מתנות עניים – שיתוף פעולה חברתי

אפיקי העזרה לעניים על פי מצוות התורה • צדקה ומתנות עניים דואגות לצורכיהם הבסיסיים, ומצוות שאינן קצבה קבועה מעניקות הרווחה נוספת מפעם לפעם • העניים חייבים להיות שותפים פעילים בליקוט המתנות, ואינם מקבלים אותן באופן פסיבי • החלק מהתבואה המופרש לעניים גורם לבעלים רק הפסד מועט, ואפילו רווח • התורה אינה דוגלת ביצירת שוויון מלאכותי אלא בשיתוף פעולה וקשר בין כל השכבות • הפרשת החלה: תיקון והבהרה משבוע שעבר • אין לחוש לשיעור החזון איש • שיעור ההפרשה מקמח מלא

הדרכת התורה בעזרה לעניים

אחת השאלות המוסריות המרכזיות בכל חברה היא כיצד לסייע לעניים. כעיקרון אפשר לערער על הנחת היסוד שצריך לסייע לנזקקים, אולם בעקבות השפעת התורה על התרבות האנושית התעצם גילוי הטוב שבאדם, ובפועל שאלה זו התבטלה. אולם עדיין יש צורך לברר מהי הדרך הנאותה לסייע לנזקק באופן הטוב והמכובד ביותר. יש טוענים בפשטנות, שמגיע לנזקק לקבל את כל צרכיו. הוא לא צריך לבקש טובות! החברה חייבת לעזור לו! ויש שאף טוענים, שכל זמן שהחברה לא העניקה לו את כל צרכיו, היא אשמה במצבו. אולם כפי שנראה הדרכת התורה הרבה יותר מורכבת, כאשר המגמה לעזור לעני תוך שיתופו באחריות לגורלו. בנוסף לכך, על פי הדרכת התורה העזרה לעני תגיע מתוך קשר רצוף בין העשירים לנזקקים, כאשר העשירים משתפים את העניים בשמחתם, והעניים מודים להם ומכבדים אותם על כך.

ארבע דרכי עזרה

הדרכת התורה הרבה יותר מורכבת, כאשר המגמה היא לעזור לעני תוך שיתופו באחריות לגורלו. בנוסף לכך, על פי הדרכת התורה העזרה לעני תגיע מתוך קשר רצוף בין העשירים לנזקקים, כאשר העשירים משתפים את העניים בשמחתם, והעניים מודים להם ומכבדים אותם על כך

בארבע דרכים ציוותה התורה לעזור לעניים: הראשונה, והיא העיקרית, במתנות שהיו העניים לוקטים בכוחות עצמם מהשדות.

השנייה, צדקה, להשלמת צורכי העניים אם ליקוט המתנות לא הספיק למילוי צורכיהם הבסיסיים. הצדקה הגדולה ביותר היא לסייע להם לרכוש מקצוע ולמצוא עבודה.

השלישית, מעשר עני. לאחר שבעלי השדות אספו את יבולם, היו מפרישים תרומות ומעשרות, ובשנה השלישית והשישית לשמיטה היו מפרישים מעשר שני לעני, ועל ידו יכלו העניים לחיות ברווחה יחסית במשך שנתיים מתוך שבע. מעניין לשים לב לכך שאין מדובר בקצבה קבועה, אלא החלק הקבוע היה סיפוק הצרכים הבסיסיים על ידי ליקוט מתנות עניים והשלמתם בצדקה. ובמשך שנתיים מתוך שבע הייתה להם תוספת רווחה.

הרביעית, בשיתופם בשמחות של מצווה, בסעודות הרגל ובשמחות משפחתיות, וזו אחת המטרות של מעשר שני ומעשר בהמה. ושוב אין מדובר בקצבה קבועה, אלא שבכל אירוע של שמחה, מצווה על עורכי הסעודות לשתף את העניים שבקהילה, ומצווה על העניים להשתתף בשמחות, לברך את בעלי השמחה ולאחל שירבו שמחות בישראל.

אפשר להרחיב במשמעויות של המתנות השונות, אבל נתרכז עכשיו במתנות עניים, שהיא הדרך העיקרית לסיוע לעניים.

חמש מתנות העניים

המצווה היא שישתף אדם את העניים בחמש מתנות מברכת יבולו: פאה, שכחה, לקט, פרט ועוללות. הפאה – להשאיר בקצה השדה לפחות אחד חלקי שישים מהיבול, ואם רבתה הברכה או רבו צורכי העניים – ראוי להשאיר יותר. שכחה – שאם שכח לקטוף או לאסוף מעט פירות משדהו, יניחם לעניים. לקט – אם נפלו שיבולת או שתיים בעת פעולה אחת של קציר, להניחם לעניים. פרט ועוללות שייכים לענבים בלבד: פרט – שאם נפל ענב או שניים בעת בציר של אשכול אחד יש להניחם לעניים, עוללות – שאם היה אשכול זעיר יש להשאירו לעניים.

כיום, מסיבות רבות לא משתלם לעניים ללכת לשדות וללקוט את מתנותיהם (כדי לסבר את האוזן: בעבר שווי היבול בשדות מכלל התל"ג היה כשבעים אחוזים, ואילו כיום הוא כרבע אחוז).

אולם מהעקרונות העולים ממצוות אלו נוכל ללמוד על הדרך המיטבית לעזור לעניים על פי התורה.

שיתוף העניים באחריות לפרנסתם

ראשית, המצווה היא שהעניים יבואו לשדות וילקטו את המתנות בכוחות עצמם. לכן רק לעניים היה מותר לקטוף את המתנות, ואסור לבעל השדה או לאדם שאינו עני לקטוף את המתנות בעבור חברו העני שאינו יכול להגיע לשדה, ואם קטף מוציאים את מה שקטף מידיו ויינתן לפני שאר העניים שבאו לשדה (רמב"ם מתנות עניים ב, יט).

אפילו היו שם תשעה עניים זקנים שמבקשים שבעל השדה יקצור בעבורם את הפאה כדי לחלקה להם בשווה, וצעיר אחד מבקש שכל אחד יבזוז כפי כוחו, שומעים לצעיר שאמר כהלכה, שמצוות המתנות שיהיו העניים לוקטים את מתנותיהם בידיהם. אומנם באילן גבוה כדקל, שבו אם העניים יתחרו על לקיטת פירותיו יגיעו לידי סכנה גדולה, תיקנו חכמים שבעל השדה יקטוף את הפאה בעבור כולם ויחלקה להם בשווה (משנה פאה ד, א; ד; רמב"ם ב, טז כ).

הדאגה לחברה בכללותה

עיקרון נוסף אפשר ללמוד ממתנות עניים, שהעזרה לעני תהיה באופן החסכוני ביותר לעשיר והמועיל ביותר לעני. שכן חוכמה עצומה יש במצוות אלו, שאם דרך משל בעל השדה משלם על קציר או קטיף של מאה קילוגרמים רגילים מאה שקלים, על איסוף פירות לקט, שכחה, פרט ועוללות היה צריך לשלם לפחות פי חמישה, בגלל הטורח המרובה שבלקיטת הפירות המעטים שנותרו פזורים בשדה או על העצים. כך יצא שהעניים שממילא לא הייתה להם עבודה טובה יותר, הרוויחו מליקוט שיירי הפירות שבשדות, ואילו בעל השדה לא הפסיד מכך הרבה.

לא זו בלבד, אלא שליקוט הפירות שנשכחו על העצים מנע מהמזיקים להימשך אליהם ולהביא מחלות לעץ. כמו כן הענבים הבודדים שנפלו מהאשכולות היו בדרך כלל עם פגם מסוים, כך שבעל הגפן הפסיד פחות מהשארתם לעניים, ואילו העניים שמחו בהם.

לגבי פאה, אומנם עלות קציר וקטיף הפאה כשאר התבואה והפירות שבשדה. ואף על פי כן יש חוכמה גדולה במצווה לתת פאה בסוף השדה, שכאשר בעלי השדות מגיעים לשם הם עייפים ממלאכתם, ונוחה להם הנדיבות להשאיר יותר לעניים. על אחת כמה וכמה כאשר בעלי העצים החליטו להשאיר לפאה את הפירות שבראש העץ, שאליהם קשה יותר להגיע, והילדים היתומים העניים היו מטפסים וקוטפים אותם בקלות.

ראוי להוסיף שכל המצוות הללו חינכו את בעלי השדות לנדיבות ולהתרחקות מחמדנות.

האתגר לימינו

עוד רעיונות רבים טמונים בהלכות מתנות עניים שלא הספקתי לפרטם. בכל אופן, הספקנו ללמוד כמה עקרונות חשובים, ועל כולנו לשית עצות ולחשוב כיצד אפשר ללמוד ממצוות אלו לימינו.

בינתיים למדנו שהרעיון של "מלחמת המעמדות" או שאיפה לשוויון מלאכותי – פסול לחלוטין. התורה מדגישה את האחווה שבין כולם, ומדריכה את כולם לשתף פעולה לתועלת כלל החברה.

שיעור הפרשת חלה

בשבוע שעבר, בעקבות מעבר לתוכנה חדשה, חל שיבוש בכל המספרים של שיעורי החלה. לפיכך נחזור ונבאר את ההלכה בתוספת הסברים.

שאלה: מה ההלכה למעשה במשקל הקמח החייב בהפרשת חלה בברכה?

תשובה: משיעור של קילו וחצי קמח חיטה יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור של קילו ומאה וחמישים גרם יש להפריש בלא ברכה.

השיעור נקבע לפי קמח בנפח של 43 ביצים וחומש ביצה, והוא 2.16 ליטר. אם היה לנו כלי בנפח כזה, היה מצוין, אולם מכיוון שאנו רגילים למדוד במשקל, הרי שנוצר צורך להשוות בין שיעור הנפח למשקל. לרמב"ם מודדים את הקמח כאשר הוא מהודק, ואזי משקל הקמח כשני שלישים מנפחו, הרי שקמח במשקל 1.471 קילו חייב בחלה (הל' ביכורים ו, טו, פהמ"ש עדויות א, ב). ולדעת רבים יש לשער את הקמח במצב רגיל, כפי שמוכרים אותו או כפי ששופכים מהשקית (מ"א תנו, ד, מחה"ש שם, פר"ח א). ואזי משקל של קמח חיטה רגיל מעט יותר ממחצית מנפחו. ומכיוון שיש לחוש לדעתם, יש להפריש בלי ברכה כבר משיעור של 1.150 קילו.

אומנם לחשבון רבי חיים נאה השיעורים גדולים יותר – 1.666 קילו בברכה, ו 1.250 בלי ברכה; אולם זה מפני שחישב אותם לפי משקל המטבע שהזכיר הרמב"ם (זוז-דרהם), לאחר שהטורקים הוסיפו עליו יותר מ 12 אחוזים. משקלו בימי הרמב"ם היה 2.83 גרם, ולפני כארבע מאות שנה הטורקים הגדילו את משקלו ל 3.2 גרם. לאחר שהתברר בוודאות שמשקלו של הדרהם בימי הרמב"ם היה נמוך בכ 12 אחוזים, יש לעדכן את השיעורים, וכך יצא ששיעור החלה לרמב"ם 1.471 קילו ולא 1.666 (ובתוך כך יש לעדכן את שאר השיעורים: ביצה היא נפח 50 סמ"ק ולא 56, ושיעור רביעית 75 סמ"ק ולא 86).

אין חוששים לשיעור החזון איש

ישנו שיעור נוסף שנקרא שיעור חזון איש, ויסודו בדברי הצל"ח, שסובר שהביצים בימינו קטנות מהביצים שדיברו בהן חכמים, ולכן כל השיעורים כפולים. אולם בנוסף לכך ששיטה זו קשה מאוד, כל פוסקי הספרדים ורוב פוסקי האשכנזים לא חששו לה, וגם המנהג הרווח שלא לחוש לה. לפיכך כבר בקילו וחצי קמח חיטה יש להפריש חלה בברכה, ומקילו ומאה וחמישים גרם יש להפריש חלה בלא ברכה.

הכול לפי סוג הקמח

כל מה שכתבתי הוא לגבי קמח חיטה רגיל, אבל קמח חיטה מלא אוורירי יותר, וכבר בכ 1.430 קילו יש שיעור נפח החייב בחלה, ומ 1.100 קילו יש להפריש חלה בלא ברכה. קמח שעורים אוורירי יותר, וכבר במשקל של כ 1.060 קילו יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור 880 גרם יש להפריש בלא ברכה.

כדי לפתור את כל הספקות, היה ראוי לייצר כלי בנפח 2.160 ליטר, כדי שעל פיו יוכלו לשער באופן הבטוח ביותר את כל סוגי הקמח בשיעור החייב במצוות חלה בברכה. אומנם כפי שלמדנו יש הסוברים שיש להדק את הקמח, ולכן כל זמן שהקמח ממלא את השיעור יש להפריש חלה, אולם יש לברך רק אם הקמח ממלא את השיעור לאחר שהיכו על הכלי שלוש פעמים כדי לכווץ את נפח הקמח.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

"כולי הרב קוק": הרב דב יפה זצ"ל

דברים לזכרו של "זקן המשגיחים", הרב דב יפה, שנפטר בשבוע שעבר • שמחתו על כל ספר חדש של הרב קוק, וזעזועו לנוכח המבזים אותו • קריעת הבגד כשנפטר הרב חרל"פ • הירתמותו למען תלמיד אחד שנאלץ לעזוב את הישיבה • הרבצת תורה ומוסר בישיבות בכל רחבי הארץ • כיצד אפשר לתלמידי הישיבה להשתתף בחתונה הרחוקה – בלי לצאת כלל מבית המדרש • מעיקרי משנתו: להיות אמיתיים, להיזהר מחיקויים וזיופים • כיצד מחשבים את כמות הקמח לעניין חיוב בהפרשת חלה

רבי דב חשב: כיצד מחד לגרום לכל הבחורים לשמוח בשמחת חברם, ומאידך לא לסגור את הישיבה ליומיים? הכרעתו הייתה: מחצית מהבחורים ייצאו לחתונה ומחצית יישארו בישיבה, אבל כדי שגם הנשארים ישמחו בשמחת החתן, תוגש בישיבה סעודה חגיגית והבחורים ירקדו בחדר האוכל

הרב יצחק דדון שליט"א, שכתב יותר מעשרה ספרים (ומהם 'אתחלתא היא') על יחסם האוהד של גדולי הרבנים מכל העדות לציונות, ועל עוד נושאים בהלכה ובאגדה ממשנתם של הרב קוק ותלמידיו, שלח אליי דברים שכתב אודות "זקן המשגיחים", הרב דב יפה זצ"ל, שנפטר לפני כשבוע בי"ט במרחשוון. הרב יפה כיהן כמשגיח בישיבת 'כנסת יחזקאל' בכפר חסידים ובישיבת 'קול יעקב' ופרש חסותו על עוד ישיבות. כדי שנזכה להשתתף בהספדו של אותו צדיק אצטט מדברים שכתב לי הרב דדון.

"נודע לי כי הרב הגדול הרב דב יפה מעיין בספרי מרן הרב קוק זצ"ל, ובאתי לחדרו הקטן שבישיבת 'קול יעקב' כדי לבדוק אם אמת נכון הדבר, ואם כן, לבקש ממנו עזרה נגד איש רע מעללים, אברהם חזן שר"י, אשר הוציא ספר 'דת הציונות' שכולו מלא חירוף וגידוף נגד מרן הרב קוק זצ"ל. רבי דב הקשיב עד תום בסבלנותו האופיינית, וכשסיימתי שאלני בשקט, כשהוא מזועזע כולו: הוא לא מפחד (הרשע הזה)? ואז חייך אליי ובחיוכו המקסים אמר לי: אני כולי הרב! לא הבנתי ושאלתי מה כוונתו. ענה לי: אני כולי בנוי מהרב קוק! וסיפר לי שהוא מעיין בספריו ושמח על כל ספר מספריו של מרן הרב זצ"ל שיוצא לאור. מני אז החלטתי שכל ספר שיצא, אביא לו. וכשיצאו 'פנקסי הראי"ה' מיהרתי והבאתי לו, והוא קיבלם בחום (בנוכחות בני ישיבות שקצת תמהו. אבל רבי דב נאמן היה לאמת הפנימית שלו…). מאז זכיתי לשבת עם רבי דב שעות על גבי שעות, בשיחות בענייני מוסר והיסטוריה רבנית. גם את ספריי קיבל בחום, ומאוד נהנה, לדבריו, מספרי 'שיחת אבות' – דברי מרן הראי"ה ותלמידיו על מסכת אבות. כשהבאתי לו את ספרו של מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל 'רזי לי', אמר לי לאחר כמה שבועות: זהו ספר נשגב. כשהוצאתי לאור את ספרי 'כמראה ברק' – חידושי מרן הראי"ה קוק זצ"ל בנגלה (פלפול והלכה) על סדר פרשיות השבוע – כיבדני רבי דב במכתב ברכה המופיע בראש הספר.

"באחד מימי בין הזמנים, הלכתי עם בני דוד נ"י לבקרו בבית חתנו, ושם אמר לבני כמה הדרכות מוסריות, ופתאום פנה אליי ואמר (ליד חתנו): אמרת לו? לא הבנתי ושאלתי: מה הייתי צריך לומר לו? חייך רבי דב ואמר: לא אמרת לו שאני כל כולי בנוי מהרב קוק? כשהוא מראה בידו מראש ועד כף רגל. יצאנו מתפעלים".

עמדתו נגד הרשע מבזה הרבנים

כאמור, תחילת ההיכרות בין הרב דדון לרב דב יפה הייתה בהקשר לפועלו של אותו רשע, שמפיץ בספרו ובאתרו דברי בלע ושקר על גדולי הרבנים ובראשם מרן הרב קוק. כדי לבלום את פיו, הגיע רבי יצחק דדון אל הרב דב יפה זצ"ל וסיפר לו על כך.

"הרב ביקש להיפגש עם הגאון הרב אלישיב זצ"ל בביתו, ולטכס עצה כיצד למנוע את הפצת הספר. בפגישה נכחו חמישה אנשים, ובהכרעת הרב אלישיב הוחלט שלא לצאת בפומבי נגד הספר, כדי שלא לפרסמו יותר, אלא לפנות למפיצים על מנת שיפסיקו להפיצו. לצערנו פנינו למפיצים והם בתואנות שונות ומשונות ממשיכים להפיץ ארס זה, כוח הממון העבירם על דעת רבותיהם…

"לימים נתגבשה חבורה של בני תורה, דווקא מהמגזר החרדי, אשר יצאו להילחם באותו פוקר, וכשבאו לפני רבי דב, אמר להם: אני לרשותכם, בכל מה שתבקשו אשתדל להיות לכם לעזר בעניין זה".

מתולדות חייו

הרב דב יפה
הרב דב יפה, צילום: בן ציון לוי [CC BY-SA 3.0], מויקישיתוף
"הרב דב יפה מנקיי הדעת ומסוללי נתיבות המוסר ונושאי דגלה ברמה, נולד בוילנה בסיוון שנת התרפ"ח, ובגיל שבע עלה לארץ ישראל. משפחתו התגוררה בתל אביב, בנעוריו למד בישיבת היישוב החדש, ובבחרותו עלה ירושלימה ללמוד בישיבת חברון. שם התקשר בעבותות אהבה לראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל. בתקופה זו נתוודע לכמה דמויות הוד שהיו בירושלים, המיוחד שביניהם היה הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב. כחצי שנה היה בקרבתו, ושמועותיו ודברי תורתו היו שגורים בפיו עד יום מותו. כשנפטר הגרי"מ חרל"פ קרע עליו הרב דב קריעה כדין רבו המובהק. לימים אמר: האדם הקדוש ביותר שזכיתי לפגוש בחיי היה הרב יעקב משה חרל"פ.

"בשנת תש"ח הוטלה ירושלים במצור, ודאגת המשפחה לבנם גברה, ולכן הוכרח לעבור ללמוד בישיבת פוניבז' שבבני ברק. שם התקרב להגאון החזון איש זצ"ל ודבק בו מאוד. כמו כן התקרב ודבק במשגיח המפורסם של פוניבז' הרב אליהו דסלר זצ"ל, בעל 'מכתב מאליהו'.

המעבר לישיבת סלבודקא

"בפוניבז' למד בחור אחד שהתעוררו אצלו בעיות בלימוד ובאמונה. הרב דב, שלמד אז בישיבה, אימץ אותו וניסה בכל דרך לעזור לו ולעודד את רוחו ולהפיח בו את ניצוץ האמונה ואהבת הלימוד. אך מצבו היה רעוע. הישיבה לא גילתה כלפיו סבלנות, והוא הוכרח לעזוב והחליט לעבור לישיבת סלבודקא. משראה כך רבי דב, שם פעמיו לביתו של החזון איש ושטח לפניו את המקרה. למרבה ההפתעה, אמר החזון איש לרבי דב: הבחור הזה תלוי בך. עליך לעזוב יחד איתו את הישיבה ולעבור לסלבודקא. וכך עשה.

"לפני כעשר שנים, הבחור דנן, שכבר נעשה בעל בעמיו, מטופל בילדים גדולים ובנכדים, פגש בבנו של רבי דב ברחוב יחד עם כמה מילדיו. עצר את בן הרב ואמר לו: אתה רואה את הילדים האלה אשר חנן אותי אלוקים? דע לך, כל אלה בזכות אביך! בזכותו נשארתי בעולמה של תורה!"

סיפור מופלא זה מלמד על הבנתו העמוקה של החזון איש, שהכיר בכוחו החינוכי של הרב דב יפה בעודו צעיר.

משגיח בכפר חסידים

"מבני ברק עבר רבי דב לתחנה העיקרית בחייו, ישיבת 'כנסת חזקיהו' שבכפר חסידים, שם נתמנה למשגיח תחת אחד מגדולי צדיקי הדור, זקן המשגיחים, הרב אליהו לופיאן זצ"ל, וכשנפטר הרב אליהו בשנת תש"ל נתמנה במקומו כמשגיח הישיבה (מנהלה הרוחני). זמן קצר לאחר מינויו נדרש להכרעה. אחד מהמצוינים בישיבה עמד להתחתן בבני ברק. באותה תקופה אמצעי התחבורה מהצפון למרכז היו מוגבלים, והנסיעה לחתונה והחזרה ממנה היו מתפרשות על יומיים. כיוון שהיה מדובר בבחור חשוב, כל בני הישיבה ביקשו להשתתף בחתונתו, השאלה הייתה האם ראוי לנעול את הישיבה למשך יומיים באמצע הזמן? ראש הישיבה התלבט, ופנה לרבי דב ואמר לו: אתה מנהלה הרוחני של הישיבה, אתה תכריע!

רבי דב חשב: כיצד מחד לגרום לכל הבחורים לשמוח בשמחת חברם, ומאידך לא לסגור את הישיבה ליומיים? הכרעתו הייתה: מחצית מהבחורים ייצאו לחתונה ומחצית יישארו בישיבה, אבל כדי שגם הנשארים ישמחו בשמחת החתן, תוגש בישיבה סעודה חגיגית כשל החתונה, והבחורים ירקדו בחדר האוכל בזמן שירקדו בבני ברק. כך הבחורים שיישארו, יחד עם התמסרותם לקיום הלימוד בישיבה, יזכו לחוות את שמחת חתונת חברם.

משנתו: להיות אמיתיים

"במשך השנים ביקשו ישיבות נוספות את הדרכתו, ובתוך כך בנוסף לעבודתו הרוחנית בכפר חסידים הוא התמנה למשגיח גם בישיבת 'קול יעקב' בבית וגן שבירושלים ובעוד ישיבות. מני אז החל לכתת רגליו בכל הארץ, לכל מקום בו נדרש לבוא ולהאיר את תורת בעלי המוסר. בשנת תשע"ב צורף למועצת גדולי התורה של 'דגל התורה'.

"הזהיר מחיקויים, מרצונות ומאוויים לדברים רגעיים וחולפים, שהם רק חיקויים וזיופים של המקור הנצחי. עודד לשאוף לגדלות אמיתית, להיות אמיתיים בכל אורחות החיים, ומכאן גזרו תלמידיו את שם ספרו 'לעבדך באמת'".

שיעור הפרשת חלה

שאלה: מהו השיעור החייב בהפרשת חלה בברכה, הלכה למעשה?

תשובה: משיעור של קילו וחצי קמח חיטה יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור של קילו ושמונים גרם יש להפריש בלא ברכה.

השיעור נקבע לפי קמח בנפח של 43 ביצים וחומש ביצה, והוא 2.16 ליטר. אילו היה לנו כלי בנפח כזה, היה מצוין, אולם מכיוון שאנו רגילים למדוד במשקל, הרי שיש להשוות בין שיעור הנפח למשקל. לרמב"ם משקל הקמח כשני שליש מנפחו (וזה כאשר הקמח מהודק היטב), הרי שקמח במשקל 1.471 ק"ג חייב בחלה (הלכות ביכורים ו, טו, פיהמ"ש עדויות א, ב). ולדעת רבים יש לשער את הקמח במצב רגיל, כפי שמוכרים אותו או כפי ששופכים מהשקית (מ"א תנו, ד, מחה"ש שם, פר"ח א), ואזי משקלו כמחצית מנפחו. ומכיוון שיש לחוש לדעתם, יש להפריש בלי ברכה כבר משיעור של 1.080 ק"ג.

אומנם לחשבון רבי חיים נאה השיעורים גדולים יותר, אולם זה מפני שחישב אותם לפי משקל המטבע שהזכיר הרמב"ם (זוז-דרהם), לאחר שהטורקים הוסיפו עליו יותר מ 12 אחוזים. משקלו בימי הרמב"ם היה 2.83 גרם, ולפני כארבע מאות שנה הטורקים הגדילו את משקלו ל 3.2 גרם. לאחר שהתברר בוודאות שמשקלו של הדרהם בימי הרמב"ם היה נמוך בכ 12 אחוזים, יש לעדכן את השיעורים, ושיעור החלה לרמב"ם 1.471 קילו ולא 1.666 (כך גם לגבי ביצה שהיא נפח 50 סמ"ק ולא 56, ושיעור רביעית 75 סמ"ק ולא 86).

כל זה מקמח חיטה רגיל, אבל קמח שעורים אוורירי יותר, וכבר ממשקל של כ 1.060 יש להפריש חלה בברכה, ומשיעור 880 גרם יש להפריש בלא ברכה.

היה ראוי לייצר כלי בנפח 2.160 ליטר, כדי שעל פיו יוכלו לשער באופן הבטוח ביותר את כל סוגי הקמח בשיעור החייב במצוות חלה בברכה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לא רק בעלי חיים מצטערים

בני האדם עובדים קשה בשביל הפרנסה, ואפילו בשביל מותרות – לכן מוצדק שגם הבהמה תתאמץ • כשם שמלצר מצטער בשביל הנאת אחרים ומקבל שכר, גם הבהמה מצטערת ומקבלת שכר: בזכות עבודתה דואגים לה • אנשי שמאל רבים פועלים למען בעלי החיים תוך האשמת האדם בניצולם כחלק מעולם מוסרי מעוות • אין צורך להתאמץ להגיע לצמחונות, כשהעולם כולו יתעלה לא נאכל בשר • אין להיבהל מסרטונים של בהמות נשחטות: התנועות אחרי השחיטה הן רפלקס בלי מודעות • גידול חיות מחמד – בלא צער

מהשאלות והתגובות הרבות שהגיעו בעקבות המאמרים על צער בעלי חיים, ניתן להבין שהנושא מעסיק רבים, לפיכך נקדיש לו עוד מאמר אחד. על השאלות שלא אספיק לענות, אשתדל לענות בעתיד.

צער בעלי חיים להנאת האדם

מתוך מניעים מוסריים של צדק חברתי ודאגה לזכויות החלשים, תנועות השמאל הציעו תוכניות לעולם חדש ומתוקן, שכדי לקיימו צריך להרוס את הישן. בהריסת הישן ניתקו את הקשר שבין זכויות לחובות, חיבלו בכל מערכות המוסר הבסיסיות ושיבשו את כל מערכות החברה והכלכלה

שאלה: הרב כתב ב'רביבים' שבתנאים מסוימים מותר לפטם אווזים כדי להגדיל את הכבד שלהם. האם העובדה שכבד אווז אינו צורך בסיסי אלא מאכל פינוק יוקרתי היא שיקול בסוגיה?

שאלה מאדם נוסף: האם ראוי לצער בעלי חיים כדי שאנשים יוכלו לאכול מנה יוקרתית של כבד אווז?

שאלה נוספת: בקיץ האחרון, אשתי ואני בילינו בחופש ברכיבה על סוסים. לאחר שקראנו את דברי הרב על השימוש בבעלי חיים, ובכלל זה על כך שהרכיבה על סוסים כרוכה בצער, מפני שהרסן הקבוע בפיהם מכאיב להם וכן הדורבנים ברגליים, ברצוננו לשאול: האם נהגנו כראוי כאשר רכבנו על סוסים בחופש להנאתנו, או שמא רק לצורך גדול יותר מותר לרכב על סוסים?

הבהמה מצטערת בדומה לאדם

כל דבר שהוא לתועלת האדם והנאתו ואינו גורם צער נורא לבעלי החיים – מותר וראוי, ובתנאי שהאדם ינהג עם בהמתו בהגינות, יעניק לה את מזונותיה כשהיא רעבה (גיטין סב, א) ולא יחסום אותה מלאכול בדבר שהיא עובדת בו. ואם היא סובלת מאוד, ישתדל למעט בצערה.

הפרנסה והקיום כרוכים בצער. וכפי שאדם טורח, עמל ומצטער בשביל פרנסתו, כך ויותר מותר לאדם להשתמש בבעלי החיים שברשותו בשביל פרנסתו, שכן התחושות והמודעות שלהם פחותות באופן ניכר מהתחושות והמודעות של האדם. אם אדם מוכן לעבוד בעבודות קשות למען פרנסתו, בבניין, בחקלאות, בסחיבת משאות, במשמרות לילה ובעבודה משרדית שמתישה את הנפש, על אחת כמה וכמה שמותר לו לצער בעל חיים למען פרנסתו. וגם בעל החיים מתפרנס בכך, מפני שבזכות תרומתו לאדם, האדם דואג לקיומו ומזונו. אפשר לומר על כך: "לפום צערא אגרא", לפי צערו פרנסתו.

לפיכך, כל זמן שהמטרה אינה לצער את בעל החיים, ויש אנשים שמוכנים לשלם על כך, ואין מדובר בצער איום ונורא, מותר לצער בעלי חיים בשביל פרנסה. כשם שאיננו טוענים כלפי האנשים שבאים לחתונה, האם ראוי להעביד למענם פועלים מהבוקר ועל הלילה בעבודה מתישה, כדי שיוכלו להתפנק ולקבל שולחן שעליו פרושה בדייקנות מפה צחורה ועליה כלים רבים, מפיות מעוטרות ואין ספור מנות מושקעות ומקושטות. ולא זו בלבד, אלא שאם הפועלים יתרשלו בעבודות הניקיון, עריכת השולחן או הטעמת המאכלים – יינזפו. כך אין לטעון כלפי מגדלי אווזים ואוכלי כבד אווז, האם ראוי לפטם אווזים לשם פינוקם; מפני שאם הפועלים לא היו עובדים בהכנת החתונה – לא היו מקבלים את משכורתם, ואם האווזים לא היו מתפטמים – לא היו מגדלים אותם ולא היה להם קיום. אומנם כאשר הפיטום כרוך בצער נורא ואיום יש להימנע ממנו, אבל פיטום רגיל אינו כרוך בצער נורא ואיום.

כמו כן מותר לרכב על סוס לשם הנאה, מפני שזו עבודתו של הסוס ואין לו מזה צער גדול, ועל כך הוא מקבל את משכורתו, כלומר מאכל, לינה, מדור וטיפול רפואי, ועל ידי כך הוא מתקיים.

זה הכלל: כל דבר שאנשים מוכנים לשלם עליו ואין כוונתם לצער את בעל החיים, סימן שהדבר חשוב להם, וממילא מותר להעבידם בזה.

מדוע הפעילים שמאליים

שאלה: כפעיל למען בעלי חיים שגר בשומרון ושומר מצוות, מטרידה אותי העובדה שאין כמעט שומרי מצוות בין הפעילים למען החיות. עובדה זו יוצרת תודעה כאילו אנשי המוסר הם אנשי שמאל ואילו את אנשי הימין המוסר לא מעניין. האם לא היינו יכולים לקדש שם שמיים אילו היינו רגישים יותר לחייהם הקצרים ולמותם הטרגי של העגלים והעופות?

תשובה: נדמה לי שהעובדה שרוב הפעילים למען בעלי חיים נוטים לתמוך בצד הרע שבסכסוך הישראלי, כמו בסכסוכים נוספים בעולם, מוכיחה שעמדתם משובשת.

השיבוש המוסרי של השמאל

מתוך מניעים מוסריים של צדק חברתי ודאגה לזכויות החלשים, תנועות השמאל הציעו תוכניות לעולם חדש ומתוקן, שכדי לקיימו צריך להרוס את הישן. בהריסת הישן ניתקו את הקשר שבין זכויות לחובות, חיבלו בכל מערכות המוסר הבסיסיות ושיבשו את כל מערכות החברה והכלכלה. כבר אי אפשר לדעת על מה ראוי לשלם ועל מה לא, מה זכותו של האדם לדרוש ומה הוא יכול לבקש אבל לא לדרוש. בעולם המדומיין של השמאל אין מדד אמיתי למחירי הדברים ולמשכורות, ומכיוון שכך הוא אינו יכול להתקיים, וכשמנסים לקיימו משחיתים את כל המערכות. בעולם של השמאל, בשם זכות הדיבור – פועלים באלימות והחרמה בכל מערכות התקשורת והציבור נגד זכות הדיבור של בעלי השקפה שונה. בשם התקינות הפוליטית מצנזרים וסותמים פיות.

לעומת זאת, כללי המוסר של התורה מבוססים על המציאות הריאלית ועל כללי דרך ארץ, לפיהם השווי של הדברים נקבע לפי נכונות האנשים לשלם עליהם, וכל זמן שאין בדבר עוולה או שחיתות, הדבר כשר ומצדיק תשלום. לפיכך, מותר להעסיק עובד בקישוט אולם בכל מיני מותרות, כפי מה שמשמח את האנשים והם מוכנים לשלם עליו. אבל בתנאי שלא ישפילו את העובד לעשות עבודות של חינם, שמגמתן להראות את עליונותו של המעסיק על העובד, כגון לנקות פירור משולחן האוכל שהמעסיק יכול להסיר בקלות, או לעדור במקום שאין בו שום צורך, וכעין מה שנצטווינו (ויקרא כה, מג) שלא להעביד בפרך.

כמו כן לגבי כל שאר הזכויות, הן צריכות להיות מבוססות על העולם הריאלי האנושי. וכפי שבעבודה הגבול הוא התעללות בעובד, כך בשאר הזכויות הגבול הוא התעללות או אלימות. ולא כפי עמדת השמאל שקובעת מסכת ערכים ערטילאית שמאשימה בסבלם של החלשים את כל שאר בני העולם, שעל כן החלשים צריכים להיקרא "מוחלשים", וממילא מותר לפגוע בכל השאר כדי לתקן כביכול את העוול שנעשה ל"מוחלשים". במבט ראשון נראה שעמדה זו מועילה לחלשים, אולם במבט שני היא מחבלת בכל מערכות המוסר, החברה והכלכלה, ומדרדרת את כולם לריב, מדון ומחסור. לא פלא שאיש שמאל קיצוני יכיל את אותם ערכים משובשים על בעלי החיים שהוחלשו על ידי בעל חיים מפותח יותר הקרוי אדם, שמתאר את עצמו כנעלה על שאר המינים, כדי שיוכל לנצלם, מפני שכל תיאור החיים הוא פוליטי – מאבק שבין מדכאים למדוכאים.

על השאיפה לצמחונות

שאלה: לרב מלמד שלום וברכה! תודה רבה ויישר כוח על הכתבות בכלל ועל הכתבות בעניין צער בעלי חיים בפרט. היו פעמים שבהן התלבטתי האם זה נכון ומוסרי לאכול בשר. בימי נעוריי, במשך שנתיים התנזרתי מבשר, וזה הזיק לבריאותי. הרב כתב דברים מחוכמת התורה שהתירו לי את הספקות. חשוב לאכול בשר, במיוחד שהשחיטה גורמת לבעלי החיים צער קל… אומנם אינני אוכלת בכל יום בשר, גם מפני ששמעתי שלא בריא להרבות באכילת בשר, וגם בגלל שזה נעלה יותר רוחנית. רק רציתי לשאול, האם כדאי לשאוף במשך הזמן להיות לגמרי צמחונית כי זו מדרגה יותר גבוהה (אם זה לא יפגע בבריאותי), או שזו התקדמות שחשוב להגיע אליה רק בגאולה השלמה?

תשובה: אין צורך לשאוף להגיע למדרגת צמחונות, אלא צריך לשאוף להשתפר באתגרים שבהם אנו חייבים, היינו בקיום התורה והמצוות וליטוש המידות הטובות. וכאשר העולם יתעלה, לא נאכל בשר וגם לא נצטרך לאכול בשר.

הטענות נגד השחיטה

כמה קוראים שלחו אליי קישורים לסרטונים קשים, שמהם עולה שבבתי המטבחיים מתעללים בבעלי החיים, והשחיטה כרוכה בצער גדול ונורא, ועל כן יש להפסיק לאכול בשר.

הטענה על השחיטה אינה נכונה, מפני שכל הלכות שחיטה נועדו להקל על צערם של בעלי החיים, שכן צריך שהסכין תהיה חדה ותנועת השחיטה מהירה, כך שמיד הדם יפסיק להגיע למוח – ומכיוון שכך, תוך שניות ספורות המוח כבר לא מסוגל לקלוט את הכאב. התנועות שבעל החיים נע אחר כך הן תנועות רפלקטיביות של העצבים בלא שום תחושה ומודעות. בסרטונים אכן נראית התנהגות גסה ופראית של הפועלים, אולם פראותם אחר השחיטה, אף שאינה גורמת לבעלי החיים סבל, מנוגדת להלכה ולחוק. את ההתנהגות בעת ההובלה לשחיטה כמובן צריך לתקן. בכל אופן אין מקום לטענות מוגזמות שמבוססות על השלכת הרגשות האנושיים על בעלי החיים.

גידול חיות מחמד

שאלה: האם מותר לקנות חיות מחמד כמו כלב, חתול ותוכי ולגדלן?

תשובה: מותר (ב"י יו"ד קיז; ברכ"י ב). אומנם כאשר חיית המחמד גורמת צער לאחד מבני המשפחה – אסור להכניסה לבית. כמו כן מי שיש לו כלב שנוהג להפחיד את המבקרים בביתו – צריך לשלוח אותו לאילוף, כדי שהכלב ילמד לחדול מכך ובעליו יוכל לארח אורחים בכבוד הראוי (שבת סג, א ב).

אמרו חכמים שלא יכניס אדם לביתו או לחצרו בעל חיים בלא שידע שיוכל לספק לו מזון כראוי (ירושלמי כתובות ד, ח). ובכלל זה שיוכל לדאוג למלונה או לכלוב מתאים בשבילו, וכן שיוכל לנקות את מקומו כפי הצורך, וידאג לחיסונו במידה והדבר נצרך.

כאשר בעל החיים שלו נעשה חולה על בעליו לטפל בו כמקובל. כאשר מחלתו סופנית והוא סובל, מוטב להמיתו כדי להקל מייסוריו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כיצד מכריעים אם לצער חיה

שלושת כללי ההכרעה במקרים של התנגשות בין צורכי האדם לצער בעלי חיים • צער נורא מול צער קל • בעלי חיים עם רגש מפותח מול בעלי חיים שמרגישים פחות • חיות בית מול חיות בר • בשל ההפסד הרב של מגדלי האפרוחים, מותר להמית אפרוחים בצער מועט • מחלוקת אם המתת בעלי חיים נחשבת לצער • אין קדושה בכל רגע שבעל חיים חי, ומותר להמיתו כדי למנוע ממנו סבל • התדמית השקרית שיצר תאגיד השידור לכשרות הרבנות – עוד הוכחה שיש לסוגרו

כללי צער בעלי חיים

התוכנית ערוכה באופן מחפיר. דבריהם של נציגי הרבנות נערכו ונחתכו, כך שהבעיות הובלטו והמסקנה שאפשר לסמוך על תעודת הכשרות טושטשה. ופתאום לקראת סוף ה"תחקיר" המנגינה הקשה התחלפה במנגינה נעימה, והמראיינת החלה לחייך. מה קרה? התחילו לדבר על ארגון כשרות פרטי

שאלות ותגובות רבות הגיעו בעקבות הטור על צער בעלי חיים. מכל התגובות למדתי. מרובן למדתי על השאלות השונות שמטרידות את האנשים, ומתגובות הנאצה למדתי עד כמה יכולים אנשים לעוות את מידותיהם ומחשבותיהם ואף להגיע לרשעות בעקבות תפיסה מוסרית מעוותת.

כדי להשיב על רוב השאלות אקדים שהכלל המרכזי בסוגיה זו הוא שהיא דורשת איזון בין שני ערכים. מחד צורכי האדם קודמים לצורכי בעלי חיים, שנאמר: "ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א, כח). לאחר מכן הותר לבני נח לאכול בשר בעלי חיים, שנאמר: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם ניתנו. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט, ב ג). מאידך, מצווה להשתדל כמידת האפשר שלא לצער בעלי חיים ולא להתאכזר אליהם. לכן כאשר הותר לבני נח לאכול בשר, אסרה התורה אכילת אבר מן החי, מפני האכזריות שבזה.

למעשה, כאשר ישנה התנגשות בין צורכי האדם ובין המגמה שלא לגרום סבל לבעלי החיים, צריך לשקול את מידת הנחיצות לאדם אל מול הצער הנגרם לבעל החיים. למשל, אכילת בשר חיונית לאדם, והשחיטה גורמת להם צער קל, לכן מותר לשחוט בעלי חיים. אבל כאשר מדובר בצורך פחות חיוני לאדם, או כאשר הצורך גורם לבעלי החיים צער גדול, השאלה מורכבת יותר. ההכרעה ההלכתית נקבעת על פי שקלול של שלושה כללים יסודיים:

הכלל הראשון: רמות הצער

יש רמות שונות של צער: צער גדול ונורא, צער גדול וצער רגיל. צער גדול ונורא אסור, כפי שאסרה התורה לאכול אבר מן החי. אומנם לעיתים רחוקות לצורך חיוני ביותר, מותר לצערם בצער גדול ונורא, כמו ההוראה לעקר סוסים (לחתוך רגליהם מעל פרסותיהם) שנקנו בשוק של עבודה זרה (ע"ז יג, א).

צער גדול: הורו חכמים שאם בהמה נפלה לאמת המים בשבת ואין אפשרות להאכיל אותה שם והיא תרעב, מכיוון שמדובר בצער גדול – מותר לעבור על איסורי חכמים כדי להעלותה משם. אבל אם ניתן להאכילה שם, למרות שהיא מצטערת, מכיוון שאין מדובר בצער גדול יש להמתין עד מוצאי השבת ואז להעלותה (שבת קכח, ב).

צער רגיל: לצורכי פרנסה ושאר שימושי האדם מותר לצער בעלי חיים, ובכלל זה להעמיס עליהם משאות ולרכוב על סוסים תוך שימוש ברסן שמכאיב לפיהם. ובשעת הצורך אף מותר לצערם צער גדול לצורך פרנסה, כגון שצריך לאלף את הסוס ולהצליף בו או להעמיס משאות כבדים על בהמות משא.

הכלל השני: מדרגות בעלי החיים

בעלי החיים מחולקים לסוגים שונים, וככל שמדובר במין מפותח יותר כך הוא חש יותר צער וממילא צריך להיזהר בו יותר. דרגת ההתפתחות נמדדת לפי המוח ומערכת העצבים. אצל יונקים כדוגמת כלבים, בהמות, קופים ודולפינים מערכות אלו מפותחות יחסית, ולכן ניתן להבחין אצלם בתחושות של צער ושמחה, ואף ניתן ללמדם דברים מסוימים, והאם מכירה בוולדותיה ומטפלת בהם ברחמנות. יש גם הבדלים בין מיני היונקים. למשל, כלב מפותח מכבש, ולכן הוא מסוגל יותר לבטא רגשות מסוימים, וכשמצערים אותו סבלו רב יותר. מתחת למשפחת היונקים נמצאות הציפורים, ותחתיהן הזוחלים כגון הלטאות, תחתיהם הדגים ותחתיהם החרקים.

לכן למשל כאשר אדם צריך לבער עכברים מביתו, כאשר אפשר עדיף לגרשם או להמיתם במיתה מהירה כדי למעט בצערם. אבל כאשר אדם נצרך לבער חרקים מביתו, הוא יכול להורגם בכל דרך ובלא כל חשש, הואיל ותחושותיהם קלושות.

אחד הטעמים המרכזיים למצוות השחיטה מבוסס על כלל זה. לכן את היונקים מצווה לשחוט בשני סימנים, שזו המיתה הקלה ביותר; את העופות שמרגישים פחות – החובה לשחוט בסימן אחד בלבד; הדגים והחגבים שפחות מרגישים – אין מצווה לשחוט אלא אפשר להמיתם בדרך הנוחה לאדם. כיוצא בזה כשצריכים לבצע מחקר מדעי, כאשר אפשר, עדיף לבצעו על מין שמרגיש פחות.

הכלל השלישי: העזרה לאדם

ככל שהבהמה או החיה עוזרת יותר לאדם כך צריך להתייחס אליה ביתר רחמנות והגינות. לכן ציוותה התורה לסייע לחמור שהתמוטט תחת מסעו (שמות כג, ה), ולא לחסום את הבהמה מלאכול בדברים שהיא עובדת בהם (דברים כה, ד). לפיכך ראוי יותר לרחם על החיות המבויתות, כדוגמת פרה, עז, כבש ותרנגולים. וכן כלבים שמסייעים בשמירה וחתולים שמבערים מהבית נחשים ועכברים (שאילת יעבץ א, קי).

בדרגה פחותה מזו – היחס לחיות בר, שאין מצווה לזון אותן, אלא מידת חסידות להדר בכך ולרחם עליהן, ולשם כך אף התירו לטרוח מעט בשבת כדי לתת לחיות הפקר משיירי מזונו (ערוה"ש שכד, ב-ג, מ"ב לא).

ערך הקיום של בעלי החיים

שאלה: הרב כתב שבעקבות האיסור על פיטום האווזים אוכלוסיית האווזים כמעט נכחדה מהארץ. האם זה שיקול? מה זה מעניין את האווז אם יהיו הרבה אווזים, העיקר מבחינתו הוא שלא להצטער!

תשובה: העמדה הבסיסית היא שהקיום והחיים הם דבר טוב וחיובי. לשם כך כל בעלי החיים מוכנים להתייסר מאוד, לרדוף כל ימיהם אחר מזון ומים ולברוח מטורפים. לכן כל זמן שיש לאווזים קיום בתנאים שאינם נוראים ואיומים, הדבר עדיף.

על אדם שיש לו מודעות ואחריות נחלקו בית שמאי ובית הלל: "הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא" (עירובין יג, ב). אבל בעלי החיים בעצם קיומם ממלאים את הנאתם, שהרי זאת דאגתם הטבעית היחידה, להמשיך את קיומם, בלא שיקולים נוספים. אלא אם כן מצערים אותם צער גדול ונורא, שאז אולי הם עלולים להעדיף למות.

המתת אפרוחים זכרים

שאלה: האם מותר להמית אפרוחים זכרים רק מפני שאין מהם תועלת? במיוחד שממיתים אותם באופן אכזרי ונורא על ידי גריסה או גז?

תשובה: אם אין לאפרוחים זכרים ביקוש, מפני שמחיר הטיפול בהם גבוה מהמחיר שיוכלו המגדלים לקבל בעבור בשרם, מותר להמיתם, שאין המגדלים משועבדים להזין את האפרוחים עד יומם האחרון בלא שיהיה להם מכך רווח כלכלי. ואף שהמתתם באופן זה נראית לאדם קשה, באמת אין בה אכזריות, כי האכזריות כלפי בעלי חיים נמדדת במידת הצער שהם חשים, ובפעולת ההמתה עצמה – אם היא נעשית במהירות או בטשטוש – אין כמעט צער.

האם אסור להמית בעל חיים

יתר על כן, רבים מבארים שנחלקו הפוסקים אם יש איסור להמית בעלי חיים. יש סוברים שאיסור צער בעלי חיים הוא רק בעודם חיים, אבל אין איסור צער בעלי חיים להורגם (ט"ז יו"ד קטז, ו; נו"ב תניינא יו"ד י; עבודת הגרשוני יג). ויש אומרים שבכלל איסור צער בעלי חיים גם אסור להורגם, וממילא רק לצורך פרנסה או כבוד מותר להורגם כדרך שמותר לצערם (כך למדו מרמב"ם מו"נ ג, מח, חינוך תנא, רדב"ז וגינת ורדים על טעם השחיטה. וכ"כ מהרש"ם ד, קמ).

אולם נראה שאין הכרח לומר שיש בזה מחלוקת, שכן הכול מסכימים שככל שצערם ממושך יותר כך האיסור גדול יותר, ולכן עיקר צער בעלי חיים הוא בעודם חיים, ורק לצורך גדול ניתן להתירו. מנגד, כולם יכולים להסכים שבהריגה יש צער מסוים, אפילו מעצם זה שלא יוכלו להמשיך לחיות, ולכן בלא שום צורך אסור להורגם.

המתת חסד לבעלי חיים

בחיי אדם יש קדושה, וכל רגע שהנשמה האלוקית שורה באדם יקר מפז, ואפילו אם הוא מתייסר במחלה קשה אסור להורגו. לעומת זאת, חיי בעלי חיים אינם יקרים כל כך, ולכן המצווה היא שלא לצערם אבל אין מצווה לשמור על חייהם. לפיכך, אדם שיש לו חתול או כלב שסובלים ממחלה סופנית או שנפגעו בתאונה, והם מתייסרים בלא שיהיה להם סיכוי להבריא – עדיף שימית אותם בדרך שאינה מכאיבה כדי למנוע מהם צער.

ה"תחקיר" נגד הכשר הרבנות

שאלה: בזמן האחרון התפרסם תחקיר על הכשרות של הרבנות בתוכנית 'שטח הפקר' של תאגיד השידור הציבורי. התמונה שהצטיירה רעה מאוד. האם הרב יכול לצפות בתוכנית ולחוות דעה אם עוד אפשר לסמוך על הכשר הרבנות?

תשובה: צפיתי בתוכנית. היא ערוכה באופן מחפיר. כל הפרטים החשובים שעל פיהם ניתן לבסס טענה אינם. לא ידוע על איזה רב ועל איזה מקום מתלוננים. דבריהם של נציגי הרבנות נערכו ונחתכו, כך שהבעיות הובלטו והמסקנה שאפשר לסמוך על תעודת הכשרות טושטשה. ופתאום לקראת סוף ה"תחקיר" המנגינה הקשה התחלפה במנגינה נעימה, והמראיינת החלה לחייך. מה קרה? התחילו לדבר על ארגון כשרות פרטי. שיתוף הפעולה של ארגון זה עם תוכנית שכזו מעלה ספקות לגבי אמינותם.

להלכה, גם אם יתברר בוודאות שמעת לעת מתגלים רבנים שאינם משגיחים כראוי, כל זמן שרובם הגדול של הרבנים ידועים כהגונים, הולכים אחר הרוב, ולכן אפשר לסמוך על תעודת הכשרות. רק כאשר מתברר שרב פלוני או מקום פלוני אינו אמין – בטלה כשרותו, ומצווה לפרסם זאת בהקדם, כפי שעושה הרבנות הראשית בפועל.

ראוי לחזור כאן על דברים שכתבתי: יש לפעול לסגירת השידור הציבורי. מדוע אנחנו צריכים לממן בכספי המיסים שלנו שידורי תעמולה נגד הרבנות?

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כשבג"ץ העדיף את האווזים

יש מקום לעדכן לפי זמננו את הגדרות צער בעלי חיים, אך מתוך שיקול דעת ובלי לחצים פוליטיים • בעבר פיטום בהמות לא נחשב לצער, והיה מותר הלכתית • כיום, אל מול שיטות הפיטום המודרניות, פיטום אווזים נתון במחלוקת בין הפוסקים • לאור המורכבות בנושא ראוי היה לחפש את האיזון, וכך עשו נציגי הציבור, אך בג"ץ אסר באופן גורף את הפיטום ופגע בענף גידול האווזים • תפילה לחנוכת בית ספר • תאגיד השידור: עוד במה לבוז ומשטמה משמאל, על חשבון משלם המיסים

שינויים בהגדרת צער בעלי חיים

ייתכן שיהיו דברים שבעבר לא נתפסו כצער גדול ונורא לבעלי חיים, ובעתיד ייחשבו כצער גדול שאסור לצערם בו. תהליך זה יכול להתנהל באחריות ויכול גם להתנהל באלימות, איומים והפצת שקרים. אז יהיה צורך לאזן ולתקן את ההחלטות הפזיזות שנציגי הציבור קיבלו

כפי שלמדנו בגיליון הקודם, מותר לאדם להשתמש בבעלי חיים לצורך פרנסתו, ובכלל זה מותר לצערם לצורך פרנסה. אולם אין לצערם באופן שיטתי צער נורא ואכזרי בשביל פרנסה, כדוגמת איסור אבר מן החי.

כתבתי שיש מקום לומר, שיחד עם העלייה ברמת חייהם של בני האדם מבחינה מוסרית וכלכלית, גם המושג צער בעלי חיים יכול להשתנות. וכשם שבעבר דברים מסוימים לא נחשבו כמצערים בני אדם וכיום הם נחשבים מצערים, כך במקביל ייתכן שיהיו דברים שבעבר לא נתפסו כצער גדול ונורא לבעלי חיים, ובעתיד ייחשבו כצער גדול ונורא שאסור לצערם בו באופן שיטתי לצורך פרנסה. תהליך זה יכול להתנהל באחריות ויכול גם להתנהל באלימות, איומים והפצת שקרים. אז יהיה צורך לשוב ולאזן ולתקן את ההחלטות הפזיזות שנציגי הציבור קיבלו, או במקרה יותר גרוע שופטים "יודעי כול" החליטו. כמדומה שבמידה מסוימת זה מה שקרה בעניין פיטום האווזים.

פיטום בהמות בהלכה

הפיטום אומנם מצער את בעלי החיים, אולם חכמים התייחסו אליו כצער סביר שניתן לבצעו לכתחילה לצורכי פרנסה (וכפי שגם האדם מתאמץ ומתבזה בשביל פרנסתו). כך למדנו (שבת קנה, ב), שהיו מאביסים את הגמלים, היינו דוחפים את האוכל בכוח לגרונם למקום שלא יוכלו לפולטו, כדי שיוכלו ללכת במדבר ימים רבים בלא לאכול. כיוצא בזה היו מאמירים את העגלים ומהלקטין לתרנגולים כדי להשמינם, כלומר תוחבים בכוח את האוכל לגרונם למקום שלא יוכלו לפולטו (ביצה כט, ב).

וכן היו נוהגים לפטם אווזים כדי להשמינם, עד מצב שהאווזים כבר לא ידעו לאכול בכוחות עצמם בלא שידחפו את האוכל לגרונם, והתירו לבקש מגוי לפטמם בשבת כדי שלא יצטערו מחמת הרעב (שו"ת הרמ"א עט). אומנם התעוררה בעיה שבעקבות תחיבת האוכל לגרונם בכוח, הוושט נפצעה והיה חשש שהאווז נעשה טרף. ויש שהתירו את האווזים אחר בדיקת הוושט (רמ"א יו"ד לג, ט, ועוד רבים), ויש שאסרו, מפני שייתכן שנטרפו ולא יראו זאת בבדיקת הוושט (ב"ח ועוד רבים).

סוגיית פיטום אווזים בדורנו

בדורות האחרונים שיכללו את הפיטום, ובמקום לבצעו בידיים החלו להיעזר במכונות. כמו כן מצאו שכדי להגדיל את הכבד טוב להלעיט את האווז בתירס ולצמצם את תנועתו, וכך הגיעו למצב שהכבד של האווז גדל פי עשרה ממצבו הרגיל. יש סוברים שבאופן זה צערו של האווז גדול יותר, מפני שמלעיטים אותו בכמות גדולה יותר. בנוסף לכך התירס היבש מגדיל את הסיכון של פציעת הוושט והטרפתו. מאידך יש סוברים שאין בכך יותר צער מבעבר; ולא זו בלבד, אלא שבתקופה האחרונה שוכללה השיטה והחלו להלעיט את האווזים בדייסת תירס רטובה שמוחדרת לקיבתם בקשית דקה, באופן שאינו מכביד עליהם בעת ההלעטה וגם ממעט את סיכון ההטרפה. ועדיין רבים טוענים שהגדלת הכבד לממדים של פי עשרה גורמת לאווז צער רב וקשיי נשימה והליכה. להלכה, יש שנטו לאסור משום צער בעלי חיים (הרב יעקב אפשטיין בחבל נחלתו ט, כו) ויש אומרים שאין בזה איסור (הרב איתי אליצור בתחומין כד; הרב פנחס טולידנאו ברית שלום ח"ב חו"מ ז). ולרב יעקב אריאל שליט"א אין בזה איסור אבל אינו מהודר, ולכן ההכשר שנתנו לכבד אווז הוא כשר ולא חלק.

במצב כזה היה מן הראוי לקבוע הגבלות על מידת הפיטום, כדי לאזן בין צורכי האדם לצערם של האווזים, באופן שיוכלו להמשיך לגדל אווזים ולפטמם. בפועל, בעקבות המאבקים החריפים של ארגוני צער בעלי חיים נגד מגדלי האווזים, בארצות לא מעטות נקבע חוק שאוסר פיטום אווזים. במדינת ישראל ניסו נציגי הציבור לקבוע עם מגדלי האווזים מתווה ביניים, שיאפשר המשך פיטום האווזים בתנאים נוחים יותר, אולם שופטי בג"ץ החליטו לקבל את עמדת ארגוני צער בעלי חיים ואסרו באופן מוחלט פיטום אווזים בישראל.

בפועל אוכלוסיית האווזים כמעט נכחדה מהארץ, ולא ברור אם האווזים ששרדו ואלה שלא נולדו מרוצים כיום יותר… כפי הנראה הם בכלל לא מודעים לזה, כפי שגם אז לא היו מודעים לסבל הנורא שייחסו להם בני אדם.

תפילה לחנוכת בתי הספר בהר ברכה

ביום שלישי זכינו לחנוך ביישוב, יחד עם שר החינוך נפתלי בנט, את שני בנייני בתי הספר החדשים (לבנים ולבנות). בתי הספר הוקמו לפני שש שנים במבנים זמניים, ובחסדי ה' בכל בית ספר כבר לומדים כיום יותר מ200 תלמידים, כולם בני היישוב. לאור המספרים ההולכים וגדלים, בכיתות א' כבר יש שתי כיתות בנים ושתי כיתות בנות, ולפי המצב בגנים ובמעונות, בעוד כשש שנים מספר התלמידים יהיה יותר מכפול.

כאן המקום לספר שגידול מבורך מתרחש בכל מרחבי המועצה האזורית שומרון. השנה בכיתות ו' לומדים כ800 תלמידים, ובגן חובה כ1,400 תלמידים (וזאת בנוסף לתלמידי המועצות המקומיות, כדוגמת קרני שומרון, קדומים ועוד). אולם חובה לציין שעיקר הגידול הוא ביישובים הקרובים לקו הירוק; מיוחד במינו הוא הר ברכה, שלמרות היותו בגב ההר, בקו הראשון של התיישבות, מצליח לגדול כל כך.

במקום לנאום נשאתי תפילה לה', כשתבנית המקדש לנגד עיניי. כאן השמטתי מהתפילה מילים אחדות הנוגעות ליישוב, כדי שהתפילה תתאים לכל בית ספר:

יהי רצון מלפני ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שבבתי הספר שאנו שמחים היום בחנוכתם יגדלו ויתחנכו בנים ובנות לאמונה בחזון הגדול שהועיד ה' לישראל עמו, להביא ברכה לעולם על ידי ההליכה בדרכיו ויישוב הארץ, וכפי שנאמר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, א ג).

יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים, שקודש הקודשים של בתי הספר יהיה החינוך לנאמנות לברית שבין ה' לישראל עמו, ללימוד התורה וקיום מצוותיה, ולהקמת משפחות באהבה ובשמחה. כפי שביטאו לוחות הברית, התורה והכרובים שבקודש הקודשים.

יהי רצון שמתוך כך יימשך חינוך ללימוד חוכמות העולם והמדעים השונים, ולהשתתפות ביישובו של עולם, כל ילד וילדה לפי שורש נשמתם ואופיים המיוחד, כפי שביטאו השולחן והמנורה שבבית המקדש.

יהי רצון שיזכו המורים והמורות היקרים לחנך את כל תלמידיהם למצוינות בתורה, מידות טובות ומעשים טובים. וילמדום להאמין בכישרונות שה' העניק להם, וילמדום להתפלל ולרומם את שאיפותיהם וכיסופיהם, עד שיזכה כל ילד וילדה לזקק את כישרונו המיוחד כקטורת שעל מזבח הזהב.

יהי רצון שבתי הספר יחנכו להתמסרות למען הערכים המקודשים, כי רק בהתמסרות והקרבה הם מתקיימים. יהי רצון שההקרבה תהיה בחיים של התמסרות, ולא במסירות חייהם של חיילים ומתנחלים קדושים שנהרגים על קידוש השם, העם והארץ.

יהי רצון שמתוך נאמנות לתורה, לעם ולארץ, יזכו ילדי בתי הספר לפתח את כישרונם בלימוד השפות, כדי להגשים את החזון הכלל אנושי של ישראל. כדברי הנביא: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעובדו שכם אחד" (צפניה ג, ט).

יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים, שמבתי ספר אלו יצמחו תלמידי חכמים שיאירו את העולם, מדענים מגלי סודות הבריאה לברכה, פעילי ציבור מסורים ונאמנים, אנשי חיל ומעשה בכל תחומי החיים.

וכשבוגרי בתי הספר יגדלו ויהיו סבים וסבתות, ונכדיהם ונכדותיהם יבקשו שיספרו מעט כיצד זכו להגשים בחייהם ערכים חשובים כל כך, יזכרו עד כמה נפלאה ומכוננת הייתה התקופה שזכו ללמוד בבית הספר היסודי שלהם.

ונזכה כולנו לראות ביישוב ארץ חמדתנו וגאולתה על כל מרחביה, ובבניין בית המקדש במהרה בימינו.

על תאגיד השידור

במוצאי השבת האחרונה, תוך סעודת מלווה מלכה, הקשבתי לתוכנית 'הידברות' בהנחייתו של קובי ברקאי ברשת ב'. הוא ראיין את הפרופ' הדתי השמאלני אבי שגיא. שמעתי כעשרים דקות מהתוכנית וזה הספיק כדי להרוס את הסעודה החביבה. שגיא התבטא בשנאה ובוז כלפי הציבור הדתי-לאומי, ערכיו ורבניו. הוא התייחס לדברי מו"ר הרצי"ה ביחס לשואה באטימות וברשעות, תוך תלישת משפטים בודדים שנאמרו בסגנון של דימויים מכלל משנה פילוסופית שלמה.

כמדומה שמעולם לא שמעתי תוכנית רדיו שמאפשרת לאדם לבטא בהרחבה דברי בלע, בוז ושנאה שכאלה לקבוצה אחרת, כשהמראיין מתייחס לדברי הנאצה שלו כדברי אמת שראוי לשבחם.

הניסיון הנוסף להקים רשות שידור על חשבון הציבור נכשל. פרט לכך שרוב מוחלט של המגישים והמראיינים והפרשנים הם אנשי שמאל מובהקים, הם עוד מעיזים לשדר על חשבון המשאבים הציבוריים תוכנית בוז שכזו בלא שום מענה. אגב, מסתבר שאי אפשר ליצור תוכנית מקבילה מהצד הימני, מפני שאי אפשר למצוא אדם סביר בציבור הדתי שיתבטא בשנאה ובוז שכאלה על אנשי שמאל.

צריך לקרוע את מסכת האובייקטיביות והאיזון שמאחוריה מסתתרים גופי שידור ציבוריים, שעולים למשלם המיסים כמיליארד שקלים בשנה, ולאחר מכן לפעול בנחישות לביטול תאגיד השידור וגלי צה"ל. שמכאן ואילך יתמודדו אנשי השמאל עם הצורך לזכות באמון הציבור בלא שום מונופול ותקצוב ציבורי. כאן המקום להמליץ על ספרו של ארז תדמור 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?'. זהו ספר חשוב ונוקב ששורט את הלב ומעורר לתיקון.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בעלי חיים: להיעזר, לא להתאכזר

צורכי האדם קודמים לצורכי בעלי החיים • עם זאת, מצווה לנהוג ברחמים ובהגינות כלפי בעלי החיים, ולא לצערם ללא תועלת • כשם שהאדם סובל ומצטער בשביל פרנסתו, מותר לו לצער את בהמתו כפי הצורך • מותר לצער בעלי חיים לצורך כבוד האדם והאומה, ולצורך האמונה ושמירת התורה • מחלוקת הפוסקים בעניין גידול בעלי חיים בתנאי צפיפות והרעבה • גם אם רמת החיים של בעלי החיים השתנתה, כמו רמת החיים של האדם, כל חקיקה בנושא צריכה להיות אחראית ונקייה מלחצים חיצוניים

היחס לבעלי החיים

בעניינים אלו יש יתרון לרבני המושבים שהם בבחינת "מרא דאתרא", ומכירים מקרוב את דרכי גידול הבהמות והעופות. מי שאינו מכיר את דרכי גידול העופות והעגלים לעיתים מזדעזע לראותם; הוא דומה לבן כרך שמגיע לכפר נידח ומזדעזע מראיית אנשים שחיים בבקתות

מותר לאדם להשתמש בבעלי חיים לצורך עבודתו, כפי שהיו רגילים להעמיס משאות על חמורים ופרדות, לחרוש בעזרת שוורים וסוסים, לרכב על סוסים גמלים וחמורים, ואף לאכול מבשרם של בעלי חיים. לא זו בלבד, אלא שמצווה להקריב קורבנות בהמה ועוף, ובכלל זה גם מצוות שעיר המשתלח ועגלה ערופה. וזהו שאמרו חכמים, שבעלי החיים נבראו כדי לשמש את האדם (קידושין פב, א; סנהדרין קח, א), ובכלל זה גם אכילה מבשרם. אפשר לומר שכשם שלבעלי החיים מותר לאכול מן הצומח, כך האדם רשאי לאכול מן החי.

אומנם מצווה לנהוג בהם ברחמנות ובהגינות, ואסור לצערם, לכן נצטווינו שאם נראה חמור רובץ תחת משאו נעזור לפרוק ממנו את משאו (שמות כג, ה; בבא מציעא לב, ב), לא נחסום שור בדישו (דברים כה, ד), נדאג להאכלת בעלי החיים שברשותנו ולא נאכל לפני שניתן להם את מאכלם (גיטין סב, א).

הרי שיש לאזן בין שני הערכים: מחד צורכי האדם קודמים לצורכי בעלי חיים, ומאידך צריך להשתדל כמידת האפשר שלא לצערם.

ההיתר לצורך פרנסה

מותר לאדם לצער בעלי חיים כאשר מטרתו אינה לצערם אלא שיש לו בדבר צורך בעבור פרנסתו, כגון להעמיס עליהם משאות ולהכותם כדי שילכו, או לרכב על סוסים ולהנהיגם על ידי רסן שמכאיב לפיהם, ולהאיץ בהם שידהרו במהירות על ידי הצלפה בשוט ונעיצת הדורבנות שבמגפיים בגופם. אומנם הזהירו בעלי המוסר לנהוג עמהם ברחמנות, שלא להעמיס עליהם משאות כבדים מדי, ולא למשוך ברסן שבפיהם ולהכותם מעבר לנצרך. וכשם שהאדם מתאמץ, מזיע ומתבזה לצורך פרנסתו, גם בהמתו נושאת עמו בעול, ומכיוון שמעלתה ורגישותה פחותות – ניתן לשעבדה בעבודה קשה ומייסרת יותר. אולם מעבר לנצרך אסור, וכן כאשר היא מצטערת בחינם מצווה לחלץ אותה מצערה.

צער לצורך כבוד ואמונה

לא זו בלבד אלא כשם שבני האדם מוכנים לפעמים לשאת בצער גדול מאוד למען כבודם ואמונתם, כך ויותר מותר לפעמים לצער בעלי חיים לצורך כבודם ואמונתם של בני האדם. וכן ציווה ה' את יהושע לפני מלחמת ישראל נגד מלכי הצפון לעקר את סוסיהם ולשרוף את מרכבותיהם (יהושע יא, ו). לעקר את הסוסים היינו לחתוך את רגליהם מעל פרסותיהם, כדי שיצלעו על גדמי רגליהם לדיראון על שהשתתפו במלחמה נגד ישראל. ואף שאפשר היה לקחתם שלל או להורגם, נצטווה לעקרם כדי להותירם בעלי מום, וללמד בכך את האויבים ואת ישראל שלא לבטוח בסוסים, שיראו את הסוסים שהיו גאוות הלוחמים מדדים בצליעה לחפש מרעה לחיות את נפשם (רד"ק, אברבנאל). ואף שהעיקור גרם לסוסים צער רב, למדנו מכאן שלצורך מוסרי גדול שכזה – מותר לצערם.

כיוצא בזה, לאחר מות המלך, משום כבודו היו שורפים את כל כליו, כדי שלא ישתמשו בהם אנשים אחרים; בכלל זה היו עוקרים את רגלי הסוסים והבהמות שלו, היינו חותכים את רגליהם מעל פרסותיהם, כדי שלא יוכלו להשתמש בהם. ואף שעיקור זה גורם להם צער גדול מאוד, כבודו של המלך שהוא כבוד האומה חשוב יותר (עבודה זרה יא, א, תוס' "עוקרין").

וכן התיר רבי יהודה למכור תרנגול לבן לנוכרי וכדי שלא יוכל להשתמש בו לעבודה זרה, יקטע את אצבעו. הרי שבשביל רווח ממון התירו לצער בעל חיים בקטיעת אצבע (משנה עבודה זרה יג, ב).

למניעת עוון

כן מצינו שקנסו חכמים את מי שהלך לסחור ביום שוק שהוקדש לעבודה זרה, שכל מה שקנה שם יושחת, ואם קנה בהמות – יחתכו את רגליהן מעל הפרסות כדי שלא יוכל ליהנות מהם. ואף שיש בזה צער בעלי חיים, גזרו לעשות כן כדי להרחיק את ישראל מעבודה זרה (עבודה זרה יג, א, תוס' "אמר אביי").

וכן תיקנו חכמים שאם הקדיש אדם בהמה למקדש בזמן שבית המקדש חרב, כדי שלא יגיעו לידי תקלה שימעלו בקודש וישתמשו בבהמה, יכניסו אותה למקום סגור כדי שתמות שם ברעב. ולא הציעו לשוחטה ולמעט בכך את צערה, שמא יטעו לאכול את בשרה. ולא הציעו להורגה באופן אחר, כדי שלא ייראו כמטילים מום בקודשים (עבודה זרה יג, ב). הרי שלצורך בני אדם שלא יגיעו לידי טעות, הורו לצער בהמה על ידי המתתה ברעב (רמב"ן שם).

אסור ליהנות ולהתפרנס מאכזריות

אבל בלא צורך אמיתי לאדם – אסור לצער בעלי חיים. לכן אסור לאדם שנהנה להכות ולייסר בעל חיים לעשות זאת, הואיל ואין זה לצורך ממשי מלבד סיפוק יצר האכזריות שלו. וגם אם יבואו אנשים אכזריים, ויהיו מוכנים לשלם לבעל כלב מיליון שקלים כדי שייתן להם את כלבו ויוכלו לענות אותו, אסור לו לתת להם את כלבו בעד שום הון; מפני שאין בעינוי זה שום צורך זולת האכזריות שהיא אסורה מהתורה.

אסור גם לאדם עצבני שנמצא במצב רוח רע להכות בעלי חיים באכזריות, ואף אם ייטען שהכאתם מסייעת לו להרגעת עצביו – הדבר אסור מן התורה (אגרות משה אבן העזר ח"ד צב. וכן עולה מהגדרת החתם סופר בבא מציעא לב, ב).

דרכי גידול בהמות ועופות למזון

הכלל הוא שכל מה שהאדם עושה לתועלתו ולא לשם אכזריות מותר, ולכן מותר לגדל בצפיפות רבה תרנגולים ועגלים לבשר כדי לחסוך בעלויות גידולם. וכן מותר לגדל בצפיפות רבה תרנגולות לביצים ופרות לחלב. וכשם שהאדם מצער את עצמו בעבודה ומגורים במקומות צפופים כדי לחסוך בעלויות, על אחת כמה וכמה שמותר לו לצופף בעלי חיים כדי לחסוך בעלויות.

אומנם יש נוטים לומר שכאשר הדבר כרוך בצער גדול ונורא, אסור; מפני שההיתר לצער בעלי חיים צער גדול מאוד, כגון לקטוע את רגלי הסוסים מעל פרסותיהם, הוא היתר נדיר לצורך מיוחד, לכבוד המלכות או לשם עקירת עבודה זרה, אולם אסור לצערם באופן קבוע ושיטתי צער גדול לשם פרנסה (הרב אליהו קלצקין באמרי שפר לד; יד הלוי יו"ד קצו). ורבים נוטים לומר שכל שהוא לצורך פרנסה, גם צער גדול מאוד מותר לצערם (יש"ש בבא קמא י, לז; שבות יעקב ג, עא; חתם סופר בבא מציעא לב, ב; שו"ע הרב צער בעלי חיים ד; דעת קדושים יורה דעה כד, יב).

אומנם למעשה השאלות בדרך כלל אינן על העיקרון, אלא הוויכוח הוא האם אכן מדובר בצער גדול ונורא, שכן מטבע הדברים גידול בעלי חיים והאכלתם לשם בשר, חלב וביצים אינו כרוך בצער גדול ונורא.

דוגמה: הרעבת תרנגולות

באופן טבעי, התרנגולות מטילות ביצים מעת שיגיעו לגיל שישה חודשים ועד שיגיעו לגיל עשרים חודש, ואז הן נשחטות. ניתן להאריך את משך תקופת הטלת הביצים על ידי הרעבתן בחודש החמישה עשר למשך עשרה ימים, ואז מרוב רעב נוצותיהן נושרות; אחר כך כשחוזרים להאכילן כוחותיהן חוזרים ונוצותיהן גדלות מחדש, והן מסוגלות להטיל ביצים עד היותן בנות עשרים ושמונה חודשים. האם מותר להרעיבן ולצערן לשם כך? יש אוסרים, מפני שרק בצער רגיל מותר לצער בעלי חיים לצורך פרנסה, אבל אין היתר לצערם צער גדול לצורך פרנסה כי הוא כבר נחשב אכזריות (שבט הלוי ב, ז). ולדעת הרב גולדברג, רבה של כפר פינס, שיטת גידול זו מותרת הואיל והדבר נעשה לתועלת המשק, ולשם כך מגדלים את העופות. בנוסף לכך, לטווח ארוך ההרעבה מוסיפה לתרנגולות בריאות, עובדה שהן מאריכות ימים (הארץ ומצוותיה. וכן נפסק במנח"י ו, קמה).

למעשה נראה להקל, הן מצד הסברה, והן מצד שבעניינים אלו יש יתרון לרבני המושבים שהם בבחינת "מרא דאתרא", שהם מכירים מקרוב את דרכי גידול הבהמות והעופות, ויודעים לשקלל את התועלת למגדלים מול צער בעלי החיים. לעומתם, מי שאינו מכיר את דרכי גידול העופות והעגלים לעיתים מזדעזע לראותם. הוא דומה לבן כרך שמגיע לכפר נידח ומזדעזע מראיית אנשים שחיים בבקתות בלי חשמל ומים כדרך אבותיהם מדורי דורות, או בן כפר שמגיע לעיר ומזדעזע מהצפיפות, הדחיסות, הרעש והעשן שבהם חיים בני המקום.

האפשרות לשינוי בהגדרת הצער

אומנם יש מקום לומר, שיחד עם העלייה ברמת חייהם של בני האדם מבחינה מוסרית וכלכלית, גם המושג צער בעלי חיים יכול להשתנות. וכשם שבעבר דברים מסוימים לא נחשבו כמצערים בני אדם וכיום הם נחשבים מצערים, כך במקביל ייתכן שיהיו דברים שבעבר לא נתפסו כצער גדול ונורא לבעלי חיים, ובעתיד ייחשבו כצער גדול ונורא שאסור לצערם בו באופן שיטתי לצורך פרנסה. עמדה זו יכולה להשפיע על יחידים שיתנזרו מאכילת בשר של בעלי חיים שגודלו באופן מצער לפי הבנתם. עמדה זו יכולה גם להשפיע על כלל הציבור, שנציגיו ישקללו באחריות את מכלול הערכים ויקבעו חוקים שיצמצמו את צער הבהמות והעופות שמגדלים לתעשיית המזון, תוך שהם משיתים את העלות הכלכלית הנוספת של קיום החוקים הללו על כלל הציבור בלא לפגוע בעניים. במצב פחות טוב, נציגי הציבור ישקללו את הלחצים הציבוריים של נציגי ארגוני בעלי חיים, ובלא שיקול ערכי עמוק יקבעו חוקים שירצו את בעלי ההשפעה תוך התעלמות מהעניים.

בעז"ה גם בפעם הבאה נמשיך בסוגיה זו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

למדן וענו: הרב שפירא

עשר שנים לפטירת הרב אברהם שפירא זצ"ל • מדוע הרב גוטסמן התקשר אליו בדחיפות באמצע פגישה • מה השיב על הטענה שצריך למחות במי שמוחאים כפיים בשבת • כיצד שילם את מחיר הכבוד והמעמד, ופנה למרכז הרב ולא לישיבות חרדיות • מדוע, בניגוד לאופיו הצנוע, הסכים להיבחר לרב ראשי • הערכתו כלפי הרצי"ה • מה ענה לשואלים על גילוח בחול המועד • מה אמר לאלוף הפיקוד שביקש ממנו להרגיע את הרוחות • ומה הקשר בין השתלת איברים לחתול שיודע לעוף

מורנו ורבנו הרב שפירא זצ"ל

אחד מן הגדולים יעץ לו שאם ישתייך לציבור החרדי יגדל להיות גדול הדור, ולעומת זאת אם יתקשר לישיבת מרכז הרב ולציבור הדתי-לאומי לא יחשיבוהו. אבל כלל ישראל זכה בתלמיד חכם אמיתי שדבק בדרך האמת, בלי שיקולים צדדיים של שייכות מפלגתית

לפני עשר שנים, ביום ראשון של חג הסוכות, בט"ו בתשרי תשס"ח, בהיותו כבן תשעים ושש, נסתלק מעמנו מורנו ורבנו הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל, וראוי לנו לחזור ולספר מעט עליו.

הרב גדל במשפחה ירושלמית של תלמידי חכמים. אביו היה הרב שלמה זלמן כהנא שפירא, וסבו הרב צבי אשר כהנא שפירא שעלה מקראקוב שבפולין לירושלים, והיה ממייסדי וראשי ישיבת המקובלים 'שער השמים' ומחבר ספר 'התורה והמצווה' על תרי"ג מצוות. בילדותו למד בתלמוד התורה הירושלמי 'עץ חיים', לאחר מכן בישיבה לצעירים 'תפארת צבי' ובישיבת 'חברון' שבסגנון המוסר הסלבודקאי ושיטת לימוד העיון הליטאי. פעם סיפר לאבי מורי, שהיו שנתיים שבהן למד בשקידה גדולה כזאת שהרימה אותו למדרגה גבוהה של ידיעה ועמקות בלימוד, ומכוח זה המשיך אחר כך להתקדם. כפי הנראה רצה ללמד בזה על החשיבות המרובה של תקופת שקידה שיכולה להשפיע על כל חייו של האדם.

למדנות עצומה

מכל המעלות הגדולות שזכה להן בתורה בזכות גאונותו ושקדנותו, למדנותו המעמיקה עלתה על כולן. מבטו החריף והמקורי גילה בכל סוגיה צדדים שונים וסברות חדשות ומקוריות, וכך היה מחדש, מעמיק ומגלה הבנות והברקות בכל סוגיה שנגע בה.

היה לרבנו זיכרון עצום והיה בקיא בש"ס ובפוסקים. אולם שלא כרוב הרבנים הבקיאים והסדרנים, ידענותו נבעה מסקרנות והתעניינות ללא גבול לחפש הבנות ומשמעויות חדשות. הוא היה למדן במהותו, הלמדנות הייתה חייו. כל חידוש היה יקר בעיניו, כל ספר תורני חדש שיצא לאור עניין אותו.

סיפר בנו ממשיכו הרב יעקב אלעזר שליט"א, שפעם בימי כהונתו כרב ראשי נפגש בחתונה עם הגאון הרב גוסטמן, ודיברו בלימוד על רש"י בפרק "איזהו נשך". למחרת באמצע ישיבה עם רבנים בהיכל שלמה, נכנס המזכיר והודיע שהרב גוסטמן נמצא על קו הטלפון ומבקש לדבר עם הרב בדחיפות. הרב השיב שהוא באמצע ישיבה ובסופה יתקשר לרב גוסטמן. אולם המזכיר חזר ואמר שהרב גוסטמן אמר שהנושא אינו סובל דיחוי. עזב הרב שפירא את הרבנים המתדיינים והלך לטלפון, והרב גוסטמן אמר שיש לו יישוב לרש"י שעליו דיברו אתמול. הרב שפירא שמח בזה מאוד. אינני יודע אם הוא קיבל את הסברו של הרב גוסטמן, אבל החביבות העצומה ליישב רש"י, והדחיפות שהרב גוסטמן ייחס לה, היו יקרות בעיניו כפנינים וזהב.

אף שידע היטב את הסוגיות הנלמדות בישיבה, וכבר שנים רבות העביר עליהן שיעורים, בכל פעם היה מכין מחדש את השיעור ומחדש חידושים נוספים בסוגיה. עבודת הכנת השיעור הכללי בישיבה הייתה חשובה אצלו ביותר, ובמתח רב היה מתכונן לקראת השיעור. ביום שלישי שבו היה מעביר את השיעור ידעו התלמידים שאסור להפריע לרב, כדי שעבודת הקודש של הכנת השיעור לא תיפגם. היה מקובל בישיבה שכל מי שלמד אצלו וטרח על הבנת שיעוריו וסברותיו נעשה למדן אמיתי.

גדול הלמדנים

אף שגם היה בקיא גדול בש"ס ובפוסקים, ואף ספרים שאינם מוכרים היו ידועים לו, שבסקרנותו העצומה לדברי תורה ובקליטתו המהירה היה עובר על ספרים רבים, מכל מקום בלמדנותו כמדומה שלא היה דומה לו בדור. בצעירותי שאלתי תלמיד חכם, מעיין גדול ומעמיק, ששמע שיעורים רבים מראשי ישיבות חשובים ובתוכם גם מראשי ישיבת פוניבז', על הערכתו כלפי גדולתו התורנית של הרב שפירא ביחס לרבנים שהיו מפורסמים אז בציבור הליטאי כגדולי הדור. והשיב לי, כי אף שבתחומים מסוימים יש להם מעלות גדולות שבהן הם מיוחדים שבדור, בתחום הלמדנות הכולל – הן ביכולת החידוש וההעמקה והן בהיקף הידיעות התורניות – הרב שפירא עולה על כולם. אותו תלמיד חכם היה רגיל להיזהר מאוד בדבריו, ולולי שהיה בטוח בכך, לא היה מוציא מפיו הערכה כזו.

כשנשאל על מחיאת כפיים

כדוגמה להיקף ידיעתו בכל התורה אספר מעשה: כשלמדתי בישיבה לצעירים בכיתה ט' הגעתי אליו עם שאלה. בנוסף לתשובה הוא עודד אותי לסכם סוגיה בכתב ולהביאה לו. מכיוון שעסקתי במסכת ביצה, סיכמתי את סוגית "אין מרקדים" בשבת ויום טוב (ביצה ל, א; לו, ב). עלה מן הסיכום שרוב ככל הפוסקים מחמירים שלא לרקוד, לא למחוא כפיים ולא לתופף על השולחן בשבת ויום טוב. ואף שהתוספות מיקל, מכל מקום השו"ע מחמיר, ואף הרמ"א והמ"ב נוטים להחמיר (שו"ע או"ח שלט, ג). ויש אם כן לתמוה על כך שאין מעירים לנוהגים להקל לרקוד ולתופף על השולחנות כששרים שירי שבת.

מיד לאחר שראה את הדברים אמר לי לעיין בשו"ת מנחת אלעזר (ספר שמעטים מעיינים וזוכרים מה כתוב בו), שם מובאת סברה שעל פיה אפשר להקל לצורך מצווה. ויסוד ההיתר על פי הרחבת דברי רב האי גאון, שביאר את מנהג ישראל לרקוד בשמחת תורה, שהואיל והוא לכבוד התורה ולשם מצווה מותר. על פי זה אפשר לומר שאם מדובר בשירי קודש, שרגילים לרקוד בהם ולמחוא כפיים לשם שמיים, ואף רבנים ואדמו"רים מעודדים את זה ורואים בזה צורך מצווה, הרי שמדובר בשמחה של מצווה, ויש מקום לסמוך על דברי התוספות ולהקל.

הבחירה במרכז הרב

בעקבות נישואיו לאחותו של הרב נתן רענן, חתן מרן הרב קוק ומראשי ישיבת מרכז הרב, התקשר מו"ר הרב שפירא לישיבת מרכז הרב, ותוך זמן קצר החל להעביר שיעורים בישיבה. מספרים כי אחד מן הגדולים יעץ לו שאם ישתייך לציבור החרדי יגדל להיות גדול הדור, ולעומת זאת אם יתקשר לישיבת מרכז הרב ולציבור הדתי-לאומי לא יחשיבוהו (כפי שאירע לרוב הרבנים שבחרו לתמוך בגלוי בתנועת המזרחי). אבל מו"ר הרב שפירא בחר להתקשר לישיבה, ונעשה אחד מראשי הישיבה, ולאחר פטירת מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל נתעלה לתפקיד ראש הישיבה. מי שהפסיד הם אלה שלא זכו לשמוע ממנו את דברי תורתו והדרכותיו, אבל כלל ישראל זכה בתלמיד חכם אמיתי שדבק בדרך האמת, בלא שיקולים צדדיים של שייכות מפלגתית כלשהי.

במקביל להיותו ר"ם במרכז הרב, בשנת תשט"ז בהיותו כבן ארבעים וחמש נתמנה כדיין בבית הדין בירושלים, לאחר מכן כאב בית דין, ובשנת תשל"א כדיין בבית הדין הגדול.

הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל - צילום: ישיבת מרכז הרב
הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל – צילום: ישיבת מרכז הרב

בחירתו לרב ראשי

מתחילה לא עלה כלל על דעתו שיהיה רב ראשי. ואף שבמשך שנים רבות שימש כדיין, כוחו התבלט בעיקר בקרב תלמידי חכמים שנהנו ממנו עצה ותושיה בהעלאת סברות מקוריות לפתרון בעיות מסובכות, ופחות בפסיקה, הנהגה ציבורית ומתן דרשות. הוא אף פעל למען המשך כהונתם של הרבנים הראשיים הקודמים, הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל והגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל. רק לאחר שהתברר לחלוטין כי לא ניתן להאריך את כהונתם של הרבנים הקודמים, ולאחר שהרב שלמה גורן עצמו הפציר בו שיסכים להתמנות לרב ראשי, כדי שמוסד הרבנות הראשית ימשיך להיות מונהג על ידי תלמיד חכם מן השורה הראשונה הקשור לבית מדרשו של מרן הרב קוק זצ"ל, הסכים מו"ר הרב שפירא בלית ברירה להיבחר לתפקיד הרב הראשי לישראל.

דאגתו מירידת הרבנים

היה חושש מהתקיימות דברי חכמים על התדרדרות מעמד התורה, וכפי שמובא במסכת סוטה: "רבי אליעזר הגדול אומר: מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא (התחילו החכמים להיות כסופרים מלמדי תינוקות), וספריא כחזניא (ומלמדי התינוקות ירדו למעלת חזנים), וחזניא כעמא דארעא (והחזנים ירדו למעלת עמי הארץ), ועמא דארעא אזלא ודלדלא (ועמי הארץ מתדלדלים ומתנוולים)" (סוטה מט, א). וכך היה אומר פעמים רבות בהומור מר, שבירידת הדורות אלה שהיו צריכים להיות שמשים של הרבנים נעשו רבנים. והיו הדברים נוקבים ומזעזעים את הלב. זו הסיבה המרכזית להסכמתו להתמנות כרב ראשי.

על האדמו"רים ובעלי המוסר

אף שהיה גאון מופלג, לא התנשא על יהודים פשוטים. הוא העריך מאוד למדנים, אבל גם כיבד כל יהודי. לפני שהתמניתי לרב בהר ברכה, אמר לי שרב צריך להיות גם "רבי" (במובן של רבי חסידי), ופנה אליי בשאלה: אתה יודע למה תנועת החסידות הצליחה להתפשט ולהשפיע יותר מאשר הרבנים הרגילים? ומיד השיב בעצמו: מפני שהדלת של הרבי החסידי הייתה פתוחה לכל יהודי. הם הקשיבו לצרות של ישראל, אל שולחנם באו יהודים לבכות. ומי ששומע את הצרות והבכיות זוכה לסייעתא דשמיא ויודע להדריך נכון. כך אמר לי לפני צאתי לרבנות.

פעם בעת שנפרד ממני ליד דלת ביתו סיפר בסגנון של גילוי לב, שאף שהיו בישיבת חברון ראשי ישיבה ור"מים מופלגים בתורה, בפועל הסבא מסלבודקה היה זה שידע לשכנע ולפתות את הלמדנים להישאר בישיבה. שכן פיתויי הכפירה של העולם שבחוץ היו עצומים, והסבא מסלבודקה, בהבנתו העמוקה בנפש התלמידים, ידע בפיקחות רבה לפתות אותם להשקיע את כישרונם בלימוד בישיבה.

כלפי הרצי"ה

זה מסביר גם את הכבוד העצום שחלק לרצי"ה. הוא כמובן הכיר בגאונותו וצדיקותו, אבל מעבר לזה, מתוך היכרות עמוקה עם עולם הישיבות, ראה שהרצי"ה מצליח לחנך את תלמידיו לתורה וליראת שמיים בטהרה, מתוך דברי התורה שלימד בישרות ודבקות גמורה בלא שום פיתויים ומניפולציות.

פעם כשהרצי"ה לא הגיע למסיבת יום העצמאות מפאת מחלתו, כשהגיע זמנו לדבר הזכיר שהרצי"ה היה אומר תמיד ביום העצמאות את הפסוק: "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'" (תהלים קז, מג), שצריך חוכמה כדי להתבונן בחסדי ה'. והוסיף הערכה חשובה כלפי הרצי"ה ואמר: "ברוך ה' שיש בקרבנו חכם שיודע להתבונן בחסדי ה'".

לאחר פטירתו של הרצי"ה היה ממשיך להזכיר את היסודות שהרצי"ה היה חוזר ומזכיר בדרשותיו. והיה מזכירם בדרך כלל בלשון "כך מקובל בבית מדרשנו".

ירא הוראה

היה נחשב ירא הוראה, שהעדיף שלא להורות אלא למצוא פתרונות שיעקרו את השאלה מעיקרה. ואף שגם החרדה לאמת הביאה אותו לידי כך, נראה שהסיבה העיקרית הייתה מפני שבדרך לימודו הבין את כל הצדדים והשיטות וידע להסביר את כולם בהיגיון, והסוגיה כולה הייתה לפניו בתנועה חיה בין ההסברות והשיטות השונות והמציאות המשתנה. לכן העדיף שלא לפסוק כאחד הצדדים באשר פסיקה זו מנוגדת לטבע הסתכלותו על הסוגיה.

כעין זה מספרים על רבי חיים מבריסק, שכשהגיעו אליו שאלות קשות, היה שולח אותם לרבי יצחק אלחנן מקובנא ומבקש שיכתוב תשובה בלא שום נימוק; שכן אם יכתוב נימוק, כבר יתחיל לדון בדבר ולפקפק בו ושוב תחזור השאלה למקומה. אומנם ראוי לציין שהיה שונה בלימודו מר' חיים מבריסק, שהיה מעיין עצום בעקרונות במנותק מההלכה, ואילו רבנו היה יותר בקיא בספרי הפוסקים שהרב מבריסק לא הרבה לעיין בהם.

כמדומה שאם היו שואלים את רבנו, היה מבקש להציע את סברותיו בפני רבנים שידונו בהן עד שלבסוף יכריעו. גם כשהיה זקן הדור, עוד היה נוקט בלשון זו. פעם כשדיברו איתו על גילוח בחול המועד, אמר: הגיע הזמן שהרבנים יכריעו להיתר, אבל לא נקט לשון הוראה, כי היה חפץ להעלות את הסברות, ושהרבנים הרגילים שאינם חריפים כל כך ישקלו את הסברות ויכריעו.

רק כשלא הייתה ברירה הכריח עצמו להיכנס לעובי הקורה ולהכריע. כך למשל בשאלת השתלת איברים וקביעת רגע המוות, איסור נסיגה וסירוב פקודה.

סירוב פקודה – הלכה פסוקה

הדבר בלט במיוחד במאבקים נגד עקירת יישובים מארץ ישראל. לאחר פטירתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (בשנת תשמ"ב), נוצר חלל גדול בהנהגה התורנית של ציבור המתנחלים. בתחילה, יחד עם עמיתו להנהגת הישיבה הרב ישראלי זצ"ל, ועמהם הרב נריה זצ"ל והרב קאפח זצ"ל ועוד רבנים, החל הרב שפירא לפרסם את דעתו בעניין מצוות יישוב הארץ, גם בקשר לחובת סירוב פקודה לעקירת יישובים. לאחר שחבריו נפטרו, התאזר בגבורה והחל להשמיע יחד עם תלמידיו הגדולים את עמדתו בגלוי, תוך עימות עם החוק החילוני. זה לא היה מטבעו להתקוטט ולהתעמת, אך הוא הבין שזו אחריותו, בתור גדול התורה, לפרסם את עמדת התורה הלכה למעשה.

אגב, כאשר התפרסמה עמדתו ההלכתית שחובה על כל חייל לסרב להשתתף בסיוע לעבירה החמורה הזאת, היו ממכריו הקרובים שסברו בתחילה שכמה מתלמידיו השפיעו עליו, עד שיצא בפסק כזה שעלול לעורר מחלוקת גדולה. שכן הכירוהו כמי שבורח ממחלוקת, וקל וחומר מסוגיה שהחולקים טוענים שתגרום קרע בעם. אולם התברר לכולם כי זו אכן הייתה דעתו, שכמו שאסור לאכול טרף ולחלל שבת, כך אסור לסייע לפינוי יישוב בארץ ישראל כדי למוסרו לגויים (יעוין בפניני הלכה העם והארץ, עמ' 120 121, וכן 229 301).

יתר על כן, כדי שהדברים לא יטושטשו, הקפיד תמיד להדגיש שמדובר בהלכה ברורה. הנני יכול להעיד, שכאשר נידון הדבר בקיץ תשנ"ה, ביקש ממני רבנו להכין טיוטה להחלטה. הכנתי טיוטה ושלחתיה לרב נריה זצ"ל, והוא הוסיף ותיקן, כאשר המגמה הייתה להטעים את העניין באופן שיתקבל על דעת הציבור. אולם לאחר מכן הרב שפירא שינה לגמרי את נוסח הדברים, כאשר עיקר השינוי היה להשמיט כל סברה צדדית לעצם האיסור ההלכתי. רק בנספח לפסק ההלכה הסכים שנפרסם את הדברים שנגעו להטעמת הפסק.

לקראת הגירוש מגוש קטיף הגיע אליו אלוף פיקוד דרום והתריע בפניו שעלולה לפרוץ מלחמת אחים, ולכן ביקש שהרב "ירגיע את הרוחות" ויורה שלא לנקוט באלימות. הרב השיב לו בתקיפות: "אני הבערתי את האש? אתם הבערתם את האש הזאת ומבקשים ממני עתה לכבותה?! אתם הבערתם, אתם תכבו! אתם צריכים לשאת באחריות למה שיקרה!" ולא הסכים לדבר עוד עמו.

לא נבהל משאלות דרמטיות

היה מאוד מפוכח ומציאותי, וכל אימת שהיו מציגים לפניו בבהלה ובדרמטיות נושא שעליו העולם כביכול עומד, או כשבאו בטענות נוראות נגד איש מסוים, כדיין מנוסה ולמדן עצום היה בוחן את המציאות. בחריפותו היה משתמש כאיזמל וסכין חדה שעל ידם היה מקלף את כל הקליפות של ההגזמות, ההשערות וההטיות האופייניות לכל סיפור, עד שנותרו בידיו העובדות המוכחות בלבד. רק על פיהן הסיק את המסקנות ההלכתיות.

כשבאו אליו בטענות על אנשי ציבור או רבנים מכהנים שנוקטים במדיניות הרסנית וכדומה – במבט מפוכח שמכיר את כל מערכת הלחצים והיצרים שכל איש ציבור נתון בהם, ותוך הכרה שגם המתלונן אינו נקי מהטיות ויצרים למרות שאינו מודע לכך, היה מנסה בניתוח חריף להבהיר את המורכבות של המצב ולשרטט את הכיוון שבו אפשר לפעול באופן מועיל, שהוא הרבה יותר צנוע ומינימלי ממה שחשב הטוען.

שמרנות מציאותית

היה מתייחס בכובד ראש לצורכי המציאות, וכאשר רצו להחמיר בדרכי החסידות על חשבון לימודי חול, פרנסה וכיוצא בזה, היה נצמד לדין. לא זו בלבד אלא שכאשר ביקשו לתבוע שינוי מאנשים שאורחות חייהם לא תאמו את כללי הצניעות הראויים, היה ממתן את התביעות מתוך שהכיר בסכנה שביצירת זעזועים לא מבוקרים, ובצורך שכל שינוי יהיה עדין ומוסכם.

היו שטענו שהכלה חייבת לכסות את ראשה אחר החופה, והשיב שמכיוון שהאימהות כשהיו כלות לא נהגו לכסות את הראש לגמרי, זה עלול לפגוע בהן. אלא צריך לנהוג כמסורת המקובלת שההינומא תהיה על רוב הראש ולא בסוף הראש. וכך גם הורה לאשתי בעת חתונתנו.

זה היה קשור לאופן שבו תפס את ערך המסורת, שהיא הדרך הכבושה לרבים, ולכן כל תביעת שינוי צריכה להיענות באופן מינימלי לפי הצורך המוכח ולא מעבר לכך.

התורה צריכה להדריך את הכול

עמדתו הייתה מורכבת. בהגדרת החיוב התורני נטה להגדרה הממעטת, הרזה והמינימלית, שכן נתן מקום חשוב ורחב לשיקול הדעת האנושי והציבורי. אולם מאידך סבר שהתורה צריכה להדריך את הכול, ועל כן הקפיד מאוד על מעמד הרבנות והתורה. כלומר, בכל סוגיה ישנה עמדה תורנית בסיסית עקרונית, שאומנם משאירה לאנשים ולמנהיגים מקום רחב לשיקול הדעת, אבל על השיקול התורני העקרוני והמחייב צריך לשמור מכל משמר. כדרכו בקודש הביא לדבריו ראיות מהש"ס לצורך להתייעץ בענייני מלחמה וביטחון (ברכות ג, ב), ובענייני מדיניות חוץ ותקציב (פסחים נו, א, תשובות הרא"ש ו, ב; שו"ע יו"ד רנא, יד).

התורה צריכה להוסיף ברכה

עמדתו היסודית הייתה שהתורה צריכה להוסיף ברכה במציאות, והדברים צריכים להיות ניכרים. לכן כל הדרכה תורנית צריכה להיות מרוממת מבחינה רוחנית ומועילה מבחינה מעשית. זו הדרך הישרה והטבעית של התורה, ורק במקרים יוצאים מהכלל, כשאין שום ברירה ונוצרת התנגשות בין התורה והמציאות – צריכים לקיים את התורה במסירות נפש. אבל עד אז יש לבחון היטב הן את המציאות והן את התורה, ולבחון אם הכרח הוא שתהיה ביניהן התנגשות. כך גם ביאר שהלכה כבית הלל, כי הם התחשבו יותר בצורכי האנשים והמציאות.

חוש הומור

כדרך הלמדנים הגדולים, שיודעים להסתכל על פניה השונות של המציאות ולהרכיב ממנה צורות על צורות, היה בעל חוש הומור מופלא, והיה משתמש בו בלמדנותו. פעם שאל אותו אדם אם לברך הגומל על שכמעט נדרס כשהלך במעבר חצייה ולא נזהר. השיב לו הרב שלפי שאלתו גם הוא צריך לברך הגומל, כי הרבנית כיבסה את מכנסיו רק שעה לאחר שלבשם, ומה היה קורה לו אם ח"ו הייתה מכבסת אותם שעה לפני כן…

אולם כמה שהיה בעל חוש הומור, כשהיה יושב בדין הנוגע לגורלו של אדם וקל וחומר ציבור – היה רציני עד אימה, כשכל כובד האחריות המוסרית על כתפיו. ורק על סמך עובדות מוכחות היה מכריע את הדין.

מהנהגותיו

אמי מורתי סיפרה שכמה חודשים לאחר חתונתה, בראש השנה, לאחר סיום התפילה, המתינה מחוץ לאולם שבישיבת עץ חיים שבו התפללו בני ישיבת מרכז הרב כדי לחזור לבית מארחיהם (אצל פרופ' בער). באותה תקופה רק נשים בודדות היו מקושרות לישיבה, ואמי, שבאה מסביבה יקית וניצבה שם לבדה, ראתה שכל המתפללים כמעט יצאו והרגישה זרה ובודדה. כשיצא הרב שפירא וראה אותה ממתינה, הבין שהיא במבוכה וניגש ואמר לה: "שנה טובה, זלמן מתעכב קצת בשיחה עם הרב צבי יהודה ומיד יצא".

אגב, לפני כן בחתונתם, הרב שפירא הקשה במרץ על דרשתו של אבי שהוצרך להתווכח כנגדו ולהשיב. אמי נבהלה, כי לא הכירה את מזגו של הרב, ולא ידעה שהקושיות משמחת הלימוד ולא כטענה נגד החתן.

למדנות מציאותית והשתלת אברים

למדנותו לא הייתה תיאורטית, תלושה ופורחת באוויר, אלא מציאותית. כידוע היה ויכוח בין הרבנים על קביעת רגע המוות, האם תלוי רק במוח או גם בלב, ומוסכם בדברי חכמים שאדם או בהמה שנכרת ראשם כבר אינם נחשבים חיים (משנה אהלות א, ו). לפיכך הוסכם שאם יתברר שהלב יכול לפעום גם לאחר שכורתים את הראש, הרי שאין החיים תלויים בלב. רופאים עשו ניסיון והראו איך לאחר שכורתים לכבש את ראשו, ליבו יכול להמשיך לפעום עוד יממה בעזרת מכונה, כפי שקורה אצל אנשים שגזע המוח שלהם מת וליבם פועם בעזרת מכונה. בזה הוויכוח היה צריך להסתיים, אולם המחמירים המשיכו לטעון שהולכים אחר הלב. אז סיפר לי בהומור, שפעם נחלקו שני למדנים על משהו שחור שנמצא על הגג אם הוא חתול או ציפור. אמרו: נזרוק אבן ונראה, אם יעוף – זו ציפור, אם יקפוץ – חתול. זרקו אבן והעורב פרח, ועדיין השני נשאר בדעתו, וטען שכאשר הסכים לבדוק עוד לא ידע שגם חתול יודע לעוף. כך ישנם למדנים שקובעים עמדה לפי עיקרון שקבעו, והמציאות לא משנה להם.

הדרכותיו לפני נישואין

היה רגיל לומר את הדרכותיו בהומור חריף. כשבאתי אצלו עם אשתי לפני הנישואין, פנה אליה ואמר: יש חושבות ש"עזר כנגדו" הכוונה שכאשר האיש מתפלל גם האישה מתפללת, ואז כשהוא חוזר מהתפילה היא צריכה להתחיל לארגן את הארוחה. וכשהוא לומד גם היא לומדת, ואז כשהוא חוזר מהישיבה היא צריכה להתחיל לארגן את הבית. אולם לא כך אפשר לגדל תלמיד חכם. עזר כנגדו לתלמיד חכם הוא כאשר האישה מתאמצת שהאיש יוכל ללמוד כמה שיותר בשקידה.

אולי הוא חש שהדברים קצת חריפים, ואז כפי שנהג פעמים רבות, איזן את הדברים לצד השני; הוא אמר לנו כי מקובל לומר שחלוקת התפקידים בין האיש והאישה היא שכל הדברים הגדולים הם באחריות הבעל, ואילו הדברים הקטנים באחריות האישה. למשל, מי צודק במלחמה בין אמריקה לרוסיה, מי צריך להיות ראש ממשלה, וכל השאלות החשובות הללו הן בתחום אחריות של האיש. ואילו להיכן ישלחו את הילדים ללמוד, איפה יגורו, השאלות הקטנות הללו הן בתחום אחריותה של האישה…

כאילו רצה לומר: אומנם יש כבוד גדול לאיש, אבל אין זה אומר שאין לאישה השפעה. להפך, השפעתה עצומה. ויש בזה מוסר כלפי האיש שידע לכבד את אשתו, וגם מוסר כלפי האישה, שלא תיצור מצג שווא כאילו בעלה מחליט הכול, כשבפועל למעשה היא מסובבת הכול על פי רצונה. אלא תכיר באחריות הכבדה המוטלת עליה, שכן היא משפיעה מאוד על תהלוכות הבית.

מוסר בהומור

פעמים רבות היה מגלה את דעתו על ידי סיפור. על רבנים צעירים שקופצים להורות היה מספר: פעם אחת, חבריו של איכר נבער מדעת חמדו לצון, וכשנרדם החליפו לו את בגדיו והלבישוהו בבגדי כומר. כשקם האיכר וראה שהוא לבוש בבגדי כומר, התפלא מאוד על עצמו, היאך ייתכן שנעשה פתאום כומר והרי הוא איכר פשוט שאינו יודע לקרוא. חשב לעצמו: אעשה ניסיון, אקח ספר, אם אדע לקרוא בו הרי שאני כומר, ואם לא אדע לקרוא סימן שאני איכר. לקח ספר ולא הצליח לקרוא, הצטער על שאיננו כומר. והנה עלתה בליבו מחשבה נוספת: מי אמר שכומר צריך לדעת לקרוא? הנה עובדה שהוא לבוש בבגדי כומר ולא יודע לקרוא. לא זו בלבד אלא שהתעצם בדעתו והחליט שכל הכמרים אינם יודעים לקרוא! והתוכחה לרבנים ברורה: אל יחשוב רב קטן לעצמו שכולם יודעים מעט תורה כמותו, הרבנים האמיתיים יודעים יותר…

עם זאת, כמו בהרבה תחומים עמדתו הייתה מורכבת, וכל אימת שאחד מתלמידיו היה מתמנה להיות רב, ואפילו הוא צעיר ביותר, היה בחצי הומור מוכיח אותו על שאין לו חלוקא דרבנן, פראק וכובע. שכן רב צריך לשאת באחריות המלאה של תפקידו ולבטא זאת בלבושו.

כוח ההיתר עדיף

היה אומר שלהחמיר זו לא חוכמה, כל אחד יכול להחמיר, לא צריך להיות תלמיד חכם לשם כך. בהיותי כבן שלושים שמעתי מאחותי, שעבדה אז כאחות בבית החולים שערי צדק, שרוב התינוקות היהודים שנולדים עם תסמונת דאון הם ממשפחות שומרי מצוות. הדעה הרווחת בציבור הדתי הייתה שהפלה כמוה כרצח, כפי שפסקו הרב פיינשטיין והרב אלישיב ועוד רבנים חשובים. התלבטתי אם אפשר לסמוך על דעת הרב ישראלי והרב ולדינברג שהקילו, והאם נכון לפרסם את עמדתם ב'פינת ההלכה' שלי ששודרה אז בערוץ 7. פניתי אל רבנו, ואמר לי שחשוב מאוד לפרסם את דעת המקילים. שאלתי האם אפשר לפרסם שגם דעתו להקל. השיב שאינו רוצה להכריע, אבל אמר שאוכל לומר בעצמי שכל משפחה שרוצה לסמוך על דעת המקילים רשאית. כך לימדתי בפינת ההלכה של ערוץ 7, ולאחר מכן סיכמתי הלכות אלו ב'פניני הלכה' ובטור 'רביבים'.

היו שהתרעמו עליי, היאך העזתי להכריע בשאלה קשה שכזו ולהורות ברבים שאפשר לסמוך את דעת המקילים. אבל היה לי אילן גדול להישען עליו, אלא שלא יכולתי לספר זאת, כי לא הסכים לכך. אומנם שמעתי שלאחר שחבריו המקילים נפטרו וכבר לא היה לו אל מי לשלוח את השואלים, הקל להם בעצמו (בשנים האחרונות שבתי ועיינתי בסוגיה והגעתי למסקנה שדברי המקילים הם העיקר, ולכן ב'שמחת הבית וברכתו' כתבתי את דעתם כדעה עיקרית).

מרץ ושמחה

רבנו היה מלא מרץ ושמחה. את הכול היה עושה בזריזות. הולך מהר, חושב מהר, מדבר מהר, מקבל אנשים גדולים וקטנים בחיוניות ובזריזות כשבת שחוק על פניו. שמחת חיים זו הייתה מלווה ביראת שמיים גדולה שבאה לידי ביטוי בתפילותיו. כל תלמידי הישיבה זוכרים איך בימים הנוראים היה נוהם מתוך ליבו, בקול בס עמוק: "שיר המעלות, ממעמקים קראתיך ה'", "למנצח לבני קורח מזמור", "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה". כל השומעים היו מזדעזעים ומהרהרים בתשובה, ועונים אחריו בקול גדול.

מתוך היראה שבימים הנוראים ובתפילות כל השנה, היה שמח בלימודו וביחסו עם הבריות. וכפי שאמר דוד: "אני בעולם הזה מה אני, אלא יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי" (אליהו רבה ג).

זכה רבנו שבמשך עשרות שנים בנו הרב יעקב אלעזר שליט"א בדבקות הקשיב בצמא לדברי תורתו וחוכמתו בשיעוריו ובשיחותיו, בנאמנות וענווה שימש אותו וראה כיצד הוא מתייחס לנושאים גדולים וקטנים, וזכה ללמוד ממנו את עומק חוכמתו והנהגותיו, והוא עתה ממשיכו בשיעוריו, הדרכותיו והנהגתו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לשוב לתורה, לאמון, לזוגיות

קודש הקודשים ביטא את יסודות האמונה, ובהעדרו עלינו לשוב ביום כיפור אל ערך האמונה ואל האמון שאפשר לתקן את העולם לאורה • קודש הקודשים הוא גם מקום התורה, וזה הזמן לחזק את הקשר אליה • כבנות ישראל שחוללו בכרמים, ראוי גם היום לרווקים ולרווקות להתפלל ביום כיפור על זיווגם, ולהבהיר את שאיפותיהם • מי שזקוק לגלולות בצום יכול לבלוע אותן, אם אין בהן טעם טוב • נעליים נוחות אסורות כמו נעלי עור • המחאות החברתיות: מאבקים רבים מסבים לחברה יותר נזק מתועלת

יום הכיפורים – קודש הקודשים

ראוי לכל רווק ורווקה לחשוב ולהתפלל על הזיווג. פעמים רבות המידות הרעות, כגאווה ותאווה, מונעות מהאדם למצוא את זיווגו הטוב. ביום הכיפורים, שבו מתגלה הנשמה הטהורה, יכול אדם להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיו בחיים ועל הזיווג המתאים לו באמת

יסוד התשובה נעוץ בשורש העליון ביותר, ולכן עיקר עבודת יום הכיפורים בקודש הקודשים. המקדש הוא המקום שבו מתגלים הערכים האלוקיים, וממנו הם שופעים לכל העולם. בהיכל שנקרא קודש מונחת המנורה שמבטאת את כל החוכמות האנושיות, השולחן שמבטא את כל העבודות שהאדם מתפרנס מהן, מזבח הקטורת שמבטא את התפילה והכיסופים לקרבת אלוקים. למעלה מזה בקודש הקודשים מתגלה יסוד אמונת ישראל ותורתו. לכן בקודש הקודשים הונח ארון הברית שבו היו לוחות הברית והתורה, ומעליו שני הכרובים שמבטאים את קשר הברית והאהבה שבין הקב"ה לישראל. מקודש הקודשים נמשכים חיים לכל העולם, לכל החוכמות והעבודות, לכל הבריות וכיסופיהן. ורק הכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים בשם כל ישראל, כדי לקשר את כל העולם לשורשו ולהמשיך בכך כפרה וסליחה וחיים לכל העולם.

לאחר החורבן והגלות, קדושת קודש הקודשים מתגלה בתשוקתם ובכיסופיהם של ישראל שיתקדש שמו של ה' על ישראל עמו, ועל ירושלים עירו, ועל ציון משכן כבודו, ועל מלכות בית דוד משיחו, ועל מכונו והיכלו, וימלוך ה' לבדו על כל מעשיו.

התשובה לערכי קודש הקודשים

תשובת יום הכיפורים היא החזרה לערכי היסוד שמתגלים בקודש הקודשים. ראש לכול הוא ערך האמונה, שהוא תואם לערכם של ישראל. שכן ייעודו של עם ישראל לגלות את האמונה בה' ואת האידיאלים האלוקיים, היינו את הדרך לחיות בעולם לאור הערכים האלוקיים כפי הדרכת התורה, עד תיקונו השלם של העולם. ערך זה בא לידי ביטוי באמונה האין סופית שתמיד אפשר לתקן ולרומם את המציאות למדרגה גבוהה יותר. לוחות הברית שהונחו בתוך הארון שבקודש הקודשים ביטאו את ברית האמונה שבין ה' לישראל, שבאה לידי ביטוי במצוות התורה, שעשרת הדברות הן התמצית שלהן. גם הכרובים שעל הארון רמזו לקשר שבין הקב"ה וכנסת ישראל.

לכן עיקר תפילות יום הכיפורים על כלל ישראל שבגאולתו תלוי גילוי האמונה וגאולת העולם.

התעוררות ללימוד תורה

בתוך הארון היו לוחות הברית, וגם ספר התורה הונח בקודש הקודשים. אומנם ישנה מחלוקת אם הונח בתוך הארון או בצידו. הדעה הסוברת שספר התורה הונח בארון מובנת, שכן התורה היא היסוד לכל גילוי דבר ה' לעולם והדרכתו. השאלה היא, מה טעם הסוברים שספר התורה הונח בצד הארון? אפשר אולי לבאר שמשמעות דעתם היא שהתורה אינה רק ספר התורה, היינו התורה שבכתב בלבד, אלא התורה כוללת את התורה שבכתב ושבעל פה כאחד; ולכן דווקא לוחות הברית, שמבטאים את הברית שבין הקב"ה וכנסת ישראל, מבטאים את התורה כולה, ובשל כך רק הם היו מונחים בתוך הארון.

כהמשך לעבודת יום הכיפורים בקודש הקודשים, נכון לכל איש ואישה, זקן וצעיר, להתקשר ביום הכיפורים ביתר עוז וחשק אל התורה, ולקבל על עצמנו להוסיף ולהעמיק בלימוד התורה במשך השנה הבאה עלינו לטובה. יום השבת הוא היום שבו צריך להתחזק ביותר בתוספת הלימוד, שעל ידי הלימוד בשבת נמשכת הארה מקודש הקודשים לחיי המעשה. במיוחד הדברים ראויים לאנשים שעוסקים ביישובו של עולם, שבלימוד התורה שלהם בשבת תלוי תיקון העולם וגאולתו.

הקמת משפחות קדושות בישראל

בימים שבית המקדש היה קיים, לאחר סיום עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, היו בנות ירושלים יוצאות לחולל בכרמים, ומתוך כך היו משתדכות עם בחורי ישראל. לכאורה יש לשאול, איך ייתכן שביום הצום, הקדוש והנורא, היו מתעסקים בענייני זיווגים? אלא שהקמת משפחה בישראל קשורה לקודש הקודשים. וכפי שאמרו חכמים על איש ואישה שזכו להיות נאמנים זה לזה, שהשכינה שורה ביניהם (סוטה יז, א). שעל ידי נאמנותם ואהבתם מתגלה האחדות האלוקית בעולם. כיוצא בזה אמר האר"י, שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" (ספרא שם), מתקיימת בשלמות בין בני הזוג. וכן מצינו שצורת הכרובים שהונחו בקודש הקודשים על הארון הייתה כצורת איש ואישה בעת קיום מצוות עונה. ללמדנו שהקדושה אינה מצמצמת את החיים אלא מעצימה אותם. וכשפסקו ישראל לעשות רצונו של מקום, נפרדו הכרובים זה מזה והפנו את פניהם אל הבית (ב"ב צט, א).

לחשוב ולהתפלל על הזיווג

אומנם כיום אין נוהגים לעסוק ביום הכיפורים בשידוכים. אולי מפני שאיננו ראויים לכך בעת שבית המקדש חרב. מכל מקום, מכיוון שקדושת יום הכיפורים קשורה לקדושת המשפחה בישראל, ראוי לכל רווק ורווקה לחשוב ולהתפלל על הזיווג. פעמים רבות המידות הרעות, כגאווה ותאווה, מונעות מהאדם למצוא את זיווגו הטוב. ביום הכיפורים, שבו מתגלה הנשמה הטהורה, יכול אדם להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיו בחיים ועל הזיווג המתאים לו באמת, שעמו יוכל לקיים את התורה והמצוות, ויחד יוסיפו שמחה וחיים.

גם בני זוג נשואים צריכים לשוב בתשובה ביום הכיפורים על כל מה שלא אהבו ושימחו זה את זה כראוי, ולהתפלל שיזכו להתאחד באהבה ושמחה, ותשרה השכינה ביניהם, ויזכו לגדל בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות.

בליעת תרופות ביום הכיפורים

מותר למי שרגיל לבלוע בכל יום כדורים לבלוע אותם גם ביום הכיפורים, וכן מותר לחולה שמצטער מחמת מחלתו לבלוע ביום הכיפורים גלולות ‏לרפואתו. ובתנאי שאין בגלולות טעם טוב, ויקפיד לבלוע אותן ‏בלא מים. מי שאינו יכול לבלוע אותן בלא מים, יערב במים טיפת ‏סבון שתפגום מאוד את טעמם, ובעזרת מים אלו יבלע את ‏הגלולה. ‏

וכן מותר למי שסובל מכאבי ראש עזים בגלל ‏חסרון הקפה או מסיבות אחרות, ליטול גלולות שיש בהן קפאין או גלולות להפגת ‏כאבי ראש. וכן מי שיודע שהצום עלול לגרום לו להתפרצות כאבים, כדוגמת הסובל ממיגרנה, רשאי להקדים וליטול גלולות כדי למנוע את ‏התפרצות הכאבים.

נעלי גומי ובד

אסור ללכת ביום הכיפורים בנעליים וסנדלים שרגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים. אבל מותר ללכת בנעלי בית מבד או בנעלי גומי פשוטות מאוד, שאין רגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים וחצץ. ואומנם בעבר ההוראה למעשה הייתה כדעת הראשונים שהקלו ללכת בנעליים וסנדלים שאינם עשויים מעור, אולם מדובר היה בסנדלים ונעליים שלא היו נוחים להליכה, מפני שבזמן חכמים והראשונים עוד לא ידעו להכין נעליים וסנדלים חזקים, עמידים וגמישים, מחומר שאינו עור. על כן היה אפשר לומר שכל מה שעשוי מחומרים אלו אינו נחשב כנעליים וסנדלים. אבל כיום, שרגילים לעשות נעליים טובות מחומרים שונים שאינם עור, דינם כדין נעל וסנדל רגילים, ולכן אסור ללכת בהם ביום הכיפורים.

אומנם בדור הקודם, כשהתחילו לייצר נעליים וסנדלים באיכות סבירה מחומרים שאינם עור, היו עוד רבנים שהורו להתיר, מפני שעדיין היה ניכר ההבדל הגדול שבין נעליים העשויות מעור לשאר חומרים. אבל ככל שעובר הזמן, ויותר רגילים להכין נעליים מצוינות משאר חומרים, מתמעטים המתירים ללכת בהם ביום הכיפורים (פניני הלכה ימים נוראים ט, ה).

מאבקי הנכים וארגונים חברתיים

שאלה: לכבוד הרב, לקראת יום הכיפורים ברצוני לשאול: מדוע הציבור הדתי, שיודע להיאבק על עניינים לאומיים, אינו לוקח חלק במאבקים החברתיים למען צדק לקבוצות המוחלשות, כדוגמת הנכים ואימהות חד הוריות?

תשובה: הנושאים הללו מורכבים, ורוב הנאבקים עליהם אינם משכילים לעמוד על מורכבותם, ולכן יש בעמדתם פגמים מוסריים רבים. כך שפעמים רבות הנזק שבקבלת דרישות הנאבקים מרובה על התועלת מבחינה מוסרית וכלכלית-חברתית כאחד. הנה לדוגמה מחאת הנכים, רוב טענותיהם אינן מוצדקות, בעיקר מפני שהם מסרבים לקבל את הצעת הממשלה להעניק סיוע ניכר למי שבאמת אינו יכול להתפרנס, ולהעניק סיוע מופחת לנכים שביכולתם להשתכר (הגדרת אובדן כושר עובדה היא מדד חלקי בלבד לעבודה פיזית).

העיקרון הוא שאדם צריך להיות אחראי על חייו, ורק כאשר אינו מסוגל לכך מצווה על החברה לעזור לו. גם ההגדרה "מוחלשים" פגומה מיסודה, מפני שהיא מניחה שיש קבוצות שהחלישו אותן וממילא חובה לפצותן. כדי להצליח במאבקים הללו, תנועות השמאל לדורותיהן נוקטות בשיטות תעמולה שקריות תוך הטמעת מונחים מטעים בשיח הציבורי, שבאופן בלתי מודע יוצרות תמונת עולם מעוותת.

יום הכיפורים נועד לתשובה מאהבה, והדבר החמור ביותר מבחינה מוסרית הוא לנצל את תנועת התשובה והאהבה שבנפש למטרות זרות שתואמות אינטרסים של קבוצות שונות. כמו כן, אסור לנצל את רגשי התשובה כדי להשפיל אנשים שעובדים ומתפרנסים, ולנטוע בהם רגשי אשם על שהם כביכול מחלישים אנשים אחרים, להאשים אותם בכך שהם מצליחים ובריאים ומשפחתם מתפקדת, במקום לשבח אותם על תרומתם לחברה ולמדינה.

ראוי לציין שגם העני והסובל צריך לחזור בתשובה ביום הכיפורים. עליו לנקות את ליבו מרגשי קנאה, צרות עין והטלת אשם בזולת, ולמלא את ליבו ברגשי תודה למי שמסייעים לו. דווקא בזכות כך יזכה לחיים טובים, לכבוד ולרווחה.

שלושה ימים של קדושה

מצווה לשמוח בראש השנה ולקבל עול מלכות שמיים בשמחה, מתוך יראה ושברון • בימים אלה אפשר לכפר על מה שלא עשינו למען עם ישראל, אך בתנאי שבמקביל אנו משתדלים לתקן ככל יכולתנו • התיקון המרכזי המוטל עלינו השנה: שינוי במערכת המשפט • להלכה, מותר להתרחץ במים חמים בראש השנה • זהירות מתלישת שערות ומסחיטה במהלך הרחצה • אסור להכין מהיום הראשון של ראש השנה ליום השני • על ידי עירוב תבשילין, מותר להכין מהיום השני של ראש השנה לשבת

ראש השנה וקבלת מלכותו בשמחה

כאשר יש ביכולתנו לפעול, תשובה זו מתקבלת בתנאי שנקבל על עצמנו לפעול ככל יכולתנו לתיקון המצב. בשנה זו, האתגר המוטל לפתחנו הוא תיקון מערכת המשפט, שהיא כיום הממסד הממלכתי הפוגע ביותר בערכי העם, התורה והארץ

ראש השנה הוא אחד מחגי ישראל שמצווה לשמוח בהם (שבועות י, א), ולכן ערב ראש השנה הוא אחד מארבעה הימים שבהם נהגו לשחוט בהמות, עד שמוכרי הבהמות היו צריכים להזהיר את הקונים מפני איסור "אותו ואת בנו" (חולין פג, א). אומנם ראש השנה הוא גם "יום תרועה", היינו יום חרדה ושברון, שכן ביום זה מסתיימים החיים של השנה הקודמת, ומה שלא הספקנו לעשות בשנה זו אבד. וביום זה הקב"ה בורא את החיים של השנה החדשה, וממילא הוא יום דין. התרועה, שהיא קול שבור וקטוע, מבטאת את החרדה. אולם ציוותה התורה לתקוע לפני התרועה ולאחריה תקיעה פשוטה שמבטאת שמחה, כי הדין והחרדה נועדו לתיקון, ועל כן יש בהם שמחה. אכן עיקר תשובת ראש השנה בכך שאנו מקבלים עלינו את מלכותו יתברך, וזוכים על ידי כך להיות קשורים ושותפים בכל האידיאלים האלוקיים, ועניין זה מלווה בשמחה ובחרדה כאחד.

כך נפסק למעשה שיש לקיים בראש השנה סעודות טובות ומשובחות, כסימן טוב לכל השנה, אבל אין להרבות באכילה, כדי לשמור על היראה הראויה ליום זה (שו"ע או"ח תקצז, א).

תיקון המשפט

אמרו חכמים (תנחומא אמור כב) שעל ידי התשובה והצומות שעושים הצדיקים לפני ראש השנה הקב"ה מוותר על שליש העוונות, ועל ידי התשובה והצומות שעושים בעשרת ימי תשובה הקב"ה מוותר על עוד שליש, ועל ידי יום הכיפורים של כל ישראל הקב"ה מוותר על הכול. ביאר השל"ה (מסכת ראש השנה תורה אור נו), שהוויתור אינו על העבירות שהאדם עושה בעצמו, שעל זה אמרו חכמים: "כל האומר הקב"ה ותרן – ייוותרו חייו" (ב"ק נ, א), וכדי לכפר על עוון שאדם עשה עליו לתקנו באופן מפורט. אלא הכוונה "על העבירות שכל ישראל ערבין זה בזה" (שבועות לט, א). שיש מקום לטעון כלפינו שלא עשינו ככל יכולתנו כדי לעורר את הציבור לתורה ומצוות, ועל ידי התשובה מוכח שאכן רצוננו שיתקדש שמו של ה' יתברך בעולם, ועל כן איננו נענשים על עוונותיהם של אנשים אחרים מבני עמנו.

כמדומה שמוכרחים להוסיף שכאשר יש ביכולתנו לפעול, תשובה זו מתקבלת בתנאי שנקבל על עצמנו לפעול ככל יכולתנו לתיקון המצב. בשנה זו, האתגר המוטל לפתחנו הוא תיקון מערכת המשפט, שהיא כיום הממסד הממלכתי הפוגע ביותר בערכי העם, התורה והארץ. רק אם נבין את עומק הבעיה, ונתבע במלוא התוקף מנציגי הציבור לפעול ביעילות ובחריצות לתיקונה, נוכל להיות נקיים מהאחריות של כל אחד ואחד מאיתנו לפגיעה הקשה שמערכת המשפט פוגעת בכבוד ישראל והתורה.

רחצה ביום טוב ושבת

השנה אנו זוכים לשלושה ימים קדושים רצופים, ומכיוון שרבים נוהגים לרחוץ בכל יום, ואם יימנעו מרחצה במשך ימים אלו יפגמו בכבוד החג והשבת, ראוי לחזור וללמוד דיני רחצה בשבת וחג.

מותר להתרחץ במים חמים שהתחממו בערב יום טוב, או במים חמים שהתחממו ביום טוב על ידי דוד שמש או שעון שבת. וזה ההבדל שבין שבת ליום טוב, שבשבת מותר לרחוץ במים פושרים אבל לא חמים, ואילו ביום טוב מותר לרחוץ במים חמים (פניני הלכה שבת יד, ח).

אומנם יש מחמירים וסוברים שדין יום טוב כדין שבת, וגם ביום טוב מותר להתרחץ בפושרים בלבד. ויש מחמירים וסוברים שאף בפושרים אסור להתרחץ בשבת ויום טוב, וכך נוהגים חלק מיוצאי אשכנז. אולם למעשה, העיקר כדעת רוב הפוסקים, שמקילים לרחוץ ביום טוב במים חמים. וכאשר הדבר גורם צער, כגון בראש השנה שנמשך יומיים או ביום טוב שסמוך לשבת, ראוי לנהוג כמקילים, כדי לכבד את החג ולהתענג בו.

וכן בשבת, כאשר אדם סובל מכך שלא התרחץ, רשאי להתרחץ במים פושרים, היינו מים שאין נהנים מחמימותם אבל מנגד אין סובלים מהיותם קרים.

שימוש בדוד

מי שיש לו דוד שמש, יכול להתרחץ במים שהתחממו בו במשך החג. ומי שאין לו דוד שמש, יכול להפעיל את דוד המים החשמלי לפני החג, וכדי שלא יבזבז חשמל לריק, יחבר את הדוד לשעון שבת ויפעיל אותו למשך הזמן הנדרש בלבד.

שלא כמו בשבת, ביום טוב מותר לפתוח את ברז המים החמים גם כאשר המים שבדוד רותחים, וגם בשעה שגוף החימום החשמלי דולק, מפני שאין איסור בישול ביום טוב. אבל אסור להדליק ביום טוב את דוד המים החשמלי, מפני שהדלקתו נחשבת כהבערת אש שאסורה ביום טוב (פניני הלכה מועדים ה, י).

הסבון והמרכך

מותר להשתמש בשבת ויום טוב בסבון נוזלי. אבל בסבון קשה או סמיך רבים נהגו להחמיר, והרוצים להקל יש להם על מה לסמוך (פנה"ל שבת יד, ו).

מותר לחפוף בעדינות רבה את שיער הראש עם שמפו ומרכך (נוזלי). זאת בתנאי שאין ודאות שהחפיפה תתלוש שערה. גם כאשר מוצאים שערות במקלחת, כל זמן שחפפו בעדינות רבה, אין ודאות שהחפיפה גרמה לתלישת שערות, מפני שייתכן שהשערות הללו ניתקו ממקורן לפני כן, ועתה הן נשטפו במים. אבל אם ברור שהחפיפה תתלוש אפילו שערה אחת – אסור לחפוף את הראש.

אישה שיש לה שיער ארוך, והיא רגילה לסורקו לאחר הרחצה, נכון שלא תשטוף את שערה בשבת או ביום טוב, כדי שלא תיכשל אחר כך באיסור תורה של סירוק (פנה"ל שבת יד, ג). ומי שנצרכת מאוד לחפוף את ראשה, ויודעת בוודאות שלא תיכשל אחר החפיפה בסירוק, תוכל גם ביום טוב לחפוף את שערותיה.

עוד צריך להיזהר במשך חפיפת הראש והזקן, שלא לסחוט את השיער, שסחיטה זו אסורה משום "דש", משום שהיא מוציאה מהשיער מים וסבון שניתן להשתמש בהם להמשך הרחצה. אבל מותר לנגב את השיער במגבת, שהואיל ואין מעוניינים במים שיוצאים מהשיער ונבלעים במגבת, אין בזה איסור סחיטה (פנה"ל שבת יד, ח).

איסור הכנה מיום ראשון לשני

יש להיזהר שלא לעשות פעולות הכנה מיום טוב ראשון של ראש השנה ליום טוב שני, מפני שיום טוב הראשון הוא החג מהתורה, ואילו השני מדברי חכמים. לפיכך, אין לבשל או לחמם מאכלים ולערוך את השולחן מיום טוב ראשון ליום טוב שני (שו"ע או"ח תקג, א). בכלל זה אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו ביום הראשון כדי לאכול בהם ביום השני, אלא רק לאחר זמן צאת הכוכבים (שחל השנה בשעה שבע) מותר להכין את התבשילים ולחמם אותם, לשטוף את הכלים ולערוך את השולחן לקראת סעודת ליל יום טוב שני.

זו הסיבה שבפועל דוחים את סעודת הלילה השני לפחות שעה אחר צאת הכוכבים. ויש רבנים שנוהגים להאריך בדרשת הלילה השני, כדי שבינתיים יספיקו המאכלים להתחמם.

אין להוציא מאכלים מהמקפיא ביום הראשון לצורך סעודת ליל שני. ובשעת הדחק, כאשר ההמתנה לצאת היום הראשון תגרום עגמת נפש ועיכוב משמעותי של הסעודה, מותר להוציאם ביום (פנה"ל מועדים ב, ב; יב).

הדלקת נרות בלילה השני

כן נכון להדליק נרות של יום טוב שני לאחר צאת הכוכבים, כדי שלא להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני. והמדליקה לפני בין השמשות יש לה על מי לסמוך, הואיל וגם באותה שעה יש קצת כבוד והנאה מהנרות.

מכיוון שאסור להדליק אש חדשה בחג, יש להכין לפני החג נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בליל שני. ואם לא הכינו, יש להיעזר בשכנים שיש להם נר דולק.

מותר בחג לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר להכניס פתיל צף בתוך מצוף השעם. אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט. וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי לתוקעו בנקב הפמוט (פנה"ל מועדים ב, ב; יב; ט, ה).

עירובי תבשילין

השנה אנו זוכים לחיבור של ראש השנה לשבת, והרי אנו מתעלים מקדושת יום טוב לקדושת השבת. תיקנו לנו חכמים שנניח לפני יום טוב עירוב תבשילין, שעל ידי כך נזכור את כבוד יום טוב ואת כבוד השבת.

על ידי עירוב תבשילין יהיה מותר לנו לעשות ביום טוב כל הכנה שנדרשת לשבת. בכלל זה יהיה מותר לבשל ולחמם תבשילים לקראת שבת, יהיה מותר לשטוף את הכלים שאכלו בהם בחג לקראת השבת, וכן יהיה מותר להכין את הנרות לקראת הדלקת נרות שבת. לגבי הכנת המאכלים, צריך להקפיד שהמאכלים שמכינים בעבור שבת יהיו מוכנים לפני שקיעת החמה, כדי שכעיקרון, מה שמכינים ביום טוב יוכל להיאכל גם ביום טוב על ידי אורחים שאולי יבואו.

הדלקת נרות שבת

מותר להכין נרות לשבת כפי שמכינים נרות ליום טוב שני, ומותר להדליק את נרות השבת מאש דולקת. לשם כך צריך להכין נר שיהיה דלוק במשך כל החג. ואם הנר כבה, יש להיעזר בשכנים שיש להם נר דולק.

צריך להקפיד מאוד להדליק נרות שבת לפני השקיעה, בזמן הכתוב בלוחות, שכן שלא כמו בחג, בשבת אסור להדליק נר, ועוד לפני שקיעת החמה יש לקבל את השבת ולהתחיל להימנע מכל איסורי השבת.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

צום יום כיפור – גם למעוברות

עוד לפני יום כיפור, מעוברות וחולים שנמצאים בספק צריכים לברר אם עליהם לצום • חולה שיש בו סכנה חייב לאכול, אך לא כל חשש הופך לסכנה • אם לדברי הרופאים אין סכנה מיוחדת, למעוברות ולמיניקות אסור לאכול ולשתות גם לשיעורין • המעוברות והמיניקות היום אינן חלשות מבעבר, ולכן חייבות בצום כפי שנשים צמו בכל הדורות • עצות להנקה בימים שלפני יום כיפור • יש להיוועץ ברופא בעל אחריות – הן כלפי חיי אדם והן כלפי התורה • דין בליעת גלולות בצום

היערכות מראש לצום

בשנה שעברה עסקתי בהלכות יום הכיפורים בשבת תשובה, ובתוך כך כתבתי בקצרה את דינן של מעוברות ומיניקות. בעקבות השאלות התברר שצריך להרחיב בנושא ולהקדים את העיסוק בו, כדי שהנצרכות יוכלו להיערך ולשאול רופא בזמן.

שלוש מדרגות הצומות

קבעו חכמים שבצומות הקלים, היינו הצומות המתקיימים ביום ולא החל מהלילה, מעוברות ומיניקות פטורות מהצום, וקל וחומר שחולים פטורים מהצום. בצום תשעה באב שהוא יותר חמור – מעוברות ומיניקות חייבות אבל חולים פטורים, למרות שאין במחלתם סכנה. בצום יום הכיפורים שהוא מהתורה – גם חולים חייבים, וקל וחומר שמעוברות ומיניקות חייבות. רק חולה שהצום עלול לסכן את נפשו פטור מהצום.

דין חולה מסוכן

מצווה לחולה שהצום עלול לסכן את נפשו לאכול ולשתות כפי צורכו, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התענית כמו את שאר המצוות שבתורה (יומא פה, ב). הנמצא בספק סכנה ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול – חוטא. ואין הכוונה דווקא לסכנה כזו שבעטיה אחוז ניכר מהחולים מתים, אלא כל שישנו סיכוי שהצום יגרום למותו של החולה, יחליש את יכולתו להתמודד עם מחלתו המסוכנת או יקרב את קיצו במקרה של חולה מסוכן מאוד – מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו. גם למען הצלת חיי עובר מצווה לאכול ולשתות (פנה"ל שבת כז, ג).

אין להפריז בחששנות

אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר בזכות שפע המזון המגוון, ההיגיינה וההתקדמות הרפואית, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר, והדין נשאר במקומו שמעוברות ומיניקות חייבות לצום

מאידך אין להפריז בחששות רחוקים, שכן נפסק להלכה שחולים וקל וחומר מעוברות ומיניקות חייבים לצום, ולשיטת המפריזים כולם נמצאים בסכנת נפשות. לא זו בלבד, אלא שאם נחשוש לסכנות רחוקות מאוד נצטרך אף לאשפז בבית חולים את כל חולי השפעת, ונצטרך לאסור נסיעות מיותרות במכונית מחשש תאונות דרכים, ונהיה חייבים להעניש בחומרה את מי שמכין ומוכר מזון שאינו בריא וכן הלאה.

אלא כך הוא הכלל: כל סכנה שאנשים רגילים לטפל בה בדחיפות תוך השקעת זמן ומשאבים, כמו החשת החולה לבית חולים באמצע יום העבודה, נחשבת כסכנת נפשות, וכדי למונעה מצווה לחלל שבת ולשתות ולאכול ביום הכיפורים. אבל סכנה שאין מזדרזים לטפל בה תוך השקעת זמן ומשאבים, אינה נחשבת כסכנת נפשות (פנה"ל ימים נוראים ח, ג).

הטעות בהבנת דין "לשיעורים"

טעות נפוצה בין רופאים וחולים, שסבורים שההצעה לשתות לשיעורים היא מעין דרך ביניים, שמתאימה לחולים שהצום אינו מסכן את חייהם. אולם האמת שחולים שאין נשקפת סכנה לחייהם דינם כשאר בני אדם, ומהתורה אסור להם לשתות או לאכול אפילו כלשהו.

אלא העניין הוא שכאשר חולה מסוכן צריך לאכול ולשתות ביום הכיפורים, יש מחמירים וסוברים שעדיף שיאכל וישתה לשיעורים. היינו כל תשע דקות ישתה מעט פחות מ"כמלוא פיו" ויאכל פחות מכ 30 סמ"ק. ולכתחילה כשאפשר חוששים לשיטתם (רמב"ן; שו"ע תריב, א-ה; ט י).

הרי שבעלי שיטה זו באו להחמיר על חולים מסוכנים שבמידת האפשר יאכלו וישתו לשיעורים, אבל לא עלתה על דעתם שישתמשו בשיטה זו כדי להקל על חולים שאינם מסוכנים לאכול ולשתות לשיעורים. קל וחומר שלא עלתה על דעתם להקל למעוברות ומיניקות, שאפילו בתשעה באב חייבות, שיאכלו וישתו לשיעורים ביום הכיפורים שחובת הצום שבו מהתורה (פנה"ל ימים נוראים ח, ה).

הנשים אינן חלשות מבעבר

יש רבנים בודדים, שמתירים כיום למעוברות ומיניקות לשתות לשיעורים. ואף שבגמרא (פסחים נד, ב), ברמב"ם (תעניות ה, י) ובשולחן ערוך (או"ח תקנד, ה) נפסק במפורש שמעוברות ומיניקות חייבות לצום אפילו בתשעה באב, קל וחומר ביום הכיפורים (שו"ע תריז, א), לדעתם הנשים נעשו כיום חלושות, והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן, ולמיניקות הוא עלול לגרום להפסקת החלב.

אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. רק לעיתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, ומכל מקום אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להפך, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר, בזכות שפע המזון המגוון, ההיגיינה וההתקדמות הרפואית, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר, והדין נשאר במקומו שמעוברות ומיניקות חייבות לצום (נשמת אברהם תריז, א).

לפיכך, גם מעוברת שסובלת מהקאות, מלחץ דם גבוה, מהמגלובין (ברזל) נמוך וממיחושים שונים, חייבת בצום יום הכיפורים, ובכלל זה אסור לה גם לשתות לשיעורים. רק במקרים מיוחדים של היריון שנמצא בסיכון, על פי הוראת רופא ירא שמיים יש להורות למעוברת לשתות, ועדיף שתשתה לשיעורים.

הימנעות מהנקה אינה מסוכנת

כמו כן קשה להבין את טענת המקילים לגבי מיניקות. אמנם ברור שההנקה מקשה על הצום, מפני שהיא גורמת לאובדן נוסף של נוזלים, אולם אין בכך סכנה לאם או לתינוק. ואף אם היה חשש אמיתי שהחלב ייפסק בעקבות הצום, לא היה בכך היתר שלא לצום; מפני שאף שבוודאי יש סגולות טובות בהנקה וחלב אם, הרי ידוע שישנן נשים רבות שאינן מניקות כלל, ולא שמענו שהרופאים נלחמים על כך שימשיכו להניק כדי להציל את חיי ילדיהן מחשש סכנת נפשות. ואם בעבר, כשתינוקות רבים מתו בשנתם הראשונה, ולא היו תחליפים טובים לחלב אם, הייתה הוראה ברורה בגמרא ובכל הפוסקים שמינקת חייבת בצום, ואפילו בתשעה באב, איך אפשר להעלות על הדעת שכיום שיש לנו תחליפים טובים – יהיה בזה חשש פיקוח נפש?! (פנה"ל ימים נוראים ח, 12).

עצה טובה למיניקות

הרופאים שאנחנו מכירים מציעים למניקות להתחיל להרבות בשתייה בשלושת הימים שלפני יום הכיפורים, ובערב יום הכיפורים לשתות עוד יותר, כדי לאגור נוזלים לקראת יום הכיפורים ותוך כך גם להרבות את החלב. על פי הניסיון מי שתנהג כך, לא רק שיום הכיפורים לא יפגע בהנקתה, אלא שמתוך התיקון שתעשה לקראתו, חלבה אף ירבה. ייתכן מאוד שאף תוכל לשאוב מעודפי החלב לקראת יום הכיפורים, שזה הפתרון הטוב ביותר לתינוק.

עוד עצה מאשתי כדי שהצום יעבור יותר בקלות לאם ולתינוק היא לדלג לסירוגין על שתי הנקות, בצוהרי יום הכיפורים ולקראת צאת הצום, ובמקומן לתת תחליף (שם ח, י).

לשאול רופא ירא שמיים

הלכה זו מסורה לרופאים, שעל פי המידע הרפואי שברשותם ועל פי ניסיונם צריכים לקבוע אימתי יש חשש סכנת נפשות ואימתי אין חשש. מכיוון שהרופא הוא שצריך לקבוע אם הצום עלול לסכן את נפשו של החולה, צריך לשאול בזה רופא ירא שמיים. זאת מפני שישנם רופאים שמתוך חששנות יתר או מתוך זלזול במצווה מורים תמיד לכל חולה לשתות ולאכול ביום הכיפורים.

חשוב מאוד להדגיש שיראת השמיים אינה תלויה בכיפה, אלא ביושרו ובמוסריותו של הרופא, שמתייחס באחריות מירבית הן כלפי קדושת הצום והן כלפי חיי אדם.

הרופאים הדתיים המקילים

צריך לציין שבשנים האחרונות, רופאים דתיים רבים קיבלו עמדה של רבנים בודדים שמתירים לכל המעוברות והמיניקות לאכול ולשתות לשיעורים ביום הכיפורים, וממילא אין קביעתם נחשבת לפי דעת כל הפוסקים על פי ההיגיון וההלכה, שמעוברות ומיניקות חייבות בצום. לכן על המעוברות והמיניקות שרוצות לנהוג כפי ההלכה המקובלת מדורי דורות, לשאול רופא שמקבל את העמדה העקרונית שמעוברות ומיניקות חייבות בצום, או לפחות מסוגל לקבוע ביושר מהי ההוראה הראויה על פי עמדה עקרונית זו.

עצה לרופא

אם הרופא נמצא בספק, ישקול בעצמו מה היה עושה אם ביום הכיפורים היה נודע לו על חולה כזה שצם. אם היה מוכן לנסוע עשר דקות בלא לקבל על כך שום תשלום, כדי להורות לו לשתות ולאכול ולהצילו בכך מספק סכנה, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות לחולה שלפניו לשתות ולאכול ביום הכיפורים. אך אם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות לחולה לצום. עצה זו מועילה לרופא רגיל שאינו עצלן במיוחד, ומאידך גם אינו אוהב להתרוצץ בין חוליו.

מעוברת ששאלה רופא שאינו מורה כהלכה

מעוברת ששאלה בטעות רופא שמקל לרוב המעוברות וכמובן הקל גם לה, צריכה להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים שמורה לפי ההלכה המקובלת. ואם לא הספיקה, וכבר הגיע יום הכיפורים, תשתה כפי שהורה לה הרופא ששאלה, מפני שאף שיש לנו ספק אם השיב לה כהלכה, מכלל ספק לא יצאנו, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות.

בליעת תרופות ביום הכיפורים

כדרך אגב, אציין שמותר למי שנצרך לבלוע גלולות תרופה שאין להן טעם טוב, לבלוע אותן ביום הכיפורים, ובתנאי שלא ייעזר במים כדי לבולען. וכן מותר למי שרגיל לשתות קפה וסובל מכאבי ראש ביום כיפורים לבלוע גלולות שיש בהן קפאין, כדוגמת אקמול פוקס או דקסמול פלוס (עיינו פנה"ל ימים נוראים ח, ב; שבת כח, ה – ו).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד