תערובות בשיקולים ובאמונות

דיני איסור והיתר מלמדים שגם דברים טובים מצד עצמם עשויים להיות אסורים, אם הם מתערבים זה בזה • ערבוב בין שיקולים מסדרי גודל שונים מזיק, כגון אם שמשקיעה יותר מדי בבגדים לחתונת בתה, על חשבון משימתה העיקרית – עזרה לבתה הכלה • ערבוב בין יסודות אמונה שונים מזיק, כגון בריחה מאחריות ומאשמה בשם האמונה שהכול בהשגחת הבורא • כשמפרידים בין הרעיונות, האמונה בהשגחה אינה גורעת מהאמונה בבחירה החופשית ומהאחריות על המעשים • ההנהגה החדשה בבריטניה ראויה לשבח על תמיכתה ביהודים ובישראל

ערבובים אסורים

מצינו בתורה שיש מינים שכל אחד מהם כשר בפני עצמו, אבל עירובם יחד אסור. כך לגבי בשר וחלב, שכל אחד מהם מותר אבל אסור לבשלם ולאוכלם יחד. כך לגבי כלאיים של צמר ופשתים, או של גפן ותבואה וירק, הרכבת אילנות, חרישה בשור וחמור. יסוד חשוב עולה ממצוות אלו, שלעתים ישנם ערכים ורעיונות טובים שעירובם יחד יכול לחולל אסון.

סוגי עירובים

לעתים מדובר בשני רעיונות מסדר גודל שונה, ולכן הכנסת השיקול הקטן עם הגדול באופן שווה משבשת את הכול; ולעתים מדובר בשני רעיונות מקבילים, שעירובם יחד משבש את המחשבה.

לדוגמה, ראוי לאדם לאכול מאכלים שערבים לחיכו; אבל אם הוא חולה מסוכן ומאכלים מסוימים עלולים לסכן את חייו, והוא בכל זאת אוכלם, הרי שהוא חוטא בעירוב של שיקולים משני סדרי גודל שונים ומסכן את חייו. קל וחומר אם הוא נמנע מלבלוע תרופה מצילת חיים מפני טעמה המר. דוגמה לעירוב של שני רעיונות מקבילים היא, למשל, עירוב רעיון ההשגחה האלוקית ורעיון הבחירה החופשית. להלן נרחיב בשני סוגי העירובים.

משל מהכנות לחתונה

האמונה בהשגחה עליונה אינה מפחיתה בכהוא זה מאחריותו של האדם על מעשיו. כאשר מערבבים אותן יחד, שתיהן מתקלקלות; האמונה בהשגחה הופכת לאגואיזם נורא, שלא נותר בו שמץ של אמונת אמת אלא עבודה זרה גמורה, שכן האדם משתמש בכוח האמונה כדי להצדיק את עצמו

כולם מסכימים שאישה שזוכה לחתן את בתה, ראוי שתכבד את האירוע ותטרח לקנות לעצמה לקראת החתונה שמלה נאה ונעליים תואמות. אבל לעומת עצם ההשתתפות בחתונת הבת, השמלה והנעליים של האם אינן חשובות. לכן עיקר המאמץ של האם צריך להיות מופנה לסיוע לכלה להתכונן לחתונה, במציאת בגדים נאים בשבילה וכל שאר הדברים, ואילו ההכנות שלה עצמה עם כל חשיבותן צריכות לקבל מקום משני.

אם בגלל שהאם לא תמצא נעליים תואמות תחליט שלא לבוא לחתונת בתה, הרי שדעתה משובשת עליה לגמרי, והיא מערבבת שיקולים מסדר גודל שונה לגמרי. הרי זה בבחינת בישול בשר בחלב: שמלת האם ונעליה בבחינת חלב, ועצם ההשתתפות בחתונה בבחינת בשר.

גם אם תצליח האם להשקיע בהכנת עצמה לחתונה כמו שהיא משקיעה בבתה הכלה, עדיין היא חוטאת בעצם השוואת שיקולים משני סדרי גודל ואיכות שונים, ומכאן ואילך כל ההכנות שתעשה לחתונה יהפכו לרועץ. במקום שבתה הכלה תוכל לשמוח בבגדיה היפים של אמה, בגדי האם יעוררו את קנאתה ותסכולה של הבת הכלה, מפני שהם יבטאו את אופייה האנוכי של האם, שאפילו לקראת חתונתה של בתה היא חושבת בעיקר על עצמה, ומנסה לתפוס את המקום המרכזי. ממילא גם כאשר תטרח לסייע לבתה הכלה למצוא שמלה נאה לקראת החתונה, מעשיה יהיו נגועים באגואיזם, ואי אפשר יהיה לחמוק מהמחשבה שלא הבת הכלה מעניינת את האם אלא עיקר מגמתה הוא להשתבח בבתה לעיני כולם.

מעשה בנהג דורס

אדם אחד היה רגיל לנהוג בג'יפ שלו בחוסר זהירות. חבריו הזהירו אותו מאסון, אבל הוא אהב לנסוע מהר והתעלם מדבריהם. יום אחד הוא עבר בחוסר זהירות לנתיב הנגדי, התנגש ברכב משפחתי והרג את כל נוסעיו, הורים ושני ילדיהם. כשנוכח לתוצאות התאונה הוא היה בהלם, ואימה, עצבות וייאוש מלאו את לבבו. השוטרים התייחסו אליו לא יפה, אבל הוא הבין אותם, בכל זאת ארבעה הרוגים… בלילה התקשה להירדם, נזכר באזהרות חבריו שהתריעו בפניו שינהג בזהירות, ותחושות קשות של חרטה ויגון הבעיתו את שנתו. כיצד ימשיך לחיות? גם אשתו לא הצליחה לנחם אותו.

ויהי בבוקר ותיפעם רוחו, הוא זכה להארה. הרי אמרו חכמים: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה". נמצא אפוא שלא הוא הרג את אותם אנשים. הקב"ה בכבודו ובעצמו גזר עליהם שימותו, ורק הוא היה המסכן שהדבר אירע על ידו. אבל באמת אין בידו אשם, והחברים שהזהירו אותו לנהוג בזהירות לא נהגו כראוי, שכן יש בדבריהם נימה של כפירה, כאילו לא ה' מנהל את עולמו. גם השוטרים שנזפו בו לא נהגו יפה, הרי אין קשר בין הנהיגה שלו למה שקרה. הכול מאת ה' מלך העולם, שגזר על המשפחה הזאת שתמות, ומן הסתם עוונות חמורים היו בידם, עובדה שכך הגיע להם. בכל אופן, גם אם לא היו רשעים גמורים, מכל מקום דין שמיים היה שייהרגו כולם ואין זה מעניינו. חשבונות שמיים גבוהים מהשגתו, כל מה שעליו לעשות הוא להתחזק בכל כוחו באמונה בה', לזכור ולדעת שהכול בהשגחה פרטית מאת ה', ואין שום קשר בין נסיעתו הפרועה למיתתם של ארבעת האנשים. אל מול כל המקטרגים כנגדו עליו להילחם על חפותו, ולהוכיח בבית המשפט שאבי המשפחה הוא שסטה ממסלולו. ואף שבאמת הוא עצמו סטה, מכיוון שהקב"ה מסובב את הכול, הרי שלמרות סטייתו הוא חף מפשע, שכן גם את סטייתו הקב"ה סובב כדי להוציא אל הפועל את גזר דינם של בני המשפחה. אמנם עדיין עליו להתמודד עם נקיפות המצפון שמכרסמים בלבבו, ולכן כדי להתגבר על "חולשת אמונתו" ילך לקבל ברכה מ"צדיקים". הם, כשיראו את זוך לבבו (שכן הוא יעניק תרומה לכולל שבחסותם), יברכו אותו שיצא זכאי בדינו, והוא אף יבקש מה"צדיקים" שיקללו את נציגי המשפחה המנוחה והפרקליטים הרשעים, שמטיחים בו דברים קשים.

ערבוב בחירה חופשית והשגחה פרטית

חטאו של אדם זה שהוא עירב שני רעיונות שונים, הבחירה החופשית עם ההשגחה האלוקית. כאשר נזהרים להפריד את שני הרעיונות הללו, מבינים שהאמונה בהשגחה עליונה אינה מפחיתה בכהוא זה מאחריותו של האדם על מעשיו. אלו שתי מערכות שצריכות להתקיים במקביל, וכאשר מערבבים אותן יחד, שתיהן מתקלקלות; האמונה בהשגחה הופכת לאגואיזם נורא, שלא נותר בו שמץ של אמונת אמת אלא עבודה זרה גמורה, שכן האדם משתמש בכוח האמונה כדי להצדיק את עצמו, והוא בעצם עובד את עצמו. ממילא אחריותו המוסרית למעשיו משתבשת.

על הדורס להכיר תחילה בחומרת פשעו הנורא, להתחרט עליו ועל כל התנהגותו הפרועה חרטה גמורה, לקבל על עצמו את העונש המגיע לו ולחשוב כיצד ייטיב את דרכיו מכאן ואילך. ועליו לעשות את כל מה שביכולתו כדי לפייס ולהועיל למשפחה האבלה, ולהציב זיכרון לעילוי נשמת ההרוגים בתאונה. לאחר מכן עליו להאמין שגם מהמקום הנורא שאליו הגיע, הוא יכול לשוב בתשובה שלמה, עד שמרוב צערו וחרטתו ותיקוניו כל חטאיו יימחלו, ואז גם יוכל להאמין שהכול היה מאת ה' לטובה.

סיפור שונה על הנהג הדורס

יש אנשים שמגיבים אחרת. כמו למשל אדם שהיה רגיל לנהוג בחוסר זהירות ודרס והרג ארבעה בני משפחה, אולם שלא כמו חברו, הבין את מלא אשמתו, לבו התמלא חרטה וצער, הוא נזכר באזהרות של חבריו והבין כמה צדקו. ימים שלמים לא הצליח לישון כראוי. דקות ספורות לאחר שהיה מצליח לישון היו עולות בחלומותיו תמונות הנהרגים, והוא היה מתעורר בבעתה. הוא הפסיק להתרחץ, לא צחצח שיניים, גם לאכול לא הצליח, הצער והייאוש חיסלו לגמרי את התיאבון שלו. חבריו אמרו לו שעליו לפנות לרופא כדי לקבל תרופות הרגעה, ואם זה לא יעזור, לפנות לטיפול נפשי. אבל הוא מיאן, כי בשעה שדיברו איתו על כך עברו בדמיונו תמונות הנדרסים. ובלבו חשב, איך ידאג לעצמו, לשנתו הסדירה, לאכילתו ושתייתו התקינים, כאשר גופות האנשים שדרס נרקבים עכשיו בקברם. כך, בתהליך הדרגתי, התנתק הנהג הדורס מהעולם, הפסיק לדאוג לבני משפחתו, איבד את שפיותו ומת בקיצור ימים.

גם הוא חטא בעירוב תחומים. אכן חובה עליו להצטער, להתחרט ולעשות הכול כדי לכפר על פשעו. אולם במקביל עליו לדאוג לבריאותו, כדי שיוכל למלא את תפקידו כלפי בני משפחתו, כדי שיוכל לחזור בתשובה, כדי שיוכל לעשות כל מה שיוכל לעילוי נשמת האנשים שדרס.

תרזה מיי

כאשר בשם האסלאם מממשיכים לחולל פיגועי טרור באירופה, ורוב מנהיגות העולם המערבי עדיין אינה מבינה את הסכנה שבאלימות המוסלמית, ובעיוורונה המוסרי עדיין נוטה להאשים את ישראל בסכסוך בארץ ישראל, אפשר לזכות למעט נחמה וקורת רוח מהממשלה החדשה שהתמנתה בבריטניה בראשות תרזה מיי.

בנאום שנשאה בפני חברי בני עקיבא לפני שנה ביום העצמאות למדינת ישראל, עמדה תרזה מיי על נקודה עמוקה ומשמעותית שמעטים ממנהיגי אומות העולם מבינים. היא ציינה כמה פעמים, שבשונה מכל העמים, הקיום היהודי אינו מובן מאליו. גם על היהודי הפרטי וגם על מדינתו ועמו ישנו איום קיומי מתמיד, והעם היהודי נצרך תמיד להגן על עצמו מפני ניסיונות חוזרים ונשנים להשמידו.

יש לקוות שלמנהיגה שזכתה בתבונה ורגישות שכזו, יהיה אומץ מוסרי להתייצב לימין ישראל. גם שר החוץ החדש, בוריס ג'ונסון, ידוע כידיד ישראל, עד כדי כך שבביקורו האחרון בישראל הערבים לא הסכימו לארח אותו ברמאללה, מפני עמדתו הנחרצת נגד כל סוג של חרם על מדינת ישראל.

לעומת רוב כלי התקשורת בישראל, שלוקים בחוסר דעת ושיפוט מוסרי לקוי, ראוי לאנשי התקשורת בעלי הזהות היהודית להתבונן בימים אלו, שבהם אנו קוראים את הפטרות הנחמה, בתהליכים החיוביים שמתרחשים בזירה העולמית. ומתוך כך נתפלל כולנו על עם ישראל שיזכה לקיים את השליחות האלוקית הגדולה שיועדה לו, בקידוש שם שמיים ובתיקון עולם, ונזכה אנחנו וכל העולם לשלום אמיתי.

[בסרטון – תרזה מיי בנאום פרו ישראלי באירוע יום העצמאות תשע"ה של תנועת בני עקיבא העולמית בלונדון]

ברכות הראייה באולימפיאדה

המתפעל מספורטאים ומהישגיהם – צריך להכיר במקור כוחם • ברכת "שככה לו בעולמו" נתקנה על בריות נאות, חזקות ומוצלחות, ובכללן ספורטאים • אין חובה להתעניין בכך ולהתפעל מכך • מברכים על ראייה ממש ולא על צילום • שיא אולימפי יכול לשמש קריטריון לדעת על מי לברך • על כל מין נאה יש לברך בפני עצמו, וכן על אלופים בכל ענף • אין לברך על ספורטאי שהתנהגותו פסולה, או על ספורטאית כשאינה לבושה בצניעות • קל וחומר שיש להתפעל מתלמידי חכמים וממיישבי הארץ

האם מברכים על אלופי ספורט

אין צריך לברך דווקא על ראיית התחרות עצמה, אלא גם לאחר מכן – מי שנפגש עם ספורטאי בעל יכולות מיוחדות, והפגישה מעוררת אצלו התרגשות והתפעלות, ראוי שיברך על ראיית האדם המיוחד שפגש, כדי לכוון ולרומם את הרגשותיו לכיוון הראוי

בימים אלה, כשמיליארדי אנשים בעולם מתעניינים בתחרויות האולימפיאדה ובהישגי הספורטאים, ראוי לבאר: מה היחס הראוי לספורטאים הללו, והאם ראוי להתפעל מהם ומהישגיהם?

אכן תיקנו חכמים ברכה על ראיית בריות נאות או מוצלחות או חזקות במיוחד: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שככה לו בעולמו" (ברכות נח, ב).

ראיית ברייה בעלת יופי או יכולות מיוחדות מעוררת השתאות והתפעלות, התרגשות ומחשבות שונות ומשונות, לעתים הערצה ולעתים קנאה. עובדי עבודה זרה סגדו לבריות נאות במיוחד, עשו פסלים בדמותם וסגדו להם. בסגידתם הם הרגישו שהם מתחברים אליהם וזוכים להיות שותפים בגדולתם. גם היום, רבים מעריצים אנשים יפים ובעלי הישגים ספורטיביים, עד שהנערצים הללו נקראים אלילי יופי או אלילי ספורט.

על ידי הברכה אנו מזכירים שגם התופעה המופלאה והמיוחדת הזאת היא ממנו יתברך, בבחינת מה גדלו מעשיך ה'. בכך אנו מחברים ומרוממים את ההתפעלות וההתרגשות שלנו אל שורש האמונה. מתוך כך דעתנו תתרחב בהכרת גודלה ופלאותיה של הבריאה, נודה לה' על שאנו זוכים לראות בעינינו את המיוחדים שבברואים, ונקבל השראה לגלות גם את הגדולה שבנו, כל אדם בעולמו.

כיוצא בזה תיקנו חכמים ברכה על ראיית מלך: "שחלק מכבודו לבשר ודם", כדי שנזכור שהכול ממנו יתברך.

הברכה על כל פלאי הבריות

חשוב לציין שברכת "שככה לו בעולמו" אינה ברכה מיוחדת לאדם, שכן היא נתקנה על כל הבריות הנאות, בני אדם, בעלי חיים וצמחים, שכל הרואה ברייה שהיא מיוחדת במינה ומתפעל מראייתה – מברך.

הברכה המיוחדת לאדם היא על חוכמת התורה והמדע: "שחלק מחכמתו ליראיו" על חכם מישראל, ו"שנתן מחכמתו לבשר ודם" על חכם מחכמי אומות העולם.

עם זאת, גם באנשים שהגיעו להישגים ספורטיביים מיוחדים, יש שילוב של כישרון טבעי ומאמץ אנושי, שעל ידו הצליחו לבטא את הכישרון הטבעי.

הברכה אינה חובה

אף שתיקנו חכמים ברכה על ראיית אדם בעל יכולות גופניות מיוחדות, אין זה אומר שמצווה להתעניין בזה, אלא שזה טבעי שאנשים רבים מתפעלים מכך, ונכון למי שמתפעל מכך – לברך על כך לה'.

ראייה ממשית ולא בסרט או תמונה

ברכה זו נתקנה על ראייה ממשית, לא דרך תמונה או סרט. מנגד, אין צריך לברך דווקא על ראיית התחרות עצמה, אלא גם לאחר מכן – מי שנפגש עם ספורטאי בעל יכולות מיוחדות, והפגישה מעוררת אצלו התרגשות והתפעלות, ראוי שיברך על ראיית האדם המיוחד שפגש, כדי לכוון ולרומם את הרגשותיו לכיוון הראוי.

על איזו ברייה ראוי לברך

ככלל אפשר לומר שכאשר הברייה היא כזו שאנשים רגילים להתפעל ממנה ואף הולכים לראותה, סימן שראוי לברך עליה. למשל, כאשר ידוע על סוס מסוים שהוא נאה וחזק במיוחד לעומת שאר בני מינו, ואנשים שמבינים בסוסים רגילים להתפעל ממנו וללכת לראותו – כל המתפעל מראייתו צריך לברך. וכן לגבי עצים מיוחדים ביופיים או בגודלם. וכן לגבי כלבים או חתולים שנודעו ביופיים המיוחד עד שאנשים הולכים לראותם.

כיוצא בזה כאשר רואים אדם נאה במיוחד, או חזק במיוחד, או זריז ומהיר במיוחד, שאנשים רגילים להתפעל מראייתו ואף הולכים לראותו, מברכים על ראייתו: "שככה לו בעולמו".

כאשר הדבר מוכח על ידי הישג ספורטיבי עולמי, כבר אין ספק שמדובר בתופעה מיוחדת במינה, וכל המתפעל מראיית האלוף – ראוי שיברך: "שככה לו בעולמו".

על כל מין בנפרד

על כל מין מברכים בפני עצמו. אם ראה חתול נאה במיוחד והתפעל מראייתו – יברך, ואם יראה אחר כך כלב נאה במיוחד ויתפעל – יברך שוב, וכן אם יראה אחר כך סוס נאה במיוחד, עץ ארז נאה במיוחד, עץ תאנה מניב במיוחד, מכיוון שהוא מתפעל מכל אחד מהם – אף שראה אותם ביום אחד, יברך על ראיית כל אחד ואחד מהם ברכה בפני עצמה. אמנם אם יראה שני מינים יחד, בברכה אחת יכוון על שניהם.

כמו כן, הרואה אלוף לריצה קצרה – יברך, והרואה אחר כך אלוף לריצה ארוכה – ישוב ויברך, וכן לגבי כל הענפים הנפרדים זה מזה, על כל אחד ואחד מברך המתפעל ברכה מיוחדת. אבל אם יראה את כולם יחד, כגון בטקס הסיום של התחרויות – יברך ברכה אחת על כולם.

כל כמה זמן מברכים

כעיקרון מברכים את ברכות הראייה כל שלושים יום. למשל, מי שראה את הר התבור, ובירך על ראייתו "עושה מעשה בראשית", אם לאחר שלא יראה אותו שלושים יום ישוב לראותו ויתפעל מראייתו – יברך. וכן לגבי הים התיכון או ים כינרת. אולם לגבי ברכת "שככה לו בעולמו" התעורר ספק, אם אכן מתעוררת התרגשות חדשה לאחר שלושים יום, ולכן נפסק שמברכים על כל ברייה או אדם פעם אחת בלבד (פנה"ל ברכות טו, יג). אמנם מסתבר שאם הספורטאי שבירך עליו הגיע להישג מיוחד, שבר את השיא, מי שרואה אותו אחר שלושים יום ומתפעל מראייתו – יחזור ויברך.

האם לברך על אלוף ארצי

באולימפיאדה, שאליה מתאספים ספורטאים מכל העולם, יש לברך רק על ראיית האלופים, בעלי מדליות הזהב, כל אחד בתחומו, שהם המיוחדים שבמינם. אולם בכל ארץ וארץ אפשר לברך על האלופים המקומיים, כי שם הם המיוחדים בתחומם, כשם שמברכים על ההרים המרשימים שבכל ארץ, אף שאולי בארץ אחרת לא היו נחשבים כל כך מרשימים. נמצא אם כן שלאחר תחרות ארצית, ראוי למתפעל מהישגו של האלוף הארצי לברך על ראייתו.

ברייה שנולדה באיסור

התעוררה שאלה, האם אפשר לברך על ברייה נאה שנוצרה באיסור. למשל האם לברך על עץ פרי שנעשתה בו עבירה של הרכבת מין עץ אחד על חברו. וכן האם יש לברך על פרד נאה, שנולד באיסור של הרבעת חמור וסוס. וכן האם יש לברך על ראיית אדם נאה שהוא ממזר, היינו שנולד על ידי גילוי עריות.

לדעת בעל הלכות קטנות (ח"א ס, רסה) אין ראוי לברך ולשבח את ה' על ברייה שנולדה באיסור. אולם לדעת בעל שאילת יעבץ (ח"א סג), מאחר שמצד הדין רק פעולת ההרכבה או ההרבעה אסורה, אבל לאחר מכן מותר להשתמש בפרד או לאכול מהפירות של העץ המורכב, וכן הממזר יכול להיות תלמיד חכם, ממילא אם הוא יפה במיוחד יש לברך עליו "שככה לו בעולמו".

נראה שאפשר ללמוד מסוגיה זו, שאם שהאלוף הספורטיבי נודע כבעל התנהגות רעה, אין ראוי לברך עליו.

על אדם יפה

ברכת "שככה לו בעולמו" נתקנה גם על ראיית אדם יפה במיוחד. מכיוון שפעמים רבות מושג היופי חמקמק, כאשר אדם מסוים נודע כיפה במיוחד בעיני אנשים רבים, כמו שחקנים שנודעו ביופיים, משמע שהוא אכן מהסוג המיוחד, והמתפעל מראייתו ראוי שיברך. על כל אדם אפשר לברך פעם אחת, ואין לברך עליו שוב גם לאחר שלושים יום. כאשר רואים אדם אחר נאה במיוחד בתוך שלושים יום מראיית הקודם, כל זמן שאין ברור לרואה שאדם זה נאה מקודמו, אין לברך עליו. אבל אם עברו שלושים יום מראיית הקודם, והרואה מתפעל מיופיו של זה, אף שלא ברור לו שהוא יפה מקודמו, אם גם אינו פחות יפה מקודמו – יברך (פנה"ל ברכות טו, יביג, ובהרחבות שם).

על ראיית אישה

אישה שתראה אישה נאה במיוחד ותתפעל, ראוי שתברך. השאלה מה הדין לגבי גבר. בעבר היו גברים שבירכו על נשים יפות, וכפי שמובא בירושלמי: "הרואה אילנות נאים ובני אדם נאים אומר ברוך שכן ברא בריות נאות בעולמו. מעשה ברבן גמליאל שראה גויה אישה נאה ובירך עליה" (ברכות ט, א). שאלו: "זו דרכו של רבן גמליאל להסתכל בנשים?" והשיבו: "אלא דרך עקמומית הייתה… והביט בה שלא בטובתו". כלומר, ראה אותה בלא שהתכוון לכך. אולם נראה שכיום אין לגבר לברך על אישה יפה, וכמה טעמים לכך, והעיקר שהדבר יתקבל כמאוד לא צנוע.

ספורטאיות

כיוצא בזה, אין לגבר לברך על ראיית ספורטאית שאינה לבושה בצניעות, שכלל הוא שאסור לאיש לברך או לומר דבר שבקדושה אל מול אישה שאינה לבושה בצניעות (שו"ע או"ח עה, א; ד). ואף אסור לאיש ללכת לראות נשים שאינן לבושות בצניעות, או מתעמלות באופן שעלול לעורר את יצרו.

אמנם לאחר התחרות, כאשר איש נפגש בספורטאית בעלת הישגים מוכחים שלבושה בצניעות, והוא מתפעל מהישגיה, יכול לברך. כך יכולים גברים דתיים ומסורתיים שמשמשים בתפקידים ציבוריים, כגון שרים, חברי כנסת וראשי עיריות, לבטא את הערכתם גם לאלופות ספורט.

הערצת הטובים והצדיקים

מתוך ההתפעלות ממעלות גופניות והישגים ספורטיביים, ראוי לכולנו ללמוד קל וחומר ולהתעורר להעריך, לכבד ולהעריץ את האנשים שזכו לתרום לכלל האנושות בחוכמתם ובמעשיהם הטובים, ועוד להוסיף ולהעלות על נס את הטובים והמעולים שתורמים במעשיהם לבניין התורה, העם והארץ.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תשעה באב שחל בשבת

מעוברות ומיניקות שמתקשות לצום יכולות להקל כשהצום נדחה • מצווה להתרחץ לקראת שבת, ולספרדים גם במים חמים • אין אבלות בשבת, ולכן אוכלים ושמחים כרגיל, כולל בסעודה המפסקת • מהשקיעה בשבת עד צאת השבת זהו זמן ביניים, אין לאכול בו אך גם אין לנהוג אבלות ניכרת • בצאת השבת מבדילים בדיבור, אך לא על היין • חולה שאוכל בצום צריך להבדיל, לכתחילה על משקה שאינו יין • אין לאכול לפני הבדלה בצאת הצום • כשהצום נדחה אין אבלות ביום שאחריו

מעוברות ומיניקות

אין שום סממן של אבלות בשבת, שכן כלל הוא שאין אבלות בשבת. לכן אם תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר, שותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו. וכן שרים שירי שבת כרגיל

ככלל מעוברות ומיניקות חייבות להתענות בתשעה באב, ופטורות מהצומות הקלים, כדוגמת י"ז בתמוז ועשרה בטבת. אולם כאשר צום תשעה באב נדחה, כמו בשנה זו, תשע"ו, חובת צום תשעה באב דומה יותר לצומות הקלים. אמנם מפני חומרת חשיבות הצום, לכתחילה כשאין קושי מוטב שגם מעוברות ומניקות יצומו; אבל בכל קושי שהוא, פטורות למרות שאינן חולות. בפועל יוצא שכתשעים אחוזים מהמעוברות והמיניקות הנקה חלקית אינן צריכות לצום.

מניקות שמניקות הנקה מלאה או קרוב למלאה, אינן צריכות לצום, כדי שלא יתמעט חלבן.

רחצה לקראת שבת חזון

מצווה להתרחץ לקראת שבת, ובכלל זה גם לקראת שבת חזון, ואף לקראת שבת חזון שנופלת בתשעה באב, שאין אבלות בשבת. למנהג יוצאי אשכנז רוחצים במים פושרים, שאין בהם תענוג אבל גם אין ברחיצה בהם שום צער. ולמנהג יוצאי ספרד, רוחצים בחמים כבכל השבתות (פנה"ל זמנים ח, כא).

סעודה מפסקת בשבת

כאשר ערב תשעה באב חל ביום חול, כבר בסעודה המפסקת מתחילים לנהוג מנהגי אבלות: אין אוכלים בסעודה שני תבשילים, יושבים על הקרקע ואין יושבים בצוותא, אלא כמו אבל שמתו מונח לפניו שהוא יושב לבדו (פנה"ל זמנים ט, א-ג).

אבל כאשר ערב תשעה באב חל בשבת אין שום סממן של אבלות בשבת, שכן כלל הוא שאין אבלות בשבת. לכן אם תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר, שותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו. וכן שרים שירי שבת כרגיל, שאין אבלות בשבת.

זמן הביניים שבין השבת לצום

בין השבת לכניסת הצום ישנו זמן ביניים, שבו עדיין לא יצאה השבת ומנגד כבר חלים איסורי הצום. זאת מפני שספק בידינו אימתי נגמר היום הקודם ומתחיל היום החדש, בשקיעת החמה או בצאת הכוכבים, ואם כן הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא ספק יום ספק לילה, ונקרא בין השמשות. ומכיוון שיש מצווה להוסיף על השבת, השבת נמשכת עוד כמה דקות אחר צאת הכוכבים. זמן צאת השבת שמופיע בלוחות כולל גם את תוספת השבת. יוצא אם כן, שמשקיעת החמה ועד זמן צאת השבת הוא זמן משותף לשבת ולצום. באותו הזמן אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת; ומנגד, משקיעת החמה צריך להימנע מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה.

סעודה שלישית

לפיכך, בסעודה שלישית אוכלים כבכל שבת, וכן מזמרים שירי שבת כבכל שבת, אולם מפסיקים לאכול ולשתות לפני שקיעת החמה (ירושלים 19:29, תל אביב 19:28, חיפה 19:30). ואין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית אחר שקיעת החמה. וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, ואין בזה סימן אבלות, הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה (פנה"ל זמנים ט, ד).

יתר דיני זמן הביניים

וכן נמנעים מרחיצה וסיכה משקיעת החמה ועד צאת השבת, שכן ממילא לא כל השבת רוחצים. אבל מי שיצא משירותים בבין השמשות, ייטול ידיו כרגיל, שאם לא יעשה כן נמצא שהוא מתאבל בשבת (שם).

נשארים לבושים בבגדי השבת ובנעליים, וממשיכים לשבת על הכיסא ולומר שלום זה לזה, עד שיצאו שלושה כוכבים בינוניים ויעברו עוד כמה דקות לתוספת שבת (20:03 בירושלים, 20:06 בתל אביב). ואז צריך לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובזה נפרדים מהשבת. אחר כך חולצים את הנעליים, פושטים את בגדי השבת ולובשים בגדי חול.

יש נוהגים לחלוץ את הנעליים כבר בשקיעת החמה, מפני שנעילת הסנדל היא אחד מהדברים האסורים בתשעה באב, ומכיוון שממילא אין חיוב ללכת עם נעליים כל השבת, אין פגיעה בכבוד השבת אם חולצים את הנעליים בשקיעת החמה. אבל ברור שאם אדם חולץ את מנעליו, ולידו נמצאים אנשים שירגישו שזה נעשה לשם אבל, יהיה בכך איסור. לכן המנהג הרווח לחלוץ את הנעליים לאחר צאת השבת.

כאשר מחליפים את בגדי השבת בבגדי חול, יש ללבוש בגדים שכבר לבשום בשבוע שעבר, מפני שאסור ללבוש בגדים מכובסים בתשעה באב.

תפילת ערבית

נוהגים לאחר את תפילת ערבית שבצאת השבת כרבע שעה אחר זמן צאת השבת שכתוב בלוחות, כדי שכל המתפללים יספיקו להיפרד מן השבת בביתם, לחלוץ את מנעליהם, להחליף את בגדיהם ולבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית וקריאת איכה בבגדי חול.

הבדלה בדיבור ועל יין

כידוע בכל שבת אנו מבדילים בדיבור ועל כוס יין. ההבדלה בדיבור שנעשית באמירת "אתה חוננתנו" בתפילת ערבית, או באמירת "המבדיל בין קודש לחול", מתירה עשיית מלאכה. ההבדלה על הכוס מתירה אכילה ושתייה. אולם מכיוון שבמוצאי שבת זו מתחיל הצום, אי אפשר להבדיל על היין. לפיכך ההבדלה על הכוס נדחית עד לאחר סיום צום תשעה באב, ומקיימים את ההבדלה בדיבור באמירת "אתה חוננתנו" שבתפילת ערבית, או באמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ולאחר אמירה זו מותר לעשות מלאכה (פנה"ל זמנים ט, ה).

ברכה על הנר

מברכים על הנר במוצאי שבת, מפני שברכת הנר אינה תלויה בכוס היין, אלא היא הודאה על בריאת האש שנתגלתה לאדם במוצאי שבת. נוהגים לברך על הנר אחר סיום תפילת ערבית, לפני קריאת איכה, שאז מדליקים נרות.

גם נשים מברכות על הנר. אם הן בבית הכנסת – ישמעו את הברכה מהחזן וייהנו מאור הנר שידליקו לידן, ואם הן בבית – ידליקו נר ויברכו עליו (ע' פנה"ל שבת ח, א, 1).

הבדלה על כוס בסיום הצום

בסיום הצום צריך להבדיל על הכוס, ומברכים שתי ברכות: בורא פרי הגפן והמבדיל. אבל אין מברכים על הבשמים ועל הנר.

בצאת הצום, אסור לאכול לפני אמירת ההבדלה על הכוס.

הבדלה לחולה שצריך לאכול בתשעה באב

חולה שצריך לאכול בתשעה באב, לפני שיאכל צריך להבדיל על הכוס. נכון להבדיל על משקה מדינה, כלומר על משקה שיש בו אלכוהול ואינו יין, כדוגמת בירה לבנה. בדיעבד יוכל החולה להבדיל על קפה, שיש אומרים שגם הוא נחשב משקה מדינה (פנה"ל שבת ח, ד). ואם אין לו משקה מדינה יבדיל על מיץ ענבים, שאינו משמח. ובדיעבד יבדיל על יין וישתה מלוא לוגמיו (בערך 40 מ"ל). ואם יש שם קטן שהגיע לחינוך לברכות, מוטב שהקטן ישתה מהיין ולא החולה.

קטן שאוכל בתענית, אינו צריך להבדיל לפני אכילתו.

קידוש לבנה

נוהגים לדחות את קידוש הלבנה עד לאחר הצום, מפני שצריך לומר את ברכת הלבנה בשמחה, ובתשעת הימים ממעטים בשמחה.

רבים נוהגים לומר קידוש לבנה מיד אחר תפילת ערבית שבסיום הצום, אבל לכתחילה אין ראוי לנהוג כן, מפני שקשה להיות אז בשמחה, שעדיין לא הספיקו לשתות ולאכול, לרחוץ פנים וידיים ולנעול נעליים. לכן נכון לקבוע את זמן קידוש הלבנה כשעה או שעתיים אחר צאת הצום, ובינתיים יאכלו ויתרחצו מעט, וכך יוכלו לקדש את הלבנה בשמחה. ובמקום שחוששים שאם ידחו את קידוש הלבנה יהיו שישכחו לאומרו, אפשר לאומרו מיד אחר הצום.

מנהגי אבלות ביום שלאחר תשעה באב

רוב בית המקדש נשרף ביום י' באב. אמנם את הצום קבעו על פי זמן תחילת השריפה, אלא שהואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. למנהג ספרדים האיסור נמשך בכל היום, ולמנהג אשכנזים עד חצות היום בלבד. רבים נוהגים גם לא להסתפר, לא להתרחץ במים חמים, לא לכבס או ללבוש בגדים מכובסים בי' באב.

אבל השנה שיום הצום נדחה לי' באב, מנהגי האבלות אינם נמשכים במוצאי הצום, ומותר מיד לאחר הצום להתרחץ במים חמים, לכבס בגדים וללבוש בגדים מכובסים. אמנם לדעת רבים יש להימנע במוצאי הצום מאכילת בשר ושתיית יין, שהואיל והיו באותו היום בצום, אין ראוי מיד לאחריו לשמוח בבשר ויין. ויש מקילים גם באכילת בשר ושתיית יין במוצאי צום שנדחה (פנה"ל זמנים י, כ).

קטנים בתשעה באב

מצווה לחנך את הקטנים למצוות הקשורות בתשעה באב ובאבלות על החורבן, אלא שמפני חולשת הקטנים אי אפשר לחנכם לצום. ורק מגיל תשע ומעלה נוהגים לחנכם לצום כמה שעות ביום כפי כוחם. אבל לא יתענו כל היום (רמ"ע מפאנו קיא). כשמאכילים קטנים, נותנים להם מאכלים פשוטים בלבד, כדי לחנכם להתאבל עם הציבור. רבים נוהגים להדר לחנך את הקטנים שהגיעו לחינוך, היינו לגיל שש, שלא לאכול ולשתות בליל התענית.

מגיל חינוך, שהוא בערך בגיל שש, מחנכים את הקטנים שלא לנעול סנדלים או נעליים מעור, ושלא לסוך ושלא לרחוץ לשם תענוג (פנה"ל זמנים י, כא).

יהי רצון שמתוך האבלות על חורבן בית המקדש נזכה במהרה לבניינו בשמחה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

דיני תשעת הימים

אירועים משמחים אסורים בתשעת הימים, אך סיורים לימודיים וימי עיון מותרים • אין לעסוק בימים אלה בבנייה ושיפוצים אם אינם נצרכים • אין לקנות דברים שגורמים שמחה, אלא אם הדחייה תגרום הפסד • נעלי קרוקס אסורות בתשעה באב • למנהג הספרדים אין השנה איסור כיבוס, מכיוון שתשעה באב חל ביום ראשון, אך ראוי להימנע מלגלח בשבוע שלפניו • מה אסור ומה מותר לכבס למנהג האשכנזים • במציאות שלנו אין איסור רחצה בתשעת הימים • גם מרחצה בבריכה לשם בריאות יש להחמיר ולהימנע

טיולים ונופש

אמרו חכמים במשנה: "משנכנס אב ממעטים בשמחה" (תענית כו, ב). לפיכך, אין לקיים בתשעת הימים אירועים משמחים, כדוגמת טיולים, נופש במלון ומסיבת רעים. אמנם אירועים שמטרתם העיקרית היא חינוכית או ציבורית מותר לקיים. לפיכך מותר לקיים סיורים לימודיים וכן ימי עיון, אף שיש שמחה מסוימת בקיומם. וכן מי שנצרך למנוחה מסיבה בריאותית, יכול לצאת בימים אלו לחופשה במלון או בבית הבראה.

ברכת "שהחיינו" על חבר אחר שלושים יום

מכיוון שממעטים בשמחה בתשעת הימים, אסור לבנות בימים אלו בניין של שמחה, כגון להרחיב דירה או מרפסת בלא שיהיה לכך צורך חיוני. מי שהתחיל לבנות לפני תשעת הימים, יסכם מתחילה שיפסיקו לבנות בתשעת הימים

שאלה: אדם שנפגש, למשל בימי עיון שמתקיימים בתשעת הימים, עם חברו שחביב עליו מאוד ולא ראהו שלושים יום. האם יברך "שהחיינו" על השמחה בראייתו, או שמא מפני שמדובר בתשעת הימים אין לברך "שהחיינו"?

תשובה: יברך "שהחיינו", הואיל ואם לא יברך – יפסיד את הברכה. שכן כל מה שכתבו הפוסקים שנכון להימנע מלברך "שהחיינו" בימי בין המצרים, הוא כאשר אפשר לדחות את הברכה, אבל כאשר אם לא יברכו יפסידו את הברכה, צריך לברך (שו"ע או"ח תקנז, יז; פנה"ל זמנים ח, זח).

בנייה ושיפוצים

מכיוון שממעטים בשמחה בתשעת הימים, אסור לבנות בימים אלו בניין של שמחה, כגון להרחיב דירה או מרפסת בלא שיהיה לכך צורך חיוני. מי שהתחיל לבנות לפני תשעת הימים, יסכם מתחילה שיפסיקו לבנות בתשעת הימים. ואם טעה ולא סיכם, יבקש מהקבלן להפסיק לעבוד בתשעת הימים. ואם הקבלן עומד על זכותו להמשיך לעבוד, אין צורך להפר עמו את החוזה.

כאשר יש בהרחבת הדירה צורך חיוני, כגון למי שגר עם בני ביתו בדירה צפופה, מותר לבנות חדר נוסף בתשעת הימים. וכן מותר לעשות כל עבודת בנייה לצורך מניעת נזק. למשל אדם שכותלו עומד ליפול, אף שאינו צריך לאותו חדר ואין בזה סכנה, מותר לו להחריב את הכותל באופן מסודר ולבנותו שוב, שעל ידי כך הוא מונע מעצמו נזק (פנה"ל זמנים ח, טזיז).

צבע וגימורים

אסור בתשעת הימים לסייד ולצבוע את קירות הבית, מפני שהסיוד והצביעה נחשבים מותרות משמחים, שהרי אפשר לחיות בבית בלעדיהם.

וכן אסור לעשות בימים אלו שיפוצים שנועדו לנוי או למותרות, כמו החלפת תריסים, ארונות, וילונות, וכיוצא באלו דברים יקרים ומשמחים שאין בהם צורך הכרחי.

לצורך מצווה

מותר לבנות, לסייד ולצבוע לצורך מצווה, כגון לבנות בית כנסת או בית ספר. וכן כל דבר שהוא לצורך רבים נחשב כצורך מצווה ומותר (פנה"ל זמנים ח, טז).

קבלן ופועלים

מותר לקבלן ופועלים יהודים להמשיך לבנות בתשעת הימים בתי מגורים כדי למוכרם, מפני שהבתים נועדו למגורים ולא למותרות. בנוסף לכך זאת פרנסתם. ובארץ ישראל יש מצווה לבנות בתים. אמנם את הסיוד והצביעה ידחו לאחר תשעת הימים, ורק אם עיכוב הסיוד והצביעה יגרום להם הפסד גדול – יוכלו לצבוע ולסייד בתשעת הימים.

מעבר דירה

ככלל אין להיכנס לדירה חדשה, קנויה או שכורה, בתשעת הימים – גם מפני השמחה שבדבר וגם מפני שאין בימים אלו סימן טוב. אבל אם עיכוב הכניסה יגרום להפסד גדול, מותר להיכנס.

משא ומתן בדברים משמחים

בשלושת השבועות נמנעים מקניית דברים שנוהגים לברך עליהם "שהחיינו" בעת הקנייה. ומשנכנס אב ממעטים בשמחה, ובכלל זה ממשא ומתן בדברים משמחים. כלומר, אסור להזמין דברי מותרות כמו תכשיטים, בגדים, כלים נאים, רהיטים חדשים ומכונית משפחתית, אף שהם יגיעו לידיו בפועל אחרי תשעה באב. ואף להתחיל לברר מה כדאי לקנות אסור בתשעת הימים, כי יש בזה שמחה.

אמנם אדם שנפלה לידו הזדמנות לקנות דבר מה משמח במחיר מיוחד, ויש חשש סביר שאם ימתין עד לאחר תשעה באב יפסיד אותו – רשאי לקנותו בתשעת הימים, וטוב שיכניסנו לביתו או יתחיל להשתמש בו לאחר תשעה באב.

טוב למעט בתשעת הימים גם במשא ומתן רגיל של דברים שאינם משמחים. למשל, אדם שרגיל אחת לכמה שבועות לערוך קניות גדולות של מזון ושאר צורכי הבית, לכתחילה טוב שיבצע את הקנייה לפני או אחרי תשעת הימים (פנה"ל זמנים ח, יח).

משא ומתן לצורך מצווה

לצורך מצווה מותר לקנות אף דברים משמחים, לפיכך מותר לקנות בימים אלו תפילין. וכן מותר לקנות ספרי קודש, אמנם מי ששמח בהם מאוד צריך לברך עליהם "שהחיינו" (פנה"ל ברכות יז, ט), וממילא אסור לו לקנותם בתשעת הימים.

נעלי קרוקס אסורות בתשעה באב

אסור לנעול בתשעה באב ויום הכיפורים נעלי קרוקס. אמנם נחלקו הראשונים והאחרונים, אם איסור נעילת הסנדל חל גם על נעליים מחומרים שאינם עור; אולם מחלוקתם הייתה כאשר הנעליים שיוצרו מחומרים אחרים לא היו נוחות להליכה, ורק בלית ברירה עניים היו הולכים בהן בחוץ, ולכן היו שסברו שאינן נחשבות כנעליים. אבל כיום שמייצרים מחומרים שונים נעליים טובות, וגם מי שיכול לקנות נעל לעתים מעדיף אותן, כל נעל שאנשים רגילים ללכת בה בחוץ גם במקום שיש בו אבנים – אסור לנעול בתשעה באב. וכך הורה הרב יעקב אריאל שליט"א (באהלה של תורה ב, פא. וכך כתבתי בפנה"ל זמנים י, ח, מהדורת תשע"ה).

מי שאין לו נעלי בד או גומי לתשעה באב – רשאי בשעת הצורך לקנותן בתשעת הימים.

איסור כיבוס וגילוח למנהג ספרדים

אסרו חכמים לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב. בכלל זה אסור גם לגהץ בגדים או לכבסם בכיבוס יבש. וכן נוהגים יוצאי ספרד.

נחלקו הפוסקים בדין שבוע שחל בו תשעה באב, כאשר תשעה באב חל בשבת וממילא נדחה ליום ראשון. למעשה המנהג להקל, שבמצב כזה אין דין "שבוע שחל בו", ומותר לכבס בכל השבוע הזה בלא הגבלה.

אולם לגבי תספורת וגילוח, נכון שכל יוצאי ספרד יחמירו בשנה זו שלא להתגלח בשבוע שלפני שבת (עיין פנה"ל זמנים ח, כג, 7).

איסור כיבוס למנהג אשכנזים

יוצאי אשכנז נהגו להחמיר שלא לכבס בכל תשעת הימים, ורק בגדים של תינוקות וילדים שרגילים להתלכלך מותר לכבס.

כשם שאין מכבסים כך אין לובשים בימים אלו בגד מכובס. וכן אסור לפרוס בימים אלו מצעים מכובסים על המיטה, או מפה מכובסת על השולחן.

יש נוהגים להכין לתקופת האיסור כמה בגדים משומשים, ובכך שלובשים את הבגד שעה הוא כבר נחשב משומש.

מי שלא הכין לעצמו בגדים לפני זמן האיסור, יכול לקחת בגד מכובס ולזורקו על הרצפה ואף לדרוך על הצד הפנימי שלו, באופן שלא ישאיר עליו סימן, ואז כבר לא ייחשב מכובס, וממילא יוכל ללובשו.

מותר ללבוש בימים אלו לבנים וגרביים מכובסים ולהחליף מגבות ידיים שנזדהמו, שהואיל ורגילים להחליפם לעתים תכופות, אין בהחלפתם צד של תענוג אלא רק הסרת מיאוס. והרוצה להחמיר, יניחם לפני כן על הרצפה.

בשעת הצורך כאשר לא נותרו לבנים נקיים, מותר לכבסם גם למבוגרים, וטוב כשאפשר להוסיפם למכונה שמכבסים בה את בגדי הקטנים (פנה"ל זמנים ח, יט).

רחיצה בשבוע שחל בו תשעה באב

על פי תקנת חכמים איסור הרחיצה חל בתשעה באב בלבד, אולם נהגו הראשונים להחמיר ברחיצה גם בימים שלפני תשעה באב. בספרד וארצות המזרח נהגו שלא לרחוץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואילו באשכנז, ששם האקלים קר יותר ופחות מזיעים, נהגו שלא לרחוץ כלל בתשעת הימים אפילו במים קרים, ורק לקראת שבת חזון התרחצו מעט במים קרים (שו"ע תקנא, טז; מ"ב שם, כה"ח קפו).

נמצא שלמנהג ספרדים אפשר לכתחילה להתרחץ בשבוע שחל בו תשעה באב, ובלבד שהרחצה תהיה במים פושרים שאין בהם תענוג וגם לא סבל.

ונראה שגם יוצאי אשכנז ראוי שינהגו כיוצאי ספרד, מפני שמנהג ספרד נוסד באקלים שדומה לאקלים ארץ ישראל. ועוד, שכיום הרגלי הניקיון והרחיצה השתנו לחלוטין: בעבר כשלא היו מים זורמים בבתים, הרחצה נחשבה לאירוע מיוחד של תענוג ופינוק. אבל כיום רוב האנשים רגילים להתרחץ בכל יום, עד שהרחצה הפכה לפעילות שגרתית שאין בה שום תענוג או פינוק מיוחד.

לפיכך, מותר לכל אדם להתרחץ כדרכו בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב, ובכלל זה לחפוף את ראשו כפי שהוא רגיל, ובלבד שהרחצה תהיה במים פושרים שאין תענוג להישאר בהם זמן מיותר, ומנגד שלא יהיו קרים כך שהמתרחץ יסבול מהם.

מי שריח זיעתו נודף מפני שלא התרחץ, חייב להתרחץ, וייזהר שלא יחמיר בזה מחמת המנהג, כדי שלא יתחלל שם שמיים על ידו.

רחצה בבריכה או בים

רחצה בבריכה או בים שמטרתה בילוי אסורה כבר מראש חודש, מפני שצריך למעט בשמחה. כאשר המטרה בריאותית, כמו אנשים שרגילים לשחות כל יום כחצי שעה בבריכה, למנהג ספרדים מותר עד שבת חזון, ולמנהג אשכנז יש להחמיר בכל תשעת הימים, והרוצה להקל יש לו על מה לסמוך.

מי שצריך לשחות לצורך רפואי, רשאי לכתחילה לשחות עד ערב תשעה באב.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

עריצות המיעוט

צה"ל עובר תהליך כרסום ערכים, המתבטא הן בפגיעה בערכים היהודיים והן בחולשה מול האויב • הגורם הוא התרבות החילונית הקיצונית, שצמרת צה"ל מושפעת רבות מעמדותיה • השמאל החילוני הקיצוני שולט בתקשורת, במשפט ובאקדמיה, ומכשיר גם את הדורות הבאים שם • עמדותיו אינן מקובלות על הציבור הרחב, כפי שמתבטא בצניחת מדעי הרוח באקדמיה ועיתוני השמאל החילוני • יש מה ללמוד מהשמאל החילוני, הבעיה היא בהשתלטות ובעריצות שלו • לטווח הקצר יש לתקן את הבעיות בצה"ל, ולטווח הארוך – להביא לאיזון במערכות הציבוריות

חופש הביטוי

הסיבות לתהליך שמתרחש בצה"ל אינן פרי המצאת המטכ"ל, אלא שיקוף של המציאות התרבותית של הציבור החילוני הקיצוני, והמאבק שמחריף והולך על דמותה הרוחנית והערכית של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מכאן שזירת המאבק העיקרית איננה במסגרת צה"ל, אלא באקדמיה, בתקשורת ובכל מערכות החינוך והתרבות

בעקבות מכתב המחאה של הרבנים למען חופש הבעת הדעה, נזכרתי בימים שהיו לפני כשש שנים, שבהם נצבתי בעין הסערה בעקבות הבעת עמדתי ההלכתית כי מצוות התורה קודמת לפקודות הצבא. עמדתי הותקפה אז קשות על ידי שר הביטחון וקציני מטכ"ל, וכמובן התקשורת החילונית. מכיוון שלא הסכמתי לסגת מהעמדה העקרונית שההלכה גוברת על פקודות הצבא, הוצאה ישיבת הר ברכה ממסלול ההסדר (לפני כשנה וחצי הוחזרה, וכדי למנוע סיכון עתידי, וכדי שלא אחשוש להביע עמדה תורנית באופן חופשי, כמה חודשים לאחר החזרתה החלטתי להתפטר מתפקידי הרשמי כראש ישיבת ההסדר).

לאחרונה, על פי בקשה והפצרה של האחראי על יום עיון לקציני אגף המבצעים, העברתי להם שיחה. לפניי דיבר נציג אש"ף. בסוף ההרצאה נשאלתי מה דעת התורה לגבי מקרה שבו יש התנגשות בין פקודה להלכה. השבתי שבמקרה של פיקוח נפש יש לבצע את הפקודה, שפיקוח נפש דוחה אפילו שבת. אולם במקרה שאין פיקוח נפש, יש לקיים את ההלכה. בעקבות תשובתי, ניתנה הוראה שערורייתית על ידי מטה שר הביטחון דאז מר יעלון, לפיה נדרשים כל הגופים הציבוריים הקשורים לצה"ל להימנע מכל שיתוף פעולה עמי. לצערי ולחרפת משרד הביטחון, הוראה זו עדיין בתוקפה.

כרסום הערכים בצה"ל

כבר לפני יותר מעשר שנים התרעתי על התהליך המורכב שמתחולל בצה"ל, כאשר מצד אחד יותר נוח לחייל הדתי לקיים את התפילות, השבתות והכשרות, בזכות ריבוי המפקדים הדתיים, בעיקר ביחידות הלוחמות; ומנגד, מתרחש תהליך של העצמת דעות חילוניות שמאליות, שמכרסמות בערכים לאומיים ודתיים. וכפי שציין הרב יגאל לוינשטיין בהרצאתו, שעסקה בהשלטת ערכים פלורליסטיים ליברליים בפרשנותם החילונית הקיצונית על חשבון ערכים יהודיים ולאומיים.

ככלל ניתן לומר שבמשך השנים הללו צה"ל נטה לצד החילוני שמאלי. והתוצאות ניכרות בשדות הקרב, בהם צה"ל אינו מצליח לבטא את מלוא עוצמתו, וגם נאלץ לספוג אבדות רבות מדי.

הסיבות לתהליך שמתרחש בצה"ל אינן פרי המצאת המטכ"ל, אלא שיקוף של המציאות התרבותית של הציבור החילוני הקיצוני, והמאבק שמחריף והולך על דמותה הרוחנית והערכית של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מכאן שזירת המאבק העיקרית איננה במסגרת צה"ל, אלא מקום המאבק על דעתו וזהותו של הציבור היהודי הוא באקדמיה, בתקשורת ובכל מערכות החינוך והתרבות. מה שכן ראוי לציין בצער הוא שהקצונה הבכירה בצה"ל מושפעת יתר על המידה מן העמדות החילוניות הקיצוניות. במסגרת זו כופים על חיילים דתיים לשמוע זמרות, וכן הרצאות שרוחן נוגדת את אמונת ישראל המסורה מדורי דורות.

שום נציג ציבור דתי לא ביקש להחרים או לפגוע בחיילים או קצינים בעלי דעה או אמונה שונה, או בעלי התנהגות פרטית שלא תואמת את ערכי החיילים הדתיים. כל מה שהציבור הימני והמסורתי דורש הוא שלא תהיה שום כפייה של עמדות חילוניות קיצוניות על חיילי צה"ל. ובתוך כך שלא יתקבלו עמדות פמיניסטיות קיצוניות, שדורשות השוואה מוחלטת בין בנים ובנות בכל היחידות, בלא התחשבות בערכי הצניעות המסורתיים, תוך הפרה בוטה של כללי השילוב הראוי שאך לפני שנים אחדות התקבלו והובטחו על ידי כל גורמי הפיקוד הצבאי.

היחס לאויב

כך גם ביחס לאויב. מפקדים בכירים בצבא, כדוגמת סגן הרמטכ"ל, מעזים להשוות ולו ברמז את חיילי צה"ל לנאצים. וכאשר מבקרים אותם על כך, לא רק שאינם מתנצלים, אלא אף ממשיכים לעודד את הקצינים לומר דברים שאינם מקובלים על הציבור, היינו עמדות אנטי לאומיות קיצוניות. גם הרמטכ"ל פגע קשות במספר ביטויים במסורת ישראל, בערכים הלאומיים ובצדקת הדרך, כמו ההכרזה שהביטוי "הבא להורגך השכם להורגו" אינו אלא פתגם שעבר זמנו. בעוד הציבור עומד כנגד התקפות הטרור ברחובות, כאשר אחת השאלות הראשונות שמטרידות את רוב הציבור היא האם הצליחו להרוג את המחבל – האם ניצחנו, הרמטכ"ל מצא לנכון להטיף לגונן על המחבלים, אפילו כשעוד יש חשש סכנה מסוים, תוך שהוא מעליב את הציבור שרוצה בצדק להשכים ולהרוג את הבא להורגו.

היחס לחייל אלאור אזריה

הביטוי הבולט ביותר לעמדה הפוגעת של צמרת צה"ל הוא ביחסה המכוער ללוחם אלאור אזריה, שגם אם טעה בשיקול דעת בתוך אירוע של סכנת נפשות, הוא לא אויב ולא פושע. ואילו נציגי צה"ל העזו להאשים אותו בתחילה באשמת רצח, שהיא ההאשמה החמורה ביותר, ועתה כשראו שמבחינה משפטית אין שחר להאשמה חמורה שכזו, הואילו להסכים להתפשר על הריגה. ולא זו בלבד, אלא שגייסו באופן חריג עורך דין ממולח, כדי שיצליח להטביע את החייל בן התשע עשרה באשמת הריגה. מדוע לא יכלו להסתפק בפרקליטים הצבאיים הרגילים? כך משפחת אזריה נאלצה גם היא לשכור עורכי דין פרטיים, והציבור הרחב, שמבין שהחייל אלאור לחם בשליחותו – גם אם אולי שגה – בתוך שעות אחדות גייס יותר משש מאות אלף שקלים למימון הגנתו.

בתוך כך, צמרת צה"ל מטיחה האשמות מכוערות בחיילים שנחשדים על ידה בהתבהמות ובחוסר מוסריות. ממש כמו עמדות השמאל הקיצוני. ולא נעים להגיד, במידה מסוימת כמו עמדות האויב שמאשים אותנו בהוצאת המחבלים להורג בלא משפט, כאשר בפועל מדובר על מחבלים שנמצאים בתוך אירוע שבו הם מתכוונים להרוג, גם אם "רק" בסכין או במספריים, וגם אם הם צעירים.

המאבק על דמותה של התקשורת

כיום התקשורת נשלטת על ידי אנשי שמאל, לא מפני שהם מוכשרים במיוחד, אלא גם מפני שבמשך כשלושה דורות אנשי שמאל מנהלים את רשות השידור וגלי צה"ל, ומחנכים ומכשירים את הדורות הבאים של השדרנים והעיתונאים.

תאמרו: הנה בתקופה האחרונה קמו עיתונים פרטיים וערוצי רדיו אזוריים. אולם מכיוון שהם פרטיים, התקציב העומד לרשותם מצומצם יחסית. לבד מ'ישראל היום', שאכן מראה את נחת זרועו לשאר העיתונים, כל שאר ערוצי התקשורת במימון של עשרות מיליונים לשנה צריכים להתמודד מול רשות השידור, שתקציבה קרוב למיליארד שקלים בשנה. ומול גלי צה"ל, שממומן על ידי משלם המיסים, ויותר מזה – מקבל לשורותיו בחינם את הנוער המוכשר והשאפתני ביותר לעבודה עיתונאית, וזאת על חשבון צה"ל. במצב כזה קשה מאוד לכלי תקשורת פרטיים להתחרות עם גופי התקשורת הציבוריים, שעל חשבון משלם המיסים ממשיכים לטפח את עמדות השמאל, תוך הגברת המתחים בחברה ופגיעה מתמדת בציבור הלאומי והמסורתי.

כך ביחס לעימות המתמשך עם האויב הערבי, וכך לגבי ערכים יהודיים. הנה למשל, כאשר פרץ הוויכוח על מינוי הרבצ"ר, כמעט כל השדרנים שמשכורתם מקופת הציבור עיוותו וסילפו את דבריו, חלקם בזדון וחלקם בבורות מחפירה, ובתוך כך ביזו את התורה ואת מצוות אשת יפת תואר, בלא להבין את עומק המוסר הנשקף ממנה. כך גם ביחס לוויכוחים סביב מצעדי הלהט"בים.

האקדמיה

כך גם ביחס לפקולטות למדעי הרוח והחברה באקדמיה. במשך עשרות שנים, במימון ציבורי של מיליארדי שקלים לשנה, היא נשלטת על ידי אנשי שמאל שמטפחים אנשי שמאל כמותם או קיצוניים מהם, ומכשילים את התקדמותם של אנשי ימין, בתואנה שתפיסות עולם לאומיות ומסורתיות מנוגדות לרוח האקדמיה.

לא פלא אפוא, שמספר הסטודנטים במדעי הרוח פוחת והולך. עמדותיהם של המרצים כל כך קיצוניות ומאוסות, שאין כמעט אנשים צעירים שמוכנים לשומעם בלא סלידה.

הביטוי המובהק לחוסר הנחת של הציבור, ובכללם אנשי השמאל השפוי, מעמדות השמאל הקיצוני, הוא בירידה המתמדת של מספר קוראי עיתון 'הארץ', עד למצב שבו מספר הקוראים שלו בסוף השבוע הוא בסך הכול 4.3 אחוזים מהציבור. גם 'ידיעות אחרונות', שמשקף עמדות חילוניות, נמצא בירידה איטית אבל מתמדת, ומרבית קוראיו מוצאים עניין בסיפוריו הצבעוניים, למרות עמדותיו החילוניות-שמאליות.

כבוד הדדי

חשוב להדגיש, אין הכוונה לדחוק את אנשי השמאל שלא יוכלו לבטא את עמדתם. איננו חפצים לא בנקמה ולא בפגיעה בזכויותיהם האזרחיות, כמו חופש הבעת העמדה, היצירה וההפגנה. לא זו בלבד, אלא שמן הסתם יש רבים מבין אנשי השמאל הקיצוני שכוונותיהם טובות, ורבים ממעשיהם טובים. על כן תרומתם לחברה חשובה. ואף לנו יש מה ללמוד מהם. וכפי שכבר אמרו חכמים: "איזהו חכם הלומד מכל אדם" (אבות ד, א). קל וחומר מאנשים חכמים ואכפתיים, שהם גם אחינו בני ישראל. ואנו מקבלים את טענתם נגד עריצות הרוב, אבל בשום פנים לא נסכים לקבל את עריצות המיעוט, שלעתים כדי לחזק את מעמדו ולהמשיך את שליטתו, למרות תבוסתו בבחירות הדמוקרטיות, הוא מגייס לעצמו תומכים מבין אומות העולם, ובמקרים מסוימים לא נרתע מלגייס לטובתו גם את האויב.

סיכום

המאבק אם כן צריך להיות מופנה לטווח הקצר לתיקון הכשלים בצה"ל, למניעת כפייה חילונית של השמאל הקיצוני ולחיזוק הערכים הלאומיים. ולטווח הארוך, לטיפוח אנשי תורה ורוח לאומיים ומסורתיים, לשינוי משמעותי של הרכב המנהיגות במערכת המשפט, ברשות השידור ובמדעי הרוח באקדמיה, ולמניעת המשך השתלטנות והכפייה של השמאל החילוני הקיצוני.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מינוי דיינים: לא תגורו

מינוי הדיינים בישראל הוא מעין מצוות "שופטים ושוטרים תיתן לך", ויש לשאוף שסמכותם תתרחב מעבר לדיני משפחה • חשיבות מינוי דיינים בזמן ובלי עיכובים • מינוי דיינים לפי עדות אינו רלוונטי כל כך, ומינוי לפי שיוך מפלגתי הוא בוודאי חמור • הטלת וטו על דיינים ציוניים מסוימים בגלל פסיקותיהם להקל – מנוגדת לתורה • במקרה הנוכחי היה חשוב לזרז את מינוי הדיינים, אך להבא נציגי הבית היהודי צריכים לעמוד על עקרונות התורה מול הווטו החרדי • י"ז בתמוז: דיני תפילת עננו

בחירת הדיינים

אם הנוטים לקולא יחששו ללמוד ולהסיק מסקנות, מפני המחיר שהם עלולים לשלם עליהן, קולם ייאלם. וכשקולם של המקילים ייאלם, גם קול המחמירים יהיה פגום, מפני שלא ילובן כראוי. כך עסקני החרדים ורבניהם עוקרים מישראל חלקים נכבדים מהתורה.

בשנה האחרונה נמצאה הדרך שחלקה בפשרה וחלקה בכניעה לווטו החרדי, ומונו עשרים ושניים דיינים לבתי הדין האזוריים, ועשרה דיינים לבית הדין הגדול. לא בקלות הדבר נעשה, ומי יודע אם בלי בג"ץ היו מגיעים להחלטה על מינוי הדיינים לבית הדין הגדול. אולם עתה אפשר לברך על המוגמר: זכתה מדינת ישראל לקיים בזעיר אנפין את מצוות העמדת השופטים, שנאמר: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז, יח). אמנם הם התמנו רק לדיני משפחה, אך אם נזכה והדיינים יקדשו שם שמיים, יבקש הציבור להרחיב את תחומי אחריותם עד למשפט התורה השלם.

שלא לענות את הדין

בזכות המינויים החדשים, יוכלו הדיינים למלא את מלאכתם נאמנה, לפסוק את הדין במהרה, שכל זמן שהדין משתהה, הסכסוך גובר והולך. וכפי שלמדו חכמים (סנהדרין ז, א) מהפסוק "פוטר מים ראשית מדון, ולפני התגלע הריב נטוש" (משלי יז, יד): בתחילה הריב דומה לזרזיף קטן של מים שמחלחל דרך הסכר, ואם אין סותמים אותו מיד הוא מתרחב לזרם חזק שהורס את הסכר והופך לשיטפון נורא. וכן אמרו חכמים במשנה: "חרב בא לעולם על עינוי הדין" (אבות ה, ח). עינוי הדין הוא שמתעכבים מלפסוק את הדין ומשהים אותו ימים רבים (רש"י ורמב"ם שם). זו הסיבה שנצטווינו למנות שופטים בכל עיר ועיר, כדי שיוכלו בעלי הריב לגשת אליהם מיד וליישב את הסכסוך שביניהם.

הפגמים שבבחירת הדיינים

לאחר הבעת הסיפוק על עצם מינוי הדיינים, חובה לציין שתהליך בחירת הדיינים והרבנים, לפי מוצאם והשתייכותם המפלגתית, לקוי ביותר. אמנם נכון שמצווה למנות לכל שבט שופטים מבני השבט, מפני שבני השבט יכולים להבין יותר את הבאים לפניהם. ולכן יש מקום שיהיו בבית הדין דיינים מבני העדות השונות, שכן דיין אשכנזי חרדי יכול להבין יותר נידונים אשכנזים חרדים, ודיין מרוקאי יכול להבין יותר נידונים מרוקאים מהדור הישן. אולם מכיוון שרוב בני העדות השונות גרים יחד, דיינים סבירים שגדלו בחברה שמורכבת מבני כל העדות אמורים להבין את רוב הציבור, ולכן אין צורך להקפיד כל כך על החלוקה העדתית. מה עוד שגם במקרים שהיה טוב להפנות נידונים מבני עדה מסוימת אל דיינים שמבינים לרוחם, אין עושים זאת, כי ההרכבים נקבעים לפי אזורים ושמות משפחה. ובכל אופן ברור שאין מקום למינוי דיינים על פי השתייכות מפלגתית.

חטא ההחרמה – עקירת התורה

חמור מכך, בתהליך הבחירות התברר שהחרדים הטילו וטו מוחלט על בחירתם של רבנים ציונים שנטו לקולא בדינים מסוימים. בכך הם מחריבים את עולם התורה, מפני שהדיינים והרבנים מצווים להיות נאמנים לתורה בלא לחשוש מפני איש. רק באופן זה אפשר להגיע לאמת. אם הנוטים לקולא יחששו ללמוד ולהסיק מסקנות, מפני המחיר שהם עלולים לשלם עליהן, קולם ייאלם. וכשקולם של המקילים ייאלם, גם קול המחמירים יהיה פגום, מפני שלא ילובן כראוי. כך עסקני החרדים ורבניהם עוקרים מישראל חלקים נכבדים מהתורה.

לא ביום אחד נקבעה אצלם עמדה רעה זו. המריבות הגדולות שבין החצרות והכתות, כינויי הגנאי כלפי רבנים מהמחנה החרדי היריב, ומעל לזה, הנוהג לבזות את הרבנים הציוניים, הפכו את החרמות ועקירת חלקים מהתורה לעבירות שדשים בהם בלא להרגיש אשמה. כפי שאמרו חכמים: "כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה… נעשית לו כהיתר" (יומא פו, ב).

כיצד לנהוג מכאן ואילך

ההתלבטות שעמדה בפני שליחי הציבור הנאמנים מובנת. אילו היו מתעקשים על האמת, מערכת בתי הדין הייתה מקרטעת וקורסת. אולם מכאן ואילך ראוי שלא להיכנע לווטו החרדי, אלא להעמיד את עקרונות התורה מעל הכול, בלא נכונות להתפשר יותר על העמדות התורניות שחלק מבני הציבור החרדי טועה בהן.

ראוי לנציגי הציבור להודיע, שמעתה ואילך יתנגדו באופן מוחלט לכל מינוי של רב או דיין שאינו נאמן לתורה, כולל הדברים שבהם עסקני הציבור החרדי ומקצת מרבניו חוטאים בהם. נזכיר את הדברים שבהם עמדתו של המועמד לרבנות או לדיינות צריכה להיות ברורה:

  • א) עמדתו המוצהרת שעל פי ההלכה אין לפסול גיור של שום רב קהילה אורתודוכסית מוכרת שידוע בקהילתו כאדם נאמן ומאשר את מעשה הגיור כתקף. המעומד לתפקיד רשאי כמובן לסבור שמלכתחילה אין לגייר גרים כאלה, הוא גם יכול לסבור שמדינת ישראל יכולה לקבוע גיורו של מי יוכר לרישום האזרחי, אבל מבחינה הלכתית הוא חייב להודות שאין אפשרות לפסול גיור שנעשה על ידי רבנים אורתודוכסים.
  • ב) עמדתו המוצהרת שיש מצווה גדולה ליישב את ארץ ישראל, וזו מצווה כללית שעתיד כלל ישראל תלוי בה, ועל כן אמרו חכמים שמצווה זו שקולה כנגד כל המצוות.
  • ג) עמדתו המוצהרת שיש מצווה גדולה לשרת בצה"ל. אין זה סותר מתן דחייה לתלמידי ישיבות, וגם אין זה סותר את העמדה שכל עוד הצבא אינו מאפשר לחייל הדתי שמירת מצוות כהלכתה, ניתן או ראוי לדחות את השירות. אבל מי שאומר שאין מצווה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ, כופר בתורה ואינו ראוי לשמש כרב או דיין.
  • ד) עמדתו המוצהרת שיש ערך רב בלימוד המדע, הן כדי להכיר את חוכמת הבורא והן לצורכי פרנסה ויישובו של עולם, ואין שום איסור ללמוד את מקצועות הליבה בגיל היסודי. אפשר כמובן להתווכח אם כדאי ללמוד מדעים בגיל היסודי, או למי זה מתאים; אבל מי שטוען שזה אסור, מוסיף איסור על התורה בניגוד לתורה ואינו ראוי לשמש כרב או דיין.

זו התגובה הצודקת, אשר מאזנת ומתקנת את חטאם של עסקני החרדים – פסילה תמורת פסילה, והחזרת העיקומים ליושרם.

להערכתי רבנים חרדים רבים מסכימים במידה זו או אחרת עם העקרונות שהזכרתי, הם יודעים שזו עמדת התורה, ולכן אין בעמדה זו פסילה מראש של כל נציגי הציבור החרדי לתפקידי רבנות ודיינות.

עמדת תנועת הליכוד

בפועל התברר שתנועת הליכוד, משיקולים פרקטיים, תומכת בעמדת החרדים. בתמיכת הליכוד נבחרו ממש עכשיו לבית הדין הגדול שני דיינים שפסלו את גיוריו של הרב לוקשטיין – הרב אלמליח והרב נהרי. הם עשו זאת בניגוד לעמדת הרבנים הראשיים, ומעבר לכך בניגוד לעמדת ההלכה, ובניגוד למסורת ישראל מדורי דורות. זו התופעה הרעה שפשתה בציבור החרדי. בדיינים שמייצגים את התופעה הזאת הליכוד תמך (אחר כך הם טוענים שאי אפשר להסתדר עם הרבנות הראשית ותומכים בהכרה ברפורמים).

ואף על פי שזו עמדתה של תנועת השלטון, נכון לנציגי הבית היהודי להביע את עמדתם בפומבי, ויעשו נציגי תנועת הליכוד את חשבונם. ואם טוב בעיניהם, שימשיכו למכור את הרבנות ובתי הדין לעסקני החרדים, וידע הציבור וישפוט למי לתת את קולו בבחירות. יש סיכוי סביר שדווקא עמדה בהירה שכזו תיישר את תנועת הליכוד. בינתיים כאשר העמדות מטושטשות, הליכוד מרשה לעצמו לתמוך בדיינים שפסלו גיורים של רבנים מוכרים כרב לוקשטיין.

עמדת תנועת יש עתיד

גם קולה של האופוזיציה ובראשה תנועת 'יש עתיד' לא נשמע. הם עושים חשבון שעדיף להם להחניף לחרדים, או לפחות לא לבקר אותם באופן חריף. את "מצוות דתם החילונית" הם מקיימים בינתיים בהוקעת רבנים ציונים, כדוגמת הרב הצבאי הראשי הנבחר הרב אייל קרים, שבעברו היה קצין בסיירת מטכ"ל ומפקד סיירת צנחנים. חשוב לשים לב שזו השיטה של תנועת 'יש עתיד', וליידע את הציבור בכך, כדי לצמצם את יכולתם להונות את הבוחרים ולהזיק למדינת ישראל.

תפילת עננו ביום הצום

תיקנו חכמים להוסיף בחזרת הש"ץ של תפילות שחרית ומנחה של יום צום, בין ברכת "גואל ישראל" לברכת "רפאנו", ברכה מיוחדת על הצום – "עננו". אומרים אותה בתנאי שיש לפחות שישה מתענים, והחזן צריך להיות מהמתענים (שו"ע תקסו, ה).

אבל בתפילת הלחש אין אומרים "עננו" כברכה בפני עצמה, אלא אומרים "עננו" בתוך ברכת "שומע תפילה" (תענית יג, ב). נחלקו המנהגים באילו תפילות אומרים "עננו": יש אומרים שבכל שלוש התפילות של יום הצום יש לומר "עננו", ואף שבערב עדיין לא מתענים, מכיוון שיום זה נקרא צום – אומרים "עננו". וכן נוהגים עולי תימן וחלק מקהילות הספרדים. ומנהג חלק מקהילות ספרדים לומר "עננו" בעת שמתענים, לפיכך בצומות הקלים אומרים "עננו" בשחרית ובמנחה, ובתשעה באב אומרים "עננו" גם במעריב (על פי הרז"ה, כה"ח תקסה, טוב). למנהג יוצאי אשכנז אומרים "עננו" במנחה בלבד, משום שחוששים שמא אדם שיאמר בשחרית "עננו" ייחלש במשך היום וישבור את הצום, ונמצא שהוציא דבר שקר מפיו כשאמר "ביום צום תעניתנו". לפיכך נוהגים לומר "עננו" במנחה בלבד, שאם התענה עד מנחה, מן הסתם יסיים את הצום (על פי גאונים ורש"י, רמ"א תקסה, ג).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חזקת הגיל הרך

חזקת הגיל הרך נותנת עדיפות קיצונית לנשים במקרה של גירושין • במקרה הצורך מצווה להתגרש, אבל פעמים רבות מדובר במשבר שאפשר לפתור, וצריך לפתור אותו כדי למנוע סבל למשפחה • בתקנת הכתובה דאגו חז"ל לאיזון בין בני הזוג, ולמצב שאף צד לא ימהר להתגרש • במצב שבו ילדים נשארים אוטומטית אצל האישה, והאיש צריך לשלם עליהם מזונות, לא פלא שכ-90% מתיקי הגירושין נפתחים בידי נשים • פנייה לקהל המומחים והמעיינים: בירור המציאות העובדתית בנוגע לבליעת כלי מתכות וזכוכית

הבעיות בחזקת הגיל הרך

שתי רעות בחזקת הגיל הרך, לפיה במקרה של גירושין הילדים הקטנים עוברים אוטומטית לחזקת האם, וממילא על הבעל לשלם לאם דמי מזונות מלאים. בפועל, בעקבות זאת, גם כשהילדים גדלים הם נשארים אצל האם, כי התרגלו לכך, ופעמים רבות אף פיתחו עוינות מסוימת כלפי האב.

הרעה הראשונה בחזקת הגיל הרך היא שהיא מעודדת גירושין, במתן כוח עודף לנשים המתגרשות, כפי שיוסבר בהמשך. השנייה היא העדר האב מחינוכם של הילדים, שזקוקים לשני ההורים, אף שהם גרושים. הפעם נעסוק ברעה הראשונה.

יחס התורה לגירושין

סקרים שונים מצביעים על כך שכמחצית מיוזמי הגירושים מודים, לאחר כחמש שנים, שמוטב היה להם לשקוד על שיקום נישואיהם. ניתן להעריך שגם מבין המצהירים כי הם מרוצים מהגירושין, יש שמתחרטים בלבם אבל אין בכוחם לעמוד בהבנה הכואבת הזאת

על פי התורה כאשר בני הזוג אינם מוצאים דרך לחיות בשלום, למרות כל הצער, מצווה להתגרש. אולם פעמים רבות חיי הזוג נקלעים למשבר שניתן לפתור אותו, ורק אם אין מתאמצים להשלים המשבר מוביל לגירושין, והתוצאה היא סבל רב לאיש, לאישה ולילדים.

סקרים שונים מצביעים על כך שכמחצית מיוזמי הגירושים מודים, לאחר כחמש שנים, שמוטב היה להם לשקוד על שיקום נישואיהם. ניתן להעריך שגם מבין המצהירים כי הם מרוצים מהגירושין, יש שמתחרטים בלבם אבל אין בכוחם לעמוד בהבנה הכואבת הזאת, והם אומרים שהגירושין היטיבו להם.

כדי למנוע גירושין מיותרים, תיקנו חכמים את הכתובה. כמו כן מדריכים את בני הזוג שנקלעו למשבר לעשות כל שביכולתם כדי להגיע לשלום בית.

תהליך תקנת הכתובה

יחסים בין בני אדם בנויים על איזון. כאשר האיזון מופר, היחסים מתרועעים. גם בימים שהפרנסה הייתה כרוכה בעבודה גופנית קשה, ולכן מעמדם של הגברים מבחינה כלכלית היה מעל מעמד הנשים, היה צורך למצוא את נקודת האיזון בין גברים לנשים. כך למדנו במסכת כתובות (פב, ב), שבתהליך הדרגתי נמצאה נקודת האיזון המיטבית.

בתחילה, כדי שלא יהיה קל בעיני הגברים לגרש את נשותיהם, תיקנו שכל בעל, ואפילו הוא עני, במקרה של גירושין ישלם לגרושתו לכל הפחות מאתיים זוז. בסכום זה אפשר היה לחיות שנה שלמה, וזה עיקר הכתובה. ככל שבני הזוג היו מבוססים יותר, סכום הכתובה שקבעו ביניהם היה גבוה יותר, שכן הוא נקבע במשא ומתן בין משפחות החתן והכלה. חשוב להבין: תקנה זו לא נועדה רק לטובת הנשים, אלא כדי לבצר את מוסד הנישואין. שכן אם יהיה קל בעיני הגברים לגרש את נשותיהם, גם הנשים יירתעו מנישואין, כי יחששו שמא לאחר שנים בעת משבר הגברים יגרשו אותן. לפיכך תיקנו חכמים כתובה, וקבעו שסכום הכתובה יהיה משמעותי, כדי שיכאיב לכיסו של הבעל ויגרום לו לחשוב פעמיים לפני שימהר לגרש את אשתו.

אולם לא רצו חכמים לכתוב שכל נכסי הבעל יהיו ערבים לכתובה, כדי שלא לפגוע בעסקי המקרקעין שנחוצים לקיום המשק; שאם ידעו הקונים שהקרקע שהם קונים משועבדת לכתובה, יחששו לקנותה.

חיפוש נקודת האיזון בין בני הזוג

אלא שמסופר שם בתלמוד, שמכיוון שלא נקבע שנכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה, היו נשים שהזקינו ולא התחתנו. הן חששו שמא למרות ההתחייבות שבכתובה, אם הבעל ייקלע לקשיים כלכליים, יגרש אותן ויוציאן ריקם מביתו, מפני שבפועל לא יהיה לו כסף לשלם להן. לפיכך תיקנו חכמים שכסף הכתובה יהיה מופקד בבית הורי האישה, וכך גם אם הבעל ייקלע לקשיים, סכום הכתובה מובטח.

אולם התברר שכאשר הכסף היה מונח מזומן בבית הורי האישה, הגברים לא חשו שהוא שייך להם, ובעת כעס נטו רבים יותר לגרש את נשותיהם. שכן במשך חיי הנישואין כמעט כל זוג נקלע לעתים למשברים, אלא שהואיל והם מבינים את ערך הנישואין, וגם מבינים שהגירושין הם עסק יקר ומכאיב, הם משלימים ביניהם וחוזרים לחיות בטוב. אולם כאשר כסף הכתובה היה מונח אצל הורי האישה, קל היה לו לבעל כעסן לגרש את אשתו בשעת משבר, שכן לא היה צריך להוציא את הכסף מכיסו.

לפיכך, תיקנו שסכום הכתובה יהיה מונח בביתם של בני הזוג ויעשו בו כלים נאים. עשירות שכתובתן הייתה גבוהה עשו בו כלי כסף וזהב, ועניות עשו בו כלים פשוטים, ובמקרה של גירושין, הייתה האישה לוקחת את כלי כתובתה ויוצאת.

אולם התברר שגם במצב כזה, הבעלים לא חשו הפסד משמעותי בעת הגירושין, שכן כלים אלו לא היו נחשבים בעיניהם כשלהם, ובשעת משבר בקלות יחסית היה הבעל כותב גט לאשתו ואומר לה: קחי את כלייך וצאי.

נקודת האיזון בתקנת שמעון בן שטח

לפיכך תיקן שמעון בן שטח שיהיו כל נכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה. וזו הייתה נקודת האיזון המיטבית, שכן מצד אחד תשלום הכתובה הכאיב לבעל, שכן הוא נצרך להוציא כסף מזומן מכיסו, או שהוא נצרך למכור מרכושו כדי לשלם את הכתובה; ומאידך, תשלום הכתובה היה מובטח, שכן כל נכסי הבעל, כולל קרקעות שהיו לו בעת הנישואין ומכרם אחר כך, היו משועבדים לתשלום הכתובה (תקנה זו גם הייתה מוצלחת מבחינה כלכלית, שעל ידה דמי הכתובה הושקעו בנכסים שיכלו להניב פירות לרווחת בני המשפחה).

דוגמה מאלפת מהקיבוצים

בקרב הקיבוצים, בעקבות הפרטתם, התברר שההסתברות לגירושין ירדה באופן מובהק (עבודת תזה של רועי בס מ2010 באוניברסיטת חיפה, בהנחיית פרופ' בר אילן ופרופ' פלגי). לפני כן הקיבוץ דאג לכל צורכי החברים, ולהחלטת בני זוג להתגרש לא היה מחיר כלכלי. הקיבוץ דאג לספק לכל אחד מהם דירה, והמשיך לדאוג לצורכי הילדים כמקודם. אולם לאחר ההפרטה, כל אחד מבני הזוג המתגרשים היה צריך לממן לעצמו דירה, ולהמשיך לספק את צורכי הילדים שנעשו יקרים יותר לאחר הגירושין. במצב כזה בני הזוג חשבו פעמיים לפני שהחליטו להתגרש, וחלקם מצאו את הדרך לעבור את המשבר ולהמשיך בחיי הנישואין. רבים מהם מאושרים מכך.

הנזק שבחזקת הגיל הרך

חזקת הגיל הרך העניקה כוח עודף לנשים ופגעה באופן קיצוני באיזון שבין בני הזוג, שכן היא הפכה את הגירושין למשתלמים לנשים, בהיותן בטוחות שבכל מקרה הילדים יישארו אצלן, ואילו הבעל יצטרך לשלם להן דמי מזונות בשווי העלות הממוצעת של אחזקתם – לפחות 2,000 שקלים בחודש לילד. אם לא ישלם, הביטוח הלאומי ישלם במקומו, והבעל יירדף על ידי נציגי החוק שיעקלו את רכושו והכנסותיו לטובת תשלום המזונות. כמחצית מהגברים מרוויחים פחות מ7,000 שקלים בחודש, ואם הם צריכים לשלם מזונות לשני ילדים, עליהם לשלם כ4,000 שקלים בחודש. לאחר מכן הם צריכים להחזיק לעצמם דירה, לקנות מזון ובגדים, לפרנס את הילדים בעת שהם באים אליהם ולסייע להם במקרים מיוחדים שאינם נכללים במזונות השוטפים. לא פלא שבמצב כזה, קרוב לתשעים אחוזים מתיקי הגירושין נפתחים ביוזמת נשים.

נשים ששונאות גברים, ומתומרצות כיום על ידי ארגונים שונים, יטענו שאכן הגברים אטומים, אלימים, רעים, ומגיע להם להיענש על כל מה שהם ואבותיהם עשו לנשים במשך דורות… אולם אנשים סבירים, אוהבי אדם, מבינים שבשני המינים יש טובים יותר ופחות. וכאשר נותנים בידי הנשים כוח רב מדי בהסכמי הגירושין, אחוזי הגירושין עולים. מתברר שנשים גרושות רבות יטענו שהדבר אינו נכון, שכן הן קרובות אצל עצמן, ולתחושתן הן יצאו מקופחות. אולם נדמה שכל מי שיתבונן ביושר במקרי הגירושין שהוא מכיר, ימצא שברוב המקרים הגברים הפסידו הרבה יותר.

אמנם אם נמדוד את מצבן של הנשים הגרושות לאורך שנים, ייתכן שמצבן פחות טוב. אולם בעת משבר וכעס הנשים שיוזמות גירושין חושבות על השנים הקרובות בלבד, ובטווח זה ידן על העליונה.

קרוב לוודאי שלאחר שחזקת הגיל הרך תבוטל, אחוז הגירושין יפחת. חבל מאוד שיש חברי כנסת טובים והגונים שאינם מבינים זאת, ובינתיים מגבירים את סבלם של הגברים, הנשים והילדים.

שאלה למבינים בעניין כלי מתכות וזכוכית

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בפסקה זו הנני פונה למומחים ומעיינים בבקשת עזרה וסיוע בבירור סוגיה. בתקופה האחרונה אני עוסק בלימוד הלכות בשר וחלב ותערובות. מהתלמוד ומהראשונים עולה שכלי מתכת בולעים בדפנותיהם טעם רב מהמאכלים שמתבשלים בהם, עד שגם אם מנקים את הכלים, ניתן לחוש בטעם הבלוע בכלי בבישול שלאחר מכן. ומכיוון שלא ניתן לשער כמה טעם בדיוק נפלט מהם, החמירו להחשיב את כל דפנות הכלי כאילו הן מלאות בטעם, אלא אם כן גוי נאמן טעם את התבשיל ולא הרגיש בטעם האיסור.

לפני כשמונה מאות שנה החלו דיונים על כלי זכוכית, ונחלקו הראשונים בדינם, אם הם בולעים או אינם בולעים. בפועל, על פי בדיקות שנערכו בתקופה האחרונה (בידי הרב יאיר פרנק והרב ד"ר דרור פיקסלר), התברר שכלי מתכת וזכוכית בולעים מעט מזעיר, עד שאין שום אפשרות לחוש בטעם הבלוע בכלי.

השאלות:

  • א) האם חל שינוי משמעותי בהרכב המתכות מאז ימי קדם, או שמא הבליעה המדוברת כוללת גם את הדבוק לכלי, שהיה קשה להסירו בלא חומרי ניקוי מודרניים, שהתחילו להמציאם לפני כמאתיים שנה?
  • ב) האם ייתכן שהטעם שנבלע בכלים או נדבק אליהם חזק יותר משיעור נפחו, כך שטעמו של גרם אחד כזה חזק פי עשרה מטעמו של גרם שבתבשיל?
  • ג) מדוע רק לפני שמונה מאות שנה התחילו לדון בכלי זכוכית, האם לפני כן לא ייצרו כלי זכוכית לשימוש מטבחי?
  • ד) האם אפשר לומר שכלי הזכוכית שדיברו בהם שימשו רק ככלי שני ולא ככלי ראשון שבישלו בו על האש, כי בבישול על האש היה מתבקע?
  • ה) מתי התחילו לייצר כלי זכוכית שניתן לבשל בהם על האש?

הסכמי גופות חיילים – מנוגדים לגבורתם

אין לסכן חיי אדם בשביל השבת גופת חייל • עיקר האדם הוא נשמתו ולא גופו, ונשמות חללי צה"ל בוודאי במחיצת הצדיקים • אי-שחרור מחבלים תמורת גופות חיילים ממשיך את דרך גבורתם, ובזה מעלה את נשמתם • פעולות להשבת הגופות צריכות להיות מכוונות נגד החמאס, ולא לבטא חולשה של ישראל • ביטויי חולשה מחזקים את הטרור, וכנגדו יש להוסיף בנייה ולהבהיר שלא נזוז מאדמתנו • כל עוד לא הובאו לקבורה, מדרגת הדר גולדין ואורון שאול הי"ד דומה למדרגת משה, שמקום קברו לא נודע

גופות החיילים

אם מזניחים את גבורתם, ומדגישים מדי את גופם שעוד לא זכה לקבר ישראל, פוגמים במעלתם. ואם בעקבות זאת ייכנעו לרשעים וישחררו מחבלים, יפגעו מאוד במעלתם, ההפך מכל כוונתם במסירות נפשם

בעקבות ההסכם עם טורקיה, שנראה כמועיל לחמאס השולט בחבל עזה, התעוררה שוב התביעה הצודקת להבאת גופות חיילינו הקדושים, סגן הדר גולדין וסמל אורון שאול, לקבר ישראל.

אולם נדמה ששוב יש מי שהופכים את היוצרות, זונחים את שאר הערכים, ובלא משים משמשים ככלי בידי הרשעים, שמנצלים את תמימותם כדי לפגוע בכבודו של עם ישראל, בביטחונו ובערכיו.

לפיכך צריך לזכור שאמנם יש מצווה לקבור את המת בקבר ישראל, אבל אסור לפגוע בביטחון של אפילו אדם אחד מישראל לשם כך. כפי שלמדנו שאין מחללים שבת בעבור קבורת המת, ואילו בעבור ספק הצלת אדם חי מצווה לחלל שבת, קל וחומר שאסור לגרום סיכון נפשות אפילו לאדם אחד כדי לקיים את מצוות הקבורה, ולכן אסור לשחרר שום מחבל בעבור גופות החיילים. כיוצא בזה למדנו, שמעיקר הדין אסור לפנות חללים בשבת משדה הקרב; אלא שהואיל וראה הרב גורן זצ"ל שהדבר פוגע במורל החיילים הנמצאים בקרב, וממילא בהצלחתם בקרב, הורה לחלל שבת בעבור פינוי החללים משדה הקרב.

הנשמה והגוף

חשוב לדייק: למרבה הצער החיילים מתו, ולכן מדובר על השבת גופות החיילים ולא על השבת החיילים. יתר על כן, הדיבור הקובע שהגופה היא המת פוגע מאוד בכבודו של המת. שכן האדם הוא נשמתו, חייו, ואילו גופו הוא רק הכלי שבו הוא חי. לאחר המיתה, הנשמה נותרת חיה כפי המידה שדבקה בערכי הנצח, ואילו הגוף נרקב וחוזר אל עפרו.

החיילים הקדושים

גילו לנו חכמים, שהנהרגים על קידוש השם בשם כלל ישראל זוכים למעלה גבוהה בגן עדן, עד ש"אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (ב"ב י, ב). והכוונה שכל האנשים הרגילים שנקראים בריות אינם יכולים לעמוד במחיצתם, מפני שהם זוכים להיות במעלת הצדיקים. וכמובן שגם החיילים שהגנו בגופם על העם והארץ נכללים במעלה זו.

הנשמות בעולם הנצח

האדם הוא נשמתו ולא גופו. וכן מבואר בתלמוד (ר"ה טז, ב; יז, א) שלאחר פטירת האדם, הוא נידון בבית דין של מעלה. הצדיקים עולים לגן עדן, הבינונים נענשים בגיהינום כפי הראוי להם לתיקונם ואחר כך עולים לגן עדן. והרשעים נידונים לשנים עשר חודש בגיהינום, ואחר כך "גופם כלה ונשמתם נשרפת ורוח מפזרתם תחת כפות רגלי הצדיקים". הרי שגם הרשעים נכנסים באופן כלשהו לגן עדן, אל סמוך לרגלי הצדיקים שהיו קשורים אליהם בקשר חיובי בחייהם. ומבואר שלאחר גמר תיקון העולם, גם רשעים אלו זוכים לתחיית המתים בזכות אותם הצדיקים (עיין תקנת השבין טו, עו; קו). וכבר למדנו שגם החיילים שמסרו נפשם נחשבים במעלת הצדיקים, ולכן גם הרשעים שהיו קשורים אליהם בקשר חיובי, לאחר גמר התיקון, יזכו בזכותם לתחיית המתים. הרשעים הנוראים ביותר נענשים למשך זמן ארוך, כפי השפעת רשעותם בעולם הזה, ואחר שנגמרת השפעתם הרעה הם נאבדים לנצח.

כיצד מועילים לעילוי הנשמה

כידוע, מצווה לומר קדיש, לתת צדקה ולהוסיף בלימוד תורה ביום השנה של הנפטר, כי באותו יום הוא חוזר ונידון בשמיים על מעשיו. לכאורה יש לשאול: הרי הוא כבר נפטר מהעולם ונידון על מעשיו, אז למה לחזור ולדון אותו בכל שנה מחדש?

אלא שהואיל ועוד זוכרים אותו בעולם, יש לדון אותו לפי מידת השפעתו על ילדיו ומכריו. אם התברר שמכוחו המשיכו להרבות במעשים טובים, הרי שמעלתו יותר גדולה ממה שנודע בעת שנפטר. ואם ח"ו להפך, התברר שהשפעתו השלילית ממשיכה לשאת פירות באושים וגורמת לילדיו ומכריו להתרשל בתורה ומצוות ומעשים טובים, הרי שהתברר שחטאיו ומחדליו חמורים יותר, והוא צריך להיענש על כך בגיהינום או לפחות בפגימת מעמדו בגן עדן. לכן כאשר ילדיו ומכריו אומרים קדיש, נותנים צדקה, עושים מצוות ולומדים תורה לזכרו, הם מועילים מאוד לעילוי נשמתו, שכן כל המעשים הטובים הללו נעשים בזכותו.

שלא לפגוע במעלת החיילים הקדושים

כך גם כלפי החיילים הקדושים שנהרגו במלחמת מצווה. אם מזניחים את גבורתם, ומדגישים מדי את גופם שעוד לא זכה לקבר ישראל, פוגמים במעלתם. ואם בעקבות זאת ייכנעו לרשעים וישחררו מחבלים, יפגעו מאוד במעלתם, ההפך מכל כוונתם במסירות נפשם. הרי מהו צערם של החיילים הקדושים שעוד לא זכו לקבר ישראל, לעומת שכרם העצום על מסירות נפשם למען כלל ישראל? ככל שקרוביהם ומכריהם מוסיפים גבורה בשמם ולזכרם, כך החיילים הקדושים מתעלים יותר. ולפום צערא אגרא, ככל שגוברים הייסורים של חיבוטי הקבר, ובכל זאת עומדים בניסיון שלא להשפיל את הרוח ולא להיכנע לאויב, כך החיילים הקדושים באופן אישי מתעלים יותר בגן עדן, ואף קרוביהם החיים איתנו בעולם הזה מתעלים במעלות קדושתם.

לעומת זאת, אם התעמולה להשבת גופותיהם תגרום למורך לב בקרב הציבור ובמיוחד הלוחמים, זה יהרוס את מפעל חייהם. הם עשו הכול כדי להילחם ברשעים, ועל כך נשמתם זכתה למעלה עליונה בגן עדן; ובשם גופתם, שהיא שולית לעומת נשמתם, הופכים את הסדר ופוגעים בשליחות חייהם המקודשת.

המסר הנכון

כאן המקום להביע הערכה גדולה לעמדה הציבורית שמביע פרופ' שמחה גולדין בשם משפחות הקדושים. אזכיר לדוגמה כמה משפטים שאמר (18.3.16): "יש לנקוט נגד חמאס צעדים שיגרמו לו להשיב הגופות". "כל זמן שאנחנו אקטיביים ולא פסיביים, כל זמן שברור לכולם שמדינת ישראל תקבע את המחירים שהחמאס ישלם על זה שהוא לא מחזיר חללים, כל זמן שאנחנו בכיוון הזה – אנחנו בסדר". "חמאס חייב לשלם את המחיר על אי החזרת גופתו של הדר". כלומר החמאס הוא שצריך לשלם ולא מדינת ישראל. ישראל צריכה להיות אקטיבית, לוחמת ולא סופגת, מענישה ולא מקבלת על עצמה עונשים.

גם ההפגנה של משפחת שאול, נגד העברת "סיוע הומניטרי" מטורקיה לחמאס, היא המעשה הנכון. הם לא תבעו מהממשלה ויתורים, אלא שלא לתת סיוע לחמאס כל עוד הוא ממשיך ברשעות הבזויה של סחר בגופות.

הניסיון הגדול

איננו יודעים אילו היה בכוחנו לעמוד בניסיון הניצב בפני משפחות חיילי צה"ל והמתנחלים הקדושים שמסרו נפשם על קדושת השם, העם והארץ, אשר נדרשים למרות הכאב לגייס תעצומות נפש ולהביע עמדה של גבורה. על כך אנחנו מתפללים בכל יום: "שלא תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". ניסיון זה ניצב עתה במלא חריפותו הנוראה בפני משפחות גולדין ושאול. ואף על פי כן האמת צריכה להיאמר: עד כמה שאפשר, צריך למעט במחשבות על גופות החיילים, ובמקום זאת לעסוק כמה שיותר בגבורת נפשם, ערכיהם והמורשת שלהם. זאת העמדה הצודקת והמכבדת את זכרם של הקדושים. ככל שההורים נוקטים יותר בעמדה זו, כך הם מעלים את נשמתו של בנם בגן עדן, מפני שעל ידי זכרו הם מוסיפים אמת וקדושה בעולם הזה.

ראוי להזכיר את מרים פרץ, ששכלה את שני בניה, המפקדים הגיבורים שנהרגו על קדושת השם, העם והארץ. אף שבניה זכו לקבר ישראל, כל אדם היה מבין ללבה אילו הייתה שוקעת בעצבות ומעלה טרוניה כלפי ריבונו של עולם וכלפי הממשלה ומפקדי צה"ל. אבל היא בחרה בדרך של הפצת האור שבמופת גבורתם, והנחלת מורשתם לצעירים.

אכזבה מהממשלה

ראוי להזדהות עם האכזבה העמוקה ותחושת הנבגדות שחשות משפחות גולדין ושאול נוכח ההסכם עם טורקיה. אפשר לסמוך עליהם, שראש הממשלה הבטיח להם דברים מפורשים ולא עמד בדבריו.

לדאבון הלב, את אוזלת היד שאינה מענישה ואינה גובה מחיר כבד מהרשעים, אנו חשים בימים האחרונים. כאשר אויבינו מרשים לעצמם בעזות מצח לרצוח ילדה ואבי משפחה, ועוד מעזים לחגוג בכל רחבי עזה, יהודה ושומרון, ואפילו בכפרים שמהם יצאו הרוצחים, שכביכול נמצאים תחת כתר.

אילו ראש הממשלה היה עומד בהבטחותיו הקודמות, ומאפשר לבנות עשרות אלפי יחידות בירושלים, ביהודה ובשומרון, עוד הייתה לנו נחמה. לטווח ארוך בזה תלויים הניצחון, הביטחון והשלום. שכן המלחמה כולה היא על ארץ ישראל, והניצחון תלוי בכך שנצליח להבהיר באופן הנחרץ ביותר, שאנחנו מתכוונים להמשיך לבנות ולהיאחז בכל חבלי מולדתנו המקודשת. וככל שיפגעו בנו יותר, כך נעצים יותר את אחיזתנו בארץ, כדי שכל אויבינו יבינו שאכן קיר ברזל עומד לפניהם, ולעולם לא יצליחו לשבור את רוחנו ולהפסיק את תהליך שיבת עם ישראל לארצו.

הקדושים ומעלת משה רבנו

על משה רבנו, גדול האומה, נאמר: "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (דברים לד, ו). על ידי העלמת מקום קבורתו נוצרה הפרדה ברורה בין גופו הפרטי לנשמתו הגדולה הכללית, והארת נשמתו ומורשתו נמשכת בישראל בעוצמה יתרה. אמנם נכון שצריך לפעול להבאת גופותיהם של הדר ואורן לקבר ישראל, אבל בינתיים, במידה מסוימת, הם זוכים להתעלות במעלתו של משה רבנו ע"ה.

המוסלמים ו"השיח התקין"

מדיניות המשטרה בהר הבית ממשיכה את מדיניות האנטישמים בזמן הגלות: לא משנה מי אשם, היהודים הם שייענשו • בשם השיח התקין ודיבורים על זכויות אדם, אובמה וחבריו בארה"ב אינם מכנים את הבעיה האסלאמית בשמה, ולכן אינם מצליחים לטפל בה • מאותה סיבה גם הפרשנים אינם משלימים עם העובדה שהרוב בבריטניה, שתמך בפרישה מהאיחוד האירופאי, מעוניין להיפטר מהמהגרים המוסלמים המסיתים והמסוכנים • היהודים שעולים להר הבית, והמתיישבים ביהודה ושומרון, הם מופת מוסרי לכל העולם • לעילוי נשמת ד"ר ארווינג מוסקוביץ' ז"ל

ביום שני השבוע התפרסמה הודעה מטעם משטרת ישראל, לפיה הר הבית יהיה סגור לעליית יהודים וביקורי תיירים עד סוף חודש הרמדאן. הסיבה: התפרעויות אלימות בלתי פוסקות של ערבים נגד העולים ונגד השוטרים. המתפרעים אוספים בתוך מסגד אל-אקצה אבנים, בקבוקים ומוטות ברזל ומי יודע מה עוד, כדי לתקוף מתוך המסגד את היהודים, את התיירים ואת כל מי שהם מגדירים כאויבי האסלאם.

מן הצדק שבמצב כזה יסגרו את הר הבית בפני מוסלמים, אולם לצערנו ממשלת ישראל ממשיכה לקיים את הכלל שהתגבש בימי הגלות הארורה, שאם יהודים מתפרעים מענישים יהודים, ואם גויים מתפרעים מענישים יהודים. כלומר, לעולם, על כל צרה שלא תבוא, יש להעניש את היהודים, כי איכשהו היהודים תמיד אשמים. למחרת כבר לא עלו יהודים להר, אז הערבים זרקו אבנים לרחבת הכותל, ויהודייה מבוגרת בת שבעים ושלוש נפצעה קל.

מדוע לא סוגרים את מסגד אל-אקצה

אל מול השקר, האלימות, הטרור ושנאת ישראל, עומדים המתנחלים סביב הר הבית וביהודה ובשומרון, ובעצם קיומם מצהירים קבל העולם שיש עוד אנשי אמת ואמונה שאינם נכנעים לטרור
הר הבית

כאשר עלה חשד שבישיבת 'עוד יוסף חי' ביצהר יש תלמידים שאולי זוממים להפר את החוק, פרצו שוטרים בשם החוק לישיבה, הוציאו את כל התלמידים, ביצעו חיפושים דקדקניים בכל החדרים, והשתלטו על בית המדרש למשך שנה ושלושה חודשים, מבלי להתחשב בכך שמדובר במקום קדוש לתפילה וללימוד תורה.

אם כך נוהגים בשם החוק והצדק כלפי ישיבה ובית כנסת במדינה יהודית במקרה של חשדות שלא הוכחו, קל וחומר כאשר ידוע שמסגד אל-אקצה מתפקד כמוקד הסתה עולמי, שאוגרים בו כלי נשק קר ושהוא משמש מקלט קבוע למתפרעים; על אחת כמה וכמה שצריכים להשתלט עליו, להוציא ממנו את כלי המשחית, לעצור ולשפוט את המתפרעים והמסיתים, ולסוגרו למשך כמה שנים, עד שיהיה ברור שכל הבאים להתפלל בשעריו לא יעזו יותר להתפרע ולהסית. במקום זאת, סילקו את היהודים מהמקום הקדוש ביותר ליהודים על לא עוול בכפם. חוץ מעצם קיומם כיהודים, שהוא לצנינים בעיני המוסלמים, שהשתלטו בכוח ובאלימות רצחנית על הר הבית.

לא זו בלבד שלא סגרו את המסגד, אלא אף ממשיכים לאפשר למוסלמים להרוס את שרידי המקדש, לבזות את המקום הקדוש בקיום משחקי כדורגל, חפלות, התפרעויות והשמעת קללות. כל זאת בתואנה שכך מחייב הסטטוס-קוו שממשלת ישראל קיבלה על עצמה. בכל המדינה הסטטוס-קוו בקשר לחוקי השבת, הכשרות, חופות, מעמד בתי הדין וכל מה שנוגע ליהדות מתכרסם ונחלש בשם זכויות האדם, ורק בהר הבית הסטטוס-קוו הולך ונעשה חמור יותר, בניגוד לכל כללי הצדק וזכויות האדם. בקיצור, ממשיכים לקבל את הנחות היסוד האנטישמיות, שלעולם מעמד היהודי וזכויותיו יהיה נחות לעומת כל טענה אחרת.

מופת נפלא

כאן המקום לספר סיפור משמח ששמעתי מאחד מבעלי המעשה. זוג מסורתי, חכם ומשכיל, לא זכה במשך כמה שנים לפרי בטן. הם כבר עברו בדיקות שונות, ועדיין לא נמצא מזור לבעייתם. אחד מקרוביהם העלה הצעה בפני האישה, שתטבול ותעלה בטהרה הראויה להר הבית, ושם תלחש בלבה תפילה, ואולי תזכה ותיפקד. לאחר כמה חודשים החליטה האישה לקיים את עצתו, ובאותו החודש נפקדה.

האמת שאין בכך פלא: הרי הר הבית הוא המקום המקודש ביותר, תל פיות שאליו מכוונות כל התפילות, וממילא מובן שהתפילה בו מסוגלת לפעול יותר מאשר בכל מקום אחר.

מהר הבית לאורלנדו

הבעיה בהר הבית, מקום בית מקדשנו, היא המקור והדוגמה לבעיה שהעולם מתמודד איתה בשנים האחרונות. הנה באורלנדו מוסלמי רצח ארבעים ותשעה אנשים, ופצע עוד עשרות. במשך הפיגוע הרוצח נשבע אמונים לדאע"ש ולאסלאם, והכריז שהוא רוצח בשמם. בתגובה לכך, נשיא ארה"ב ברק חוסיין אובמה, וחבריו לדעה, מצאו לנכון לדבר על בעיית הנשק הפרטי, שנאת להט"ב, בעיות נפשיות של מי שסובל מאבטלה, אבל בשום פנים לא הסכימו להוציא מפיהם את המילים "טרור אסלאמי". כשלא מכירים בבעיה, אי אפשר לטפל בה.

אפשר להעריך שאם אנחנו נתמודד כראוי עם האתגר החמור בהר הבית, בסגירת המסגדים ומעצר המסיתים והמתפרעים על כל שמץ של התפרעות והסתה, נוכל לשמש דוגמה מוסרית ומעשית לכל העולם כיצד להתמודד עם האסלאם המתפרע, האלים והרצחני. כי באמת עיני העולם נשואות אל מדינת ישראל שמתמודדת מעת הקמתה עם השנאה והטרור. אולם כשאנחנו נוקטים ברפיסות בהר הבית, רבים מבעלי המוסר והמצפון הטוב שבעולם סוברים שאין דרך להתמודד עם הבעיה, והאסונות תוכפים ומתעצמים.

בריטניה והאיחוד האירופאי

אותה הבעיה (האלימות האסלאמית), שאסור להזכיר את שמה לדעת חלק נכבד מהמנהיגות העולמית, גרמה לרוב אזרחי בריטניה להצביע בעד פרישה מהאיחוד האירופי. גם לסוקרים ולפרשנים כנראה אסור להזכיר את שם הבעיה, ולכן הם טעו בכל הערכותיהם.

מתוך עמדה של רב-תרבותיות, שוויון ועזרה לחלש, הנהגת האיחוד האירופאי בבריסל מאיצה במדינות האיחוד לקבל מיליוני מהגרים מוסלמים, תוך התעלמות מדברי ההסתה המושמעים על ידי רבים מהמהגרים המוסלמים נגד התרבות האירופאית, ותוך אימוץ גישה סלחנית למעשי האלימות המתרבים והולכים שלהם. בפועל, מתוך אמונה בערכים שנחשבים אצלם לליברליים, הם מעלימים עין מעוולות מוסריות איומות, שמצמיחות חממות של פשע, אלימות, ניצול, זנות, סחר בסמים וטרור.

הם לא מבינים שהעימות אינו בגלל סוג שונה של אוכל ומוזיקה או אפילו בגלל שפת תפילה וגוון אמונה, אלא מפני שיש למוסלמים רבים עמדה דתית עקרונית של שנאה וזלזול במי שאינו מוסלמי, ועמדה זו מתירה להם לנצל בלא נקיפות מצפון את מי שאינם מוסלמים. כך נהגו בעבר ואין שום סיבה שלא ינהגו כך בעתיד.

העיוורון בניתוח התוצאות

כשקראתי את תוצאות המשאל והפרשנויות שהתלוו אליו, לא יכולתי להאמין איך התקינות הפוליטית מעוורת את עיני הפרשנים, עד שאפילו המומחים אינם מסוגלים לנתח את התוצאות כראוי. כולם ציינו שבקרב הצעירים ותושבי לונדון היה רוב לתומכי ההישארות, וכאילו הבריטים שבשוליים החליטו בשביל הבריטיים האמיתיים שבלונדון, והמבוגרים החליטו על עתידם של הצעירים, בלי שהם עצמם יצטרכו לשאת באחריות להחלטתם.

נאלצתי לתור בעצמי אחר מקורות מידע שונים באינטרנט, ומצאתי שכבר בשנת 2012 התברר שהבריטים הלבנים הפכו למיעוט בלונדון, ושיעורם עומד על 44.9 אחוזים מתושבי העיר. מאז עוד הצטרפו ללונדון מאות אלפים של מהגרים. מצאתי ששיעור המוסלמים בבריטניה כולה מתקרב לחמישה אחוזים, ומצאתי שאחוז הצעירים בקרב המוסלמים גבוה בהרבה מאשר בקרב הבריטים, כך שבקרב הצעירים שיעורם של המוסלמים כעשרה אחוזים, ואילו בקרב המבוגרים הם מונים אחוזים בודדים.

על סמך העובדות הללו ניתן להעריך שגם בלונדון רוב הבריטים הצביעו בעד פרישה מהאיחוד, אלא שהמוסלמים ומהגרים אחרים, מסיבות ברורות, הצביעו בעד ההישארות. אבל התקינות הפוליטית מטמטמת את דעת הפרשנים והמנהיגים, וכך מדברים על שלל סיבות שונות מלבד הבעיה העיקרית – היחס של האיחוד האירופאי למהגרים המוסלמים.

גם אנחנו סובלים מאוד מיחסו של האיחוד האירופי, שאינו מכיר בזכותנו הלאומית על ארצנו, כמו שאינו מכיר גם בזכותם של עמי אירופה לשמור על צביונם. למי שהדבר מנחם אותו, אפשר להעריך שהראשונים לסבול ממדיניות זו הם אזרחי האיחוד האירופי.

המתנחלים – חיל החלוץ במאבק למוסר וצדק

ישאל הקורא: ומה אני יכול לעשות אל מול כל זה? להתחזק בלימוד תורת אמת, ביישוב הארץ, בעלייה להר הבית בטהרה כהלכה, ובעת הבחירות לבחור בנציגים נאמנים שיוכלו לקדם את העמדות הראויות.

לימוד תורת אמת הוא לימוד שמכוון לתיקון העולם, להגשמת ערכי הצדק והאמת לכלל ולפרט, לישראל ולעמים.

ביישוב הארץ אנו מגשימים את ערכי התורה בפועל. שכן כל הרעיונות היפים שבתורה אינם נחשבים כל עוד אין יהודים שמוכנים להגשימם במסירות נפש. אל מול השקר, האלימות, הטרור ושנאת ישראל, עומדים המתנחלים סביב הר הבית וביהודה ובשומרון, ובעצם קיומם מצהירים קבל העולם שיש עוד אנשי אמת ואמונה, שאינם נכנעים לטרור, לשנאה ולחרמות. שונאיהם מעלילים עליהם את כל העלילות שבעולם, והם נשארים נאמנים לאמונתם וערכיהם, פועלים ומצליחים. אינם מוותרים על הזכות, המצווה והחובה ליישב את הארץ שהנחיל ה' לאבותיהם ולהם, ומנגד אינם רוצים ברעתו של שום ערבי או מוסלמי שמוכן לנהוג בהגינות.

כאשר עם ישראל על ידי לומדי התורה והמתנחלים מצליח לעמוד נגד כל הלחצים ומצליח להרחיב את ההתיישבות ביהודה ושומרון, הוא מעניק לכל הכוחות החיוביים שבעולם אמונה וכוח שלא להיכנע לטרור ולאלימות, ולהיות מוכנים להילחם על הצדק והאמונה. ככל שנתחזק במעשה ההתיישבות והכרת ערכו, כך נועיל לתיקון העולם כולו להילחם ברשעים ולהשתית את חיי החברה והעמים על צדק, מוסר ושלום.

ד"ר ארווינג מוסקוביץ' ז"ל

טור זה מוקדש לעילוי נשמתו של הנדיב הרופא ד"ר ארווין מוסקוביץ', שהיה מהאנשים המיוחדים שזכו לאבחן באופן מדויק את תחלואי החברה המערבית, והבין שהתרופה לתחלואים הללו תבוא מן המקומות הקדושים ביותר, מההתיישבות היהודית סביב הר הבית ומבתי המדרש של תורת ארץ ישראל.הרב אליעזר מלמד

בשר וחלב בפוליטיקה העולמית

על פי העיקרון של איסור בשר וחלב, אסור לערבב כבד וקל, שיקולים גדולים עם קטנים • בעיני הקומוניסטים כל הערכים היו שווים, ולכן הם דחו שיקולים חשובים לטובת השוויון הכלכלי בלבד • בשחרור דרום אפריקה, ערך קיום החיים נדחה מפני תיקון האפליה – ועד היום המוות והפשיעה משתוללים שם • סגן הרמטכ"ל ערבב הריגת יהודים והריגת ערבים, מתוך התעלמות מהפער המוסרי בין שני העמים ביחסם לרצח • השמאל העולמי צריך לוותר על השאלה הקלה יחסית של זכויות הפרט, לשם הצלת העולם מהאיום המוסלמי הכולל

הרעיון שבאיסור עירוב בשר וחלב

בשבוע שעבר התחלתי לפתח את הרעיון העולה מאיסור בישול בשר בחלב, לפיו אסור לערב שיקולים משני סדרי גודל שונים. ננסה עתה להתבונן בנזק הנורא שעירוב שכזה גורם למצבן של אומות.

כדי להבין את העניין כראוי, נחזור להתבונן מעט בייחודיות של איסור זה: בשר לחוד כשר וחלב לחוד כשר, אבל ביחד הם אסורים באיסור חמור במיוחד, שלא זו בלבד שאסור לאוכלם אלא אף אסור לבשלם לנוכרי, ואף אסור ליהנות מהם. עוד הוסיפו חכמים ועשו סייג לאיסור החמור הזה, ואסרו לאכול חלב אחר בשר. ואף אסרו לאדם שאוכל בשר או חלב שיהיה על שולחנו מן המין השני, שמא ישכח ויאכלם יחד. הרי שמצאו חכמים צורך לבצר מאוד את ההפרדה שבין בשר לחלב.

כפי שכתבתי בשבוע שעבר, הבשר הוא מאכל של מבוגרים, והכשרתו מורכבת ומסובכת וכרוכה בשחיטה, ואילו החלב ביסודו מאכל של תינוקות, והכנתו ואכילתו קלות. הבשר מבטא שיקולים קיומיים, גדולים ומורכבים, ואילו החלב מבטא שיקולים קטנים ופשוטים יחסית. כל אחד במקומו טוב וראוי, אבל מי שמערבב אותם משבש את שיקול הדעת והורס את היכולת המוסרית לבחון את העולם לאשורו ולפעול לתיקונו.

תפיסת השוויון של השמאל

אנשי השמאל אוהבים להשוות ולומר: "רצח הוא רצח הוא רצח". וזה לא נכון, יש הבדל בין רצח שנובע מתפיסת עולם שיטתית ונתמך על ידי אוכלוסייה רחבה, לרצח שנובע מפראות אישית שכל החברה מוקיעה

עיקר חטאו של השמאל האידיאולוגי שהוא משווה ומערבב את הכול יחד, שאלות מסדר גודל קטן על תנאי חייו של האדם, עם שאלות גדולות על עצם קיומו לחיים ולמוות, וכן משווה ומערבב שאלות קטנות יחסית על גובה שכר ורווחים עם שאלות קיומיות הנוגעות למניע הבסיסי של האדם ליזום ולפתח.

המניע הראשון הוא כמובן חיובי. יש בעולם עוולות רבות וקשות, יש נצלנים שמרוויחים יותר ממה שמגיע להם, ויש חרוצים שאינם מרוויחים כפי שהיה ראוי להם. אבל הניסיון לפתור את כל הבעיות בנוסחה אחת שמשווה את כולם בזכויותיהם ומצבם הכספי, תוך הוצאת כל המרכיבים שמפריעים לשוויון הפשטני, כדוגמת האמונה, הכישרון האישי והיוזמה החופשית, הוא פתרון פשטני להחריד שתוצאותיו הרות אסון.

כמו בחטא בישול בשר בחלב, שבו הכול מתקלקל, כך מדינות שהיה בהן שלטון מלוכני בעייתי מאוד, קיבלו במקומו דיקטטורה נוראה שפגעה בחייהם ובזכויותיהם הבסיסיות של האנשים לאין ערוך יותר ממה שהיה לפני כן (קלקול הבשר), ופגעה גם ברמת חייהם של כל התושבים (קלקול החלב). כך עדיין קורה בצפון קוריאה.

הניסיון הרוסי והסיני

במשך שנים ארוכות הבשילה ברוסיה התודעה שהניסיון הקומוניסטי הוביל לפגיעה נוראה בחייהם של בני האדם וזכויותיהם, אולם גם בעת היציאה מהקומוניזם חטאו הרוסים בעירוב שיקולים מסדרי גודל שונים. במקום לדאוג תחילה לקיום, לשמור על יציבות שלטונית וחברתית וחיי כלכלה תקינים (בחינת בשר), ובתהליך הדרגתי ומתון ישחררו יותר זכויות אישיות (בחינת חלב), השוו את הכול יחד ויצרו אנדרלמוסיה נוראה. התוצאה של השנים הראשונות הייתה מחרידה: האבטלה גאתה, כל ענפי הייצור התעשייתי והחקלאי התדרדרו לשפל, הפשע השתולל, מיליוני ילדים ונערים נעשו חסרי בית והחלו לשוטט ברחובות ולחפש אוכל ואלכוהול, אנשים חולים לא זכו לטיפול מחוסר תרופות וציוד רפואי. תוחלת החיים ירדה בכעשר שנים. אמנם מבחינה חוקית מצב זכויות האדם היה מצוין, אבל החיים עצמם היו בזבל. כבר יותר מעשר שנים הם מנסים לשקם את הנזק שנגרם ממתן הזכויות המלא והלא מבוקר, וברוב התחומים עדיין לא הצליחו לחזור לרמת החיים הכללית ששררה בברית המועצות בטרם פירוקה.

לעומת זאת, גם בסין הבינו שהשיטה הקומוניסטית נכשלה, אבל הם פועלים בתהליך הדרגתי לשחרור הכלכלה ועול השלטון. תוחלת החיים עולה, הכלכלה מתפתחת, אנשים אינם מתים מרעב, החוק נשמר (הבשר תקין). אמנם מצב זכויות האדם נורא (החלב מקולקל), אבל הוא נמצא בתהליך מתמיד של שיפור מתון, שמגמתו הצמחת מנהיגות שיכולה להביא את המדינה לשגשוג, חופש וחירות על פי המסורת הסינית.

דרום אפריקה

דוגמה נוספת לתוצאות הנוראות של עירוב בשר וחלב אפשר ללמוד מניסיונה של דרום אפריקה. אין ספק שהפליית השחורים שם הייתה נוראה, והיה צריך לפעול במרץ ובתבונה כדי לשפר את מצבם של השחורים עד לשוויון מלא. אולם אסור היה לשכוח שהשלטון הלבן שמר על החוק והסדר, ודאג למזון ובריאות ברמה גבוהה יחסית לכל האוכלוסייה. תיקון ההפליה הוא בבחינת חלב לעומת עצם הקיום שהוא בבחינת בשר.

אולם ארגוני השמאל, מתוך כוונות טובות, עוררו בחמת זעם את כל ארצות המערב להוקיע ולהחרים את דרום אפריקה. כאשר טענו נגדם ששינוי חריף יפגע בעצם קיומו של המשטר המאורגן והאחראי, בבחינת מה שאמרו חכמים "הווי מתפלל לשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (עבודה זרה ד, א), השיבו: שום דבר לא מצדיק קיפוח והפליה, וחובה על כל אדם מוסרי ללחום נגדם בכל הכוח כדי לשנות מיד ומן היסוד את מצבם המשפטי של השחורים. הם בישלו בשר בחלב. את התוצאות הנוראות סיכם כאן עדי גרסיאל בטורו ('בשבע', ט' טבת תשע"ד):

מדי יום נרצחים בדרום אפריקה כ 50 בני אדם. משמעות הדבר היא שבשלושה ימים נקטלים שם יותר בני אדם מאשר בישראל במשך שנה. וגם כאשר משווים את הנתונים לפי גודל האוכלוסיות (בדרא"פ כ 53 מיליון תושבים) התוצאה עגומה: שכיחות מעשי הרצח שם גדולה פי 15 מאשר בישראל. בסקר שנערך לפני ארבע שנים, הודו רבע מהגברים כי השתתפו באונס. על פי אחת ההערכות, מתרחשים במדינה כחצי מיליון מקרי אונס מדי שנה. מגפת איידס משתוללת שם עד שכ-5.5 מיליון תושבים חולים או נשאי איידס. מצב האבטלה עגום: 28% מכוח העבודה בדרום אפריקה מובטל (כ-50 אחוז מהצעירים אינם עובדים). הפשע המשתולל גרם לעזיבה המונית של כמיליון לבנים. רבים מאלה שנותרו, כולל יהודי המדינה, מתגוררים במתחמים מבוצרים ובשכונות סגורות.

תוחלת החיים בדרום אפריקה ירדה במשך עשרים שנה בכ 15 שנה בממוצע. בשנת 1992, השנה האחרונה לאפרטהייד, תוחלת החיים של כלל האוכלוסייה עמדה על 64.5, עשרים שנה לאחר מכן עמדה על 49.5. מקום אחד לפני האחרון מתוך יותר מ 220 מדינות.

כולם סבלו ועדיין סובלים מהחלת חוקי השוויון באופן לא מבוקר, אולם השחורים ניזוקו יותר מהלבנים. היה צריך לשמור תחילה על קיום החיים והסדר למרות כל הבעיות הקשות (בחינת בשר), ובמקביל לפעול בהדרגה להטבת תנאיהם וזכויותיהם של השחורים (בחינת חלב).

דברי התועבה של סגן הרמטכ"ל

גם דבריו של סגן הרמטכ"ל ביום השואה, לפיהם הוא רואה בחברה הישראלית תהליכים שמזכירים את השנים שלפני השואה, חטאו בעירוב בשר בחלב. אפשר לבקר תופעות שונות בחברה הישראלית, אבל להשוותן לגרמניה הנאצית הוא חטא נורא.

איך אפשר להשוות או למצוא דמיון בין התפיסה הנאצית שטענה שצריך להכחיד עם שלם מהעולם ולשעבד עמים רבים, קבעה עמדות מרושעות אלה בחקיקה ואף גייסה למלחמה על כך את העם הגרמני וגרורותיו – למצבו של עם ישראל שנמצא כבר מאה שנים במלחמה קיומית עם האויב הערבי, ובתוך כך יש מעת לעת יחידים שעוברים על החוק ומבצעים חטאים ופשעים כנגד הערבים.

אנשי השמאל אוהבים להשוות ולומר: "רצח הוא רצח הוא רצח". וזה לא נכון, יש הבדל בין רצח שנובע מתפיסת עולם שיטתית ונתמך על ידי אוכלוסייה רחבה, לרצח שנובע מפראות אישית שכל החברה מוקיעה.

התהום המוסרית שבין ישראל לערבים

לא ייאמן הפער שבין מצב הציבור הישראלי לערבי. המנהיגים המקובלים אצל הערבים כמתונים (הרש"פ) מעניקים קצבאות למשפחות המחבלים וקוראים כיכרות ורחובות על שמם. מרכיבים מרכזיים בחברה הערבית תומכים בחלקים מהאידיאולוגיה הנאצית. המופתי שהפך אצלם לדמות מופת התגייס בלהט לטובת הנאצים, וביקש בפגישתו עם היטלר ימ"ש, שכאשר גרמניה תכבוש את הארץ, יעניקו לערבים את הזכות לרצוח ולהשמיד את כל היהודים. לעומת זאת בחברה הישראלית אין שום ציבור שתומך ברצח ערבים שלא במסגרת הצבא ובמלחמת מגן.

ואף על פי כן סגן הרמטכ"ל הוציא מפיו את דברי הבלע הללו. הוא כנראה רגיל לקרוא דברים מתועבים אלה בעיתון 'הארץ', עד שנעשו שגורים בפיו, בלי לתת את דעתו למשמעותם האיומה, וכך הם יצאו ממנו באותו נאום. אילו היה מבין את חומרת דבריו, היה מבין שעליו להתנצל ולהתפטר, או לכל הפחות להתחרט ולהתנצל באופן פומבי ומלא בפני העם היהודי.

טעות השמאל ביחס לאסלאם

העולם ניצב כיום בפני איום חמור הנשקף מהאקטיביזם המוסלמי, האידיאולוגי והאלים. כדי להתמודד עמו כראוי, צריך להבין שמדובר בהתנגשות תרבותית כוללת, שמצריכה התייחסות שדומה במידה מסוימת לחוקים לעת חירום. אולם עדיין הוגי הדעות השמאליים משווים ומערבבים את היחס לאיום כולל עם היחס לפשעים פרטיים, וכך הניסיון לשמור על זכויות הפרט של המוסלמים פוגע ביכולת המערב והכוחות המתונים באסלאם ללחום ולבלום את האסלאם הקיצוני, והכול נפגע ומתקלקל. לוחמי האסלאם מתחזקים מכך להמשיך לחבל, לפגוע, להרוס ולהחריב, ובינתיים גם תנאי החיים וזכויות הפרט בכל הארצות נפגעים, זה מתחיל בארצות האסלאם ומתפשט עם נחשולי ההגירה גם לארצות המערב.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד