האם לבדוק את בריאות העובר?

עובר שלוקה בתסמונת דאון, האם ובאילו תנאים מותר לבצע הפלה • אין לבצע הפלה בלי חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן שאלת חכם • רופאים שמתרשלים בבדיקה ומורים להפיל בלא צורך • מכיוון שבמקרים קשים יש היתר לעשות הפלה, מותר ורצוי לערוך בדיקות בריאות לעובר • לא לבצע בדיקות שאינן כלולות במסגרת הביטוח הרפואי הבסיסי • החשש מתביעות פיצויים גורם לרופאים להמליץ על בדיקות מיותרות • מהפכת הבחינות הפסיכומטריות של שר החינוך

תסמונת דאון

שאלה: בעקבות הטור הקודם, בו הוסבר שבמקרה שהעובר סובל מליקויים קשים נכון להורות לכתחילה על הפלה, האם גם כאשר העובר סובל מתסמונת דאון נכון להורות על פי ההלכה לבצע הפלה?

בכל שאלת הפלה חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום. למרבה הצער, ישנם מקרים רבים שבהם רופאים מתרשלים במלאכתם, עורכים בדיקות רשלניות וחורצים את דינו של העובר למוות למרות שהוא בריא ושלם

תשובה: הלוקים בתסמונת דאון (להלן: ת"ד) סובלים מעודף של כרומוזום אחד, שגורם לפיגור שכלי וגופני בדרגות שונות ומתבטא גם בתווי פנים וגוף מיוחדים. בקרב בעלי ת"ד ישנה שכיחות רבה יותר של מומים ומחלות שונות כמו מומי לב, הצרה של התריסריון, נטייה לזיהומים וסרטן הדם. אך למרות זאת, בעקבות שיפור הרפואה, הם יכולים לחיות עשרות שנים, ואף להגיע לגיל חמישים. הפיגור השכלי גורם לכך שלא יוכלו להתקיים בכוחות עצמם, אלא יזדקקו לסעד ותמיכה בדומה לילדים קטנים. בדור האחרון פותחו על ידי פרופ' פוירשטיין ז"ל ועוד מחנכים שיטות חינוכיות לשיפור יכולת הלימוד והתפקוד שלהם, עד שיש מהם שזוכים להינשא ולהתגורר בדירה משלהם (הגברים עקרים מטבעם). אולם גם במצבים הטובים, הם יזדקקו לתמיכה וסעד בדומה לילדים גדולים.

הורים רבים חוששים מההתמודדות עם טיפול בילד שסובל מתסמונת דאון. ישנן משפחות שהתפרקו ונהרסו עקב כך, ויש שהצליחו לשרוד אבל שמחת חייהן אבדה, וכאב וייסורים ליוו אותן עד יומן האחרון, וגם חינוך ילדיהן האחרים נפגע מאוד. ויש רבים שהתעצמו באמונה שהכול מאת ה' לטובה, והצליחו להפוך את הקשיים והסבל למנוף לצמיחה מוסרית ורוחנית, והשקיעו בחינוך הילד השונה ואף זכו לרוות נחת ממנו ומשאר ילדיהם. אמנם גם במצב כזה יש מקום לבחון האם נוח לו לאדם להיוולד כאשר ייאלץ להתמודד עם קשיים רבים, ולא יוכל לקיים את עצמו בכבוד.

לפיכך, כאשר התברר שהעובר סובל מת"ד, יש צורך בשיקול דעת נוסף לגבי מצבה של המשפחה, והתייעצות זו צריכה להיעשות עם תלמיד חכם מובהק. אמנם למעשה, לאחר שיקול דעת רציני, במקרים רבים יש מקום להקל ולעשות הפלה.

הזהירות בהיתר הפלה

בכל שאלת הפלה חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום. למרבה הצער, ישנם מקרים רבים שבהם רופאים מתרשלים במלאכתם, עורכים בדיקות רשלניות וחורצים את דינו של העובר למוות למרות שהוא בריא ושלם. לעתים זה קורה כאשר תוצאות הבדיקות מצביעות על ספק, ובלי בדיקה חוזרת נחפזים להורות על הפלה. ולעתים מדובר בבעיה שאותרה בחודש השלישי להיריון, שכדי לעמוד על מצבה המדויק צריך להמתין עד לחודש החמישי, כמו למשל במקרה של ‏CMV, ומתוך זלזול בחומרת ההפלה ממליצים לבצע הפלה בחודש השלישי בלי להמתין לבדיקות מדויקות יותר.

רופאים שאינם זהירים

שמעתי על אישה שחיכתה שנים עד שזכתה להיריון, ולבסוף לאחר בדיקה הודיעו לה שהעובר שבבטנה מת, ויש לבצע הפלה מיידית. מיותר לתאר את גודל צערה. למזלה, בעודה ממתינה בוכייה בתור לקראת הגרידה, עבר שם רופא שהכיר אותה מטיפולים קודמים. כששמע את צערה הציע לערוך לה בדיקה נוספת, והנה התברר שהעובר חי, ואכן נולדה לה בת שגדלה לתפארת.

בעקבות מקרים כאלה, ישנם פוסקים שהורו להלכה שלא לסמוך על רופא חילוני. ורק כאשר אין בנמצא רופא ירא שמיים, הורו להתייעץ עם שני רופאים שיבדקו בנפרד את מצב העובר, ואם שניהם יקבעו שיש לעובר בעיה קשה, יפנו לרב שיפסוק אם מותר להפילו (הרב עובדיה יוסף אסיא א' עמ' 92).

למעשה, אף שיש להעדיף רופא ירא שמיים, ניתן לסמוך גם על רופא שאינו מקפיד על שמירת מצוות, ובתנאי שיהיה ברור שהוא מתייחס בחרדת קודש לחייו של העובר.

החובה לשאול רב

ואף שכתבתי בפעם הקודמת שהעיקר להלכה כדעת המקלים, אין לסמוך על תוצאות הבדיקות הרפואיות אלא חובה לשאול רב שמצוי בתחום. ראשית, כדי שהרב יוודא בעזרת רופא שהוא מכיר שאכן חוות הדעת הרפואית אמינה וכל הבדיקות האפשריות התבצעו. שנית, מפני שלא ניתן להקל בשאלה חמורה שכזו אלא לאחר דיון אחראי בסוגיה על כל מרכיביה, כגון: חומרת הפגיעה, איכות הבדיקה, מצב המשפחה, גיל העובר וצורת ההפלה. מעבר לכך, מדובר בהחלטה מוסרית כבדת משקל שקשה מאוד לבני הזוג להתמודד עמה, והתייעצות עם רב אחראי תקל על מצפונם ותורה להם דרך טובה להמשך בניית המשפחה.

היחס לבדיקות שנועדו לגילוי ליקויים בעובר

שאלה: האם רצוי לבצע בדיקות לבדיקת בריאותו של העובר?

תשובה: רבים מבין הפוסקים שאוסרים לבצע הפלה גם במקרה שהעובר סובל ממחלה קשה, הורו גם שלא לבצע בדיקות לבירור מצבו של העובר, שהרי גם אם יתברר שהוא חולה – לא ניתן יהיה להפילו. ועדיף לסמוך על ה' שכל מה שיעשה הכול לטובה, מאשר לדאוג תמיד מבעיות שאין להן פתרון.

אבל למעשה, עדיף שנשים יבצעו את הבדיקות הנדרשות, מפני שהעיקר כדעת המתירים. וגם לדעת רבים מהמחמירים, במקרה שישנו חשש סביר שמחמת הצער על לידת הילד החולה עלולה האם לחלות בנפשה, מותר לבצע הפלה, משום שמחלת נפש גובלת בסכנת נפשות, וכשיש התנגשות בין חיי האם לחיי היילוד, חיי האם קודמים. ואפילו אם לאחר הבדיקה בני הזוג יחליטו לנהוג כדעת המחמירים, הם יוכלו להתכונן לכך מבחינה נפשית בחודשים שנותרו עד הלידה. וכן הורה למעשה מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל.

אילו בדיקות לבצע?

אמנם עדיין יש לברר אילו בדיקות צריך לבצע. למשל, ידוע שככל שהאישה מבוגרת יותר, גובר הסיכון שהעובר שלה יסבול מתסמונת דאון. הסיכון שאישה בת 20 תלד ילד שסובל מתסמונת דאון הוא אחד ל 1,734 (0.05%), ואילו אצל אישה בת 37 הסיכון הוא אחד ל 234 (0.42%), ואצל אישה בת 45 הסיכון עולה עד אחד ל 31 (3.2%). השאלה היא מאיזה גיל נכון לבצע לשם כך בדיקה?

שאלה נוספת: רופאים נוהגים להציע לנשים הרות לבצע בדיקות רבות שחלקן עולות כסף רב. יש רופאים שנוהגים כך מפני שהם רוצים לבטח את עצמם, כדי שאם יתגלו ח"ו בעיות לא יוכלו להתלונן עליהם. זו הסיבה שגם בתחומים אחרים רופאים ממעטים כיום לקבל אחריות ולהחליט, שמא אחר כך יתבעו אותם למשפט. סיבה נוספת היא שלעתים הרופאים מרוויחים יותר על הבדיקות הנוספות. השאלה היא האם רצוי שהמעוברת תבצע את כל הבדיקות שהרופא מציג בפניה, על כל המתחים והחרדות שמתלווים אליהן? או שעדיף שתעבור את תקופת ההיריון בשמחה ונינוחות, ותסמוך על ה' שעושה הכול לטובה?

תשובה

ככלל ניתן לומר שאת הבדיקות החשובות לאיתור בעיות חמורות ושכיחות צריך לבצע, ואילו בדיקות שנועדו לאיתור חששות רחוקים אין לבצע, כשם שגם בשאר התחומים כמו סכנת תאונות דרכים והרגלי אכילה, אנשים אינם רגילים לחשוש לרמת סיכון שכזו.

הסימן לבחינת חשיבות הבדיקה הוא המימון. כאשר קופת החולים מממנת את הבדיקה במסגרת ביטוח הבריאות הבסיסי, סימן שכך הורה משרד הבריאות על סמך הניסיון הכולל, ונכון לבצעה. וכאשר הבדיקה אינה ממומנת בביטוח הבסיסי, סימן שאינה חשובה כל כך, ולכן אין צורך לבצעה.

שכן האינטרס של קופות החולים ומשרד הבריאות הוא ברור, שהרי עלות הטיפול בילד חולה היא מאות אלפי שקלים, לכן הם יממנו בדיקות של בעיות חמורות שיש לחוש להן. אבל הבדיקות שרק הביטוח המשלים מממן הן בדיקות לבעיות נדירות שהדאגה מפניהן עלולה להזיק יותר מאשר התועלת שבהם. אמנם צריך לסייג שאמת מידה זו נכונה בישראל בשנת תשע"ה, ואם המדיניות תשתנה באופן משמעותי עצה זו כבר לא תועיל.

בדיקות CMV

לדוגמה, לגבי בדיקות CMV, העמדה המקובלת על משרד הבריאות היא שמכיוון שלא ניתן להגיע לבירור מהימן לגבי מצב האישה וק"ו העובר, אם יבצעו בדיקות כאלה באופן סדיר יתעוררו ספקות וחששות וחרדות בקרב המעוברות. ומתוך כך יצטרכו לבצע בדיקות מי שפיר רבות ומיותרות, ונשים רבות יבקשו להפיל בחינם כדי לצאת מהספק. על כן ההוראה הכללית היא שיש להימנע מבדיקות אלה. ואמנם רופאים רבים מתוך חרדת יתר או חשש מתביעות משפטיות, לא מקבלים עמדה זו ומעודדים בדיקות בניגוד לעמדה הרשמית, אבל נכון לנהוג כפי ההוראה הכללית ולהימנע מבדיקה זו.

רופא אמין

אמנם כאשר רופא אמין, שכעיקרון מקבל את ההדרכה של משרד הבריאות וראשי המערכת הרפואית, מוסיף להמליץ על בדיקה מסוימת שלדעתו היא חשובה מאוד, נכון לקבל את הדרכתו.

הורים רופאים

לעתים ילדים של רופאים מתייעצים איתי, האם להיעתר לרצונם של הוריהם הרופאים ולבצע בדיקות נוספות, ותשובתי היא שנכון להם לשמוע בעצת הוריהם. ואף שאולי ההורה הרופא דואג יותר מדי, מכיוון שזו מלאכתו – ראוי לבני משפחתו לנהוג על פיו. יש בזה משום מצוות כיבוד הורים, ובנוסף לכך, הואיל ורופא נפגש בעבודתו עם כל הבעיות, כבר לא חל עליו הכלל "שומר פתאים ה'", שעניינו הוא שאין לאדם לחשוש למקרים שאינם שכיחים ואינם מוכרים לו.

שבח למשרד החינוך

לקראת סיום מצאתי מקום לשבח את ידידי הרב שי פירון, שר החינוך, על הרפורמה הכפולה ביחס לבחינות הבגרות – הידוק הפיקוח על אמינותן, ומתוך כך האפשרות שהן יחליפו את המבחן הפסיכומטרי. מספר פעמים קראתי בטור זה לביצוע רפורמה זו, והנה עתה היא מתחילה להתבצע. נקווה שהיא תועיל מאוד להשבחת הלימודים בשנות התיכון ותחסוך לרבים שנה יקרה שמתבזבזת כיום על המבחן הפסיכומטרי.

דין הפלת עוברים בעלי ליקויים קשים

עובר נחשב כחי לחלק מהדינים, אך אין עונש מיתה על הריגתו • האם האיסור להפיל עובר הוא מטעם רצח או רק מטעם חבלה? • מחלוקת פוסקי דורנו אם מותר להפיל עובר שסובל ממחלות קשות • דעת הסוברים שהפלה מותרת רק במקום סכנה לחיי האם • דעת הסוברים שהפלה אסורה משום חבלה, ולכן כשהעובר בעל מום קשה מותר להפילו • הדרכת מו"ר הגר"א שפירא לפרסם את דעת המקלים • העיקר להלכה שנכון להקל • מעשה רב מהרצי"ה קוק זצ"ל שהורה להקל

האם מותר להפיל עובר שסובל מליקויים קשים

אחת השאלות הקשות בהלכה: במקרה שנודע בעת היריון שהעובר סובל מליקויים קשים, האם מותר להפסיק את ההיריון? בעבר שאלה זו לא הייתה קיימת, מפני שלא הייתה אפשרות לבדוק את מצבו של העובר. עם זאת, תינוקות שסבלו מליקויים משמעותיים בדרך כלל נפטרו בתקופת הינקות או הילדות, שכן תמותת תינוקות וילדים הייתה גבוהה מאוד, ואפילו מקרב הילדים הבריאים למעלה מחמישים אחוזים לא הגיעו לגיל הנעורים.

מעמד הביניים של העובר

מנגד, כל זמן שהעובר עדיין במעי אמו, אין עליו דין של אדם חי. ולכן אף שההורג אדם חייב מיתה, ההורג עובר אינו חייב מיתה. ומכיוון שהעובר עוד לא נחשב חי, אינו יורש כמו ילד שכבר נולד ואינו נטמא למת, ורק מרגע לידתו הוא נחשב כאדם לכל דבר (נדה מד, א ב).

מקור האיסור להפיל

מצד אחד, ברור שישנו איסור להמית עובר או לגרום למיתתו. ולא זו בלבד אלא שאף מחללים שבת כדי להציל עובר, ואפילו אם עוד לא מלאו לו ארבעים יום. זאת מפני שהוא עתיד להיות אדם חי, וכפי שאמרו חכמים (יומא פה, ב) "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (בה"ג, רמב"ן, פניני הלכה שבת כז, ג).

למדנו בפרשת השבוע: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית ט, ו). ודרש מכאן רבי ישמעאל: איזהו אדם שבאדם – זה עובר, שגם ההורג עובר חייב מיתה (סנהדרין נז, ב; רמב"ם מלכים ט, ד. ויש לדעת שעונש המיתה אמור רק לבני נח, וכשם שגם בן נח שגונב פרוטה חייב מיתה, אלא שהוא עונש מקסימלי שנועד להרתעה ונתון להחלטת בית הדין של אותה אומה).

אמנם השאלה היא מה יסוד איסור ההפלה, האם משום רצח או משום חבלה. לכאורה מכך שהאיסור הוזכר יחד עם איסור רצח, משמע שהוא ענף של רצח. ומאידך, מכך שהיה צריך לרבות באופן מיוחד את העובר, משמע שבלא זאת לא היינו יודעים שאסור להרוג עובר, הרי שאיסור ההפלה הוא משום חבלה בלבד. וכן למדנו בתורה (שמות כא, כב) שהפוגע באישה הרה והפיל את עוברה חייב בתשלום נזקין, ומשמע מכך שאין הפלה נחשבת כרצח.

דעת המחמירים

דעת הרב אונטרמן והרב פיינשטיין היא שאכן הפלה אסורה משום רצח, ולכן בשום אופן אין היתר להפיל עובר ואפילו הוא סובל ממחלות קשות ביותר. ורק כאשר ההיריון מסכן את חייה של האם מותר לבצע הפלה, שחייה קודמים לחיי העובר.

ויש שהורו לאסור הפלה משום חומרת העניין וערך חיי האדם, אבל לא התייחסו אל הפלה כאל רצח ממש. וכן הורו הרב אוירבך והרב אלישיב (נשמת אברהם חו"מ תכה, א, 1).

כיוצא בזה בשו"ת שבט הלוי (ז, רח; ט, רסו) דחה את דברי הסוברים שיש בהפלה איסור רצח, ואף על פי כן התיר הפלה רק במצב של ספק נפשות.

ויש שהחמירו מחמת שצירפו שיקול נוסף, שקשה לסמוך על הרופאים, שפעמים רבות אומרים בביטחון שהעובר הוא בעל מום ולבסוף נולד עובר בריא. ולכך נטה הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ד אה"ע א), הואיל והוא ספק איסור דאורייתא, וקשה לסמוך על הרופאים.

דעת המתירים

רבים סוברים שאיסור הפלה הוא משום חבלה והשחתה. כך כתבו בשו"ת מהרי"ט (א, צז) ובשו"ת חוות יאיר (ל"א). לפי זה, במקרים חמורים וכדי למנוע צער גדול – יש מקום לשקול להתיר ביצוע הפלה.

בשו"ת רב פעלים נשאל על מקרה של עובר ממזר בחודש החמישי, האם מותר להפילו. ולא רצה להשיב בהכרעה ברורה, אלא סיכם לרב השואל שלפי דעת החוות יאיר כשאין צורך גדול אסור מלכתחילה. ולפי מהרי"ט (א, צז) הפלה אסורה משום חבלה, ומותרת בשעת הצורך. ומשמע מדבריו שנטה להקל. ובשו"ת שאלת יעב"ץ (א, מג) התיר להפיל עובר ממזר.

ובשו"ת תורת חסד מלובלין (אה"ע) סיכם שיש מחלוקת ראשונים האם איסור הפלה מהתורה או מדברי חכמים, והאם לדעת הסוברים שהוא מהתורה מותר להפיל לצורך גדול של האם גם כשאין האם בסכנת נפשות.

ובשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ד חו"מ מד) נשאל על אישה שלדעת הרופאים אם תמשיך בהיריון תהיה חירשת, והשיב שהואיל וחירשות היא ניוול גדול, מותר לה להפיל.

וכן בשו"ת שרידי אש (חו"מ קסב) נטה להקל על פי דעת רוב הראשונים שאין הפלה נחשבת רצח, כי העובר אינו נחשב עדיין נפש.

וכן כתב מו"ר הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני לב). וכן הורה הרב אליעזר ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט נא, ג, ג, ועוד מקומות רבים), תוך שהוא מבסס דבריו בדיון רחב ויסודי בכל צדדי הסוגיה.

הסיבה לסיכום הסוגיה בעבר

לפני כעשרים וחמש שנים סיפרה לי אחותי, שעבדה כאחות בבית החולים שערי צדק, שרוב התינוקות היהודים שנולדים עם תסמונת דאון וליקויים אחרים חמורים בהרבה הם ממשפחות של שומרי מצוות. וזאת משום שהציבור אינו מודע לכך שיש פוסקים שמקלים להפיל במקרים של מחלות, ולכן נשים רבות אינן מבצעות בדיקות בהיריון. וגם מי שנבדקה והתברר כי עוברה סובל מליקויים קשים, אינה מעלה בדעתה שיש מקום לשאול בזה שאלת חכם.

הזדעזעתי לשמוע עובדה מצערת זו, וליתר ביטחון בדקתיה עם רופאים שונים, ואכן התברר שזו המציאות. חשבתי שיש ערך גדול לפרסם את דעת המקלים בפינת ההלכה היומית ששידרתי אז בערוץ 7.

אלא שידעתי שיהיו שיטענו כי אין לפרסם את דעת המקלים, שמא תיפרץ הגדר ויהיו נשים שיורו לעצמן היתר להפיל גם מסיבות כלכליות או חברתיות או מחמת ליקויים קלים, דבר האסור לדעת כל הפוסקים.

הלכתי לשאול בזה את מו"ר הרב אברהם שפירא שליט"א, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל, ואף הוא הצטער לשמוע את הנתונים, וענה לי שחשוב מאוד לפרסם את דעת המקלים, שכן אפשר לסמוך עליהם. וכששאלתיו אם אוכל לפרסם בשמו את דעתו, לא רצה להכריע כאחת הדעות, אלא הדריך אותי לומר שכל משפחה רשאית להחליט אם לשאול רב שנוטה לחומרא או לקולא (לימים שמעתי שלאחר שהרב ישראלי והרב ולדנברג נפטרו, וכבר לא יכול היה לשלוח את השואלים אליהם, הורה אף הוא בעצמו להיתר).

אכן לתועלת הרבים לימדתי הלכה זו במסגרת פינת ההלכה של ערוץ 7. לאחר מכן סיכמתי הלכות אלו בהרחבה בספרי 'פניני הלכה' (ליקוטים ב), ובמסגרת הטור 'רביבים'.

העיקר כדעת המקלים

בשנה האחרונה שבתי לברר סוגיה כבדה זו, ומתוך לימודי התחזקתי בעמדה שהעיקר כדעת המקלים, שכן עולה מסוגיית הגמרא ומדברי הראשונים והאחרונים שאיסור הפלה הוא משום השחתה ולא משום רצח. ואמנם בדור האחרון פוסקים רבים נטו לחומרא, מיעוטם מפני שסברו שהפלה אסורה משום רצח, ורובם מפני הערך הגדול של החיים שטמונים בעובר. ויש שהורו כך מפני שלא סמכו על חוות דעתם של הרופאים.

ואף שלכאורה מכיוון שמדובר בשאלה חמורה היה ראוי לחשוש לדעת המחמירים, מכל מקום במקרה זה נכון להקל, מפני שהחמרה בשאלות אלו עלולה לגרום סבל נורא להורים ולנולדים, ולעתים הסבל מוביל לפירוק המשפחה. לפיכך, בשעת דחק גדולה, כגון שהעובר סובל מטיי-זקס או ממומים קשים אחרים, או כשידוע שהוא ממזר, או שהמשך ההיריון עלול לגרום לאם עיוורון או חירשות – אפשר לסמוך על דעת המקלים, שדעתם מבוססת יותר. ולכך נטו רבותיי, ראשי ישיבת מרכז הרב.

אמנם בכל שאלה חמורה שכזו חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום.

מעשה רב

שמעתי מאבי מורי שליט"א, שבהיותו ר"מ צעיר בישיבת מרכז הרב, לפני כארבעים וחמש שנים, פנה אליו זוג בשאלה: האישה חלתה באדמת בהיותה בהיריון, ולדברי הרופאים יש סיכון של עשרים וחמישה אחוזים שהעובר יהיה בעל מום. בתחילה הלך לרב שאול ישראלי, מראשי הישיבה. אולם למרות שבספרו 'עמוד הימיני' כתב להתיר, לא רצה להכריע בשאלה זו, והפנה את אבי מורי לחברו הרב יוסף שלום אלישיב, שנטה לחומרא. ואכן הרב אלישיב השיב שאין אפשרות להתיר ללא חשש של פיקוח נפש, אבל אם יש חשש שהאישה תחלה בנפשה, אפשר להקל. שאלו אבי: ואיך נדע אם יש חשש כזה? והשיב: שהאישה המעוברת תחליט.

האישה לא הייתה יכולה להחליט והזוג נותר בצער רב מאוד. כיוון שכך, הלך אבי למורו ורבו ראש הישיבה מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל – שהיה מבוגר מהרב ישראלי והרב אלישיב בכעשרים שנה, אבל לא נהג לפסוק הלכה – ושאלו כיצד נכון לנהוג, אחר שהרב ישראלי נמנע מלהתיר והרב אלישיב החמיר. הרב צבי יהודה השיב, שיש לסמוך על התשובה הכתובה של הרב ישראלי ולהתיר את ההפלה. עד כאן המעשה.

כפי הנראה הרב ישראלי נמנע מלהתיר, מפני שכתב בתשובתו שרק כאשר רוב הסיכויים שהעובר חולה, מותר להפיל. וכיוון שבמקרה המדובר הסיכון היה של עשרים וחמישה אחוזים, נמנע מלהתיר. ומה שהורה הרצי"ה הוא על פי העיקרון שכתוב בתשובת הרב ישראלי, לפיו הפלה אסורה משום חבלה ולא משום רצח, ובמצב שיש סיכון משמעותי וגם בני הזוג בצער רב מאוד, אפשר לסמוך על היסודות המבוארים בתשובה.

סעודה משפחתית זו שמחה

שמחת החג צריכה להתקיים בגוף ובנשמה • אין להסתפק באוכל משובח, אלא יש להשרות אווירה טובה ומשמחת • מצווה לשמח את בני המשפחה, וכן לשמח שכנים ומכרים עניים ובודדים • בהשפעת התרבות החילונית, יש מי שההתכנסות המשפחתית בחגים הופכת אצלם לאירוע מעיק ומתסכל • חובת לימוד תורה במחצית הזמן של החג וחול המועד • לקראת חג האסיף: איסוף נתונים דמוגרפיים על ההתיישבות ביו"ש שאפשר לשמוח בהם לפני ה' • נתונים על גידול היישובים והתרחבותם ראויים להישמע כדרשה בבית הכנסת

מצוות השמחה לנשמה ולגוף

מצוות השמחה בחג ובחול המועד צריכה לבוא לידי ביטוי מלא – בנשמה ובגוף, בתורה ובסעודות. ומתוך כך תימשך ברכה רוחנית וגשמית למשך כל ימות החול.

מצוות שמחת הסעודות

יש מי שההתאספות המשפחתית בחגים נהפכת אצלם לאירוע מעיק ומתסכל, שבו הם נוהגים להעיר בציניות לקרוביהם על הופעתם והתנהגותם, מזכירים עלבונות ישנים וחשים כורח פנימי לפרוק את תסכוליהם על בני משפחתם. זו התוצאה המצערת של התרבות החילונית, המנוכרת לקדושת החגים וערכי המשפחה

על המצווה להכין סעודות מכובדות וטעימות הכול יודעים. אמנם צריך להוסיף שכדי לקיים את מצוות השמחה בסעודה במלואה, צריך כל אחד ואחד מבני המשפחה לשמור על אווירה טובה בסעודה, להיזהר מאמירות פוגעות ולהתאמץ בכל יכולתו לשמח את המסובים בדברי ידידות, ועל ידי כך יזכה לשמחה אמיתית. כי עיקר השמחה היא לשמוח ולשמח אחרים, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד).

כשנתבונן נמצא שיש במצוות השמחה שני חלקים. החלק הראשון הוא לשמוח יחד עם בני המשפחה ובני הבית. ויש לציין שהמילה "אתה" כוללת את שני בני הזוג כאחד, ולעולם בן הזוג קודם לכל שאר הקרובים, שהמצווה הראשונה היא שישמח האיש את אשתו ככל יכולתו ותשמח היא אותו ככל יכולתה. ועל שניהם יחד מוטלת האחריות לשתף בשמחתם את כל בני הבית, שאין שמחה של חג בלא שיתוף בני המשפחה. וכן נוהגים כל ישראל לקיים את שמחת החג בחיק המשפחה.

החלק השני שבמצווה הוא לשמח את השכנים והמכרים העניים והבודדים. היתום והאלמנה שנזכרו בפסוק היו בדרך כלל עניים, הואיל ומטה לחמם נשבר, והמצווה לשמחם מתקיימת על ידי צדקה. והגר שעזב את מולדתו ומשפחתו עלול לסבול מבדידות, והמצווה לשמחו נעשית על ידי הזמנתו להשתתף בסעודת החג.

מצווה לשמח תלמידי חכמים

עוד יש לשים לב, שציוותה התורה לשתף את הכוהנים והלויים בשמחה, ועבודתם הייתה ללמד ולחנך את בני ישראל, קטנים כגדולים, ומכאן שגם כיום צריך לשמח בחג את תלמידי החכמים, שהם הרבנים והמורים, כדוגמת הכוהנים והלוויים (בנין שלמה א, לג).

המושפעים מהתרבות החילונית

יש מי שמושפעים מהתרבות החילונית, וההתאספות המשפחתית בחגים נהפכת אצלם לאירוע מעיק ומתסכל, שבו הם נוהגים להעיר בציניות לקרוביהם על הופעתם והתנהגותם, מזכירים עלבונות ישנים ומרגישים כורח פנימי לפרוק את תסכוליהם על בני משפחתם. בקיצור, מצוות החג אצלם היא להתקוטט. זו התוצאה המצערת של התרבות החילונית, המנוכרת לקדושת החגים וערכי המשפחה. הדבר משתקף בדבריהם ובכתיבתם של רוב העיתונאים החילונים על החגים.

ככל שנתחזק בהבנת קדושת החג וערכי המשפחה, כך נוכל להתאפק מלפגוע בקרובים ונרצה יותר להחמיא להם ולשמחם, ועל ידי כך נזכה לקיים את החגים בשמחה ובשלום, ולהמשיך מהם ברכה לכל ימות השנה.

מצוות הלימוד בשבתות ובחגים

לימוד התורה הוא עיקר מצוות השבתות והחגים. וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). וכמובן שגם חול המועד בכלל זה, ולכן אסור לעבוד בו, וכפי שכתב בספר החינוך: "כי לא לעסוק במלאכה נקבעו ימי חולו של מועד, כי אם לשמוח לפני השם, רוצה לומר להתקבץ במדרשות ולשמוע נועם אמרי ספר" (מצווה שכג). וכן מובא בתלמוד ירושלמי: "אמר ר' אבא בר ממל: אילו היה מי שימנה עמי, התרתי שיהיו עושים מלאכה בחולו של מועד! כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ושמחים ויגעים בתורה, ועכשיו אוכלים ושותים ופוחזים" (מו"ק פ"ב ה"ג). למדנו שאיסור ביטול תורה בחול המועד חמור מאיסור מלאכה (כלבו סי' ס).

משמעות חציו לה'

אמרו חכמים (פסחים סח, ב) שהמצווה היא לחלק את ימי השבתות והחגים, חציו לה' – בבית המדרש, וחציו לכם – בסעודות ושאר דברים משמחים. יש אומרים שצריך להקפיד מאוד שלא ללמוד פחות מחצי היום, וכן כתב רבי חיים בן עטר שהלומד פחות מחצי היום, הרי שחלקו של ה' גזול בידו (ראשון לציון לביצה טו, ב). ויש אומרים שאין צורך לחשב את השעות בדייקנות, אלא המצווה ללמוד בערך מחצית היום (פמ"ג).

המצווה לנשים וילדים

גם לנשים יש מצווה ללמוד בחג, וכן נהגו נשים להשתתף בדרשות השבת והחג (ירושלמי סוטה פ"א ה"ד). כיום שכל הנשים יודעות לקרוא, עיקר המצווה שיקבעו זמן ללמוד מתוך ספר. אבל אין לנשים חיוב להקדיש חצי מהזמן לה', ומי שזוכה לעשות כן – תבוא עליה ברכה.

מצווה ללמוד עם הילדים, וכל הזוכה לעשות כך, זוכה להעצים את שמחת החג במצוות החינוך באופן העמוק והיפה ביותר.

מקומם של הטיולים

רבים שמחים להינפש מעט בטיול, ואף זה בכלל מצוות "ושמחת בחגך" (פניני הלכה מועדים א, יג). אבל הכוונה לטיולים קצרים שמצטרפים לשמחת המועד ואינם מייגעים ומטריחים, ובוודאי שאינם על חשבון חצי היום שצריך להקדיש לתורה. גם שמחת בית השואבה, שהיא מכלל מצוות שמחת החג, אינה על חשבון זמן הלימוד אלא על חשבון חצי היום המיועד לסעודות ושאר שמחות.

בשורה משמחת

לקראת חג האסיף, ראוי לאסוף עובדות משמחות כדי לשמוח בהם לפני ה' ולהודות לו עליהן. ריבויָם של היהודים המתגוררים ביהודה ושומרון הוא מן הדברים המשמחים ביותר. אשרינו שדברי הנביאים מתקיימים בנו, שנאמר: "כה אמר ה' אלוקים, עוד זאת אידרש לבית ישראל לעשות להם, ארבה אותם כצאן אדם. כצאן קודשים, כצאן ירושלים במועדיה, כן תהיינה הערים החורבות מלאות צאן אדם, וידעו כי אני ה'" (יחזקאל לו, לז לח).

וכן נאמר בתורה: "ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך… והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והיטיבך והרבך מאבותיך. ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, למען חייך… כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך. כי תשמע בקול ה' אלוקיך, לשמור מצוותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה…" (דברים ל, ג י). דברי התורה מתקיימים בהתיישבות ביהודה ושומרון, שהיא עיקר הארץ אשר ירשו אבותינו, וההתיישבות בה הולכת ומתעלה בדרכי התורה והמצוות.

המספרים המשמחים

כולם יודעים שמספר היהודים ביהודה ושומרון גדל משנה לשנה. מדובר בגידול של כחמישה אחוזים ויותר בשנה – פי שניים עד שלושה מהגידול בשאר חלקי הארץ. אולם מכיוון שהציבור ביו"ש צעיר, גידול מספרם של הילדים בולט בהרבה, ויש בו הבטחה להמשך גידול כפול ומכופל.

בשנת תשע"ג מספרם של תלמידי כיתה ח' ביהודה ושומרון היה 5,826, ואילו בכיתה א' למדו 9,170 תלמידים. גם חלקם היחסי של התלמידים ביו"ש מתוך כלל האוכלוסייה בארץ גדל מאוד. בני כיתה ח' הם שישה אחוזים מכלל התלמידים היהודים בארץ, ואילו בני כיתה א' שביהודה ושומרון הם כבר תשעה אחוזים. וזאת למרות שגם בכלל האוכלוסייה חל גידול של יותר מעשרה אחוזים. הרי שהגידול ביהודה ושומרון הוא בחמישים אחוזים יותר מהגידול המבורך שבכל הארץ.

במסגרת החינוך הממ"ד

במסגרת החינוך הממלכתי-דתי, תלמידי כיתה ח' ביו"ש מנו בשנת תשע"ג 2,300, ואילו ילדי כיתה א' מנו כ 3,612 – עלייה של יותר מחמישים אחוזים. ולגבי חלקם היחסי של תלמידי יו"ש מתוך כלל תלמידי הממ"ד, בני כיתה ח' מנו 14 אחוזים ובני כיתה א' (שהם היום בכיתה ג') מנו 18 אחוזים. אמנם בקרב הציבור החילוני ביו"ש אין גידול משמעותי, ומספר התלמידים החילונים גדל כפי גידולם הטבעי בשאר חבלי הארץ, והוא עומד על כ 1,500 לשנתון – כשני אחוזים מכלל תלמידי הממלכתי.

בשורות מהטף

הגידול מתעצם מאוד כאשר בוחנים את הגילאים הצעירים יותר. אחת המועצות שבהן יש גידול מבורך במיוחד היא מועצת שומרון. בשנה הקודמת סיימו את מוסדות היסודי 460 ילדים, והשנה התחילו ללמוד בכיתה א' כ 1,050, גידול של יותר ממאה אחוזים. כדי לקלוט את התלמידים המתרבים הוקמו בשלוש השנים האחרונות שישה בתי ספר חדשים.

הגידול בגנים ממשיך להתעצם. בשנתיים האחרונות הוקמו יותר מארבעים גנים חדשים, שמבטאים גידול של כמאה אחוזים, ממחזור של יותר מאלף ילדים בכיתה א' למחזורים של כאלפיים תלמידים בשומרון (הנתונים משלומית בוכניק, ראש מחלקת חינוך במועצה האזורית שומרון).

גם ביישוב שלנו הגידול מתעצם. מספר בוגרי כיתה ח' בהר ברכה כשלושים, מתחילי כיתה א' כשישים, והמחזור הצעיר במעון מונה כמאה ילדים.

המספרים הם דברי תורה

לפני כמה שבתות התארח ביישוב ראש המועצה, גרשון מסיקה. ביקשתי שייתן בבית הכנסת דרשה קצרה ובה יספר על גידול היישובים והתעצמותם בלי להוסיף שום ווארט מפרשת שבוע, כי המספרים הללו הם עצמם גופי תורה. אין הכוונה שמותר לנהל את עסקי הבנייה בבית הכנסת. הדיבור על פרטי הבנייה הוא עניין של חול שאסור לדבר בו בבית הכנסת, אבל כלל עניין הבנייה וההתיישבות הוא מצוות התורה שראוי לדבר עליו בבית הכנסת.

שמעתי שלאחר כשבועיים, בפגישה חגיגית לקראת השנה החדשה, חזר גרשון על אותה דרשה משמחת, והיה אחד שהתפרץ וביקש בשם הדת שידבר על מה שחשוב, על ענייני הדת…

בשביל מה התורה חוזרת בחומש הפקודים ומספרת על מניינם של ישראל העומדים להיכנס לארץ?! בשביל מה מאות פסוקים בספר יהושע עוסקים בגבולות הנחלות והערים השונות?! מדוע מאות פסוקים בספרי עזרא ונחמיה מוקדשים לשמות המשפחות העולות מבבל ומספריהם ומקום יישובם?! כל זה בא כדי ללמדנו שמניינם של ישראל שמתיישבים בארץ הם גופי תורה, וזה עיקר חשיבותו של ספר יהושע (נדרים כב, ב). וכשאנו זוכים להתרחב, עלינו להודות לה' על כל הטובה אשר גמלנו.

כפרת הפרט מתוך כפרת הכלל

הכפרה ביום הכיפורים באה מתוך ברית האהבה שכרת ה' עם אבותינו • גם אם ישראל ירבו לחטוא, הברית האלוקית לא תופר, אלא הם ייענשו לפי חומרת מעשיהם ועוונם יתמרק • עיקר כפרת יום הכיפורים – על כלל ישראל • איך יכול צדיק להתוודות על חטאים שלא עשה? • מתוך ההתקשרות אל כלל ישראל אפשר לחזור בתשובה גם על החטאים הפרטיים • הצום ביום הכיפורים משחרר את הנשמה מכבלי הגוף ותאוותיו ומגלה את שאיפותיה הטובות והאמיתיות

סוד כפרתו של יום הכיפורים

יסודו של יום הכיפורים בברית האהבה שכרת ה' עם אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, שנתקיימה על ידי מצוות ברית המילה, נתעצמה בעת שהוציא ה' את ישראל ממצרים ונחתמה בעת שנתן לנו ה' את התורה, ועל ידי כך התקיים העולם (שבת פח, א).

ברית זו התגלתה לישראל ביום הכיפורים, שאז מחל ה' לישראל על חטא העגל מחילה גמורה, ונתן לישראל שוב את התורה בלוחות שניים, וציווה להקים את המשכן כדי להשרות את שכינתו בתוכם (פרדר"א מו; תנחומא תרומה ח, כי תשא לא).

וכן לדורות נצטווינו לקיים את יום הכיפורים, שבו מתגלה ברית האהבה שבין ה' לישראל עמו.

הברית אינה תלויה במעשים

יש "צדיקים" שמתאמצים מאוד ביום הכיפורים לשוב מחטאיהם הפרטיים, ומרבים להוסיף בווידוי פירוט של כל מיני סוגי חטאים כדי לכפר על עצמם, ומרוב עיסוק בעצמם שוכחים לחשוב על כלל ישראל. אבל הם טועים, מפני שעיקר עבודת יום הכיפורים היא לגלות את הקשר הכללי שבין ה' לישראל עמו. ולכן נוסח התפילות והווידויים של יום הכיפורים נאמר בלשון רבים

וצריך לדעת שברית זו שכרת ה' עם ישראל אינה תלויה במעשיהם של ישראל, אלא בנשמה המיוחדת שברא ה' לישראל, נשמה שנכספת בשורשה לתיקון עולם על ידי גילוי האור האלוקי. וזהו שנאמר: "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים ז, ו). ונאמר: "כי יעקב בחר לו י ה ישראל לסגולתו" (תהלים קלה, ד). ולכן גם אם ירבו ישראל חטאים לאין שיעור, הברית האלוקית לא תופר, שנאמר: "כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" (תהלים צד, יד).

אמנם אם יחטאו ישראל ייענשו בייסורים קשים, וככל שירבו חטאים כך העונשים יהיו קשים ונוראים יותר, כדי לזככם ולהחזירם בתשובה. אבל לעולם לא יוכלו ישראל להפר את הברית האלוקית. וכפי שנאמר: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן. חי אני נאום ה' אלוקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם. והוצאתי אתכם מן העמים וקיבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה. והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים… והעברתי אתכם תחת השבט והבאתי אתכם במסורת הברית" (יחזקאל כ, לב לז).

הברית והמשפט

בדרך כלל העולם מתנהל על פי כללי המשפט, שכך קבע ה' בעת בריאת העולם, שלפי מעשי בני האדם יתנהל העולם. אם יבחרו בטוב – תרבה הטובה, ואם יבחרו ברע – תמעט הטובה ויתרבו הצרות. לכאורה לפי זה אם ירבו החטאים מעבר לגבול מסוים – ייחרב העולם. אלא שביום הכיפורים נפתחים שערי שמיים, וההנהגה האלוקית העליונה מתגלה, ועוונות ישראל נמחלים בשורשם, ובזכותם העולם ממשיך להתקיים ולהתקדם אל גאולתו. אמנם הנהגת המשפט אינה בטלה, ועל כל חטא ועוון שלא תוקן בתשובה יבוא עונש. ואם יגדלו החטאים ויתרבו, העונשים יהיו קשים מנשוא, אבל הם יתקנו ויזככו את ישראל. וזהו שמבואר בתורה ובנביאים ובדברי חכמים, שגם אם ישראל לא יחזרו בתשובה – הגאולה שהבטיח ה' לאבותינו ולנו תבוא. והבחירה הנתונה בידינו היא להשפיע במעשינו האם תבוא במהירות ובשמחה, או חס ושלום בדרך ארוכה וקשה, מיוסרת ונוראה.

עיקר כפרת יום הכיפורים לכלל ישראל

ביום הכיפורים מתגלה קדושת כלל ישראל, ועל כן ביום קדוש זה הכהן הגדול נכנס בשם כל ישראל לקודש הקודשים, לכפר על כלל ישראל. ודבר מופלא הוא, איך יכול הכהן הגדול להתוודות בעבור כל אחד ואחד מישראל? אלא שעיקר כפרת יום הכיפורים היא על כלל ישראל, ובכלל זה גם על הנקודה הפנימית שיש בתוך כל אחד ואחד מישראל, אבל על החטאים הפרטיים של כל יחיד, אין יום הכיפורים מכפר בלא תשובה (עיין פניני הלכה ימים נוראים ו, ז י).

וכיוון שכך יש "צדיקים" שמתאמצים מאוד ביום הכיפורים לשוב מחטאיהם הפרטיים, ומרבים להוסיף בווידוי פירוט של כל מיני סוגי חטאים כדי לכפר על עצמם, ומרוב עיסוקם בעצמם שוכחים לחשוב על כלל ישראל. אבל הם טועים, מפני שעיקר עבודת יום הכיפורים היא לגלות את הקשר הכללי שבין ה' לישראל עמו. ולכן נוסח התפילות והווידויים של יום הכיפורים נאמר בלשון רבים. ולכן בראש ובראשונה צריך כל מתפלל לשים לב לנוסח התפילות ולכוון בהם, ולהוסיף ולחשוב בלבו מה הוא יכול לעשות למען הגשמת תפקידם של ישראל לתקן עולם במלכות ש די. כיצד יוכל לפעול למען קיבוץ הגלויות, יישוב הארץ, הגדלת התורה והאדרתה, כדי שמלכות ה' תתגלה בעולם, ובני האדם יהיו יותר טובים ומוסריים. ומתוך כך יחשוב כיצד יוכל לקדש שם שמיים יותר בעבודתו וכיצד יחנך את בני משפחתו לשליחות הגדולה של עם ישראל.

מדוע נוסח הווידוי בלשון רבים

לכאורה יש לשאול, היאך יכול צדיק לומר בווידוי "מרדנו, ניאצנו, עווינו, פשענו" – והרי בוודאי לא חטא בזדון או במרד? והיאך יאמר מי שנזהר בממון חבריו "גזלנו, חמסנו"? אלא שמצוות יום הכיפורים שיחזרו כל ישראל יחד בתשובה, ולכן תיקנו שיאמר כל אדם וידוי בלשון רבים בעבור כל ישראל, כדרך שהכהן הגדול היה מתוודה בעבור כל ישראל.

בנוסף לכך, פעמים שגם למי שלא חטא בעצמו יש אחריות על חטאים שעשו בני משפחתו וחבריו, שהיה יכול למחות בהם ולא מחה, או שהיה יכול לקרבם בתשובה ולא התאמץ בכך, ואולי אם היה משמש דוגמה ומופת היו מתעלים ולא חוטאים. ועוד, שכל ישראל ערבים זה לזה, והרי כולם כגוף אחד שכלול מאיברים רבים, ולכן כל חטא שחטא אדם מישראל שייך לכל ישראל. ועל כן הווידוי נצרך גם לצדיקים, שעל ידו הם מתנקים מהחלק שלהם בחטא, ומעוררים בכך את כל ישראל לתשובה (ספר חסידים תרא; אר"י, בא"ח כי תשא).

תשובת הפרט מתוך תשובת הכלל

אמנם יום הכיפורים הוא גם יום שבו כל יחיד יכול לחזור בתשובה על חטאיו, ותשובתו אז מתקבלת יותר מאשר בשאר השנה, כי יום זה נועד להיות יום כפרה וסליחה. שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו"(ויקרא טז, ל) (שערי תשובה ד, יז; רמב"ם הל' תשובה ב, ז). אלא שכל סגולתו המיוחדת של יום הכיפורים נובעת מכך שביום זה מתגלה הקשר שבין ה' לישראל, והוא יום כפרה לכלל ישראל. ומתוך כך יכול כל יחיד להתרומם לשאיפות הגדולות והקדושות של כלל ישראל ולשוב בתשובה גם על חטאיו הפרטיים. וכפי מידת התקשרותו לכלל ישראל כך יוכל לשוב בתשובה על חטאיו הפרטיים.

משמעות התענית

כידוע התענית היא עיקר מצוות יום הכיפורים. ולכאורה קשה, אם רצתה התורה לקבוע לנו יום לתשובה ולכפרת עוונות, וכי לא היה עדיף שנאכל מעט ונשתה, כדי שדעתנו תהיה צלולה ונוכל להתרכז כראוי בתפילה ובתשובה?

אלא שעל ידי הצום מתגלה דבר הרבה יותר עמוק. בכל השנה הנשמה מכוסה במעטה חומרי, בתאוות הגוף השונות, שגורמות לאדם לשכוח את שאיפתו הפנימית ולחטוא. וציוונו ה' להתענות ביום הכיפורים, כדי שנשמתנו תתנתק מעט מכבלי הגוף והחומר וכל השאיפות הטובות והאמיתיות שלה ישתחררו ויתגלו. ומתוך ההתקשרות העליונה הזו אל שורש נשמתנו, החטאים מתפרדים מאיתנו ונזרקים לעזאזל (דרך ה' חלק ד' ח, ה).

ואף שבעקבות הצום ושאר העינויים קשה לנו לכוון בתפילה כבשאר הימים, ידיעה אחת עמוקה הולכת ומתבהרת, שרצוננו האמיתי להידבק בה' ולתקן עולם לאור התורה והדרכתה. ומתוך כך הננו שבים בתשובה עמוקה, כל אחד לפי מדרגתו.

לכן גם מי שנאלץ לשכב על מיטתו כדי להמשיך בצום, אל ייפול לבו בקרבו, מפני שאת היסוד העיקרי של יום הכיפורים הוא זוכה לקלוט. וגם כשהוא שוכב על מיטתו יכול הוא להחליט להוסיף בלימוד התורה, בעשיית מצוות ובניית המשפחה.

התענית כקרבן

עוד יש לדעת, שהתענית כמוה כקרבן. שבזמן שבית המקדש היה קיים, היה אדם מקריב קרבן בהמה, וחלבה ודמה של הבהמה היה עולה על גבי המזבח ומכפר עליו. וביום הכיפורים, על ידי התענית, ישראל מקריבים את חלבם ודמם עצמם, וה' מכפר עליהם. ועל כן צריך כל אחד מישראל לדמות את עצמו בצום יום הכיפורים כאילו הוא מקריב את עצמו על גבי המזבח, וחלבו ודמו שמתמעטים והולכים מכפרים עליו. ועל ידי שהם עולים לריח ניחוח לה', הוא מתעלה עד המדרגה העליונה ביותר, שאין בה שום השגה ורעיון, רק רצון וידיעה פשוטה לעשות רצון אבינו שבשמיים (עי' ברכות יז, א; ריקנאטי ויקרא טז, כט; זוהר רות פ, א).

תפילה במניין לעומת אכילה לשיעורים

שאלה: חולה סוכרת שהצום עלול לסכן את נפשו, האם עדיף שיאכל לשיעורים ולא יתפלל בבית הכנסת, שכן בבית הכנסת לא יוכל לאכול לשיעורים, או עדיף שיאכל בביתו כמות גדולה וכך יוכל להשתתף בתפילות הציבור בבית הכנסת?

תשובה: עדיף שיאכל כדרכו וישתתף בתפילות הציבור. שני טעמים לכך: האחד, האכילה לשיעורים היא הידור, והתפילה במניין חשובה יותר. השני, אם נבקש מהחולים להישאר בבית כדי לאכול לשיעורים, יהיו כאלה שבכל זאת ילכו לבית הכנסת מתוך כוונה לאכול שם בהיחבא לשיעורים, ובפועל מסיבות שונות ישכחו לאכול שם כפי צורכם, ויגיעו מתוך כך לטשטוש חושים, עילפון ומיתה ח"ו.

שלושה ימים של התעלות

סמיכות ראש השנה לשבת – הזדמנות נפלאה להעמקה ולהתעלות • ביום טוב מותר להתרחץ במים חמים • כיצד יש להיזהר מתלישת שיער בעת הרחצה • חולה שאינו מסוכן חייב לצום, ואין להפריז בחששות רחוקים לסכנה • חולה שאינו פטור מהצום, גם אכילה לשיעורים אסורה עליו מדין תורה • מעוברות ומיניקות חייבות לצום ואין בזה סכנה • את ההחלטה האם הצום מסוכן לחולה יש לקבל בהתייעצות עם רופא ירא שמיים • עצה לרופא כיצד יחליט האם החולה מנוע מלצום

להיזהר מאכילה יתרה

השנה אנו זוכים לשלושה ימים קדושים רצופים, וזו הזדמנות נפלאה להעמקה והתעלות. אמנם לשם כך צריך להיזהר מאכילה יתרה, כדי שאפשר יהיה להתרכז בתפילה ולהרבות בלימוד תורה.

היתר רחצה ביום טוב ושבת

יש שרצו להתיר למעוברות לשתות לשיעורים בטענה שהנשים נעשו כיום חלושות, והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן. אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. רק לעתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, ומכל מקום אין בכך סכנת נפשות

מותר להתרחץ במים חמים שהתחממו בערב יום טוב, או במים חמים שהתחממו ביום טוב על ידי דוד שמש או שעון שבת. וזה ההבדל שבין שבת ליום טוב, שבשבת מותר לרחוץ במים פושרים אבל לא בחמים, ואילו ביום טוב מותר לרחוץ גם במים חמים (עיין פניני הלכה שבת יד, ח).

ואמנם יש מחמירים וסוברים שדין יום טוב כדין שבת, וגם ביום טוב מותר להתרחץ בפושרים בלבד. ויש מחמירים וסוברים שאף בפושרים אסור להתרחץ בשבת ויום טוב, וכך נוהגים חלק מיוצאי אשכנז. אולם למעשה, העיקר כדעת רוב הפוסקים, שמקילים לרחוץ ביום טוב במים חמים. וכאשר הדבר גורם צער, כגון בראש השנה שנמשך יומיים, או ביום טוב שסמוך לשבת, ראוי לנהוג כדעת המקילים, כדי לכבד את החג ולהתענג בו.

וכן בשבת, כאשר אדם סובל מכך שלא התרחץ, רשאי להתרחץ במים פושרים, היינו מים שאין נהנים מחמימותם אבל מנגד אין סובלים מהיותם קרים.

המים החמים

מי שיש לו דוד שמש, יכול להתרחץ במים שהתחממו בו במשך החג. ומי שאין לו דוד שמש, יכול להפעיל את דוד המים החשמלי לפני החג. וכדי שלא יבזבז חשמל לריק, יחבר את הדוד לשעון שבת ויפעיל אותו למשך הזמן הנדרש בלבד.

שלא כמו בשבת, ביום טוב מותר לפתוח את ברז המים החמים גם כאשר המים שבדוד רותחים, וגם בשעה שגוף החימום החשמלי דולק, מפני שאין איסור בישול ביום טוב. אבל אסור להדליק ביום טוב את דוד המים החשמלי, מפני שהדלקתו נחשבת כהבערת אש מחודשת שאסורה ביום טוב (פניני הלכה מועדים ה, י).

הרחצה הסבון והמרכך

מותר להשתמש בשבת וביום טוב בסבון נוזלי. אבל בסבון קשה או סמיך, רבים נהגו להחמיר (פנה"ל שבת יד, ו).

מותר לחפוף ברכות את שיער הראש, וכן מותר להשתמש בשמפו ומרכך (נוזלי). וצריך להיזהר לחפוף ברכות, כדי שלא לתלוש שערות. וכאשר ברור שהחפיפה תתלוש אפילו שערה אחת – הרי היא אסורה. אבל אם אין ודאות שהחפיפה תתלוש שערות, אין בה איסור. וגם כאשר מוצאים שערות תלושות במקלחת, כל זמן שחופפים ברכות רבה, עדיין אין ודאות שתלשו שערות, מפני שייתכן שהשערות הללו ניתקו ממקורן לפני כן, ועתה הן נשטפו במים.

אישה שיש לה שיער ארוך והיא רגילה לסרקו תמיד לאחר הרחצה, נכון שלא תשטוף את שערה בשבת או ביום טוב, כדי שלא תיכשל אחר כך באיסור תורה של סירוק (פנה"ל שבת יד, ג). ומי שנצרכת מאוד לחפוף את ראשה, ויודעת בוודאות שלא תיכשל אחר החפיפה בסירוק, תוכל גם ביום טוב לחפוף את שערותיה. והעצה לכך להשתמש בעדינות במרכך.

עוד צריך להיזהר במשך חפיפת הראש והזקן שלא לסחוט את השיער, שסחיטה זו אסורה משום דש, משום שהיא מוציאה מהשיער מים וסבון שניתן להשתמש בהם להמשך הרחצה. אבל מותר לנגב את השיער במגבת, שהואיל ואין מעוניינים להשתמש במים שיוצאים מהשיער ונבלעים במגבת, אין בזה איסור סחיטה (פנה"ל שבת יד, ח).

מי שהצום מסכן את חייו אסור לו לצום

חולה שהצום ביום הכיפורים עלול לגרום למותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התענית (יומא פה, ב). והנמצא בספק סכנה ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול – חוטא, מפני שעבר על מצוות התורה לשמור את נפשו.

ואין הכוונה רק לסכנה כזו שבעטיה אחוז ניכר מהחולים מתים, אלא כל שישנו סיכוי שהצום יגרום למותו של החולה, או יחליש את יכולתו להתמודד עם מחלתו המסוכנת – מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו. גם חולה הנוטה למות, כל זמן שהצום עלול לקרב את מותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שגם בעבור הצלת חיי שעה מותר לשתות ולאכול ביום הכיפורים.

אין להפריז בחששנות

מאידך אין להפריז בחששות רחוקים, שכן אם נחשוש בכל מחלה רגילה לסכנת נפשות, הרי שביטלנו את ההלכה שקבעה שחולה חייב לצום ביום הכיפורים.

ולא זו בלבד, אלא שאם נפריז ונחשוש לסכנות רחוקות מאוד, נצטרך לאשפז בבית חולים את כל החולים, ונצטרך גם לאסור נסיעות מיותרות במכונית, מחשש לתאונות דרכים. וכמובן שנצטרך לאסור יציאה לטיולים וכל כיוצא בזה.

אלא כך הוא הכלל: כל סכנה שאנשים רגילים לטפל בה בדחיפות תוך השקעת זמן ומשאבים, כמו החשת החולה לבית חולים, נחשבת כסכנת נפשות, וכדי למונעה מצווה לחלל שבת ולשתות ולאכול ביום הכיפורים. אבל סכנה שאין מזדרזים לטפל בה תוך השקעת זמן ומשאבים, אינה נחשבת כסכנת נפשות.

הטעות הגדולה בדין אכילה ושתייה לשיעורים

רופאים וחולים רבים סבורים בטעות שההצעה לשתות לשיעורים היא מעין דרך ביניים, שמתאימה לחולים שהצום אינו מסכן את חייהם. אולם האמת, שהואיל ואין נשקפת סכנה לחייהם, גם שתייה לשיעורים ואפילו שתייה כלשהי אסורה עליהם מהתורה.

אלא העניין הוא שכאשר חולה מסוכן חייב לאכול ולשתות ביום הכיפורים, לדעת הרמב"ן עדיף שיאכל וישתה לשיעורים. שכן למדנו לעניין העונש, שהאוכל ביום הכיפורים באיסור, אם אכל כשיעור במזיד חייב כרת, ובשוגג חייב חטאת, ואם אכל פחות מכשיעור, למרות שעבר באיסור תורה, אינו נענש בכרת או בחטאת. ועל כן לדעת הרמב"ן, למרות שמותר לחולה מסוכן לאכול ולשתות, עדיף שיאכל וישתה פחות מכשיעור.

ואמנם רוב הראשונים ובכללם הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו הדרכה זו, מפני שלדעתם חולה מסוכן רשאי לשתות ולאכול לכתחילה בלי שום הגבלה, וכן כתבו כמה אחרונים (נצי"ב, אור שמח ועוד). מכל מקום השולחן ערוך כתב שאם אפשר, עדיף שישתה ויאכל פחות מכשיעור (תריח, ז-ח).

אולם בדור האחרון מתברר שהחומרה של הרמב"ן והשו"ע גרמה לפרצה חמורה, שרבים טועים לחשוב שגם לחולה שהצום אינו מסכן את חייו מותר לאכול ולשתות פחות מכשיעור.

מעוברות ומיניקות

ויש שבאים מתוך כך להקל שלא כדין אפילו במעוברות ומיניקות. אולם הלכה ברורה היא שמעוברות ומיניקות חייבות לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואפילו בתשעה באב מעוברות ומיניקות חייבות לצום, קל וחומר ביום הכיפורים שחיובו מהתורה.

ויש שרצו להתיר למעוברות לשתות לשיעורים בטענה שהנשים נעשו כיום חלושות, והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן. אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. ורק לעתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, ומכל מקום אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להפך, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר, הן בזכות שפע המזון המגוון והן בזכות ההתקדמות הרפואית, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום לשנות את ההלכה שמעוברות ומיניקות חייבות לצום, וכך נהגו בישראל מדורי דורות. ואילו היה בדבר סכנה, היו יודעים על כך ולא היו קובעים שמעוברות ומיניקות חייבות בצום (ציץ אליעזר יז, כ, ד; נשמת אברהם תריז, א).

הלכה זו מסורה לרופאים יראי שמיים

ורק במקרים מיוחדים של סכנת נפשות אסור לצום, והרופא הוא שצריך לקבוע על פי המידע הרפואי שברשותו אם יש בצום סכנת נפשות. אולם הבעיה, שישנם רופאים רבים שמתוך חששנות יתר או מתוך זלזול במצווה – מורים תמיד לכל חולה לשתות ולאכול ביום הכיפורים. וכפי שלמדנו, יש מהם שסבורים בטעות שאם יגידו לחולה לשתות ולאכול לשיעורים, כבר אין בכך איסור. אבל באמת כל זמן שאין סכנת נפשות בצום, אסור מהתורה לשתות אפילו לשיעורים.

לפיכך על החולים לשאול בעניין זה רופא ירא שמיים. ואין יראת השמיים תלויה בהכרח בכיפה, אלא העיקר הוא שהרופא יהיה ישר ומוסרי, ויכריע באחריות מרבית הן כלפי קדושת הצום והן כלפי חיי אדם.

עצה לרופא ירא שמיים

מה יעשה רופא ירא שמיים שנשאל על ידי חולה או מעוברת או מניקה, האם עליהם לצום ביום הכיפורים, והוא מתלבט בשאלה עד כמה עליו לחשוש לסכנות רחוקות מאוד? ישקול בעצמו מה היה עושה אילו ביום הכיפורים היה נודע לו עליהם שהם צמים: אם היה מוכן לנסוע עשר דקות כדי להורות להם לשתות ולאכול כדי להציל את חיי החולה או העובר או היונק, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות להם לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ואם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות שחובה לצום.

עצה זו מועילה לרוב רובם של הרופאים, שמצד אחד אינם עצלנים, ומאידך אינם אוהבים להתרוצץ בין חוליהם.

חולה שטעה ושאל רופא שאינו ירא שמיים

חולה שטעה ושאל רופא שאינו ירא שמיים והורה לו לשתות ולאכול, כפי שבדרך כלל רופאים כאלה מורים, צריך להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים. ואם חטא ולא שאל ואין עוד ביכולתו לשאול רופא ירא שמיים, ישתה ויאכל ביום הכיפורים, מפני שאף שיש לנו ספק אם הרופא השיב לו כהלכה, מכלל ספק לא יצאנו, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות ולאכול.

וכדי למנוע טעות זו הקדמתי לכתוב הלכות אלו עתה, כדי שעוד יהיה זמן בידי החולים לשאול רופאים יראי שמיים.

דינו של אדם בימים הנוראים

לדעת רבים, עיקר דינו של אדם בימים הנוראים הוא לעולם הבא • חיי העולם הבא מחולקים לשני שלבים: עולם הנשמות ותחיית המתים • "שכר מצווה מצווה" – הנידון לחיים בראש השנה יזדמנו לו אירועים שיסייעו לו להוסיף ולהתעלות • באופן כללי הצדיקים מקבלים שכר והרשעים נענשים, אך פרטי הדין הם עמוקים ומורכבים • מה הסיבה לכך שלעתים צדיקים מתייסרים ורשעים חיים בטוב בעולם הזה • שכר ועונש לפי עוצמת הניסיון והמאמץ • השפעת דין הכלל על מצבו של הפרט

על מה אדם נידון בימים הנוראים

לקראת הימים הנוראים נקדיש הפעם את הטור להעמקה במשמעות הדין. ואף שהדברים מורכבים יש תועלת רבה בלימודם, מפני שיש בהם ניסיון לסדר סוגיות מורכבות (והרוצה להבינם יותר, יעיין בפניני הלכה ימים נוראים פרק א').

אמרו חכמים שבראש והשנה ויום הכיפורים הצדיקים נידונים לחיים והרשעים למיתה. וכפי שנלמד בהמשך, הכוונה לחיי העולם הזה והעולם הבא כאחד.

שני שלבי העולם הבא

יש אנשים שמצד גורל ייעודם נבראו עם יצר רע חזק מאוד, או שגדלו בסביבה קשה ורעה, וגם אם יצליחו ללמוד מעט תורה ולעשות מעט מעשים טובים – יש לכך ערך עצום ויזכו לשכר מרובה. וכפי שאמרו חכמים: "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג). ויש שיצרם הטוב חזק וגדלו בסביבה טובה, ואם יחטאו – ייענשו בחומרה

חיי העולם הבא מורכבים משני שלבים. השלב הראשון מתחיל לאחר פטירתו של האדם, שאז נשמתו עולה לעולם הנשמות, שבו יש גן עדן לצדיקים וגיהינום לרשעים. השלב השני יגיע לאחר שיושלם תיקון העולם בתחיית המתים, וישובו הנשמות להתאחד עם הגוף, ויחד עמו יתעלו בלא סוף (רמב"ן שער הגמול; רמח"ל דרך ה' חלק א' פרק ג').

העולם הבא על שני שלביו נקרא גם עולם האמת, מפני שלעומת העולם הזה שבו השקר גובר, והתדמית החיצונית מסתירה את המהות הפנימית – בעולם הבא מתברר מעמדו האמיתי של האדם וערכם האמיתי של מעשיו. ומכיוון שהעולם הבא חשוב לאין ערוך מהעולם הזה, שכן "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא" (אבות ד, טז), לדעת רבים עיקר הדין שנידונים בראש השנה הוא על העולם הבא.

שני חלקי הדין על העולם הבא

החלק האחד בדין הוא שבכל שנה מחשבים את כל המעשים שאדם עשה במשך השנה. על הטובים שמור לו שכר לעולם הבא, ועל הרעים שמור לו עונש לעולם הבא. אלא שהדין שנקבע בראש השנה אינו סופי, מפני שאם במשך השנים הבאות יחזור בתשובה, יציל את עצמו מדינה של גיהינום וירבה שכרו לעולם הבא. ואם חס ושלום יתהה על הראשונות ויתחרט על המעשים הטובים שעשה, יירש גיהינום ויפסיד את השכר שהיה שמור לו לעולם הבא.

על האפשרות להתקרב לה'

החלק השני בדין הוא על האפשרות להתקרב לה' בשנה הבאה. הנידון בראש השנה לחיים, יזדמנו לו במשך השנה אירועים שיסייעו לו להמשיך להתעלות בתורה ובמצוות שעל ידם יזכה לחיי העולם הבא. בשעה שילמד תורה – יזכה לתוספת הארה והבנה, ובשעה שיעסוק במצוות ובמעשים טובים – יזכה לתוספת שמחה וברכה, מעין העולם הבא. ואם ידונו אותו חס ושלום למיתה, הרי שיזדמנו לו במשך השנה הבאה ניסיונות ואירועים שעלולים להרחיקו מה' ולאבדו מן העולם הבא. וגם כשילמד תורה – יקשה עליו לקלוט את ההארה האלוקית שבה, וגם כשיעסוק במצוות – לא יזכה להרגיש כראוי את הקדושה והעונג שבמצווה. וזו משמעות דברי חכמים (אבות ד, ב): "מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצווה מצווה ושכר עבירה עבירה" (נפש החיים א, יב).

השכר נקרא חיים והעונש מוות

כלל השכר נקרא חיים והעונש נקרא מוות. חיים פירושם קרבה והתחברות לה', מקור החיים, שעל ידי כך האדם זוכה לכל הטובות שה' משפיע בעולם הזה ובעולם הנשמות ובעולם הבא. ומכיוון ששורשי כל הטובות והתענוגים שבעולם הזה נובעים מהחיים שה' משפיע לעולם – השכר שבעולם הבא גדול לאין ערוך מכל תענוגי העולם הזה, שאינם אלא השתקפות חיוורת של שורש התענוג. וזהו שאמרו חכמים: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (אבות ד, יז). וזאת משום שבעולם הבא יכול אדם לזכות ליהנות מזיו השכינה ולהתענג על ה', והחיים שבו מתגברים ומתעצמים לאין שיעור. ואילו בעולם הזה האורה האלוקית מגיעה אלינו דרך מסכים בצמצום גדול. ואף על פי כן, על ידי הדבקות בה' בלימוד התורה וקיום המצוות, יכול אדם לזכות גם בעולם הזה למעין עולם הבא ולהתענג על הדבקות בה'.

לעומת השכר שנקרא חיים, השם הכללי של העונש הוא מוות, שפירושו ריחוק ממקור החיים, שגורם להתגברות הצרות, עד מיתת הגוף בעולם הזה וייסורי הנשמה בגיהינום.

עומק הדין ומורכבותו

אף שכללי הדין הם פשוטים, שההולך בדרכי ה' זוכה לברכה בעולם הזה ובעולם הבא, והרשע נענש בעולם הזה ובעולם הבא, פרטי הדין הם עמוקים ומורכבים לאין שיעור. לכן ישנם מקרים שצדיק סובל מעוני ומחולאים ומת בקיצור ימים, ויש רשע שמאריך ברשעותו בעושר ובריאות. והעיקר הוא שהכול מכוון לתיקון העולם. ונבאר מעט.

הבחירה החופשית

לצורך תיקונו של העולם, הכרחי שתהיה לאדם בחירה חופשית. ולכן כל זמן שהעולם עוד לא הגיע לתיקונו, לא ייתכן שכל הצדיקים ייהנו מהטוב וכל הרשעים יסבלו, כי אז הבחירה תהיה צפויה מראש ומוכתבת על ידי הציפייה לשכר המוחשי והוודאי והחשש מהעונש המוחשי והוודאי, ולא מתוך בחירה חופשית ואמיתית בטוב. ועל כן הנהגת הדין מורכבת מאוד ופרטיה מרובים, כך שתמיד ישנם צדיקים שמתמודדים עם ייסורים ורשעים שנראים כמי שנהנים מתענוגי העולם הזה. ועל ידי כך הבחירה החופשית לא נפגעה, והאדם שבוחר בטוב זוכה לתקן את עצמו ואת העולם כולו.

ומכל מקום, כאשר מתבוננים לטווח ארוך, למשל על ענייני המשפחה והאושר האמיתי שבחיים, אנו מוצאים שבדרך כלל גם בעולם הזה הצדיקים זוכים לברכה והרשעים נענשים. וזה עיקר הניסיון, שהיצר הרע מטה את האדם להתבונן על העולם במבט שטחי ולטווח קצר, ואילו היצר הטוב מעורר את האדם להתבונן לעומק ולטווח ארוך. ולכן למרות שגם בעולם הזה בטווח הארוך הצדיקים זוכים בדרך כלל לרוב טובה והרשעים מתייסרים, עדיין נותרת הבחירה חופשית, מפני שלטווח קצר אין הדברים ניכרים.

כאשר גורל הייעוד נחרץ

ונתחיל לבאר את פרטי הדין: יש אדם שגורל ייעודו להיות עשיר ולהתמודד עם היצר הנלווה לכך, וגם אם ירבה לחטוא, יישאר עשיר. וכל הדין של ראש השנה בעניין זה הוא על תנאי חייו כעשיר, האם ישמח בעושרו או יתייסר מדאגות בגללו. וכן לגבי חייו בעולם הבא, הדין הוא האם עושרו יגרום לו לעמוד בניסיונות קשים מאוד או קלים, או אולי אף יסייע לו בעבודת ה'. ויש מי שגורל ייעודו להתמודד עם עוני, וגם אם ירבה זכויות יישאר עני, ודינו הוא על השאלה האם העוני יהיה נורא או נסבל. ולגבי העולם הבא, האם תנאי חייו כעני יועילו לו לעבודת ה' או יפריעו לו.

ולעתים רחוקות, על ידי זכויות מיוחדות או חטאים חמורים, יכול אדם לשנות את גורל ייעודו.

כאשר גורל הייעוד אינו נחרץ

ופעמים שהגורל שנקבע לאדם אינו נחרץ, אלא רק קובע את הכיוון ומאפשר עדיין שינויים מסוימים, ואזי הדין שבראש השנה יכול להשפיע גם על מי שגורלו להיות עשיר אם יהיה רק אמיד או עשיר או עשיר מאוד, וכן על העני אם יהיה דחוק מעט, או עני ממש או אביון.

האם עושר הוא שכר

ופעמים שאין לאדם ייעוד מיוחד להיות עני או עשיר, ועל כן גורלו אינו קבוע. ומכיוון שבחר בטוב בעניינים הקשורים לממון וצדקה, מגיע לו על פי הדין שיהיה עשיר, והוא מתעשר והולך כדי שיוכל להמשיך להתעלות בחסידותו ובצדיקותו. ולעתים גלוי לפני יודע תעלומות שאם יזכה בעושר יגבר עליו יצרו ויש חשש שיחטא בגאווה, בתאווה ובקמצנות ויאבד את מדרגת צדקותו. ואזי כיוון שהדבקות בה' היא העיקר, ובה תלויים חיי העולם שלו, מרחמים עליו מהשמיים ודנים אותו לקשיי פרנסה, כדי שיימלט מן הניסיון הקשה ויזכה לחיי העולם הבא. ואם לא זכה כל כך, ייתכן שיזכה לעושר בעולם הזה, אבל יצטרך לעמוד בניסיונות קשים שעלולים להורידו לשאול תחתיות.

לפי גודל הניסיון

עוד חשבון ישנו, והוא עוצמת ההתמודדות וההתגברות שנדרשת לאדם כדי לבחור בטוב ולהימנע מהרע. יש אנשים שמצד גורל ייעודם נבראו עם יצר רע חזק מאוד, או שגדלו בסביבה קשה ורעה, וגם אם יצליחו ללמוד מעט תורה ולעשות מעט מעשים טובים – יש לכך ערך עצום, ויזכו לשכר מרובה. וכפי שאמרו חכמים "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג). ויש שיצרם הטוב חזק וגדלו בסביבה טובה, ואם יחטאו – ייענשו בחומרה.

שכר רשעים ועונש צדיקים בעולם הזה

עוד חשבון ישנו, שלפעמים דנים רשע שעשה מעט מצוות, שיקבל את כל שכר מצוותיו בעולם הזה, כדי לאבדו בגיהינום. וכן לפעמים דנים צדיק שעשה מעט עוונות, שיקבל את כל עונשו בעולם הזה, כדי שיעלה זך ונקי לגן עדן.

ואף שהשכר והעונש שבעולם הזה אינו נחשב כלום לעומת השכר שבעולם הבא, כך ראוי וצודק, משום שהרשע עשה את מצוותיו מסיבות חיצוניות, כדי להתגאות ולהתפאר, ולכן ראוי שגם שכרו יהיה בעולם הזה החולף ולא יקבל על כך שכר בעולם האמת. וכן לגבי הצדיק, כיוון שעיקר רצונו להידבק בה', אם חטא בטעות, כשם שחטאו חיצוני כך ראוי שהעונש עליו יהיה חיצוני בעולם הזה, ועל ידי כך יזדכך עד שלא יישאר ממנו שום כתם לעולם הבא (קידושין לט, ב; דרך ה' חלק ב' ב, ו).

דין הכלל והפרט

עוד צריך לדעת, שאף שהדין של ראש השנה הוא לעם ככלל ולכל יחיד ויחיד בפני עצמו, מכל מקום דין היחיד בעולם הזה מושפע מאוד ממצבו הכללי של העם, כל עם ועם לפי עניינו. אמנם פעמים שאין סתירה בין דין העם לדין היחיד, שכן גם כאשר העם ככלל זוכה לשפע ברכה, אין הברכה נפגעת מכך שכמה יחידים נענשים על חטאיהם. וכן כאשר העם ככלל מקבל עונש, אין העונש נפגע מכך שכמה יחידים יזכו בשכר. אבל לעתים ישנה סתירה בין דין העם לדין היחיד, כגון בשעה שנגזרה על העם גזרה קשה כחורבן וגלות, ואזי אין מנוס מכך שגם הצדיקים יענשו. ומכל מקום הדין נותר על כנו, שכן בעולם הנשמות, בגן עדן, יקבלו הצדיקים את מלוא שכרם, וההשלמה המלאה תהיה בעולם הבא, בעת תחיית המתים, כשיחזרו הנשמות להתאחד עם גופם.

להתפלל עם ר' אריה לוין

'פניני הלכה' לימים נוראים • זיכרונות מתפילות הימים הנוראים במרכז הרב, שרוחם של הראי"ה קוק והרצי"ה שרתה עליהם • נוסח התפילה שהביא רבי אריה לוין מישיבת וולוז'ין • רוח מרכז הרב – כנות, יראת שמיים ישרה, אהבת ישראל עצומה ואידיאליזם • מדוע תפילות הימים הנוראים עוסקות בעיקר בכלל ישראל ולא באדם הפרטי • העיסוק בכלל מעצים גם את הפרט, ובכלל מאתיים מנה • איך לכתוב הלכה באופן שחילוקי המנהגים בין העדות ייתפסו כקולות שונים בתוך תזמורת הרמונית

הספר החדש על הימים נוראים

בעזרת ה' יתברך יצא לאור הספר על ימים נוראים במסגרת סדרת ספרי 'פניני הלכה', וזכיתי לסיים בכך את הלכות השבת והמועדים (בשבעה כרכים). בהקדמה לספר כתבתי מעט זיכרונות ומחשבות שליוו אותי בלימודי ובכתיבתי.

זיכרונות

במרכז הרב שרתה רוח מיוחדת של כנות, יראת שמיים ישרה, אהבת ישראל עצומה ואידיאליזם. היו שם תלמידי חכמים ובחורי ישיבה שהיו מחוברים בכל לבם לחיילים שבצבא, למתיישבים שמפריחים את שממות ארצנו, לכל יושבי הארץ וליהודי התפוצות. ומעל הכול נכספו לגילוי תורת ארץ ישראל כדי להביא גאולה לעולם

אזכרה ימים מקדם, כשאבי מורי הוליכני משכונת גבעת מרדכי לישיבת מרכז הרב שבשכונת קריית משה בירושלים לתפילות הימים הנוראים. למרות שהייתי ילד קטן, רושם התפילות הנהדרות והנוראות נאצר בלבבי. כל עוד יכולתי, שם התפללתי. משנה לשנה מתברר לי יותר עד כמה הרוח הגדולה שנשבה שם הולכת ומעמיקה את השפעתה עליי. בין כותלי בית המדרש שרתה אז נשמתו הגדולה של מייסד הישיבה, מאור הדורות האחרונים, מרן הרב קוק זצ"ל, ורוחו של בנו ממשיכו ראש הישיבה דאז, מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. הוא אמנם היה מתפלל בבניין הישן של הישיבה, כי לא יכול היה שלא להתפלל במקום שבו אביו התפלל. אבל השפעתו על מתפללי הישיבה בבניין החדש שבקריית משה הייתה עצומה. במעומעם אני זוכר את תפילותיו של הרב הצדיק אריה לוין זצ"ל, שהיה עובר לפני התיבה במוסף יום ראשון של ראש השנה ובתפילות ערבית, מוסף ונעילה של יום הכיפורים. במוסף יום שני של ראש השנה עבר לפני התיבה ר"מ הישיבה הרב מרדכי פרום זצ"ל, חתן של חתנו של מרן הרב קוק.

הרב אריה לוין העיד על תפילתו שהיא כנוסח ששמע בישיבת וולוז'ין, נוסח שהועבר במסורת מהמהרי"ל. לאחר שנפטר, ביקש הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל מאבי מורי לשמש שליח ציבור תחתיו. שמעתי מקרובנו הרב מרדכי שטרנברג שליט"א, שאכן תפילתו של אבי דומה מאוד לתפילתו של ר' אריה לוין, הן בקולו והן בנוסחו, עד שכשעצם את עיניו נדמה היה לו שר' אריה לוין הוא שעומד עכשיו בתפילה. תפילתו הייתה בהטעמה, בתחנונים ובענווה, כבן המתרצה לפני אביו.

במזרח, בצד הימני של החזן, ישבו הרב שפירא, הרב ישראלי, הרב פרום ואחריהם אבי. ממול התפלל נכד מרן הרב קוק, הרב שלמה רענן הי"ד. לא אשכח איך היה מזרזני לומר עמו בהטעמה: "אחת, אחת ואחת" וכו'. בשנות ילדותי תמהתי על פשר הספירה הזו, שכפי הנראה מנוסח התפילה יש לה חשיבות מרובה. מתוך כך כשגדלתי המשכתי לחשוב על משמעותה. הפירוש לכך (בפרק י, יא) מוקדש לזכרו.

אני עוד זוכר את ר' שבתאי שמואלי ז"ל, מזכיר הישיבה ומתלמידיה הראשונים, אומר במקומו ברעדה "המלך" וניגש לעלות לתפילת שחרית. אחר כך היה תוקע בשופר. לאחר מכן, כשנחלש, דודי הרב איתן איזמן שליט"א, שגם הוא היה הולך איתנו מגבעת מרדכי, החליף אותו ונעשה לתוקע הקבוע. הוא גם לימדני לתקוע בשופר, ובי קיימו שם את דברי חכמים: "אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אבל מתעסקין בהם עד שילמדו" (ר"ה לג, א; רמ"א תקצו, א). אני זוכר את הקידוש שהר"מים היו עושים בחדר השיעורים עם הרב מרדכי פרום לפני מוסף, ואת המתח שהיו שרויים בו לקראת עבודת הקודש. בדרכנו חזור היינו הולכים דרך האוניברסיטה העברית, שבבריכת הנוי שלה היינו עושים תשליך.

לאחר הסתלקות הרב אריה לוין, החל מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל לשמש שליח ציבור בנעילה, ולימים אחר שהרב מרדכי פרום נפטר גם במוסף אחד של ראש השנה. וכשאבי מורי עבר לבית אל, שימש הרב שפירא שליח ציבור בכל המוספים, וקולו שהיה יוצא מהלב ברגש עצום היה מרעיד ומעורר את הלבבות.

את תפילת 'כל נדרי' ובדרך כלל גם את תפילת נעילה היינו מתפללים בגבעת מרדכי, ואז זכיתי להתפלל עם בעלי בתים, חלקם ניצולי שואה, ולשמוע את הרב יהודה עמיטל זצ"ל עובר לפני התיבה. גם ניגוניו שהיו ספוגים חמימות וכיסופי דבקות השפיעו עליי. לימים, לאחר שהחל להתפלל בישיבתו בהר עציון, אבי מורי החליפו בתפילת נעילה. כך היה גם בעת שפרצה מלחמת יום הכיפורים, כאשר מתוך בית הכנסת גויסו מתפללים לחזית.

כשאני מנסה לפענח את האווירה המיוחדת שהייתה בישיבת מרכז הרב, נדמה לי שבנוסף להתלהבות שמלווה את כל הישיבות שרתה שם רוח מיוחדת של כנות, יראת שמיים ישרה, אהבת ישראל עצומה ואידיאליזם. היו שם תלמידי חכמים ובחורי ישיבה שהיו מחוברים בכל לבם לחיילים שבצבא, למתיישבים שמפריחים את שממות ארצנו, לכל יושבי הארץ וליהודי התפוצות. ומעל הכול נכספו לגילוי תורת ארץ ישראל כדי להביא גאולה לעולם, כפי שמו"ר הרב צבי יהודה היה מלמד תמיד בשיעוריו, שאותם זכיתי אחר כך לשמוע בשנות לימודי בישיבה.

השתדלתי ליצוק לתוך הספר מקצת מההשראה שזכיתי לקבל מתפילות הימים הנוראים בין כותלי ישיבתו של מרן הרב קוק זצ"ל.

כלל ישראל

בהלכות הימים הנוראים בולט מאוד העניין הכלל הישראלי, שיסודו בבחירה שבחר ה' אותנו מכל העמים להיות לו לעם סגולה כדי לגלות את שכינתו בעולם ולתקנו. זה היסוד לתשובה ולכפרה. אמנם רבים מהעוסקים בתורה נוטים להדגיש את הצדדים הפרטיים שמתחילים מהאדם, ובעקבות כך נותרים בקטנותם למרות כל המאמצים העיוניים והרגשיים.

ויש שאף מעזים לטעון כנגד מרן הרב קוק זצ"ל שכביכול הדגיש מדי את היסוד הכללי. אולם האמת היא שהעניין הכללי הוא עיקר ייחודו וקדושתו של עם ישראל, וכל מי שישים לב למה שהוא אומר בתפילות ובסליחות יבחין בכך מיד. מרן הרב קוק החזיר עטרה ליושנה, וביאר בעמקות את משמעותה של קדושת כלל ישראל.

כפי הנראה טומאת הגלות השכיחה מרבים את היסוד הכללי, ועלינו ללמוד תורה בישרות ולהבין שהיסוד לאמונה, לתשובה ולגאולה הוא בקדושת כלל ישראל. וזה עיקר עבודת הימים הנוראים, ששורשה בעבודת הכהן הגדול שהיה מכפר על כלל ישראל.

הפרט מתעצם מכך

ואל לו ליחיד לחשוש מלהתעלות למדרגת הכלל, מפני שרק בתפיסה השטחית רעיון הכלל פוגע במעמדו של היחיד, אולם באמת רעיון הכלל מעצים ומרומם את הפרט, ונותן לכל נטיותיו משמעות מקודשת ונצחית. "בכלל מאתיים מנה" – העיסוק בכלל מכיל בתוכו גם את העיסוק בכל הפרטים, שכן הכלל מורכב מכל הפרטים. אולם העיסוק בפרט אינו מכיל בתוכו את הכלל.

זמן תשובת היחיד היא במשך כל השנה, ותשובת הימים הנוראים היא תשובת הכלל, שבימים אלו השנה מתחדשת, ואז הוא הזמן של כל ישראל לשוב ולזכור את האמונה ולהתעורר לדבקות בתורה ובמצוות. ומכיוון שמדובר בתשובת הכלל, יש בימים אלו גם שמחה רבה, והדבר בא לידי ביטוי במצווה לערוך סעודות חגיגיות בראש השנה ובערב יום הכיפורים וללבוש בגדים חגיגיים בראש השנה וביום הכיפורים.

הדגשת הכללים המשותפים

ישנם ספרי הלכה שמדגישים מאוד את כל חילוקי המנהגים בין העדות, והדבר יוצר מועקה רבה וגם קושי בזכירת הלימוד. כך למשל מלמדים את הילדים שהאשכנזים תוקעים בשופר בחודש אלול והספרדים אינם תוקעים. אבל הנכון הוא ללמוד את הכללים היסודיים המשותפים לכול, ומתוך כך ההלכה מתבארת היטב, וחילוקי המנהגים נדמים כקולות שונים בתזמורת הרמונית.

תקיעת השופר בחודש אלול

כך כתבתי על עניין התקיעה (בפרק ב, א):

אמרו חכמים: "בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה: 'עלה אליי ההרה' (דברים י, א, לכפר על חטא העגל), והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עולה להר, שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה. והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר: 'עלה אלוקים בתרועה ה' בקול שופר' (תהלים מז, ו). ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה" (פרקי דר' אליעזר מו). ובחרו לעורר את העם על ידי קול השופר, מפני שיש בכוחו להזהיר את העם מלחטוא ולעורר את הרבים לעשות תשובה (טור וב"י או"ח תקפא, א).

וכן נוהגים ישראל לתקוע בשופר בחודש אלול. מנהג יוצאי אשכנז לתקוע בכל יום בסיום תפילת שחרית. ומנהג יוצאי ספרד לומר סליחות בחודש אלול ולתקוע בעת אמירת הקדיש שבסיום הסליחות, ורבים נוהגים לתקוע גם בעת אמירת י"ג מידות רחמים. ומנהג זה של תקיעת השופר אינו חובה, ואף על פי כן ראוי לציבור להשתדל לקיימו, אבל יחיד שלא שמע שופר אינו צריך לחפש מי שיתקע לו בשופר.

מנהג הסליחות

כך גם ראוי לבאר את יסוד מנהג הסליחות, שיסודו בתקופת הגאונים, ומגמתו לבקש על גאולת ישראל, כפי שעולה מתוך נוסח הסליחות (שם ב, ב ד). ומתוך כך להמשיך לחילוקי המנהגים. וכך כתבתי:

בימי הגאונים נהגו לומר סליחות בעשרת ימי תשובה, וכך נהגו בישיבות הגדולות שבבבל, והיו מקומות מעטים שנהגו לומר בהם סליחות גם בכל חודש אלול.

בסוף תקופת הראשונים נתקבל המנהג בקהילות ספרדים לומר סליחות בכל חודש אלול ועשרת ימי תשובה (שו"ע תקפא, א). וככל שמתקרבים יותר לראש השנה כך רבים יותר נזהרים לקום לסליחות, ובמיוחד מקפידים על כך בעשרת ימי תשובה. ומנהג אשכנז להתחיל לומר סליחות במוצאי שבת שלפני ראש השנה, ובתנאי שיספיקו לומר סליחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. וממילא מתברר שמנהג אשכנז להוסיף מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" במשך חודש אלול, וכן המנהג להוסיף בלימוד מוסר ותשובה, מכוון לאותה מגמה.

מעלתם של מאמצי ילדים

האם מי שלא זכו לבנים חייבים לעבור טיפול רפואי כדי לקיים מצוות פרייה ורבייה? • מעלתם של חשוכי בנים שמאמצים ילדים שאין מי שיגדלם, ונחשבים כאילו ילדו אותם • חובתו של בן מאומץ לכבד את הוריו המאמצים • נעמי נחשבה לאמו של עובד משום שסייעה לטפל בו ולגדלו • גם מי שמלמד ומחנך את בן חברו נחשב כאילו הולידו • להצטרף למפעל 'אוצר הארץ' שמוצא את הדרכים המהודרות ביותר לשמירת שמיטה ולקיום החקלאית העברית בארץ

שאלה כואבת

כבוד הרב, כזוג שמייחל לילדים ועדיין לא זכה לכך, המאמרים שכתבת לאחרונה היו חשובים מאוד בשבילנו. במיוחד במה שכתבת על ערך האהבה והשמחה בקרב זוגות חשוכי ילדים, ועל הניסיון הגדול שיש בכך, שלא לשקוע בצער אלא להוסיף תמיד טובה ושמחה. יהי רצון שנזכה לכך תמיד.

אמנם עדיין עומדת בפנינו השאלה עד כמה עלינו להשקיע בטיפולים רפואיים כדי לקיים את מצוות פרייה ורבייה. יש לנו ברוך ה' ילד אחד, ושאלתנו היא האם עלינו להתאמץ לבצע הפריות מבחנה כדי לקיים מצוות פרייה ורבייה בבן ובת? בעצם זוהי שאלה כללית, האם מצוות פרייה ורבייה מחייבת השתדלות שלא כדרך הטבע?

תשובה

מי שקשה לו לגדל יתום או לסייע בגידולו, יכול לתרום כסף לטיפול בילדים עזובים כדי לספק את צרכיהם ולהעמידם על רגליהם, ובזה גם הוא נחשב שותף בגידולם, ומבחינה מסוימת נחשב כאילו ילד אותם. וככל שהסיוע משמעותי יותר, כך חלקו חשוב יותר

מצווה על כל זוג שמתקשה בקיום מצוות פרו ורבו, לפעול בכל הדרכים הרפואיות המקובלות כדי לקיים את המצווה בבן ובת. ובכלל זה גם לבצע הפריית מבחנה.

ואמנם בעבר הורו הפוסקים שאין חובה לאדם לעשות דברים שלא כדרך הטבע כדי לקיים את המצווה. אולם זה היה בתקופה שעדיין לא נמצאו דרכים אמינות לפתרון הבעיות, ואף הרופאים נחלקו בעמדתם, וממילא גם רוב הציבור לא היה רגיל להיעזר בשיטות שחלק מהרופאים פיתחו, ועל כן ההשתדלות בהן נחשבה שלא כדרך הטבע (עיין דברי מלכיאל ד, קז; מנחת שלמה ג, צח, ח).

אולם במצבנו כיום, לאחר שהשיטות הרפואיות התפתחו בהצלחה עד שרוב רובן של בעיות העקרות נפתרות על ידן, כל מה שמקובל לעשות במסגרת הרפואה נחשב בכלל חובת המצווה. וברור שהחובה כוללת את כל הטיפולים שקופות החולים צריכות להעניק למבוטחים שלהן. ונראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם רוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם – חובה לעשותם גם אם מחירם יקר כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. וכך כתב הרב דיכובסקי (תחומין כב).

גם מי שכבר זכה לקיים חובת פרו ורבו מהתורה, מצווה שיוסיף להוליד ילדים בעזרת הכלים שהרפואה מעניקה. אולם כאשר הדבר דורש מאמץ גדול, אין זו חובה אלא הידור בלבד.

מכון פוע"ה

כאן המקום להזכיר את ידידי הדגול עוד מימי לימודינו בישיבת מרכז הרב, הרב מנחם בורשטיין שליט"א, שהקים את מכון פוע"ה – פוריות ורפואה על פי ההלכה, כדי לסייע לכל הפונים בקיום המצווה הגדולה הזאת. אין לשער את גודל הזכות של העוסקים במלאכת הקודש לסייע להורים ללדת את ילדיהם.

אימוץ ילדים

אדם צדיק אחד כתב לי, שהיו לו ולאשתו בעיות קשות של פוריות, ותלאות גדולות עברו עליהם בתפילות ובהוצאות כספיות עצומות. אשתו עברה טיפולים קשים מנשוא, לרבות מאות ואולי אלפי זריקות, הפריות מבחנה והפלות. למרות הכול הם לא זכו לילד, אבל מצאו פתרון חשוב: הם אימצו ילדים. ונפשו בבקשתו, שאכתוב על מעלת האימוץ, שעל ידה מצילים ילדים המצויים בסיכון, ועל ידי כך יכולים חשוכי הילדים מתוך צרתם להוליד ישועה.

לכבוד הוא לי למלא את בקשתו ובתוך כך להעלות על נס את הצדיקים, האבות והאימהות שזוכים לגדל ילדים יתומים ועזובים.

המגדלים יתומים נחשבים כאילו ילדום

אמרו חכמים (כתובות נ, א), כי מי שזוכה לגדל יתום או יתומה בתוך ביתו ולהשיאם, עליו הכתוב אומר שהוא "עושה צדקה בכל עת" (תהלים קו, ג). עוד אמרו במדרש (שמו"ר מה, ו) שיש לקב"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למי שמגדלים יתומים בביתם.

אמרו חכמים: "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (מגילה יג, א). ואין הכוונה דווקא ליתום ששני הוריו נפטרו, אלא גם לילד שיש לו הורים אבל הם אינם יכולים לספק לו את כל צרכיו הגופניים והנפשיים. שכן המקור לדברי חכמים אלו הוא ממשה רבנו, שנקרא בנה של בתיה בת פרעה. ואף שיוכבד הייתה אמו ואף היניקה אותו, מכיוון שבתיה בת פרעה גידלה אותו, משה רבנו נחשב כבנה.

לא זו בלבד אלא שיש סוברים שבני זוג שמגדלים יתום בביתם מקיימים בכך ממש את מצוות פרו ורבו, שכן כאשר אמרו חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" התכוונו כפשוטו, שהם נחשבים ממש כמי שילדו אותו (עי' חכמת שלמה אה"ע א, א). ומכל מקום, גם לשאר הפוסקים שסוברים שאין זה ממש כמו להוליד, מצד מסוים יש בזה מצווה יתרה, שהם עושים זאת בהתנדבות.

מצוות כיבוד הורים לבן מאומץ

בנים מאומצים חייבים לכבד את הוריהם המאמצים לא פחות מאשר בנים רגילים. ואמנם מצד דקדוקי המצווה אין הילדים המאומצים חייבים במצווה כבנים ביולוגיים, ולכן מותר להם לבצע בהוריהם המאמצים טיפולם רפואיים שמוציאים דם (פניני הלכה ליקוטים ג' א, כה). אך מכל מקום מצד מוסר התורה הם חייבים לכבד את הוריהם כפי שבנים רגילים חייבים, ומצד מסוים אף יותר, הואיל והוריהם המאמצים עשו זאת בהתנדבות.

וכן מצווה על הבנים המאומצים שיתאבלו ויאמרו קדיש על הוריהם המאמצים אחר פטירתם.

סיוע בגידול ילדים נזקקים

מי שקשה לו לגדל יתום או לסייע בגידולו, יכול לתרום כסף לטיפול בילדים עזובים כדי לספק את צרכיהם ולהעמידם על רגליהם, ובזה גם הוא נחשב שותף בגידולם, ומבחינה מסוימת נחשב כאילו ילד אותם. וככל שהסיוע משמעותי יותר, כך חלקו חשוב יותר.

גם מי שמסייע להורים רגילים לטפל בילד שלהם ולחנכו נחשב במידה מסוימת כאילו ילדו. וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין יט, ב) שעובד, בנם של רות ובועז, נקרא גם בנה של נעמי, מפני שהיא הייתה שותפה בטיפול בו ובחינוכו, שנאמר: "ותקראנה לו השכנות שם לאמור: יולד בן לנעמי, ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד" (רות ד, יז).

התלמידים כבנים

אמרו חכמים: "כל המלמד בן חברו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", והראיה שבני אהרן נקראים בניו של משה רבנו – "לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו" (סנהדרין יט, ב).

וכן נאמר בפרשת שמע: "ושיננתם לבניך" (דברים ו, ז), ודרשו חכמים (בספרי): "לבניך – אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר: 'וייצאו בני הנביאים אשר בית-אל אל אלישע' (מלכים ב' ב, ג); וכי בני נביאים היו, והלא תלמידים היו? אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים… וכשם שהתלמידים קרויים בנים כך הרב קרוי אב, שנאמר 'ואלישע רואה והוא מצעק: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. ולא ראהו עוד' (שם ב, יב)".

יש לכך אף משמעות הלכתית, שהמוצא אבדת אביו ואבדת רבו, אם אין באפשרותו להשיב את שתיהן, ישיב את אבדתו של רבו, "שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". והכוונה לרב שלימדו את רוב חכמתו. ואם גם אביו היה חכם, אבדת אביו קודמת (ב"מ לג, א). וגם אם האב לא היה חכם, אם האב מימן את לימודו של הבן – האב קודם לרב אפילו אם הוא הרב המובהק.

מורים לחיים

חשוב להדגיש לאור זאת, שכל מורה שמלמד את תלמידו תורה, חוכמה ומוסר וגם מטפח ומעודד את תלמידו לצמוח כפי מיטב כישרונותיו, נחשב במידה רבה כאב. וכן מורה כזו נחשבת במידה רבה כאם. אבל מורים שרק ממלאים את חובתם ו"מעבירים את החומר" לבני כיתתם, אינם זוכים למעלה הגדולה הזו.

רבנים חשוכי ילדים

אמרו חכמים, שעל רבנים שהעמידו תלמידים ולא זכו לילדים אמר הנביא: "כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותיי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. ונתתי להם בבית ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נו, ד-ה). וכן מסופר על רבי יוחנן שהצטער מאוד על בניו שמתו כולם בילדותם ולא זכה לקיים בהם את מצוות פרו ורבו, עד שניחמוֹ זקן אחד בכך שתלמידיו נחשבים לו כבנים, ובזכותם יזכה לעולם הבא ולשם עולם (זוהר ח"א קפז, ב; זוה"ח רות קח, ב).

כתב בספר חסידים (שסז), שלעתים אין רוצים לנכּות מזכויותיו של האדם, ועל כן אינו זוכה לשני שולחנות, וכיוון שזכה לשולחן של תורה, אין מזכים אותו בשולחן של משפחה עם ילדים. ואם היה זוכה לילדים, לא היה זוכה בתורתו לשם עולם.

כדאי להוסיף כאן, שאף המחזיקים בלומדי תורה נחשבים כמי שמלמדים אותם, שאילולי תרומתם לא היו יכולים ללמוד.

'אוצר הארץ'

ערב שנת השמיטה, ראוי לחזק את מפעל 'אוצר הארץ' מיסודו של מכון התורה והארץ. ארגון זה, שמונחה על ידי רבנים חשובים ומונהג בפועל על ידי הרב יהודה עמיחי שליט"א, מתמודד באופן מאוזן עם מכלול השאלות ההלכתיות, ומוצא את הדרכים המהודרות ביותר לשמירת שמיטה ולקיום החקלאות העברית בארץ. כל מי שמתחייב לקנות דרכם זוכה להיות שותף בביסוס החקלאות העברית, ובהמשך בסלילת הדרך לחקלאות מהודרת על פי התורה. שכן על פי ההתחייבות מראש יכול 'אוצר הארץ' לסכם עם חקלאים נוספים על סדרי 'אוצר בית דין' וגידולים בנגב הדרומי ובחממות מיוחדות לכך. אמנם צריך להקפיד שבתוך המדרג, מעמדם של פירות היתר המכירה יהיה קודם ליבולי נוכרים.

סגן השר הרב אלי בן דהן

בשעה הזו ראוי לחזק את ידיו של סגן שר הדתות הרב אלי בן דהן. בלא להתייחס לפרטי החוקים והתקנות המוצעים, אני מביע את ביטחוני במאמציו הכנים, ביראת השמיים שלו, בשיקול דעתו ובידענותו בתחומי ההלכה והמנהל הדתי.

שם עולם, טוב מבנים ומבנות

איך להתייחס לבת רווקה שמסרבת לשמוע הצעות שידוך • התמודדות נפשית ורוחנית עם מציאות של עקרות • חטאים שגורמים לעקרות • סיפורם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, צאצאי המלך חזקיהו שהיו סריסים בהיכל מלך בבל • האם היו עקרים או שבניהם מתו? הדעות השונות בחז"ל • מסירות נפשם על קידוש השם הצילה את עם ישראל מכליה פיזית ורוחנית • לפעמים דווקא הסריסים, שאינם קשורים לאישה וילדים, יכולים להתעלות מעבר לחיי ההווה אל האמונה הטהורה שאיננה תלויה בדבר

שאלה כואבת

למרות החשיבות העצומה של הקמת משפחה, צריך לזכור שיש לבתך ערך עצום, אין סופי, כאדם וכבת ישראל, ונכון לאהוב אותה בלא תנאי. בנוסף לכך, ראוי להעריך אותה בלא גבול על כל אחת מן המעלות הטובות שיש בה ועל כל מעשה טוב שהיא עושה. וה' יעזור שתרוו ממנה נחת עד בלי די

תגובות רבות, חלקן כאובות מאוד, קיבלתי בעקבות הטורים הקודמים. לא אוכל להתייחס לכולן, אבל אתייחס לשאלה של אם אחת:

שלום לרב מלמד, אני קוראת קבועה של הטור שלך ב'בשבע'. הטור פותח אופקים מעניינים וחשיבה אחרת ואמונית. תודה רבה!

רציתי להתייעץ בנוגע לבתי, שמתקרבת לגיל ארבעים. היא עדיין לא הצליחה לבנות את ביתה. ילדיי האחרים נשואים ברוך ה' באושר ובשמחה. הבעיה היא שהיא אינה מוכנה לקבל הצעות. היא דוחה את כל מי שמבקש להכיר לה מישהו. נראה לי שזה נובע מרוב ייאוש ותסכול מההצעות הרבות שקיבלה שהיו לא ראויות, בלשון המעטה. אני אינני מסוגלת לדבר על לבה. כאשר ניסיתי לאחרונה, מרוב עלבון היא כמעט ניתקה את הקשר עמי, וזאת כמובן שאינני רוצה. לבד מזאת היא ילדה נפלאה, ממש עשר. הייתי מאוד רוצה לשמוע מהרב או מהרבנית עצה שתעזור לי לעזור לה. לאנשים אחרים אני לפעמים מצליחה לעזור, אבל לבתי שלי קצרה ידי מלהושיע. מה מציע לי הרב לעשות?

תשובה

אינני יודע מה אוכל להוסיף לך. את בוודאי יודעת יותר, מכיוון שאת מכירה את בתך היטב. בכל אופן, עצה אחת יסודית כדאי לומר: למרות החשיבות העצומה של הקמת משפחה, צריך לזכור שיש לבתך ערך עצום, אין סופי, כאדם וכבת ישראל, ונכון לאהוב אותה בלא תנאי. בנוסף לכך, ראוי להעריך אותה בלא גבול על כל אחת מן המעלות הטובות שיש בה ועל כל מעשה טוב שהיא עושה. וה' יעזור שתרוו ממנה נחת עד בלי די, ואף היא תרווה מכם נחת ותתחזק מאהבתכם.

אקווה שיש בדבריי המעטים קצת תועלת.

על ערך התפילה

שאלה: אם גורלו של האדם הוא הקובע, כפי שכתב הרב בשבוע שעבר שלידת הילדים תלויה במזל, מה אם כן הטעם בתפילה? הרי אם לפי המזל צריך שיהיו לבני הזוג ילדים – יהיו, ואם לא צריך – כל התפילות לא יעזרו?

תשובה: ראשית, כפי שהזכרתי בגיליון הקודם, פעמים רבות המזל אינו נחרץ, וממילא לבחירה החופשית ולמעשי האדם ותפילתו יש השפעה רבה. שנית, גם כאשר נועדו לאדם לפי מזלו ילדים או עושר, אם לא יתאמץ לא יהיו לו. ופעמים רבות שאם לא יתפלל לא יזכה לברכה השמורה לו. משל למי ששלחו לו מתנה בדואר. אם לא יבוא לקחתה – לא יקבל אותה.

שאלת עקרים

שאלה: פנו גם מספר אנשים שבעקבות מחלות שונות נעשו עקרים, ונפשם בשאלתם: מה תוחלת יש בחייהם?

תשובה: אכן יכול אדם שלא זכה לילדים לשקוע בצער וייאוש על שלא יישאר אחריו זכר בעולם. אבל אם יזכה לקשר את חייו אל הקודש הנצחי, יזכה לשם עולם שהוא טוב מבנים ומבנות. וכפי שאמר הנביא: "ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש. כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נו, ג ה).

כל עוד יש חטאים בעולם, יש גם מוות וחולאים שונים בעולם. וכשיתוקן העולם מכל חטאיו, יתרפאו גם כל תחלואיו.

הפגיעה בכבוד ישראל

חטאים מסוימים גורמים במיוחד לסריסות, ואחד מהם הוא הפגיעה בכבוד ישראל והמקדש. וכפי שלמדנו, שלאחר הנס הגדול שאירע לחזקיהו המלך באו אליו שליחי מלך בבל, ובמקום לקרבם לאמונה, חטא בגאווה ובחנופה והראה להם את כל אוצרותיו ואוצרות המקדש. אמר לו הנביא: "ומבניך אשר ייצאו ממך אשר תוליד ייקחו, והיו סריסים בהיכל מלך בבל" (ישעיהו לט, ז).

דניאל, חנניה, מישאל ועזריה היו עקרים

אמרו חכמים שהנבואה הקשה הזו התקיימה בדניאל, חנניה, מישאל ועזריה, שהיו צאצאי המלך חזקיהו. שבעודם ילדים נותקו ממשפחתם ועמם, ונלקחו לארמון המלך נבוכדנצר כדי לשמש לו כמשרתים ויועצים, ובתוך כך גם עברו סירוס. ואמנם בתלמוד (סנהדרין צג, ב) מבואר שנחלקו האמוראים בשאלה האם היו ממש סריסים. ומכל מקום בהמשך מבואר שגם לדעת מי שסובר שלא היו סריסים, מכל מקום הילדים שנולדו להם מתו בחייהם, ולכן נחמתם שיהיה להם שם טוב מבנים ומבנות.

ובפרקי דרבי אליעזר (פרק נא) מבואר שהיו סריסים ממש. ומשמע בפשטות שהמלך ציווה לסרסם, כדי שיהיו נאמנים לו. ובאוצר המדרשים מסופר כך: "ותקרא אסתר להתך, התך זהו דניאל, ולמה נקרא שמו התך? שחתך זכרותו בימי נבוכדנצר הרשע, הוא וחבריו חנניה מישאל ועזריה. בעת שהלשינו עליהן שונאי ישראל ואמרו לנבוכדנצר, אלו היהודים שהבאת הם מזנין עם שפחות המלך ועם נשי השרים. מיד שמע דניאל וחבריו חנניה מישאל ועזריה וחתכו זכרותם, שנאמר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו'. מיד (לאחר שמיעת הדיבה) נתמלא נבוכדנצר חמה עליהם וציווה להביא אותם כדי שיהרגם. אמרו לו: אדונינו המלך, חלילה לנו מעשות הדבר הזה, שבדין ישראל אסור בניאוף ובזנות, שנאמר לא תנאף, והראו לו זכרותם (שהיו סריסים). מיד שמח נבוכדנצר שמחה גדולה…" (אייזנשטיין, אסתר עמוד 60). בסוף ימיו, דניאל הוא התך סייע לאסתר ומרדכי בימי אחשוורוש להושיע את ישראל. ואף אסתר כמותו לא זכתה להקים משפחה בישראל, אלא מסרה נפשה על הצלת העם.

סיפור חייהם

מתוך התבוננות בדמותם ובפועלם אפשר ללמוד על ייעודו של מי שנפל בגורלו להיות סריס.

לאחר שהביא המלך נבוכדנצר את ארבעת הילדים לעירו, ציווה שיאכילום בשר משולחנו וילמדום את שפת הכשדים ותרבותם כדי לבוללם. אך הם התאמצו במסירות לשמור על אמונתם, ומכיוון שהבשר היה טרף, נמנעו מאכילתו ובמשך שנים ניזונו מקטניות. אילו נודע למלך שהפרו את הוראתו היה מצווה להורגם, אבל דניאל וחבריו הסכימו למסור את נפשם על כך.

במהלך שנות גלותם בארמון המלך החריבו חילותיו של נבוכדנצר את בית המקדש והגלו את ישראל לבבל. אבל דניאל וחבריו, שכבר התמנו לשרים בכירים, לא איבדו את אמונתם. לימים, לאחר שמלכות בבל נפלה ודריווש מלך מדי גזר שלא יתפללו כי אם אליו, המשיך דניאל להתפלל לה' שלוש פעמים ביום לכיוון ירושלים. וכשנתפס הושלך לגוב האריות, וה' הצילו בנס (דניאל ו).

ואף שנעשה דניאל סריס, לא התבודד בעצבות רוח, אלא אמרו חכמים: "מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמילות חסדים… היה מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני ומתפלל שלוש פעמים בכל יום ותפילתו מתקבלת ברצון" (אבות דרבי נתן ד).

מסירות נפשם

נחזור לימי שלטון בבל. העם היה אז במשבר קשה. מלכות של רשע שלטה בעולם, בית המקדש נחרב, העם הוגלה מארצו ונדמה היה שאין עוד תוחלת לאמונת ישראל. בעקבות זאת, רבים מהגולים עזבו את דרך התורה והמצוות, מתוך שסברו שממילא בתוך דור או שניים יתבוללו בגויים.

והנה החליט נבוכדנצר להקים צלם גדול מזהב, שיבטא את תוקף מלכותו ושלטונו, וקבע מועד לעריכת טקס רב רושם, שבו כולם ישתחוו לצלם שלו. כפי הנראה בין המשתחווים היו יהודים רבים. גם חנניה, מישאל ועזריה, שהיו פקידים בכירים בארמונו של נבוכדנצר, יכלו למצוא לעצמם היתר להשתחוות, בטענה שאין מדובר בעבודה זרה גמורה (כדעת ר"ת). אולם מכיוון שהצלם היה נראה כעבודה זרה, הסכימו שלושתם ליפול לכבשן האש ובלבד שלא ישתחוו לו ויחללו שם שמיים בפרהסיה. ונעשה להם נס גדול ולא נשרפו, ונתקדש שם השם לעיני כל ישראל והגויים.

אמרו חכמים שדניאל לא היה שם באותו הזמן (סנהדרין צג, א), אבל גם הוא מסר את נפשו על התפילה לכיוון ירושלים.

במסירותם הצילו את כלל ישראל

אמרו חכמים על אותה תקופה חשוכה, שבה שכחו ישראל את אמונתם ומולדתם והשתחוו לצלם: "ביקש הקב"ה להפוך את העולם כולו ללילה… ולדם… כיוון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה – נתקררה דעתו" (סנהדרין צג, א). בזכותם זכר עם ישראל את בריתו עם ה' אלוקיו וחזר לארצו ובנה את בית המקדש ואת חומות ירושלים.

תקנת עקרים

במקום להתייאש מחייהם, בחרו גדולי ישראל אלו להזדהות עם חפץ ה' וגזירתו, ומתוך כך יכלו לפעול גדולות בעולם. וכדרך שאמרו חכמים: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות ב, ד). במקום ברית המילה, שמתקיימת באיבר שניטל מהם, הם התעלו אל הברית האלוקית עם כלל ישראל, בתורה ובארץ, ועל ידי כך גילו את ערך החיים עצמם שמקושרים למקורם האלוקי, עד שנאמר עליהם: "ומחזיקים בבריתי" – שבזכותם התקיימה הברית.

ההתקשרות אל עצם החיים

מחייהם ופועלם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה אפשר ללמוד שלפעמים דווקא הסריסים יכולים להתקשר באמונתם אל עצם החיים, אל מעבר לחיי ההווה הכרוכים בדאגה למשפחה ולילדים, אל האמונה הטהורה שאינה תלויה בדבר. ומתוך כך הם יכולים למסור את נפשם על גילוי הברית שבין ה' לישראל, ועל ידי כך העולם כולו מתקיים, וישראל חוזרים לארצם ובונים את ירושלים והמקדש. "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת".

האתגר של זוגות מעוכבי פריון

גודל צערם של מי שלא זכו לילדים • האם עקרות היא עונש על חטאים או גזירת גורל? • מחלוקת בין החכמים עד כמה יכולים ישראל לשנות את גורלם על ידי מעשים טובים • תנאי חייו של אדם נקבעים על פי ייעודו, ויש מי שמיועד להתמודד עם ייסורים • לעתים לא נכון להעתיר בתפילה יותר מדי • התפילות והמעשים הטובים אינם שבים ריקם • ערכה המיוחד של אהבת איש ואשתו דווקא כשלא זכו לפרי בטן

ייסורי עקרות

קשים הם ייסוריו של מי שלא זכה לילדים. אמרו חכמים: "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת" (נדרים סד, ב), שנאמר: "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" (בראשית ל, א). ולא באו חכמים ללמדנו זאת, אלא כדי שיידעו אנשים עד כמה גדול צערם של חשוכי ילדים, ויבקשו עליהם רחמים שייפקדו (תוספות שם). גם בני זוג שזכו לילד אחד או יותר ומייחלים לעוד ילד ולא זוכים עלולים להיות עצובים מאוד, במיוחד כאשר הם זוכים לחיות בסביבה שבה מקובל להקים משפחות גדולות.

הניסיון להבין את פשר הייסורים

השאלה היא מה פשר הייסורים הללו. האם יש בהם עונש על חטאים, וכדי לזכות בילדים חובה על האדם להתעורר בתשובה? או שמא כך נקבע בגורלו עוד בטרם נולד, ואין להטיל עליו את האשמה לייסוריו?

התשובה מורכבת מאוד. לעתים הייסורים נובעים מחטאים ולעתים מהגורל ולעתים משילוב של חטאים וגורל. לעתים התשובה והתפילה יועילו ולעתים לא, והדבר תלוי בגורמים רבים לאין ספור. ונתחיל לבאר.

משמעות המזל, הגורל – רבה ורב חסדא

כתבו בכמה ספרים, שצריכים העקרים להיזהר שלא להעתיר יותר מדי בתפילה, אלא תמיד לבקש מאת ה' שאם אין הדבר טוב בעיניו, הרי שהם מוותרים על בקשתם. כי לפעמים יודעים בשמיים שאם ייוולדו להם ילדים, הם יהיו רשעים או מסובלים בייסורים נוראים, וכדי להקל מצער ההורים אין נותנים להם ילדים

אמרו חכמים: "חיי, בני ומזוני – לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא" (מועד קטן כח, א). "חיי" הוא מספר שנות חייו של האדם, "בני" – מספר ילדיו, "מזוני" – פרנסתו. כל אלו נקבעים על פי מזלו של האדם בעת לידתו, ולא על פי זכויותיו. והראיה לכך, שרבה ורב חסדא היו שניהם צדיקים, ובעת עצירת גשמים תפילות שניהם היו נענות. למרות זאת, גורלם היה שונה לחלוטין. רב חסדא חי תשעים ושתיים שנים, ורבה חי רק ארבעים שנה. בביתו של רב חסדא היו שישים חתונות, ובבית רבה שישים מקרים של שכול. בבית רב חסדא היו עשירים ואף את הכלבים האכילו בסולת חיטים, ואילו בבית רבה היו עניים, ואפילו לחם שעורים זול לא נמצא להם תמיד לפי צורכיהם. כיוצא בזה אמרו חכמים "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" (בזה העולם אין), כלומר: שכר המצוות ועונש העבירות אינו משולם בעולם הזה החולף, אלא בעולם האמת הנצחי (קידושין לט, ב).

מזל נקרא בלשוננו גורל. וכשם שידוע כיום שבעת יצירתו של האדם נתרקמה המפה הגנטית שלו שקובעת אם יהיה גבוה או נמוך, חכם או קשה תפיסה, בריא או חולה, מכוער או יפה, מעין זה אמרו חכמים שבעת לידתו נקבע מזלו לעניין "חיי, בני ומזוני".

האם ישראל יכולים לשנות את המזל

ואמנם לכאורה נחלקו בזה חכמים (שבת קנו, א), שלדעת רבי חנינא יש מזל לישראל, כלומר גם ישראל נתונים תחת שלטון המזל, ובתוך המסגרת הזאת שאינה נתונה לשינוי עליהם לבחור בטוב ולתקן את עצמם ואת העולם. ולדעת רבי יוחנן אין מזל לישראל, כלומר יש לישראל כוח בתפילתם ובמעשיהם לשנות את מזלם.

אולם כבר ביארו המפרשים שהכול מודים שהמזל משפיע מאוד, והכול מסכימים שלעם ישראל יותר מלשאר האומות יש לעתים כוח לשנות את המזל על ידי תפילה ומעשים טובים. המחלוקת היא האם זה דבר שכיח שיהודי יכול לשנות את מזלו, או שרק במקרים יוצאים מהכלל הוא יכול לשנות את מזלו (עי' תוס' שבת שם, וריטב"א ור"ן מו"ק שם).

מעט על משמעות הייסורים

והעניין הוא שלכל אדם ישנו ייעוד מסוים, ולפי ייעודו נקבע מזלו. לעתים לצורך הגשמת ייעודו טוב שיהיה עני ומסובל בייסורים, ולעתים טוב שיהיה עשיר ובריא. לעתים הגורל נחרץ, וכל מה שיעשה האדם לא יועיל לו להימלט מגורלו, זולת במקרים נדירים מאוד. ולעתים הגורל אינו מוחלט, ואז על ידי עבירות יטה אותו לרעה ויסבול ייסורים, ועל ידי זכויות יזכה גם בעולם הזה ליותר ברכה. ולעתים הייסורים מזככים את האדם ומצילים אותו מרעה גדולה יותר, ואזי דווקא אם יהיה צדיק יזכה בייסורים. ובכל אופן, כל עוד העולם אינו מתוקן מבחינה מוסרית יהיו בו אנשים שיסבלו מייסורים, ועל ידי ההתמודדות עם הייסורים העולם הולך ומזדכך מבחינה מוסרית.

ההשתדלות

על ההשתדלות הנדרשת מזוגות חשוכי בנים מבחינה רפואית ומבחינה רוחנית אקווה לכתוב מעט בפעם אחרת. עתה ננסה להוסיף ביאור בפשר הייסורים.

התפילות שלא נענות

לעתים כל התפילות, התשובה וההתחזקות בתורה ובגמילות חסדים אינם מביאים לפתרון הבעיה. חודשים עוברים ושנים חולפות ובני הזוג אינם זוכים להיפקד בילדים. אולי גורלם חתום ואין אפשרות לשנותו, מפני שהנשמות שהיו יכולים להוליד שייכות לעולם אחר, שעדיין לא הגיע זמנו. וייתכן שאם היו מצליחים לשנות את הגורל היה הילד שנולד להם רשע גדול, מפני שלא היה מתאים לזמנו, ולכן חסד עשה איתם ה' שמנע מהם ילד שיוריד את שיבתם ביגון שאולה. כיוצא בזה אמרו חכמים (ברכות י, א) שלאחר החורבן והגלות לעגו שרי אומות העולם לכנסת ישראל על שהיא עקרה, ואינה זוכה לברכת הילדים בארץ. והייתה כנסת ישראל משיבה להם: כאשר הרשע שולט בארץ, עדיף להיות עקרה ולא ללדת ילדים רשעים לגיהינום כמותכם. וזהו שנאמר: "רוני עקרה לא ילדה, פצחי רינה וצהלי לא חלה, כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'" (ישעיהו נד, א).

וכן כתבו בכמה ספרים, שצריכים העקרים להיזהר שלא להעתיר יותר מדי בתפילה, אלא תמיד לבקש מאת ה' שאם אין הדבר טוב בעיניו הרי שהם מוותרים על בקשתם. כי לפעמים יודעים בשמיים שאם ייוולדו להם ילדים, הם יהיו רשעים או מסובלים בייסורים נוראים, וכדי להקל מצער ההורים אין נותנים להם ילדים (שבט מוסר כד, יט).

ואף על פי כן עליהם לדעת שכל התפילות והמעשים הטובים והתורה שהם מרבים אינם אובדים לריק, כי גם אם אינם מועילים לעצמם, הרי שהם מועילים לחשוכי ילדים אחרים שייפקדו. ובכל אופן הם מועילים לתיקון העולם ומקרבים אותו ליום שבו יוכלו נשמות ילדיהם להיוולד.

ערך אהבה והשמחה

ועתה הגענו לעיקר העיקרים: ניסיון עצום, גדול ונורא, עומד בפני בני זוג שלא זכו לילדים: האם ישקעו בצערם ויאבדו את אמונתם ושמחתם, או יתגברו על צערם וירבו אהבה ביניהם, ויקיימו את מצוות עונה בשמחה יתרה, ויחשבו תמיד איך להוסיף טובה ושמחה לכל בני משפחתם וחבריהם. כי באמת, אף שלא זכו לילדים, יש בזוגיות שלהם ערך עצמי גדול מאוד.

האהבה כשאין ילדים

וכן למדנו ששאלו חכמים (ברא"ר מה, ד) מדוע היו האימהות עקרות. וביאר אחד החכמים: "כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנוין". וחכם אחר ביאר: "כדי שייהנו בעליהן מהן, שכל זמן שהאישה מקבלת עוברים היא מתכערת ומתעזבת. שכל תשעים שנה שלא ילדה שרה הייתה ככלה בתוך חופתה, והיו מטרוניות באות לשאול בשלומה". הרי שמצד מסוים, זוגות שאינם זוכים לילדים יכולים להגדיל ולהעצים את האהבה, התשוקה והשמחה שביניהם.

הילדים הרוחניים

וזהו שביארו חכמי הנסתר, שמכל חיבור שנעשה באהבה ותשוקה מתווסף שפע חיים וברכה בעולם. וכפי שכתב השל"ה: "מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה, יצא ממנו פעולה טובה. ואף שאין אשתו מתעברת… מתהווה מזה נשמה קדושה… כי מכל ביאה נשפע נשמה, ואלו הנשמות באו לוולדות אחרים". ולכן "אברהם היה משמש מיטתו עם שרה אף שהייתה עקרה, וחס ושלום שיהיה לבטלה". וביארו בזוהר (ח"ג קסח, א) שמתוך החיבור השלם, בדבקות ותשוקה, של שני הצדיקים, אברהם ושרה, נבראו בעולמות העליונים נשמות שהשתלשלו ונולדו אחר כך כילדים למשפחות שונות. וכשאותם הילדים גדלו הם התקרבו לאברהם ושרה והתגיירו על ידם, ועליהם נאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה). הרי שכאשר הם מתגברים על העצבות ומתייחדים בדבקות ותשוקה, הם נעשים שותפים בהורדת נשמות לעולם ומעניקים להן ניצוצות נשמה מהייחוד שלהם.

הזיווג לקיום העולם

יתר על כן, כאשר בני הזוג שלא נפקדו בילדים מצליחים למרות ייסוריהם וצערם להתחזק באמונה, להעמיק את האהבה ביניהם ולשמח זה את זה במצוות עונה – הם זוכים להוסיף חיים וברכה לכל העולם. כי טהרה מיוחדת יש באהבתם, שאינה תלויה בדבר ואינה נשענת על הילדים שנולדו מהם, אלא כולה מיוסדת על עצם האהבה שביניהם, שיש בה ביטוי לאחדות האלוקית שמתגלה בעולם.

הם אמנם לא זכו לילדים, אבל הם זוכים לגלות את ערך החיים עצמם, ולכן הם מוסיפים חיות וקיום לכל העולמות. וכפי שביאר האר"י הקדוש, שיש שני מיני זיווגים, האחד לצורך הולדת נשמות, והשני לצורך חיות וקיום העולמות (שער המצוות בראשית עמ' ז). ואמנם גם בני זוג שזכו בילדים זוכים לקיים את הזיווג מהסוג השני לצורך חיות וקיום העולמות, בעת שהאישה כבר בהיריון או כשהיא מיניקה או כשהיא מבוגרת. אבל מכיוון שאצל בני זוג שלא זכו לילדים זהו סוג הזיווג היחיד שלהם, השפעתם בו יתרה. אולם זאת בתנאי שהם אכן זוכים על ידי האהבה והשמחה שביניהם לפרוץ את מחסום העצבות, לראות את העולם בטוב, לשמוח בשמחתם של בני משפחתם וחבריהם, לעסוק ביישובו של העולם ולגמול חסד עם הבריות כפי יכולתם.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד