איך להתחתן צעירים ולהסתדר בחיים

מכתב מאמא בעניין הקביעה שיש להינשא לכל המאוחר עד גיל עשרים וארבע • האם בחור שלומד בישיבה ומשרת בצבא יכול להקים משפחה בגיל צעיר בלי שהעול הכלכלי ייפול על ההורים? • מי שאינו יודע בבירור שהוא מתאים לחינוך או לרבנות, צריך מיד בתום מסלול ההסדר להתחיל ללמוד מקצוע • תשובה לאם: מצוותם של ההורים ואחריות החברה כולה לסייע לצעירים לשלב נישואין עם לימודי מקצוע • מצוקתן של נשים גרושות דתיות אשר סובלות מסטיגמה שלילית ומתקשות למצוא בן זוג לאחר שעברו את גיל הפוריות

ענייני חתונה

לפני כחודש וחצי עסקתי במצוות החתונה, והרחבתי בבירור ההלכה שחייב אדם להתחתן עד גיל עשרים כדי לקיים את מצוות הנישואין ומצוות פרו ורבו, ושזמנינו מוגדר כשעת הדחק, שמותר בה לכתחילה לדחות את המצווה עד גיל עשרים וארבע. אמנם אין כוונת המצווה לחייב אדם להתחתן עם בת זוג שאינה מתאימה בעיניו, אלא לחייבו להשתדל מאוד להתחתן עד גיל עשרים וארבע.

בעקבות מאמרים אלו הגיעו תגובות רבות, ומתוכן אציג תגובה חשובה שיוצאת מלב אוהב, דואג ואחראי. כמדומה שהדיון בה יכול להועיל לרבים.

תגובה מאמא

מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת אחר כך, כשהילדים יגיעו לפרקם, שאז צריכים ההורים לעודד אותם להתחתן ולסייע להם בעצה ובעזרה כספית, ובזה הם שותפים בהמשכת הדורות. ונראה שכיום, חלק משמעותי מהעזרה של ההורים צריך להיות מכוון כדי להקל על ילדיהם לעמוד באתגר הגדול המשלב יחד נישואין עם לימודים מקצועיים

שלום רב, כבוד הרב. אני מתארת לעצמי שבעקבות המאמר על גיל הנישואין הרוחות סערו בשבת בבתים רבים. כאמא לבנים ובנות בגיל המדובר פחות או יותר (חלקם נשואים וחלקם לא), אני רוצה להתמקד בגיל הנישואין המומלץ.

ציטטת מדבריהם של חכמים, הרמב"ם וכו', המדגישים שעל הבחור להתכונן היטב לאתגר הנישואין: ללמוד תורה וגם ללמוד מקצוע, כדי שיוכל לפרנס את משפחתו. ועם זאת כתבת שבימינו אפשר לדחות את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע, משום שההכנות אורכות יותר זמן, ומצוות השירות בצבא מעכבת.

לא הצלחתי להבין כיצד עד גיל עשרים וארבע הבחור גם יבנה את עצמו מבחינה תורנית, גם ישרת בצבא (ואפילו שירות מקוצר), וגם ילמד מקצוע בכדי שיוכל לפרנס את משפחתו (כפי שהוא מתחייב בשטר הכתובה!).

בפועל, הבחורים הנאמנים לדברי הרבנים בישיבות השונות, נשארים ללמוד בישיבה ולבנות את עצמם תוך דחיית השירות הצבאי, ומתחתנים בגיל צעיר – במקרה הטוב לאחר שירות בצבא, ובמקרים רבים לפני שירות או תוך כדי שירות (שזו גם כן בעיה מבחינת האישה). רק לאחר מכן הם לומדים מקצוע, בממוצע במשך כשלוש שנים.

אם הכול בסדר, הנשים נכנסות מיד להיריון – כי אסור לדחות, ומתקשות לסיים את לימודיהן או למצוא עבודה לפרנסת המשפחה. ומי אמור לפרנס את הזוג הצעיר וילדיהם? במקרים רבים אנו, ההורים, צריכים לתמוך תמיכה נכבדה וקבועה, במשך שנים רבות!

אי אפשר לעודד את הצעירים והצעירות להינשא בגיל צעיר ולא לדחות את מצוות "פרו ורבו", מבלי להתייחס בפירוט להשלכות הנובעות מכך. העובדה היא שרוב גדול מאוד מקרב הזוגות הצעירים, פשוט סומכים מלכתחילה על תמיכתם הכלכלית הקבועה של ההורים, משום שאין להם מקור פרנסה אחר!

ברור שזהו מצב לא בריא מכל הבחינות, וברור שלא כל המשפחות מסוגלות לתמוך בכל ילדיהן הנשואים, וזה לא צריך להיות הפתרון האידיאלי למצב.

לעניות דעתי, הניסוח של ההוראה, או ההלכה, צריך להתמתן קצת. אי אפשר "לזרוק את הבחור למים" לכל המאוחר בגיל עשרים וארבע בתקווה שיסתדר בעז"ה, ובידיעה שהוא בעצם לא מסוגל לפרנס את משפחתו.

הרבנים צריכים להתייחס גם לנושא עול הפרנסה ורכישת המקצוע, והכנת הבחור לחיי המשפחה באופן נרחב.

תשובה

אני מסכים עם עיקר טענותייך, אבל מסקנתי היא שבתוך המציאות המורכבת הזאת צריכים לפלס דרך לקיום דברי חכמים.

למשל, לגבי לימודים בישיבה: מי שאינו יודע בבירור שהוא מתאים לחינוך או לרבנות, צריך מיד בתום מסלול ההסדר להתחיל ללמוד מקצוע. אגב, אצלנו בישיבה לא מאפשרים לבחורים להמשיך ללמוד מעבר לכך בישיבה. לשם כך יצרנו את תוכנית 'שילובים' שבה לומדים לימודים אקדמיים מלאים באחת האוניברסיטאות, ובמקביל משלבים לימוד של כמה שעות בכל יום בישיבה, ועל כך מקבלים התלמידים מלגה שמסייעת לקיומם בשנות הלימודים.

מנגד, כאשר אין משתדלים להתחתן בגיל שקבעו חכמים, רבים נכנסים לקשיים עצומים במציאת בת זוג, ומתעכבים שנים רבות מעל ומעבר למה שתכננו, ולבסוף מתחתנים עם הרבה פחות התלהבות, שמחה ואהבה. כי הגיל המתאים לנישואין הוא הגיל הצעיר (השבוע אשתי העבירה שיחה למאות הורים ואנשים שקיבלו על עצמם לעזור לרווקים להתחתן. הסיפורים העצובים שהיא שמעה לאחר שיחתה, מוכיחים מתוך כאב וייסורים עד כמה צדקו חכמים שקבעו שצריך להתחתן בגיל צעיר).

אמנם הקשיים שהועלו במכתבך נכונים, ולשם כך כדאי לקרוא כמה סעיפים מספרי 'שמחת הבית וברכתו', שבהם התייחסתי לסוגיה זו. ואצטט כאן מקצתם.

מצוות הצעירים, ההורים והחברה

מצוות הנישואין מציבה כיום בפני הצעירים, ההורים והחברה אתגר גדול. בתוך שנים ספורות עליהם לבסס את תפיסת עולמם התורנית, לרכוש מקצוע מתאים לכישרונם ולהקים משפחה, כאשר הבנים נדרשים גם לשרת בצבא ולהרבות יותר בלימוד תורה.

החובה הראשונה מוטלת על הצעירים, שצריכים לתכנן היטב את דרכם, שלא יאבדו זמן בשנים היקרות הללו. שכן גם לאחר שהגדרנו את זמננו כשעת הדחק, שבה מותר לדחות את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע – המבזבז את זמנו בשנים הללו דוחה את קיום המצווה. לפיכך, חובה על הצעירים לפלס לעצמם את הדרך שבה יוכלו לשלב את כל הערכים יחד: להינשא בגיל צעיר, ועם זאת לרכוש מקצוע שהולם את כישרונם, כדי שיוכלו לפרנס את משפחתם ולתרום ליישובו של עולם.

החובה השנייה מוטלת על ההורים, וכפי שאמרו חכמים (קידושין כט, א; ל, ב) שחובה על ההורים להשיא את ילדיהם, שנאמר: "קחו נשים והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות" (ירמיה כט, ו). כלומר, מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת אחר כך, כשהילדים יגיעו לפרקם, שאז צריכים ההורים לעודד אותם להתחתן ולסייע להם בעצה ובעזרה כספית, ובזה הם שותפים בהמשכת הדורות. והורו חכמים להורים להקדיש כעשירית מנכסיהם לחתונת כל אחד מילדיהם. ונראה שכיום, חלק משמעותי מהעזרה של ההורים צריך להיות מכוון כדי להקל על ילדיהם לעמוד באתגר הגדול המשלב יחד נישואין עם לימודים מקצועיים.

גם החברה ככלל מחויבת ליצור בעבור הצעירים את התנאים הטובים ביותר לקיום מצוות הנישואין בזמנה. לשם כך צריך לייעל ככל האפשר את לימודי המקצוע, לסייע לצעירים במציאת פתרונות דיור ומעונות במחירים סבירים, ולהקדים ככל האפשר את לימודי המקצוע של הנשים, כדי שבשנים הראשונות יוכלו לסייע יותר בפרנסת המשפחה.

חשוב לדעת, שיחד עם הקשיים שהחיים המודרניים מציבים, יש בהם גם פתרונות. אמנם לימודי המקצוע נעשו ארוכים יותר, אולם מנגד – ההשקעה בהם משתלמת, ולכן הבנקים מוכנים להעניק להם הלוואות שתשלומיהן יגיעו לאחר תחילת העבודה.

אלו מקצת הדברים ששלחתי לאם.

תגובת האם

כבוד הרב, תודה רבה על תשובתך המפורטת! החידוש הגדול, לגביי, הוא בחובת ההורים לעזור.

סיפרת לגבי הישיבה שלך, אולם ברוב הישיבות המצב שונה, לצערנו. הרבה בחורים לומדים בישיבות גבוהות ציוניות, שם כל בחור מתגייס בזמן אחר.

בנוסף לכך ברוב הישיבות, גם בישיבות ההסדר, ישנה אפשרות לבחורים להמשיך ללמוד בישיבה כאוות נפשם, גם לאחר שיעור ה', ורבים עושים זאת בעידוד הרבנים, במקום ללמוד מקצוע (שמעתי תירוץ מעניין של בחור שטרם התחתן, שהוא לא רוצה להגיע לאקדמיה ולחברה המעורבת כשהוא רווק…).

תודה רבה ויישר כוח.

מכתב כואב על זיווגן של גרושות

שלום לכבוד הרב. הנני עוקבת בשמחה מדי שבוע אחר דבריך המאירים את הנפש. לאחרונה עסקת בהרחבה בזיווגם של צעירים, ורציתי לעורר את תשומת הלב לבעיה כאובה: זיווגן של נשים גרושות בגיל חמישים.

על הגרושות הדתיות יש סטיגמה שהן נשים לא ראויות ולא אמינות, וחבל. לא כולנו בגדנו או התנהגנו בחוסר צניעות. בגלל איסור לשון הרע הסיבות לגירושין לא מתפרסמות, וכך רבים אינם יודעים שיש בעלים מכים ומתעללים ומשפילים, וקצרה יד הרבנים מלהושיע. הבעיה נעשית עוד יותר כאובה כאשר אנו, הנשים שכבר אינן צעירות כל כך, מחפשות בן זוג ראוי שאיתו נוכל להזדקן בכבוד.

ניסיתי לקיים בניין שלם לתפארת, אבל הוא לא אהב אותי כגופו ולא כיבד אותי יותר מגופו והברכה לא הייתה מצויה. השיח היה אלים ומזלזל, והעצב שרר במשפחתנו.

לדאבוננו כבר איננו יכולות להיות עזר למצוות פרו ורבו, והיא אשר מכשילה אותנו בדרך לאושר. רוב הגברים מעדיפים נשים צעירות מהם בכמעט עשר שנים.

אמרו חכמים: "כל המגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". אני אחת מאותן הנשים שמזילים עליהן דמעות, ואני ממשיכה להזיל דמעות בשל ניכור החברה שממנה ינקתי ערכים ואמונה שלמה. ועדיין נותרה בי תקווה שלא ישפטו אותנו לרעה, שתינתן לנו הזדמנות נוספת.

נזקקתי לאומץ רב כדי להציל את נפשי ונפש ילדיי. בחסדי שמיים יצאתי לגאולה מבית כלאי, ולא אומר עוד "א לי א לי למה עזבתני" אלא "ארוממך ה' כי דיליתני". ואין בי עצב כי אם שמחה על שזכיתי לברך גם על הרעה. אבל עתה אני כל כך רוצה לגמול טוב, להיות עזר כנגדו. להקים בית שתשרה בו אהבה, אחווה, שלום ורעות. שנזכה להקים בניין שלם מחורבות ירושלים במהרה בימינו אמן.

האם כבוד הרב יכול לעודד ולהשיא עצה, ואולי אף לעזור להרגיע את חשש הגברים מהגרושות הדתיות, שכל רצונן לפתוח דף חדש ולהקים בית שלם ומבורך?
__
לצערי אין בידי עצה מועילה. אולי פרסום מכתב זה יעורר לבבות ויעלה כתפילה למען כל הבודדים הנכספים לבנות זוגיות באהבה, קדושה ושמחה.

לעקור את הטרור משורשיו האסלאמיים

הטרור האסלאמי כבר הפך לשגרה, אבל במערב לא מבינים את שורשיו • חכמי המערב מתכחשים לכמיהה האנושית לחיי אמונה מלאים תוכן וחזון אידיאלי • מרכזיותם של הכוח והכבוד באמונת האסלאם והשפעותיהם החברתיות והתרבותיות • מצוות הג'יהאד כביטוי לעוצמת שלטונו של הא ל • המוסלמי רשאי להניח את נשקו רק כאשר אין לו סיכוי לנצח • קצבאות הרווחה מתפרשות כמס שהכופרים צריכים לשלם למוסלמים • כך מדינת ישראל מעודדת אורח חיים מוסלמי נצלני • האם אירופה תצליח לעשות תשובה ולהשתחרר משנאת היהודים?

הטרור המוסלמי

רצח היהודים הקדושים בפריז רק מפני היותם יהודים, מעורר את הצורך להתייחס אל המצב החברתי-דתי שמחולל את הפיגועים המזוויעים הללו.

המתח הגובר בין המערב למוסלמים

הדרך היחידה לפטור את המוסלמי מחובת המלחמה היא ליצור מצב שבו לא תהיה בידו שום יכולת וסיכוי להצליח. רק אז מבחינת הדין המוסלמי הוא פטור מהכורח לנהל מלחמה. אז עליו להמתין שנים ודורות, תוך הבטחה פנימית שכאשר תבוא שעת הכושר, הוא ישוב להילחם

לא היה חידוש בפיגועי הטרור בצרפת זולת מקום התרחשותם, בלבה של אירופה – בפריז. כבר שנים שטרוריסטים מוסלמים רוצחים מאות ואלפי אנשים מדי חודש. הם רוצחים בני דתות אחרות, ועוד יותר מזה – בני פלגים יריבים באסלאם. מספר הנרצחים עולה בהתמדה ומתפשט לעוד ועוד ארצות. אולם מנהיגי המדינות החזקות במערב, למרות הזעזוע, מפטירים כאשתקד. מדובר לדעתם באנשים מתוסכלים ומעורערים בנפשם שאין להם פרנסה, או ב"עם" עשוק שתובע את "זכויותיו" מהיהודים שכבשו את מולדתו. הם מתעלמים מהשנאה הצרופה שמוסלמים מביעים בגלוי – כלפי המערב ככלל וכלפי ישראל בפרט.

הביקורת על עמדת המערב ומומחיו

חכמי המערב מאמינים שכל האנשים רוצים להיות כמותם. ואלה שלא יודעים על כך, זה רק משום שהם נמצאים עדיין בדרגת התפתחות נמוכה, ותהליך ההתקדמות יוביל אותם בהכרח לתפיסה המערבית, לפיה כל בני האדם רוצים חופש, רווחה חומרית וחירות לבחור בדת או בתחביב אחר שמוצא חן בעיניהם.

היתרון הטכנולוגי והכלכלי שהשיגו חכמי המערב (בזכות תרומות משמעותית של יהודים), מפריע להם להבין את כמיהותיו העמוקות של האדם לחיים מלאי תוכן וחזון אידיאלי שמבוססים על אמונה. שפע המותרות יוצר מעין מסך שמסתיר מעיניהם את הלבה הרותחת במעמקי נשמתו ותהומות נפשו של האדם, שיכולה להתפרץ לכיוון שלילי של קנאות, הרס ושנאה, ומנגד – לכיוון חיובי של אמונה, בנייה ותיקון. לכן הם מתקשים להבין את המניעים של אויביהם ויריביהם. לא פחות חמור, הם גם לא מצליחים לנתח את שורשי המשברים שפוקדים את ארצותיהם, שבאים לידי ביטוי באובדן זהות, פירוק המשפחה ומשברים קשים בחינוך הילדים.

דת האסלאם

הכול מתחיל מהתפיסה הדתית האסלאמית, אשר רואה את הא ל כגיבור כול יכול, שהכול צריכים להיכנע לפניו ולקבל באופן מוחלט את מרותו. מתוך חמש המצוות העיקריות של האסלאם, ארבע עוסקות במישרין בכבוד הא-ל ובכניעה כלפיו:
א) קבלת האמונה בו.
ב) התפילה אליו חמש פעמים ביום, כאשר עיקרה כריעה ואמירת שבעה פסוקים 17 פעמים, שבהם משבחים את אללה ומקבלים את אדנותו.
ג) צום הרמדאן.
ד) העלייה למכה (המצווה הנוספת היא מתן צדקה לעניים, שגם היא מבטאת שהכסף הוא של אללה ולא של האדם).

גם השבח וההודאה לאללה הם מתוך יחס של כניעה וכבוד.

השפעתה על היחסים בין אנשים

עמדה זו מקרינה על כל מערכות היחסים הבין-אישיות, שמבוססות על כבוד. האישה חייבת לכבד מאוד את בעלה, וגם הבעל חייב לדאוג לאשתו, לפרנס אותה ולהגן עליה, וזהו כבודו. כמובן שגם הילדים חייבים לשמור על כבוד הוריהם. גם היחסים שבין אדם לחברו מבוססים על כבוד רב, שמתוכו מגיעים לנדיבות אצילית, שנותנת מקום לרעות ואחווה.

מכיוון שהכבוד חשוב כל כך, עלבון הוא דבר בלתי נסבל שמערער את תשתית הקיום, ומוכרחים להגיב עליו בחומרה יתרה, עד הביטוי השגור והמחריד של "רצח על כבוד המשפחה".

מכיוון שהכוח והשלטון תופס מקום מרכזי, ממילא שליט שלא נודע כחזק ואף אכזר, אינו יכול לשרוד בתרבות המוסלמית. לכן השיטה הדמוקרטית אינה מסוגלת להעניק יציבות לארצות האסלאם. השלטון האידיאלי בעבורם הוא שלטון סמכותי (אוטוריטרי) אשר פורש חסות ומעניק כבוד לכל נתיניו, כאב רחום שדואג לרווחת בניו.

האסלאם דת לוחמת

יש באסלאם גם צדדים חיוביים, אבל אנחנו עוסקים עתה בצדדים הקשים. לאחר חמש מצוות האסלאם העיקריות, המצווה הבאה בחשיבותה היא הג'יהאד. נאמני אללה צריכים להידמות אליו, ללכת בדרכו, לנהוג כמותו בגבורה, ולהכניע בכוח את מי שאינם נכנעים למרותו. "דין מוחמד בסיִף"!

לכוח ולחרב ישנו מעמד מרכזי בדת המוסלמית. הם מדגישים את כוחה הממשי של הדת, ומעצימים את גדולתו וכבודו של אללה בכך שהם משליטים את אמונתו על כל בני האדם. גם קריאות המואזין ברמקול ביום ובלילה הן ביטוי להשלטת הדת על המרחב, הן כלפי המאמינים עצמם והן כלפי זולתם.

לא במקרה הצליחו הערבים להשליט את האסלאם על עמים רבים, עד שכיום כמיליארד וארבע מאות מיליון בני אדם מאמינים בו. הצופן הגנטי של האסלאם מכוון למלחמה נחושה להשלטת דת מוחמד בחרב על כל העולם. הכול כשר לשם כך. והעמים הנכבשים הבינו זאת והעדיפו להתאסלם מאשר למות.

אמנם כל העמים הגיעו להישגים על ידי מלחמות וניצחונות, אולם שלא כמו בתרבויות אחרות, העיקרון של פשרה אינו מקובל באסלאם – במיוחד לא פשרה על אדמות. פשרה היא ביטוי לחולשה, ואילו המוסלמי חייב לייצג את גבורתו וחוזקו של אללה, ועליו להחזיק תמיד בחרב כדי להיות מוכן להמשך המלחמה להשלטת הדת על כל העולם.

כאשר ברור למוסלמי שאין בידו כוח לנצח את האויב, מותר לו לעשות הפסקת אש, 'תהדייה', שבה הוא צריך להתכונן להמשך מלחמת הדת. עמדה זו מבוססת על התנהגותו של נביאם מוחמד, במיוחד כלפי שבט קורייש.

כיצד להתמודד עם האיום המוסלמי

הדרך היחידה לפטור את המוסלמי מחובת המלחמה היא ליצור מצב שבו הוא יהיה אנוס לגמרי, שלא תהיה בידו שום יכולת וסיכוי להצליח. רק אז מבחינת הדין המוסלמי הוא פטור מהכורח לנהל מלחמה. אז עליו להמתין שנים ודורות, תוך הבטחה פנימית שכאשר תבוא שעת הכושר, ישוב להילחם.

לעומת זאת, כל ניסיון של פשרה עם האסלאם יוביל בהכרח להמשך הטרור והמלחמה, מפני שהוא נתפס כחולשה. שכן לפי התרבות המוסלמית, אילו היה למדינות המערב כוח לנצח את המוסלמים, לא ייתכן שהיו מבקשות פשרה. אין זאת אלא שהן מתקשות לעמוד מול התקפות הגבורה של מאמיני אללה, השהידים המהוללים, וממילא קרוב יום נפילתן. כך גם בנוגע לישראל, כל ניסיון לפשרה או הצבת "אופק מדיני", נוטע בהם תקוות שאפשר לנצחה, ומעודד את הטרור והמלחמה.

כל מי שחפץ בשקט ושלווה ביחסיו עם המוסלמים, חייב להביס אותם תחילה, ואחר כך להימנע מכל דיבורים על שלום, ולשאוף להפסקת אש יציבה תוך ניהול יחסים מכובדים.

מדיניות הרווחה מזיקה

כהמשך לנושא שעסקתי בו בפעמים הקודמות, גם מדיניות הרווחה המקובלת במדינות המערב נתפסת אצל מאמיני האסלאם כחולשה שמעודדת לוחמנות. לתפיסתם, נוצרים שלא קיבלו על עצמם את דת האסלאם חייבים לשלם מס גבוה למוסלמים השליטים – מס שבין השאר נועד לבטא את עליונות האסלאם. לכן לרבים מהמוסלמים אין הכרת תודה על קצבאות הילדים והבטחת ההכנסה שהם מקבלים במדינות המערב, שהרי הם נעלים מהנוצרים וזכאים לקבל מהם מס. זה הצידוק הדתי לתביעה להגדיל את הקצבאות ולהתמרמרות על הפחתתן.

מדיניות השמאל יוצרת אנשים כפויי טובה

זאת בנוסף לבעיה הבסיסית, שהעמדה של תנועות השמאל, לפיה המדינה חייבת לדאוג לרווחתם של כל בני האדם הנמצאים בשטחה, משחיתה את מצבם המוסרי של מקבלי הקצבאות בכך שהיא עושה אותם כפויי טובה.

העונש שהוטל על האדם הראשון לעבוד קשה לפרנסתו, מתקן את חטאו והופך אותו לאדם טוב שמבין את ערך העבודה והיצירה, ועל ידי אחריותו וחריצותו לפרנסתו הוא נעשה שותף עם הקב"ה בתיקון העולם. לעומת זאת, כאשר קצבאות הילדים והרווחה מאפשרות לרבים מבני החברה המוסלמית בצרפת לקיים רמת חיים גבוהה יותר מאשר בארצות מוצאם בלי עמל ואחריות, הם נעשים נצלנים וכפויי טובה. וכדי שהמצפון לא ייסר אותם, הם נאלצים לשנוא ולהטיח האשמות באלה שמעניקים להם את הקצבאות על שאינם מכבדים אותם ואת נביאם כראוי, וגם אינם מעניקים להם עוד קצבאות.

המשבר באסלאם

בכל העולם האסלאם נמצא במשבר, תסכול וירידה. הדבר בא לידי ביטוי בירידה עצומה בפריון. הטרור מבטא ניסיון להיחלץ מהמשבר, וניסיונות הפיוס והפשרה של המערב מוסיפים דלק לתבערה. בכל אופן, בארצות מובילות כמו איראן וטורקיה, האוכלוסייה כבר מתכווצת, מפני שאישה ממוצעת יולדת פחות משני ילדים. ארצות המערב הן מהמקומות היחידים שבהם אוכלוסיית המוסלמים גדלה, בזכות קצבאות הילדים.

כך גם קרה בישראל, בעת שקצבאות הילדים היו גדולות במיוחד. וכפי שקורה גם היום במידה פחותה בעזרת קצבאות אחרות. דוגמה לאיוולת בוטה שנהוגה כאן, היא הענקת קצבה של כאלף וחמש מאות שקלים לכל ילד של אישה גרושה שבית המשפט פסק שאבי ילדיה אינו מסוגל לשלם לה מזונות. כך קורה שמדינת ישראל מעודדת ריבוי נשים במגזר הערבי והבדואי, שבעליהן מגרשים אותן באופן פיקטיבי, כדי להתפרנס מהקצבאות המוגדלות בעבור ילדיהן ובעבור זה שנשותיהן הגרושות כביכול מוכרות כאימהות חד הוריות. הכסף הזה חוזר כמובן אל הבעל הנכבד, שזוכה בעזרת האיוולת של מדינת ישראל לקיים אורח חיים מוסלמי נצלני למהדרין. ורק נשאר עוד להודות לו אם הוא מסתפק בכך ואינו שולח ידו בטרור.

תשובת אירופה

לאחר הרציחות הנוראות שהאירופים חוללו במשך מאות שנים בשם הלאומנות והדת, ובמיוחד כלפי היהודים, רבים משוחרי המוסר באירופה נוטים לקצה השני, השמאלי, הדוגל בשוויון זכויות מוחלט. ושוב, ראו זה פלא, גם מתוך עמדתם זו הם מאשימים את היהודים. האנטישמיות הישנה חוזרת ומתגלה. אם אירופה רוצה לחזור בתשובה, עליה להתחרט באמת על פשע השנאה כלפי היהודים, ולהכיר ליהודים טובה על תרומתם לאנושות. גם הנוצרים צריכים להתעטף בענווה ותודה כלפי היהדות. רק תיקון זה יעשה אותם מוסריים באמת.

מדינת רווחה על פי התורה

חשיבות המצוות החברתיות

האהבה והדאגה לזולת היא יסוד היסודות בתורה, וכפי שאמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם). מתוך כך מצווה גדולה לעזור למי שנמצא במצוקה, ולכן מצוות הצדקה לעני היא מהמצוות החשובות שבתורה. אמרו חכמים: שקולה צדקה כנגד כל המצוות (ב"ב ט, א), והמעלים עיניו מהצדקה כאילו עובד עבודה זרה (ב"ב י, א).

בניגוד לעמדת השמאל

ממצוות היובל יש ללמוד שכמו שהקרקעות צריכות להיות מחולקות לכולם בשווה, כך גם כל משאבי הטבע – המים, המחצבים, הגז, הנפט וכו' – שייכים לכל ישראל בשווה. את ההכנסות ממשאבים אלה צריך להשקיע בחינוך איכותי לכול. זו התשתית השוויונית שמאפשרת לכל אדם לדאוג לעצמו לפי חריצותו וכישרונו

אולם הבדל עמוק ישנו בין עמדת התורה לעמדותיהן של תנועות השמאל החילוניות. תנועות השמאל נשענות על התשתית הרעיונית של הקומוניזם והסוציאליזם, שלפיה כל הרכוש והכסף שייכים לכולם בשווה. וגם כשהם כבר מודים שהרעיון הקומוניסטי פשט את הרגל מבחינה כלכלית, הם עדיין מאמינים במעמדו המוסרי, ועל כן לתפיסתם, לכל אדם יש זכות טבעית לחיות ברווחה יחסית על פי המקובל בחברה. אם למשל לרוב האנשים יש דירות בערים מרכזיות, זכותו של כל אזרח לתבוע מהחברה שתדאג שגם לו תהיה שם דירה. וכן לגבי אוכל, ביגוד, רפואה, חינוך ומשחקים לילדים – זכותו לתבוע מהחברה שתדאג שגם לו יהיה מה שיש לרוב החברה. ואם החברה לא דאגה לכך, הרי שהיא אשמה במצבם של העניים ועליה להתבייש בכך. אין זה משנה מה הסיבה למצבם, שום תירוץ לא יעמוד בפני ההאשמה המוטחת בחברה על כך שיש בקרבה עניים. מפני שכעיקרון העושר שייך לכולם בשווה, וכל זמן שיש בחברה אנשים רבים שחיים ברווחה יחסית, הם נחשבים כמי שעושקים את העניים וחיים על חשבונם.

העמדה התורנית

לעומת זאת, על פי הדרכת התורה, האדם ובכלל זה העני הוא האחראי הראשון למצבו. ורק כשהוא משתדל לדאוג לעצמו ואינו יכול להתפרנס מפני מחלתו או זקנותו וכיוצא בזה, רק אז חובה לעזור לו כדי לספק את כל צרכיו. ואף חובה זו אינה מוטלת על כל החברה כאחד, אלא היא מתרחבת מעגלים מעגלים, מהמעגל המשפחתי הקרוב עד לכלל החברה.

שיטה זו היא מוסרית יותר, מפני שהבחירה החופשית והאחריות האישית היא יסוד קיומו המוסרי של האדם בעולם. אם יבחר בטוב – יזכה לחיים טובים בעולם הזה ובעולם הבא, ואם יבחר ברע – ייענש בזה ובבא. וכך גם ביחס לכסף ולרכוש. אם יתעצל – יהיה עני, ואם יהיה חרוץ – יקצור את פרי עמלו.

שיטה זו גם יעילה, מפני שהיא מחנכת את האדם להיות אחראי וחרוץ, והיא מעודדת תחרות שמעודדת את הצמיחה הכלכלית, שמסייעת בסופו של דבר לעניים. בנוסף לכך, זו גם הדרך היפה ביותר לעזור לעניים, שכן המדרגה הגבוהה ביותר של צדקה היא לעזור לעני לעמוד על רגליו בלי להזדקק לתרומות וקצבאות.

לעומת זאת, שיטות השמאל אף פעם לא עוזרות, מפני שהן מקבעות את העוני ושומטות מהעני את המוטיבציה לקחת אחריות על מצבו ולהתקדם בכוחות עצמו. ומאידך, על ידי העלאת מיסים מתמדת, הן מענישות את העשירים, את היזמים והחרוצים, ומפריעות להם להמשיך לפעול למען פיתוח הכלכלה.

השוויון בתורה

אמנם יש בתורה מצווה יסודית שמבטאת את השוויון שבין כל האנשים, והיא מצוות היובל. לפי מצווה זו כל הקרקעות בארץ מחולקות לכל עם ישראל בשווה, וגם מי שנאלץ מחמת עוניו למכור את שדהו, בהגיע שנת היובל תחזור השדה אליו או ליורשיו ללא תמורה.

ראוי ללמוד ממצווה זו שכמו שהקרקעות צריכות להיות מחולקות לכולם בשווה, כך גם כל משאבי הטבע שייכים לכל ישראל בשווה. ובכללם – האוויר, המים, המחצבים, הגז, הנפט וכו'. את ההכנסות ממשאבים אלה צריך להשקיע בחינוך איכותי לכול. זו התשתית השוויונית שמאפשרת לכל אדם לדאוג לעצמו לפי חריצותו וכישרונו.

הרי שהמשאבים הטבעיים צריכים להיות מחולקים בשווה, אבל שכר חריצותו של האדם מגיע לו עצמו. ועל גבי הזכות של האדם לעבוד ולהתעשר, מוטלת עליו מצווה לעזור לעניים. וכדי שלא לפגוע בעיקרון האחריות, מצווה זו מתקיימת על ידי מעגלים של אחריות.

מעגלי האחריות בעזרה לעני

שלא כפי שמקובל בתפיסה הסוציאליסטית, לפיה החברה כולה אחראית בשווה לרווחתם של העניים, לפי התורה ישנם מעגלי אחריות.

במעגל הראשון נמצא העני עצמו, שהאחריות הראשונה למצבו ולמצב משפחתו מוטלת עליו עצמו. ולכן אם היה אדם מסוגל לעבוד ולא עבד והטיל עצמו על הציבור, היו גבאי הצדקה דואגים שיעבוד. ורק אם עבד כפי יכולתו ועדיין לא הספיק לו, היו נותנים לו צדקה. וכפי שנאמר "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד) – יחד עמו יש מצווה, אבל כשהוא מסיר מעצמו אחריות אין מצווה לעזור לו.

כאשר העני אינו מסוגל לדאוג לעצמו, האחריות עוברת לקרובי משפחתו (כמו בדין גאולת שדה אחוזה שנמכרה). ואם אין ביכולתם לעזור לקרובם – האחריות עוברת למעגל השלישי שבו נמצאים שכניו. ואם אין ביכולתם לספק את כל צורכי שכניהם העניים, בני העיר כולה צריכים לשאת באחריות, ורק לאחר מכן כלל החברה. שנאמר: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך… לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו, ז). וכן נאמר: "את העני עִמָך" (שמות כב, כד) – מי שעִמך קודם למי שפחות עִמך (ב"מ עא, א).

ואם היה עני שיש לו בני משפחה שמסוגלים לעזור לו והם משתמטים מחובתם ואינם עוזרים, היו גבאי הצדקה צריכים לכוף אותם לדאוג לו. ורק אם לא היה בכוחם לספק את צרכיו, היו נותנים לעני מהקופה הציבורית של בני העיר (שו"ע יו"ד רנא, ד).

שיטת המעגלים מוצדקת, מוסרית ויעילה

כאשר מטילים את האחריות לפרנסת העני על קרוביו ושכניו, הם ישתדלו ככל יכולתם לשתף אותו בעבודה, כדי שיתפרנס בכוחות עצמו ולא ייפול עליהם תמיד למעמסה, ובכך הם מעמידים אותו על רגליו. אבל כאשר העני מקבל קצבה, הקרובים פוטרים את עצמם מן האחריות ולא מתאמצים מספיק כדי לדאוג שיעבוד ויתפרנס. והנזק מכך עמוק וממושך, כי במקרים רבים, לאחר שהעני מתרגל להזדקק לקצבאות וצדקות, הוא מאבד את כבודו ואת היכולת לעמוד על רגליו בכוחות עצמו, ומשמש דוגמה שלילית לילדיו, והסיכוי שהם יצליחו להיחלץ ממעגל העוני הולך וקטן.

גבאים בני המקום

לפי השיטה המקובלת היום, המדינה אחראית על הטיפול הכולל בכל העניים, והעובדים הסוציאליים אינם מכירים לאורך שנים את הקהילה שבה הם מטפלים. על פי התורה, העזרה לעניים צריכה להינתן על ידי גבאים מבני המקום שמכירים אותם היטב, כי רק הם יוכלו לעזור לעניים באופן המיטבי. אם אפשר, ימצאו לו מקום עבודה כדי שיתפרנס בכבוד. ואם אינו מסוגל לכך, ישתדלו למצוא לו עבודה שעל ידה יוכל להיות לכל הפחות שותף בפרנסתו, וכך ישמור על כבודו בעיני עצמו ובעיני משפחתו.

וכן נפסק להלכה, שהצדקה המעולה ביותר שאין למעלה הימנה, היא לתת לחברו אפשרות לעבוד ולהתפרנס בכוחות עצמו (רמב"ם, שו"ע יו"ד רמט, ו).

מניעת התחזות

בנוסף לכך, כאשר הגבאים הם בני המקום, קשה לרמות אותם. וגם זה חשוב מאוד, שכן הזהירו חכמים את המתחזים לעניים כדי לקבל צדקה, שעונשם שלבסוף יהיו עניים באמת, ולא ייפטרו מן העולם עד שייאלצו להתחנן בפני אנשים שייתנו להם צדקה (משנה פאה ח, ט). עונש זה מגיע להם בצדק מן השמיים, אולם בדרך כלל אין צורך בהתערבות ניסית כדי לגלגל אותו עליהם, מפני שאדם שמתרגל להישען על תמיכות וצדקות, מאבד את יכולתו להתפרנס בכוחות עצמו, ולבסוף באמת נעשה עני. זו הדרך שבה השיטה הקומוניסטית הביאה עוני לעמים שבחרו בה.

אחריות קבוצתית

עוד יתרון משמעותי יש לשיטת המעגלים, שהיא מטילה אחריות על הקבוצה לדאוג לעניים השייכים לה. בשיטה הסוציאליסטית, שמרכיבים ממנה נהוגים אצלנו, המדינה אחראית על רווחת כלל האזרחים, וכך יכולות להיווצר קבוצות שלמות שמסירות מעצמן אחריות לפרנסתן, ומתרגלות להישען על כספי קצבאות. נציגיהן דורשים תמיד הנחות בתשלומים לחינוך, בריאות, ארנונה, להשלמת תקציבים לעיריות מכספי המדינה וכו', בלי שמנהיגיהן מקבלים על עצמם אחריות לתיקון מצבם. כך קורה בחברה הערבית ולהבדיל אצל אחינו החרדים.

במצב המתוקן על פי ההלכה, כאשר המשפחה והשכנים הקרובים אינם מסוגלים לעזור לעניים, האחריות עוברת למעגל העירוני או לציבור שהעניים משתייכים אליו. אחריות זו היא המפתח לתיקון, מפני שהיא מדרבנת את מנהיגי החברה לערוך חשבון נפש, לבחון את הגורמים לעוני ולמצוא עצות כיצד להיחלץ ממנו – כמו למשל על ידי הכשרת הצעירים במקצועות שמהם יתפרנסו בכבוד. אבל כאשר המדינה אחראית על מצבם של כל העניים בשווה, הציבור והמנהיגים ששותפים לבעיה מסירים מעצמם אחריות, ועוד באים בתביעות לחברה שאינה מסייעת מספיק, ובנוסף לכך גם מפריעים לפתרון המצוקה.

כך יוצא, שבמקום שהקצבאות יעזרו לעניים לצאת ממעגל העוני, הן מסייעות להם לקיים את אורח החיים שמוביל אותם לעוני, והבעיה הולכת ומעמיקה.

היחס לצדקה

השיטה השמאלנית אומרת לעניים "אל תתביישו לתבוע את שלכם, זה מגיע לכם!". לעומת זאת, על פי התורה העני חייב להודות לכל מי שעוזרים לו. אמנם העשיר צריך להתאמץ ככל יכולתו שלא לבייש את העני שנאלץ לקבל צדקה, אולם אין רע שהעני מצדו יערוך חשבון נפש, ויבחן האם גם לו יש אשמה במצבו. ובכל אופן, זה ידרבן אותו לעודד את ילדיו לשקוד על לימודיהם, כדי שיוכלו אחר כך לרכוש מקצוע ויצאו לרווחה.

מדיניות רווחה נכונה וצודקת

תיקון עובדות בעניין קו העוני, שאינו משנה את המסקנות • בעיות התעסוקה במגזר החרדי והערבי יוצרות תחושה מוטעית לגבי מצב העוני הכללי בישראל • הגדלת קצבאות הילדים וביטול מס על מוצרי היסוד יועילו בעיקר למגזר הערבי שעוין את המדינה • ארגוני השמאל דורשי טובת הערבים תומכים בהגדלת הקצבאות • להשקיע בחינוך ובתשתיות במקום בקצבאות • ביקורת על תמיכת הפוליטיקאים החרדים בהגדלת הקצבאות • רבי עמרם אבורביע, גדול בתורה וציוני שעלה בצעירותו ממרוקו וניבא את ישועת ישראל במלחמת ששת הימים

תיקון טעות ביחס לקו העוני

צריך לבקר את נציגי המגזר החרדי שנוהגים בחוסר אחריות, ופועלים תמיד בכל כוחם למען הגדלת קצבאות הרווחה, וגם תומכים בביטול המע"מ על מוצרי יסוד, תוך שהם מסתירים את העובדה שרוב תקציבי הרווחה ורוב החיסכון מביטול המע"מ יגיע בסופו של דבר למגזר הערבי

בטור הקודם טעיתי בשני דברים ביחס להגדרת קו העוני. למרות אי הנעימות, אני מודה לכל מי שפנה אליי כדי להעמידני על טעותי. אנסה להסביר את המושגים באופן מדויק.

קו העוני הוא מחצית מההכנסה החציונית לנפש (ולא ההכנסה הממוצעת). כלומר, ההכנסה החציונית היא ההכנסה שמחצית מהאזרחים מרוויחים יותר ממנה ומחציתם מרוויחים פחות ממנה. הכנסה זו מחושבת ביחס לגודל משפחת המפרנסים, וקו העוני הוא מחצית מההכנסה לנפש של השכר החציוני.

כלומר, ככל שהמשכורות במשק עולות, כך גם השכר הקובע את קו העוני עולה. לפיכך, כדי להפחית את מספר האנשים שמתחת לקו העוני צריך לצמצם את פערי השכר בין בעלי השכר הבינוני ובין אלה שמשתכרים מעט – אם מפני ששכרם נמוך, או מפני שאינם עובדים, או מפני שהם עובדים במשרה חלקית.

לעומת זאת, פערי השכר בין בעלי השכר הבינוני לבעלי השכר הגבוה אינם משנים את קו העוני, כי ממילא שיעורי שכר אלה הם מעל לשכר החציוני.

בשנה הקודמת ההכנסה החציונית לנפש הייתה 4,783 שקלים לחודש. נמצא אפוא שקו העוני לנפש היה 2,392 שקלים לחודש.

אמנם חישוב זה נוגע ל"נפש תקנית". כלומר, נפש במשפחה בת שתי נפשות. אבל כאשר מדובר באדם בודד, מכיוון שעלויות המחיה שלו גבוהות יחסית, הרי שקו העוני לגביו הוא 1.25 של "נפש תקנית". וכאשר מדובר במשפחה בת ארבע נפשות, שני הורים ושני ילדים, מכיוון שהחיים המשותפים חוסכים עלויות, קו העוני שלהם הוא 3.2 "נפשות תקניות". וכאשר מדובר במשפחה בת תשע נפשות, קו העוני הוא 5.6 "נפשות תקניות", שכיום עומד על 13,393 שקלים לחודש. וכל נפש נוספת נחשבת כ?0.4 של נפש תקנית. למשפחה בת חמש עשרה נפשות, קו העוני היום הוא 19,135. לפיכך, מה שכתבתי בשבוע שעבר על משפחתי שחיינו הרבה מתחת לקו העוני אינו נכון.

היסודות נכונים

אמנם דווקא מתוך ליטוש העובדות התברר שכלל הדברים היה מדויק ונכון. מעט יותר ממחצית העניים הם מבני המגזר הערבי, ועוד קרוב לרבע מהעניים הם בני החברה החרדית.

הסיבה העיקרית לעוני בשתי אוכלוסיות אלו הוא שיעור המועסקים הנמוך באופן ניכר. ואף אלו שעובדים, עוסקים בעבודות פשוטות מאוד שהכנסתן נמוכה. וזאת מפני חוסר השכלה תיכונית ואקדמית.

בלעדי שתי אוכלוסיות אלו, מצב העוני של מדינת ישראל טוב למדי. יש עוד דברים רבים לשפר, אבל בסך הכול, כמדינה שקולטת עלייה ומתמודדת עם בעיות ביטחון קשות, המצב מצוין.

הגדלת תקציבי הרווחה מועילה בעיקר למגזר הערבי

לא לחינם ארגוני השמאל ותומכיהם בתקשורת מרבים לדבר בעד העניים, בעודם מסתירים שבעצם מדובר בפעילות בעיקר למען המגזר הערבי. אותם חוגים שתומכים תמיד בכל נסיגה, בכל ויתור לתביעות הערבים, הם גם התומכים הקבועים בהגדלת הסיוע למגזר הערבי.

אפשרויות הבחירה ברמת העזרה הסוציאלית

תשאלו, ומדוע שלא נגדיל את קצבאות הרווחה למשפחות נזקקות במגזר הערבי והיהודי כאחד? ובמיוחד שזו הדרך היחידה לדאוג לאחינו החרדים, שכן אי אפשר לבצע אפליה בין יהודים לערבים בקצבאות השונות.

אכן, בתוך מסגרת התפיסה היהודית, המחייבת לדאוג לעני ולחלש, ניתן לנטות לכיוון יותר סוציאליסטי שתומך בהגדלת הקצבאות, או לכיוון קפיטליסטי שתומך בצמצום הקצבאות. כלומר, ברור מחד שאין להעניק קצבאות למי שמסוגל לדאוג לעצמו, ומאידך – ברור שצריך לעזור למי שאינו מסוגל להתקיים בכוחות עצמו. אבל אפשר שהעזרה תהיה בסיסית בלבד, ואפשר שתהיה מרווחת. אפשר שהעזרה תגיע רק למי שממש אינו יכול להתקיים, ואפשר להעניק עזרה גם למי שמתקשה במקצת.

הבעיה הערבית

נודה בגילוי לב: ייתכן שבמצב אחר היינו נוטים יותר לכיוון סוציאליסטי, או לפחות היינו יכולים להבין אותו יותר. אבל במצבנו הלאומי הנוכחי, בו אנו נאלצים להתמודד עם מיעוט ערבי גדול ועוין, שבאופן טבעי לפי כל קריטריון סוציאלי שייקבע יהיה הזכאי הראשי לכל סוג של הטבה – אנחנו נוטים להעדיף את הגישה המצמצמת יותר.

חובה להעלות על נס ולציין לשבח את אותם ערבים שמבינים את זכותנו על הארץ, מודים על הברכה שהבאנו לארץ ותומכים במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. בעמידתם מול האלימות והעוינות כלפיהם במגזר שלהם, הם בבחינת חסידי אומות העולם. הלוואי וירבו כמותם. כמו כן מסתבר שרבים מבני המגזר הערבי אינם שותפים לשנאה ולעוינות שאנו שומעים מרוב נציגי הערבים בכנסת, ובאופן אישי הם מתייחסים אל יהודים באופן מכובד. אולם אחרי הכול, רובם תומכים בעמדות אויבינו. במצב זה צריך להיות טיפש כדי לתמוך בהגדלת הקצבאות.

אילו רובם המכריע של בני המגזר הערבי היו מאמינים בזכותו של עם ישראל על ארצו, משתתפים בנטל הביטחוני והכלכלי של מדינת ישראל ומקיימים שבע מצוות בני נח – היה דינם כדין גר תושב. אז הייתה מוטלת עלינו מצווה לעזור להם בדומה לעזרה שאנו מצווים להגיש לבני ישראל העניים שאינם מסוגלים להתפרנס בכוחות עצמם. אבל במצבנו הנוכחי, כאשר נציגיהם הנבחרים תומכים בשונאינו ומוציאים עלינו דיבה רעה בכל העולם, איננו צריכים להיות עד כדי חסרי דעת ולתמוך בהגדלת קצבאות שרובן ילכו למגזר הערבי.

ההצדקה לצמצום הקצבאות

אם בעולם הרחב יש מדינות שנוהגות לפי השיטה הקפיטליסטית הקיצונית, כדוגמת ארה"ב, וזאת בלי שיש להן את הבעיות החמורות שלנו עם המגזר הערבי, מדוע עלינו לאמץ שיטה שמעבירה תקציבי רווחה גדולים לציבור שברובו עוין אותנו?

לכן גם ביטול מע"מ על מוצרי יסוד אינו מוצדק, מפני ששוב הוא מועיל בעיקר לבני המגזר הערבי, שעד כה לפחות את המס הזה נאלצו לשלם, ומעתה גם אותו לא ישלמו.

אמנם בקצבאות הקשישים אין לפגוע ואף יש מקום להגדילן, שכן קצבאות אלו מתחלקות באופן שווה יותר יחסית בין המגזר היהודי לערבי, והן גם ניתנות בדרך כלל למי שבאמת מתקשה לעבוד.

השקעה בתשתיות ובחינוך

את הגישה המצמצמת בקצבאות צריך לאזן על ידי השקעות בחינוך, בריאות ותשתיות – השקעות שמועילות לכל הציבור, ובכללו גם לעשירונים התחתונים. על ידי השבחת החינוך יוכלו גם ילדים של הורים עניים לשפר את מעמדם החברתי-כלכלי. ועל ידי פיתוח תשתיות וכבישים, גם תושבי הפריפריה יוכלו להגיע בקלות ובזול אל מרכזי התעסוקה. כמו כן ראוי לעודד השקעה בחיילים, תוך כדי השירות ולאחריו, בתמורה לשירותם.

נציגי המגזר החרדי

צריך גם לבקר את נציגי המגזר החרדי שנוהגים בחוסר אחריות, ופועלים תמיד בכל כוחם למען הגדלת קצבאות הרווחה, וגם תומכים בביטול המע"מ על מוצרי יסוד, תוך שהם מסתירים את העובדה שרוב תקציבי הרווחה ורוב החיסכון מביטול המע"מ יגיע בסופו של דבר למגזר הערבי. הרי ככל שהאיום הערבי יגבר, כך מצבה הכללי של מדינת ישראל ייפגע, ולבסוף גם היכולת להעניק קצבאות תיפגע. במקום לפעול למען הגדלת קצבאות, היו צריכים ליזום פתרונות תעסוקה ופרנסה לבני המגזר החרדי, שזו היא המדרגה הגדולה ביותר של צדקה שאין למעלה ממנה, כדברי הרמב"ם (הל' מתנות עניים י, ז) ושולחן ערוך (יו"ד רמט, ו).

רבי עמרם אבורביע זצ"ל

השבוע בז' בטבת חל יום פטירתו של אחד מגדולי הרבנים בדורות הקודמים, הרב עמרם אבורביע זצ"ל, בעל ספר 'נתיבי עם'. רבי עמרם נולד במרוקו הספרדית (תרנ"ב), ועלה עם סבו לעיר העתיקה בירושלים בהיותו בן ארבע עשרה. רבו המובהק היה רבי יוסף חיים הכהן, ששימש ראב"ד ונשיא לעדת המערבים, ורבי עמרם זכה להתחתן עם בתו הבכורה רבקה. בשנת תשי"א נתמנה לרב ואב"ד של פתח תקווה, ושימש כחבר מועצת הרבנות הראשית. מתוך גדלותו בתורה הביע תמיכה בתנועה הציונית, ובימי מלחמת השחרור, למרות שכבר היה קרוב לגיל שישים, התנדב להשתתף בשמירות סביב לירושלים. לאחר קום המדינה היה נוהג לומר ביום העצמאות ברוב עם הלל עם ברכה ועורך מסיבת הודאה לה'. לפני התמנותו לרב השתדל להתפרנס מיגיע כפיו, על ידי חנות לתשמישי קדושה שהייתה לו בשותפות עם רבי יוסף שלוש, ראש עדת המערבים. ידוע שגדולי הרבנים בדור שאחריו, הראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל ומו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, העריכו מאוד את גדולתו בתורה.

הרב עמרם אבורביע זצ"ל זכה לחנך את כל ילדיו לתורה ועבודה, והם היו אנשי חינוך, מדע ועסקים. בנו פרופ' אהוד אביבי, גדול חוקרי הגרעין בישראל, הוביל את הקמת הכור בדימונה (אגב, במשפחתם מספרים שהנשיא לשעבר שמעון פרס הפריע מאוד להקמת הכור, ורק לאחר שראה שהדבר קורם עור וגידים, החל להשתבח בו כמי שכביכול יזם את הקמתו).

בהיותו כבן שלושים, בעצם הימים הקשים שעברו על הארץ בימי מלחמת העולם הראשונה, עלה לו לפי חשבונותיו שבין ניסן תשכ"ז לניסן תשכ"ח תהיה גאולה לעשות נקמה בגויים ולגרש האויב מתוך עיר הקודש ירושלים. על דרשתו זו חזר כמה פעמים.

בשנת תשכ"ג, כאשר עסק פרופ' אביבי בהוצאת ספר דרשות אביו לאור, ביקש להניאו מפרסום דרשה נבואית זו, אבל אביו התעקש שכך יהיה וצריך לפרסם את הדרשה. בימי חנוכה תשכ"ז סיפר בדרשתו על חשבונו, וסיים בתפילה שכך יעשה ה' עמנו, שנזכה בקרוב לניצחון מזהיר על שונאינו, בים ביבשה ובאוויר. בז' בטבת נפטר, בכ"ח באייר שוחררה ירושלים ולשמחת כל צאצאיו ותלמידיו דבריו התקיימו במילואם (הקדמה ל'נתיבי עם', מהדורת תשס"ג, עמ' 22).

לחיות טוב מתחת לקו

לטור זה התפרסם תיקון בטור הבא – מדיניות רווחה נכונה וצודקת

דו"ח העוני מנוצל כדי לסייע לשמאל במערכת הבחירות • על פי דו"ח הביטוח הלאומי נרשמה בשנת 2013 ירידה משמעותית במספר העניים • הנתונים המדאיגים בדו"ח משקפים בעיקר את המצב באוכלוסייה הערבית והחרדית • תפיסת האחריות האישית של התורה שונה מהתפיסה הקומוניסטית-סוציאליסטית של אנשי ארגוני החסד • דו"חות אלטרנטיביים מטעם ארגוני החסד מנפחים את בעיית העוני • התנגדות מפלגות השמאל לבנייה ביו"ש תורמת לעליית מחירי הדיור

בימים האחרונים פורסם דו"ח העוני, והארגונים החברתיים השמיעו כרגיל את מחאותיהם, אך הפעם בקול רם יותר ובתמיכה בוטה של התקשורת הממוסדת – כנראה מתוך תקווה לסייע למפלגות השמאל לנצח בבחירות.

מכיוון שמדובר בנושא חשוב מאוד, שגורמים שונים משתמשים בו לרעה, ראוי ללמוד אותו מעט, לנתח את משמעויותיו, ולאחר מכן ללמוד מתורת ישראל הקדושה את הדרך הראויה להתמודדות עם העוני.

נתונים על מספר האנשים שחיים מתחת לקו העוני

על פי נתוני הביטוח הלאומי, בשנת 2013 חיו במדינת ישראל כ 1,650,000 אזרחים מתחת לקו העוני, שהם כ 18.6 אחוזים מאזרחי ישראל. ואם מחשבים את הילדים לבדם (עד גיל שמונה עשרה), הרי שמדובר בכ 757,000, שהם כשליש מכלל הילדים במדינה.

השיפור באחוז המועסקים ובשכרם

בפועל הדו"ח הצביע על שיפור משמעותי, שכן מספר העניים בשנה זו פחת בכ 100 אלף. הסיבות לכך הן עלייה באחוז המועסקים ועלייה בשכרם של המועסקים ברמות הנמוכות. שיפור זה מבטא התפתחות חיובית מאוד של המשק הישראלי, שכן בשנה זו קוצצו קצבאות הילדים, ולמרות זאת מספר העניים פחת. כלומר, עליית מספר המועסקים והעלייה בשכרם הייתה כל כך משמעותית, עד שלמרות הקיצוץ בקצבאות מספר העניים ירד.

כאשר מודדים את אחוז המובטלים בישראל, הרי שאנחנו נמצאים במצב מצוין לעומת רוב המדינות המפותחות, שעברו בשנים האחרונות משבר כלכלי עמוק.

בישראל אחוז המובטלים הוא 5.6. לעומת זאת במדינות האיחוד האירופי אחוז המובטלים הממוצע הוא כ 10, ובארה"ב שמתאוששת באופן מרשים מהמשבר אחוז המובטלים ירד לכ 5.9.

בכל אופן, מבחינת האבטלה מצב מדינתנו מצוין. אגב, זה לא מפריע לאנשי השמאל להמשיך להאמין ששליטתה של ישראל ביהודה ושומרון תגרום לפגיעה קשה במצבה הכלכלי.

שני נתונים מדאיגים

אמנם היו בדו"ח שני נתונים מדאיגים. הראשון הוא שעלה מספרן של המשפחות שבהן שני בני הזוג עובדים לפחות בחצי משרה, ולמרות זאת הן מתחת לקו העוני. מדובר על כחמישה אחוזים מכלל המשפחות.

הנתון המדאיג השני הוא שהפער בין העניים לעשירים גבוה לעומת רוב רובן של המדינות המפותחות. למעשה, מקרב מדינות ה OECD מדינת ישראל כמעט מובילה בפער הקיים בהכנסות בין עניים לעשירים.

ההתמודדות המיוחדת של מדינת ישראל

אולם מהתבוננות נוספת, נתונים אלה אינם משקפים את המציאות הכלכלית האמיתית. שכן בשונה משאר מדינות ה OECD יש במדינת ישראל שתי אוכלוסיות גדולות מאוד, הערבית והחרדית, שיחסן לעבודה שונה מבשאר המדינות המפותחות, ורוב העניים נמנים על שתי קבוצות אלו. חובה לציין שגם דיווחי ההכנסות והמס שלהם לקויים, כך שהנתונים המדווחים אינם משקפים את המציאות לאשורה.

בשתי אוכלוסיות אלו אחוז המועסקים נמוך באופן ניכר, במגזר הערבי עקב אי עבודת נשים ובמגזר החרדי עקב אי עבודת גברים רבים. את מרביצי התורה ומי שלומדים על מנת ללמד ילדים, נערים ובחורים אינני כולל בחשבון הבלתי מועסקים, הן מפני שבסופו של דבר הם עובדים כמורים, כר"מים וכרבנים, והן מפני שהם לבדם לא היו גורמים לעוני, להפך – בזכותם כלל האזרחים מתברכים ומתעשרים.

עוד בעיה בשתי האוכלוסיות הללו היא שרוב המועסקים בהן עובדים בעבודות פשוטות מאוד, שהכנסתן נמוכה. וזאת מפני חוסר השכלה תיכונית ואקדמית.

בפועל שתי אוכלוסיות אלו מכילות כמעט שליש מאזרחי ישראל. אין שום מדינה שמתמודדת עם נתון כזה. לפי זה, מצבה הכלכלי של מדינת ישראל הוא כמעט נס.

מהו קו העוני

קו העוני הוא מחצית מההכנסה החציונית לנפש. כלומר, ההכנסה החציונית היא ההכנסה שמחצית מהאזרחים מרוויחים יותר ממנה ומחצית מרוויחים פחות ממנה. הכנסה זו מחושבת ביחס לגודל המשפחה של המפרנסים. וקו העוני הוא מחצית מההכנסה לנפש של השכר החציוני.

כלומר, ככל שהמשכורות במשק עולות, כך גם קו העוני עולה. לפיכך, כדי להפחית את מספר האנשים שמתחת לקו העוני צריך לצמצם את פערי השכר.

בשנה הקודמת ההכנסה הממוצעת לנפש הייתה 4,783 שקלים לחודש, נמצא אפוא שקו העוני לנפש היה 2,392 שקלים לחודש. אמנם חישוב זה נוגע ל'נפש תקנית', כלומר לנפש במשפחה בת שתי נפשות. אבל כאשר מדובר באדם בודד, כיוון שעלות המחייה שלו גבוהות יותר יחסית, הרי שקו העוני לגביו הוא 1.25 של 'נפש תקנית'. וכאשר מדובר במשפחה בת ארבע נפשות, שני הורים ושני ילדים, כיוון שהחיים המשותפים חוסכים בעלויות, קו העוני הוא 3.20 של 'נפשות תקניות'. וכאשר מדובר במשפחה בת תשע נפשות, קו העוני הוא 5.6 'נפשות תקניות', שכיום עומד על 13,393 ₪ לחודש.

"ארגוני החסד"

לאחר דיון בנתונים עצמם, הגיע הזמן לעסוק בארגוני החסד הקולניים, שבכל שנה מחדש, בלא קשר כמעט לנתונים האובייקטיביים, מטיחים את אותן האשמות במדינה, בממשלה ובחברה. מסתבר שחלק מדבריהם נובעים מכוונה טובה, אולם בנוסף לכך צריך להכיר בקיומם של שני אינטרסים כבדי משקל שעומדים בבסיס דבריהם.

האחד, הם נשענים על גיוס תרומות, וככל שיעצימו את בעיית העוני כך יוכלו לשכנע תורמים להוסיף ולתרום להם. אגב, כדאי לברר את שכרם של כל מנהלי ויח"צני ארגוני החסד הללו.

שנית, מרביתם נוטים שמאלה מבחינה מדינית, והם מעוניינים להסית את הדיון הציבורי מנושאים קיומיים בתחום הביטחון, העלייה וההתיישבות לענייני חברה ופערי שכר, וזאת כדי לתקוף את ממשלות הימין ואת מדיניות ההתנחלויות, כאילו גירוש המתנחלים מיהודה ושומרון יפתור את בעיית העניים.

ולא פחות מכך, כמי שניצבים על התשתית הרעיונית של הקומוניזם והסוציאליזם, הם מאמינים שכעיקרון הרכוש והכסף שייכים לכולם בשווה. וגם אם הרעיון הקומוניסטי פשט את הרגל מבחינה כלכלית, הם עדיין מאמינים במעמדו המוסרי, ועל כן לתפיסתם החברה חייבת לדאוג לרווחתם המלאה של כל האזרחים, שלכולם הזכות לחיות בכבוד ורווחה, לא משנה מה הסיבה שהביאה אותם לעוני.

הדרכת התורה

לעומת זאת, על פי הדרכת התורה, האדם ובכלל זאת העני הוא האחראי הראשון למצבו, ורק כשהוא עושה את מה שהוא יכול לפרנסתו ואינו יכול יותר מצווה לעזור לו. כמו שנאמר: "עזוב תעזוב – עמו". וכמובן שחובה לעזור למי שאינו מסוגל לעבוד מפאת מחלה או זקנה.

שיטה זו גם יעילה יותר, שכן התחרות היא מנוע הצמיחה העיקרי שעוזר בסופו של דבר לעניים יותר מכול. וזו גם המדרגה הגבוהה ביותר של מצוות הצדקה, לעזור לעני לעמוד על רגליו הוא ולא להיזקק לתרומות וקצבאות. לעומת זאת, שיטות השמאל אף פעם לא עוזרות, מפני שהן מקבעות את העוני ושומטות מהעני את המוטיבציה לקבל אחריות ולהתקדם בכוחות עצמו.

דו"ח העוני האלטרנטיבי

מכיוון שהנתונים המדויקים והבדוקים על מצב העוני בישראל אינם קשים דיים, פעילי השמאל מרגישים צורך להעצים אותם כדי לחולל את המהפכה הנדרשת. וכך אנו שומעים מארגוני חסד ומאישי תקשורת שונים על דו"ח העוני האלטרנטיבי שלפיו הנתונים עצמם אינם חשובים, העיקר הוא מה העני מרגיש, או יותר נכון מה התשובות שמניחים בפיו. שואלים האם אתה דואג שלא תמשיך לעבוד, וכמובן אחוזים ניכרים עונים שהם אכן דואגים. שואלים, האם אתה נאלץ לוותר על קניית מאכלים שאתה רוצה, ורבים משיבים: כמובן שכן (לא פירטו על איזה אוכל בדיוק מדובר). וממשיכים לשאול, האם אתה חוסך בהפעלת חימום (ומי לא חוסך?)? וכך מוסיפים ומכבירים שאלות כיוצא בזה. ואל נשכח שכמחצית מהעניים הם ערבים – וכי מה רוצים שיענו? שברוך ה' הכול טוב?! שמדינת ישראל מעניקה להם חיים טובים פי מאה מכל מדינה ערבית שבעולם?!

והנה מדווחים בזעזוע, שכחמישים אחוזים מהילדים במשפחות העוני נאלצים לעבוד. אני הופתעתי: רק חמישים אחוז מהילדים עובדים?! אצלנו כל הילדים עבדו בחופשות – בניקיון, בשמירה, בקייטרינג, בהוראה. וזה בנוסף לעבודות התנדבות רבות. האם זה רע? להפך, ראינו בכך ערך חינוכי של עצמאות ואחריות.

בעיית הדיור

חובה לציין את אחריותן של מפלגות השמאל והמרכז לעלייה הקשה במחירי הדיור. מדינת ישראל היא אחת הצפופות בעולם. כמה שישתדלו, המחירים ימשיכו לעלות, כי האוכלוסייה מתרבה ברוך ה'. הפתרון היחיד לכך הוא בנייה רחבת היקף ביהודה ושומרון. גם פיתוח הנגב והגליל מתעכב בגלל המלחמות שהם מנהלים למען הבנייה הערבית הבלתי חוקית, שלא מאפשרת תכנון סדיר וסביר.

ביטחון לאומי על פי התורה

שיתוף פעולה בין חכמי תורה לחכמי מעשה יאפשר ניהול מדיניות ביטחונית נכונה בהדרכת התורה • מצוות כיבוש הארץ וירושתה לדורות לפי שיטת הרמב"ן • לשיטת הרמב"ם אין מצווה לדורות לרשת את הארץ, אבל יש מצווה לשבת בה ולהגן על היושבים בה • ההבדל המעשי בין שתי השיטות אינו גדול • אם ישראל תאולץ לצאת למלחמת הגנה, ההזדמנות תנוצל כדי לקיים את מצוות כיבוש הארץ על פי הרמב"ן • מגורי גויים בארץ: העמדה העקרונית, ומימושה בפועל בעת שגויי הארץ מאיימים על ריבונותנו

מדיניות ההתיישבות והביטחון על פי התורה

במשך דורות רבים היה עם ישראל במצב של אונס, שנבע מגלות הגוף והנפש, ולא יכולנו לקיים את המצווה הכללית של יישוב הארץ, וממילא גם רוב היחידים התרשלו בקיומה. בחסדי ה', בדורות האחרונים החל ה' להצמיח את ישועתנו, מצבנו השתנה ואנו יכולים לקיים את המצווה כעם וכיחידים

מעת לעת עולה השאלה, האם ניתן ללמוד מהתורה וההלכה מהי המדיניות הביטחונית הראויה, והאם אפשרי שתלמידי חכמים יושבי בית המדרש ינהלו את מדיניות הביטחון של מדינת ישראל.

התשובה אמנם מורכבת מאוד, אבל ניתן לתמצת אותה במשפט אחד: עקרונות בוודאי צריך ללמוד מהתורה, אולם דרכי הביצוע תלויות במצב המציאותי הכולל. לפיכך, כדי להגשים את החזון צריך קודם כל שתלמידי חכמים יבררו היטב את העקרונות התורניים. ולצד אותם תלמידי חכמים יש צורך באנשים חכמים מאוד שמבינים את העקרונות התורניים ומאמינים בהם, ויחד עם זה מבינים את המצב המדיני והביטחוני על כל מרכיביו, כדי שיוכלו לבחון מהי הדרך להגשים את החזון. ומבין אותם אנשים חכמים צריכים לקום מנהיגים שמסוגלים להוביל את הרעיון המעשי אל הפועל.

בעת שהציבור עוסק בבחירת המנהיגים המעשיים, נשתדל אנחנו למלא את תפקידנו בבירור העקרונות שבלעדיהם אין אפשרות להגשים את החזון.

וזה היסוד הראשון שעלינו ללמוד מהתורה, שסוף מעשה במחשבה תחילה. התלמוד קודם למעשה. תחילה עלינו לדעת למה אנחנו שואפים. מפני שככל שהמטרה פחות בהירה כך קשה יותר להגשימה. זו הבעיה הבסיסית של המדיניות הישראלית: מצד אחד אומרים שהשאיפה היחידה כמעט היא לשקט, שלום ושלווה. ומצד שני, מתחת לפני השטח ומעבר להצהרות הרשמיות, רוחשת כמיהה לגאולה, לקיבוץ גלויות וליישוב הארץ, ובעת הצורך יהודים אף מוכנים למסור את נפשם למען הגשמת החזון הזה. אם תקשיבו היטב לדברי המנהיגים המרכזיים של מדינת ישראל, כמעט תמיד תמצאו את הסתירה הזו בדבריהם.

נתחיל בבירור העקרונות.

מצוות יישוב הארץ

היסוד של המדיניות הישראלית נעוץ בהבטחה שהבטיח ה' לאבותינו את הארץ ובמצוות התורה ליישב את הארץ. ללא ההבטחה והמצווה לא הייתה קמה התנועה הציונית ולא היינו מייסדים את מדינת ישראל.

דברי הרמב"ן – כיבוש והתיישבות

ראש המדברים במצוות יישוב הארץ הוא הרמב"ן, שאף זכה להיות נאה דורש ונאה מקיים, עלה לארץ והקים קהילה בירושלים. ועד היום בתי הכנסת הרמב"ן שבירושלים נקראים על שמו.

וכך כתב הרמב"ן (השמטות לספר המצוות, מצווה ד): "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וזהו שנאמר (במדבר לג, נג-נד): והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ…" "והורשתם" פירושו לכבוש, שתהיה ריבונות ישראל על הארץ. "וישבתם" פירושו ליישב את הארץ, שלא תהיה שממה.

המצווה מחייבת את ישראל לכבוש את הארץ, "וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ו) מלחמת מצווה…. ולשון ספרי (שופטים יז יד) 'וירשתה וישבת בה' – בזכות שתירש (תכבוש) תשב…" ומדגיש הרמב"ן שלא נטעה לחשוב שמצוות כיבוש הארץ נאמרה לעולי מצרים בימי יהושע בן נון בלבד, אלא המצווה מחייבת את כל הדורות שלא להניח את הארץ "ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות… הרי נצטווינו בכיבוש בכל הדורות". ומכוח מצוות עשה זו חייב כל יחיד לשבת בארץ ישראל, "ואפילו בזמן גלות".

אמנם במשך דורות רבים היה עם ישראל במצב של אונס, שנבע מגלות הגוף והנפש, ולא יכולנו לקיים את המצווה הכללית, וממילא גם רוב היחידים התרשלו בקיומה. בחסדי ה', בדורות האחרונים החל ה' להצמיח את ישועתנו, מצבנו השתנה ואנו יכולים לקיים את המצווה כעם וכיחידים.

עוד צריך להוסיף שמצווה זו דוחה פיקוח נפש של יחידים, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, ולא התכוונה התורה שנסמוך על הנס, ומכיוון שבכל מלחמה ישנם הרוגים, הרי שמצוות כיבוש הארץ מחייבת אותנו לסכן נפשות עבורה (מנחת חינוך תכה תרד, משפט כהן עמ' שכז).

דעת הרמב"ם – התיישבות והגנה

אמנם הרמב"ם לא כתב בהלכותיו שמצווה על ישראל לכבוש את הארץ. ומשמע שלפי דעתו מצוות הכיבוש הוטלה על דור עולי מצרים, ונראה שגם על מלכי ישראל לדורותיהם. אמנם מצווה כללית ויסודית שכל יהודי יגור בארץ ושעם ישראל יקים בארץ את מדינתו. וזה שלא מנה הרמב"ם מצווה זו בתרי"ג המצוות, מפני שקבע בכללי המניין שלו שאין הוא מונה מצוות כלליות שמצוות אחרות תלויות בהן. ואכן במצוות יישוב הארץ תלויות מצוות רבות מאוד, ובכללן כל מצוות החקלאות התלויות בארץ, וכן מצוות הקמת בית המקדש, קידוש חודשים, לא תחנם, איסור הסגרת עבד שברח לארץ ישראל והזכרת הארץ בברכת המזון.

ואף על פי כן לדעת הרמב"ם, אם כבשו הגויים את ארץ ישראל והגלו את ישראל מתוכה, אין חובה לישראל ליזום מלחמה כדי לכבוש את הארץ בחזרה. אלא מצוות המלחמה שנזכרה בתורה חלה כיום רק לשם "עזרת ישראל מיד צר".

כלומר, לפי הרמב"ם כך היא התוכנית הריאלית ליישוב הארץ, שיעלו עוד ועוד יהודים להתיישב בארץ, וכך היישוב היהודי ילך ויתבסס. ואז יקרה אחד מהשניים: או שבתהליך של תשובה גדולה יזכו לגאולה ניסית שתוביל לריבונות מלאה. או שבתהליך הדרגתי יתבסס מעמדם של ישראל בארצם, ואם יהיו גויים שיסכנו את קיומם – תחזור מצוות המלחמה מהתורה להצלת ישראל. ומצוות המלחמה במצב כזה אינה רק להתגונן, אלא אף לתקוף כדי להתגונן. וכפי שאמרו חכמים (עירובין מה, א) לעניין שבת, שאם באו גויים אפילו לגנוב קש ותבן מעיירות שעל הגבול, מצווה לחלל שבת ולצאת כנגדם בכלי נשק. שאם ישתקו להם על גניבת קש ותבן, סוף שיבואו להרוג נפשות (הל' שבת ב, כג). הרי שמתוך ההגנה מגיעים לריבונות (מלומדי מלחמה סי' א).

תקדים בית ראשון ובית שני

אפשר לומר שלדעת הרמב"ן, הדוגמא המחייבת לקיום מצוות יישוב הארץ לדורות היא כיבוש הארץ ויישובה על ידי יהושע בן נון ובני דורו. וזו המצווה המוטלת על ישראל בעת שנמצאים בגלות או תחת ריבונות זרה, לחתור בכל כוחם להשגת ריבונות תוך נכונות ליזום מלחמה כדי לכבוש את הארץ ולשחררה מידי זרים.

ואילו הדוגמא המחייבת לדברי הרמב"ם הוא מנהגם של ישראל בימי בית המקדש השני, שתחילה התיישבו בארץ בחסות השליטים הגויים, ובמשך הזמן התרחב היישוב עד שצרכי ההגנה על הקיום הרוחני והגשמי הכריחו אותם ללחום בשליטים ולהחזיר את הריבונות והמלכות לישראל. וכפי שכתב הרמב"ם (הל' חנוכה ג, א): "בבית שני כשמלכי יוון גזרו גזרות על ישראל וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאוד מפניהם ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכוהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני". ועל דבר זה אנו מודים ומהללים לה' בימי החנוכה.

ההבדל ביניהם

למעשה, ההבדל בפועל בין הרמב"ם לרמב"ן אינו גדול. שכן גם הרמב"ן מודה שאין לכבוש את כל הארץ בבת אחת, וכפי שהורתה התורה לכבוש תחילה את עיקר הארץ ולהתרחב בהדרגה, והמלחמה צריכה להתנהל על פי השיקול הרציונאלי בלי לסמוך על הנס. מנגד, גם הרמב"ם שסובר שמלחמת מצווה היא רק מלחמה הגנה מכיר במציאות ההיסטורית, שכמעט בלתי אפשרי שציבור גדול של יהודים יוכל להגן על עצמו ללא ריבונות, ואין הגנה ללא הרתעה – כולל תפישת המקומות שמהם יצאו התוקפים.

אך בצד העקרוני יש ביניהם הבדל גדול: לשיטת הרמב"ן יש לחתור בפועל לכיבוש הארץ ואח"כ ליישובה, ואילו לשיטת הרמב"ם יש לחתור ליישוב הארץ ולאחר מכן להגן על יושביה, דבר שמצריך בדרך כלל מלחמה על הריבונות.

מה שהיה

מה טוב היה אילו היינו זוכים לשוב בתשובה שלימה ולקיים את החובה לגור בארץ כדברי הרמב"ן, ואפילו בעיר שרובה גויים, כדברי הרמב"ם. עם ישראל היה עולה לארצו עוד הרבה לפני השואה כדי ליישבה ולכונן בה מחדש את ריבונותו, ומתוך כך היינו זוכים להצלה של מיליוני יהודים ולקירוב הגאולה.

ומשלא זכינו, עיקר קיבוץ הגלויות החל אחר השואה, ובמתי מעט ומתוך התגוננות זכו שרידי השואה ופליטי הגלויות להקים את מדינת ישראל.

המדיניות לעתיד

נדמה שלאור מה שלמדנו עולה ומתבהרת המדיניות הנכונה על פי התורה, שיש בה שילוב של כל העקרונות שהעמידו הרמב"ם והרמב"ן: עלייה, התיישבות, הגנה וכיבוש.

ההצהרה הבסיסית של מדינת ישראל צריכה להיות כדברי הרמב"ן: שכבני העם הישראלי, על פי תורתנו הקדושה, הננו שואפים ליישב את כל מרחבי הארץ מנהר מצרים ועד נהר פרת, בשני עברי הירדן. רק גויים שהם אוהבי ישראל, מאמינים בתורה ומקיימים את שבע מצוות בני נח רשאים להיות אזרחים בארצנו (כדין גר תושב).

אולם בהיותנו שוחרי שלום ומכבדי אדם, אנו כובשים את שאיפותינו ואיננו מתכוונים ליזום מלחמת כיבוש, וכן איננו מתכוונים לגרש נוכרים שאינם מזדהים באופן מלא עם השאיפות שלנו.

אבל אם חס ושלום יעזו אויבינו מבחוץ לתקוף אותנו, ננצל כל מלחמה כדי להרחיב בהדרגה את גבולות ארצנו. ואם יעזו הנוכרים החיים עמנו לאיים על הריבונות שלנו, בנוסף לכך שנדכא את אלימותם, נפעל בהדרגה להוצאתם מהארץ.

אגב, כל עם נורמלי נוהג כך בדרך זו כלפי אויביו המושבעים, אלא שאנחנו לא עם ככל העמים, ולכן רק כאשר נבין שערך מקודש מנחה אותנו בכך, נוכל לקיים את המדיניות הזו בתבונה, נחישות ורגישות.

מתוך עמדה מדינית זו, ניתן להתמודד באופן הרבה יותר מוצלח עם הלחצים הבינלאומיים, שרבים מהם מעוגנים בשיקולים מוסריים והיסטוריים, ללא מודעות לחזון האמיתי של עם ישראל.

להדליק נרות ביחד

גם מי שהגיע לגיל מבוגר וטרם מצא את זיווגו, ראוי שיעודד אחרים להינשא בגיל צעיר • למרות שבן עזאי עצמו לא התחתן, הוא דרש בשבחה של מצוות פרו ורבו • מדוע אי אפשר להתחתן לפני גיל עשרים בלי חשבון ולסמוך על ה' שידאג לפרנסה • חשוב שההורים ילוו וידריכו את ילדיהם בעניין נישואיהם • לפי מנהג הספרדים, האם כשהאב מדליק נרות חנוכה יכולים גם הילדים להדליק בברכה? • כשאחד מבני הזוג מאחר להגיע הביתה, האם עדיף להדליק בזמן בלעדיו או לחכות לו?

תגובה למאמר על גיל הנישואין

שאלה: העציב אותי מאוד לקרוא את המאמר האחרון ב'רביבים'. אני רווק בן 29. עשיתי את כל ההשתדלויות האפשריות, המעשיות והרוחניות, כדי למצוא זיווג. אני מרגיש שמאמר כזה מזלזל ומוריד מערך המאמצים שעשיתי כשלא זכיתי לראות פרי מהם. כל כך קל לדבר ולומר "תתחתנו עד גיל 24". ההנחה שעומדת מאחורי פסיקה כזאת היא שלמצוא בת זוג זה משחק ילדים. בפועל זו קריעת ים סוף. גם ככה הדמעות שלי מרטיבות את הכר כל לילה. אני לא חושב שאני לבד בתחושה הזאת.

תשובה: אכן יש מצבים שאדם אינו זוכה למצוא את זיווגו, אבל אין להחליש את תוקף המצווה להתחתן עד גיל 24 בגלל מצבים אלו.

את היחס הנכון לנושא נלמד מבן עזאי, שבעצמו לא התחתן ולא הוליד ילדים, ובכל זאת לימד לרבים (יבמות סג, ב) שכל מי שאינו עוסק בפרייה ורבייה "כאילו שופך דמים וממעט הדמות. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים?! אמר להם בן עזאי: ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה? אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים". הרי שלמרות שהרגיש בן עזאי בעצמו שהוא אנוס, כי מרוב עיסוקו בלימוד התורה העריך שלא יוכל להעניק את היחס הראוי לאישה – עדיין בשום פנים לא רצה שבעטיו יפחיתו בערך מצוות פרו ורבו. בדומה לכך ראוי גם למי שלא מצא עדיין את זיווגו לעודד את הצעירים להתחתן בגיל צעיר, כדי שלא יגיעו לגיל מבוגר שבו יותר קשה להתחתן. ואדרבה, מתוך כך יזכה להקים במהרה את ביתו באהבה ובשמחה.

תגובה להיתר לדחות נישואין עד גיל 24

אמנם אין הילדים חייבים לציית להוריהם בעניין הנישואין, אך אין להסיק מכך שההורים אינם צריכים להתערב כלל. להפך, מצווה עליהם להדריך את ילדיהם ולייעץ להם. ומוטלת על הילדים חובה להקשיב להדרכת ההורים, הן מצד מצוות כיבוד הורים והן מצד שהשכל מחייב להקשיב לאנשים בעלי ניסיון שמכירים אותם מיום שנולדו ורוצים בטובתם

עוד כתבתי, שאף על פי שהוראת חז"ל הייתה להתחתן עד גיל עשרים, מכיוון שמצינו בדברי חכמים ובפסקי האחרונים (רש"ל וחיד"א) שבשעת הדחק אפשר לדחות יותר את הנישואין אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע – יש להורות כך לכתחילה. וזאת משום שעצם קביעת גיל שמונה עשרה כגיל הנישואין הייתה כדי שהנערים יספיקו להתכונן לחתונה בלימוד תורה ולימוד מקצוע (קידושין כט, ב; סוטה מד, א), והיום שההכנות ארוכות יותר – יש להאריך את הזמן עד גיל עשרים וארבע. והוספתי שמי שמורים כיום לבחורים להתחתן לפני גיל עשרים "גוזרים על רוב שומעי לקחם חיי עוני, ומונעים מהם את האפשרות להשתתף ביישובו של עולם לפי הכישרון שחנן אותם ה'. ורבים מהם גם נוטים להתכחש למצווה הגדולה מן התורה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ".

על דברים אלו קיבלתי כמה תגובות, ואחת מתוכן ממצה את כולן בקיצור: "כבודו כתב: 'המחייבים בחורים להתחתן לפני גיל עשרים גוזרים על רוב שומעי לקחם חיי עוני'. כבוד הרב, כל חיי לימדוני רבותיי שמי שגוזר חיי עוני או עושר זה הקב"ה, כי הפרנסה היא רק מאיתו יתברך. ומתקבל הרושם שכבוד הרב מתעלם מכך".

תשובה על ערך העבודה והאחריות לפרנסה

למרבה הצער או שלא הבנת את תלמודך או שכל חייך למדת אצל רבנים ששיבשו את דברי התורה. שכן מצינו בתורה שחייב אדם להתאמץ לעבוד לפרנסתו כפי שהשכל מחייב, ועל גבי זה באה הברכה. וכפי שנאמר לגבי המקיימים את מצוות המעשרות: "למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה" (דברים יד, כט). דרשו חכמים: "יכול יהא יושב ובטל? תלמוד לומר: בכל מעשה ידך אשר תעשה" (תנא דבי אליהו רבה טו). הרי שאפילו מי שעבד ונתן מעשרות לא יזכה לברכה אם לא ימשיך לעבוד, שאז יברך אותו ה' במעשה ידיו. וכן מצינו שהיו אבות האומה חרוצים במלאכתם, רועי צאן וחופרי בארות כדי להוסיף ברכה לעולם.

ואף יעקב אבינו השתבח בחריצות שבה עבד, שנאמר: "זה עשרים שנה אנוכי עמך, רחליך ועזיך לא שיכלו… טרפה לא הבאתיך אליך… הייתי ביום אכלני חורב (שמש קופחת) וקרח בלילה, ותידד שנתי מעיניי (בחריצות מלאכת שמירת הצאן). לולי אלוקי אבי אלוקי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני, את עוניי ואת יגיע כפי ראה אלוקים ויוכח אמש" (בראשית לא, לח-מב). ואמרו חכמים: "חביבה היא המלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון ומלאכה הצילה נפשות" (בראשית רבה שם). הרי שעצם הקיום תלוי בחריצות המלאכה, וכל התוספות שמעבר לכך תלויות בזכויות הרוחניות, בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה.

וכן כתב הרמב"ם: "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך יישא אישה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אישה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה…" (הל' דעות ה, יא).

הדעה המוטעית

לפי מה שאתה טוען שלמדת מרבותיך, לא צריך שאדם ילמד לפני הנישואין מלאכה שמפרנסת אותו, כי הפרנסה מאת ה'. ולפי זה גם לא צריך להחיש חולה מסוכן לבית חולים כי הרפואה מאת ה', וגם לא צריך להתגייס לצבא כי השמירה מאת ה'. וכל זה בניגוד לתורה, שציוותה להציל חולים ולהתגייס למלחמת מצווה של הצלת ישראל מיד צר.

וכן כתב רב יוסף אלבו בספר העיקרים: "הנה ביארו שברכת השם יתברך תגיע ותבוא עם ההשתדלות. וכן אמר המשורר: 'אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר', אבל אם ה' ישמור עיר – יפה שקד שומר, שעם השמירה וההשתדלות האנושי יגיע העזר האלוקי, ולא בזולתו. ובעבור זה ראוי שישתדל האדם בחזקת היד בכל הדברים שאפשר שיושגו בהשתדלות האדם, אחר שנדע שההשתדלות מועיל בכל דבר ובכל הפעולות על דרך שביארנו" (ספר העיקרים ד, ו).

טענה בעניין נישואי בוסר

שאלה: כבוד הרב… האם בדבריך אתה לוקח אחריות על כל נישואי הבוסר, על כל הצעירים שיתחתנו מוקדם מדי ואחר כך יתגרשו? האם בדקתם פעם את אחוז הצעירים שמתגרשים בגלל נישואי בוסר?

תשובה: ראשית, נישואין לפני גיל עשרים וארבע אינם נישואי בוסר. שנית, הניסיון מעיד שנישואין בגיל המתאים, היינו לפני גיל עשרים וארבע, מחזיקים יותר מעמד ומעניקים יותר נחת ושמחה לבני הזוג. הסיבה לכך היא שעם השנים ההרגלים הולכים ומתקבעים, וקשה יותר לבני הזוג להתגמש כדי להתאים זה לזה. גם האהבה העזה של הצעירים מקלה עליהם להתאחד בהתאמה מלאה.

ליווי ההורים

עם זאת, ככל שנישאים בגיל צעיר יותר, כך צריך שההורים יהיו מעורבים יותר בעצה והדרכה לילדיהם. יש הורים שבעקבות העצמת מעמדם של ערך החירות והבחירה החופשית בחברה המודרנית, מרגישים שאין זה מתפקידם להתערב בהחלטות ילדיהם. אמנם ערך החירות חשוב מאוד, וזה הביטוי לצלם אלוקים שבאדם, ויציאת מצרים נועדה לגלות את ערך החירות. אולם החירות נועדה בעיקר לאפשר לאדם לבחור את דרכו המיוחדת, ולא כדי שייפול וייכשל במהמורות החיים. ולכן מצווה על ההורים לסייע לילדיהם להתחתן הן בעצה והן בממון (קידושין כט, א; ל, ב).

אמנם ההחלטה נתונה בידי החתן והכלה, ואין חובה לילדים לשמוע בקול הוריהם בנושא חשוב זה (רמ"א יו"ד רמ, כה). אבל מכך שאין הילדים חייבים לציית להוריהם אין להסיק שההורים אינם צריכים להתערב כלל. להפך, מצווה עליהם להדריך את ילדיהם ולייעץ להם. ומוטלת על הילדים חובה להקשיב במלוא הרצינות להדרכת ההורים, הן מצד מצוות כיבוד הורים והן מצד שהשכל מחייב להקשיב לאנשים בעלי ניסיון שמכירים אותם מיום שנולדו ורוצים בטובתם.

ברוב המקרים, לאחר אי הנעימות הראשונית הטבעית, הצעירים שמחים לשתף את הוריהם בהתלבטויותיהם ומודים מאוד להורים על השתתפותם בעצה ובהדרכה.

האם לפי מנהג הספרדים ילדים רשאים להדליק נרות בברכה?

שאלה: מנהג ספרדים שרק גדול הבית מדליק נרות חנוכה, ולעתים הילדים משתוקקים להדליק גם הם חנוכייה. האם מותר להם להדליק נרות לפי מנהג הספרדים? והאם יוכלו לברך על ההדלקה?

תשובה: מותר לילדים להדליק נרות לעצמם, ובתנאי שידליקו במקום אחר, כדי שיהיה ניכר כמה נרות מדליקים בכל יום. לגבי הברכה, המנהג הרווח לפי פוסקי האחרונים הספרדים שלא יברכו הילדים על הדלקתם, מפני שהם יוצאים ידי המצווה בהדלקת אביהם. אולם מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל הורה שמותר לילדים עד גיל בר מצווה להדליק נרות בברכה, ואין בזה ברכה שאינה צריכה הואיל וכך מחנכים אותם למצווה. ולדעת הרב שלום משאש זצ"ל, גם בנים שעברו גיל בר מצווה רשאים לכוון שלא לצאת בהדלקת אביהם ולהדליק בברכה (ילקוט שמש או"ח קצב).

האם להמתין לבן זוג שמאחר לחזור?

שאלה: כיצד ראוי לנהוג כאשר אחד מבני הזוג אינו יכול לחזור מהעבודה בצאת הכוכבים? האם עדיף שמי שנמצא בבית ידליק נרות בצאת הכוכבים (בשעה 17:00), או שעדיף שימתין לשני עד שיחזור?

תשובה: לכאורה על פי שורת ההלכה, עדיף שמי שנמצא בבית ידליק נרות בצאת הכוכבים, ויפטור בזה את בן זוגו. אולם בפועל, על פי סיבות שונות, ברוב המקרים עדיף להמתין עד לחזרת בן הזוג, ובתנאי שידליקו לפני השעה תשע בערב ויימנעו מאכילת קבע לפני כן. ורק כאשר יש לבן הזוג מקום לשמוע את הדלקת הנרות והאיחור הוא חד פעמי, עדיף שבן הזוג שבבית ידליק את הנרות בזמן (פניני הלכה זמנים יג, ז).

גיל חובת הנישואין בדורנו

תגובות שונות לטור משבוע שעבר על איסור מניעת היריון • מי שהגיע לגיל הנישואין ולא מצא בת זוג אינו חייב להתפשר על זיווג לא מתאים • בימינו לימודי תורה ופרנסה לוקחים זמן רב יותר. כיצד זה משפיע על חובת גיל הנישואין? • יש לקבוע להלכה שכיום מותר לדחות נישואין עד גיל 24 • מדוע לא לחייב גם בימינו להינשא עד גיל 20 • מדוע לא נכונה הגישה לפיה בימינו מותר לדחות נישואין עד גיל מאוחר • גם כשהמציאות משתנה, העקרונות נשארים

תגובות על הטור הקודם

בשבוע שעבר הגבתי על דיבה שמוטחת כנגד "הרבנים", שכביכול בלי שום בסיס הלכתי המציאו איסור לדחות נישואין והיריון כדי לקדם את האג'נדה החברתית שלהם.

כדי להזים את הדיבה הרעה הזאת שהוציאו על רבנים, ציטטתי מקורות רבים לכך שאכן הורו חכמים שמצוות פרו ורבו מחייבת להתחתן עד גיל עשרים ולא יאוחר מגיל עשרים וארבע. וכל כך חמורה ומחייבת המצווה, שכעיקרון מוטל על בית הדין לכפות על כך, אלא שבפועל כדי להימנע מקטטות נהגו שלא לכוף על הזיווגים (שו"ע ורמ"א אה"ע א, ג). ואם ההלכה מחייבת להתחתן כדי להוליד, מובן מאליו שאסור לזוגות נשואים לדחות את קיום מצוות פרו ורבו על ידי מניעת היריון. אמנם כשיש קושי מיוחד יש לפעמים היתר לדחיית המצווה, וכדי לברר את ההלכה שואלים רבנים, ולא כדי להעצים את שליטתו של "הממסד הרבני" בחייהם של האנשים והנשים, כדברי המעלילים.

היו לטור תגובות רבות – חלקן אוהדות, חלקן מתנגדות וחלקן קנטרניות.

האם צריך להתפשר כדי להתחתן בזמן

ככל שחולפות השנים, חולף עובר גם הזמן המתאים לקשירת קשר הנישואין, מפני שהזמן המתאים מבחינה נפשית לנישואין הוא בסביבות גיל עשרים, וככל שהוא מתרחק ההתלהבות פוחתת וקשה יותר להתקשר בברית עולם של נישואין. לכן צעירים שדחו את נישואיהם מתקשים אחר כך במציאת זיווגם

יש שואלים: איך ייתכן לצוות על בחור להתחתן עד גיל מסוים, הרי זה תלוי אם ימצא בת זוג מתאימה?

תשובה: אכן, בוודאי שאין מחייבים אדם להתחתן עם בחורה שאינה מוצאת חן בעיניו. יתר על כן, עלתה השאלה מה יעשה אדם שמצא בחורה שרוצה מאוד להתחתן איתו, וגם היא לא רעה בעיניו. אלא שלדעתו הוא יכול למצוא בחורה שתתאים לו יותר, והשאלה הייתה האם למרות שכבר הגיע לגיל עשרים מותר לו להתעכב כדי למצוא את הראויה בעיניו. והשיבו שאף שהגיע לגיל חיוב נישואים, אינו חייב להתחתן עם מי שלדעתו אינה מתאימה לו (עיין יפה ללב ח"ד אה"ע א, יג).

הרי שקביעת הגיל נועדה לכוון את האדם למועד המתאים לקיום מצוות הנישואין ופרו ורבו, שכל העולם נברא בעבורה.

השאלה הגדולה על קיום הלכה זו בימינו

אמנם עדיין אנחנו צריכים להתמודד עם בעיה מרכזית בסוגיה זו. הרי לכאורה כבר בגיל שלוש עשרה הנער מתחייב בכל המצוות, ואף על פי כן אמרו חכמים שמצוות התורה חלה על האיש בגיל שמונה עשרה ולא יאוחר מגיל עשרים. וזאת משום שלפני כן עליו להתכונן לקראת האתגר הגדול של הקמת המשפחה בשני תחומים: האחד הוא לימוד יסודות התורה (משנה אבות ה, כא; קידושין כט, ב; יו"ד רמו, ב), והשני – פרנסה. באותן השנים שבהן למדו את יסודות התורה, הקדישו הנערים חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד את המלאכה שממנה יוכלו להתפרנס, וכדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצורכי פרנסה (סוטה מד, א; רמב"ם דעות ה, יא).

לפי זה אנחנו נמצאים במבוכה, שכן בדורות האחרונים עולמנו עבר שינויים מופלגים, החיים נעשו מורכבים יותר, וההכנות לקראת האחריות שבהקמת המשפחה אורכות זמן רב יותר. בעבר היה די בלימוד פשוט של התנ"ך והמוסר, ההלכה וטעמיה, כדי להיות מוכן להקמת בית יהודי. די היה לעבוד עם האב כמה שעות ביום כדי לרכוש עד גיל שמונה עשרה את היכולת המקצועית לעבוד ולפרנס, ואף לחסוך מעט כסף לצורכי החתונה ובניית הבית, שהיה בו חדר אחד בלבד. אולם כיום, כדי להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני האדם, צריך ללמוד הרבה יותר תורה. לשם כך צריכים רוב הצעירים ללמוד במסגרת ישיבתית לאחר גיל שמונה עשרה לפחות שנה, ובדרך כלל יותר.

עוד חובה קדושה מוטלת על הצעירים, להגן על העם והארץ במסגרת הצבא, ואף קיום מצווה זו גורם לדחייה של הנישואין. כמו כן רכישת מקצוע שהולם את כישרונותיו של האדם מצריכה בדרך כלל לימודים אקדמיים שאורכים כמה שנים ומתבצעים לאחר השירות הצבאי. ואפשר שאלו שמוכשרים להיות מדענים, ראוי שידחו את נישואיהם עד לאחר רכישת תואר שלישי, כדי שיוכלו להתקדם במקצועם לרווחת משפחתם, העם והעולם. גם הבתים שאנחנו רגילים לחיות בהם יקרים יותר, מפני שהם יותר גדולים ומאובזרים במערכות מים וחשמל, וכדי לרוכשם צריך לעבוד מספר שנים.

הדילמה והמסקנה

אם נצטרך לדחות את הנישואין עד לסיום לימוד כל יסודות התורה, סיום לימוד המקצוע המתאים וקניית הבית, רוב הצעירים יצטרכו לדחות את נישואיהם עד גיל שלושים וארבעים.

מנגד, דחייה כזו אינה אפשרית להלכה, מפני שלמרות שהסביבה שאנו חיים בה נעשתה מורכבת, מסובכת ומאתגרת יותר, טבעו הנפשי והגופני של האדם לא השתנה, וזמן הנישואין המתאים לו הוא בגיל צעיר. וככל שעוברות השנים, הוא מאבד חלק מהחיוניות המתאימה כל כך לשלבים הראשונים של הנישואים. מעבר לכך, יש גבול למשך הזמן שיכול אדם לגזור על עצמו לחיות כחצי בן אדם, בלי אהבת אמת שמולידה חיים.

לפיכך, מתוך התחשבות במכלול השיקולים וראייה כוללת של המציאות, מחד יש הכרח לדחות את גיל הנישואין בכמה שנים, ומאידך יש הכרח להגביל דחייה זו. ואכן מצינו בדברי חז"ל, שעד גיל עשרים וארבע עוד הבחור גמיש, ועל כן ציוו חכמים להורים לדאוג שעד אז ילדיהם יתחתנו (עיין קידושין ל, א, ובמפרשים). וכן מצינו שכמה מגדולי הפוסקים (רש"ל וחיד"א ועוד) הורו שגם מי שנאלץ לדחות את הנישואין, לא ידחה יותר מגיל עשרים וארבע.

לפיכך, ניתן לקבוע שההלכה מחייבת כיום להתחתן עד גיל עשרים וארבע, ובשעת הדחק בתנאים מסוימים ניתן לדחות את הנישואין מעבר לכך.

הטוענים כנגד דחיית הגיל

אמנם יש שאינם מקבלים הכרעה זו. חלק מתעקשים לטעון שאל לנו להתחשב בקשיים ובאתגרים שהחיים המודרניים מציבים לפנינו, אלא עלינו להמשיך לדרוש מכל הבנים להתחתן לפני גיל עשרים, כדרך שנהגו בדורות הקודמים.

אולם מוכרחים לדחות את דבריהם, מפני שכבר למדנו שחכמים הורו לדחות את הנישואין מפני צורכי דרך ארץ, כלומר כדי שהבחורים יוכלו להכין את עצמם לפרנסת משפחתם (סוטה מד, א). ואכן המחייבים את הבחורים להתחתן לפני גיל עשרים, גוזרים על רוב שומעי לקחם חיי עוני, ומונעים מהם את האפשרות להשתתף ביישובו של עולם לפי הכישרון שחנן אותם ה'. ורבים מהם גם נוטים להתכחש למצווה הגדולה מהתורה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ.

הטוענים שבטל הדין

מנגד יש טוענים שאין לקבוע כיום שום גיל מחייב לנישואין. שכן הגיל שקבעו חכמים היה בתקופה שבה היו יכולים עד גיל שמונה עשרה ללמוד את יסודות התורה, לרכוש מקצוע ולבנות בית. ולכן גם כיום יכול אדם לדחות את נישואיו עד לאחר שיסיים את מלוא הכנותיו בתורה, ירכוש מקצוע מכובד ויקנה דירה ממוצעת. ואמנם מסתבר שאין איסור להתחתן לפני השלמת התהליך הארוך הזה, אבל מנגד גם אין לחייב להתחתן לפני כן. לפיכך פרח מהעולם דין זה של גיל הנישואין.

אולם גם עמדה זו לא ניתן לקבל. שכן העיקרון שקבעו חכמים הוא שלא ניתן לדחות את גיל הנישואין בלא גבול. וכפי שכתב הרא"ש (קידושין א, מב) בטעם הדבר שקבעו חכמים גיל למצוות התורה: "שלא ייתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו". הרי שיש למצווה זו קצבה, והיא לאחר ההכנות ההכרחיות לקראת הנישואין.

יתר על כן, ככל שחולפות השנים, חולף עובר גם הזמן המתאים לקשירת קשר הנישואין, מפני שהזמן המתאים מבחינה נפשית לנישואין הוא בסביבות גיל עשרים, וככל שהוא מתרחק ההתלהבות פוחתת וקשה יותר להתקשר בברית עולם של נישואין. לכן צעירים שדחו את נישואיהם מתקשים אחר כך במציאת זיווגם, ורבים נותרים רווקים שנים ארוכות מאוד. זו אחת הסיבות המרכזיות להתפוררות מוסד המשפחה בארצות המערב. אפשר לומר, שכשם שקשה לבחורים בני עשרים וחמש לעבור טירונות קרבית שמתאימה לבני שמונה עשרה, כך קשה לבני עשרים וחמש למצוא את זיווגם.

שמירת העקרונות והיעדים

אכן אנחנו נמצאים בעולם משתנה, וחלק מההדרכות שהתאימו לדורות קודמים פחות מתאימות לימינו. אולם העקרונות נשארו כשהיו, כפי שגם טבעו הבסיסי של האדם נותר כשהיה. נמצא שתפקידנו לזקק את הערכים והעקרונות שקבעה התורה וליבנו חכמים, בהתאמה לתנאי דורנו.

העקרונות הם שמצוות הנישואין ופרו ורבו הן מהמצוות החשובות ביותר, וכפי שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה" (משנה גיטין מא, ב), שנאמר "לא תוהו בראה, לשֶבֶת יצרהּ". עיקרון נוסף הוא שיש למצווה זו גדר, ולא ניתן לדחותה בלא גבול. גם טבעו הביולוגי-נפשי של האדם מחייב זאת. עקרון נוסף הוא שאדם צריך להתכונן באחריות לקראת נישואיו. ועוד עיקרון חשוב הוא שאדם צריך להיות שותף ביישובו של עולם, כדרך שנהגו האבות שחפרו בארות והתקינו שווקים, ובימינו ראוי לאדם לעסוק בפיתוח התעשייה, המדע, הכלכלה והחברה.

לפיכך, ניתן לקבוע להלכה שגיל עשרים וארבע שנאמר כגיל שניתן לדחות עד אליו את הנישואין בשעת הדחק, הוא הגיל שעד אליו יכול אדם לכתחילה לדחות כיום את נישואיו. אמנם אם הוא מסוגל להתחתן לפני כן בלי לפגוע בעקרונות החשובים שהזכרנו, תבוא עליו ברכה.

אמנם אין מדובר באתגר קל. כדי לקיים את המצווה הנפלאה והמשמחת הזאת, על הצעירים להזדרז לרכוש מקצוע. לשם כך צריך גם שלא להאריך את שנות הלימוד בישיבה מעבר לנדרש. במקרים רבים ניתן גם לחלק את עול הפרנסה עם האישה האהובה והאוהבת כדי להשלים את הלימודים המקצועיים. כמו כן מצווה להורים ולחברה לסייע במתן תנאים אופטימליים לבניית המשפחות הצעירות.

בעזרת ה' עוד נעסוק בכך בעתיד.

האם הרבנים המציאו איסור?

לאחרונה נטען שאיסור מניעת היריון לפני קיום מצוות פרייה ורבייה הוא המצאה של רבנים ולא הלכה • מצווה להינשא עד גיל עשרים ולכל המאוחר עשרים וארבע • החובה להינשא בגיל צעיר עיקרה משום מצוות פרייה ורבייה, ומניעת הרהורי עבירה היא רק טעם משני • מי שמגיע לגיל נישואין ונמנע מפרייה ורבייה מבטל מצוות עשה • אישה חייבת לסייע לבעלה לקיים את מצוותו ועל דעת כן נישאה לו • דחיית היריון דומה לדחיית מצוות המילה ליום התשיעי • הוצאת דיבה על הרבנים

ההתקפות על הרבנים סביב שאלת דחיית היריון

מי שיעיין בדברי חז"ל ובדברי הראשונים והאחרונים, ימצא שהרבנים ממלאים את חובתם נאמנה בכך שהם מלמדים ומורים שמצוות פרייה ורבייה מחייבת להתחתן עד גיל עשרים, ובשעת הדחק עד גיל עשרים וארבע, וכן כאשר הם מורים לזוגות הצעירים שאסור למנוע היריון משום שאסור לדחות את זמן קיומה של המצווה

לאחרונה התפרסמו בכמה כלי תקשורת התקפות על "הרבנים" שמתוך רצון לקדם את האג'נדה החברתית שלהם המציאו איסור הלכתי לפיו אסור לזוג צעיר למנוע היריון לפני היריון ראשון וקיום מצוות פרו ורבו, כאשר באמת מבחינה הלכתית אין בזה שום איסור. על פי הטענות, דינה של מצווה זו כדין המצווה על האב למול את בנו ביום השמיני, שאף שיש הידור למול אותו השכם בבוקר, אין מעודדים את האנשים לקיים את הברית בשש בבוקר אלא רבים מקיימים את הברית אחר הצהריים. כך גם כאן, המצווה היא אכן לפרות ולרבות, אבל אין בעיה הלכתית לעכב את קיום המצווה בכמה שנים. לטענתם, הרבנים משתמשים בהלכה כדי לקדם את האג'נדה החברתית, ובכך הם חוטאים בחטא חמור של הסתרת האמת מהשואלים אותם.

עוד טענו שהרבנים, כחלק מ"הממסד הרבני", עושים זאת כדי להרחיב את שליטתם לתחומים נוספים, ובמיוחד בתחומים הקשורים לחייהן של נשים. שכן נשים פטורות ממצוות פרייה ורבייה, ולכן אי אפשר לחייב אישה בשם ההלכה להיכנס להיריון, אלא שהרבנים משתמשים במעמדם ובסמכותם ללא הצדקה הלכתית.

בעקבות התקפות אלו צריך לברר שלוש שאלות:
א) האם יש גיל מסוים שבו צריך לפי ההלכה לקיים את מצוות פרו ורבו, וכל הדוחה אותה מעבר לגיל זה מבטל את המצווה?
ב) האם נשים פטורות ממצוות פרו ורבו?
ג) האם אישה נשואה יכולה לומר לבעלה שאינה מעוניינת להשתתף עמו בקיום חובת פרו ורבו?

קבעו חכמים גיל לנישואין

לכאורה היה הבן צריך להתחתן בגיל שלוש עשרה, שאז הוא מתחייב במצוות, אלא שהורו חכמים לדחות את הנישואין לגיל שמונה עשרה ולכל המאוחר לגיל עשרים, וכפי שאמרו במשנה (אבות ה, כא): "בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף". וכן מבואר בגמרא קידושין (כט, ב).

שתי סיבות לדחייה

שתי סיבות לדחייה:

א) כדי להתכונן לאתגר הגדול של הקמת משפחה על ידי לימוד התורה, וזהו שאמרו חכמים שם במשנה: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה" (אבות ה, כא). וכן אמרו חכמים שיש להקדים לימוד תורה לנשיאת אישה, שאם יישא אישה תחילה, עול המשפחה עלול למנוע ממנו ללמוד תורה כפי הראוי לו (קידושין כט, ב). וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רמו, ב).

ב) פרנסה. המנהג היא שבאותן שנים שהנערים למדו את יסודות התורה, הם הקדישו חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד ממנו את המלאכה שממנה יוכל להתפרנס, וגם כדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצורכי פרנסה. וכן אמרו חכמים בגמרא: "לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית וייטע כרם ואחר כך יישא אישה" (סוטה מד, א). וכן כתב הרמב"ם (הל' דעות ה, יא). וכן מבואר בהרחבה בזוהר חדש (בראשית ח, ב).

האיסור לדחות נישואין משום פרייה ורבייה

אגב, טענה נוספת מטיחים ב"רבנים", שהסיבה העיקרית לכך שהם מעודדים את הצעירים להינשא היא מפני היצר הרע שגובר על הצעירים. ובמקום שיחנכו אותם להתגבר על יצרם, הם מחנכים אותם להתחתן בשנות העשרים הראשונות, וכמובן גם ללדת מיד לאחר החתונה, וזאת על חשבון פיתוחן האישי של הנשים.

הבה נתבונן ביסוד ההלכתי לחובת הנישואין עד גיל עשרים. מבואר בגמרא: "אמר רבא וכן תנא דבי ר' ישמעאל: עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי יישא אישה. כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר (הקב"ה): תיפח עצמותיו" (קידושין כט, ב). והסיבה לכך מפני שהוא מתבטל ממצוות פרייה ורבייה, שעל חשיבותה אמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה, שנאמר 'לא תוהו בראה, לשבת יצרה'" (משנה גיטין מא, ב).

וכן מבואר במדרש: "עת ללדת ועת למות – משנולד אדם הקדוש ברוך הוא מצפה לו שיישא אישה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אישה – הקדוש ברוך הוא אומר לו עת ללדת הוא לך ולא רצית – אין זו אלא עת למות" (קהלת רבה ג, ג). הרי שמה שאמרו חכמים על מי שלא נשא אישה "תיפח עצמותיו" הוא מפני שהתרשל מלהוליד.

וכן נפסק להלכה, וכפי שכתב הרמב"ם: "האיש מצווה על פרייה ורבייה… וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה, הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה" (אישות טו, ב).

וכך כתב הרא"ש (קידושין א, מב): "שלא ייתכן שיתבטל מפרייה ורבייה כל ימיו" – ולכן הכרח לקבוע את הגיל שבו הבחור יכול להשלים את הכנותיו לחתונה, שאז חובה עליו להתחתן. וכן כתב בסמ"ג (עשין מט): "וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה – הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה" (וכמו כן הלבוש אה"ע א, ג; מהר"ם פדאווה מה; מהרי"ט יו"ד מז; שכנה"ג יו"ד רלו הגה"ט מד; יפה ללב ח"ד אה"ע א, יב. ואף לרשב"א ד, צא, כך ההלכה, אלא שהוא סובר שהחיוב בגיל עשרים הוא מדרבנן, ושבועה חלה על מצווה דרבנן).

משקל החשש מהרהורי עבירה

הוסיפו חכמים עוד טעם לאיסור דחיית הנישואין, שלא יתגבר עליו יצרו, וכפי שאמר רב הונא: "בן עשרים שנה ולא נשא אישה – כל ימיו בהרהור עבירה" (קידושין כט, ב). אבל טעם זה לא נזכר כטעם מחייב להלכה, אלא הוא מצטרף לסיבה העיקרית שהיא קיום מצוות פרייה ורבייה. וכך חייבים לומר, שאם לא כן היה צריך להתחתן בגיל חמש עשרה, שכן אז היצר שולט יותר מאשר בגיל עשרים. יתר על כן, גם אם ידוע על נער שנכשל מאוד בהרהורים כמעשה אונן – אין להורות לו להתחתן לפני שיהיה מוכן לחתונה מבחינה תורנית ומבחינת האחריות לפרנסה.

תוקף המצווה

חובת הנישואין בגיל המתאים חמורה כל כך עד שדינה כדין מצווה שבית דין כופים על קיומה. וכפי שנפסק בשולחן ערוך: "ובשום עניין לא יעבור מעשרים שנה בלא אישה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופים אותו לישא, כדי לקיים מצות פרייה ורבייה" (אה"ע א, ג). לדעת הרי"ף והרמב"ם הכפייה נעשית במלקות שוט, ולדעת בעלי התוספות והרא"ש משתמשים בתוכחות וקנסות, שלא יסחרו עמו או לא יעסיקו אותו, אבל אין מכים או מנדים אותו על כך (שו"ע אה"ע קנד, כא).

וכך מסוכם להלכה על כל הראשונים. אמנם למעשה כתבו הריב"ש (סי' טו), והרמ"א ועוד רבים, שאין לכפות על הנישואין, כדי שלא להרבות קטטות.

אפשרות הדחייה עד גיל עשרים וארבע

על פי המבואר בגמרא (קידושין ל, א) כתבו כמה מגדולי האחרונים שכאשר יש צורך להתכונן לנישואין יותר שנים, אפשר לדחות את הנישואין לאחר גיל עשרים, אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע (יש"ש קידושין א, נז, עפ"י הרא"ש; החיד"א בברכי יוסף אה"ע א, ט; פת"ש אה"ע א, ה; רב פעלים יו"ד ח"ב, ל).

וזו ההוראה המקובלת לימינו, הואיל וחיינו יותר מורכבים וההכנות הנצרכות לחיי הנישואין אורכות יותר זמן. מעבר לכך, גם מצוות השירות בצבא מעכבת בימינו את גיל הנישואין בכמה שנים. אבל אין לאחר יותר את הנישואין, שכן זה הגבול האחרון שקבעו חכמים לדחיית המצווה הגדולה של נישואין ופרו ורבו.

מכל מקום, מי שמתאמץ להתחתן עד גיל עשרים וארבע ולא מצא אישה שראויה לו, הרי הוא אנוס, ואין טוענים נגדו שהיה צריך להתחתן עם אישה שאינה ראויה לו.

ההפרדה בין האיש לאישה

גם הטענה שנשים פטורות ממצוות פרו ורבו, ולכן מותר לאישה לדחות היריון למרות שהדבר אסור לאיש, אינה נכונה. ראשית, גם לאישה יש מצווה לפרות – ועל כך אכתוב בעזרת ה' בפעם אחרת. שנית, לאחר שנתקבלה תקנת רבנו גרשום שאסור לאיש לשאת שתי נשים, ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כורחה, נעשה האיש תלוי לגמרי באשתו בקיום חובת המצווה, ובהסכמת האישה להינשא הסכימה להיות שותפה עמו בקיום חובת המצווה (חת"ס אה"ע כ).

דיבה

נמצא שההתקפות הבוטות על הרבנים יסודן בעלילה. מי שיעיין בדברי חז"ל ובדברי הראשונים והאחרונים, ימצא שהרבנים ממלאים את חובתם נאמנה בכך שהם מלמדים ומורים שמצוות פרייה ורבייה מחייבת להתחתן עד גיל עשרים, ובשעת הדחק עד גיל עשרים וארבע. וכן כאשר הם מורים לזוגות הצעירים שאסור למנוע היריון, משום שאסור לדחות את זמן קיומה של המצווה. אמנם כשיש קושי מיוחד יש לפעמים היתר לדחיית המצווה, וכדי לברר את ההלכה שואלים רבנים.

כמו כן ברור שאין להשוות את דחיית ברית מילה מהבוקר לאחר הצהריים לדחיית מצוות פרו ורבו. שכן מצוות ברית המילה היא שתתקיים המילה ביום השמיני, ורק הידור ישנו בקיומה בבוקר. ואם אחר הצהריים היא תתקיים ביותר שמחה ורוב עם, לכתחילה נכון לקיימה אחר הצהריים. אולם דחיית קיום מצוות פרייה ורבייה דומה יותר לדחיית ברית מילה ליום התשיעי, שיש בזה איסור מן התורה. ומבחינה מסוימת מצבו של מי שדוחה את קיום מצוות פרו ורבו יותר חמור, שאמרו חכמים שקללת "תיפח עצמותיו" חלה על ראשו.

אשרינו

אשרינו שבחר בנו ה' מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובכלל זה את מצוות המשפחה, שבזכותה ניכר בעליל איך שומרי המצוות זוכים להקים משפחות טובות ויפות, עד שקשה להכיל את הכאב והקנאה של מי שלא זכה לקיים את הדרכות התורה.

מצוות ירושת הארץ בהר הבית

שלוש סיבות מדוע נכון לעלות להר הבית בטהרה • מדברי הרצי"ה קוק משתמע שהסכים לאיסור העלייה רק במציאות של ריבונות ישראלית ברורה בהר • דברי הראי"ה קוק נגד עליית הברון רוטשילד להר לא התייחסו למציאות של עלייה בטהרה • מי שמפריזים בחששות הלכתיים מזניחים את מצוות ירושת הארץ במקום המקדש וחוזרים על טעותו של רבי זכריה בן אבקולס • השלטת ריבונות ישראל בהר הבית, אכיפה קפדנית של החוק והרחקת המסיתים המוסלמים החצופים משם היא התשובה לבעיות הביטחון הקשות שהתעוררו לאחרונה

הסיבות להוראת המצווה

כפי שלמדנו בשבוע שעבר, על סמך שלוש סיבות עיקריות מותר ונכון לעלות להר הבית בטהרה:
א) העדויות הרבות על כך שבמשך יותר מאלף שנים לאחר החורבן, גדולי ישראל נהגו להתפלל על הר הבית.
ב) במשך כשלוש מאות שנה יהודים לא הורשו לעלות להר הבית, עד שהתעורר ספק היכן הוא מקום המקדש (ששטחו פחות מעשרה אחוזים ממתחם הר הבית). אולם בעקבות שחרור הר הבית, יכלו לשוב ולמדוד את השטחים ולקבוע בוודאות היכן היה מקום המקדש, וממילא היכן מותר לעלות בטהרה.
ג) האיום על הריבונות היהודית בהר הבית.

דעת הרצי"ה

אילו היה הרצי"ה שומע שדגל ישראל כבר אינו מתנופף מעל הר הבית, ונקודת המשטרה הקבועה הורדה משם, וכבר אין נוכחות צבאית קבועה על ההר, והערבים כבר אינם רק "מסדרים להם שם את תפילותיהם ביום השישי", אלא משם יוצאות לכל העולם קריאות ההסתה כנגד ישראל, הוא היה מתפלץ מצער ותומך בכל אמצעי כשר במסגרת ההלכה כדי לחזק את הריבונות על הר הבית

עוד כתבתי בשבוע הקודם: "נראה לענ"ד, שאם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה רואה שהזהירות היתרה מעלייה להר מביאה לאובדן הריבונות ולהפיכת ההר למוקד שנאה נגד ישראל, היה מסכים לדברי הרב גורן שמותר ומצווה לעלות. עוד נלענ"ד שהיה סומך על בירוריו ההלכתיים של הרב גורן ביחס למקומות המותרים בכניסה".

שאלו: על סמך מה אני כותב כך, הרי ידוע שהרצי"ה סמך ידיו על הזהרת הרבנות הראשית שלא לעלות להר הבית, מחשש כניסה למקום הקודש בלא טהרה.

תשובה: דבריי מבוססים על לימוד דבריו. הנה מה שכתב על כך בכרוז מיום כ"ז שבט תשל"ז:

"בירור דברים בעניין הר הבית – כל החומרה הגדולה ההלכתית, של איסור הכניסה אליו, מפני היותנו עוד, על פי ההלכה, במצב של טומאה, איננה נוגעת, פוגעת וגורעת, במשהו בערך הבעלות הקניינית שלנו על השטח המקום הקדוש הנאדר-בקודש הזה. זכה כבוד הרמטכ"ל שלנו, מר מרדכי גור, ואיתו ועליו כבוד מורנו ורבנו הגאון רבי שלמה גורן, ראש רבני ישראל, ועל ידם שוחרר המקום הזה משלטונות הגויים, והנהו גם הוא, ככל שטחי מקומות ארץ-חיי-קדשנו, ברשותנו ובבעלותנו. ברשותנו ובבעלותנו הם מסדרים להם שם סדרי תפילותיהם ביום השישי. קבוצות חיילינו, הנמצאים שם, שומרים ומשגיחים עליהם בפקודת שלטונותינו. גם אם אנחנו נזהרים בכניסה שמה, כפי מדת ההלכה, גם בתוך-כך ומתוך-כך קבועה וקיימת בכל תקפה בעלותנו על כל שטח המקום הזה, ורשותנו למציאותם זאת של הגויים שם, שאינם בשום אופן בעלי המקום הזה". (לנתיבות ישראל ח"ב מהדורת בית אל ע' רפב).

הרי לנו שהריבונות הייתה אצלו עיקר העיקרים, שכן מצוות יישוב ארץ ישראל מחייבת אותנו שתהיה הארץ בידינו ולא ביד אומה אחרת – ועל אחת כמה וכמה הר הבית, שהוא המקום המקודש שבכל ארץ ישראל. וכל דבריו של הרצי"ה נאמרו בזמן שהריבונות הייתה ברורה ומוסדרת, וכפי שראינו עד כמה טרח לפרט את סממני הריבונות והשלטון.

ולו היה שומע שבעקבות התפרעויות הערבים ולחצים שונים, מבית ומחוץ, דגל ישראל כבר אינו מתנופף מעל הר הבית, ונקודת המשטרה הקבועה הורדה משם, וכבר אין נוכחות צבאית קבועה על ההר, ושוטרים וחיילים אינם מורשים להיכנס למסגד, והערבים כבר אינם רק "מסדרים להם שם את תפילותיהם ביום השישי", אלא משם יוצאות לכל העולם קריאות ההסתה נגד ישראל, ונערים ערבים מעזים ללעוג ולקלל שוטרים וחיילים, והערבים עורכים שם חפלות ומשחקי כדורגל וקוברים שם את מתיהם תוך הפגנת בוז כלפי מדינת ישראל, וכל היהודים שעולים להר הבית נכנסים ברשות הוואקף ובליווי צמוד שלהם, תוך שכנופיות ערבים מקללות ומגדפות אותם. אילו היה רבנו שומע את כל זה היה מתפלץ מצער ותומך בכל אמצעי כשר במסגרת ההלכה כדי לחזק את הריבונות על הר הבית.

עוד אפשר לראות מנוסח הכרוז את יחסו של הרצי"ה לרב גורן ולסמכותו ההלכתית, ומכך יכולתי להסיק שהיה סומך על בירוריו ההלכתיים.

דברי מרן הרב קוק

יש שהתבססו בטענתם נגד העולים להר הבית על דברי מרן הרב קוק זצ"ל, שכתב בהקשר לכך: "פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים".

כדי להבין את הדברים לאשורם, צריך להקדים שמדובר באגרת תרע"ז, מכ"ו אדר תרע"ד, לרב יונתן בנימין הלוי איש הורוויץ, שהיה אחד ממארגני מסע הרבנים למושבות, ולאחר מכן ערך את חוברת 'אלה מסעי' לתיאור מסע הרבנים. הרב קוק כתב הקדמה לחוברת, וצירף אליה איגרת ובה ביקש שאם יוסיף דברים, האנחה על כל הדברים הפרוצים לא תטשטש את הצורה הידידותית הבולטת של המפגש עם החלוצים, "כי בוודאי רק דרך קודש זה, שאור חסד ה' מאיר בו, הוא דרך האמת, דרך תורת חיים ואהבת חסד אשר נטע ה' בקרבנו".

עוד הביע תמיכה בהצעה לצרף לחוברת את סיפור מסעו של הברון רוטשילד, "הנדיב הידוע", בתמיכתו הגדולה בהתיישבות החדשה, שביקר בארץ בשנת תרע"ד, אלא שהביע צער רב על כך שהברון נכנס למקום המקדש. יש לציין שהברון היה שומר מסורת.

וכך כתב מרן הרב:

"טוב מאוד לצרף דברים על דבר מסעו של הברון. אף על פי שלבי נמחץ מאוד, מפני חילול השם של היותו במקום המקדש, וביותר על מה ששום איש לא העיר אותו שהוא דבר האסור. פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מיליונים של ישובים מעשיים".

לפי זה לכאורה היה אפשר לחשוב שבטלה מעלתו של הברון, וממילא גם אין טעם לספר בשבח מסעו. אלא שהוסיף הרב וכתב:

"ואף על פי שלא הפסיד בכל זה את ערכו הגדול בתור מייסד היישוב, ובשוגג או בדרך מי שהכול הוא בשגגה בא מעשה לידו, וה' הטוב יכפר וייקח טוב". לפי זה מובן למה הסכים ש"טוב מאוד לצרף דברים על דבר מסעו של הברון".

אין ללמוד מדבריו איסור

אמנם אין ללמוד מדבריו אלו איסור לעלייה בטהרה. שכן הברון עלה בלא טבילה למקום המקדש עצמו, ואילו העולים בטהרה נזהרים לטבול תחילה, וגם אחר כך נכנסים רק למחנה לוויה ולא למקום המקדש, שאליו אסור להיכנס גם לאחר טבילה. נמצא שאין בעלייתם שום חשש איסור, ואינם פוגמים כלל אלא להפך.

בנוסף לכך, צריך לדעת שיש לנו בתורה מצוות עשה ומצוות לא תעשה. יש שחרדים לשמירה מפני איסורים, ואינם חוששים להתבטל מקיום מצוות עשה. לכן לדעתם, כל זמן שיש חשש רחוק שמא יהיה יהודי שיעלה להר הבית שלא כהלכה, אסור לכל יראי השמיים לעלות. ואף שאומרים להם שממילא יהודים חילוניים נכנסים למקום המקדש בטומאה, ודווקא על ידי שהם רואים את יראי השמיים נזהרים מכך, חלקם מצטרפים ונזהרים אף הם – עדיין לבם מלא חששות וחרדות. והבעיה העיקרית היא שאין הם חוששים לביטול מצוות עשה של יישוב הארץ, שעיקרה שתהיה הארץ בידינו ולא ביד אומה אחרת. ובמקום המקדש הכול תלוי, שממנו מתפשטת הקדושה והריבונות לכל רחבי ארץ ישראל. וכפי שביקרו חכמים את דוד המלך, שכבש את סוריה לפני שכבש את הר הבית, ועל כן כיבושו נחשב כיבוש יחיד, וסוריה לא התקדשה בקדושת מצוות התלויות בארץ.

על עמדה מסוג זה אמרו חכמים: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו" (גיטין נו, א). מפני שהוא הרבה לחשוש מאיסורים, ומיעט לחשוש מביטול קיומו של בית המקדש.

ועתה שרואים איך ההימנעות מעלייה פוגעת קשות בריבונות ישראל על הר הבית, כל מי שמצוות התורה יקרה בעיניו, צריך להילחם בעד עליית יהודים להר הבית.

הרבנים הטועים בכרת

ומה שיש רבנים שמטיחים בעולים להר הבית בטהרה שהם עוברים באיסור כרת, הוא אחת משתיים: או ששכחו את ההלכה הנוגעת להר הבית, ולא עמדו על ההבדל שבין מחנה שכינה למחנה לוויה, ושכחו שיש מתירים להיכנס גם למקום המקדש עצמו, כך שגם הנכנס למקום המקדש הוא ספק כרת.

או שהם מתעלמים ממצוות יישוב הארץ, שמחייבת את כל ישראל להילחם על הארץ שתהיה תחת ריבונותנו. ומצווה זו מחייבת את כל הדורות, קל וחומר את הדור שלנו, שיש בידו את הכוח לקיים את המצווה. וכפי דברי הרמב"ן שכתב על מצוות יישוב הארץ שעניינה הוא שלא "נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות…". ועוד הוסיף שהיא "מצוות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות". נמצא אם כן שחובה עלינו לפעול למימוש הריבונות שלנו על הר הבית, שלא להניחו לשום עם זר, קל וחומר לאויבינו ומבקשי רעתנו.

הפתרון לבעיית הביטחון והריבונות

בשבוע זה, שבו ליווינו בכאב נורא את הקדושים שנרצחו בתפילתם, עלינו לדעת שפתרון אחד ישנו לבעיית הביטחון והריבונות: החזרת שלטון החוק להר הבית. לשם כך צריך להקים מחדש את תחנת המשטרה על ההר, להגביר את הנוכחות הצבאית על ההר ולעמוד בנחרצות על שמירת כל החוקים.

כל מבנה שנבנה בלי אישור צריך להיהרס. כל פעילות שחורגת מתפילה צריכה להיאסר. כל מי שמגדף, מתפרע או מסית נגד מדינת ישראל או היהודים או בני דתות אחרות – צריך להיות מורחק מהר הבית לצמיתות. וזה כולל כמובן את המטיפים שמעוררים בדרשותיהם את השנאה לישראל.

כמו בעבר, התקוות שוויתורים אשר נעשים כדי לפייס את אויבינו יזכו אותנו בשקט ושלווה התבדו. להפך, כל ויתור מזמין אלימות קשה ורצחנית יותר. ומנגד, ככל שנפגין בנחישות את הריבונות שלנו על הר הבית על ידי שמירת חוק קפדנית ופתיחת ההר בפני יהודים, כך נזכה יותר לכבוד, לשקט ולשלום.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד