול המע"מ יגיע בסופו של דבר למגזר הערבי

בטור הקודם טעיתי בשני דברים ביחס להגדרת קו העוני. למרות אי הנעימות, אני מודה לכל מי שפנה אליי כדי להעמידני על טעותי. אנסה להסביר את המושגים באופן מדויק.

קו העוני הוא מחצית מההכנסה החציונית לנפש (ולא ההכנסה הממוצעת). כלומר, ההכנסה החציונית היא ההכנסה שמחצית מהאזרחים מרוויחים יותר ממנה ומחציתם מרוויחים פחות ממנה. הכנסה זו מחושבת ביחס לגודל משפחת המפרנסים, וקו העוני הוא מחצית מההכנסה לנפש של השכר החציוני.

כלומר, ככל שהמשכורות במשק עולות, כך גם השכר הקובע את קו העוני עולה. לפיכך, כדי להפחית את מספר האנשים שמתחת לקו העוני צריך לצמצם את פערי השכר בין בעלי השכר הבינוני ובין אלה שמשתכרים מעט – אם מפני ששכרם נמוך, או מפני שאינם עובדים, או מפני שהם עובדים במשרה חלקית.

לעומת זאת, פערי השכר בין בעלי השכר הבינוני לבעלי השכר הגבוה אינם משנים את קו העוני, כי ממילא שיעורי שכר אלה הם מעל לשכר החציוני.

בשנה הקודמת ההכנסה החציונית לנפש הייתה 4,783 שקלים לחודש. נמצא אפוא שקו העוני לנפש היה 2,392 שקלים לחודש.

אמנם חישוב זה נוגע ל"נפש תקנית". כלומר, נפש במשפחה בת שתי נפשות. אבל כאשר מדובר באדם בודד, מכיוון שעלויות המחיה שלו גבוהות יחסית, הרי שקו העוני לגביו הוא 1.25 של "נפש תקנית". וכאשר מדובר במשפחה בת ארבע נפשות, שני הורים ושני ילדים, מכיוון שהחיים המשותפים חוסכים עלויות, קו העוני שלהם הוא 3.2 "נפשות תקניות". וכאשר מדובר במשפחה בת תשע נפשות, קו העוני הוא 5.6 "נפשות תקניות", שכיום עומד על 13,393 שקלים לחודש. וכל נפש נוספת נחשבת כ?0.4 של נפש תקנית. למשפחה בת חמש עשרה נפשות, קו העוני היום הוא 19,135. לפיכך, מה שכתבתי בשבוע שעבר על משפחתי שחיינו הרבה מתחת לקו העוני אינו נכון.

היסודות נכונים

אמנם דווקא מתוך ליטוש העובדות התברר שכלל הדברים היה מדויק ונכון. מעט יותר ממחצית העניים הם מבני המגזר הערבי, ועוד קרוב לרבע מהעניים הם בני החברה החרדית.

הסיבה העיקרית לעוני בשתי אוכלוסיות אלו הוא שיעור המועסקים הנמוך באופן ניכר. ואף אלו שעובדים, עוסקים בעבודות פשוטות מאוד שהכנסתן נמוכה. וזאת מפני חוסר השכלה תיכונית ואקדמית.

בלעדי שתי אוכלוסיות אלו, מצב העוני של מדינת ישראל טוב למדי. יש עוד דברים רבים לשפר, אבל בסך הכול, כמדינה שקולטת עלייה ומתמודדת עם בעיות ביטחון קשות, המצב מצוין.

הגדלת תקציבי הרווחה מועילה בעיקר למגזר הערבי

לא לחינם ארגוני השמאל ותומכיהם בתקשורת מרבים לדבר בעד העניים, בעודם מסתירים שבעצם מדובר בפעילות בעיקר למען המגזר הערבי. אותם חוגים שתומכים תמיד בכל נסיגה, בכל ויתור לתביעות הערבים, הם גם התומכים הקבועים בהגדלת הסיוע למגזר הערבי.

אפשרויות הבחירה ברמת העזרה הסוציאלית

תשאלו, ומדוע שלא נגדיל את קצבאות הרווחה למשפחות נזקקות במגזר הערבי והיהודי כאחד? ובמיוחד שזו הדרך היחידה לדאוג לאחינו החרדים, שכן אי אפשר לבצע אפליה בין יהודים לערבים בקצבאות השונות.

אכן, בתוך מסגרת התפיסה היהודית, המחייבת לדאוג לעני ולחלש, ניתן לנטות לכיוון יותר סוציאליסטי שתומך בהגדלת הקצבאות, או לכיוון קפיטליסטי שתומך בצמצום הקצבאות. כלומר, ברור מחד שאין להעניק קצבאות למי שמסוגל לדאוג לעצמו, ומאידך – ברור שצריך לעזור למי שאינו מסוגל להתקיים בכוחות עצמו. אבל אפשר שהעזרה תהיה בסיסית בלבד, ואפשר שתהיה מרווחת. אפשר שהעזרה תגיע רק למי שממש אינו יכול להתקיים, ואפשר להעניק עזרה גם למי שמתקשה במקצת.

הבעיה הערבית

נודה בגילוי לב: ייתכן שבמצב אחר היינו נוטים יותר לכיוון סוציאליסטי, או לפחות היינו יכולים להבין אותו יותר. אבל במצבנו הלאומי הנוכחי, בו אנו נאלצים להתמודד עם מיעוט ערבי גדול ועוין, שבאופן טבעי לפי כל קריטריון סוציאלי שייקבע יהיה הזכאי הראשי לכל סוג של הטבה – אנחנו נוטים להעדיף את הגישה המצמצמת יותר.

חובה להעלות על נס ולציין לשבח את אותם ערבים שמבינים את זכותנו על הארץ, מודים על הברכה שהבאנו לארץ ותומכים במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. בעמידתם מול האלימות והעוינות כלפיהם במגזר שלהם, הם בבחינת חסידי אומות העולם. הלוואי וירבו כמותם. כמו כן מסתבר שרבים מבני המגזר הערבי אינם שותפים לשנאה ולעוינות שאנו שומעים מרוב נציגי הערבים בכנסת, ובאופן אישי הם מתייחסים אל יהודים באופן מכובד. אולם אחרי הכול, רובם תומכים בעמדות אויבינו. במצב זה צריך להיות טיפש כדי לתמוך בהגדלת הקצבאות.

אילו רובם המכריע של בני המגזר הערבי היו מאמינים בזכותו של עם ישראל על ארצו, משתתפים בנטל הביטחוני והכלכלי של מדינת ישראל ומקיימים שבע מצוות בני נח – היה דינם כדין גר תושב. אז הייתה מוטלת עלינו מצווה לעזור להם בדומה לעזרה שאנו מצווים להגיש לבני ישראל העניים שאינם מסוגלים להתפרנס בכוחות עצמם. אבל במצבנו הנוכחי, כאשר נציגיהם הנבחרים תומכים בשונאינו ומוציאים עלינו דיבה רעה בכל העולם, איננו צריכים להיות עד כדי חסרי דעת ולתמוך בהגדלת קצבאות שרובן ילכו למגזר הערבי.

ההצדקה לצמצום הקצבאות

אם בעולם הרחב יש מדינות שנוהגות לפי השיטה הקפיטליסטית הקיצונית, כדוגמת ארה"ב, וזאת בלי שיש להן את הבעיות החמורות שלנו עם המגזר הערבי, מדוע עלינו לאמץ שיטה שמעבירה תקציבי רווחה גדולים לציבור שברובו עוין אותנו?

לכן גם ביטול מע"מ על מוצרי יסוד אינו מוצדק, מפני ששוב הוא מועיל בעיקר לבני המגזר הערבי, שעד כה לפחות את המס הזה נאלצו לשלם, ומעתה גם אותו לא ישלמו.

אמנם בקצבאות הקשישים אין לפגוע ואף יש מקום להגדילן, שכן קצבאות אלו מתחלקות באופן שווה יותר יחסית בין המגזר היהודי לערבי, והן גם ניתנות בדרך כלל למי שבאמת מתקשה לעבוד.

השקעה בתשתיות ובחינוך

את הגישה המצמצמת בקצבאות צריך לאזן על ידי השקעות בחינוך, בריאות ותשתיות – השקעות שמועילות לכל הציבור, ובכללו גם לעשירונים התחתונים. על ידי השבחת החינוך יוכלו גם ילדים של הורים עניים לשפר את מעמדם החברתי-כלכלי. ועל ידי פיתוח תשתיות וכבישים, גם תושבי הפריפריה יוכלו להגיע בקלות ובזול אל מרכזי התעסוקה. כמו כן ראוי לעודד השקעה בחיילים, תוך כדי השירות ולאחריו, בתמורה לשירותם.

נציגי המגזר החרדי

צריך גם לבקר את נציגי המגזר החרדי שנוהגים בחוסר אחריות, ופועלים תמיד בכל כוחם למען הגדלת קצבאות הרווחה, וגם תומכים בביטול המע"מ על מוצרי יסוד, תוך שהם מסתירים את העובדה שרוב תקציבי הרווחה ורוב החיסכון מביטול המע"מ יגיע בסופו של דבר למגזר הערבי. הרי ככל שהאיום הערבי יגבר, כך מצבה הכללי של מדינת ישראל ייפגע, ולבסוף גם היכולת להעניק קצבאות תיפגע. במקום לפעול למען הגדלת קצבאות, היו צריכים ליזום פתרונות תעסוקה ופרנסה לבני המגזר החרדי, שזו היא המדרגה הגדולה ביותר של צדקה שאין למעלה ממנה, כדברי הרמב"ם (הל' מתנות עניים י, ז) ושולחן ערוך (יו"ד רמט, ו).

רבי עמרם אבורביע זצ"ל

השבוע בז' בטבת חל יום פטירתו של אחד מגדולי הרבנים בדורות הקודמים, הרב עמרם אבורביע זצ"ל, בעל ספר 'נתיבי עם'. רבי עמרם נולד במרוקו הספרדית (תרנ"ב), ועלה עם סבו לעיר העתיקה בירושלים בהיותו בן ארבע עשרה. רבו המובהק היה רבי יוסף חיים הכהן, ששימש ראב"ד ונשיא לעדת המערבים, ורבי עמרם זכה להתחתן עם בתו הבכורה רבקה. בשנת תשי"א נתמנה לרב ואב"ד של פתח תקווה, ושימש כחבר מועצת הרבנות הראשית. מתוך גדלותו בתורה הביע תמיכה בתנועה הציונית, ובימי מלחמת השחרור, למרות שכבר היה קרוב לגיל שישים, התנדב להשתתף בשמירות סביב לירושלים. לאחר קום המדינה היה נוהג לומר ביום העצמאות ברוב עם הלל עם ברכה ועורך מסיבת הודאה לה'. לפני התמנותו לרב השתדל להתפרנס מיגיע כפיו, על ידי חנות לתשמישי קדושה שהייתה לו בשותפות עם רבי יוסף שלוש, ראש עדת המערבים. ידוע שגדולי הרבנים בדור שאחריו, הראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל ומו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, העריכו מאוד את גדולתו בתורה.

הרב עמרם אבורביע זצ"ל זכה לחנך את כל ילדיו לתורה ועבודה, והם היו אנשי חינוך, מדע ועסקים. בנו פרופ' אהוד אביבי, גדול חוקרי הגרעין בישראל, הוביל את הקמת הכור בדימונה (אגב, במשפחתם מספרים שהנשיא לשעבר שמעון פרס הפריע מאוד להקמת הכור, ורק לאחר שראה שהדבר קורם עור וגידים, החל להשתבח בו כמי שכביכול יזם את הקמתו).

בהיותו כבן שלושים, בעצם הימים הקשים שעברו על הארץ בימי מלחמת העולם הראשונה, עלה לו לפי חשבונותיו שבין ניסן תשכ"ז לניסן תשכ"ח תהיה גאולה לעשות נקמה בגויים ולגרש האויב מתוך עיר הקודש ירושלים. על דרשתו זו חזר כמה פעמים.

בשנת תשכ"ג, כאשר עסק פרופ' אביבי בהוצאת ספר דרשות אביו לאור, ביקש להניאו מפרסום דרשה נבואית זו, אבל אביו התעקש שכך יהיה וצריך לפרסם את הדרשה. בימי חנוכה תשכ"ז סיפר בדרשתו על חשבונו, וסיים בתפילה שכך יעשה ה' עמנו, שנזכה בקרוב לניצחון מזהיר על שונאינו, בים ביבשה ובאוויר. בז' בטבת נפטר, בכ"ח באייר שוחררה ירושלים ולשמחת כל צאצאיו ותלמידיו דבריו התקיימו במילואם (הקדמה ל'נתיבי עם', מהדורת תשס"ג, עמ' 22).

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד