האתגר של זוגות מעוכבי פריון

גודל צערם של מי שלא זכו לילדים • האם עקרות היא עונש על חטאים או גזירת גורל? • מחלוקת בין החכמים עד כמה יכולים ישראל לשנות את גורלם על ידי מעשים טובים • תנאי חייו של אדם נקבעים על פי ייעודו, ויש מי שמיועד להתמודד עם ייסורים • לעתים לא נכון להעתיר בתפילה יותר מדי • התפילות והמעשים הטובים אינם שבים ריקם • ערכה המיוחד של אהבת איש ואשתו דווקא כשלא זכו לפרי בטן

ייסורי עקרות

קשים הם ייסוריו של מי שלא זכה לילדים. אמרו חכמים: "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת" (נדרים סד, ב), שנאמר: "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" (בראשית ל, א). ולא באו חכמים ללמדנו זאת, אלא כדי שיידעו אנשים עד כמה גדול צערם של חשוכי ילדים, ויבקשו עליהם רחמים שייפקדו (תוספות שם). גם בני זוג שזכו לילד אחד או יותר ומייחלים לעוד ילד ולא זוכים עלולים להיות עצובים מאוד, במיוחד כאשר הם זוכים לחיות בסביבה שבה מקובל להקים משפחות גדולות.

הניסיון להבין את פשר הייסורים

השאלה היא מה פשר הייסורים הללו. האם יש בהם עונש על חטאים, וכדי לזכות בילדים חובה על האדם להתעורר בתשובה? או שמא כך נקבע בגורלו עוד בטרם נולד, ואין להטיל עליו את האשמה לייסוריו?

התשובה מורכבת מאוד. לעתים הייסורים נובעים מחטאים ולעתים מהגורל ולעתים משילוב של חטאים וגורל. לעתים התשובה והתפילה יועילו ולעתים לא, והדבר תלוי בגורמים רבים לאין ספור. ונתחיל לבאר.

משמעות המזל, הגורל – רבה ורב חסדא

כתבו בכמה ספרים, שצריכים העקרים להיזהר שלא להעתיר יותר מדי בתפילה, אלא תמיד לבקש מאת ה' שאם אין הדבר טוב בעיניו, הרי שהם מוותרים על בקשתם. כי לפעמים יודעים בשמיים שאם ייוולדו להם ילדים, הם יהיו רשעים או מסובלים בייסורים נוראים, וכדי להקל מצער ההורים אין נותנים להם ילדים

אמרו חכמים: "חיי, בני ומזוני – לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא" (מועד קטן כח, א). "חיי" הוא מספר שנות חייו של האדם, "בני" – מספר ילדיו, "מזוני" – פרנסתו. כל אלו נקבעים על פי מזלו של האדם בעת לידתו, ולא על פי זכויותיו. והראיה לכך, שרבה ורב חסדא היו שניהם צדיקים, ובעת עצירת גשמים תפילות שניהם היו נענות. למרות זאת, גורלם היה שונה לחלוטין. רב חסדא חי תשעים ושתיים שנים, ורבה חי רק ארבעים שנה. בביתו של רב חסדא היו שישים חתונות, ובבית רבה שישים מקרים של שכול. בבית רב חסדא היו עשירים ואף את הכלבים האכילו בסולת חיטים, ואילו בבית רבה היו עניים, ואפילו לחם שעורים זול לא נמצא להם תמיד לפי צורכיהם. כיוצא בזה אמרו חכמים "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" (בזה העולם אין), כלומר: שכר המצוות ועונש העבירות אינו משולם בעולם הזה החולף, אלא בעולם האמת הנצחי (קידושין לט, ב).

מזל נקרא בלשוננו גורל. וכשם שידוע כיום שבעת יצירתו של האדם נתרקמה המפה הגנטית שלו שקובעת אם יהיה גבוה או נמוך, חכם או קשה תפיסה, בריא או חולה, מכוער או יפה, מעין זה אמרו חכמים שבעת לידתו נקבע מזלו לעניין "חיי, בני ומזוני".

האם ישראל יכולים לשנות את המזל

ואמנם לכאורה נחלקו בזה חכמים (שבת קנו, א), שלדעת רבי חנינא יש מזל לישראל, כלומר גם ישראל נתונים תחת שלטון המזל, ובתוך המסגרת הזאת שאינה נתונה לשינוי עליהם לבחור בטוב ולתקן את עצמם ואת העולם. ולדעת רבי יוחנן אין מזל לישראל, כלומר יש לישראל כוח בתפילתם ובמעשיהם לשנות את מזלם.

אולם כבר ביארו המפרשים שהכול מודים שהמזל משפיע מאוד, והכול מסכימים שלעם ישראל יותר מלשאר האומות יש לעתים כוח לשנות את המזל על ידי תפילה ומעשים טובים. המחלוקת היא האם זה דבר שכיח שיהודי יכול לשנות את מזלו, או שרק במקרים יוצאים מהכלל הוא יכול לשנות את מזלו (עי' תוס' שבת שם, וריטב"א ור"ן מו"ק שם).

מעט על משמעות הייסורים

והעניין הוא שלכל אדם ישנו ייעוד מסוים, ולפי ייעודו נקבע מזלו. לעתים לצורך הגשמת ייעודו טוב שיהיה עני ומסובל בייסורים, ולעתים טוב שיהיה עשיר ובריא. לעתים הגורל נחרץ, וכל מה שיעשה האדם לא יועיל לו להימלט מגורלו, זולת במקרים נדירים מאוד. ולעתים הגורל אינו מוחלט, ואז על ידי עבירות יטה אותו לרעה ויסבול ייסורים, ועל ידי זכויות יזכה גם בעולם הזה ליותר ברכה. ולעתים הייסורים מזככים את האדם ומצילים אותו מרעה גדולה יותר, ואזי דווקא אם יהיה צדיק יזכה בייסורים. ובכל אופן, כל עוד העולם אינו מתוקן מבחינה מוסרית יהיו בו אנשים שיסבלו מייסורים, ועל ידי ההתמודדות עם הייסורים העולם הולך ומזדכך מבחינה מוסרית.

ההשתדלות

על ההשתדלות הנדרשת מזוגות חשוכי בנים מבחינה רפואית ומבחינה רוחנית אקווה לכתוב מעט בפעם אחרת. עתה ננסה להוסיף ביאור בפשר הייסורים.

התפילות שלא נענות

לעתים כל התפילות, התשובה וההתחזקות בתורה ובגמילות חסדים אינם מביאים לפתרון הבעיה. חודשים עוברים ושנים חולפות ובני הזוג אינם זוכים להיפקד בילדים. אולי גורלם חתום ואין אפשרות לשנותו, מפני שהנשמות שהיו יכולים להוליד שייכות לעולם אחר, שעדיין לא הגיע זמנו. וייתכן שאם היו מצליחים לשנות את הגורל היה הילד שנולד להם רשע גדול, מפני שלא היה מתאים לזמנו, ולכן חסד עשה איתם ה' שמנע מהם ילד שיוריד את שיבתם ביגון שאולה. כיוצא בזה אמרו חכמים (ברכות י, א) שלאחר החורבן והגלות לעגו שרי אומות העולם לכנסת ישראל על שהיא עקרה, ואינה זוכה לברכת הילדים בארץ. והייתה כנסת ישראל משיבה להם: כאשר הרשע שולט בארץ, עדיף להיות עקרה ולא ללדת ילדים רשעים לגיהינום כמותכם. וזהו שנאמר: "רוני עקרה לא ילדה, פצחי רינה וצהלי לא חלה, כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'" (ישעיהו נד, א).

וכן כתבו בכמה ספרים, שצריכים העקרים להיזהר שלא להעתיר יותר מדי בתפילה, אלא תמיד לבקש מאת ה' שאם אין הדבר טוב בעיניו הרי שהם מוותרים על בקשתם. כי לפעמים יודעים בשמיים שאם ייוולדו להם ילדים, הם יהיו רשעים או מסובלים בייסורים נוראים, וכדי להקל מצער ההורים אין נותנים להם ילדים (שבט מוסר כד, יט).

ואף על פי כן עליהם לדעת שכל התפילות והמעשים הטובים והתורה שהם מרבים אינם אובדים לריק, כי גם אם אינם מועילים לעצמם, הרי שהם מועילים לחשוכי ילדים אחרים שייפקדו. ובכל אופן הם מועילים לתיקון העולם ומקרבים אותו ליום שבו יוכלו נשמות ילדיהם להיוולד.

ערך אהבה והשמחה

ועתה הגענו לעיקר העיקרים: ניסיון עצום, גדול ונורא, עומד בפני בני זוג שלא זכו לילדים: האם ישקעו בצערם ויאבדו את אמונתם ושמחתם, או יתגברו על צערם וירבו אהבה ביניהם, ויקיימו את מצוות עונה בשמחה יתרה, ויחשבו תמיד איך להוסיף טובה ושמחה לכל בני משפחתם וחבריהם. כי באמת, אף שלא זכו לילדים, יש בזוגיות שלהם ערך עצמי גדול מאוד.

האהבה כשאין ילדים

וכן למדנו ששאלו חכמים (ברא"ר מה, ד) מדוע היו האימהות עקרות. וביאר אחד החכמים: "כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנוין". וחכם אחר ביאר: "כדי שייהנו בעליהן מהן, שכל זמן שהאישה מקבלת עוברים היא מתכערת ומתעזבת. שכל תשעים שנה שלא ילדה שרה הייתה ככלה בתוך חופתה, והיו מטרוניות באות לשאול בשלומה". הרי שמצד מסוים, זוגות שאינם זוכים לילדים יכולים להגדיל ולהעצים את האהבה, התשוקה והשמחה שביניהם.

הילדים הרוחניים

וזהו שביארו חכמי הנסתר, שמכל חיבור שנעשה באהבה ותשוקה מתווסף שפע חיים וברכה בעולם. וכפי שכתב השל"ה: "מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה, יצא ממנו פעולה טובה. ואף שאין אשתו מתעברת… מתהווה מזה נשמה קדושה… כי מכל ביאה נשפע נשמה, ואלו הנשמות באו לוולדות אחרים". ולכן "אברהם היה משמש מיטתו עם שרה אף שהייתה עקרה, וחס ושלום שיהיה לבטלה". וביארו בזוהר (ח"ג קסח, א) שמתוך החיבור השלם, בדבקות ותשוקה, של שני הצדיקים, אברהם ושרה, נבראו בעולמות העליונים נשמות שהשתלשלו ונולדו אחר כך כילדים למשפחות שונות. וכשאותם הילדים גדלו הם התקרבו לאברהם ושרה והתגיירו על ידם, ועליהם נאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה). הרי שכאשר הם מתגברים על העצבות ומתייחדים בדבקות ותשוקה, הם נעשים שותפים בהורדת נשמות לעולם ומעניקים להן ניצוצות נשמה מהייחוד שלהם.

הזיווג לקיום העולם

יתר על כן, כאשר בני הזוג שלא נפקדו בילדים מצליחים למרות ייסוריהם וצערם להתחזק באמונה, להעמיק את האהבה ביניהם ולשמח זה את זה במצוות עונה – הם זוכים להוסיף חיים וברכה לכל העולם. כי טהרה מיוחדת יש באהבתם, שאינה תלויה בדבר ואינה נשענת על הילדים שנולדו מהם, אלא כולה מיוסדת על עצם האהבה שביניהם, שיש בה ביטוי לאחדות האלוקית שמתגלה בעולם.

הם אמנם לא זכו לילדים, אבל הם זוכים לגלות את ערך החיים עצמם, ולכן הם מוסיפים חיות וקיום לכל העולמות. וכפי שביאר האר"י הקדוש, שיש שני מיני זיווגים, האחד לצורך הולדת נשמות, והשני לצורך חיות וקיום העולמות (שער המצוות בראשית עמ' ז). ואמנם גם בני זוג שזכו בילדים זוכים לקיים את הזיווג מהסוג השני לצורך חיות וקיום העולמות, בעת שהאישה כבר בהיריון או כשהיא מיניקה או כשהיא מבוגרת. אבל מכיוון שאצל בני זוג שלא זכו לילדים זהו סוג הזיווג היחיד שלהם, השפעתם בו יתרה. אולם זאת בתנאי שהם אכן זוכים על ידי האהבה והשמחה שביניהם לפרוץ את מחסום העצבות, לראות את העולם בטוב, לשמוח בשמחתם של בני משפחתם וחבריהם, לעסוק ביישובו של העולם ולגמול חסד עם הבריות כפי יכולתם.

דברי נחמה לחשוכי ילדים

מכתבי תגובה כאובים שקיבלתי בעקבות טורים על מצוות פרו ורבו • זוגות חשוכי ילדים מבקשים התייחסות לצערם ולהתמודדותם האמונית • אינני מכיר את הבעיה מקרוב, ולכן אני מתקשה לכתוב דברים אמיתיים ומחזקים • הייסורים שעוברים בני הזוג מעלים אותם לדרגות רוחניות גבוהות יותר • השמחה והאהבה שבין בני הזוג מביאה גם היא ברכה לעולם

העיסוק במצוות פרו ורבו

בדרך כלל, לאחר שאני כותב על ערכה של מצוות פרו ורבו והיבטיה השונים, אני מקבל מכתבים נוגעים ללב ממשפחות שמצפות ומייחלות לילדים, ואינן זוכות. במיוחד התרבו התגובות בחודשים האחרונים שבהם הרחבתי בלימודי במצווה זו, והדברים באו לידי ביטוי במאמרים רבים.

מכיוון שיש תועלת מוסרית עצומה בהבנת כאבם של חשוכי הילדים, אצטט כמה מהמכתבים.

תגובה מאמא לילדה יחידה

פעמים ייסורי העקרות נובעים מגורל ייעודו של האדם, ואז אין כמעט אפשרות לשנות את הגורל, והתפילות והתשובה אמנם מועילות לתיקון העולם אבל אינן מזכות את ההורים בילדים. ולעתים הייסורים נועדו כדי לעורר את ההורים להתעלות למדרגה גבוהה יותר ואזי תשובה ומעשים טובים יכולים להועיל

לכבוד הרב מלמד, השלום והברכה.
מדי שנה, במיוחד בפרשת שמות, הרב מביא את לימודו על עניין ההולדה, הפריון וכמובן גיל החתונה, שהרב מקפיד להבהיר שהאיחור בו גורם לפגיעה במצווה.

אני כמאותגרת פריון, ולא מצדי אלא מצד בעלי שיחיה, כל פעם מחדש מתרעמת ומבכה את העניין. קשים לי הדברים שחודרים ללבי כחץ ופוגעים ומצערים אותי כל פעם מחדש.

ואני שואלת: איפה הקב"ה בכל התמונה? למה אנחנו כל כך בטוחים שאנחנו המחליטים על קיומנו ועתידנו? מי קבע שאם נתחתן בגיל 20 נזכה להביא ילדים רבים? האם לשותף העיקרי אין מילה והחלטה בעניין?

אני מאוד רציתי להתחתן בגיל צעיר, והתעכבתי שלא מרצוני. זה היה רצונו של ה' יתברך להביאני בברית הנישואין בגיל 27. כל כך רציתי ילדים והרבה, ואפילו לא לקחתי גלולות לפני החתונה, העיקר שניפקד כמה שיותר מהר בלי מניעות. האם אני אשמה שה' יתברך קצב לי נשמה טהורה ומאירה רק אחרי חמש שנים? האם אני אחראית לכך שלבעלי יש בעיית פוריות קשה? שהרי ה' בראו כך.

לא נראה לי שיהיו לנו עוד ילדים, ועל כן בעל כורחי אני מסתפקת בבת היחידה שלנו, ומודה מקרב לבי על הילדה המיוחדת שנתן לנו ה' יתברך, מלוא כל הארץ כבודו.

אני מבקשת מהרב שיתייחס למאותגרי הפריון, שלצערי יש הרבה מהם בארצנו. ולו רק כדי לומר לכולנו כי אין אשמים אנו.

תשובה: ל… היקרה שלום.
דברייך נגעו ללבי. אני בטוח שגם את מבינה שחשוב לעודד את הציבור לקיום המצווה, ולשם כך מכוונים דבריי. עם זאת, אני מעוניין לכתוב דברים טובים ומשמחים גם למאותגרי פריון, וה' יעזור שאזכה לכך. כדי לכתוב על נושא עמוק, עצוב ומאתגר שכזה דברים בעלי משמעות, אני צריך לסייעתא דשמיא. אם יש בידייך מאמרים בעניין זה, אשמח לקבלם.

שלום כבוד הרב,
ראשית, אודה לרב על מילותיו החמות.

כמובן שאני יודעת כי כוונת הרב רצויה וטובה עד מאוד. הנושא קשה לי מכיוון שלכאורה עוכבתי בשני הנושאים המרכזיים – חתונה וילדים, וזה לא בגלל שלא רציתי. ועל כך אני עובדת אמונית כל פעם מחדש. רק לאחרונה הבנתי עד כמה הקב"ה שאין בלתו, הוא ורק הוא אחראי על הכול, והכול מאיתו יתברך. הוא המחליט והקובע מתי, למה וכמה. חבל לי שלא מדברים על עיכובי פוריות בישיבות ובמדרשות.

הידיעה שמיד אחרי החתונה תוך תשעה חודשים נולד ילד היא טעות מרה, שיש בה גם גאווה של "כוחי ועוצם ידי". אולי הידיעה שזה לא בטוח תעורר את אלו שמתעכבים בחתונתם מתוך שאננות כי לאחר שיתחתנו יזכו בוודאות לילדים. מקווה שלא התחצפתי כלפי הרב בשיחתי הנ"ל. לא זו הייתה כוונתי כלל.

העיקר שעם ישראל ימשיך לגדול ולפרוץ ביתר שאת וביתר עוז בקדושה להיות עם קדוש, גוי אחד בארץ.

תגובה מאיש שלא זכה לילד

קראנו את מאמר הרב על ערך מצוות פרו ורבו ומה יש לומר, הסכמנו עם כל מילה. אולם לצערנו הרב ישנם זוגות רבים שעוברים במשך שנים ייסורי גוף ונפש בטיפולי פוריות ללא הצלחה.

אנחנו זוג דתי בני למעלה מארבעים ממרכז הארץ. הכרנו זה את זו כבר בגיל 30 אולם אז נפרדו דרכינו, כי הרי ברור שאפשר למצוא בת זוג יפה יותר או בן זוג מיחידה קרבית יותר. היום אנחנו מבינים שתקתוק השעון החרישי החל כבר אז.

בגיל 36 נפגשנו שוב, ובחסדי ה' ממש בדקה ה 90 יצאנו מהרווקות המאוחרת, אבל ההיריון בושש לבוא. במשך שנים עברנו את כל המסלול הנורא של טיפולי פוריות מהקל אל הכבד, כולל הפריות מבחנה, אבל כולם נכשלו. במהלך שנות הטיפולים גם עברנו הפלה. היום הרופאים טוענים שאפסו הסיכויים להרות ומספרים לנו על אפשרויות למציאת פתרון במרפאות פוריות בחו"ל. מעציבה אותנו המחשבה על פתרונות שעלולים להיות בעייתיים מבחינה הלכתית, גנטית וכספית.

אנחנו מתמודדים יום יום עם שאלות קשות. מה אענה לאשתי ששואלת 'מה עשיתי שמגיע לי הסבל הזה?'. מה אענה לעצמי, שאני כל כך רוצה ילד שימשיך את משפחתי? מה אענה לשאלות הסביבה שרואות אותנו כחריגים? זוגות כמונו קוראים את מאמריו של כבוד הרב ועיניהם כלות. האם הרב לא מכיר מקרוב זוגות שלא זכו לילדים?

הייתי שמח לקרוא מאמר של הרב על הדרך האמונית הנכונה להתמודדות עם הנושא. ואגב, תשובות מסוג של תסתכלו על חצי הכוס המלאה בחיים וזה צער השכינה כבר שמענו לרוב. תשובות אלו הן נחמה קטנה בלבד. תקוותנו כי נזכה בחודש אדר הקרוב ל"ונהפוך הוא" ואותו "אין סיכוי" שאומרים לנו, יהפוך בעז"ה לישועה גדולה לכל הזוגות במצב הזה, ובכללם גם אנחנו.

כל טוב ויישר כוח על המאמרים המעניינים והחשובים מדי שבוע.
זוג מהמרכז.

תשובה: בעזרת ה' אקווה שאזכה ביום מן הימים לכתוב על הנושא החשוב שהעליתם. עד כה הרגשתי שאין לי מה להוסיף. ואפילו את התשובות הרגילות שהזכרתם, על חצי הכוס המלאה וצער השכינה, שהן כמובן תשובות נכונות, אין ביכולתי לכתוב כראוי, שכן קשה לי לכתוב דבר שאינני זוכה להבין אותו בשלמות, בשכל ובלב. אני צריך שהדברים יעברו דרכי באופן שלם. שאלת האם אינני מכיר מקרוב זוג שלא זכה לילדים. אכן אינני מכיר, וכנראה אני פחות מודע לבעייתם של חשוכי הילדים.

אני מקווה שבשנים הקרובות, אולי כשאלמד שוב הלכות נישואין ופרו ורבו, אזכה לחוש במלוא לבבי את צער חשוכי הילדים, לבכות עמהם ממש, ומתוך כך אולי אזכה למלא את בקשתכם.

תגובה מהזמן האחרון

אנחנו קוראים בעניין ובהנאה רבה את הטור 'רביבים' בעיתון 'בשבע', וזאת הזדמנות להגיד לרב יישר כוח ותודה רבה!

אם אפשר להאיר נקודה מסוימת שמפריעה לנו: בחודשים האחרונים הרב כותב הרבה על חשיבות מצוות פרו ורבו וריבוי הילודה. בתור זוג שעובר טיפולי פוריות וכל כך מחכה, ועושה השתדלות רבה מאוד, וחווה קשיים פיזיים, נפשיים, כלכליים וחברתיים, רצינו לספר על ההרגשה שלנו בקריאת הטורים.

כשקוראים משפטים (ובכלל את האמירה והאווירה הכללית) כמו "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה", ואיך שמצוות יישוב הארץ תלויה בפרייה ורבייה ועוד משפטים רבים, אנחנו מבינים ומסכימים לכך שכלית, אבל ההרגשה שכביכול אין לנו חלק בכל הדברים החשובים האלה קשה מנשוא.

קשה לנו גם עם התפיסה ונקודת המוצא שהילודה היא דבר ברור מאליו וניתן לבחירה אישית, בלי התייחסות לכל הזוגות הרבים שלא יכולים ולא יודעים מתי ואם בכלל זה יקרה.

כמובן שהנושא של ריבוי ילדים חשוב וצריך חיזוק, אבל להרגשתנו חשוב לזכור את הצד של הזוגות שכל כך רוצים ומחכים לילד. אולי ראוי לפחות לסייג את הדברים ולהעלות למודעות את צערם.

מקווים שהובנו, ושוב יישר כוח גדול על הכול!

תשובה: הבנתי. תודה רבה על ההארה הגדולה. בעז"ה אתחזק ואמצא את הדרך לכתוב באחד השבועות הקרובים גם על האתגר הגדול והמקודש שעומד בפני חשוכי ילדים.

תחילת ההיענות לבקשה

בתקופה האחרונה, בתוך העיסוק במצוות עונה ופרו ורבו, הקדשתי כמה שבועות לסוגיית חשוכי הילדים, בהלכה ובמחשבה. נכנסתי מעט למחוזות הצער, הייאוש והכאב של חשוכי ילדים. דמעות רבות זלגו מעיניי באותן שעות שהייתי בדמיוני איתם, ובתוך כך כתבתי פרק עם שמונה סעיפים (בסגנון של פניני הלכה), ושמו "נחמת חשוכי ילדים". בפרק זה עסקתי בייסורי העקרות ושורשם, שפעמים הם נובעים מגורל ייעודו של האדם, ואז אין כמעט אפשרות לשנות את הגורל, והתפילות והתשובה אמנם מועילות לתיקון העולם אבל אינן מזכות את ההורים בילדים. ולעתים הייסורים נועדו כדי לעורר את ההורים להתעלות למדרגה גבוהה יותר ואזי תשובה ומעשים טובים יכולים להועיל, וכפי שהיה אצל האבות והאימהות, שרובם סבלו מעקרות. וכתבתי על ערכה של תפילת עקרים, וכפי שלמדנו מתפילתה של חנה. עוד כתבתי על מי שמאמצים ילדים או עוזרים בגידולם של ילדים, שבכך הם נחשבים כאילו ילדום. וכן על חינוך ילדים, ועל צדקה לצורך חינוכם, שגם בזה נחשב המחנך והתורם כאילו ילדם.

אולם הרעיון החשוב ביותר שאותו ייחלתי להסביר, וכל זמן שלא זכיתי להבינו כראוי לא יכולתי לכתוב על כל שאר הדברים שסביבו, הוא הסעיף העוסק בערך אהבתם ושמחתם של חשוכי ילדים. הוא פשוט ועמוק כאחד, ותמציתו, שאם למרות הייסורים והצער זוכים חשוכי הילדים להתחזק באמונה, להעמיק את האהבה ביניהם ולשמח זה את זו מאוד במצוות עונה – הם זוכים להוסיף חיים וברכה לכל העולם.

אם ירצה ה', ולא יהיו בעיות בוערות מבית או מחוץ, אמשיך בנושא חשוב זה בשבוע הבא.

ככה אי אפשר לנצח

כאשר המנהיגות עוסקת בהישרדות וביטחון במקום בתנופה וחזון – התקווה לניצחון אינה ריאלית • מה יכול להיחשב כניצחון גם בעיני האויב, ומדוע אי אפשר להשיגו במצב התודעתי הנוכחי • גבורתם ומסירותם של הלוחמים • להצביע על אחריותם של תומכי אוסלו והגירוש ואנשי התקשורת • כפיות טובה בקרב ערביי ישראל ואחריותה של מפלגת 'ישראל ביתנו' • בתיאום עם מצרים, לעודד הגירת תושבים מעזה • לעשות מה שבכוחנו: תנופת התיישבות ביהודה ושומרון גם בעידן של הקפאה חלקית • חיזוק הילודה, לזכרם של הנופלים

תוצאות המלחמה – סיכום ביניים

על המנהיגות ועל הציבור הישראלי לחזור אל הערכים הבסיסיים, ולהיגמל מהזיית השלום ושתי המדינות. כל זמן שזה לא קורה, מנהיגי ישראל לא יצליחו להשיג יותר מאשר הפסקת אש זמנית ורעועה. לכן במצב הנוכחי, ההחלטה של ראש הממשלה והקבינט הביטחוני על הסגת כוחות צה"ל מרצועת עזה היא מובנת

עדיין לא ניתן להעריך את מלוא התוצאות של המלחמה, אבל בינתיים נדמה שבסך הכול, לפי מצבנו הלאומי, קשה היה להשיג יותר. כאשר המנהיגות עוסקת בהישרדות ולא בתנופה, בצורכי ביטחון בלי חזון, ויחד עם זה רוב האליטות והתקשורת מתייחסים בעוינות או בריחוק לערכים היהודיים והציוניים – התקווה לניצחון לא הייתה ריאלית.

ניצחון יהיה רק כאשר נכבוש את רצועת עזה כחלק מארץ ישראל, נרסק את ארגוני הטרור, נקים מחדש בגוש קטיף את כל היישובים היהודיים שנחרבו, נעודד הגירה מסיבית של הערבים שאינם חפצים לחיות איתנו ונאפשר חיים טובים לאלה שתומכים בנו. גם בעיני האויב הערבי, רק מצב כזה ייחשב כהפסד.

אבל לשם כך על המנהיגות ועל הציבור הישראלי לחזור אל הערכים הבסיסיים, ולהיגמל מהזיית השלום ושתי המדינות. כל זמן שזה לא קורה, מנהיגי ישראל לא יצליחו להשיג יותר מאשר הפסקת אש זמנית ורעועה. לכן במצב הנוכחי, ההחלטה של ראש הממשלה והקבינט הביטחוני על הסגת כוחות צה"ל מרצועת עזה היא מובנת. לא היה עוד מה לעשות שם.

נותר לנו לקוות לאחת משתיים: או שראש הממשלה והמקורבים אליו יחזרו בתשובה למורשתם, או שתיבחר מנהיגות אחרת טובה יותר.

הכישלון

גם במסגרת המוגבלת הנוכחית, לצערנו לא הצלחנו לפגוע בראשי החמאס. כנראה שהיה חסר מודיעין, או שהם הסתתרו מתחת לאזרחים רבים ולא נמצא העוז המוסרי להפציץ אותם בכל זאת, למרות שכעיקרון הדבר מותר על פי החוק הבינלאומי. עכשיו הם ייצאו מהמאורות שלהם ויגרפו סכומי עתק לכיסיהם ולמימון הטרור, והכול בחסות השלום והחמלה.

כישלון נוסף של בכירי הצבא, שעדיין לא למדו את הלקח, להרחיק את הכוחות שאינם לוחמים מקו האש. כך נהרגו לנו חיילים בשני אירועים מיותרים.

החיילים

לעומת זאת, אי אפשר שלא להתפעל מחיילי צה"ל, שמוכנים לחרף את נפשם על הגנת עמם ומולדתם. בזכותם עם ישראל ממשיך את חייו במדינת ישראל. לא ייאמן באיזו נכונות הגיעו כוחות המילואים, איך פצועים בבית החולים ביקשו לחזור לקרב. ואף ההורים ששכלו את בניהם הקדושים מצאו בקרבם תעצומות נפש לעודד את החיילים להמשיך בדרך. לציבור הזה מגיעה מנהיגות של חזון ועוז רוח.

התפכחות

רצינו לקוות שעכשיו כולם יתפכחו. תומכי אוסלו ומובילי הגירוש מגוש קטיף יתנצלו על כל מה שעוללו לישראל. אבל לא. זו הדת שלהם. אדם מוכרח שתהיה לו אמונה, ואמונתם היא שהכול יסתדר כאשר ניסוג מיש"ע ותוקם מדינה נוספת לערבים.

ועדיין אפשר לקוות שבעקבות המבצע, ציבור שלא היה אדוק בדת השלום ההזוי יתפכח ויבין שנסיגה נוספת תהיה הרת אסון.

קידום ההתפכחות

אמנם צריך לדעת: אם מנהיגי הימין לא יידעו למנף את המציאות שהתפוצצה בפנינו לצורך התפכחות והיגמלות מהזיית השלום וחזרה לערכי העם והארץ, יש חשש שמאמיני השלום ההזוי יצליחו למנף את המצב לצדם. הם שוב יפיחו תקוות שווא על שיתוף פעולה אזורי שיכול להבטיח כביכול יציבות במידה ונמשיך לסגת, או לכל הפחות ידרשו להקפיא את ההתיישבות ביהודה ושומרון.

לשם העמקת ההתפכחות, יש צורך להטיח בתומכי אוסלו והגירוש מגוש קטיף את השאלה איך הביאו אותנו למצב המסובך והקשה הזה?! איך קרה שממצב שבו נשים עם תינוקות יכלו לקנות בשוק של עזה, הגענו למצב שבו יורים משם טילים על כל ישראל, וכשאנחנו מנסים להתנגד כל העולם יוצא נגדנו בחריפות?

ראוי להציב משמרות מחאה ליד בתיהם של תומכי אוסלו והגירוש, כדי להזכיר לציבור מי דרדר אותנו למצב הנוכחי.

יש גם צורך להצביע על התקשורת כשותפה מרכזית למחדל. לכן טוב שהוחלט לסגור את קול ישראל. צריך להמשיך ולפעול גם לסגירת גלי צה"ל. ככל שהשידור הציבורי יופרט, כך יש לקוות יותר שהשדרנים יצטרכו לשרת את העם. כל עוד רשות השידור הממלכתית מזלזלת בערכי היהדות והציונות, גם הגופים הפרטיים מרשים זאת לעצמם, תוך התעללות בציבור הישראלי.

היחס לאזרחי ישראל הערבים

בעקבות חטיפת הנערים והמלחמה נחשף פרצופם של רבים מאזרחי ישראל הערבים. במקום להודות ליהודים על כל הטוב שנפל בחלקם לעומת כל אחיהם במזרח התיכון, הם לא מפסיקים להתלונן נגד היהודים ומדינתם ולייחל לניצחון האויב. אם המנהיגות שלנו תגלה אחריות, היא תשנה את המדיניות כלפי אזרחי ישראל הערבים ותתבע מהם לשאת בנטל. אם אינם רוצים לשרת בצבא, אזי ישרתו בסלילת כבישים.

אפשר אולי לבקש ממפלגת 'ישראל ביתנו' שבמקום להרבות בדיבורים, פעם אחת תמלא את הבטחותיה לבוחר. שהשר לביטחון הפנים שהעמידה עלינו, מר אהרונוביץ', יפעל להעמקת שלטון החוק בחברה הערבית, ידאג שכל המתפרעים יועמדו לדין, יסייע לרשויות לאכוף במגזר הערבי את חוקי הבנייה והמס והחלטות בית המשפט. האם זה מופרז לבקש ממפלגה שכבר אין ספור פעמים הבטיחה זאת, שתקיים את הבטחתה? גם לציבור יש אחריות לתבוע זאת ממנהיגיו.

הגירה ערבית

יש לקוות שבעקבות ההרס הגדול ברצועת עזה, ערבים רבים שם יחליטו להגר לארצות אחרות. הם כבר יכולים להבין שעם המנהיגות שהם בחרו לעצמם הם לא יזכו לחיים סבירים. מעריכים שכשליש מהערבים ברצועת עזה אינם מסכימים עם הנהגתם. אולי הם ימצאו את הדרך לצאת לחוץ לארץ. נציגי ישראל ישכילו לעשות אם יבקשו מהמצרים לפתוח את שעריהם, ולהעניק לעזתים לכל הפחות אשרות מעבר דרך מצרים לארצות אחרות.

הדבר תלוי בנו

לפעמים מייאש לראות איך ייתכן שאחרי כל "הסכמי השלום" שהתפוצצו לנו בפנים, יש עדיין אנשים שלא מבינים שנסיגות וויתורים על זכותנו ליישב את ארצנו מביאים למלחמה וטרור.

אבל האמת היא שבמידה רבה הדבר תלוי בנו. הרי ישנו ציבור גדול מאוד שמבין את ערכה של ארץ ישראל, ואת הסכנה הקיומית ממדינת טרור ערבית בלב ארצנו. אמנם נכון שלא כולם יכולים לעלות להתיישב ביהודה ושומרון. יש שעוסקים בשליחות חינוכית במקומם, יש שמטופלים בהורים, יש שצורכי פרנסתם אינם מאפשרים להם לעבור דירה, ויש שמתגוררים בצפון ובדרום וממלאים בכך שליחות התיישבותית. ועדיין ישנם רבים מאוד שמסוגלים לעלות ליהודה ושומרון, לקיים את מצוות יישוב הארץ השקולה כנגד כל המצוות, ולהציל בכך את העם והארץ. למרות ההקפאה החלקית בבנייה, ביישובים רבים יש עדיין מגרשים שהופשרו מזמן לבנייה ואפשר לבנות עליהם מיד עשרות אלפי דירות, שיוכלו לקלוט בין מאה למאתיים אלף יהודים. אם יתחילו לבנות בכולם, יש להניח שיופשרו מגרשים נוספים.

אם בעקבות המלחמה בעזה ומסירות נפשם של חיילינו הקדושים, משפחות רבות יתחילו לנוע לכיוון ההתיישבות ביהודה ושומרון – ננצח במערכה המרכזית ונציל את עמנו וארצנו מהסכנה הקיומית של מדינת טרור.

לפעמים אנשים מקשים עליי, מה הטעם לכתוב זאת בעיתון 'בשבע'? לשכנע את המשוכנעים? אכן, זה הטעם. הכי חשוב לשכנע את המשוכנעים. אם המשוכנעים יעשו את כל מה שהם מבינים – רוב הבעיות ייפתרו. הדבר תלוי בנו.

בעיית הדיור

גם בעיית הדיור שהחברה הישראלית סובלת ממנה תוכל להיפתר על ידי הרחבת ההתיישבות ביהודה ושומרון. אחרי הכול, הבעיה היא שמדינת ישראל קטנה וצפופה מאוד, במיוחד באזור המרכז. לכן באופן טבעי המחירים רק ימשיכו לעלות. על ידי בניית עשרות אלפי דירות ביהודה ושומרון, במקומות הסמוכים יחסית למרכזי התעסוקה, ניתן יהיה לשחרר את הלחץ מהמרכז, ולהוריד בכך את מחירי הדירות בלי שהמדינה תצטרך להשקיע סכומי עתק בסבסוד דירות שמחירן ממשיך לעלות. אמנם תנופת התיישבות רחבה שכזו תלויה בהחלטות הממשלה.

ילודה

עוד דבר תלוי בנו: התחזקות במצוות פרו ורבו, שגם בה תלויה מצוות יישוב הארץ. לאור מסירות נפשם של החיילים הקדושים, יש להעלות את ערך המצווה. פנה אליי אדם שהתפעל מאוד מאישיותו של אחד הקצינים שנהרגו על קידוש השם ברצועת עזה. לבו נמלא צער על הקצין המופלא שנפל, ונפשו יצאה אל משפחתו האצילה. הוא רוצה מאוד לעשות דבר לזכרו, להמשיך את מורשתו, לנחם את משפחתו היקרה. מה הוא יכול לעשות לשם כך?

נחמה

בדחילו ורחימו השבתי: אם אתם מתלבטים לגבי לידה נוספת, עצתי היא שתחליטו ללדת ילד נוסף לזכרו, ולאחר שייוולד תלכו להורי החייל ותספרו להם שבזכותו החלטתם להוליד עוד ילד. במידה מסוימת הילד הזה הוא כמו נכד שלהם. תשמרו איתם על קשר, תלכו לבקרם בימי הולדת, תיתנו להם להיות חלק ממשפחתכם.

אם קוראים לילד שממילא נולד על שם חייל שנפל, זו מחווה יפה. אבל אם מכוח מסירות נפשו של החייל משפחה קיבלה את הכוח ללדת ילד נוסף – זה דבר גדול ועצום. אין נחמה גדולה ואמיתית יותר.

יהיו שיטענו: הסיבה היחידה ללידת ילד צריכה להיות הוא עצמו (בהשראת משנתו של קאנט). אבל זו טעות. את כל הדברים אנחנו עושים מסיבות רבות ושונות שמצטרפות לעניין המרכזי, וזהו ביטוי לאחדות. אכן ברור שילד אינו אמצעי לשירות מטרות אחרות, אבל אידיאלים לאומיים ורצון לנחם יכולים להצטרף ולהעצים את ערך החיים והרצון ללדת עוד ילדים. נכון שאסור להטיל על ילד למלא מקום של מישהו אחר, אבל אפשר להעניק לחייו משמעות ערכית נוספת, משמעות שהוא יתגאה בה ולא תהיה עליו לעול.

ארץ ישראל אינה הבעיה אלא הפתרון

תיקון חטא המרגלים בימי החורבן – על ידי קיום מצוות יישוב הארץ • הנסיגות משטחי ארץ ישראל לאורך מאה השנים האחרונות לא גרמו להבאת השקט המיוחל אלא להגברת הסכסוכים והמתחים הבינלאומיים • הוויתור על חבלי ארץ הוביל את עם ישראל גם למלחמה הקשה שמתנהלת כעת בעזה • הפתרון למלחמה: בניית עשרות אלפי יחידות דיור ביהודה ושומרון, כיבוש הרצועה והקמת היישובים מחדש

חטא המרגלים

בימים אלו, בהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, אנחנו צריכים לעסוק בתיקון חטא המרגלים שהוא שורש כל הפורענויות. גם פרשת השבוע דברים עוסקת בו.

אמרו חכמים: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ (בעקבות חטא המרגלים שהתרחש ביום זה), וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר" (תענית כו, ב).

וצריך להבין, במה חטאו המרגלים? הרי לפי פשט הכתוב, על פי הערכתם הכניסה לארץ הייתה כרוכה בסכנת נפשות, וכדי להציל את נפשות ילדיהם רצו להישאר במדבר. האם היו צריכים להתעלם מהסכנה?!

אלא שחטאם היה שמאסו בארץ חמדה. גישתם הבסיסית הייתה שכיבוש הארץ ויישובה הוא עניין קשה, "בעיה" רצינית. עדיף להישאר במדבר, לאכול מן ושׂליו ולהתקיים בנס. ועל כן כשראו את הענקים ואת הערים הבצורות, גמרו בדעתם שאי אפשר לכבוש את הארץ והמסו את לבב העם. אבל סופם שנענשו והתעכבו ארבעים שנה, "עד תום פגריכם במדבר". הם בחרו לשמור על הגוף ולמאוס בחזון יישוב הארץ, ונותרו פגרים מתים במדבר.

כי ארץ ישראל אינה בעיה לקיום היהודי, ארץ ישראל היא הפתרון.

היהודים בגלות ושאלת ארץ ישראל

אם ישמעו שממשלת ישראל מתכוונת לכבוש את רצועת עזה, לבנות מחדש את היישובים שנחרבו, לעודד את הגירתם של הפליטים ושונאי ישראל, חלומם לנצח את ישראל יימוג, ובתהליך הדרגתי הלחצים הבינלאומיים יפחתו וביצת הטרור תתייבש

היו יהודים בגלות שרצו לשכוח את ארץ ישראל, להפסיק להרגיש זרים, להתערות בסביבה. אבל הגויים לא נתנו להם לשכוח את ארץ ישראל. "יהודים לפלשתינה" הטיחו כנגדם. יהודים רבים האמינו שאם יצליחו להשכיח את הזיקה לארץ ישראל, תבוא להם ישועה. אז יוכלו להתקבל בין העמים ולהשפיע עליהם מרוחם. הרפורמים אפילו מחקו את ארץ ישראל וירושלים מהסידור.

ובסוף הגיעה השואה, ובמקרה הטוב גזירות השלטון הקומוניסטי, וכבר לא היה אפשר לעלות לארץ.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה, היא הפתרון.

תלמידי הגר"א ומבשרי ציון

הגר"א ותלמידיו החלו לדבר על חשיבות העלייה לארץ ובניינה, אבל דבריהם לא עשו מספיק נפשות, היישוב בארץ נבנה למצער. גם דור לאחר מכן, כאשר הגאונים הרב קלישר והרב גוטמאכר עוררו את הציבור לעלות לארץ ולבנותה, רק מעטים נענו לקריאתם. כי המנהיגות והציבור חשבו שזו בעיה קשה לעלות לארץ ולהתקיים בה. וגברו הצרות והרדיפות מחד, וגברה ההתבוללות מאידך.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה, ארץ ישראל היא הפתרון.

הקמת התנועה הציונית כהצלה

לא זכינו שהמוני ישראל יעלו לארץ מתוך רצון לקיים את מצוות התורה וחזון הגאולה, וגברה האנטישמיות מאוד. וכך קמה התנועה הציונית, כתנועת הצלה לעם היהודי הנרדף.

מתחילה היה ברור שמקום הצלתם של ישראל הוא בארץ ישראל התנ"כית, כולל מזרח הירדן. בחסדי ה' גם אומות העולם הכירו בכך בעת הצהרת בלפור והחלטת חבר הלאומים.

אולם משראתה ההנהגה הציונית כי התביעה על ארץ ישראל מחוללת בעיות ומצריכה מאבקים עם הערבים והבריטים, הוחלט לפתור את "בעיית" ארץ ישראל על ידי ויתור על חלקה המזרחי תמורת קבלת הבטחה ליישוב מערב הירדן, והעברת האוכלוסייה הערבית למזרח הירדן. והנה זה פלא, הוויתור על מזרח הירדן לא הועיל. הלחצים והפרעות נגד היישוב היהודי גברו, ובמקום שהערבים יעברו למזרח הירדן, המונים נהרו למערב הירדן כדי ליהנות מפירות ההתיישבות היהודית. הבעיה החריפה והלכה, והבריטים הגבילו את העלייה היהודית וחילקו את אדמות ארצנו הקדושה לערבים, ובכללן אף אדמות שנרכשו על ידי יהודים.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה אלא הפתרון, ולכן הוויתור על מזרח הירדן רק החריף את הבעיה.

תוכנית החלוקה

אולם ההנהגה הציונית לא למדה לקח והמשיכה להתייחס לשאלת ארץ ישראל כבעיה, וכדי למנוע שפיכות דמים בימי המאורעות (תרצ"ו-תרצ"ט), הסכימה לוותר על רוב שטח מערב הירדן, על פי תוכנית פיל. אבל במקום לקבל שקט, ביטחון ועלייה חופשית כדי להציל יהודים מציפורני הנאצים – הפרעות התגברו והבריטים הטילו מחסומים רבים יותר בפני העלייה לארץ.

כי אכן ארץ ישראל אינה הבעיה, היא הפתרון.

זכו – עוסקים ביישוב הארץ, לא זכו – עוסקים בפיקוח נפש

כאשר ישראל זוכים – עוסקים במצוות יישוב הארץ, משתדלים להעלות כמה שיותר יהודים לארץ, ליישב כמה שיותר מקומות, ומתוך כך זוכים לשקט וביטחון, שגשוג ועלייה, כבוד לאומי בין העמים והעצמת הרוח היהודית. וכאשר ישראל לא זוכים לעסוק ביישוב הארץ, הם נאלצים לעסוק בפיקוח נפש. בחסדי ה' בדורות האחרונים לפחות ישנה נחמה, שמתוך הצרות והסכנות אנחנו זוכים להתקדם ביישוב הארץ, אבל בדרך קשה ומיוסרת.

רק לאחר השואה הנוראה נמצאו הכוחות להקים את מדינת ישראל. רק מפני שהערבים המשיכו להתקיף אותנו בתאוות רצח והשמדה, שחררנו חבלי מולדת והתחלנו ליישב את יהודה ושומרון.

זוהי משמעות דברי חכמים על הגאולה: "זכו – אחישנה, לא זכו – בעִתה" (סנהדרין צח, א). זכו על ידי שמחת העיסוק בבניין הארץ, לא זכו – על ידי ייסורים קשים ונוראים.

הבעיה המוסרית

אישי מוסר שונים בעולם טוענים כלפי מדינת ישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצם של הערבים (שמעולם לא הייתה להם כאן מדינה). גם יהודים בעלי רגישות מוסרית טוענים ש"הכיבוש משחית". אילולי הזיקה המשיחית ליהודה ושומרון, המלחמות היו נפסקות, היינו נחשבים בעולם לאנשים נאורים, היינו יכולים לקיים פה את חברת המופת שחלמנו להקים. אבל לשם כך צריך להיפטר מ"בעיית" השטחים (כינוי גנאי לארץ ישראל).

בפועל, העניקו לערבים אוטונומיה נרחבת ביהודה ושומרון ורצועת עזה, ובמקום שלום השנאה והטרור כלפינו גברו מאוד, האנטישמיות התפשטה בעולם והלחץ הבינלאומי כלפינו התעצם.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה, ארץ ישראל היא הפתרון.

זוכים – מיישבים את הארץ לשם מצווה, לא זוכים – צריכים לערוך עוד ועוד מלחמות, ורק מתוך ייסורים זוכים להרחיב מעט את ההתיישבות.

הבעיה של אמריקה וכל העולם

גם לארה"ב ושאר מדינות המערב יש בעיה קשה עם ארץ ישראל. לולי היישובים היהודיים ביהודה ושומרון, אפשר היה מזמן לעשות שלום עולמי, המוסלמים היו נרגעים, הדמוקרטיה הייתה פורחת בכל הארצות. במקום זאת הם נאלצים לשמוע על עוד בתים שנבנים בהתנחלויות.

וכל זמן שהיהודים בונים בהתנחלויות, התקשורת הבינלאומית נאלצת לעסוק בכך ואינה יכולה להתפנות לסיקור מיליוני הנרצחים בארצות האסלאם, ומאות מיליוני הרעבים והחולים באפריקה. כל זמן שהמתנחלים מתנהגים באלימות נוראה וכותבים כתובות נאצה נגד הערבים, מנהיגי המדינות והאו"ם אינם מצליחים להתפנות לפתרון בעיית הטרור הבינלאומי, הנשק הגרעיני, הסכסוכים שבין המדינות.

והנה מתחילים לפתור את "הבעיה", מצליחים לגרש את היהודים מגוש קטיף, להקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון. ומשום מה המתחים גוברים, המוסלמים לא מרוצים, ההסתה האנטישמית גוברת. ארצות מתפרקות בדם ואש ותמרות עשן.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה, היא הפתרון. על ידי בניינה היו יכולות האומות שחפצות בצדק ובשלום להעביר מסר בהיר לכל הפושעים למיניהם, שהאלימות, השקר והזדון אינם משתלמים. זו הדרך הנכונה בשביל המערב להעמיד את כל משטרי הרשע על מקומם. זו הדרך להביא שלום לעולם.

המלחמה ברצועת עזה

כך הגענו למלחמה המסובכת ברצועת עזה.

אם היינו זוכים – היינו עוסקים במצוות יישוב הארץ, בונים ומרחיבים את גוש קטיף. לא חוטאים בהסכמי אוסלו, לא מעניקים לערבים שום זכויות קולקטיביות בארץ ישראל. אמנם היינו נצרכים להתמודד עם לחצים בינלאומיים ועם איומים מצד האויב הערבי, אבל ההתמודדות הייתה קלה יחסית. זו הייתה יכולה להיות התמודדות שמפתחת ומעצימה.

ומאחר שלא זכינו, וחטאנו בהסכמי אוסלו ובהחרבת גוש קטיף, נכנסנו למלחמה המסובכת ברצועת עזה כדי להציל נפשות ישראל ממאורות הטרור המוסלמי, וחיילינו היקרים מפז צריכים לחרף את נפשם על הגנת העם והארץ.

הדרך היחידה לניצחון – יישוב הארץ

אם הממשלה תמשיך להתעלם מחזון יישוב הארץ, לא נוכל לצאת מהמלחמה בניצחון. שכן הערבים יודעים שהשאלה העיקרית נוגעת לריבונות על הארץ, וכל זמן שהם נותרים על מקומם, ותביעותיהם זוכות לתשומת לב בינלאומית – הם מנצחים. וגם אם נהרוג להם אלפי חיילים ואזרחים, ונהרוס להם אלפי בתים, בזכות זה הם יקבלו עוד מימון לבניית כוחם הצבאי. וכך נצרך להתגלגל ממבצע למבצע, להתפתל ולהתעמת עם הלחצים הבינלאומיים, כי תמיד יהיו לערבים עוד תביעות, ותמיד יהיו עוד טרוריסטים שיפרו את השקט.

הדרך היחידה לניצחון היא על ידי החזרה למצוות יישוב הארץ. אם מתוך המלחמה בעזה נזכה והממשלה תבין שאסור לדבר יותר על נסיגה ביהודה ושומרון, שצריך להרחיב את היישובים היהודיים, תוכל להיות למלחמה זו תמונת ניצחון מסוימת. אם האויב יֵדע שבעקבות המלחמה הממשלה החליטה לבנות עשרות אלפי דירות בהתנחלויות ביהודה ושומרון, הם יֵדעו שהפסידו. אם ישמעו שממשלת ישראל מתכוונת לכבוש את רצועת עזה, לבנות מחדש את היישובים שנחרבו, לעודד את הגירתם של הפליטים ושונאי ישראל, חלומם לנצח את ישראל יימוג, ובתהליך הדרגתי הלחצים הבינלאומיים יפחתו וביצת הטרור תתייבש.

תפקיד היחידים

על כל יחיד להתעורר בימי האבל על החורבן לתיקון חטא המרגלים בבניין הארץ. מי שיכולים להצטרף להתיישבות ביהודה ושומרון נתבעים לכך. וגם מי שאינם יכולים לעלות, בגלל סיבות משפחתיות או מפני שיש להם תפקידים חשובים אחרים, כחינוך וחברה, נתבעים לעודד את מי שיכול – לעלות ולהתיישב.

כמובן שמי שעומדים על משמר ההתיישבות בגולן ובנגב, בגליל ובערבה, צריכים להתחזק במקומם. התביעה היא כלפי תושבי מרכז הארץ, שבלי להפסיד את מקום עבודתם יכולים לקיים את המצווה הגדולה ולהציל את עמנו מהסכנה הקיומית של הקמת מדינת טרור ביהודה ושומרון. כי יישוב הארץ הוא הפתרון, ובבניינה ננוחם.

מוסר מלחמה יהודי

תפילה להצלחת חיילינו ולתבוסת האויב • נביאי השקר של "תהליך השלום" אטמו אוזניהם לכל האזהרות שלנו, שהוכחו כמוצדקות • המערכת הפוליטית מתנקה בהדרגה מתומכי אוסלו וההתנתקות • האם ראש הממשלה יחזור בו מתמיכתו במדינה פלשתינית, הפוגעת בזכותנו על הארץ? • למראיינים בתקשורת אין שאלות קשות ל"אדריכלי השלום" • כאשר האויב יורה מתוך אוכלוסייה אזרחית, חובה להפציץ אותו ולא לסכן את חיילינו • התפיסות הרווחות בהנהגה ובאליטות מונעות ניצחון על החמאס על ידי כיבוש עזה והדחתו מהשלטון • תפקידנו לעת הזאת

תפילה למען חיילינו

כולנו תפילה להצלחתם של חיילינו הנלחמים בגבורה להגנת עמנו וערי אלוקינו. למציאות שלנו מתאים פרק פ"ג בתהילים, שיש בו תפילה לניצחון ונקמה על הרשעים, אויבי ה' אשר נשאו ראש, על עמו יערימו סוד. אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד. אמרו נירשה לנו את נאות א לוהים. ואנו מתפללים: "א לוהים אל דומי לך, אל תחרש ואל תשקוט א ל. עשה להם כמדין, כסיסרא, כיבין בנחל קישון. נשמדו בעין דאר היו דומן לאדמה. א לוהי שיתמו כגלגל כקש לפני רוח. כאש תבער יער, וכלהבה תלהט הרים. כן תרדפם בסערך, ובסופתך תבהלם. מלא פניהם קלון ויבקשו שמך ה'. יבושו וייבהלו עדי עד, ויחפרו ויאבדו. וידעו כי אתה שמך ה' לבדך, עליון על כל הארץ".

מעלת החיילים

אין לשער את גודל מעלתם של החיילים המחרפים נפשם למען עמם ומולדתם. ביציאתם לקרב במסירות נפש למען הכלל, הם מתעלים אל המדרגה העליונה של קדושת כלל ישראל. הם נאלצים עתה לתקן את מה שקלקלו כל הממשלות מאז אוסלו.

אמרנו לכם

העמדה המוסרית הנכונה היא שבעת מלחמה פוגעים באויב יחד עם האזרחים שצמודים אליו. מלחמה לא נוצרת על ידי אנשים יחידים. הכוח לצבור נשק, לרכז צבא ולתפוס שלטון מחייב התגייסות ציבורית רחבה. לכן הציבור שהעלה את החמאס לשלטון ברוב עצום נושא באחריות מלאה למעשיו

אמרנו שבעקבות הסכמי אוסלו יירו עלינו טילים, והם לעגו לנו וטענו שאנחנו מהלכים אימים על הציבור.

הזהרנו שנסיגה מגוש קטיף תחזק את שונאינו, ואישי הממשלה והביטחון השיבו בשחצנות שלהפך – הנסיגה תגביר את הביטחון.

התרענו שבלי שליטה ישראלית רצועת עזה תתמלא בנשק ובטילים שיכוונו נגדנו, והם אמרו שיש הסכמות עם הפלשתינים והמצרים שרק רובים לצורכי שיטור ייכנסו לרצועת עזה.

התרענו שנסיגה תחליש את זכותנו על הארץ והטענות נגדנו בעולם יתגברו, והם בחלומותיהם ציירו עתיד ורוד, לפיו לאחר ההכרה באש"ף והנסיגות יכירו כולם בזכותנו להתקיים בארץ ישראל. כיום מצבנו הבינלאומי גרוע בהרבה, אפילו הממשל האמריקני תובע מאיתנו דברים שלא חלם לתבוע בעבר, וההסתה האנטישמית נגדנו גברה לאין שיעור בכל העולם וגם בתוך מדינת ישראל (הקשיבו לנציגי הערבים).

אמרנו שהנסיגה מעזה תעלה את החמאס לשלטון, וכאשר ניאלץ להילחם לאחר שניסוג המלחמה תהיה קשה בהרבה. והם טענו להפך, אם לאחר הנסיגה הם יפתחו באש – נוכל להכות בהם ללא מעצורים.

שאלנו: הרי הם יירו טילים מתוך בתי האזרחים. והם הפטירו בפטרונות: ראשית, אין להם טילים. שנית, אם יירו – נוריד את הבתים שמתוכם ירו, על יושביהם. והנה עתה הם יורים ואנו לא מגיבים מיד בהפצצה מחשש שמא האזרחים יושבי הבתים ייפגעו, ובתוך כך מכניסים את חיילינו לסכנת מוות.

כל הטועים והמטעים הללו – מנהיגים, מומחים ופרשנים – צריכים היום לבקש סליחה מעם ישראל ולפנות את הזירה לטובים מהם.

תקוות לשיפור המנהיגות

בתהליך הדרגתי וארוך לעייפה, תומכי אוסלו וההתנתקות יורדים מהבמה. הם לא מתנצלים, אבל לכל הפחות, לרווחתנו, מפנים את הזירה. יו"ר הכנסת והנשיא הנכנס הם כבר אישים שהתנגדו להסכמי אוסלו ולהחרבת גוש קטיף. שר הביטחון התנגד להחרבת גוש קטיף. רבים משרי הליכוד וישראל ביתנו התנגדו להסכמי אוסלו ולנסיגה מרצועת עזה.

מנגד, ראש הממשלה אמנם התנגד לאוסלו ובשלב הסופי גם התנגד להחרבת גוש קטיף, אבל בשנים האחרונות הודיע על תמיכה בגרסה מרוככת של מדינה פלשתינית. בכך הוא מסכן את מדינת ישראל ומסכל את האפשרות להסביר את זכותנו על ארץ ישראל. שרת המשפטים הובילה בגאון את חורבן גוש קטיף, ועד היום לא התנצלה ולא ביקשה סליחה. מסתבר שגם שני האישים הללו, נתניהו ולבני, יפנו את הזירה בשנים הקרובות, אבל זה לוקח יותר מדי זמן. גם תנועת יש עתיד, שהתגלתה כהרבה יותר שמאלנית ממה שניסתה להציג לפני הבחירות, תאבד מן הסתם את מעמדה, אבל בינתיים אנחנו תקועים איתם.

ועדיין נותרת השאלה – מי יחליף אותם? האם המחליפים יחזרו שוב על כל הטעויות? ואולי עוד יש סיכוי שראש הממשלה יחזור בתשובה, יפיק לקחים ויוביל את עם ישראל להרחבת ההתיישבות בכל רחבי הארץ, להעמקת הזהות היהודית ולהעמדת האוכלוסייה הערבית במקומה? הלוואי!

התקשורת

נסו לשמוע ב'קול ישראל' מראיין ששואל שאלות קשות את תומכי אוסלו, את מאמיני דת השלום וחסידי שתי המדינות לשני העמים. נסו לפחות לשמוע אותם שואלים שאלה תמימה – איך הגענו למצב הזה? איך תוך עשרים וחמש שנה, ממצב שבו אימהות יהודיות עם ילדיהן קונות ירקות בשוק של עזה, חברון, שכם וקלקיליה, הגענו לכך שהמקומות הללו נהפכו לקיני רצח, טרור ותעמולה אנטישמית שלא הייתה כדוגמתה מאז הנאצים?

אבל לא תשמעו את המראיינים שם שואלים שאלות לעניין. את כל החוצפה שלהם הם מפנים לאנשי ארץ ישראל השלמה, לרבנים, למי שתומכים בערכי המשפחה והשבת, ואילו לעובדי אליל השלום שסיבכו את מדינת ישראל עד צוואר לא נותרו להם שאלות.

מזמן כבר היה צריך לסגור את 'קול ישראל'. אפילו כשהם מדברים על חיילינו הקדושים שנפלו במלחמתם על הגנת העם והארץ, הם לא מצליחים להסתיר את עמדותיהם.

הגיע הזמן גם לסגור את ערוץ 10. אין ספור פעמים ויתרו להם על חובותיהם. אם הם מוכרחים לבטא עמדות שמאל – שיעשו זאת על חשבונם. גם את גלי צה"ל הגיע הזמן לסגור.

תהיה התקשורת חופשית לגמרי, בלי מונופולים ובלי מימון מהמדינה, ואז אפילו אנשי התקשורת יצטרכו לשרת את הציבור. אגב, בלי מימון גרמני גם עיתון 'הארץ' היה נסגר מזמן.

ביקורת על מי שמסכנים את חיי חיילינו

לצערנו גם במלחמה זו אנחנו שומעים מנהיגים ומפקדים שמשתבחים בכך שטייסים וחיילים נמנעים מלפגוע במחבלים שנמצאים סמוך לאזרחים. אמנם כבר לא שומעים מח"ט שיאמר בפומבי כי הוא מעדיף שחיילים שלו ייהרגו ובלבד שלא לפגוע בנשות האויב, כפי שהיה במבצע 'חומת מגן' במחנה הפליטים בג'נין (נהרגו לנו שם 13 לוחמים, והקצין לא הודח).

אבל עדיין אנחנו רחוקים מלפעול כראוי מבחינה מוסרית וכפי הנדרש להשגת ניצחון. לכן חובה לבקר את אותם מנהיגים ומפקדים שחסים על חיי אזרחי אויב ומסכנים את חיילינו. הבעת עמדה זו היא בבחינת פיקוח נפש והצלת חיי חיילינו.

העמדה המוסרית הנכונה היא שבעת מלחמה פוגעים באויב יחד עם האזרחים שצמודים אליו. מלחמה לא נוצרת על ידי אנשים יחידים. הכוח לצבור נשק, לרכז צבא ולתפוס שלטון מחייב התגייסות ציבורית רחבה. לכן הציבור שהעלה את החמאס לשלטון ברוב עצום נושא באחריות מלאה למעשיו, ובפרט שהם כל כך שמחים על כל הרוג או חטוף מקרב חיילינו.

כך גם הסכימו אומות העולם באמנת ז'נבה הרביעית (1949), שכאשר הלוחמים מסתתרים בין אזרחים ואין אפשרות אחרת – מותר לפגוע בהם יחד עם האזרחים שסביבם.

כיצד לנצח

קשה לנצח את החמאס. כל זמן שהם נשארים שם בשלטון – הם מנצחים, גם אם נהרוג להם אלפי לוחמים ונהרוס אלפי בתים. ככל שיהיה בעזה יותר רע, כך הם ירוויחו יותר. ארצות ערב והמערב יעניקו לשיקום הבתים סיוע כספי, שחלקו הנכבד ילך כמובן לחימוש נוסף וחלק נכבד אחר ישתלשל לכיסם של ראשי הארגון. אז מה רע להתחבא בינתיים? כל יום שעובר, הרווחים שלהם עולים.

אין ספק, בהסכמי אוסלו ובנסיגה מעזה סיבכנו את עצמנו עד מעל הראש – עם כל האומות וכל החוקים. יש רק דרך אחת ליציאה מהסיבוך הקשה: כיבוש מחדש של כל רצועת עזה, השלטת שלטון צבאי מלא, פגיעה בכל המחבלים ופירוק כל ארגוני הטרור. מבחינת העמדה המצרית, זו השעה המתאימה.

כדי שהפתרון יהיה שלם, תהיה חובה להחזיר את כל היישובים היהודיים למקומם ולהגדילם פי כמה וכמה. בתוך כך יש לפעול באופן נמרץ לשיקום כל האתרים היהודיים ברצועת עזה, כולל בית הכנסת שבמרכז העיר.

הבעיה הקשה

הבעיה היא שממשלת ישראל הנוכחית אינה מסוגלת לכך. היא שבויה בתפיסות עולם שאינן מניחות לה לעשות את הדרוש. רק אם החמאס ימשיך לתקוף ללא הרף, ייתכן שהממשלה תיאלץ בלית ברירה לכבוש את כל הרצועה. וגם אז, היא לא תדע מה לעשות בהמשך.

זו אינה בעיה של המנהיגות בלבד. זו בעיה הרבה יותר קשה ועמוקה. בעיה בתשתית הערכית של אליטת החברה היהודית על כל מרכיביה. מדינת ישראל צריכה להיות מבוססת על חזון שיבת ציון, והאליטה היהודית בורחת מהחזון הגדול הזה.

האחריות המוטלת עלינו

וכאן ישאל הקורא, ומה אני הקטן יכול לעשות?

ראשית, להיות מודע לכך שההתנכרות לחזון שיבת ציון היא שורש הבעיה. וכדברי הפתגם: שאלת חכם – חצי תשובה. הבנת הבעיה היא תחילת הפתרון. ככל שהחזון הישראלי יהיה ברור יותר, כך הדרך להתמודדות עם הבעיות תהיה בהירה יותר ונעשה פחות שגיאות. הרי כל הבעיות שיש לנו כיום נוצרו על ידי שגיאות של המנהיגות הישראלית.

שנית, כל אימת שתינתן לאדם הזדמנות לפעול ולהביע עמדה, עליו לעשות זאת. וגם כאשר אין אפשרות להגשים את החזון השלם, יש לבחור תמיד את העמדה המקדמת יותר את חזון שיבת ציון. בין אם מדובר במערכת בחירות ובין אם בכל פעילות ציבורית, חינוכית או הסברתית.

ובכלל זה כמובן, פעילות נמרצת ככל האפשר לחיזוק ההתיישבות ביהודה ושומרון, עידוד עלייה וילודה, וחינוך יהודי אמיתי.

מדיניות הגיונית על פי התורה

הצורך בחשבון נפש לאומי על חזון השלום ההזוי ועל הפיכת הדמוקרטיה לדת • העמדה המדינית הנובעת מהתורה היא גם ההגיונית והרציונלית • האם מדינה פלשתינית באמת תשפר את חיי אזרחיה? • מה מגדיר דווקא את ערביי 67' כעם נפרד שמגיעה לו מדינה משלו? • הסיכון הביטחוני והדמוגרפי בהקמת מדינה פלשתינית • התחזיות הדמוגרפיות הקודרות התבדו במבחן המציאות • עמדת התורה השוללת מדינה פלשתינית נכונה גם מבחינה ביטחונית, מוסרית ודמוגרפית • האתגר: להעמיק את התודעה התורנית ולחזק את ההתיישבות ביהודה ושומרון

חשבון נפש

ימי שלושת השבועות הם ימים של חשבון נפש, בהם נתבע עם ישראל לתקן את החטאים שהובילו לחורבן. במיוחד אנו נתבעים לכך לאור חולשת הממשלה בהתמודדות עם החמאס.

אכן, שני החטאים השורשיים שאירעו בי"ז בתמוז צריכים עדיין תיקון. המשכו של חטא העגל שהוביל לשבירת הלוחות הוא חזון ה"שלום" ההזוי בדורנו. והעמדת צלם בהיכל, שהובילה לחורבן הבית, נמשכת כיום בדת הדמוקרטיה הסבורה שהענקת זכויות שוות לכל אדם היא ערך עליון שעל מזבחו יש להקריב חיי אדם ואומות.

צירוף שתי האמונות המוטעות הללו יחד הוא שמביא לתמיכתו של השמאל בהקמת מדינה פלשתינית בארץ ישראל. גם ראש הממשלה נגוע לצערנו בתפיסה זו, וכל זמן שלא התנער ממנה – לא יוכל להשיג ניצחון על החמאס.

עם מי ההיגיון

לגבי ההיבט הדמוגרפי, המציאות היא שישנה מגמה חיובית של גידול העם היהודי בארץ ישראל, כאשר מאז הקמת המדינה, במשך שישים ושש שנים, גדלנו פי עשרה. מנגד, מנבאי השחורות על גידול האוכלוסייה הערבית לעומת היהודית התבררו תמיד כטועים ומטעים

ישנם אישים מהשמאל המרהיבים עוז לטעון שעמדת השמאל היא העמדה הרציונלית, ואילו עמדת הימין היא עמדה דתית-אמונית, נטולת היגיון מעשי.

אולם עד כה הוכיחה ההיסטוריה היהודית שעמדת התורה הייתה ההגיונית ביותר, אלא שמפני חטאינו לא נהגנו על פי התורה וגלינו מעל אדמתנו.

גם בעת החדשה לא נהגנו על פי התורה. כשנפתחו שעריה של ארץ ישראל, יהודים רבים לא קיימו את מצוות התורה לעלות ארצה ונותרו בגולה, ופקדו אותם השואה, גזירות הקומוניסטים וההתבוללות. מנגד, רוב המנהיגות הציונית החילונית לא נהגה כתורה וויתרה על עבר הירדן ועל יהודה ושומרון. וכלפי הערבים אזרחי הארץ לא ניסו לנהוג על פי עקרונות דיני גר תושב. לפי אותם עקרונות, גויים שמקיימים שבע מצוות בני נח ומכירים בזכות עם ישראל על ארצו, יכולים לגור עמנו בכבוד. ואת אלה שאינם כאלה, יש לנסות להוציא מהארץ על פי הדרכים המקובלות בעולם, כפי שהיה ניתן לעשות מיד לאחר מלחמת ששת הימים. גם היום אפשר לעודד באופן מתון הגירה לארצות אחרות.

שאלות לאיש שמאל שפוי (בתקווה שיש דבר כזה)

אם יש אנשי שמאל שמוכנים להתבונן אל העתיד באופן רציונלי, הם מוזמנים להתייחס לשאלות שאציג במספר תחומים:

מוסר או זכויות

האם אתה תומך בהקמת מדינה פלשתינית (להלן: מ"פ) מפני שלדעתך צריך להעניק לכל ערבי זכויות דמוקרטיות שוות, או מפני שאתה רוצה שיהיה לו כמה שיותר טוב (פרנסה, חירות אישית, ביטוי דתי ולאומי)?

כלומר, לו היית יודע שבמדינה הפלשתינית בתוך שנים ספורות יעלה לשלטון דיקטטור חילוני מסוגו של סדאם חוסיין או דתי מסוגו של חומייני או החמאס, שידכא את תושבי המ"פ ויפגע בזכויותיהם האישיות, האם גם אז תתמוך בהקמת מ"פ?

במידה ובמצב כזה לא תתמוך בהקמת מ"פ, מה תהיה עמדתך אם תדע שהסבירות ששלטון דיקטטורי יעלה לשלטון במ"פ היא של חמישים אחוז?

כדוגמה לכך ניתן להציב שאלה דומה: ארצות המערב הטילו על דרום אפריקה חרמות מסוגים שונים כדי שתעניק זכויות שוות לשחורים. לפני כעשרים שנה, השלטון הלבן בדרום אפריקה נכנע והעניק זכויות שוות לשחורים, שעלו לשלטון ופרמו את סדרי השלטון הישנים. במשך עשרים השנים הללו ירדה תוחלת החיים הממוצעת בדרום אפריקה בכ 15 שנים, מ 64.5 שנים ל 49.5 (כאשר בקרב השחורים הירידה גדולה יותר). אילו מדינות המערב היו יודעות מראש על המחיר הכבד הצפוי בחיי אדם וברווחתם, האם גם אז היו לוחצות על דרום אפריקה להעניק מיד זכויות שוות לשחורים? או אולי היו מבקשות לבצע תהליך ארוך ומדורג עד להענקת זכויות שוות, למרות שההסכמה לכך מפרה את קדושת עקרון השוויון?

הזכויות הלאומיות

אתה טוען שלכל עם ישנה זכות הגדרה עצמית, ובכללה הזכות לריבונות מדינית, לפיכך צודק ומוסרי שתקום מ"פ.

פרט לשאלה הבסיסית מה מגדיר אומה – שהרי לפי כל קריטריון אובייקטיבי אין ערביי ישראל ראויים להיחשב אומה – יש צורך לברר: למי הזכות להגדרה עצמית – לכלל הערבים שבמזרח התיכון, או לכל הערבים שבין הים לירדן? או לערביי 48' לחוד ולערביי 67' לחוד?

במידה ואתה תומך בהקמת מ"פ לערביי 67' (תושבי יש"ע), האם מצד הגדרתם הלאומית שמורה להם הזכות לתבוע איחוד עם ערביי המזרח התיכון? והאם לערביי המזרח התיכון מצד הגדרתם הלאומית תהיה זכות מוסרית להשתלט על המ"פ, כחלק מחליפות אסלאמית או ערבית?

כמו כן, האם מצד הזכויות הלאומיות יהיה מותר לערביי הגליל לתבוע זכויות לאומיות או להצטרף למ"פ? אם לא – מה הצידוק המוסרי לכך?

בוודאי איש השמאל ישיב שהזכות הלאומית נתונה להחלטתם של התושבים הערבים, ומכיוון שהם תובעים עכשיו מ"פ בשטחי יש"ע, זה מה שמדינת ישראל חייבת להעניק להם. אלא שהשאלה העקרונית הכרחית, כי קיימת סבירות גבוהה שאם יקבלו מדינה בשטחי יש"ע, לאחר שנים ספורות יטענו שזכותם הלאומית חלה גם על ערביי הגליל והמשולש, ויהיו ערבים שיטענו שהזכות הלאומית כוללת את כל ערביי המזרח התיכון.

הזכויות בהיבט דמוגרפי

כאיש שמאל, אתה בוודאי סבור ומאמין שמספר הערבים המתגוררים ביהודה ושומרון הוא שני מיליון וחצי. מה תהיה עמדתך אם יתברר שמספרם הוא רק מיליון ורבע, כפי שסוברים חוקרים נכבדים מהימין? האם גם אז תסבור שהם זכאים למדינה? ומה תהיה עמדתך אם יתברר שהם מונים רק מיליון (ואולי ניתן להגיע לכך על ידי עידוד של הגירה מרצון)? במילים אחרות: מאיזה מספר ערבים אלו זכאים לתבוע מדינה? ועוד שאלה חשובה: כמה אנשים (מתנחלים) מוצדק לדעתך לגרש כדי להעניק מדינה למיליון ורבע ערבים?

שאלה נוספת: במידה ויתברר שהתהליך הדמוגרפי אינו כפי המקובל אצל אישי השמאל, אלא מספרו של הציבור הערבי בארץ לא עתיד לגדול באופן משמעותי, ואילו הציבור היהודי גדל בקצב מהיר למדי (בזכות ילודה ועלייה), כך שבתוך דור ימנה הציבור היהודי והמזדהים איתו למעלה משבעים וחמישה אחוזים בין הים לירדן (כולל רצועת עזה) – האם עמדתך תשתנה?

אם אתה אדם שפוי, האם לא תסכים שיש צורך לבדוק את הנתונים המספריים ואת התהליך הדמוגרפי באופן הרבה יותר יסודי ומדויק, בלי לסמוך על עמדות דמוגרפיות רווחות שלאורך השנים התגלו תמיד כמוטעות?

ביטחון

כאיש שמאל שפוי, מה לדעתך רמת הסיכון שאם תקום מ"פ, היא תחבור למדינות אויב נוספות ותיזום מלחמה נגד מדינת ישראל? אם תדע שהסיכון שכך יקרה בתוך עשרים שנה הוא למעלה מחמישים אחוזים, האם עדיין תתמוך בהקמת מ"פ?

מה לדעתך רמת הסיכון שמתוך שטחי מ"פ יירו טילים על כל ערי ישראל, כדוגמת המתרחש בשנים האחרונות סביב רצועת עזה? אם הסיכון הוא ברמה של למעלה מחמישים אחוזים, האם גם אז תתמוך בהקמת מ"פ? אם כן, באיזו רמת סיכון תתנגד להקמת מ"פ?

היבט ביטחוני דמוגרפי

כאיש שמאל שפוי, מה לדעתך הסיכוי שמ"פ תקלוט, במימון של אונר"א ושאר מדינות ערב, כארבעה עד שישה מיליון ערבים נוספים?

כמה אחוזי סיכון לדעתך שמ"פ בת שמונה מיליון אזרחים בשטחי יהודה ושומרון תמשיך לתבוע פיצויים לפליטים וזכות השיבה ממדינת ישראל? כמה סיכויים יש לדעתך שתהלוכות של עשרות אלפי נשים וילדים רעבים יעלו על הגדרות של מדינת ישראל? האם תהיה לדעתך דרך לעצור אותם מבלי לבצע טבח המוני?

כמה אחוזי סיכון שמצב זה יוביל למלחמה אכזרית וממושכת, בעצימות גבוהה ונמוכה? האם תוצאות מלחמה זו יכולות להיות טובות ממצבנו כעת?

הדרכת התורה היא העמדה ההגיונית

נדמה שלאחר הצבת השאלות הללו ניתן להיווכח כיצד עמדת התורה השוללת הקמת מדינה פלשתינית בארץ ישראל היא העמדה המוסרית וההגיונית. ונפרט בקצרה.

באשר לשאלת המוסר: מכיוון שרוב הסיכויים שזכויותיהם האישיות ואיכות חייהם של הערבים תיפגענה, כפי שהתרחש ברצועת עזה – מבחינה מוסרית אין צידוק לתבוע הקמת מדינה פלשתינית בעבורם.

באשר לשאלת הזכויות הלאומיות: הקושי ההגיוני בהגדרת ערביי ארץ ישראל כעם מחייב לחזור לעמדה הבסיסית שאין "עם פלשתיני", אלא הערבים שגרים בארץ ישראל הם חלק מהעם הערבי שמתגורר במזרח התיכון, וממילא אין להם זכות לתבוע מדינה נפרדת לעצמם בשטחי ארץ ישראל, מולדתו של העם היהודי.

לגבי ההיבט הדמוגרפי: המציאות היא שישנה מגמה חיובית של גידול העם היהודי בארץ ישראל, כאשר מאז הקמת המדינה, במשך שישים ושש שנים, גדלנו פי עשרה. מנגד, מנבאי השחורות על גידול האוכלוסייה הערבית לעומת היהודית התבררו תמיד כטועים ומטעים. נמצא שהאיום הדמוגרפי אינו חריף, ועלינו להקטינו על ידי נקיטת מדיניות שתעצים את גידולו של העם היהודי בארץ, תמנע הגירה ערבית לתוככי ארץ ישראל, ובמידת האפשר אף תעודד את הגירתם של מי שמתנכרים למדינה היהודית.

מבחינה ביטחונית, הקמת מ"פ עלולה לסכן את קיומה של מדינת ישראל, הואיל וכל אחד מהסיכונים שהוזכרו הוא ברמה של למעלה מחמישים אחוזים. ושום ערבות בינלאומית לא תועיל למניעת הסיכון הזה, כפי שארה"ב ומדינות אירופה לא הצליחו לייצב את מצבן של עיראק, אפגניסטן, תימן וכל שאר ארצות ערב.

האתגר שלפנינו

לאור כל זאת, האתגר המוטל עלינו הוא כפול:
א) להעצים את התודעה התורנית-ישראלית, שממנה באה ההדרכה להתמודדות ריאלית עם הסיבוכים הקשים העומדים לפנינו.
ב) מבחינה מעשית, הצטרפות להתיישבות ביהודה ושומרון, היא הדבר המועיל ביותר לביצורה הרוחני והביטחוני של מדינת ישראל.

חטא העגל של דת הדמוקרטיה

רצח הנער משועפאט הוא רק תירוץ להתפרצות שנאת הערבים כלפי היהודים ומדינת ישראל • את רוב טענותיהם השקריות למדו הערבים מהשמאל הישראלי • הפיכת הזכויות הדמוקרטיות לערך עליון מנוצלת בידי הרשעה ומביאה סבל רב לעולם • הפתרון היחיד לבעיות הביטחון: לחזור לשלוט בעזה וביו"ש • הצומות נתקנו בעיקר לחשבון נפש במישור הלאומי הכללי • הפיכת הדמוקרטיה לערך עליון דומה להעמדת צלם בהיכל • הטענה שהתורה אינה רלוונטית לימינו דומה לשריפת התורה • עלילות השווא על ישראל והמתנחלים דומות להבקעת החומה

שנאתו של הציבור הערבי

הציבור הערבי מנצל באופן ציני ומרושע את רציחתו המחרידה של הנער הערבי משועפאט. כל ראשי הציבור היהודי, מנשיא המדינה ועד אחרון חברי הכנסת, מהרבנים הראשיים ועד אחרון רבני הקהילות, הביעו זעזוע, צער, בושה ורגשי השתתפות באבל המשפחה. תגובה שלא היה דומה לה בציבור הערבי על שום רצח של יהודי, ואפילו המזוויע ביותר. ועדיין הערבים ממשיכים להאשים ברצח את כל הציבור היהודי – ובמיוחד את הימין הדתי.

יתר על כן, ברור שהרוצחים ייענשו במלא חומרת הדין, לפי העונש המרבי הקיים בחוק הישראלי. ואף על פי כן בכל הארץ הערבים מתפרעים, שוברים, שורפים, מחריבים, רוגמים באבנים ובבקבוקי תבערה ומגדפים את המדינה ואת היהודים. האם אפשר להאמין שרצח הנער הוא הסיבה לכך?!

המסקנה המתבקשת היא שרצח הנער הוא רק תירוץ וצידוק לגילוי השנאה הקשה של הציבור הערבי כלפי יהודים ומדינת ישראל. שנאה שנמשכת מאז ימי טרום המדינה, אז רצו לזרוק את כל היהודים לים, ועד ימים אלה שבהם הפורעים מעזים להכריז כי ימשיכו את מה שהיטלר התחיל ולא סיים.

בעת הקמת המדינה הסכים הציבור היהודי לקבל את תוכנית החלוקה ולוותר על לב ארצו לערבים. אבל הערבים ניסו להמשיך את מה שהיטלר התחיל, ומשנכשלו הם מבקשים שנכיר ב'נאכבה' שלהם, כלומר שנפצה אותם על כך שלא הצליחו להשמיד אותנו כפי תוכניתם המקורית.

למרות שבאופן פרטי קיבלו מעמד וזכויות שאין להם בשום מדינה ערבית, הם מתפרעים, רוצחים, ועוד מאשימים אותנו בכך שהם נאלצים לעשות זאת, מפני שלא הענקנו להם עוד זכויות והטבות חומריות ופוליטיות כדי שיוכלו להרוס אותנו. כל עוד מדינת ישראל תשרוד, הם יחושו מקופחים. גאוותם תיפגע.

הפרצה בחומות ירושלים

הזיית השלום הכרוכה בנסיגה מחבלי ארצנו היא חטא העגל של ימינו. החזון הגדול של חזרת ישראל לארצם כדבר ה' בתורה ובנביאים נראה קשה מדי, ובמקום זה מחפשים חזון קרוב יותר, כביכול נוח יותר ליהודים ומתקבל על הגויים. ואף אהרן הכהן איש השלום, כדי להימנע מעימות עם העם, השתתף בחטא העגל

מוכרחים לציין שרוב הטענות השקריות כלפי כלל היהודים מקורן בשמאל הישראלי. מהם למדו הערבים לטעון על אפליה, תוך התעלמות מוחלטת מכך שאינם נושאים בעול הביטחוני והכלכלי.

מהם למדו להטיח את הטענה, מדוע אין מתכוונים להרוס את בתיהם של משפחות רוצחי הנער משועפאט, כאשר ההבדל ברור וזועק לשמיים. משפחות המחבלים הערבים תומכות במחבלים, משתבחות במעשיהם ומרוממות אותם למדרגת קדושים, כאשר הרשות הפלשתינית משלמת למשפחותיהם משכורת שתלויה בטיב הרצח – ככל שהוא יותר מזוויע, כך המשכורת גדולה יותר. לעומת זאת, משפחות היהודים מתנגדות למעשיהם ומתביישות בהם.

אבל אצל הערבים, ולצערנו גם בקרב השמאל הישראלי, ההיגיון והצדק והעובדות לא חשובים – העיקר הוא שהיהודים תמיד אשמים. אפילו כשערבים רוצחים ערבים, היהודים אשמים. זוהי הפרצה בחומות ירושלים.

הערבים ההגונים

יש ערבים שמעוניינים ביחסי שלום איתנו, ואף מוקירים את כל הטוב שזכו לו בזכות היהודים ומדינתם. בייחוד כשהם מתבוננים במתרחש במדינות ערב השכנות – בתבערה וברצח ההמונים ברחובות ובמסגדים. אבל הם מאוימים בתוך הציבור שלהם, ולא זוכים לגיבוי הולם של השלטון הישראלי. הם היו יכולים להיות רבים יותר. הם היו יכולים לחיות עמנו בכבוד, באהבה ובשלום. אבל לצערנו השתרש אצלנו המנהג שהרשע יוצא נשכר. גם זה ביטוי לבקיעת חומות ירושלים – חומות הצדק והשלום.

עמדת האירופים

בארץ, באירופה ובכל שאר הארצות – הערבים למדו שמשתלם להיות אלים, לחרף ולגדף ולהאשים תמיד את השלטון בקיפוח. הם מצאו שטענות אלו מניבות הטבות חומריות וזכויות שונות, משום שהן מעוררות את בלוטות המצפון האירופי, שנעשה רגיש מאוד לאחר שפיכות הדמים הנוראה שביצעו בשתי המלחמות העולמיות ובימי השלטון הקולוניאלי הממושך.

ההיגמלות הנדרשת כדי להיחלץ מהסיבוך

המצב היום מסובך, הרבה יותר מכפי שהיה לפני הסכמי אוסלו. ועדיין אפשר לחתור בהדרגה לפתרון סביר. אולם לשם כך מוכרחים להיגמל מהזיית השלום המדומה, שבמשך שנים רבות מנסים למכור לנו בדרכים שונות ומשונות.

צריך גם להיגמל מדת הדמוקרטיה, התובעת שוויון זכויות מלא ומיידי לכול. אנו רואים את תוצאותיה הרעות של עמדה זו במדינות ערב ואפריקה. המונים נטבחים על מזבח האמונה הזו. בארצות רבות תוחלת החיים ירדה למען "שוויון עכשיו". על מזבח דת הדמוקרטיה עלה חומייני לשלטון והפך את איראן למרכז הטרור הבינלאומי. על מזבח זה כמעט הרסו את מצרים והפכו אותה למקבילה של איראן.

סין ורוסיה

אפשר להשוות בין התהליך שעבר על ברית המועצות לזה שמתרחש בסין. בברית המועצות עברו מיד לדמוקרטיה מלאה, שתורגמה בתודעה הציבורית להפקרות של כל דאלים גבר. תוחלת החיים ירדה, הייצור החקלאי והתעשייתי פחת פלאים. ממדינה מפותחת הפכה רוסיה למדינת שוליים עם ארסנל גרעיני גדול. עכשיו פוטין מנסה להחזיר את הסדר למדינה, באמצעים שאינם על טהרת הדמוקרטיה, אבל העובדה היא שהחיים נעשים טובים ונוחים יותר לרוב האזרחים.

לעומת זאת, בסין בחרו מסלול התפתחות מדורג ומתון, שלא מוטט את עצמת השלטון המרכזי ולא פגע בהתפתחות הכלכלית אלא להפך – עודד צמיחה ושגשוג. בתוך כך צומחים מנהיגים חדשים שמחויבים יותר לערכים של זכויות אדם, ורמת החיים ואיכותם משתפרת והולכת. כל זאת למורת רוחם של טהרני דת הדמוקרטיה בעולם.

אין ספק שיש הרבה עוולות ואי צדק במערכת השלטון הסיני והרוסי כיום. אבל אי אפשר להקריב כל כך הרבה חיי אדם על מזבח כמה רעיונות אידיאליים, שאין אפשרות לממשם עכשיו.

הפתרון היחיד להשבת הביטחון

דרך אחת לפנינו אל מול האויב הערבי: לכבוש מחדש את כל רצועת עזה, ולהשליט בה סדר וחוק. לפרק את הרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון. לפרוק את כל המיליציות החמושות מנשקן. להפסיק את ההסתה הפרועה במסגדים ובמוסדות החינוך.

להכפיף את כל מערכות הציבור הערבי למוסדות השלטון הישראליים, תוך מתן אפשרות להתארגן במסגרות של עיריות ורשויות מקומיות, שיגבו מיסים ויטפלו בכל הבעיות האזרחיות השוטפות.

יש לקוות שבמשך הזמן תצמח מנהיגות ערבית אחראית, שתוכל לקחת על עצמה גם סמכויות נוספות בניהול חיי הציבור הערבי. תוכנית זו צריכה לכלול את כל ערביי ארץ ישראל בלא יוצא מהכלל.

עיקר תכלית הצום

עיקר תכלית הצום – תשובה וחשבון נפש לאומי. אמנם גם כל יחיד צריך לערוך חשבון נפש פרטי, אבל הצומות נתקנו בעיקר לשם חשבון נפש לאומי.

אמרו חכמים במשנה: "חמישה דברים רעים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל" (תענית כו).

הזיית השלום היא חטא העגל בימינו

הזיית השלום הכרוכה בנסיגה מחבלי ארצנו היא חטא העגל של ימינו. החזון הגדול של חזרת ישראל לארצם כדבר ה' בתורה ובנביאים נראה קשה מדי, ובמקום זה מחפשים חזון קרוב יותר, כביכול נוח יותר ליהודים ומתקבל על הגויים. ואף אהרן הכהן, איש השלום, כדי להימנע מעימות עם העם, השתתף בחטא העגל.

חזון השלום הוא שקר כמו עגל הזהב. כשם שעגל הזהב לא הוציא את ישראל ממצרים, כך חזון השלום העכשווי הגביר את העוינות ופגע ביהודים ובערבים כאחד.

בעקבות עגל הזהב נשתברו לוחות הברית. בעקבות חזון השלום המדומה, שברו את הברית שבין ה' לישראל שהבטיח את הארץ הטובה הזו לאבותינו ולנו. שברו את הערבות ההדדית בתוך ישראל, ויצרו חיץ ושנאה בין שמאל לימין. והכול בעבור מחולות שווא סביב הזיית שלום מדומה.

ביטול התמיד – ערכי החינוך

קורבן התמיד מבטא את הקשר הקבוע שבין ישראל לה' ולערכי הנצח שבתורה. ערכים אלו באים לידי ביטוי בצביון הכללי של עם ישראל כמו קדושת המשפחה, השבת, החגים, ובעיקר בחינוך הנמשך מדור לדור.

די בקלות אפשר לראות איך החגיגות סביב עגל הזהב, תוך הפניית עורף למורשת ישראל, קשורות לביטול התמיד.

שריפת התורה

התפיסה שדברי התורה אינם רלוונטיים לימינו, אלא מקומם בשמיים, באותיות פורחות באוויר, או לכל הפחות סגורים בתוככי הכוללים בלא שום מגע עם המציאות הממשית, דומים לשריפת התורה. התיקון הוא בהכרה שמצוות יישוב הארץ וכל שאר הדרכות התורה נוקבות מהשמיים ועד הארץ, ומביאות לעם ישראל ברכה בכל תחומי הרוח והחומר.

העמדת צלם הדמוקרטיה בהיכל

לכל אליל הצמידו רעיון נכון, אלא שהוא רק רעיון אחד ממכלול שלם של רעיונות, ולכן הפיכתו לרעיון עליון היא עבודה זרה. הכנסת צלם רעיון הדמוקרטיה בהיכל, הוא הכנסה של רעיון אחד לתוך היכל הקודש והמוסר של ישראל.

במקום לשאוף לטובתם ולרווחתם של בני האדם, הועמד צלם בהיכל, ואל מול הקשיים השונים כוהניו מתנבאים: "כה ציווה אלוהי הדמוקרטיה: לא משנה אם ייחרב העולם ואם יהיה רע לאנשים, העיקר שתילחמו למען זכויות דמוקרטיות לכול".

הבקעת חומות ירושלים

הדבר שעליו בסופו של דבר נקבע צום י"ז בתמוז, הוא הבקעת חומות ירושלים, אשר מבטאת את החזון השלם של עם ישראל.

חטא הבקעת העיר בימינו מתבטא בעלילות הקשות על עם ישראל, ובמיוחד על המתנחלים שמגינים בגופם על ירושלים ועל ישראל. לצערנו גם יהודים מהשמאל הקיצוני שותפים לעלילות אלו, אולם השורש לכך נובע מחוסר אמונה והכרה בתפקידנו – וזה כבר באחריות שלנו. אם היינו מבררים לעצמנו את החזון השלם של חיבור שמיים וארץ, איחוד הרעיונות השונים ויישובם בארץ, היו החומות עומדות בצורות.

אתחלתא דגאולה

לאחר שזכינו בחסדי ה' לאתחלתא דגאולה בקיבוץ גלויות ויישוב הארץ, עלינו לשוב ולתקן את כל הקלקולים שהביאו לחורבן. יהי רצון שנזכה לתקן ביום צום י"ז בתמוז את חומות ירושלים, ומתוך כך נזכה לבניין בית המקדש ולגאולה שלמה בתשעה באב. וימי הצום והאבל יהפכו לששון ושמחה.

יפים ואציליים בשעתם הקשה

גבורתן האצילית של משפחות יפרח, פרנקל ושער • עצוב ומשפיל לשמוע שהקבינט מתכנס שוב ושוב ולא מצליח להחליט על תגובה הולמת • הערבים רוצחים בנו בגלל המאבק על הארץ, לכן התגובה הראויה לרצח היא חיזוק היאחזותנו בארץ • לקדם בניית רבבות בתים בהתיישבות, להקים יישוב במקום הרצח ולאשר את דו"ח לוי • תומכי העסקאות לשחרור מחבלים חייבים לעשות חשבון נפש • חוכמתם של חז"ל שאסרו לפדות שבויים ביותר מכדי דמיהם • לסגור את רשות השידור שמועלת בתפקידה הציבורי

המשפחות היפות

בעוד משפחות יפרח, פרנקל ושער יושבות שבעה, לא אוכל להתאפק מלהביע את הערכתי העמוקה לעמידתן האצילית. כמו שליחי ציבור שיודעים שעיני כל העם נשואות אליהם, הם עמדו בענווה ובזקיפות קומה. בחדרי הבית פנימה בכו, ראו זאת על פניהם. אבל כשיצאו החוצה אל התקשורת התלבשו בבגדים מכובדים לכבודו של עם ישראל, כדי שלא להפיל מורך בלבבות, כדי שלא ילעגו לנו בעזה, פן תשמחנה בנות פלשתים, פן יעלזו ערלי הלב.

הם עמדו איש עם אשתו, שלוש המשפחות יחד, ונשאו את צערם ויגונם הפרטי כקרבן ציבור, בעבור כלל ישראל. בשקט חיזקו את כוחות הביטחון ועודדו את הציבור שיחד איתם התרגש, התפלל וציפה לנס. ועוד נוספה דאגה בלבם שמא האסון כבר קרה, והציבור יחוש אכזבה מכך שתפילותיו לא התקבלו. וכך נמצאה האם טורחת לומר שיש ערך לתפילות גם אם לא יביאו לתוצאה המיוחלת. בתוך כך גילה הציבור הרחב את פניו היפות כל כך של הציבור הדתי. אנשים מהיישוב שעוסקים בתורה ועבודה, נאמנים לעם ולארץ.

יהי רצון שמעתה ואילך רק טוב וברכה יהיו מנת חלקם, ויזכו לגדל את ילדיהם לתורה ולמצוות, לחופה ולמעשים טובים, ויזכו לראות מהם נכדים ונינים מיישבים את כל הארץ לאורכה ולרוחבה, ובבניין ירושלים והארץ יתנחמו.

התגובה הרופסת

בשעה זו אי אפשר שלא להציג את השאלה הנוקבת בפני כל התומכים והלוחצים לשחרור מחבלים בכל העסקאות השונות: האם יש בלבכם חרטה? האם תוכלו להישיר מבט ולומר בפומבי: טעינו? האם תוכלו להודות שהמוטיבציה לחטוף ולרצוח יהודים גברה עקב שחרור המחבלים?

כמה עצוב ומשפיל לשמוע כיצד הקבינט הביטחוני של ממשלת ישראל מתכנס שוב ושוב, ואינו מצליח להגיע לשום מסקנה מערכתית שיכולה לשנות ולו במעט את המצב האסטרטגי שלנו. חובתם לעשות זאת, לאחר שהחטיפה והרצח של שלושת הנערים ביטאו באופן פומבי את היחס של האויב הערבי כלפינו.

היו לנו כמעט שלושה שבועות להיווכח עד כמה עמוקה העוינות הרצחנית של רוב האוכלוסייה הערבית כלפינו, הן בקרב המנהיגות והן בקרב המוני העם. נוכחנו לדעת שוב כי זוהי עמדתה של רוב האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון ושל אחוזים ניכרים מאזרחי ישראל הערבים. על כך מצביעה ההסתה השיטתית בכלי התקשורת, במוסדות החינוך ובמסגדים.

העוינות הזאת באה לידי ביטוי בכל צורות הבוז וההשפלה כלפי היהודים, עמם ודתם. ערבים רקדו וחילקו ממתקים מתוך שמחה לאיד. על הר הבית קבוצות של ילדים קטנים הצביעו בלעג ובוז כלפי השוטרים והיהודים בשלוש אצבעות, כסימן ניצחון. וכשאבו-מאזן הביע התנגדות לפעולת החטיפה מתוך שיקולים אינטרסנטיים הוא הוכרז כבוגד על ידי חברת כנסת נציגת הציבור הערבי.

ובאין חזון של יישוב הארץ, הממשלה אובדת עצות. היא מורה להפגיז בתים ריקים בעזה מתוך תקווה שתפייס בכך את דעת הקהל הישראלית, ובתוך כך משפילה את הכבוד הלאומי, שהוא הערך החשוב ביותר במזרח התיכון.

מה ממשלה אחראית הייתה צריכה לעשות

מתוך הבנה שכל המלחמה נגדנו היא על זכותנו על הארץ כולה, הייתה הממשלה צריכה להבין שבמצוות יישוב הארץ ננצח ובחידלון ממצווה זו נפסיד. לפיכך התגובה הראשונה צריכה להיות אישור בניית שלושים אלף יחידות דיור בכל רחבי יהודה ושומרון.

ובאותו מקום שבו נמצאו גופות הנערים הקדושים יש להקים יישוב חדש לזכרם – 'יד השלושה', תוך הקצאת שטחים שיספיקו לבניית שלושת אלפי דירות. ההלכה קובעת שמת מצווה קונה את מקומו לעניין הזכות לקוברו במקום שבו נהרג בלי לשלם לבעל הקרקע על כך (ב"ק פא, א). בהקשר שלנו יש להרחיב את ההלכה ולקבוע שמת מצוות קונה את מקומו למען הקמת יישוב חדש בארץ ישראל. על זה נהרגו, ולכן התגובה הראויה היא הקמת יישוב לזכרם.

צריך היה לאמץ מיד את דו"ח לוי, שקובע את מעמדם המשפטי של היהודים ביהודה ושומרון כבעלי זכויות שוות לערבים, ובכך לשנות באופן יסודי את יחסה של מערכת המשפט לזכויות היהודים ביהודה ושומרון. אי אפשר לתבוע משכנינו לתת לנו כבוד לאומי, כאשר אנחנו עצמנו איננו דואגים למעמד המשפטי המסודר של יהודים בארצם.

לאחר הפעולות הללו, שמבהירות ומממשות את זכותנו על ארצנו, היה צריך להחזיר את המחסומים שהסרתם אפשרה את החטיפה; לשקוד על החזרת המשוחררים לכלא, אחר שהפרו את תנאי שחרורם; להחמיר את תנאי כליאתם של האסירים הביטחוניים ולצמצם את ביקורי קרוביהם עד למינימום המותר בחוק הבינלאומי; לפרק את הארגונים הפנימיים בכלא ולבטל את זכויות היתר שלהם; לסגור את הר הבית באופן מוחלט למוסלמים, הואיל והשתמשו בהר הקדוש כדי להסית, להרוס ולבזות את זכר ישראל; ולהסיר את כל הבנייה הבלתי חוקית של מסגדים, כיכרות, אנדרטאות ומגרשי כדורגל בהר הבית.

כהמשך לכך יש להתארגן להשלטת חוק וסדר בכל יהודה ושומרון, כולל הריסת כל הבנייה הבלתי חוקית במזרח ירושלים, ביהודה ובשומרון, ולהודיע על כניסה לתהליך של גמילה מההזיה של הקמת מדינה פלשתינית שוחרת שלום. במקום זאת יש לאפשר לאוכלוסייה הערבית להתארגן במסגרות של עיריות ומועצות מחוזיות, כאשר לכל גוף שכזה יהיו זכויות מנהל אוטונומיות, בכפוף לשלטון הישראלי.

התועלת שבהצגת האלטרנטיבה

ישאל הקורא, הרי אין סיכוי שממשלת ישראל הנוכחית תנהג כך, אז מה הטעם לכתוב הצעה דמיונית?
כמה תשובות לכך. ראשית, מי יודע, אולי נוכח גילוי הרצחנות המזעזעת שנתמכה על ידי אוכלוסייה רחבה, אפילו הממשלה הזאת תתעשת. מה עוד שחלק לא מבוטל מההצעות שכתבתי הן דרישות החוק, שהממשלה באוזלת ידה אינה מבצעת.

מי הזמין את דו"ח לוי? מי מצהיר על נאמנות לשלטון החוק? האם אין צורך להשליט אותו גם ביהודה ושומרון, ועל אחת כמה וכמה בהר הבית וירושלים בירת ישראל? יתר על כן, מי מצהיר על נאמנות לארץ ישראל אם לא ממשלת הליכוד? האם אין הדבר צריך להתבטא בבנייה רחבה ביהודה ושומרון?

לבד מזאת, לצערנו, המציאות לא הולכת להשתנות לטובה, למרות כל התקוות וההזיות של החולמים על "שלום בימינו" (כדברי צ'מברליין אחרי הסכם מינכן בשנת 38', שבו הוסכם שהנאצים לא ייזמו יותר שום מלחמה). אם לא ננקוט בצעדים הללו עכשיו נצטרך לעשות זאת בעתיד, לאחר אסונות נוספים ובתנאים גרועים יותר.
פרט לכך, יש לא מעט חברי כנסת ואף שרים מהליכוד, מישראל ביתנו וכמובן מהבית היהודי, שאוזנם כרויה להצעות מסוג זה, ועל כן חשוב מאוד לבטאן.

השאלה הנוקבת

בשעה זו אי אפשר שלא להציג את השאלה הנוקבת בפני כל התומכים והלוחצים לשחרור מחבלים בכל העסקאות השונות: האם יש בלבכם חרטה? האם תוכלו להישיר מבט ולומר בפומבי: טעינו?

על ידי אחד המשוחררים בעסקה שקידמתם נרצח סנ"צ ברוך מזרחי הי"ד, תוך שהוא משאיר אחריו אלמנה ויתומים פצועים בגוף ובנפש. האם תוכלו להודות שהמוטיבציה לחטוף ולרצוח יהודים גברה עקב שחרור המחבלים תמורת חיילים חיים או תמורת גופות מתים?

במיוחד מופנית השאלה לאנשי הביטחון שהטיפו בשחצנות לשחרור מחבלים. כעת הם נתבעים לדין המצפון ולחשבון נפש בפני הציבור.

הועילו התפילות לנערים הקדושים, שנמצאו על ידי יהודים והובאו לקבר ישראל בלי שנפלה שערה אחת מראשו של יהודי בעקבות הסכמים לשחרור רוצחים תמורת גופותיהם, כפי שתכננו הרוצחים.

הלכות פדיון שבויים

כאן המקום לחזור ולהזכיר את דברי חכמינו ז"ל בעניין פדיון שבויים, שיש בהם גם חוכמה וגם מוסר. וכך אמרו: "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם" (גיטין מה, א). הנימוק העיקרי לכך הוא כדי שלא ליצור תמריץ לשודדים לתפוס עוד ועוד שבויים משלנו, לאחר שיֵדעו שאנו מוכנים לשלם בעבורם כל מחיר.

ואמנם יש אומרים שכאשר השבוי נמצא בסכנת נפשות מותר לפדותו גם ביותר מהמחיר המקובל. אבל רוב הפוסקים כתבו שגם במצב זה אין לשלם בעבורו יותר, מפני הסכנה שהדבר יגרום לשאר היהודים (רמב"ן, עיין פת"ש יו"ד רנב, ד).

וכל זה בסתם שודדים. אבל כאשר מדובר במלחמה – כל כניעה לסחטנות אסורה. ואפילו אם באו לבזוז קש ותבן סמוך לגבול, צריך לצאת נגדם למלחמה, כי אם יוותרו להם על קש ותבן – סוף שיבואו להרוג (עירובין מה, א). וישראל יצאו למלחמה בשביל פדיון שבויה אחת (במדבר כא, א, ורש"י). לפיכך, אסור לשלם בעבור שבוי יותר מכדי דמיו, כלומר שבוי אחד תמורת שבוי אחד.

סגירת קול ישראל

בימים אלה עורכים בקול ישראל קמפיין נגד סגירת רשות השידור. אישים מהשמאל החילוני מטיפים לנו על ערכו של השידור הציבורי.

פרט לכך שרשות השידור מנוהלת בצורה כושלת, היא מועלת בתפקידה העיקרי. במקום לבטא את דעות הציבור על כל גווניו, היא משמשת כלי לעמדות השמאל החילוני. לאנשים כמוני אין סיכוי לבטא את עמדתם בשידור הציבורי. בפועל מדובר בסגירת הרשות שעסקה בקידום עמדות השמאל החילוני בכספי המיסים שלנו. אולי במסגרת חדשה יצליחו ליצור מערכת שידור מאוזנת יותר.

זה הזמן לחזק את השר גלעד ארדן על מעשהו האמיץ. יש להעריך שבזכות עמדתו הצודקת מעמדו הציבורי יתחזק, ונקווה שיהיה הדבר לתפארת התורה, העם והארץ.

חובת מחאה נגד בעלי מחלוקת

המתים במגפה נענשו על שלא מחו נגד קורח ועדתו ● בעלי מחלוקת 'צדיקים' נזהרים בהלכות צניעות ● הילד לא לומד לקרוא – האם להעבירו לבי"ס טיפולי? ● הכשרה אקדמית מול תבונה וניסיון ● אישה ששכחה להדליק נרות שבת

היה להם למחות

לאחר שפצתה האדמה את פיה ובלעה את קורח ועדתו, התלוננו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון לאמור: "אתם המיתם את עם ה'" (במדבר יז, ו). ויצא חרון אף גדול ונורא כנגד העדה. משה, שהבין את גודל הסכנה, אמר מיד לאהרון: "קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח, ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה', החל הנגף!". ועוד בטרם הספיקה הקטורת לכפר כבר מתו ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש מישראל.

ואף כי ברור שהיה חטא גדול בתלונת עדת בני ישראל, עדיין לא מובן מדוע יצא קצף גדול כל כך עליהם?

אלא שכל העדה חטאה במידה מסוימת במחלוקת קורח ועדתו. קורח ועדתו היו מיעוט מבוטל, כמה מאות מישראל בלבד, ואילו העם היה מתקומם כנגדם, מיד היתה המחלוקת מתבטלת וקורח ועדתו היו נסוגים בבושת פנים. וכך היה ראוי להם שינהגו, שהרי כל הטובה שבאה לישראל באותו הדור באה על ידי משה רבינו. אבל הם עמדו וראו כיצד קורח ועדתו מביישים את משה ואהרן ושתקו. לא זו בלבד, אלא שאחר שכל עדת קורח נענשה במופת גלוי, עוד העזו להתלונן על מיתתם הקשה. וכיוון שכך נפרע מהם ה' יתברך על שמתחילה לא מחו. שכל אלו שלא מחו אשמים במיתת קורח ועדתו, שאילו היו מוחים בהם, לא היו מעיזים פנים במשה, ולא היו נאבדים.

אשתו של און בן פלת

און בן פלת היה מתחילה שותף במחלוקת, והיה אמור להיאבד יחד עם קורח ועדתו מתוך הקהל. אלא שאשתו הצילתו. אמרה לו: מה יצא לך מזה, הלא בכל מקרה אתה לא תתקדם. אם משה יהיה המנהיג אתה תהיה כפוף לו, ואם קורח יהיה המנהיג אתה תהיה כפוף לו. אמר לה: מה אעשה, שכבר השתתפתי עימם בעצה ונשבעתי שאם יקראוני אלך עימם. אמרה לו: יודעת אני שהם מקפידים בענייני צניעות, שהרי אמרו "כי כל העדה כולם קדושים". אחפוף את ראשי בפתח האוהל, וכשיבואו חבריך בעלי המחלוקת לקרוא לך, כיוון שיראו אישה ששערה מגולה, יירתעו וייסוגו לאחוריהם. וכך קרה. באו לקרוא לו, וכשראו את אשתו רוחצת שערותיה על פתח האוהל נרתעו לאחוריהם. וכשראו שאינה מבינה את הרמז הלכו לדרכם, כי כבר הגיע הזמן להתייצב כנגד משה. ומן הסתם אמרו אח"כ לשליחיהם לכו וקראו לאון. ויצאו השליחים, ושוב לא יכלו להתקרב כדי שלא יחטאו ח"ו בחשש פריצות. והמתינו מרחוק, ושוב התקרבו, ושוב נרתעו, וחזרו לקורח, ושבו לאון, ונרתעו וחזרו, עד שפתחה האדמה את פיה ובלעה את קורח ועדתו, ואון בן פלת נשאר לשכב באוהלו (עפ"י סנהדרין קט, ב).

בעלי מחלוקת 'צדיקים'

וכך היה מספר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל סיפור זה: "אשתו היתה צדקת, והוא ניצל בזכותה. בהתחלה הוא נגרר אחרי 'החבורה', אבל אשתו התחננה לפניו שיצא מהמחלוקת, אך הוא לא יכול היה להפסיק. הוא אמר לה: עוד מעט יבואו לקרוא לי. ענתה לו אשתו: אשב בחוץ בצורה מחוצפת, בפריצות, בפיזור שערות, ומכיוון שהם 'צדיקים' הם יראו זאת ויברחו. ואמנם כך היה. גם בדורות הקודמים וגם עכשיו בעלי המחלוקת הם 'צדיקים'. חז"ל קוראים להם רשעים, אבל הם 'צדיקים', 'חרדים" (שיחות הרצי"ה במדבר ע' 195).

שאלה בענייני חינוך

בננו שלומד בכיתה ד' מתקשה מאוד בלימוד הקריאה והכתיבה. כיוון שלא למד לקרוא בכיתה א' השאירו אותו כיתה. במשך כל השנים מורות צעירות לחינוך מיוחד מלמדות אותו באופן יחידני, ועדיין הוא אינו קורא וכותב. לפני כשבועיים התאספה ועדת השמה כדי לדון בעתידו, והחליטה להעביר אותו לבית ספר טיפולי מיוחד. 

יש לציין כי בננו מבין את מה שאומרים בכיתה, ואילו היו בוחנים אותו בעל פה על החומר הנלמד הוא היה עובר בהצלחה את המבחנים, אבל המורות לחינוך מיוחד מתמקדות אך ורק בלימוד הקריאה, ובפועל עד היום הוא לא יודע לקרוא. חשוב לציין, כי אותן המורות (שהשתתפו בוועדת ההשמה) אפילו לא ידעו שבננו מבין את החומר הנלמד בכיתה. הן חושבות שאם הוא לא יודע לקרוא הוא לא מבין דבר.
לעומתן ישנן כמה מורות ותיקות, בנות כחמישים, שלדעתן אסור להעביר את הילד לבית ספר מיוחד, מפני שמכל הטיפולים המיוחדים הוא הולך ומאבד את בטחונו העצמי, והדבר החשוב ביותר לעתידו הוא שילמד בחברה רגילה. לדעתן זו היתה טעות להשאיר אותו כיתה. 

יש לציין כי אין מתח אישי בין המורות הוותיקות לאחראיות על החינוך המיוחד, אבל למורות הוותיקות אין סמכות להחליט על כך, מפני שאין להן "הכשרה מקצועית". אבל בשנים שהוא למד אצלן הוא התפתח יותר טוב.

שמעתי מהורים אחרים שאם נתעקש לא יוכלו להכריח אותנו לקיים את החלטת הוועדה, ולכן אנו שואלים כיצד ראוי לנהוג.

תשובה

אמנם הקריאה חשובה מאוד, ובדרך כלל אי ידיעתה גורמת לפגיעה בביטחון העצמי ולעיכוב קשה בלמידה. אבל יש מקרים שמסיבות שונות ילדים נבונים אינם מצליחים ללמוד את הקריאה, כדוגמת המקרה של בנכם. ובמקרה זה ברור שיותר חשוב שהילד יאמין בעצמו ויהיה בעל מידות טובות. באופן זה יוכל אח"כ להתמודד עם כל האתגרים, כולל לימוד הקריאה. אבל אם בטחונו העצמי יתערער, בעקבות שנים של מלחמת התשה מול האותיות, אפילו אם בסוף ידע לקרוא, לא ידע להסתדר בחיים. 

לעיתים אנשים שלומדים מקצוע אחד, כמו הוראה מתקנת לקריאה, אינם רואים את מכלול האישיות, וכל מגמתם היא להצליח באותו תחום צר שבו הם התמחו. אבל ברור שהשיקול הכללי הרואה את מכלול האישיות עדיף על השיקול הפרטי של לימוד הקריאה ושאר מיומנויות הלימוד. 

בנוסף לכך, אם המורות הותיקות ידועות כמורות טובות שמבינות בנפש הילד, נראה שאפשר לסמוך יותר על שיקול דעתן. מפני שהיכולת להבין את הילד תלויה בחכמה וניסיון, לא בתואר אקדמי. לימוד אקדמי יכול להקנות חלק מהחכמה, אולם מורה ותיקה שיש לה הבנה טובה וניסיון רב, למרות שאין לה תואר, אפשר להניח שהיא יותר חכמה וודאי יותר מנוסה, ולכן יש לתת לדעתה משקל רב יותר. 

וכך למדנו מדברי חז"ל שניסיון חיים הוא חכמה, וסתם 'זקן' הוא זה שקנה חכמה (קידושין לב, ב). כלומר, למרות החשיבות של הלימוד התיאורטי – יש חשיבות לא פחותה לניסיון. וחלק מן המצווה לכבד זקנים – "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב), קשורה לכבוד החכמה.

לכן, אם לדעתן של המורות הוותיקות עדיף שהילד יישאר בבית הספר עם חבריו, מוטב שתשמעו לעצתן. ותדאגו לכך שהילד יעבור מבחנים בעל פה, ויקבל חיזוקים חיוביים על ידיעותיו ועל מעשיו הטובים.

כמובן שאין בדברי שלילה גורפת כלפי המורות הצעירות, וכלפי אלו שלמדו חינוך מיוחד. ודאי רבות מהן מתייחסות למכלול האישיות, ונותנות את הכבוד הראוי לחכמתן וניסיונן של המורות הוותיקות, למרות שאינן מוכתרות בתארים אקדמיים הנדרשים כיום.

אישה ששכחה להדליק נרות שבת

שאלה: אישה ששכחה שבת אחת להדליק נרות, ואור החשמל נשאר דולק בביתה, האם חייבת מעתה ואילך להדליק עוד נר בכל שבת? והאם כאשר האישה מתביישת בכך אפשר להקל?

תשובה: אמנם כתב הרמ"א (רסג, א), שאישה ששכחה פעם אחת להדליק, מדלקת כל ימיה נר נוסף. וזה קנס שהאישה מקבלת על עצמה על שכחתה, ועל ידו תיזהר היא וחברותיה שלא לשכוח להדליק נרות שבת.

אולם אפשר לומר שקנס זה הוטל רק כאשר בעקבות שכחתה לא היה שום אור בשבת, ונאלצו לאכול בחושך, ונתבטל שלום הבית. אבל כאשר אור החשמל נשאר דולק, כיוון שבפועל היה אור, ולא נתבטל שלום הבית, אין צורך להוסיף נר כקנס (וכך כתב בשארית יוסף רסג, כו, והתלבט בזה במלמד להועיל או"ח מו). וכיוון שיש מפקפקים על עיקר הדין, כמבואר בדרכי משה רסג, א, אפשר לסמוך על סברה זו. 
לפיכך, אישה ששכחה להדליק נר שבת, אם היה שם אור מנורת חשמל, אינה צריכה להוסיף עוד נר. וטוב תעשה אם תתרום נדבה הגונה לצדקה.

ריבוי ילדים – הכרת ערך החיים

גדרי מצוות פרו ורבו מדברי תורה ומדברי חכמים • האם ניתן להסתפק בבן ובת בלבד • קשיי פרנסה כתירוץ למניעת היריון • על כל זוג מוטלת חובה להוליד לפחות ארבעה או חמישה ילדים • באילו מקרים יכולים בני הזוג לוותר על הולדת ילדים נוספים • כך סייע המשפטן ד"ר אביעד בקשי, בוגר תוכנית 'שילובים' בישיבת הר ברכה, לעצירת רוצחי החמאס ששוחררו בעסקת שליט

המצוות הכללית

במשך החודשים הקודמים עסקתי בערכה של מצוות פרו ורבו ובמצוות הנישואין, ועתה הגיע הזמן לבאר את גדרי מצוות פרו ורבו.

לפני הכול צריך לדעת שיש מצווה כללית לפרות ולרבות, וכל כך גדולה מצווה זו עד שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה" (משנה גיטין ד, ב), משום שבמצווה זו ההורים זוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם.

אמנם בלא הגדרה מחייבת, המצווה הכללית עלולה להישאר מעורפלת ולהותיר ספקות רבים בדרכי קיומה. מצד אחד, מכיוון שבכל ילד מקיימים מצווה עצומה, אולי אפשר להסתפק בילד אחד, שהוא לבדו עולם ומלואו. ומנגד, מכיוון שהמצווה גדולה וחשובה כל כך, אולי צריך כל אדם להתאמץ מעבר לכוחותיו כדי להוליד כמה שיותר ילדים, ולשם כך עליו להתחתן מוקדם ככל האפשר, ולקצר את זמן ההנקה כדי ללדת כמה שיותר ילדים. לפיכך הוצרכה ההלכה לקבוע את גדרי המצווה.

חובת המצווה מהתורה ומדברי חכמים

מי ‏שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ‏ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים, רשאים למנוע היריון אחרי שיש להם ארבעה או חמישה ילדים. וכן כאשר האישה מעוניינת לבטא את כשרונותיה בעבודה שמתאימה לה, ואם תוליד עוד ילדים תהיה מתוסכלת מאוד

קבעה התורה כמצווה מחייבת שיוליד כל אדם מישראל בן ובת, וכדרך שהקב"ה ברא בתחילה את אדם וחוה. שנאמר: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א, כז כח).

וחכמים הוסיפו כמצווה מחייבת להוסיף ולהוליד עוד ילדים (יבמות סב, ב). שתי סיבות לכך: א) מפני הערך העצום של החיים. ב) כדי להבטיח את קיום החובה מהתורה. נרחיב יותר:

הערך העצום של החיים

הסיבה הראשונה: ערכם העצום של החיים שמתגלים בכל נפש ונפש, וכפי שמבואר בתורה שריבוי הילדים הוא מצווה וברכה, שנאמר לאדם וחוה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א, כח). וכן נאמר: "ויברך אלוקים את נח ואת בניו ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ " (בראשית ט, א). ובברכת הריבוי בירך ה' את כל האבות, וכן בירך משה את ישראל: "ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים" (דברים א, יא).

וזהו שכתב הרמב"ם: "אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם" (הלכות אישות טו, טז).

הבטחת קיום חובת התורה

הסיבה השנייה: גם מי שזכה להוליד בן ובת, עדיין אינו יכול להיות בטוח שיזכה להיות שותף במגמה הכללית של המצווה, היינו שמשפחתו תימשך דרך בנו ובתו. כי אולי אחד מילדיו ימות, או יתברר שהוא עקר, או יישאר רווק כל ימיו. וזהו שאמר רבי יהושע: "היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו" (יבמות סב, ב), שנאמר: "בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים" (קהלת יא, ו). ויש מי שאמר שמחמת סיבה זו מצווה מהתורה שיוליד אדם שני בנים ושתי בנות, כדי שיהיה בטוח שיקיים את המצווה מהתורה (הנצי"ב בהעמק שאלה קסה, ג ד, בדעת השאילתות).

אמנם דעת כל הפוסקים שמהתורה די בבן ובת, ואפילו אם יישארו רווקים כל ימי חייהם, כל זמן שנשארו בחיים אחר האב ואין אחד מהם סריס, קיים בהם האב את מצוות פרו ורבו מהתורה. אמנם אם בפועל לא ימשיכו את זרעו, הרי שמגמת המצווה לא התקיימה. ולכן ציוו חכמים שיוליד אדם עוד ילדים, כדי להבטיח שזרעו יימשך דרך בנו ודרך בתו.

השאלה עד כמה צריך להתאמץ

אלא שעדיין יש צורך לברר עד כמה צריך אדם להתאמץ כדי להוליד עוד ילדים. או במילים אחרות, מה חובת המצווה מדברי חכמים?

יש פוסקים שהורו שאסור לאדם למנוע עצמו מללדת עוד ילדים מחמת קשיי חינוך או קשיי פרנסה, מפני שחיוב המצווה מדברי חכמים הוא להוליד עוד ילדים ככל האפשר, ורק בעיה בריאותית משמעותית יכולה לפטור את האדם ממצוות חכמים (הרב יוסף משאש באוצר המכתבים ח"ג תתקמא; ישכיל עבדי אה"ע ב, ו; מנחת יצחק ח"ג כו, ג; חלקת יעקב ג, סא). ויסוד דבריהם מספר חסידים (תקי"ט), שכתב שאין לצדיק שהוא עני להימנע מלהוליד עוד ילדים בטענה שאינו יודע כיצד יפרנס אותם, כי "ממחוסרי אמנה הוא כל מי שחושב כך".

מנגד מצינו שמפני סיבות שונות התירו להימנע מלהוליד עוד ילדים. וכפי שכתב הרמ"א (אה"ע א, ח), שאדם שמתה אשתו ויש לו כבר הרבה בנים, והוא חושש שאם יתחתן עם אישה שתלד לו עוד בנים יבואו קטטות בין הבנים, מותר לו לישא אישה שאינה יכולה ללדת.

וכן כתבו כמה פוסקים, שמחמת קשיי פרנסה רשאי אדם להימנע מלהוליד עוד ילדים (ערוה"ש א, ח, ועיין רמב"ם אישות טו, טז). וכן למדו כמה פוסקים מהמעשה באשתו של רבי חייא (יבמות סה, ב), שעל ידי מעשה גרמא של האישה מותר למנוע היריון אפילו בלא סיבה חזקה (אג"מ אה"ע ח"ד עד, א-ב; ציץ אליעזר ח"ט נא, ב; ריש"א קובץ תשובות ג, קעד).

ויש מקום לומר שאין בזה מחלוקת גדולה, שכן גם המקילים יסכימו שמצווה להרבות ילדים ככל האפשר, וגם המחמירים יסכימו שלהלכה הרוצים למנוע באופן שאין בו איסור (גלולות והתקן) רשאים, אלא שהם רגילים להורות לתלמידיהם לנהוג במנהגי חסידות.

הנראה למעשה

למעשה נראה שיש שתי מדרגות במצוות חכמים: הראשונה היא ‏חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים, והשנייה היא ‏מצווה להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו, אבל אין בכך חובה.‏

לפי זה, הורים רגילים, שאינם חולים במיוחד בגופם או ‏בנפשם, חייבים לקיים את מצוות חכמים שיהיו להם ארבעה או ‏חמישה ילדים. לאחר מכן ישקלו אם בכוחם להמשיך בקיום ‏המצווה הגדולה ולהוליד עוד ילדים.

למשל, אם הם יודעים ‏שיוכלו לגדל עוד ילדים ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, מצווה ‏שיוסיפו ללדת ככל יכולתם. אבל אם הם יודעים שעם ילדים ‏נוספים העומס עליהם יכבד מדי, וכעס ועצבנות ילוו את חייהם, ‏יש מקום שלא ילדו יותר, מפני שאף שבכל ילד נוסף יקיימו ‏מצווה, מאידך במצבם הנפשי הגרוע יעשו עבירות, והדבר עלול ‏להשפיע לרעה על חינוך הילדים.

לא זו בלבד, אלא גם מי ‏שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ‏ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים, רשאים למנוע היריון. וכן כאשר האישה מעוניינת לבטא את כשרונותיה בעבודה המתאימה לה, ואם תוליד עוד ילדים תהיה מתוסכלת מאוד. וכן עניים שסבורים שיקשה עליהם לגדל עוד ילדים בלא להזדקק לצדקה, רשאים למנוע היריון אחר שיש להם ארבעה או חמישה ילדים.

את כל השיקולים הללו צריכים שני בני הזוג לשקול יחד, ואם הם חלוקים בדעתם עליהם להתפשר, מפני שהם שותפים שתלויים זה בזה. ונכון שיתייעצו בזה עם חכם.

הצעתו המשפטית של ד"ר בקשי

לאחר עסקת שליט היה ברור שהמחבלים יתאמצו לחטוף יהודים נוספים, אבל למרות הסכנה הממשלה החליטה לשחרר כאלף מחבלים תמורת גלעד שליט. לאחר חטיפת שלושת הנערים חיפשו בממשלה ובמערכת הביטחון את הדרך לגבות מהחמאס מחיר כבד. כפי שנודע, הייתה זאת ח"כ אורית סטרוק שהציעה לאסור את ראשי החמאס ומשוחררי עסקת שליט. אולם לכאורה מבחינה משפטית הדבר לא היה אפשרי.

לפני שנתיים וחצי, כשבמשרד המשפטים גיבשו את רשימת המשתחררים, שלח המשפטן ד"ר אביעד בקשי הצעה למנכ"ל משרד המשפטים דאז, גיא רוטקוף, להימנע מחנינה מלאה לאסירים, ובמקום זאת לשחרר אותם במסגרת של שחרור מנהלי, כך שניתן יהיה לכלוא אותם מחדש במקרה שישראלי נוסף ייחטף. הצעתו העקרונית התקבלה, אם כי בווריאציה אחרת. בפועל, בזכות הצעתו יכלו בשבוע שעבר לכלוא מחדש מקצת ממשוחררי עסקת שליט, עשרה מהם נשפטו למאסרי עולם.

תוכנית שילובים

בסיפוק אוכל לספר על הקשר האישי שלנו לסיפור.

סמוך להקמת הישיבה בהר ברכה הצטרף לישיבה אברך צעיר ומוכשר, בוגר ישיבת בית אל, והחל ללמד תלמידים צעירים. אולם בלבו הייתה התלבטות האם להקדיש את חייו ללימוד תורה או לשלב עם לימוד התורה לימודי משפטים. שיחות רבות שוחחנו, ולא היה קל לוותר על למדן מבטיח. אולם לאחר שנוכחתי לדעת שמתוך תחושת שליחות אידיאליסטית לבו נוטה יותר לכיוון המשפטים, עודדתי אותו לכך.

הוא היה מראשוני תוכנית 'שילובים', שבה משלבים בוגרי ישיבת הר ברכה לימודים באקדמיה עם לימודים בישיבה. הרב ד"ר אביעד בקשי היה הבוגר הראשון שקיבל דוקטורט. מאז הוא פועל בחריצות למען גילוי ערכי התורה בשדה המשפט הציבורי. הייתה לנו נחת לשמוע שהוא זה שהעניק לממשלת ישראל את הכלי המשפטי במלחמה נגד החמאס. ההלכה שלמדנו בישיבה שאסור לפדות שבוי יתר על כדי דמיו – נשאה פרי ראשון.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד