בדיקת הביצה – עדיין רלוונטית?

בעבר הייתה חובה לבדוק את הביצים כשפותחים אותן, אך היום המצב שונה: כל הביצים שבפיקוח אינן מופרות • אם נמצא דם בביצה יש להסירו משום מראית עין, אבל לכתחילה אין הכרח לבדוק את הביצים • בהמשך לטורים בנושא חכמים וסמכותם: לרב הצבאי הראשי אין סמכות מרא דאתרא, מכיוון שהוא לא נבחר בידי יראי שמיים ולא קיבל עצמאות • לרבנים הצבאיים יש חשיבות עצומה, אך פסיקתם אינה מחייבת את החיילים • הכרה בבעיית חוסר הסמכות של הרבצ"ר – תביא לחיזוק מעמדו

דם בביצים מופרות

מכיוון שהביצים עם החותמות אינן מופרות, אין צריך לבדוק אותן, ורק אם ראו דם יש להוציאו משום מראית עין. עדיין רבים נוהגים לבדוק את הביצים, ושני טעמים יכולים להיות למנהג: האחד, שאינם יודעים שכמעט אין משווקים ביצים מופרות; השני, שכבר נהגו מימים ימימה לבדוק

שאלה: האם צריך לבדוק ביצים שמא יש בהן דם? ומה צריך לעשות אם מוצאים בהן דם? האם יש הבדל בין ביצים רגילות לביצי חופש או ביצים אורגניות?

תשובה: כדי להשיב, צריך לבאר תחילה את דין ביצים מופרות, היינו ביצים של תרנגולות שהופרו מתרנגול זכר ומהן יכול להתפתח אפרוח. כאלו היו רוב הביצים בעבר.

אם נמצא בביצים אלו דם במקום שממנו מתחילה ההתרקמות של האפרוח, חל עליו איסור דם, והאיסור מתפשט בכל הביצה. יש אומרים שאיסור דם זה מהתורה, שכשם שדם אפרוח אסור מהתורה כך גם הדם שממנו הוא מתחיל את התרקמותו אסור מהתורה (רשב"א ורא"ש), ויש אומרים שאיסורו מדברי חכמים, שכן בפועל עדיין אינו דם נפש שמחייה עוף חי (רי"ף, רמב"ם, רא"ה, שערי דורא).

אבל אם הדם שנמצא בביצה אינו במקום תחילת התרקמות האפרוח, כגון שבעת תחילת היווצרות הביצה נקרע אחד מנימי הדם שעטף אותה, אין בדם זה איסור, כי אינו שייך להתרקמות האפרוח. אולם משום מראית עין צריך להסירו, והביצה מותרת.

נחלקו הראשונים בשאלה היכן הוא המקום שממנו מתחיל האפרוח להתרקם. יש אומרים שהוא בחלק הפנימי הצהוב של הביצה שנקרא חלמון (רי"ף, רמב"ם ושולחן ערוך סו, ג); מנגד, יש אומרים שתחילת ההתרקמות בחלק החיצוני הלבן שנקרא חלבון (רא"ה ורש"ל). ויש אומרים שכל עוד הדם במקום קשר החלבון, היינו בפתיל שמחבר בין החלמון לראש הביצה, רק הדם אסור אבל שאר הביצה מותרת, כי עדיין לא התחילה ההתרקמות; וכאשר הדם התפשט לגרעין החלמון התחילה ההתרקמות וכל הביצה נאסרת (רש"י ותוספות). למעשה, מכיוון שבכל מקום שיש דם בביצה יש לחשוש שהוא אסור משום דם התרקמות לאחת השיטות, נוהגים לאסור את כל הביצה (רמ"א סו, ד; ב"ח, בא"ח).

האם חובה לבדוק ביצים

אומנם כל זה במקרה שרואים את הדם. לעומת זאת, מי שרוצה לאכול ביצה קשה או לעשות נקב בביצה ולגומעה, אינו חייב לבדוק אותה לפני אכילתו, הואיל וברוב רובן של הביצים אין דם, וכלל נקוט בידינו שהולכים אחר הרוב. אבל אם פותחים את הביצים כדי לעשות מהן חביתה או לערבן בתבשיל או במאפה, מכיוון שממילא רואים את הביצה, יש להחמיר להסתכל אם יש בה דם (ב"י ושו"ע ורמ"א סו, ח). ומכיוון שאם יימצא בה דם – כל הביצה תיאסר, כדאי לבדוק כל ביצה בכלי נפרד, כדי שאם יימצא דם באחת הביצים יזרקו אותה בלבד, ולא יצטרכו לזרוק את הביצים והתבשיל שמעורבים עמה.

יש לציין שבביצים שקליפתן חומה (מזן מסוים של תרנגולות) יש יותר כתמים חומים שלעיתים אף נוטים לכתום. כתמים אלו מגיעים מהקליפה, ואין בהם איסור, כי רק מה שבצבע אדום כדם אסור (דרכי תשובה סו, כב). באמת גם הקליפה הלבנה גורמת לכתמים בביצים, אלא שהואיל והם לבנים, אינם ניכרים כל כך.

ביצים שאינן מופרות

אם נמצא דם בביצה שאינה מופרית, מפני שהיא מתרנגולת שגדלה בלולים שאין בהם זכרים, בכל אופן הדם שיימצא בה אין בו איסור – מפני שלא ייתכן שהוא תחילת ריקום אפרוח, אלא הוא נגרם מנים דם שנקרע בתהליך היווצרות הביצה. רק משום מראית עין, כאשר רואים אותו צריך להוציאו (שו"ע סו, ז). כיוון שכך, אין חובה לבדוק ביצים אלו, שכן רק אם במקרה רואים בהן דם צריך להסירו (עי' באגרות משה יו"ד א, לו, ויביע אומר ח"ג יו"ד ב, לגבי דם שנמצא בביצים לפני כשישים שנה, כאשר אחוז הביצים המופרות בשווקים היה למעלה מעשרה אחוזים).

רוב הביצים אינן מופרות

כיום במדינת ישראל אסור לשווק למאכל ביצים מופרות מסיבות בריאותיות, שכן הן מכילות שאריות של תרופות שמזריקים לתרנגולות המטילות אותן. אם ירצו להפוך תרנגולות אלו למטילות ביצים למאכל, על פי החוק יצטרכו להפריד אותן מהזכרים ולהמתין כשבועיים עד שהתרופות יתפוגגו מבשרן. הסימן לביצים שמותרות לשיווק הוא החותמת, ובה חותמת המשווק, תאריך הייצור, גודל הביצה ותאריך התפוגה.

בפועל לפחות 97 אחוזים מהביצים המשווקות כיום במדינת ישראל הן ביצים מפוקחות עם חותמת, ומשאר הביצים שמשווקות מתוצרת מוברחת שלא כחוק (מערבים ביהודה ושומרון או בעלי לולים שמוכרים ביצים במזומן כדי להיפטר ממס) אחוז הביצים המופרות קטן מאוד ומקורן מלהקות רבייה, שכאשר מצליחים להבריחן הן מגיעות בעיקר לתעשייה. כך שגם בביצים שאין להן חותמת, כמעט אין ביצים מופרות.

ביצי חופש וביצים אורגניות

גם ביצים אורגניות ו'ביצי חופש' המשווקות בחנויות הן ביצים שאינן מופרות. 'ביצי חופש' הן ביצים של תרנגולות הגדלות בשטח גדול פי עשרה מהשטח של הלול הרגיל, כדי למנוע מהן צער. בישראל 'ביצי חופש' הן פחות מאחוז מכלל הביצים. ביצים אורגניות הן ביצים של תרנגולות שקיבלו מזון אורגני, לא עברו חיטוי בחומרים כימיים וגם לא קיבלו את רוב הזריקות.

הלכה למעשה

מכיוון שכל הביצים עם החותמות אינן מופרות, אין צריך לבדוק אותן מדם, ורק אם במקרה ראו בהן דם יש להוציאו משום מראית עין. אף על פי כן, עדיין רבים נוהגים לבדוק את הביצים. שני טעמים יכולים להיות למנהג: האחד, שאינם יודעים שכמעט כבר אין משווקים ביצים מופרות, ושכל הביצים עם החותמת אינן מופרות, ואילו היו יודעים זאת לא היו בודקים. השני, שהואיל וכבר נהגו מימים ימימה לבדוק ביצים, ממשיכים לבדוק גם משום מראית עין, למרות שאין בכך חובה.

מי שקונה ביצים בלא חותמת – מצד הדין אינו חייב לבדוק, מכיוון שיותר מתשעים אחוזים מהן אינן מופרות, הואיל והמופרות יקרות יותר. אולם יש יותר מקום להחמיר, הואיל ועלולות להיות ביניהן מופרות. בכל אופן מסיבות בריאותיות וחוקיות עדיף שלא לקנותן.

בבירור העובדות נעזרתי בר' שלום דוד, בכיר במועצת הלול.


הרב הצבאי אינו מרא דאתרא

על פי המאמרים שכתבתי בשבועות האחרונים על סמכותם של חכמים, אפשר להבין יותר את העמדה שביטאתי במשך שנים, שאין לרבצ"ר סמכות של מרא דאתרא משתי סיבות עיקריות: א) מרא דאתרא צריך להיבחר על ידי אנשים יראי שמיים, שחפצים בהדרכתו כדי לחזק את שמירת התורה והמצוות, ולא כפי שהרבצ"ר נבחר כיום על ידי הרמטכ"ל. ב) למרא דאתרא צריכה להיות עצמאות וסמכות הוראה, ואילו הרבצ"ר כפוף למפקדיו גם בעניינים שאינם קשורים למלחמה ופיקוח נפש. אסור לו לפרסם דבר הלכה שיש לו השלכות ציבוריות בלא אישור מפורש של מפקדיו ודובר צה"ל, ואם יפרסם יוכלו לפטרו או להעמידו לדין. במצב כזה ברור שאין לו סמכות של מרא דאתרא אלא של קצין בכיר ויועץ הרמטכ"ל לענייני דת, כפי המוגדר בפקודות צה"ל.

ניתן ללמוד על מעמדו של הרבצ"ר מהשוואה למעמדו של הפרקליט הצבאי הראשי. כדי לבצר את מעמדו ועצמאותו של הפרקליט הצבאי נקבע שרק מבחינה פיקודית הוא כפוף לרמטכ"ל, אבל בענייני משפט הוא כפוף לחוק כפי פרשנות בית המשפט. בנוסף לכך, נקבע שהוא יתמנה על ידי שר הביטחון בהמלצת הרמטכ"ל, לעומת הרבצ"ר שמתמנה על ידי הרמטכ"ל.

עדיין תפקיד הרבצ"ר ושאר הרבנים הצבאיים חשוב מאוד. עליהם מוטל התפקיד לתת ביטוי לרוח ישראל בצבא, לסייע ביד החיילים לקיים את התורה והמצוות ולשמור על קדושת המחנה. גם מבחינה הלכתית, לכתחילה יש לשאול כל שאלה את הרבנים הצבאיים, שכן הם המצויים בתחום, ובתשובתם הם גם יכולים לפתור את הבעיה מעיקרה על ידי הקשר השוטף שלהם עם החיילים והמפקדים כאחד. כמובן שגם אין בכוונתי לפגום במעלתם האישית של הרבנים הצבאיים הראשיים, שאני מעריך אותם מאוד, כתלמידי חכמים ובעלי מידות תרומיות. גם זכיתי להיות ידידם באופן אישי.

שירת נשים כדוגמה

דוגמה להשלכה ההלכתית לכך שאין לרבצ"ר סמכות של מרא דאתרא: כאשר הצבא מחליט לכפות על חיילים לשמוע שירת נשים, והרבצ"ר מתיר זאת תוך השפלת מבט, לפסיקתו אין סמכות של מרא דאתרא. ראשית, מפני שכל עוד אין לו סמכות להורות לצבא שלא לכפות חיילים לכך, אין לו סמכות להורות לחיילים לציית לכפייה זו. שנית, מפני שציבור שומרי המצוות לא היה שותף בקבלתו, אלא מינויו הוכתב על ידי הרמטכ"ל.

לשקם את סמכות הרבצ"ר

היו שטענו שעמדתי מחלישה את הרבצ"ר, אולם האמת הפוכה. רק לאחר שיקוף המציאות ניתן לתקן את המצב. הנה עתה הוגשה על ידי כמה חברי כנסת, בהובלת ח"כ בצלאל סמוטריץ', הצעת חוק להשוואת מעמדו של הרבצ"ר למעמדו של הפרקליט הצבאי הראשי, באופן שגם הרבצ"ר יהיה עצמאי בעמדותיו ההלכתיות וקשור למועצת הרבנות הראשית. בנוסף לכך, ההחלטה על מינויו תופקע מהרמטכ"ל ותעבור לוועדה שתורכב מהרב הראשי, רבצ"ר לשעבר, ראש ישיבה, ראש אכ"א ונציגי ציבור.

גם במצב זה, עדיין מעמדו של הרבצ"ר יהיה כמרא דאתרא רק למה שנבחר, היינו לשאלות המפגש שבין ההלכה והמציאות הצבאית, ולא לשאלות הגדולות השנויות במחלוקת. לדוגמה, תהיה משמעות לפסיקתו שבמצב הנוכחי של הצבא, אם בדיעבד ניתנה פקודה לשמוע שירת נשים, יש לסמוך על דעת המקילים ולהשפיל מבט מבלי לצאת מהמקום; אבל לא תהיה לו סמכות להכריע הכרעה עקרונית שהלכה כדעה המקילה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כיצד הציבור קובע מנהגים?

חכמים קובעים את התקנות והסייגים למען עם ישראל, וכל תקנה תלויה בקבלת העם • עם זאת, אין לחשוש שמא העם יחפש רק הקלות; עובדה שמנהגים רבים התקבלו בישראל לאורך הדורות, למרות הקושי שבהם • חבישת כיפה על הראש, פסוקי דזמרה וצום מלא בתעניות החורבן – אלו רק חלק מהמנהגים שעם ישראל קיבל על עצמו, עד שהפכו לחובה • קבלה של מנהג, לקולא או לחומרא, נחשבת רק אם יש לה בסיס הלכתי • מנהגם של שומרי התורה והמצוות הוא הקובע מה יתקבל

שאלות על מעמד העם בתורה

מנהגם של אנשים שמנוכרים לתורה ומצוות ואינם שומרים מצוות – אינו בעל תוקף של מנהג. רק מנהג של דתיים שרואים עצמם מחויבים לתורה ולמצוות – נחשב כמנהג שיש להתחשב בו לקולא או לחומרא. נראה שגם למנהג של מסורתיים יש משקל מסוים

שאלה: הכותרת של הטור הקודם הייתה: "הרבנות צריכה לייצג את העם", ולכן אם תיקנו תקנה שהציבור אינו עומד בה, תקנתם בטלה. האם התורה נתונה לרצון הציבור?! ואם כן, חכמים איבדו כל סמכות, שכן אם חשבו שראוי לתקן תקנה מסוימת – סימן שכך היא האמת על פי התורה, ואיך אפשר שהציבור שהתרשל בשמירתה יגרום לביטולה? האם ייתכן שתהיה לו סמכות גדולה מלבית הדין?! ויותר מזה, אם הסמכות לקבלת התקנה נתונה לציבור, הוא הרי ילך תמיד לקולא עד שלא יישאר שום איסור? ובמצב כזה, רבנים שירצו שדעותיהם תתקבלנה יפסקו תמיד לקולא?

תשובה: הכותרת לא הייתה מדויקת, לא התכוונתי שהרבנים מייצגים את העם, אלא הרבנים מייצגים את התורה עבור עם ישראל. כלומר התורה ניתנה לכל ישראל, "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד), וכל מגמתה להיטיב לישראל, וכפי שהמצוות נקראות בזוהר "עצות טובות". חכמי ישראל בתקנותיהם מפרשים את התורה ועושים תקנות וסייגים לתורה עבור עם ישראל, כדי שידבק בתורה ויקיים את מצוותיה לטוב לו כל הימים. ואם העם אינו עומד בתקנתם, תקנתם בטלה, ואחת משתיים: או שאין בה צורך, או שיש למצוא דרך אחרת לרומם את העם ולכוונו.

קבלת האומה

וזהו שנפסק ברמב"ם (ממרים א, א-ב): "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל… כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה…". "דימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה" (ע"ז לו, א; רמב"ם הלכות ממרים ב, ה-ו). וכפי שתקנתו של עזרא הסופר על טבילת בעלי קרי בטלה (ברכות כב, א), וכפי שהתקנה על איסור שמן גויים בטלה (ע"ז לו, א).

אולם אין חשש שהעם ייטה יותר לצד הקולא, שכן ישראל קדושים ומהדרים במצוות, והרבה יותר פעמים קיבלו על עצמם מנהגי חומרה מאשר מנהגי קולא.

העם מקבל מנהגי חומרה

לדוגמה: מהתורה אסור לאכול רק את גיד הנשה שמתחת לבשר התפוח שעל הירך, שאורכו בשור עד שמונה ס"מ, ובבהמה דקה עד ארבעה ס"מ. חלק זה קל להוציא, אולם חכמים אסרו את הגיד לכל אורכו, מעמוד השדרה ועד סוף השוק. וכן אסרו את קנוקנותיו, היינו ענפיו המתפשטים לתוך הבשר, אבל את השומן הרב שסביב הגיד והקנוקנות התירו. אולם אמרו חכמים (חולין צא, א): "ישראל קדושים הם ונוהגים בו איסור". וכיוון שכך, מנהגם הפך להלכה שחייבים לקיימה. לחומרה זו השלכות כלכליות, מפני שכדי להוציא את השומן, צריכים לחתוך חתכים רבים בבשר הירך, עד שערכו יורד מאוד, כי הוא ראוי בעיקר לבשר טחון. כדי לצמצם את הטורח וההפסד שבהוצאתו, ברוב הקהילות נוהגים למכור בשר זה לגוי.

מנהגי החומרה בתפילה

דוגמה נוספת: מתחילה, בתקופת התנאים, נחשבה אמירת פסוקי דזמרה מנהג חסידות ששיבחוהו חכמים, וכפי שאמרו חכמים (ברכות ד, ב): "כל האומר תהילה לדוד (=אשרי) בכל יום שלוש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא". וכן אמר רבי יוסי על עצמו (שבת קיח, ב): "יהא חלקי מגומרי הלל (=ההללויות שבפסוקי דזמרה) בכל יום", שכן זה מנהג חסידות. וכן עולה מדברי רס"ג ורמב"ם. אמנם מרי"ף ורא"ש משמע שאמירתם חובה, שכן חובה לפתוח את התפילה בדברי שבח, ואין להסתפק בשלוש הברכות הראשונות של תפילת עמידה, ולכן תיקנו חכמים ברכות לפסוקי דזמרה – "ברוך שאמר" ו"ישתבח" (ב"ח או"ח נא). אלא שגם לדעתם היה די באמירת פרק אחד או שלושה פרקים, כפי שנהגו בימי התנאים. ישראל קדושים נהגו לומר את כל ההללויות, ואחר כך הוסיפו עוד פרקים ובהמשך עוד, עד שהגענו לנוסח שלפנינו (ראו פנה"ל תפילה יד, בג, 1-2).

ואם כך על פסוקי דזמרה שתיקנו להם ברכות, קל וחומר אמירת תחנון, אשרי ובא לציון, שיר של יום, פיטום הקטורת ועלינו לשבח, שהם מנהגי רשות, ועם ישראל קיבלם על עצמו עד שנעשו חלק מסדר התפילה.

וכן תפילת ערבית תוקנה כרשות, וישראל קדושים נהגו בה כחובה, עד שהפכה לחובה (פנה"ל תפילה כה, ב).

מנהג החומרה בחבישת כיפה

בימי התלמוד, רק יחידים מבין הגברים היו נוהגים מנהג חסידות שלא ללכת ארבע אמות בלא כיפה, כפי שמסופר (קידושין לא, א) על רב הונא בריה דרב יהושע, שלא היה הולך ארבע אמות בגילוי הראש. וכן אמרו (שבת קנו, ב) שהכיפה מועילה ליראת שמיים, ולכן כאשר חכמי הגויים אמרו לאמו של רב נחמן בר יצחק, בעודו תינוק, כי הוא עלול להיות גנב – הקפידה לחבוש כיפה לראשו, כדי להצילו מיצרו הרע.

הרי שחבישת הכיפה התחילה כמנהג חסידות, ובמשך הזמן נהגו ישראל להקפיד על כך, עד שיצא מגדר מנהג חסידות והפך להיות מנהג מחייב.

כיוון שכך התעוררה שאלה: מה יעשה אדם בחו"ל שמוכנים לקבל אותו לעבודה רק אם במשך זמן העבודה לא יחבוש כיפה? השיב על כך הרב משה פיינשטיין (אג"מ או"ח ד, ב), שהואיל שחבישת הכיפה היא ביסודה מנהג חסידות, אין חיוב לקיימו אם על ידי כך ייאלץ להפסיד את כל פרנסתו.

עוד דיון ישנו בנוגע לגודל הכיפה: יש שהשיבו שהיא צריכה לכסות את רוב הראש (רבי שלמה קלוגר), יש אומרים שהיא צריכה להיראות מכל הצדדים (עי' יחווה דעת ד, א), ויש אומרים שהעיקר שהוא ייחשב כמי שיש כיסוי לראשו (אג"מ או"ח א, א). בכל אופן מצינו שוב מנהג חסידות שישראל קדושים קיבלו על עצמם בלא שום הוראת חכמים, ורק לאחר שהכול נהגו בו, החלו חכמים לדון בגדרי המנהג.

תעניות החורבן

על פי תקנת הנביאים, החובה לצום בכל צומות החורבן צום מלא היא רק בתקופה שיש גזירות קשות, אבל בזמן שבית המקדש חרב ועם זאת אין גזירות קשות – רק בתשעה באב חייבים לצום, ואילו בשאר הצומות יכול כל אדם להחליט כיצד לנהוג. וישראל קדושים נהגו להדר באבלות המקדש ולצום בצומות הללו צומות קלים (פנה"ל זמנים ז, א-ב). וכן בתענית אסתר לא תיקנו חכמים לצום כחובה, אלא שמתקופת הגאונים נהגו כל ישראל לצום, עד שמנהגם הפך להלכה מחייבת (שם יד, ט).

הקולא באיסור חדש וההלכה בארץ

מנגד, לעיתים ישראל נהגו להקל על פי דעת יחידים, כפי שהיה באיסור 'חדש', עד שמנהגם התקבל כהלכה. איסור חדש הוא האיסור לאכול מתבואה שהשרישה לאחר ט"ז בניסן עד שיגיע יום ט"ז בניסן של השנה הבאה. לדעת רוב התנאים, ורוב ככל הראשונים, איסור זה מחייב גם בחוץ לארץ. אולם מפני הקושי הגדול שבקיום המצווה באירופה, נהגו להקל כדעות יחידים שסוברים שאין איסור חדש בחוץ לארץ. לא זו בלבד, אלא שאפילו היום, כשקל מאוד להשיג בחו"ל תבואה כשרה ללא חשש וספק, רוב ארגוני הכשרות בחו"ל ממשיכים להקל בזה. ואף שמעיקר הדין כיוון שכבר אין מדובר בשעת הדחק היו חייבים להחמיר – כיוון שנהגו להקל, ויש תוקף למנהג ישראל, אי אפשר למחות בידם. אומנם בתוצרת שמייבאים לארץ מחו"ל אין היתר להקל, שכן בארץ נהגו תמיד להחמיר, גם במה שמגיע מחו"ל. לכן כל מוצר שיש בו דגן בכשרות של חוץ לארץ בלא אישור של הרבנות, ולא צוין במפורש שהוא מתבואה ישנה או שהוא בהשגחה של רב שידוע כמקפיד על איסור חדש, אסור מחמת הספק לאוכלו, היות שידוע שרוב הבד"צים בחוץ לארץ מקילים באיסור חדש (פנה"ל כשרות א, ו).

מי קובע את המנהגים?

לאחר שלמדנו שחכמים אינם יכולים לכוף את העם לקבל תקנה שאינו עומד בה, וכן למדנו שאם ישראל נוהגים במנהג חסידות – לאחר כמה דורות הוא הופך למנהג מחייב, השאלה המתבקשת היא: מי נחשב בכלל ישראל לקביעת קבלת התקנות והמנהגים?

ראשית, ברור שמנהג שמנוגד למצוות התורה – אין לו שום תוקף. לדוגמה, גם במקום שרבים רגילים לדבר לשון הרע, אין מנהגם של החוטאים מבטל את איסור התורה. וגם כאשר מדובר על תקנה או סייג מדברי חכמים, כל זמן שאין צידוק למנהג, אין מנהג החוטאים מבטל את ההלכה. רק כאשר יש למנהג ביסוס מסוים בהלכה, על פי אחד הפוסקים שמבסס את דבריו על שיקולים הלכתיים, יש לו מעמד בהלכה.

לאור זאת, מנהגם של אנשים שמנוכרים לתורה ומצוות ואינם שומרים מצוות אינו בעל תוקף של מנהג, וגם לא מסתבר שיהיה למנהגם קיום בישראל, שכן אם ימשיכו במשך כמה דורות להתנכר לתורה ולמצוות – מסתבר שזרעם יתבולל בגויים. אלא רק מנהג של דתיים שרואים עצמם מחויבים לתורה ולמצוות – נחשב כמנהג שיש להתחשב בו לקולא או לחומרא.

נראה שגם למנהג של מסורתיים יש משקל מסוים, שכיוון שמסורת התורה והמצוות יקרה לליבם, יש להם חלק בתורה שנתן ה' לעמו ישראל. אלא שכבר למדנו, שכל זמן שאין למנהג הסבר תורני הלכתי, אין לו משמעות. ולכן מנהג המסורתיים נלקח בחשבון כאשר יש גם דתיים שנוהגים כך, וכאשר יש גם רבנים שמצדיקים אותו מלכתחילה או לפחות בדיעבד.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

רבנות צריכה לייצג את העם

סמכות הפסיקה נמצאת בידי החכמים המייצגים את כל העם ומקובלים על הציבור • בעבר הסנהדרין ייצגה את כל שבטי ישראל, והכריעה מתוך דיון משותף • מאז שבטלה הסנהדרין – ממלא מקומה הוא עם ישראל לדורותיו: ההלכה נפסקת בידי רוב החכמים, אבל גזירה שלא התקבלה בציבור מתבטלת • העם בימינו אינו נופל במדרגתו מדור התנאים, רווי הצדוקים והאפיקורסים, וגם לו יש סמכות • חזון הרבנות הראשית הוא לחזור לימי בית הדין הגדול, לכן עליה לשאוף לכלול את כל החוגים, מתוך כבוד והקשבה הדדית

מי הם חכמי ישראל?

אחת השאלות היסודיות היא למי הסמכות לפסוק הלכה בישראל. התשובה: ל"חכמי ישראל", כלומר לחכמים המקובלים על עם ישראל. זאת מפני שה' נתן את תורתו לעמו ישראל, "וחיי עולם נטע בתוכנו", ולחכמי ישראל שבאים מתוך כלל הציבור הישראלי ופוסקים בשמו ולמענו ניתנה הסמכות להכריע הלכה. ולכן גם אם רוב חכמי ישראל יחליטו על חכמים מסוימים שהם יהיו הפוסקים, כל זמן שעם ישראל לא יקבלם לא תהיה להם סמכות. וכן להפך, אין סמכות לרוב עם ישראל להחליט הלכה בניגוד לחכמי התורה.

סמכות בית הדין הגדול

הרעיון שעמד בבסיס הקמת הרבנות הראשית הוא להתקדם לקראת בית הדין הגדול, שבו יתרכזו החכמים מכל החוגים והעדות וממנו תצא הוראה לישראל. הופעה כזו של תורה תרומם את מעמד התורה והמצוות בקרב כל ישראל. התנאי הבסיסי הוא המאמץ לכלול את החכמים מכל החוגים

תפקידו של בית הדין הגדול של שבעים ואחד הזקנים, היושב סמוך למקום המקדש, להורות הלכה בישראל. שנאמר: "כי ייפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו… והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח יא). כפי שלמדנו בגיליון הקודם, הייתה הקפדה יתרה שחברי בית הדין הגדול ייצגו את כל שבטי ישראל בשווה. כפי הנראה, הכהנים והלוויים שהיו בבית הדין ייצגו את השבט שבחלקו התגוררו.

וכן נפסק ברמב"ם: "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל… כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'" (ממרים א, א ב). ואם הייתה מחלוקת בבית הדין הגדול, הכריעו אותה על פי הרוב (רמב"ם שם א, ד).

אם יקום אחד מזקני ישראל ויורה הלכה למעשה בניגוד להכרעת בית הדין הגדול, בעניין חמור שעונש זדונו כרת, ייענש במיתה כדין זקן ממרא. כלומר, מותר לו להמשיך להחזיק בדעתו, אבל למעשה עליו לקבל את הכרעת בית הדין. וייתכן שבעתיד ימשיכו לדון בסוגיה, ואולי דעתו תתקבל וההלכה תשתנה, כי הסמכות נתונה לחכמי ישראל שבכל דור ודור, היינו לחכמים שמייצגים בפועל את כלל הציבור הישראלי.

הסמכות – מכוח העם

אין חכמי בית הדין הגדול רשאים לתקן תקנה או לגזור גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. "דימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה". לכן למשל בטלה הגזירה על איסור שמן של גויים (ע"ז לו, א; רמב"ם הל' ממרים ב, ה ו).

לא היה בית דין גדול מבית דינו של עזרא הסופר, שנקרא "כנסת הגדולה", ועם זאת, כשהם גזרו טבילה לבעלי קרי, והציבור לא עמד בגזירתם – היא בטלה, כי כאמור סמכותם של חכמים נשענת על קבלת העם, ובלעדיה היא בטלה (ברכות כב, א; ריטב"א שם, רמב"ם הל' ק"ש ד, ח).

כיוצא בזה, לדעת רוב החכמים מצוות התורה להפריש ראשית הגז לכהנים מחייבת גם בחוץ לארץ, אולם העולם נהג להקל כדעת יחיד של רבי אלעאי, שסבר שאין מצוות ראשית הגז חלה בחוץ לארץ. המנהג קבע את ההלכה (חולין קלו, ב; שו"ע יו"ד שלג, א). זאת מפני שסמכות הפסיקה היא ל"חכמי ישראל", היינו לחכמים המקובלים על ישראל, ובעניינים אלו עם ישראל קיבל את דעות החכמים היחידים בניגוד לדעת הרוב.

סנהדרין – כשאפשר לנהל דיון

כאשר מעמד הסנהדרין נחלש, החלו להתגלע מחלוקות שלא הוכרעו: "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן – רבו מחלוקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות" (סנהדרין פח, ב). לכאורה היו צריכים להפעיל את סמכות הסנהדרין, לקבוע הלכה על פי הרוב ולבטל את דעת המיעוט. כך אכן ניסו לעשות כמה פעמים. אולם כפי הנראה, חולשת מצבנו הלאומי והתורני החלישה את הסנהדרין, וכבר לא היה לה כוח להכריע במחלוקות. החולשה הלאומית נגרמה מחורבן בית המקדש, שכן רק כאשר בית הדין הגדול יושב בלשכת הגזית סמוך למקדש יש לו סמכות מלאה להעניש בדיני מיתה, והמורה בניגוד להכרעתו נחשב זקן ממרא. החולשה התורנית נגרמה מכך שהתלמידים לא שימשו כל צורכם את רבותיהם שנתפזרו, וכך נוצר מצב שהמחלוקות היו עמוקות, מפני שגם על היסודות לא הסכימו, ולכן לא ניתן היה להכריע בהחלטה של רוב.

כלומר, הסמכות הפורמלית של הרוב אינה מספקת, שכן סמכותו נשענת על כך שבית הדין מייצג את כל עם ישראל וחכמיו, וחברי בית הדין יושבים יחד ודנים בכל הנושאים בלא הגבלה של זמן. כך היה בלשכת הגזית, שבה לא היו רשאים חברי בית הדין לצאת לענייניהם אם לא נשאר פורום של שני שליש לפחות. כך היסודות היו מוסכמים, וכך כל חילוקי הדעות היו על פרטים פחות עקרוניים, ובהם קל היה להכריע ברוב.

כשאין אפשרות להכריע, הפתרון הזמני הוא לנהוג כבוד ואהבה זה בזה, כדי לשמור על אחדות העם וכבוד חכמי התורה. כך נהגו בית הלל ובית שמאי שלא נמנעו מלשאת זה את זה. ומכיוון שבית הלל הידרו בזה יותר, נפסקה הלכה כמותם: "מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג, ב).

העם מחליף את הסנהדרין

כיוצא בזה למדנו שבמקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים בשבת ומטלטלים ברשות הרבים לצורכי מילה, בניגוד לדעת שאר החכמים. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים עוף בחלב בניגוד לדעת שאר החכמים. כאשר שאל לוי את רבי יהודה הנשיא מדוע אינו מנדה אותם על שהם נוהגים בניגוד לדעת חכמים, השיב שהם נוהגים כך במקומם כפי שרבם מורה להם (חולין קטז, א).

הרי שלמרות קיומה של הסנהדרין, לא הפעיל אותה רבי יהודה הנשיא כדי להכריע הלכה ולכוף אותה על כל החכמים והעם. הסיבה היא שלפי המצב הלאומי-דתי לא הייתה לסנהדרין סמכות לכפות את דעתם ברוב רגיל. אז כיצד נפסקה לבסוף הלכה? על פי מה שהתקבל בעם ישראל. עם ישראל לדורותיו הפך להיות הסנהדרין הגדולה, כפי שאמר הלל הזקן: "שאם אין נביאים הם, בני נביאים הם" (פסחים סו, א). וכן אמרו בירושלמי: "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין אתה יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהג – ונהוג" (פאה ז, ה). וכפי שאמרו בתלמוד הבבלי, שכדי לדעת כיצד פוסקים בפועל – צא וראה מה נוהג העם: "פוק חזי מאי עמא דבר" (ברכות מה, א).

גם לדורנו יש סמכות

כלומר, כאשר עם ישראל יושב בארצו על כל מערכותיו – מקדש, מלוכה, כהונה, נבואה, שופטים ושוטרים, וחברי בית הדין הגדול מייצגים באופן שלם את כל העם וחכמיו, יש לו סמכות להכריע. אולם כאשר מצבו של עם ישראל נחלש, אין בכוחו להעמיד בית דין גדול בעל סמכות, ואזי הסמכות חוזרת לכלל העם ותהליך ההכרעה נעשה מסובך ונמשך דורות. אולם מכיוון שהתורה ניתנה לעם ישראל, לבסוף עם ישראל מכריע.

כך מצינו בימי הראשונים והאחרונים דעות שונות בכל נושא, ובמשך הזמן חלק מהדעות נדחו לגמרי, חלק נזכרו כדעות יחיד שלעיתים מתחשבים בהן וחלק התקבלו כדעות מרכזיות. מי הכריע בזה? החכמים והציבור כאחד. פעמים שרוב החכמים ביקשו להכריע באופן אחד, והציבור הכריע כדעת החכמים המעטים, כמו למשל באיסור חדש וטלטול ברשות הרבים. זוהי "קבלת האומה" כלשונו של מרן הרב קוק זצ"ל.

אין לטעון בעניין זה שהדורות הראשונים היו טובים מדורנו, ולכן בהם היה צריך להתחשב, ואילו בדור הנוכחי אסור להתחשב כי הוא קל דעת ואפילו הדתיים שבו מזלזלים בתורה ובמצוות. הרי בדורות הקדמונים המצב היה גרוע בהרבה ממצבו של הציבור הדתי כיום. בימי התנאים היו צדוקים ובייתוסים ומינים ואפיקורסים ועמי הארץ שרצו לנשוך תלמידי חכמים כחמור, ומהם התמנו גם לכהנים גדולים, למלכים ולשרים. גם בימי הראשונים והאחרונים המצב לא היה טוב יותר.

חזון הרבנות: רחבה ומייצגת

לאחר כל מה שלמדנו, אפשר להבין את הרעיון שעמד בבסיס הקמת הרבנות הראשית לישראל – להתקדם לקראת הקמת בית הדין הגדול, שבו יתרכזו החכמים מכל החוגים והעדות, וממנו תצא הוראה לישראל. הופעה כזו של תורה תרומם את מעמד התורה והמצוות בקרב כל ישראל. התנאי הבסיסי לזה הוא המאמץ לכלול את כל החכמים מכל החוגים בכל הדיונים החשובים, כדרכם של תלמידי חכמים של ארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה. אין זה מחייב להסכים, אבל זה מחייב לשמוע כל דעה בכבוד, ולתת לכל חוג מקום מכובד. לא לפסול חוג מסוים בטענה שהם עמי הארץ וקלי דעת ("לייט"). לא לטעון מלכתחילה שלא יעלה על הדעת רעיון כזה וכזה, או שעמדה של חכמים מחוג מסוים היא הרס התורה, אלא להקשיב בנחת ולנסות להגיע לכמה שיותר הבנות, הסכמות ושיתופי פעולה. כך גם בעניין הכשרות, צריך לכל הפחות להיפגש ולהקשיב בכבוד ובנחת. אני משוכנע שאם זו תהיה העמדה הבסיסית, יוכלו להגיע להסכמות שיאפשרו לרבני צהר לבטא את העמדה ההלכתית הערכית המקובלת על בני חוגם, יחד עם חיזוק מעמדה של הרבנות הראשית, ושיתוף הפעולה הזה יעצים את שמירת התורה והמצוות בישראל.

עוד ישנן טענות רציניות לכל צד כלפי משנהו, ולא נכנסתי אליהן, כדי להציע את הכיוון העקרוני ולהרבות שלום.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

למה תמכתי בכשרות צהר

מאז ומתמיד בתי הדין בעם ישראל נתנו ייצוג לכל השבטים • השבטים של היום הם העדות והחוגים השונים – כולם צריכים להיות מיוצגים בעולם התורה וההלכה • ציבור רחב עומד מאחורי רבני צהר, ולכן ראוי ואפילו חובה שתהיה להם מערכת כשרות • רבני צהר אינם יראי שמיים פחות מרבנים אחרים • כשצד אחד אינו מכיר בטוהר הכוונה של הצד שכנגדו מתפתחות מחלוקות חריפות • מסיבות אישיות אינני חבר בהנהלת רבני צהר, אך אני שמח להשתתף בדיוניהם – וגם בגופים אחרים בעולם התורה

לפני כמה חודשים הבעתי עמדת תמיכה במיזם הכשרות של ארגון רבני צהר. שאלות שונות נשאלתי על עמדתי, ולמרות שמדובר בסוגיה מורכבת אנסה לבארה בקצרה.

תורה לעם המורכב משבטים

כאשר חוגים ומוסדות מנסים לכפות את דעתם על בני חוג אחר ולבטל את מעמד רבניהם, כבר לא רק ראוי שגם רבני צהר יקימו מערכת כשרות – אלא אף כמעט חובה עליהם להקים מערכת כשרות, כדי לתת ביטוי הלכתי ותורני לחלק שלהם בתורה

ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו על ידי משה רבנו מסיני. "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". מאז מעמד הר סיני התורה היא נחלה של כלל ישראל. משמעות הדבר היא שהסמכות לקבוע את ההלכה נתונה לחכמי ישראל, כלומר לחכמים המקובלים על ישראל. בפועל עם ישראל הוא עם אחד שמורכב משבטים, שכן העניין האלוקי האחד מתגלה בגוונים שונים לפי הצדדים שקיימים בעולם. לפיכך מצווה להעמיד שופטים מבני כל השבטים.

הסנהדרין הוקמה באופן מייצג

כך גם למדנו בעת הקמת הסנהדרין הראשונה, כאשר ציווה ה' את משה: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו… ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו איתך במשא העם, ולא תישא אתה לבדך" (במדבר יא, טז‑יז).

לכאורה היה מתבקש שמשה רבנו, גדול הנביאים, יקבע ברוח קודשו מי יהיו שבעים הזקנים על פי יראתם וחוכמתם, בלא שום קשר למוצאם השבטי; אולם מכיוון שהחכמים הם של ישראל, היה צורך שכל שבט יהיה מיוצג באופן שווה. על כן משה רבנו הצטווה לבחור את "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו", כלומר הם המקובלים על העם לשבטיו. וכפי שפירש רש"י (במדבר יא, טז) על פי חכמים: "אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך, והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר (שמות ה, יד) ויוכו שוטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדולתם כדרך שנצטערו בצרתם". כלומר יש לבחור את נציגי השבטים המובהקים ביותר, אלה שמסרו נפשם על ישראל, ולא רק גדולים ביראה וחוכמה.

לא זו בלבד: הואיל והמספר שבעים אינו מתחלק לשנים עשר, הטיל משה גורל כדי שהזקנים המתמנים יהיו מקובלים על כולם. כדברי רש"י: "לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים, שישה שישה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמישה חמישה. אמר משה: אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד. מה עשה? נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים 'זקן', ועל שנים חלק (כלומר, פתק לבן), וברר מכל שבט ושבט שישה, והיו שבעים ושניים. אמר להם: טלו פתקיכם מתוך קלפי. מי שעלה בידו 'זקן' נתקדש, ומי שעלה בידו חלק, אמר לו: המקום לא חפץ בך" (רש"י לבמדבר יא, כו).

מצוות מינוי שופטים לשבטים

כיוצא בזה נצטווינו לדורות: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז, יח). אמרו חכמים בירושלמי: "מצווה לכל שבט שיהא דן את שבטו" (מכות א, ח), וכן בבבלי: "מצווה בשבט לדון את שבטו" (סנהדרין טז, ב).

לרמב"ן (על התורה שם) אפשר שאף הייתה מצווה למנות בית דין גדול לכל שבט ושבט עם סמכויות מסוימות על בני אותו השבט: "כדרך שסנהדרי הגדולה ממונה על כל בתי דינין של כל ישראל, כך יהא בית דין אחד ממונה על כל שבט ושבט. ואם הוצרכו לתקן ולגזור דבר על שבט שלהם גוזרין ומתקנין, והיא לשבט כגזרת סנהדרי גדולה על כל ישראל" (עיין רמב"ם סנהדרין א, א, ומפרשים שם).

ראוי לציין שהכהנים והלויים קיבלו ערים בתוך נחלות השבטים, וכפי הנראה הם נחשבו לעניין מינוי שופטים כבני השבט, שכן הם חיו בקרבו, ניזונו ממנו והזדהו עמו (עיין סנהדרין לב, א; רמב"ם סנהדרין ב, א).

חוג רבני צהר

בימינו הגוונים (השבטים) השונים של העם מתחלקים לעדות וחוגים. עדות שמקום מגוריהם בגלות הוא המשותף להן, וחוגים שהתפיסה הרעיונית-ערכית מלכדת אותם. כיום בישראל הזהות הרעיונית לא פחות חזקה מהזהות העדתית. בכל אופן, אסור שחכמי עדה או חוג אחד יפסלו חכמי חוג אחר, כל עוד הם נאמנים לתורה ומצוותיה. וגם אם דעתם ההלכתית אינה מקובלת על הרוב, אסור לפסול את עמדתם בכל הנוגע למה שהם פוסקים בקהילותיהם, כדוגמת סמכות מרא דאתרא, וצריך להתחשב בדעתם ולשתפם בדיון ההלכתי הכלל-ישראלי.

רבני צהר מייצגים ציבור חשוב ורחב של שומרי תורה ומצוות מבני כל העדות, שמשקיעים מהונם ואונם בבניין קהילות דתיות, בתי כנסיות, בתי ספר דתיים, ישיבות ומדרשות. מתאמצים לשלב תורה עבודה ומדע, להיות נאמנים למסורת התורה תוך פתיחות למודרנה, מתוך הכרה ברורה כי זהו רצון ה'. עליהם מקובלים רבנים מסוגם של רבני צהר שמבינים אותם והולכים ברוחם. רבני צהר אלו חכמים בתורה ויראי שמיים, לא פחות מהרבנים שקיימים בשאר החוגים הדתיים והחרדיים למיניהם.

על פי העקרונות שלמדנו, חובה שרבנים שמייצגים חוג חשוב זה יבואו לידי ביטוי מלא בכל מרחב עולם התורה כפי המקובל בדורנו, וכיוון שכל חוג כמעט יש לו מערכת כשרות, ראוי שגם לחוג רבני צהר תהיה מערכת כשרות.

כיצד לנהל חילוקי דעות

כל עוד יש שיתוף פעולה סביר בין חכמי החוגים השונים, וכולם באים לידי ביטוי, ואין חכמים של חוג אחד כופים דעתם על בני חוגים אחרים, וקל וחומר שאינם פוסלים את חכמיהם, ניתן לשאוף לקביעת עמדות משותפות ולתחום את גבולות הדיון. לפעמים זה לא מצליח, כמו שבמשך שנים לא הצליחו למצוא פשרה בין בית הלל לבית שמאי, ואזי צריכים להיזהר לנהוג כבוד זה בזה, ולא להחרים זה את זה.

אולם כאשר חוגים ומוסדות מנסים לכפות את דעתם על בני חוג אחר, ולבטל את מעמד רבניהם (ולהחרימם מלהתמנות לדיינים ורבנים רשמיים), כבר אין מדובר על כך שראוי שגם רבני צהר יקימו מערכת כשרות – אלא על מצב שכמעט חובה עליהם להקים מערכת כשרות, כמו שאר המערכות הרבניות המקובלות, כדי לתת ביטוי הלכתי ותורני לחלק שלהם בתורה. אם לא יעשו כן, הרי הם בבחינת נביא שכובש נבואתו, וכפי שאמרו חכמים: "ועצומים כל הרוגיה – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה" (סוטה כב, א).

כיצד מתפתחת מחלוקת קשה?

בתחילה מתווכחים על עניין הלכתי ממוקד. אולם כאשר לא מגיעים להסכמה, במקום להסכים שלא מסכימים ולהמשיך לכבד זה את זה – צד אחד חושב שאין לשני סמכות להישאר בעמדתו, כי מיסודו עמדתו נחותה, שכן הוא שייך לחוג ליברלי או כי עמדתו שונה מהעמדה הרווחת בקרב רוב הרבנים. או אז אותו צד מניח לנושא ההלכתי המסוים שעליו התווכחו, ועובר לזירה חריפה יותר, שבה טענתו העיקרית היא שאין לרב שכנגדו סמכות להביע עמדה הלכתית, כי מי שמו להיות רב שמביע עמדה.

מכיוון שהטיעון הזה אינו משכנע דיו, והרב המותקף נשאר בעמדתו, ממילא עוברים למחלוקת בסדר גודל אחר – שכן כבר לא מדובר על אדם שפוסק בעניין מסוים בלא סמכות, אלא על אדם שמערער את יסודות הסמכות בכללותה, וממילא יש ללחום בו מלחמת חורמה.

מכיוון שגם טיעון זה לא התקבל על היריב, שנשבע שהוא נאמן לתורה ואינו מבקש לערער על יסודות הסמכות, אז כפי הנראה הוויכוח הוא כבר לא על כבוד הרבנים וסמכותם, אלא נובע מרשעות לשמה שמבקשת לעקור את התורה מישראל. ממילא יש להתפעל עד כמה הלוחמים נוהגים במתינות יתרה ברבני צהר, שרק מחרימים ומבזים אותם במילים ולא נוקטים כלפיהם באמצעי ענישה קשים יותר…

אגב, כך לעיתים קורה בציבור החרדי, גם נגד רבנים גדולים, ולעיתים אף מגיעים לאלימות ממשית. נקווה שבעניין זה הציבור הדתי-לאומי והתורני לא ינסה לחקותם.

הכול מתחיל מאי ההכרה בסמכותם של רבנים לפסוק לבני חוגם. בעז"ה בשבוע הבא אבאר את מקור הסמכות לפסיקת הלכה.

חבר אני לכל אשר ייראוך

כמה פעמים שאלו אותי אם אני חבר בארגון רבני צהר. התשובה מורכבת. ראשית, כבוד גדול בשבילי להימנות עם עושי מצווה, ועל כן אני שמח להיות מזוהה עם רבני צהר. לא זו בלבד, אלא שכמה ממנהיגי רבני צהר הם חברים אישיים שלי מתקופת לימודינו בישיבת מרכז הרב ואף לפני כן. לפני כעשר שנים הם גם הציעו לי להיות שותף בהנהלת רבני צהר, וברוב ענוותנותם הסכימו שלא תתקבל החלטה בניגוד לדעתי, שכן המגמה היא שההחלטות בהנהלה יתקבלו בהסכמה מלאה.

אולם מכמה סיבות לא יכולתי להיענות. העיקרית היא שכבר לפני שנים החלטתי להקדיש את זמני לבירור סוגיות ההלכה וכתיבתן במסגרת 'פניני הלכה'. לכן כמעט אינני יוצא מהיישוב, ואינני יכול לשאת בעוד עול ציבורי. בנוסף לכך, פעמים שדעתי שונה מדעתם, ואינני רוצה להכניס את ראשי לוויכוח או לנסות למנוע מהם לבטא את דעתם, שאותה אני מכבד מכיוון שהיא נובעת מיראת שמיים ומבוססת על לימוד הלכתי רציני ומנומק.

עם זאת, רצוני להיות שותף בכל מה שאפשר לטובת כלל ישראל והתורה. לכן, אף שאינני יכול לשאת באחריות להחלטות שבמועצת הרבנים של צהר, הנני שמח שחבריי מזמינים אותי להשתתף בדיוניהם ומונים אותי עמהם כחבר.

יחד עם זאת, אני מזדהה ונמנה עם ארגונים וחוגים רבניים ותורניים נוספים, שאף הם לפי דרכם פועלים למען כלל ישראל והתורה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

איך כותבים הלכות כשרות

המחשבות וההחלטות שמאחורי הכרך החדש של 'פניני הלכה' – בנושאי כשרות • הסדר בספר החדש שונה מהסדר בשולחן ערוך: בארץ ישראל, המצוות התלויות בארץ חוזרות להיות המרכזיות • בגלות התמקדנו באיסורים שעניינם הישרדות מול הגויים, ואילו המצוות התלויות בארץ עוסקות בתיקון החברה ובבניין חיי קדושה • כל עוד רוב היהודים בחו"ל – המצוות התלויות בארץ אינן חלות מהתורה, וחזון התיקון רחוק מלהתממש • איננו קרובים לרוב יהודי בארץ, מכיוון שבעולם יש יהודים רבים שאינם מודעים ליהדותם. מדליין אולברייט וג'ון קרי, למשל

הכרך החדש: כשרות א'

מתוך לימוד המצוות שעוסקות בכשרות המזון הצומח בארץ, נוכל להבין עד כמה חסרים חיינו: עוד לא התקבצו כל הגלויות, ועדיין בית המקדש חרב, לכן איננו יכולים לקיים כראוי את המצוות התלויות בארץ, ולגלות את הקדושה בתוך כל מרחב המציאות הממשית

בחסדי ה', בשבוע שעבר יצא לאור הספר 'כשרות א' – הצומח והחי' במסגרת סדרת 'פניני הלכה'. מכיוון שטור זה הוא אישי, חשבתי שמן הראוי לשתף את קוראיו במחשבות שליוו את כתיבת הספר (והובאו בעיקרן בפתיחה לספר).

במשך שנים חשבתי לסדר את הלכות כשרות כפי שהן מסודרות בשולחן ערוך חלק יורה דעה. כלומר, להתחיל בהלכות שחיטה וטרפות, איסור דם, חלב, שרצים, בשר וחלב, תערובות, בישולי גויים, טבילת כלים והכשרתם ויין נסך (שו"ע יו"ד א-קלח), ואחר כך מצוות התלויות בארץ ודיני הצומח והחי (שו"ע יו"ד רצב-שלג). אולם תוך כדי לימוד הלכות שחיטה וטרפות, תערובות ובשר וחלב, מצאתי שאם רוצים להתבונן על הלכות כשרות באופן שלם, יש להקדים את הלכות הצומח לחי, שכן עיקר מאכלנו מהצומח – תבואה, קטניות, פירות וירקות. יתר על כן, מכיוון שתוכניתי הייתה להקדים לכל נושא פתיחה רעיונית, מצאתי שהרעיונות הבסיסיים אודות כשרות המאכלים גנוזים במצוות הקשורות למאכלים שמופקים מהצומח, שעיקרן המצוות התלויות בארץ ישראל, שמתוך קדושת הארץ מתבררת קדושת הפירות שצומחים בה. הביטוי המרכזי לכך במצוות תרומות ומעשרות, חלה ומתנות עניים – לקט, שכחה ופאה, פרט ועוללות.

החלק המוקדש לצומח

לפיכך החלטתי לפתוח בביאור ההלכות הנוגעות לגידול הצומח, ובכלל זה מצוות חדש, ערלה, כלאי אילן ובהמה, כלאי זרעים וכרם ומתנות עניים (פרקים א‑ו). לאחר מכן הלכות התרתו של הצומח לאכילה על ידי הפרשת תרומות ומעשרות וחלה (פרקים ז‑יב). מתוך העיסוק בצומח, הוקדש פרק להלכות הנוגעות לאיסור "בל תשחית", שיסודו בשמירת עצי פרי ומאכלים (פרק יג). כך יוצא שרובו של הספר עוסק בדיני הצומח (242 עמודים מתוך 375).

החלק המוקדש לחי

לאחר מכן הוקדשו שלושה פרקים (יד‑טז) ליחס הבסיסי לאכילת בשר ולדרך גידולם של בעלי חיים, ובתוך כך ביארתי בהרחבה את כלל הלכות צער בעלי חיים ושילוח הקן. בפרק י"ז פורטו המינים הטהורים והטמאים. עוד שני פרקים (יח‑ט) הוקדשו להלכות שחיטה, איסור אותו ואת בנו, כיסוי הדם והלכות המתנות שצוותה התורה לתת מהחי – כדוגמת הזרוע הלחיים והקיבה, בכורות, מעשר בהמה וראשית הגז. בזה סיימתי את החלק הראשון של הלכות כשרות שנקרא 'הצומח והחי' (חלק מההלכות שבכרך זה התבארו בקיצור בפניני הלכה ליקוטים חלק א' פרקים יב‑יג, וליקוטים חלק ג' פרקים ט‑יב, ומעתה לא יודפסו יותר בליקוטים).

תכנית הכרך הבא

בחלק השני אבאר בעז"ה את פרטי ההלכות הנוגעות למאכלי הבשר: בדיקת הטרפות – גלאט וכשר, הכשרת הבשר בהוצאת הדם, החלב וגיד הנשה, דיני בשר וחלב וההרחקות שביניהם. בנוסף לכך תתבארנה הלכות שרצים ותולעים, סדרי המטבח, הכשרת כלים וההרחקות מבישולי גויים, יין נסך וטבילת כלים. לפיכך שמו של החלק השני יהיה 'כשרות ב' – המזון והמטבח'. במחשבה ראשונה היה נדמה שהחלק השני יהיה ארוך יותר, אולם כפי הנראה עתה (רובו כתוב) הוא יהיה קצר מהראשון, שכן מצד מספר המצוות וההלכות, החלק הראשון גדול ורחב בהרבה. לנושאיו מוקדש רוב סדר 'זרעים', שהוא אחד מששת סדרי המשנה שמקיפים את כל התורה שבעל פה, ועוד כמה פרקים במסכת חולין; ואילו בנושאי החלק השני, אף שהוא מאוד מעשי, עוסקות פחות משתי מסכתות בגמרא (עיקר מסכת חולין, כחצי ממסכת עבודה זרה ומעט ממסכת פסחים).

הערכים שמתגלים בהלכות כשרות

היחס למזון שישראל אוכלים בארץ ישראל הוא אחד הביטויים לחיי האמונה, כפי שהדבר מתבטא במצוות התורה לברך לאחר האכילה את ברכת המזון, שעיקרה ברכת הארץ, כפי שאמרו חכמים: "אין לך חביבה מכולן יותר מברכת על הארץ", וכפי פשט הפסוק (דברים ח, י): "ואכלת ושבעת ובירכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (במדב"ר כג, ז; פנה"ל ברכות ה, א; ה, ד). בארץ ישראל הקדושה מתגלה בתוך הטבע (אורות התחיה כח), ולכן המזון והאכילה שבה קשורים לקדושה. במערכת המצוות התלויות בארץ אנו מבטאים את מכלול הערכים שמתגלים במזון שישראל מגדלים בארץ.

ראשית לכול, במצוות חדש וערלה – חדש בתבואה, וערלה בפירות העץ. שתי מצוות אלו נועדו לקדש את היבול הראשון, בתבואה – על ידי קרבן העומר לה' בכל שנה, ובפירות האילן – על ידי אכילת פירות השנה הרביעית בקדושה בירושלים. בשתי המצוות הללו למדנו גם את יסוד האיפוק. כלאיים מבטאים את הייחוד של כל מין, ייחוד שמבטא את אמונת הייחוד וגילויה בעולם על ידי ריבוי מינים, שלכל מין ייחוד משלו. במצוות מתנות עניים אנו לומדים כיצד לגלות את ערכי החסד בעת שאנו זוכים לקצור את פרי עמלנו. בתרומות ומעשרות וחלה, אנו לומדים כיצד לקיים את ערכי הקודש והחינוך בישראל, על ידי החזקת הכהנים והלוויים שהוקדשו לתורה וחינוך, ועל ידי קישור כל ישראל למקדש על ידי אכילת מעשר שני בקדושה בירושלים, תוך שיתוף העניים בשמחה. כך הקדושה מתגלה בתוך המציאות, ומרוממת את המאכלים של ארץ ישראל למדרגה של קודש, שמכוחם ישראל מקבלים כוח וחיוניות לגלות את דבר ה' בעולם ולתקנו.

לאור זאת מובן יותר, שאכן ראוי לפתוח את הלכות כשרות במצוות הצומח בארץ ישראל, ובהלכות העקרוניות הנוגעות לאכילת בשר, שעל ידן מתגלים הערכים שראוי שיתגלו במזון. מתוך כך נמשיך לכרך ב', שיעסוק באיסורים הקשורים למזון מן החי ולהרחקות מבישולי גויים. אומנם במשך הגלות הארוכה, הנושאים המרכזיים בהלכות כשרות היו בשר בחלב ותערובותיהם ואיסורי יין נסך ובישולי גויים, כי עסקנו בעיקר בהישרדות, שמבחינה הלכתית ביטויה בזהירות מאיסורים והתבוללות, כפי סדר ההלכות בשולחן ערוך חלק יורה דעה. אולם עתה כשאנחנו זוכים לקיבוץ גלויות ובניין הארץ, ראוי לחזור לסדר המתוקן, שבו עוסקים תחילה בערכי הקודש שמתגלים במצוות התלויות בארץ. כפי סדר המשנה, שמתחיל בסדר זרעים, תחילתו בברכות הנהנין והמשכו במצוות התלויות בארץ.

מכיוון שרובו של הספר עוסק במצוות התלויות בארץ, הקדשתי פרק ארוך (פרק יב) לסקירת כלל המצוות התלויות בארץ לאורך ההיסטוריה הישראלית – מעת כניסת ישראל לארץ בימי יהושע בן נון, דרך חורבן הבית הראשון, הבניין השני וחורבנו, ועד שזיכנו ה' ברוב רחמיו לחזור לארץ ולהקים בה את מדינת ישראל.

אין צורך בהקדמות רוחניות

בספרים הקודמים מצאתי צורך להקדים הקדמות רוחניות אמוניות, פעמים בפרק שלם בתחילת הספר, ופעמים בסעיפי הקדמה בפתיחת הפרק. ואילו בספר זה, שנפתח במצוות התלויות בארץ, מצאתי שאין בכך צורך: ביאור המצווה הוא עצמו הרעיון, ואין עוד צורך בשום הקדמות.

יש לאן לשאוף

מתוך לימוד המצוות הרבות והחשובות שעוסקות בכשרות המזון הצומח בארץ, נוכל להבין עד כמה חסרים חיינו: עוד לא התקבצו כל הגלויות, ועדיין בית המקדש חרב, לכן איננו יכולים לקיים כראוי את המצוות התלויות בארץ ולגלות את הקדושה בתוך כל מרחב המציאות הממשית. אף על פי כן קיום המצוות הללו, על פי הדרכת חכמים, מעניק לנו השראה והכוונה לגילוי ערכי הקודש במרחבי חיינו, ומתוך כך נזכה בעז"ה במהרה לקיומן המלא, ומהמצוות הקשורות לחקלאות תתפשט הדרכת התורה לשאר המקצועות.

מתי נתחייב במצוות מהתורה?

כידוע מצוות תרומות ומעשרות וחלה מחייבות מהתורה רק כאשר רוב ישראל חיים בארץ, וכאשר רוב ישראל עדיין נמצא בחוץ לארץ – חובת המצוות מדברי חכמים בלבד (פנה"ל כשרות א' יב, י‑יא). יש סוברים שהעם היהודי מונה כיום כשלושה עשר מיליון איש, ואם כן קרוב היום שרוב היהודים יגורו בארץ ונתחייב מהתורה במצוות תרומות ומעשרות וחלה. אולם כפי הנראה, מספר האנשים שיכולים להוכיח שהם יהודים הוא לפחות עשרים מיליון. כדוגמה לכך אפשר להביא את המקרה של ג'ורג' אוסבורן, שבמשך שש שנים היה שר האוצר הבריטי, ורק לאחרונה בהגיעו לגיל 46 גילה שהוא יהודי: אחיו תיאו ביקש להתגייר כהלכה כדי להתחתן עם יהודייה בשם ג'סטין פישר, אולם התברר שהוא בעצם יהודי. סבתו, אם אמו, הייתה יהודייה, חברת בית כנסת בבודפשט, שבעקבות השואה הסתירה את שורשיה היהודיים, עד שבבירור פשוט התברר שהיא יהודייה. לפני כשבועיים תיאו התחתן כהלכה, ואחיו, שר האוצר לשעבר, סיפר שכל המשפחה שמחה להיפגש עם שורשיה היהודיים והשתתפה בשמחה בחתונה היהודית הכשרה.

כיוצא בזה סיפרה פרופ' מדליין אולברייט, שכיהנה במשך כארבע שנים כשרת החוץ של ארצות הברית בממשל קלינטון. הוריה המירו את דתם לנצרות כדי להינצל מרדיפות, ורק בבגרותה נודע לה שהיא יהודייה ושקרובי משפחתה נרצחו בשואה. דומה לזה הוא סיפורו של ג'ון קרי, שהיה מועמד לנשיאות ארצות הברית וכיהן כשר החוץ בממשל אובמה, ורק בגיל שישים נודע לו שבני משפחת אביו הם יהודים שהמירו את דתם כדי להינצל מרדיפות. אחיו חזר לשורשיו והתגייר. הרי לנו שגם אנשים משכילים עם מודעות גבוהה יכולים שלא לדעת שהסבתות והסבים שלהם היו יהודים. אם נוסיף לחשבון את צאצאי האנוסים מלפני מאות שנים, הרי שנגיע ליותר ממאה מיליון. ה' יעזור ובמהרה יתקיימו בנו דברי התורה: "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוהיך ומשם יקחך… והיטיבך והרבך מאבותך. ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה'… למען חייך" (דברים ל, ד‑ו).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בין קודש לקודש

השבת נועדה לקדושה ולמנוחה, ואין לנצל אותה להכנות לחג שאחריה • כדי לשמור על תיאבון לסעודת החג, יש להקדים את הסעודה השלישית בשבת • אין לנקות ולשטוף כלים בשבת לצורך החג, אך בשעת הצורך אפשר להוציא את מאכלי החג מהמקפיא • בשבת אפשר להתרחץ במים פושרים, ובחג גם במים שהתחממו בהיתר • דיני ברכות השחר למי שנשאר ער בלילה • בני חו"ל שחוגגים בארץ – אם יש להם משפחה, דירה או כוונות לגור בישראל – פטורים מיום טוב שני של גלויות

שמחת שבועות – רוחנית וגשמית

מעלתה המיוחדת של התורה שהיא נועדה להורות את דרך האמונה האחדותית, ולהמשיך ברכה וחיים לכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים כאחד. לכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף, כפי שיהיה לאחר תחיית המתים

מעלה מיוחדת יש לשמחת חג השבועות על פני שאר החגים, שאפילו לדעת הסוברים שרשאי אדם בימים טובים להקדיש את עיקר החג ללימוד תורה ולמעט בסעודה, בחג השבועות – לכל הדעות – יחד עם לימוד התורה חובה לערוך סעודות חשובות מאוד, מפני שהוא "יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב).

מעלתה המיוחדת של התורה שהיא נועדה להורות את דרך האמונה האחדותית, ולהמשיך ברכה וחיים לכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים כאחד. לכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף. תחילת גילוי העניין האלוקי הוא על ידי הגילויים הרוחניים מלמעלה שנקלטים על ידי הנשמה שמדריכה את הגוף, ומתוך כך מתגלים תכנים עמוקים בגוף האדם ותחושותיו. לכן הדבקות השלמה בה' כוללת נשמה וגוף, וכפי שיהיה לאחר תחיית המתים, שתחזור הנשמה להיות בגוף, והעניין האלוקי יתגלה בשלמות בכל המדרגות.

סעודה שלישית השבת

מכיוון שחג השבועות חל במוצאי שבת, לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית של שבת לפני שלוש שעות אחרונות של היום. והטוב ביותר לקיים את הסעודה השלישית מעט אחר חצות יום השבת, בשעה אחת או שתיים בצהריים. בדיעבד, אפשר לקיים את הסעודה השלישית בשלוש השעות האחרונות של היום, ונכון להשתדל למעט באכילתה, כדי לשמור תיאבון לסעודת ליל יום טוב.

הכנה משבת לחג שאחריה

אסור להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ומנוחה, ולא כדי שיעשו בה הכנות ליום אחר – ואפילו הוא חג (פנה"ל שבת כב, טוטז).

לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת (בשעה 20:10) מותר לשוטפם לצורך סעודת החג. וכן אסור לנקות את השולחן לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

אסור להניח בשבת את התבשילים על הפלטה לצורך הלילה, אלא רק לאחר שתצא השבת (20:10) ויאמרו "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" – יהיה מותר להתחיל לעסוק בצורכי אוכל נפש ולבשל ולחמם את המאכלים.

בשעת הדחק מותר לעשות בשבת פעולות שגרתיות שאין בהן טורח לצורך החג. למשל, כאשר יש צורך להוציא מאכלים מהמקפיא לצורך סעודת ליל החג, ואם לא יוציאו את המאכלים בשבת סעודת החג תהיה מוכנה רק מאוחר בלילה, מותר להוציאם בשבת.

הדלקת נרות החג

אסור להדליק את נרות החג לפני שתצא השבת (20:10), וגם צריך להבדיל לפני כן באמירת: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", או באמירת ההבדלה שבתוך הקידוש.

מכיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה, יש צורך להכין מלפני השבת נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו נר, יש להיעזר בשכנים, ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, למרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט. וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. מותר גם להכניס פתיל צף בתוך מצוף השעם.

אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא יימרח, שזו תולדה של "ממחק". וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתוקעו בנקב הפמוט, משום איסור "מחתך".

רחצה בשבת ובחג

מכיוון ששבת ויום טוב צמודים, ואנשים רבים רגילים להתרחץ בכל יום, מי שמרגיש צורך להתרחץ בשבת אחר הצהריים – רשאי להתרחץ במים פושרים שאין סובלים מהם, אבל לא במים חמים, משום גזירת מרחץ. כל זה בשבת, אבל בחג, מכיוון שהרחצה היא הנאה השווה לכל נפש, מותר להתרחץ גם במים חמים – ובתנאי שהמים התחממו בהיתר, כגון על ידי דוד שמש או על ידי שעון שבת (פנה"ל מועדים ה, י).

המתרחצים צריכים לזכור שלא להסתרק, משום שהסירוק משיר שיער והדבר אסור מהתורה.

מי שנשאר ער בלילה

נטילת ידיים: גם מי שנשאר ער כל הלילה צריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו הפוסקים האם יברך על נטילה זו. למעשה, למנהג הספרדים לא יברך. ולמנהג האשכנזים, הטוב הוא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף, שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, וכך יתחייב בנטילת ידיים בברכה.

ברכות התורה: המנהג הרווח הוא כדעת רבנו תם, שגם מי שלא ישן כלל בכל היממה הקודמת – כיוון שבא להתפלל שחרית של היום החדש עליו לברך את ברכות התורה. אבל לכתחילה, מי שלא ישן כלל מאז שבירך אתמול ברכות התורה, כדי לצאת ידי כל הדעות ישמע את הברכות מחברו ויכוון לצאת בכך.

ברכות השחר: גם מי שנשארו ערים כל הלילה מברכים את ברכות השחר, מפני שברכות אלו ניתקנו על כלל הטובה שיש בעולם ולאו דווקא על טובתו האישית של המברך, ולכן גם מי שאינו רואה מברך "פוקח עיוורים" וגם מי שלא ישן מברך "זוקף כפופים". אומנם לגבי ברכת "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה", מכיוון שהן נאמרות בלשון הודאה של היחיד על עצמו, יש אומרים שמי שלא ישן לא יברך. לכן אם יש במקום אדם שישן ועומד לברכן, עדיף לשמוע ברכות אלו ממנו ולכוון לצאת בכך.

כאשר אין במקום אדם שעומד לברך שתי ברכות אלו, לדעת רוב הפוסקים יברך אותן בעצמו, וכך נוהגים כל הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אשכנזים שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות. אשכנזי שאינו יודע מה מנהגו – ינהג כמנהג רוב ישראל ויברך את כל הברכות בעצמו.

לסיכום: למנהג רוב ישראל, הנשארים ערים כל הלילה מברכים את כל ברכות השחר וברכות התורה. והמהדרים, כאשר יש להם אפשרות, יוצאים ידי חובת ברכות התורה וברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה" בשמיעתן ממי שישן בלילה.

זמן ברכות השחר

על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. ועל פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה לפני שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה, ומשיגיע לחצי השעה הסמוכה לעמוד השחר אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור לאכול פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. ומשעה שיעלה עמוד השחר אסור לאכול דבר, וכן אסור לשתות משקה בעל טעם, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. רק מים מותר לשתות לאחר שעלה עמוד השחר (ומי שנצרך לקפה כדי לכוון, רשאי לשתות קפה בלי סוכר לפני התפילה). זמן עמוד השחר בחג השבועות השנה הוא בשעה 4:06.

יום טוב שני לבני חו"ל בישראל

תיקנו חכמים שבחוץ לארץ יקיימו כל חג וחג במשך יומיים, אולם נחלקו הפוסקים בדין תושב חו"ל שעלה לביקור בארץ. יש אומרים שכאשר הוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל ויעשה יום טוב אחד בלבד (חכם צבי קסז; שועה"ר תצו, יא); אבל לדעת רוב הפוסקים, מכיוון שמקום מגוריו בחוץ לארץ, גם כשהוא מבקר בארץ דינו כבן חוץ לארץ, וכן נוהגים למעשה (ברכ"י תצו, ז; מ"ב יג).

אף שמעיקר הדין היה אפשר להקל, הואיל ודין יום טוב שני מדברי חכמים והכלל הוא שספק דרבנן לקולא, בכל זאת התקבל המנהג להחמיר, וכיוון שכך המנהג – אף מברכים ביום השני את הברכות המיוחדות ליום טוב. אולם נראה שכאשר יש למבקר זיקה עמוקה לארץ, וממילא יש סיכוי מסוים שיבחר לעלות לארץ, בעת שהוא בארץ עליו לנהוג כמנהג ארץ ישראל.

בני חו"ל בעלי זיקה לארץ

לפיכך:
א) העולה לארץ למשך שנת לימודים, שהייתו הארוכה בארץ הופכת אותו לבן ארץ ישראל במשך שהותו.
ב) הבא לבקר מעת לעת בארץ, כאשר ביקוריו יצטברו לשנה, הרי שהוא כבר קצת בן המקום, ומעתה במשך החגים שישהה בארץ ינהג יום אחד בלבד.
ג) העולה לביקור בארץ ובכוונתו לעלות לארץ כאשר הדבר יתאפשר, גם אם הוא מבקר למשך זמן קצר ויעברו עוד שנים עד שיוכל להגשים את תוכניתו, בזמן שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.
ד) מבקר שיש לו ילדים או הורים שעלו לארץ, נחשב כבעל זיקה לארץ, ובמשך שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.
ה) הקונה דירה בארץ ישראל כדי לגור בה במשך ביקוריו, למרות שביקוריו עוד לא הצטברו לשנה, בשעה שהוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל בזכות דירתו.
ו) יורד שקבע את ביתו בחוץ לארץ, אפילו אם הוא מתגורר שם עשרות שנים, מכיוון שבמשך תקופה משמעותית היה חי בארץ – כל זמן שיש סיכוי כלשהו שיחזור לארץ, בעת שהוא מבקר בארץ ינהג כבני ארץ ישראל.

אומנם כשאנשים אלה נמצאים בחוץ לארץ, מכיוון שבפועל עוד לא עלו לארץ, דינם כבני חוץ לארץ לכל דבר, וחובה עליהם לקיים יום טוב שני של גלויות (דינים אלו התבארו בפנה"ל מועדים ט, ח).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

השיבו שופטינו לשלטון העם

חקיקת פסקת ההתגברות היא רק ההתחלה – דרוש שינוי מהפכני לריסון כוחו של הממסד המשפטי • ערכי היהדות אינם אמורים להיחקק על ידי כפייה דתית, אבל הם צריכים להיקבע כחוקי יסוד • יש לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שתפסיק לחזק את עריצות המיעוט • אילו נתניהו היה מרסן את מוסד היועץ המשפטי, הוא לא היה סובל היום מההתנהלות נגדו • כל עוד בג"ץ פוסל חוקים של הכנסת – הכנסת זקוקה ליכולת לחוקק אותם מחדש, בלי רוב של יותר משישים ואחד

חשיבות המשפט

מעמדו של המשפט חשוב מאין כמוהו, מפני שהוא צריך להביא את מערכת הערכים שהחברה מאמינה בהם לידי מימוש מעשי בחיי היחיד והחברה. כיום במדינות המערב המשפט מבטא שילוב ערכים של תועלתנות עם ערכים מסוימים של מורשתן התרבותית וזכויות האדם הפרטי. כדי שנביא לידי ביטוי את ערכי האמונה והתורה, שהם הבסיס לקיומנו הלאומי ובלעדיהם אין לנו קיום, נצטווינו לשפוט על פי משפטי התורה, שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א), ולא על פי משפטי הגויים (גיטין פח, ב). כי המשפט צריך לבטא את רעיון הצדק האלוקי בחיי העם, החברה והיחיד.

תיקון הממסד המשפטי

אם מפלגת מרצ תקבל מספיק קולות שיזכו אותה בבחירת נציג, היא תוכל לבחור בשמה שופט בדימוס; אבל שופטים מכהנים לא יוכלו בשום אופן להשתתף בוועדה, עליהם להתרכז במלאכת השפיטה ולמשוך את ידיהם מעיסוקים פוליטיים ומהתערבות פוגענית במלאכת הרשות המחוקקת

עם הזמן, יותר אנשים משכילים להבין את הפגיעה הקשה שהממסד המשפטי פוגע בחזון המדינה היהודית ובחיי היהודים החיים במדינה בפועל. זאת מפני שהערכים המנחים אותו זרים ולעיתים אף מנוגדים לערכי העם היהודי, לתורתו ולמורשתו. המערכה בשבועות הללו מתנהלת על יכולתה של הרשות המחוקקת לבטל החלטות בג"ץ; מדובר בהתחלה חשובה אך צנועה.

בארבעה תחומים הכרחי לפעול:
א) השלמת חוקי יסוד שיבטאו את זהותה היהודית של המדינה.
ב) שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שישקף את עמדות הציבור.
ג) ביטול עריצות מוסד היועץ המשפטי.
ד) הסדרת האפשרות של בית המשפט העליון או בית משפט לענייני חוקה במקרים מיוחדים לפסול חוקים, והאפשרות של בית המחוקקים לחוקקם מחדש אחר הפסילה.

על כל התחומים הללו יהיה צורך לנהל מאבק עיקש מול ציבור מסוים, בעל מעמד ויכולת השפעה, שחש ניכור לזהותה היהודית של מדינת ישראל, ובמידה זו או אחרת מבקש להפוך אותה למדינת כל אזרחיה. ציבור זה מבסס את אמונותיו וערכיו על הערכים הליברליים המקובלים כיום בחוגי האקדמיה במערב. אומנם גם בחוגים אלו החל תהליך של התפכחות וניסיון להבין ולהגדיר מחדש את הערכים הדתיים והלאומיים, שבלעדיהם מערכת הערכים הליברלית נותרת חלשה וחלולה מול האתגרים והלחצים מבית ומחוץ.

מסתבר שהמערכה תוכרע בדור הקרוב לטובת החזון היהודי של מדינת ישראל. אולם כמו תמיד שתי דרכים לפנינו: "אם בחוקותיי תלכו" – התיקון ייעשה בטוב, ואם לא – בייסורים. הדרך הטובה – להעמיק בבירור ערכי האמת והטוב כפי הדרכת התורה, עד שאורם יבהיק ורבים מיריבינו ישתכנעו במידה רבה או לפחות מועטה שחוקים אלו צודקים וראויים. השנייה, להמשיך לסבול מנחת זרועה של המערכת המשפטית, שפוגעת שוב ושוב במרקם החיים של העם השב לציון, כפי שהדבר בא לידי ביטוי למשל בפסילת החוקים לגירוש מסתננים, עד שמרוב צרה ויגון ייאלצו להיפטר מהם.

ערכי היהדות כחוקי יסוד

התחום הראשון: קביעת חוקי יסוד שיבטאו את זהותה היהודית של המדינה. אין הכוונה לחוקים שיש בהם כפייה דתית שפוגעת בחירותו של כל יחיד ויחיד, אלא לחוקים שיבטאו את הערכים היהודיים בחיי הציבור ויאפשרו יצירה יהודית מקורית עמוקה ורבת אנפין. יש צורך להדגיש באופן הנחרץ ביותר, שאין הכוונה לכפייה דתית, מפני שאין דבר שפוגע יותר בהגשמת ערכי התורה מההנחה שהם נועדו לחנוק את החירות והיצירה של היחיד. בגלות אכן עסקנו בעיקר בשמירה וזהירות, ולכן הצד שבכפייה בלט יותר, אולם כאשר אנחנו רוצים לבנות את החיים הישראלים במדינת ישראל, אנחנו חייבים לתת לחירותו של כל יחיד מקום מכובד ביותר, כהמשך לחירות הבחירה שהעניק ה' לבני האדם. ויש צורך לשקוד על מציאת האיזון בין הזהות היהודית הכללית לבין זכויות היחיד המלאות.

ראשית יש לעגן את חוק השבות כחוק יסוד, ולהגדיר את תחולתו על מי שאכן יהודי להלכה או צאצא ליהודים ובעל זהות יהודית. מכיוון שכיום הוא אינו חוק יסוד, הממסד המשפטי מכרסם בו בשם ערכי הדמוקרטיה. עוד יש לקבוע בחוק יסוד את ערך לימוד התורה המסורתי, כאחד הערכים החשובים של התחייה הרוחנית שבשיבת ציון.

כמו כן יש לקבוע את מעמדה של השבת בחוק יסוד, לפיו היא צריכה להישמר בכל המסגרות הממלכתיות והציבוריות. לא ייתכן שערך מרכזי כל כך בחיי עמנו יבוא לידי ביטוי בהסכמים זמניים או בחוקי עזר עירוניים בלבד. כשם שערך כבוד האדם וחירותו מעוגן בחוק יסוד, ולא נסמך על רצונו הטוב של כל אדם או קהילה, כך צריך לקבוע את השבת בחוק יסוד. גם את שמירת הכשרות במוסדות המדינה ובמוסדות הציבור יש לעגן בחוק יסוד. גם אופיו היהודי של צה"ל צריך להיקבע בחוק יסוד.

גם החוקים הקיימים כיום בקשר למעמד האישי בנישואין וגירושין, לפיהם קשרי משפחה או התרתם נקבעים על פי ההלכה בבתי דין רבניים כמסורת ישראל סבא, צריכים לקבל מעמד גבוה של חוקי יסוד. לאחר מכן אפשר יהיה למצוא לכל הבעיות האישיות הפרטיות פתרונות בתקנות שונות, אבל אסור שבחירות אישיות של אנשים שונים יפריעו למדינת ישראל לעגן את קדושת המשפחה בחוק יסוד. בלא חוק יסוד זה, הממסד המשפטי ימשיך לכרסם בערכי המשפחה היהודית ומעמד בתי הדין.

הוועדה מחזקת את המיעוט

התחום השני: שינוי הרכב הוועדה לבחירת השופטים. כיום יש לשופטי בית המשפט העליון מעמד מרכזי בוועדה לבחירת השופטים. כל אדם סביר יודע שעמדותיהם של רוב שופטי בית המשפט העליון נמצאות בין השמאל הקיצוני לשמאל הרגיל. בכוחם העודף בוועדה הם משכפלים את עצמם, וכך בניגוד לרצון הציבור הם ממשיכים להשליט עליו את עמדותיהם. כדי לתקן את העוול ואת הטיות הדין הנובעות ממנו, צריך שהוועדה לבחירת שופטים תהיה מורכבת מנציגיהם של נבחרי הציבור, כפי שמקובל בכל הארצות הדמוקרטיות בסגנונות שונים. אם מפלגת מרצ תקבל מספיק קולות שיזכו אותה בבחירת נציג, היא תוכל לבחור בשמה שופט בדימוס; אבל שופטים מכהנים לא יוכלו בשום אופן להשתתף בוועדה, עליהם להתרכז במלאכת השפיטה ולמשוך את ידיהם מעיסוקים פוליטיים ומהתערבות פוגענית במלאכת הרשות המחוקקת שמתפקידה גם לבחור שופטים.

סמכויות העל של היועץ

התחום השלישי: ביטול עריצות מוסד היועץ המשפטי. בלא שום בסיס חוקי, נוהג היועץ המשפטי לממשלה עם עוזריו לנכס לעצמו סמכויות-על של החלטות, הגבלות והנחיות לנבחרי הציבור, שהם נציגיו היחידים של הריבון, הוא העם. כך פקידים מתיימרים לנהל את המדינה בלא שנבחרו לכך, ומקיימים בעצמם את הפסוק "עבד כי ימלוך". הם התמנו לשרת את הציבור ולהיות נאמנים למדינת ישראל וחוקיה, ולא להשליט עליה את רצונם, השקפת עולמם וערכיהם, בניגוד לעמדת הרוב ורצונו.

חלק מכוחו המופרז של מוסד היועץ המשפטי נובע מהחיבור הקלוקל והמשחית בין תפקיד היועץ המשפטי לתפקיד התובע הכללי. אישי ציבור רבים בטוחים או לכל הפחות חוששים שאם יעזו לערער על הסמכויות שהיועצים המשפטיים מנכסים לעצמם, סופם שהממסד המשפטי ימצא את הדרך להתנקם בהם – להעמידם לדין, להרוס את הקריירה הציבורית שלהם ולמרר את חייהם הפרטיים בחקירות ותהליכים משפטיים שיימשכו שנים. זו שיטה של השתלטות דיקטטורית, שאין דוגמתה בשום מדינה דמוקרטית.

רבים נוהגים לצטט את הלורד אקטון שאמר: "כוח – משחית, כוח מוחלט – משחית לחלוטין". אכן הממסד המשפטי ככלל, ומוסד היועץ המשפטי לממשלה בפרט, נותנים דוגמא טובה לכך.

אשמת נתניהו בהתנהלות נגדו

לרבים הייתה תקווה שעם מינויו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, ירוסן מעמדו של היועץ המשפטי ותפקידו יפוצל. ראש הממשלה מר נתניהו כבר עמד להגשים תקווה זו, ולבסוף נסוג. אולי מפני שחשש מנחת זרועו הנקמנית של הממסד המשפטי שירדוף אותו בפתיחת אין ספור חקירות ותיקים, יעמיד אותו ואת אשתו לדין ולבסוף ישליך אותו לכלא, על עבירות קלות שבדרך כלל מקובל להסדיר את תשלומן בלא משפט.

אולם בפועל, כאשר כל יועץ משפטי יודע שתפקידו יסתיים לאחר כמה שנים, ועיניו נתונות לתפקיד הנכבד הבא – שופט בבית המשפט העליון, הוא חייב לקחת בחשבון את עמדתם של השופטים בבית המשפט העליון. זהו שוחד מובנה, שקשה מאוד להתעלם ממנו. כיום, במצב הציבורי שנוצר, אם היועץ המשפט עדיין רוצה להישאר חלק מהממסד המשפטי, הוא כמעט מוכרח להעמיד את נתניהו לדין. כך נוצר מצב שנתניהו עצמו אשם במצב שאליו נקלע. הבעיה שכל המדינה סובלת מכך. הדרך היחידה לחלץ אותנו מתסבוכת זו, שחבריו בליכוד ובמפלגות הקואליציה יכריחו אותו לפעול כנגד הממסד המשפטי.

ראוי להוסיף שכל עוד הממסד המשפטי שקוע בפגמי ההשחתה העמוקים הללו, ראוי גם לקבוע חוק שאין להעמיד ראש ממשלה מכהן לדין זולת במקרים של עבירות חמורות במיוחד.

התגברות – גם ברוב רגיל

התחום הרביעי: חקיקת התגברות. בכלל התיקונים, יש כמובן גם צורך לקבוע שאם יש לבית המשפט העליון יכולת לפסול חוקים, אזי יש לכנסת יכולת לחוקק אותם מחדש. כיום כאשר בית המשפט העליון מוטה בעמדותיו שמאלה, אסור שחקיקת ההתגברות תצריך יותר מששים ואחד קולות. ייתכן שלאחר שהוועדה לבחירת שופטים תשתנה, והרכב השופטים ישתנה, ויחוקקו חוקי היסוד הנוגעים לזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית – יהיה ניתן לקבוע בית משפט לחוקה, שיהיה רשאי במקרים חריגים לפסול חוקים, וכדי לחוקק אותם מחדש יהיה צורך ברוב של שבעים חברי כנסת. אולם כיום עדיף שלא לקבוע שום חוק מאשר לקבוע חוק שיצריך יותר מששים ואחד קולות לביטול החלטת בג"ץ.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

החזון הכלכלי: שמיטה במשק

בעולם כלכלי שכבר אינו מבוסס על חקלאות, ראוי שהשמיטה והיובל יתפשטו לכל המקצועות • הברכה בשמיטה איננה נס: שנה של לימוד, מנוחה וחיזוק המשפחה תשפר את העבודה בשש השנים הבאות • השמיטה יכולה להיות זמן להשתלמות מקצועית בכל התחומים • את היובל ראוי ליישם על ידי חלוקה שווה של משאבי הטבע ומתן שוויון הזדמנויות • ייתכן שראוי לקחת גם אחוז מכספם של אילי ההון, ולחלק אותו בשווה • פעם בעשור פורץ משבר, פעם בדור הכלכלה קורסת; השמיטה והיובל ימנעו זאת

שביעית ויובל בעולם מתקדם

נראה שכאשר תקום הסנהדרין במהרה בימינו, יקבעו חכמים תקנה שנמשיך את מצוות השביעית לכל המקצועות. כשם שהשביתה נועדה להזכיר לחקלאים שהארץ של ה' היא, כדי שיתחזקו באמונה ובתורה ומתוך כך יתברכו בשש שנות העבודה, כך ראוי שהעובדים בכל המקצועות ישבתו בשנה השביעית

בעבר, יותר מתשעים אחוזים מהאנשים נצרכו לעסוק בחקלאות, כדי לספק לאדם את צרכיו הבסיסיים, ואזי לשביתה בשביעית הייתה משמעות עצומה. כמו כן האדמה הייתה אמצעי הייצור העיקרי, ולכן חלוקתה בשווה, והחזרת השדות לבעליהם ביובל, יצרו בסיס שוויוני לכול. אולם כיום, בזכות הפיתוחים הטכנולוגיים, כשני אחוזים מכלל האוכלוסייה בישראל עוסקים בחקלאות, והם מגדלים הרבה יותר פירות ממה שגידלו החקלאים בעבר. כל שאר האנשים עוסקים בעבודות שמשפרות את רווחתו של האדם בתחומים נוספים, כמו ייצור מאכלים ובגדים משובחים יותר; בניית בתים מרווחים ונוחים יותר; ייצור רהיטים נוחים יותר; יצירת מערכת תעבורה יעילה ונוחה שכוללת כבישים, מכוניות, רכבות ומטוסים; יצירת מערכת פיננסית ענפה ויעילה; יצירת אומנות ומוזיקה ופיתוח אתרי נופש. כך נוצר מצב שמצוות השביעית והיובל נוגעת כיום לפחות משני אחוזים מהאנשים שעוסקים בחקלאות, ואזי גם כאשר עם ישראל יחזור לארצו לכאורה לא תהיה משמעות לשמירת השביעית – שכן רק פחות משני אחוזים ישבתו, ולא תהיה משמעות להחזרת הקרקעות ביובל – הואיל והאדמה כיום אינה אמצעי הייצור העיקרי.

השמיטה מחזקת את העבודה

אומנם נכון שפרטי המצווה נוגעים כיום למעטים, אולם החזון הגדול נוגע לכולם. כדי לבארו נחזור ליסוד מצוות השבת והשביעית. בכל ימות השבוע האדם טורח במלאכתו ונשמתו נסתרת; על ידי השבת נשמתו באה לידי ביטוי והוא יכול להתענג על ה' בלימוד התורה וסעודות השבת, מתוך כך הוא מבין את ערך עבודתו בששת ימי המעשה והיא מתברכת. כיוצא בזה בשנה השביעית, על ידי המנוחה מהעמל והטרדה, בני ישראל יכלו להתחזק באמונה בה' ולהרבות בלימוד התורה. על ידי הפקרת הפירות ושמיטת החובות, בני ישראל יכלו להירגע מהמתח והתחרות שמלווים את המסחר, להבליט את מידת החסד והרחמים שבין אדם לחברו ולחזור להשתוקק לעולם מתוקן יותר, ומתוך כך נמשכה ברכה לשש שנות העבודה (על פי הקדמת מרן הרב קוק ל'שבת הארץ').

ברכת השביעית – בדרך הטבע

אולם כבר בתורה הועלתה השאלה כיצד יתפרנסו בשביעית, שנאמר: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו"? והתשובה: "וציוותי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש השנים" (ויקרא כה, יט כא). בקריאה פשטנית נדמה שהתורה מצווה אותנו לסמוך על הנס. אולם באמת התורה אומרת שכבר בשנה השישית תהיה תבואה רבה; כלומר אין סומכים על הנס, אלא לפני שמתחילים לשבות כבר יודעים שיש בידינו תבואה לשלוש שנים. יתר על כן פירשו חכמים (ספרא בהר שם), שאין הכוונה שהברכה תהיה רק בשישית, אלא הכוונה שבכל השנים יחסכו מזון, כך שבשנה השישית יהיה להם כדי סיפוקם לשלוש שנים. כיוצא בזה חשבו אומות העולם על השבת, שאם ישראל אינם עובדים יום אחד בשבוע, מן הסתם יהיו עניים משאר האומות; אולם המציאות הייתה הפוכה.

כלומר, בזכות האמונה בה' וקבלת מצוות השביתה בשבת ובשנה השביעית, למדו ישראל לתכנן את עבודתם ולחסוך, ומזה נמשכה ברכה מרובה, שכן רוב ההפסדים נגרמים לאדם מחוסר תכנון ובזבוז לא מבוקר. כאשר בני ישראל למדו לחסוך, יכלו גם לשבות כמצוות התורה, וגם להוסיף לחסוך כדי להשקיע בפיתוח השדות והעסקים. נמצא אם כן שהדרך השלמה על פי התורה להמשכת ברכה לעולם היא בדרך הטבע. אולם בלא אמונה אין זוכים לכך, מפני שהתאוות גוברות, ואין זוכים לשבות שביתה לה'; מתוך כך אין יותר השראה לצינורות השפע, והברכה נחסמת.

שביתה בכל המקצועות

לפיכך נראה שכאשר תקום הסנהדרין במהרה בימינו, יקבעו חכמים תקנה שנמשיך את מצוות השביעית לכל המקצועות. כשם שהשביתה נועדה להזכיר לחקלאים שהארץ של ה' היא, כדי שיתחזקו באמונה ובתורה ומתוך כך יתברכו בשש שנות העבודה, כך ראוי שהעובדים בכל המקצועות ישבתו בשנה השביעית ויזכרו וידעו שהארץ וכל אשר עליה של ה' היא, ויתחזקו באמונה ותורה, ומתוך כך יתברכו בשש שנות העבודה.

תקנה דומה: מעשר כספים

כיוצא בזה למדנו שתיקנו חכמים להפריש מעשר כספים מידה בינונית, וחומש מידה טובה. שכן בזמן שרוב ישראל ככולם התפרנסו מחקלאות, ציוותה התורה שייתנו במסגרת התרומות והמעשרות בין מעשר לחומש לכהנים וללוויים ולעניים. וכן מבהמות היו מקדישים בין מעשר לחומש (בכורות, זרוע לחיים וקיבה, ראשית הגז). מכיוון שרבים החלו להתפרנס ממסחר ועוד עבודות, תיקנו חכמים להפריש מכל רווח מעשר כספים, והוסיפו שמידה טובה להפריש חומש.

גילוי הנשמה והעונג בשביעית

כשם שהשבת מגלה את הנשמה של כל השבוע על ידי לימוד התורה וההתענגות על טובו של ה' בסעודות ומנוחה, כך השביתה בשנה השביעית נועדה לגלות את הנשמה של שש שנות העבודה. בשנה השביעית האדם נופש מעמלו ומתענג על ברכת ה' שביבול שחסך בשנים הקודמות, ומתוך המנוחה והחופש בני הזוג יכולים לבלות יותר יחד, להוסיף אהבה ושמחה בחיבור שביניהם ולהעצים את הקשרים שלהם עם בני המשפחה והחברים. האדם יכול לתת ביטוי לנשמה בקביעת עיתים מרובים לתורה, בלימוד אישי ובהשתתפות בשיעורים, כל אחד בתחום הקרוב לליבו, ועם זאת להרחיב את ידיעותיו בתחומי המדע והרוח שיש לו בהם עניין והם מרחיבים את הבנתו בתורה. כך ניתן ללמוד מדברי חכמים בזוהר (ח"ג קעא, ב), שתיארו כיצד נראית השמיטה בעליונים: כרוז יוצא ומכריז, וכל הגברים והנשים מתאספים ואיתם הטף והנערים, ועוסקים בתורה בשמחה, ואומרים דברי תורה חדשים וישנים.

השביתה תורמת לעבודה

מתוך כך אפשר להבין כיצד תוכל להתפשט ברכה מרובה מהשביתה בשביעית לשש שנות העבודה. המנוחה מהעבודה המפרכת תשחרר את האדם מהלחצים שהצטברו בנפשו ובגופו. לימוד התורה יאיר את נשמתו, העמקת הקשרים עם בני המשפחה והחברים תעשיר את נפשו, ומתוך כך יוכל לחזור לעבודתו במרץ מחודש. כלומר, מהשביתה בשבת ובשביעית תימשך השראה לימי המעשה, להמציא פיתוחים ושכלולים לייעול העבודה והשבחתה, ועל ידי כך תימשך ברכה כפולה לאושר ועושר.

השתלמות ערכית ומקצועית

יתר על כן, ראוי שחלק נכבד מלימוד התורה של כל אדם בשביעית יהיה בתחום הקשור למקצועו, כדי לרומם את ערך עבודתו. כמו כן ראוי שבשנת השביתה ישתלם כל אדם בתחומי מקצועו: חקלאים ישמעו מהחוקרים על המחקרים והפיתוחים החדשים בחקלאות, מהנדסים על המחקרים והפיתוחים החדשים בתחומם, אנשי עסקים וכספים ישתלמו בכלכלה. גם לחוקרים באקדמיה תצמח מזה ברכה, כי מן הסתם במפגש עם אנשי השטח ישמעו רעיונות וכיוונים חדשים שלא עלו על דעתם. ומי יודע, ייתכן שרק המחקרים והפיתוחים החדשים שיצמחו ממפגשי השביעית ישתלמו יותר מכל מה שהיה אפשר להרוויח בעבודה בשביעית.

מקצועות שאינם יכולים לשבות

ראוי שהשביתה בכל המקצועות תהיה בשנה השביעית המקודשת, שבה חובת השביתה בשדות, כדי שאווירת המנוחה והשלווה תתפשט על כולם, ויוכלו כולם יחד לעסוק בתורה. אולם בתחומים שחייבים לקיים עבודה רצופה, כמו הוראה, רפואה ותחבורה, נכון שבכל אחת מהשנים – שביעית מהעובדים יזכו לשנת שבתון, שבה יוכלו להינפש ולהתחזק בתורה לקראת שש השנים הבאות. כפי שכבר היום נוהגים במקצוע ההוראה, שבו בהשראת מצוות התורה תיקנו שכל מורה זכאי לשנת שבתון, כדי שינוח בה מעבודתו וימשיך ללמוד כדי להעמיק ולהרחיב את מחשבתו וידיעותיו.

היובל: חלוקה ושוויון הזדמנויות

כיוצא בזה לגבי היובל. שני יסודות ניתן ללמוד ממצוות היובל: האחד, כשם שהאדמה החקלאית חולקה לכולם בשווה, כך עלינו לחלק את שאר משאבי הטבע שברא ה' בשוויון. בכלל זה הקרקע לבנייה, המים, הנפט, הגז, החופים, גלי הרדיו, האוויר והשמש. השני, כשם שציוותה התורה לחלק בשווה את אמצעי הייצור, כך יש להשתדל להעניק לכל הצעירים חינוך שיקנה להם, עד כמה שאפשר, הזדמנות שווה להתפרנס מכישרונם וחריצותם. בתכנון יעיל אפשר לשלב את שני היסודות הללו יחד, בהפניית הכסף המתקבל ממשאבי הטבע לחינוך מקצועי מיטבי לכל אדם.

בכך נזכה להגשים את רעיון חלוקת הארץ לכל ישראל, כולל התיקון שנעשה בהחזרת הקרקעות לבעליהן ביובל ושחרור העבדים לביתם; שכן הענקת חינוך איכותי לכולם מאפשרת גם לילדים של הורים עניים לרכוש מקצוע טוב, ולבטא בחירות את מלוא כישרונם.

חלוקת חלק מההון מחדש

עוד אפשר אולי להציע, שכשם שביובל השדות חזרו לבעליהן והעבדים השתחררו לביתם, יש מקום שחכמי ישראל יבחנו לעומק את מבנה המשק המודרני, וישקלו אם ראוי שביובל אחוז מסוים מהעושר הנצבר יחזור להיות מחולק בשווה, למען השבחת החינוך לכול. שכן בנוסף לחוקים שנועדו למנוע מונופול הפוגע בתחרות החופשית וחונק את התעשייה והמסחר, יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים. יש בזה גם מידה של צדק, שכן המערכות הציבוריות התקינות הן שמאפשרות לעשירים הגדולים להתעשר, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם – עדיין יישארו בידם מאות מיליונים, אבל זה יעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלא לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו.

מניעת המשברים הכלכליים

פרט לברכה שבערכים המתגלים בשביעית וביובל, כלכלנים מצאו שבערך אחת לעשר שנים מתרחש משבר כלכלי, שנובע מסחרור ועליית מחירים המובילה בהמשך לנפילות שערים, סגירת עסקים ואבטלה. משבר קשה עוד יותר, שהורס את מטה לחמם של מיליוני אנשים, קורה בערך אחת לשבעים שנה (לדוגמה, המשברים שהיו בשנת 1929 ובשנת 2008). נמצא אם כן שהשביתה אחת לשבע שנים, והשביתה העמוקה יותר ביובל, יכולות להקדים תרופה למכה, להרגיע את המשק ולאפשר צמיחה מתונה, עמוקה ויציבה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

השחיתות האמיתית – בממסד המשפטי

גם אם שופטים תלמידי חכמים לימדו עליה זכות, מערכת המשפט הנוכחית מתנכרת ליהדות ונחשבת בבירור לערכאות של גויים • הממסד המשפטי פוגע בשיטתיות בזהות היהודית, בקיום ההלכה, בערכי הציונות ובביטחון המדינה • אין למדוד את השפעת הממסד רק לפי מספר החוקים שפסל, מכיוון שהצעות רבות יורדות מהפרק מלכתחילה מאימת בג"ץ • גם אם יש שחיתות בשלטון, למנוע מאנשים לממש את הערכים החשובים להם – זו שחיתות חמורה יותר • יש חשיבות לבית המשפט העליון, אך כיום חובה לרסן את כוחו המוגזם

בתקופה האחרונה יותר אנשים מבינים את הנזק שגורמת מערכת המשפט להתנהלותה התקינה של מדינת ישראל, לזהותה ולערכיה. זה הזמן לברר את הסוגיה מיסודה, כדי להעצים את התמיכה בנציגי הציבור לפעול ככל יכולתם לתיקון המצב, הן בריסון הכוח הבלתי מוגבל שניכסה לעצמה מערכת המשפט על שני אגפיה – בית המשפט העליון ומוסד היועץ המשפטי, והן בחקיקת חוקי יסוד שמבטאים את זהותה היהודית של המדינה ומאזנים את חוקי היסוד שכבר נחקקו.

ערכאות של גויים

נדמה לכאורה ששוחד מקבלן חמור מעיוות כוונת המחוקק, אולם האמת הפוכה. הקבלן המשחד דומה לגנב ששודד באלימות תיק מאישה קשישה, ולעומתו הממסד המשפטי דומה לאדם מעונב שרוקן את קרן הפנסיה של אלפי קשישים באמצעות העברת שורה מחשבון לחשבון

ציוותה התורה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א), ופירשו חכמים: לפניהם –דווקא לפני דייני ישראל, ולא לפני דייני גויים (גיטין פח, ב). עמדת רובם המכריע של הרבנים היא שבתי המשפט החילוניים בישראל נחשבים ערכאות של גויים. אומנם היו שלימדו עליהם זכות, שהואיל והתקבלו על ידי הציבור הישראלי אינם נחשבים ערכאות של גויים (השופטים פרופ' ר' מנחם אלון, ופרופ' ר' יעקב בזק). אולם כל זאת בתנאי שמערכת המשפט הזאת מקבלת השראה משמעותית ממורשת ישראל, כפי שגם נקבע בחוק יסודות המשפט וכפי שנוהגים חלק מהשופטים הדתיים. אלא שהם מיעוט, ולעומתם כלל הממסד המשפטי מתנכר באופן שיטתי ובוטה לערכי היהדות. במצב כזה נדמה שכולם צריכים להודות כי הממסד המשפט נחשב כערכאות של גויים.

החטא ועונשו

כתב הרב יצחק הרצוג זצ"ל, הרב הראשי לישראל בימי קום המדינה: "כעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהילה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גויים… ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן". בעת הקמת המדינה עוד היה קשה לדעת עד כמה יצדקו דבריו. במשך השנים התברר עד כמה חמור החטא ועד כמה גדול העונש. הממסד המשפטי כיום הוא המוסד הממלכתי הפוגע ביותר בזהותה היהודית של מדינת ישראל, בביטחונה וביכולתה ליישב את הארץ.

יש טוענים שבית המשפט העליון פסל רק כעשרים חוקים, ולכן אין כל כך צורך לרסן את סמכותו לבטל חוקים. אולם הבעיה הרבה יותר חמורה, שכן בית המשפט פירש עשרות חוקים יסודיים על פי ערכים זרים, ומשמעות החלטותיו אלו כמוה כפסילת חוקים. בנוסף לכך, חוקים רבים לא נחקקים מלכתחילה מחשש שמא ייפסלו בבג"ץ. לפיכך מדובר בהתערבות הרבה יותר חמורה ומעמיקה ממה שמנסים לטעון חסידי הממסד המשפטי.

הנה דוגמאות לפגיעותיו החמורות של הממסד, שרובן בפרשנות המנוגדת לכוונת המחוקק, שקבע את החוקים בשליחות העם.

פגיעה בזהותה היהודית של המדינה

א) הממסד המשפטי פגע במעמדה של השפה העברית כשפת המדינה, תוך שהוא כמעט משווה את השפה הערבית לשפה העברית.
ב) הוא מנע פסילת מפלגות ומועמדים אנטי ציוניים מלהתמודד לכנסת, וזאת בניגוד לעמדת ועדת הבחירות שהסתמכה על חוק יסוד הכנסת, האוסר התמודדות של מפלגה ששוללת את זהותה היהודית של המדינה.
ג) בית המשפט סיכל החלטות ממשלה וחוקים שחוקקה הכנסת שנועדו לגרש עשרות אלפי מסתננים אפריקאים מהארץ.
ד) היועץ המשפטי מנע מהמדינה להתנגד לאיחוד משפחות ערביות בטענה דמוגרפית כדי לשמור על הרוב היהודי, אלא התיר להתנגד רק מטעמים ביטחוניים, ואף את זאת בג"ץ אישר רק ברוב שברירי.
ה) הממסד פגע באפשרות להעדיף יוצאי צבא בקצבאות כדוגמת קצבת ילדים, כפי שהיה נהוג במשך עשרות שנים. ואלו דוגמאות מעטות.

פגיעה בהלכה וברבנות

א) בשורת החלטות פגע בית המשפט בערכי השבת, תוך שהוא מתיר יותר ויותר חילולי שבת ציבוריים (בתי קולנוע, מרכזי קניות מחוץ לערים, חנויות "נוחות" בתוככי תל אביב ועוד).
ב) בשורה של החלטות, בג"ץ התערב בשיקול דעתם של רבני ערים בנוגע למתן כשרות.
ג) הוא ביטל את הריבונות המשפטית של בתי הדין והכפיפם להחלטותיו, בתואנה שמדובר בהשגחה פרוצדורלית בלבד.
ד) הוא אסר על בתי הדין הממלכתיים לשמש כבוררים לפי חוק הבוררות.
ה) אף שהכנסת חוקקה את "חוק יסודות המשפט", לפיו בכל שאלה משפטית שהחוק הישראלי לא הכריע, בית המשפט צריך לפנות אל ערכי מורשת ישראל – בפועל בית המשפט העליון רוקן חוק זה מתוכן.
ו) מוסד היועץ המשפטי כפה השתתפות של נשים זמרות ושחקניות בטקסים רשמיים וחצי רשמיים, בלא להתחשב בעמדת ההלכה והציבור הדתי והחרדי.

פגיעה בערך יישוב הארץ

כבר מאה וחמישים שנה מתרחש מאבק לאומי בין היהודים והערבים על ארץ ישראל. כדי לגאול את הארץ וליישבה הוקמה הקרן הקיימת לישראל ואחר כך מדינת ישראל. אולם בית המשפט העליון, בתהליך הדרגתי, פוגע ביכולתה של מדינת ישראל להגשים את ייעודה:
א) הוא אסר על הממשלה להקצות קרקעות מדינה להתיישבות המיועדת ליהודים.
ב) הוא אסר לתת תמריצים ליישובים יהודיים בגליל ובנגב (ייהוד הגליל והנגב), ובכך ביטל את האידיאל שליווה את התנועה הציונית מראשיתה.
ג) אפילו בנוגע לקרקעות הקרן הקיימת לישראל, שנקנו בכספי יהודים לשם התיישבות יהודית, הורה היועץ המשפטי, בעקבות דיוני בית המשפט העליון, שלא להעדיף יותר התיישבות יהודית.
ד) בעקבות עתירות ארגוני שמאל, בית המשפט הזדרז להתערב ולדרוש פינוי שכונות ומאחזים של יהודים ביהודה ושומרון, תוך שבירת כללי הדיונים, המחייבים הליכים משפטיים לבירור הבעלות על הקרקע בפני בתי משפט השלום והמחוזי.
ה) בשורת החלטות הממסד המשפטי אסר על המדינה לפעול ביעילות כנגד פשעים וגזלת אדמות של בדואים.
ואלו דוגמאות בלבד.

פגיעה בביטחון ישראל

א) בית המשפט אסר טלטול נחקרי שב"כ גם במצבים של "פצצה מתקתקת".
ב) הוא ביטל את "נוהל שכן", שיטה שהצילה את חייהם של חיילים רבים.
ג) הוא הציב מגבלות חמורות שפעמים רבות מונעות מצה"ל לפגוע במחבלים שעומדים לבצע פיגוע.
ד) הוא פסל חוק שהתיר לעצור מחבלים "קשים" במשך שבועיים בלי לראות שופט, למרות הצורך הביטחוני להוציא מהם מידע.
ה) בניגוד לעמדת מערכת הביטחון, במקומות רבים הורה בית המשפט על פירוק והזזת קטעים בגדר ההפרדה או בגדרות היישובים, וכן הורה לפתוח כבישים ולהסיר מחסומים, תוך ידיעה ברורה שהדבר עלול לגרום לסיכון ביטחוני.
ו) בשורה של החלטות, בית המשפט והממסד המשפטי כפו על צה"ל גיוס בנות ליחידות לוחמות, בניגוד לעמדת הוועדות המקצועיות.
ז) כדי להמחיש את ההשפעה השלילית של כלל מערכת המשפט נציג מקרה לדוגמה: בג"ץ קיים דיונים בעתירות השמאל נגד צמצום אספקת דלק, חשמל ומצרכים שונים לעזה, ובעקבות זאת היועץ המשפטי דאז, מר מזוז, הורה לממשלה להתקפל מתוכניתה.

הממסד הפוגע ביותר

די בסקירה תמציתית זו כדי לקבוע כי המערכת המשפטית היא כיום הממסד המנוכר והפוגע ביותר בערכי היהדות והציונות בישראל. ובאמת הוא פוגע גם בערכי הדמוקרטיה, בכך שהוא פוגע אנושות הן ברשות המחוקקת (הכנסת) והן ברשות המבצעת (הממשלה).

עמדה אוניברסלית

ראוי לציין שעמדה זו היא אוניברסלית: לכל עם אופי ותרבות משלו, ואם מערכת המשפט שלו לא תכבד בעמדותיה המשפטיות את ערכיו ותרבותו, מן הסתם תזיק מאוד לקיומו ולהתפתחותו. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעם ישראל שערכיו הם יסוד קיומו.

היכן השחיתות האמיתית

יש טוענים שהואיל וישנה שחיתות במערכות השלטון, מוכרחים לחזק את מערכת המשפט לעומת הכנסת והממשלה. אולם העוולות שהמערכת המשפטית גורמת הן חמורות לאין ערוך מכל סוגי השוחד שעליהם דנים שרים, ראשי עיריות ופקידים בכירים. הממסד המשפטי עושק מהעם היהודי ערכים שאנשים מוכנים להיהרג עליהם או לפחות להשקיע למענם הון עתק. אנשים מוכנים להקריב את חייהם למען יישוב הארץ, ואילו הממסד המשפטי עשק מהעם היהודי את האפשרות להגשים באופן ממלכתי את חזון הציונות בייהוד הגליל והנגב, יהודה ושומרון. אנשים מוכנים להשקיע הון עתק כדי לקיים את זהותם הלאומית והדתית, ואילו הממסד המשפטי עשק מהם את הזכות הזאת. אם ננסה להעריך את שוויה של ההחלטה הנוגעת לקק"ל, יעלה החשבון פי כמה מכל השחיתויות של אנשי הממשל יחד. כך יוצא שעם כל חטאיהם של אנשי הממשל שישבו בכלא, לעומת העוון הנורא של הפגיעה בעם היהודי – הם זכים כשלג.

לא זו בלבד: חלק מהמכשולים שעומדים לפני שרים וראשי ראשויות הונחו על ידי מערכת המשפט, ולא מעט מהתיקים שנפתחו נגד נציגי הציבור היו על כך שאותם נציגים ניסו לעקוף את המכשולים הללו בדרכים עקלקלות. הם לא היו בסדר, אבל גם הממסד המשפטי בעודף סמכויותיו שותף לקלקולים הללו.

נדמה לכאורה ששוחד מקבלן חמור מעיוות כוונת המחוקק, אולם האמת הפוכה. הקבלן המשחד דומה לגנב ששודד באלימות תיק מאישה קשישה, ולעומתו הממסד המשפטי דומה לאדם מעונב שרוקן את קרן הפנסיה של אלפי קשישים באמצעות העברת שורה מחשבון לחשבון.

חיזוק המערכת הנוכחית – מכה למדינה

ראוי לציין שיש בממסד המשפטי גם צדדים חיוביים רבים: בתחום דרך ארץ שקדמה לתורה הוא נוהג באופן סביר, ובעצם קיומו הוא מסייע לשמירת החוק והסדר ולקיומה התקין של המערכת החברתית והכלכלית. אומנם בפועל, מכיוון שהוא יונק את ערכיו מהחברה המערבית על תחלואיה השונים, הממסד המשפטי אטום לערכי התורה, העם והארץ, ובאופן שיטתי עושק את העם היהודי מערכיו, זכויותיו, ארצו וייעודו הלאומי.

חיזוק מערכת המשפט בעת הזאת דומה לאדם שיושב על פניו יתוש מציק, וכדי להרוג את היתוש מנחיתים על פניו מכה של דוב. היתוש חוסל, הבעיה היא שיחד עמו רוסקו כל הפנים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

יום העצמאות עדיין קדוש

קדושתו המשולשת של יום העצמאות • קדוש במצוות הריבונות על ארץ ישראל ויישובה • קדוש בקיום ההבטחה האלוקית לעיני העולם • קדוש בהצלת עם ישראל ממוות פיזי ומשמד רוחני • שבעים שנות מלחמות וטרור גבו פי שלוש מאות פחות הרוגים מחמש שנות שואה • בלי מדינת ישראל שתגן על זכויותיהם, גם היהודים בגולה היו ממשיכים לסבול • קהילות בחו"ל מתנתקות מהיהדות, ומדינת ישראל שומרת על הזיקה של אזרחיה ליהדות ולעם • אי-אמירת הלל מעכבת את הגאולה, שמחה והודאה מקדמות אותה

שלוש הקדושות של יום העצמאות

בשלוש קדושות נתעטר יום העצמאות: בקדושת מצוות יישוב הארץ, בקדושת התקיימות דברי הנביאים וקידוש השם לעיני העמים, ובקדושת הצלת ישראל מיד צורריהם.

לכן למרות החולשות והמעשים הרעים שנעשים לעיתים על ידי שרים וראשי ממשלות, השמחה וההודאה שלנו על יום העצמאות שרירות וקיימות, שכל שלוש הקדושות שביום העצמאות נשארו במקומן.

יישוב הארץ

בעת ההכרזה על הקמת המדינה חזר העם היהודי לקיים את מצוות יישוב הארץ, שעיקר עניינה שהארץ תהיה בריבונות ישראל, כפי שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג, נג). "והורשתם" הכוונה לכיבוש וריבונות, "וישבתם" הכוונה ליישבה שלא תהיה שוממה. כהגדרת הרמב"ן: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (הוספותיו למצוות עשה ד. וכן מבואר בבית יוסף וב"ח או"ח תקסא, מ"א א, מ"ב ב).

קידוש השם ואתחלתא דגאולה

הקהילות היהודית בחוץ לארץ מתמעטות והולכות, ואילו בארץ ישראל מספר היהודים הולך וגדל. אפשר להעריך שאילולי הציונות, מספר היהודים בעולם היה כמחצית ומספר שומרי התורה והמצוות כרבע. מנגד, ככל שהיינו מתעוררים לעלות לארץ מוקדם יותר – היינו מצילים יותר יהודים, מבחינה פיזית ורוחנית כאחד

בהקמת המדינה הוסרה חרפת הגלות. דורות על דורות נדדנו בגלות, עברנו השפלות איומות, שוד ורצח. היינו ללעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה. זרים אמרו לנו, אין לכם עוד תוחלת ותקווה. זה היה חילול השם נורא, מפני ששמו של הקב"ה נקרא עלינו, וכשאנו מתבזים גם שמו של הקב"ה מתחלל בגויים (כמבואר ביחזקאל לו).

יתר על כן, נביאי ישראל התנבאו בשם ה': "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד), "ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פריים" (ישעיהו סה, כא) וכן בפסוקים רבים נוספים. אבל לאחר שעברו דורות רבים ודבר ה' לא התקיים, התגבר חילול השם בעולם, ושונאי ישראל כבר גמרו בדעתם כי אבד הסיכוי שעם ישראל יחזור לארצו. ואף חז"ל הפליגו מאוד בנס קיבוץ הגלויות עד שאמרו: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ" (פסחים פח, א).

והנה אירע הנס, דבר ה' קם. היה זה קידוש השם גדול ונורא, שהלך והתעצם במלחמת ששת הימים, עת שחררנו את ירושלים והערים הקדושות שביהודה ושומרון.

תהליך זה של קיבוץ הגלויות והפרחת השממה, שקיבל דחיפה עצומה בעת הקמת המדינה, הוא התחלת הגאולה. כפי שאמר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): ואתם הרי ישראל ענפכם תיתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (סנהדרין צח, א). ופירש רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".

הצלת ישראל

ביום העצמאות ניצל עם ישראל מעבדות לחירות, מעבדות של שעבוד מלכויות על כל הכרוך בה לעצמאות מדינית. מתוך כך גם נעשתה לישראל הצלה ממשית ממיתה לחיים, שכן עד אז לא יכולנו להתגונן מפני שונאינו שרדפו אותנו, ומאז בחסדי ה' אנחנו מתגוננים ומנצחים.

במשך שבעים שנות קיום המדינה נהרגו במלחמות ובפיגועים מעט יותר מעשרים אלף נפשות קדושות, אולם רק שנים אחדות קודם, בעת השואה האיומה, במשך חמש שנים נרצחו למעלה משישה מיליון יהודים קדושים. יותר מפי שלוש מאות. זה ההבדל בין מצב שבו אנו נמצאים בארצנו ויש לנו יכולת להתגונן ולהילחם, למצב שבו אנו בגלות ואין לנו יכולת להתגונן.

אף ליהודים שחיים בכל ארצות פזוריהם נעשתה ביום זה הצלה, שיש להם מדינה שמוכנה תמיד לקלוט אותם, ואף פועלת למענם בזירה הבינלאומית. לפני תקומת המדינה, לא התחשבו כמעט בטענות היהודים כנגד הרדיפות האנטישמיות הרצחניות שהתחוללו בארצות שונות. לאחר קום המדינה, אף המדינות המרושעות ביותר נאלצו להתחשב בפעילותה של מדינת ישראל למען היהודים המתגוררים בהן. אפילו המשטר הקומוניסטי נאלץ להתגמש ולהתיר ליהודים לצאת מאחרי מסך הברזל, דבר שלא ניתן היה להעלות על הדעת לפני הקמת המדינה.

האם הציונות גרמה להתחלנות?

יש שמתקשים לשמוח ביום העצמאות מפני שקיבלו את עלילת הכזב, כאילו התנועה הציונית היא שגרמה לעזיבת התורה והמצוות. אולם האמת הפוכה, למרות שכופרים רבים פעלו במסגרת התנועה הציונית, ואחת המגמות שלהם הייתה לחלן את העם. בפועל, בזכות התנועה הציונית ופעילותה למען קיבוץ הגלויות, העם היהודי ניצל מבחינה חומרית ורוחנית.

סיבות רבות גרמו לחילוניות, כשהעיקרית שבהן היא הקושי להתמודד עם ההשכלה והסביבה המודרנית, אבל העלייה לארץ לא הייתה הגורם לבעיה אלא הפתרון. נשווה את מצב היהודים שעלו לארץ לעומת אלה שנותרו בחוץ לארץ: בין הגרים בארץ יותר מ 25 אחוזים שומרי תורה ומצוות, וכ 40 אחוזים מגדירים את עצמם כמסורתיים, ואף רוב החילונים שומרים מצוות מסוימות, כמו נישואין, ברית מילה, יום כיפור, פסח וחנוכה. לעומת זאת היהודים שנשארו באירופה, רובם נרצחו בשואה, והנותרים תחת השלטון הסובייטי הורחקו בכוח מהמסורת היהודית, עד שמרבית צאצאיהם התחתנו עם גויים. מצבם של אלה שהיגרו לאמריקה ואנגליה אינו טוב יותר מבחינה יהודית: רוב הצעירים מתבוללים, פחות מ 10 אחוזים שומרי תורה ומצוות, ורוב אלה שמוגדרים שם כמסורתיים קשורים לדת כמו החילוניים כאן.

כך גם לגבי יהודי צפון אפריקה. מצבם של העולים לארץ בהשפעת התנועה הציונית טוב לאין ערוך ממצבם של אלה שנותרו בגלותם, שבפועל היגרו לצרפת ואחוז המתבוללים מביניהם כבר הגיע ליותר מ 60 אחוזים, ואילו כאן למעלה מ 80 אחוזים שומרי תורה ומצוות או מסורתיים.

גם מבחינה דמוגרפית, כל הקהילות היהודיות בחוץ לארץ מתמעטות והולכות, עקב נישואי תערובת ומיעוט ילדים, ואילו בארץ ישראל מספר היהודים הולך וגדל.

אפשר להעריך שאילולי הציונות מספר היהודים בעולם היה כמחצית, ומספר שומרי התורה והמצוות כרבע. מנגד, ככל שהיינו מתעוררים לעלות לארץ מוקדם יותר כך היינו מצילים יותר יהודים, מהבחינה הפיזית והרוחנית כאחד.

קביעת יום טוב – מצווה

מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית לישראל תשועה, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. כך למדו חכמים בקל וחומר – ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטווינו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (על פי מגילה יד, א, וכן מבואר בריטב"א שם). וביאר החתם סופר (יו"ד סו"ס רלג, ואו"ח רח), שמכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בימים אלה זכר כלשהו לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה; חכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה.

קביעת יום טוב ביום העצמאות

כך קבעה מועצת הרבנות הראשית, בעת שכיהנו בה פאר גדולי הרבנים בארץ ובראשה עמדו שניים מגאוני ישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל. כך הייתה גם דעת רוב הרבנים בארץ, כפי שכתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה בספרו שו"ת קול מבשר (ח"א כא), שמצווה לעשות יום טוב ביום העצמאות, וביאר את החובה הזאת על פי הרמב"ן והריטב"א ועוד ראשונים ואחרונים. הוא ביאר שאין לחוש בזה לאיסור "בל תוסיף", כי האיסור לבדות חג חדש הוא רק בסתם יום טוב שלא ניתקן לזכר ישועה, אבל מה שמתקנים לזכר ישועה יש בו חיוב מקל וחומר.

מנהג ישראל מדורי דורות

אין זה מנהג חדש שהנהיגו כלפי יום העצמאות, אלא שכך נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון "פורים פרנקפורט", "פורים טבריה". יש מקומות שנהגו באותם ימים לקיים משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים (עיין מהר"ם אלשקר סימן מט, מ"א תרפו, ה, א"ר שם; ח"א קנה, מא; ישכיל עבדי ח"ז או"ח מד, יב; ח"ח השמטות ד).

חובת אמירת הלל

מכיוון שחובה להודות לה' על התשועה שעשה לכלל ישראל, לפיכך מצווה לומר הלל ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר, מצרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.

זאת כפי שאמרו חז"ל (פסחים קיז, א) שאחר נס קריעת ים סוף "נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". ופירש רש"י, שעל פי זה תיקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה (וכן מבואר בירושלמי פסחים י ו; שמות רבה כג, יב; וכן מבואר מדברי הגמרא מגילה יד, א).

כתב הגאון רבי משולם ראטה שמצווה לומר את ההלל עם ברכה, וכן נוהגים אצלנו. אומנם יש גדולים שמחמת חששות שונים הורו לומר את ההלל בלא ברכה, והרוצה לנהוג כמותם יש לו על מה לסמוך. אבל למי שסובר שאין להודות לה' על הקמת המדינה ועל כל הדברים הטובים שבאו לישראל על ידיה – אין על מה לסמוך, והרי הוא כופר בטובתו של הקב"ה ומרחיק את הגאולה (סנהדרין צד, א).

יהי רצון שמתוך ההודאה השלמה לה' ביום העצמאות נזכה לקיבוץ כל הגלויות, לבניין הארץ וירושלים, להשראת השכינה במלואה, להופעת משיח בן דוד ובניין בית המקדש במהרה בימינו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד