תקיעות, ברכות ובשורות משמחות

כמה תקיעות חייבים לשמוע בראש השנה • ישיבה ועמידה בתקיעות • חילוקי המנהגים בנוגע לתקיעות בתפילת לחש • מי שזקוק למכשיר שמיעה, אבל יכול לשמוע בלעדיו – רצוי שיסיר אותו בזמן התקיעה • כששני מניינים מתקיימים במקביל, רצוי שלא יתקעו באותו זמן • מנהג הנשים לשמוע תקיעת שופר, ומחלוקת האם הן מברכות • איסור הכנה מהיום הראשון של ראש השנה ליום השני • מתי וכיצד להדליק את הנרות בלילה השני • סדר הברכות על הסימנים • מברכות ה' בשנה החולפת: גידול והתחזקות בהתיישבות

מצוות השופר מהתורה

מצווה מהתורה לשמוע תרועת שופר בראש השנה, וכוונת המצווה לשמוע שלוש תרועות, ולתקוע לפני כל תרועה ואחריה תקיעה פשוטה. הרי שמהתורה צריכים לשמוע תשע תקיעות בראש השנה. מכיוון שיש שלושה סוגי תרועה: שברים כאנחה, תרועה כבכי, שברים-תרועה כאנחה ובכייה, הרי שכדי לקיים את המצווה באופן השלם ביותר אנו צריכים לשמוע שלושים תקיעות (שברים-תרועה נחשבות כשתיים) (פנה"ל ימים נוראים ד, אב).

הוספות מדברי חכמים ומנהג

קיום המצווה באופן המובחר ביותר הוא בסדר חזרת הש"ץ של תפילת מוסף. הוסיפו חכמים ותיקנו להדר במצווה ולתקוע לפני מוסף "תקיעות מיושב". מצד אחד התקיעות החשובות הן התקיעות שבתפילת מוסף, ולכן מצד הדין אפשר לשבת בתקיעות שלפני התפילה, וכן נוהגים יוצאי ספרד. מנגד, מכיוון שבפועל יוצאים בהן ידי חובה, כי אותן שומעים בתחילה, יוצאי אשכנז נוהגים לעמוד בהן.

היו שהידרו לתקוע מאה תקיעות, וכפי שכתב בספר הערוך על פי התלמוד הירושלמי. אולם בימי הראשונים רק מעטים נהגו לקיימו, ולאחר שהאר"י הקדוש סידר כוונות למאה תקיעות, התפשט המנהג ברוב קהילות ישראל (פנה"ל ימים נוראים ד, גד).

האם תוקעים בתפילת לחש

בכל שנה יש משפחות שמצטרפות ויש שעוזבות, ובשנה האחרונה זכינו שמספר המשפחות שעזבו היה הנמוך ביותר בשנים האחרונות. והנה אנחנו מתקרבים לשלב שכבר כבר נמנה למעלה מאלפיים נפשות. מי היה יכול להאמין בזה לפני חמש עשרה שנה כשמנינו מאות אחדות

למנהג יוצאי ספרד וחסידים, תוקעים שלושים קולות בתפילת לחש של מוסף כדרך שתוקעים בחזרת הש"ץ, מפני שעל ידי שילוב התקיעות בתפילה, התקיעות והתפילה מתקבלות יותר. לנוהגים כן, התוקע הוא שקובע את קצב התפילה, והמתפללים משתדלים להתפלל בקצב שלו, כדי שישמעו את התקיעות במקום הראוי להן בסיום הברכה. לשם כך התוקע צריך להתפלל במתינות ובקצב אחיד, ומי שמסיים את הברכה לפניו, טוב שימתין עד שהתוקע יתקע. ומכל מקום, הרוצים להתפלל מהר יותר או לאט יותר – רשאים, ויאמרו "היום הרת עולם" בסיום כל ברכה, ובשעה שישמעו את התקיעות, למרות שהם נמצאים בברכה אחרת, יפסיקו וישמעו את התקיעות ואחר כך ימשיכו בתפילתם. כדי להשלים למאה קולות תוקעים עוד עשר תקיעות בעת קדיש תתקבל.

למנהג יוצאי אשכנז, אין תוקעים בתפילת הלחש, כדי שלא להפריע לכוונת המתפללים, שיצטרכו להתאים את קצב תפילתם לתפילת החזן. כדי להשלים מאה קולות, לאחר סיום חזרת הש"ץ חסרות ארבעים תקיעות. שלושים תוקעים לאחר "עלינו לשבח", ועוד עשר לאחר "אנעים זמירות" (פנה"ל שם ד, ד).

מי שנזקק למכשיר שמיעה

מי שנעזר במכשיר שמיעה חשמלי, אם הוא יכול לשמוע בלא המכשיר את השופר, נכון שיוציא את המכשיר מאוזנו כדי שישמע את קול השופר באופן טבעי. זאת מפני שיש מהפוסקים האחרונים שסוברים שהקול היוצא מהמכשיר החשמלי אינו נחשב כקול השופר, אלא המכשיר קולט את הקול כאותות חשמליים ואחר כך מתרגם אותם לקול חדש, והרי זה קול מכונה (הרב עוזיאל, הרב גורן, הרב אויערבאך). עוד יש אומרים שאמנם לשאר המצוות שמיעה דרך מכשיר כשרה, אבל לעניין שופר יש להחמיר (מרן הרב קוק, אג"מ). אמנם מי שאינו יכול לשמוע את השופר בלא מכשיר, ישמע אותו עם המכשיר, שכן יש סוברים שהוא מקיים בכך את המצווה (הרב אורנשטיין אסיא עז-עח; יבי"א). ונראה לעניות דעתי, שכאשר בעזרת ה' יצליחו לשכלל את מכשירי השמיעה (או השתל הקוכליארי) עד למצב שישמעו דרכם כדרך שאנשים רגילים שומעים באוזניהם, נפסוק להלכה שגם שמיעה דרך מכשיר חשמלי כמוה כשמיעה רגילה (עי' פנה"ל ימים נוראים ד, הערה 4).

תקיעות בשני מניינים במקביל

כאשר שני מניינים מתפללים בקרבת מקום, אם התחילו לתקוע באחד, טוב שבמניין השני לא יתקעו עד שבמניין הראשון יסיימו את סדרת התקיעות. זאת מפני שיש סוברים שאם שומעים באמצע התקיעות קולות אחרים, על אף שאין מתכוונים לצאת בהם, הם פוסלים את התקיעות. ואף שהלכה כדעת רוב הפוסקים, שאין קולות אלה פוסלים, לכתחילה טוב לחוש לדעתם (פנה"ל שם ד, יד).

תקיעת שופר לנשים

הגברים חייבים במצוות השופר, והנשים פטורות ממנה, הואיל והיא מצוות עשה שהזמן גרמה. והרוצות לשמוע שופר, מקיימות מצווה ויש להן על כך שכר. מנהג רוב נשות ישראל להתנדב ולקיים את המצווה.

לגבי הברכה נחלקו המנהגים. יש אומרים שהברכה נתקנה רק לגברים שחייבים במצווה, אבל אישה שתוקעת לעצמה לא תברך, וכן כאשר גבר תוקע לנשים לא יברך. ויש אומרים שאף שנשים פטורות מהמצווה, מכיוון שיש להן מצווה בכך, התוקעת תברך. וכן כאשר גבר תוקע לנשים, אחת הנשים תברך בשביל כולן (פנה"ל שם ד, ו).

תפילת הנשים

נשים חייבות בתפילה. יש אומרים שחייבות להתפלל עמידה בשחרית או מנחה. ויש אומרים שחייבות להתפלל שחרית ומנחה. ולכל הדעות חייבות לומר ברכות השחר. ואף שבכל השנה מי שרוצה להקל ולהתפלל תפילה אחת ביום רשאית, בראש השנה ויום הכיפורים טוב שכל אישה תתפלל עמידה של שחרית, מוסף ומנחה. והמהדרת להתפלל בכל תפילות הימים הנוראים בבית הכנסת תבוא עליה ברכה.

אמנם בזמן שיש לאישה ילדים קטנים לטפל בהם, לכתחילה תישאר בבית, שהרי לא חייבו אותה חכמים בתפילה במניין. ואם הטיפול בילדים מקשה עליה לכוון, תסתפק בברכות השחר. ואשרי חלקה, שהטיפול בילדים הוא תפילתה, ואין סימן טוב יותר לשנה כולה מלטפל בילד קטן בנחת ושמחה. וכשם שה' מעניק חיים בראש השנה לכל חי, כך היא מטפלת בילד שלה ומעניקה לו חיים.

אמנם אם תרצה תוכל לתאם עם שכנתה, שבשעות מסוימות תשמור היא על ילדי שתיהן כדי שהשכנה תלך לבית הכנסת, ולהפך.

המעבר מהיום הראשון לשני

יש להיזהר שלא להכין את צורכי הסעודה ולערוך את השולחן מיום טוב ראשון ליום טוב שני. לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו ביום הראשון כדי לאכול בהם בליל היום השני או ביומו, אלא רק לאחר שיגיע זמן צאת הכוכבים ויסתיים היום הראשון ישטפום לצורך סעודת החג. אז גם יערכו את השולחן ויחממו את המאכלים לצורך סעודת הלילה השני.

זו הסיבה שבפועל דוחים את סעודת הלילה השני לפחות שעה אחר צאת הכוכבים. ואני נוהג להאריך בדרשת הלילה השני, כדי שבינתיים יספיקו המאכלים להתחמם.

אין להוציא מאכלים מהמקפיא ביום הראשון לצורך סעודת הלילה השני. ובשעת הדחק, כאשר ההמתנה לצאת היום הראשון תגרום עוגמת נפש ועיכוב משמעותי של הסעודה, מותר להוציא את המאכלים ביום (פנה"ל מועדים ב, ב; יב).

הדלקת נרות בלילה השני

נכון להדליק נרות של יום טוב שני לאחר צאת הכוכבים. יש להכין מלפני השבת נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בליל שני. אם לא הכינו, יש להיעזר בשכנים.

מותר בחג לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, ומותר גם להסיר דסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר להכניס פתיל צף בתוך מצוף השעם. אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי לתוקעו בנקב הפמוט (פנה"ל מועדים ב, ב; יב; ט, ה).

זמן אכילת הסימנים וברכתם

נוהגים לאכול בליל ראש השנה מאכלים שיש בהם רמז וסימן טוב לשנה הבאה, כתפוח, תמרים, רימונים, סלק וכרתי. יש נוהגים לקיים את המנהג בלילה הראשון בלבד ורבים נוהגים לקיימו גם בלילה השני.

המנהג הנכון להקדים ולברך תחילה על הלחם מצד חשיבותו, ולאחר מכן לאכול מהסימנים.

צריך לברך "העץ" על אחד מפירות העץ, ולפטור בכך את שאר הפירות. זאת משום שברכת "המוציא" פוטרת את המאכלים שנועדו לשביעה, שהם "באים מחמת הסעודה", אבל פירות העץ שמביאים לסימנים נועדו להוסיף טעם ואינם חלק מהסעודה, על כן הם טעונים ברכה.

אף שהתפוח בדבש הוא הסימן המפורסם ביותר, מכיוון שהתמר משבעת המינים, נכון לברך עליו ולפטור בברכתו את שאר פירות העץ. התמר קודם לרימון, משום שבסדר שבעת המינים הוא קרוב יותר למילה "ארץ". לאחר הברכה על התמר יש לאכול ממנו מעט, ורק לאחר מכן לומר את ה"יהי רצון" שרגילים לומר, כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה.

על הסימנים שברכתם "האדמה" אין צריך לברך, מפני שהם מבושלים כדרך הסלטים שבסעודה שנועדו לשביעה, והרי הם נחשבים כ"באים מחמת הסעודה" ונפטרים בברכת "המוציא".

נוהגים לפני כל סימן לומר "יהי רצון". אפשר שאחד המסובים יאמר אותו בקול רם, והכול יענו אחריו אמן, ולאחר מכן יאכלו.

מספרים משמחים מהשומרון

לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, מתוך השתחוויה והודאה לה', עלינו להודות על שפע הברכה שאנו זוכים לה בהתחזקות והתעצמות ההתיישבות. אין בידי נתונים על כל יהודה ושומרון, אלא רק על המועצה האזורית שומרון, שאישים שמקורבים אליי שוקדים על בניין יישוביה, והברכה בהם נפלאה.

בעזרת ה' גדלנו במספר התושבים בכעשרה אחוזים, ובמספר התלמידים במוסדות החינוך בכשלושה עשר אחוזים.

והאוכלוסייה ממשיכה לגדול, והדבר ניכר בכך שככל שמדובר בשנתון צעיר יותר, כך הוא גדול יותר.

המספרים הם על המועצה האזורית שומרון, לא כולל אריאל, קדומים, קרני שומרון, אלקנה, אלפי מנשה.

השנה התחילו ללמוד בכיתות ו' כשבע מאות תלמידים, בכיתות א' – 1,150, ובגן טרום-טרום חובה (גיל 3) – 1,327. הנה כי במשך שמונה שנתונים זכינו בחסדי ה' לגדול כמעט פי שניים.

מדרך הטבע, עיקר הגידול המבורך הזה מתרחש ביישובי מערב השומרון הסמוכים לגוש דן, ועל כן אנחנו אנשי היישוב הר ברכה צריכים להודות בכפליים, שלמרות כל הקטרוגים ומסירות הנפש הנדרשת מאלה שגרים בקו הראשון של ההתיישבות, גם אנחנו זוכים לגדול ולהתרחב בשיעורים הללו. מדרך הטבע בכל יישוב, בכל שנה יש משפחות שמצטרפות ויש שעוזבות, ובשנה האחרונה זכינו שמספר המשפחות שעזבו היה הנמוך ביותר מתוך השנים האחרונות. והנה אנחנו מתקרבים לשלב שכבר כבר נמנה למעלה מאלפיים נפשות. מי היה יכול להאמין בזה לפני חמש עשרה שנה כשמנינו מאות אחדות.

נפשנו שטוחה בתפילה לקראת השנה החדשה שתבוא עלינו לטובה, שנזכה לגדול ולהתרחב במצוות יישוב הארץ, וכנגד זה נזכה להעמיק בלימוד התורה וליישב את הרעיונות השמימיים והנשגבים בארץ.

בית ספר ההולך ונבנה בשומרון בימים אלה
בית ספר ההולך ונבנה בהר ברכה שבשומרון בימים אלה

שומרי מצוות מצליחים יותר

בזכות התורה והמצוות, כמבואר בפרשה, כלל ישראל זוכה לברכה במציאות • השפעת המצוות וערכי היהדות – ריאלית • הודות לערכי היהדות, המשפחות הדתיות יציבות יותר • התורה מחנכת לילודה וגורמת לגידול דמוגרפי, כפי שמתבטא אפילו בציבור החילוני • עובדים שומרי מצוות מתפתים פחות למעול בנאמנות • לימוד התורה מפתח את החשיבה והיצירתיות גם בתעשייה • מי שמקבל חינוך דתי מוכן יותר לעזור לחלשים בחברה • ערכים מוסריים יכולים להילמד גם בחינוך חילוני, אבל כדי שיתקיימו בחיוניות ובעוצמה, בפרט בחברת שפע, דרושה אמונה

ברכה בעולם הזה

השכר והעונש הכתובים בתורה מיועדים לכלל ישראל בעולם הזה (לכל יחיד ויחיד עיקר השכר והעונש בעולם הבא, כמבואר במו"ק כח, א; קידושין לט, ב). הם אינם מפרים את חוקי הטבע, אלא באים דרכם; שאילו היו באים בדרך נס, היו מבטלים את הבחירה החופשית, ובני האדם לא היו זוכים להיות שותפים בתיקון העולם. במאמר זה אנסה בעזרת ה' לבאר כיצד על ידי שמירת התורה והמצוות, הברכה מגיעה בדרך הטבע.

מכיוון שנעסוק בהשוואה בין דתיים לחילונים, חשוב להדגיש תחילה שביסוד אין הבדל בין דתיים לחילונים, כולם רוצים להיות טובים, רמת הכישרון בקרב שתי הקבוצות שווה. אולם כשנתבונן לעומק, נמצא שכאשר קבוצה שלמה תשמור תורה ומצוות באופן מאוזן, במצטבר היא תזכה לברכה שלא תיאמן. זהו ייעודו של עם ישראל, כך הוא יכול להיות אור לגויים ולרומם את העולם אל תיקונו.

בניתוח המדדים שלהלן אני מנסה להעריך את היתרונות שבחיים הדתיים באחוזים. אולם מדובר במספרים לא מדויקים (בלשון המעטה), וראוי לחקור סוגיות חשובות אלה באופן יסודי. אף על פי כן, מכיוון שאני בטוח שהכיוון העקרוני נכון, כדי לסבר את האוזן ולסייע לראיית התמונה הכללית, השתדלתי לשער את היתרונות באחוזים על פי דברים שקראתי בעבר.

ברור מאליו שהברכה הכתובה בתורה מגיעה בתנאי שנוהגים על פי הדרכתה, בלא לנטות ימין ושמאל. לא מוסיפים איסורים ואוסרים ללמוד מדע ולרכוש מקצוע, ומנגד לא מבטלים מצוות כאשר קשה לקיימן.

ברכת הזוגיות

אם בזכות החריצות והיצירתיות בעבודה התל"ג השנתי שלנו יהיה גבוה רק בחמישה אחוזים משאר מדינות המערב, והצמיחה הדמוגרפית תהיה כשלושה אחוזים בשנה, כפי שמקובל בחברה הדתית, הרי שתוך כמה דורות עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם

חילונים כדתיים מקווים בשעת חתונתם לאהוב את בני זוגם עד כלות הנשמה. אולם ההתלהבות פוחתת והפיתויים מתגברים. על ידי התורה והמצוות, ובמיוחד המצוות שבין אדם לחברו ומצוות עונה, יש לדתיים יותר סיכוי לעבור משברים ולהמשיך להעמיק ולרומם את אהבתם.

גם תופעת הבגידות נמוכה בקרב הציבור הדתי מאשר החילוני בזכות החינוך לנאמנות ולצניעות. כמובן שהיינו רוצים שהחינוך הדתי ימנע כל בגידה, אולם למרבה הצער יש בגידות, ועלינו להתנחם בכך שבזכות החינוך הדתי מדובר באחוז נמוך יותר. גם לאחר בגידה, בזכות ערך התשובה וערך שלום בית, הסיכוי שבני זוג דתיים ישקמו את חייהם באופן מוצלח גבוה יותר.

כך יוצא שבפועל דתיים זוכים לזוגיות טובה יותר, דבר שמשפיע לטובה על איכות חייהם, על חינוך ילדיהם ועל פרנסתם, שכן בממוצע גירושין פוגעים בכל התחומים הללו (כמדומה שאחוז הגירושין בקרב חילונים הוא יותר מחמישים, כעשרה אחוזים בקרב דתיים, ובקרב מסורתיים באמצע).

חינוך הילדים

מצוות כיבוד הורים, ומסגרת השבתות והחגים, מייצבות במידה רבה את המשפחה הדתית ואת היחסים שבין ההורים לילדיהם, ומעניקות יתרון בחינוך הילדים והדרכתם גם בתחומי דרך ארץ, כמו התמדה בלימודים, רכישת מקצוע, השכלה גבוהה, תרומה לחברה ולעם והקמת משפחה. נמצא שאם מדובר במשפחות בעלות השכלה ומודעות שווה, ממעמד סוציו-אקונומי שווה, הצלחת הדתיים תהיה מעט יותר גבוהה.

בתחום הקמת המשפחה הצלחת הדתיים הרבה יותר גבוהה, אולם בשאר התחומים ההצלחה פחות גבוהה. אולם גם אם מדובר בתוספת של עשרה אחוזים בלבד בהצלחה בלימודים, ברכישת השכלה ומקצוע, מדובר על הבדל משמעותי מאוד.

ילדים ודמוגרפיה

ממוצע הילדים במשפחות חילוניות הוא מעט יותר משניים. לעומת זאת, בזכות ערכי המשפחה ומצוות פרו ורבו, ממוצע הילדים במשפחה דתית הוא כארבעה, ובמשפחה תורנית או חרדית כשישה-שבעה.

מכיוון שבקרב הדתיים אחוז הילדים שמגיעים לנישואין גבוה יותר, וגם גיל הנישואין מוקדם יותר, קצב הגידול הדמוגרפי גבוה בהרבה. אם ננסה לחשב את המצב בכלל הציבור הדתי, תוך לקיחה בחשבון שכעשרים אחוזים עוזבים את הדת, אפשר להעריך שהגידול הדמוגרפי של הציבור הדתי יהיה גבוה פי שניים במשך עשרים וחמש שנה, פי ארבעה במשך חמישים שנה ופי שישה עשר במשך מאה שנה.

אגב, מכיוון שהציבור החילוני שעליו דיברנו אינו חילוני לגמרי, אלא בתחומים רבים הוא בעצם מסורתי, אחוז הנישואין ומספר הילדים בקרב היהודים החילוניים במדינת ישראל גבוה בהרבה ממדינות המערב השוות לנו מבחינה כלכלית והשכלתית. לכן האוכלוסייה היחידה בחברת השפע המערבית שגדלה באופן משמעותי היא האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל.

מוסר ופריון עבודה

כמעט כל האנשים, בין דתיים בין חילונים, רוצים לעבוד בישרות ובחריצות, אלא שמנגד יצר הרע מפתה את האדם להתעצל, להתרשל ואף לרמות ולגנוב. יש להניח שבזכות החינוך הדתי, אחוז העובדים בחריצות ובנאמנות גבוה בקרב הציבור הדתי לפחות בכעשרה אחוזים.

גם היציבות המשפחתית מעניקה יתרון מסוים בעבודה, שכן תופעות הבגידות, הגירושין והמריבות הכרוכות בהן פוגעות ביכולת להתפנות לעבודה.

יצירתיות בעבודה

מצווה לקבוע עתים לתורה, וממילא אחוז הדתיים שעוסק בלימוד גבוה מאשר החילונים, שרבים מהם כמעט אינם פותחים שום ספר עיוני למשך אפילו שעה אחת בשבוע. יש להניח שהלימוד מעניק לאדם השראה לפתח רעיונות חדשים ולמצוא פתרונות לבעיות מסובכות.

גם אם נאמר שההשפעה המצטברת מכך היא חמישה אחוזים בלבד, מדובר על הבדל משמעותי מאוד, שכן בשוק החופשי פעמים שההצלחה בתחרות נקבעת על פי חמישה אחוזים נוספים של יצירתיות. אפשר לומר שבזכות המסורת היהודית וערכי הלימוד, גם בני הציבור החילוני זוכים ליותר יצירתיות מאשר חבריהם במערב. כך אנו מוצאים בפועל, שמדינת ישראל מצליחה להוביל בתחומי התעשייה המתוחכמת בזכות אחוז מסוים של יצירתיות נוספת.

יש להניח שככל שיותר יהודים ישקיעו בלימוד תורה, בלא לפגוע בערכי המדע, העבודה, החירות והאחריות, נזכה להצלחה גדולה יותר בפיתוח מדעי וטכנולוגי.

עזרה לזולת

מצווה גדולה לסייע לעני, לחולה, לנכה, לחירש ולעיוור. יש להניח שמי שמקבל חינוך דתי, מוכן בממוצע להירתם לכך יותר. המצוות הנפלאות הללו פותחות את הלב ומעשירות את המוח, וכאשר רבים מוכנים להתנדב כדי להקל מעט מהסבל והקשיים של הזולת, ישנם שמצליחים למצוא פתרונות ופיתוחים מרשימים למען הסובלים והחברה. פרט לערך המוסרי שבזה, גם העסקים צומחים מתוך הפיתוחים הללו. למשל, מתוך עמדה כזו גם מוכנים להשקיע יותר משאבים בפיתוח המדעים השונים, ולטווח ארוך גם זה מועיל מאוד לעסקים.

צניעות וחסכנות

ערכי התורה מסייעים לאדם לדחות סיפוקים, לשמוח בחלקו ולבזבז פחות על מותרות. כך משפחה דתית ממוצעת מסוגלת לחסוך יותר כסף ולהשקיע אותו לטווח ארוך. חלקו בחינוך הילדים עד רכישת מקצוע הולם, וחלקו לעת זקנה כדי שלא ליפול למעמסה על כתפי הילדים והחברה. גם הכסף הנחסך בזה מופנה דרך קרנות שונות לפיתוח המדע והכלכלה.

היסוד: אמונה

שאלה: האם לא צודקים החילוניים שטוענים שלכל הערכים הללו אפשר לחנך גם בלא אמונה בה' ובתורה, שכן אלו ערכים אנושיים שכל אדם הגון יכול להבין?

תשובה: ראשית האמונה היא אמת, ואלוקים הוא מקור כל האמת והטוב. ממילא כאשר מחברים את הערכים הללו למקורם האלוקי, האמונה מעניקה להם חיוניות ועוצמה, וכאשר אין מחברים אותם למקורם האלוקי, מצליחים פחות להתחבר אליהם. הנה רבים מסכימים ששמירת הלכות טהרת המשפחה מועילות מאוד לשמירת הזוגיות, אבל בלי אמונה אין סיכוי לקיימן, וממילא אין זוכים לברכה שבהן.

פרט לכך, כאשר עם נמצא במצוקה כלכלית או ביטחונית, פעמים שהוא מוצא כוחות להאיץ את פיתוח הכלכלה והחברה, וכך הוא נמצא בזינוק כלכלי, לאומי ומדיני. אולם כאשר החברה נעשית שבעה, בתהליך הדרגתי היא הולכת ומתנוונת. התאווה והעצלות גוברות, הצעירים מבזבזים את ירושת הוריהם, אנשים נמנעים מלהקריב מעצמם למען הכלל. כך חברה מתפרקת, וכך עמים מובסים ונמוגים.

על כך הזהירה התורה: "הישמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך… פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת… וכסף וזהב ירבה לך… ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך… ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה… והיה אם שכוח תשכח… העידותי בכם כי אבוד תאבדון" (דברים ח, יאיט).

לכן על כל מה שקורה בדרך הטבע צריכים להתפלל, להודות ולבקש שימשיך ה' לסייע לנו, ושלמרות הברכה לא נתנוון.

פיתוח הרצון להיטיב

כדי שהחיוניות, המרץ והיצירתיות ימשכו גם בדורות של שובע, צריכים לעסוק בתורה. שכן פרט לכך שלימוד התורה מעמיק ומפרה את המחשבה, הוא הופך את האדם לאידיאליסט שרוצה לעשות את העולם טוב ומתוקן יותר. ואז החיוניות נמשכת גם בשנות שובע, כדי לתקן את העולם ולגלות בו את כל הטוב האלוקי.

גם המצוות לעזור לחלש, לנכה ולחולה, מעמיקות את הרצון להיטיב, ומוסיפות עוז וחיוניות גם בשנות השובע, לפעול כדי להוסיף ברכה וטובה לעולם.

לכן חשוב כל כך שעם ישראל יקיים תלמידי חכמים ובתי מדרש, שיהיו מגדלי אור, לבסס את ערכי התורה והחסד, כדי להוסיף ברכה בעולם ולתקנו.

החזון של מדינת ישראל

אם יזכה הציבור הדתי להתעלות בדרך התורה השלמה, ויהווה דוגמה להצלחה מוסרית, חברתית וכלכלית, באופן טבעי ירבו היהודים המסורתיים שיתקרבו לתורה ומצווות.

ואם בזכות החריצות והיצירתיות בעבודה התל"ג השנתי שלנו יהיה גבוה רק בחמישה אחוזים בממוצע מעל שאר מדינות המערב, והצמיחה הדמוגרפית תהיה כשלושה אחוזים בשנה, כפי שמקובל בחברה הדתית, הרי שתוך כמה דורות עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם מבחינה ערכית, מדעית וכלכלית. בתוך כך, מובן מאליו שיהודי התפוצות ישתוקקו לעלות ולהצטרף להצלחה, והאובדים והנידחים יבררו את שורשיהם וישובו לעמם ולארצם, ועם גדול עצום ורב, יבשר אמונה וצדק לעולם, יסלול דרכים לחינוך מוסרי ופיתוח אינטלקטואלי לטובת כלל האנושות, יחדש שיטות וטכנולוגיות לאריכות ימים ואיכות חיים. כך באופן טבעי נזכה לראות את התגשמות חזון הנביאים: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, בג).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הרב שאר ישוב זצ"ל

גדולתו ושאיפותיו הנשגבות של אבי הרב שאר ישוב – הרב הנזיר • הרב שאר ישוב גדל כנזיר מבטן, הלך בדרכי הקודש של אביו והתחבב על גדולי ירושלים • בגיל שש עשרה ביקש להתיר את נזירותו כדי להצטרף למחתרת • רומם את חיפה ואת הרבנות הראשית • במכתב סיפר על היוזמה הראשונה לשילוב תורה וצבא בימי המחתרות • בתש"ח פעל נגד המוחים על שירות בני ישיבות • את החוברת שהודפסה בזכותו בעניין, ראה רק אחרי שובו מהשבי • תמך במפעל 'פניני הלכה'

בשבוע שעבר נסתלק מעִמנו לבית עולמו הרב שאר ישוב זצ"ל, רבה של חיפה, נשיא מכון הרי פישל ומוסדות אריאל להכשרת רבנים ודיינים.

אביו הרב הנזיר

בהשתדלותנו סוכם על הקמת 'ישיבה לוחמת' על הגנת העיר העתיקה והועמדו לרשותנו בית כנסת ופנימייה, וכן סוכם עם פיקוד הרובע על סדר יום: שמונה שעות לחימה בעמדה, שמונה שעות תפילה ולימוד תורה, ושמונה שעות לאכילה מנוחה ושינה וכל צורכי האדם"

הרב שאר ישוב היה בנו של הרב הנזיר הרב דוד כהן זצ"ל, תלמידו המובהק של אור ישראל וקדושו מרן הרב קוק (זה היה התואר שהרב שאר ישוב הקפיד לומר בכל עת שהזכיר את הרב קוק). הרב הנזיר שימש כאחד מראשי ישיבת מרכז הרב. בנוסף לגדולתו בכל תחומי התורה, היה מן היחידים בגדולי הדורות האחרונים שהעמיק חקר בתחומי הרוח, הקבלה והפילוסופיה כאחד. הוא נולד למשפחת רבנים מדורי דורות. סבו למשל, הרב מנדל זכריה הכהן כ"ץ, היה רב בראדין, שבה התגורר החפץ חיים. סיפר הרב שאר ישוב, שלעתים כשהתעוררה שאלה בבית החפץ חיים, היה שולח את בני ביתו לשאול את סבו המרא דאתרא. ואף המרא דאתרא היה מכבד את החפץ חיים, והיה משיב שבמשנה ברורה (שכתב החפץ חיים) כתוב שכך וכך ההלכה. כך נהגו שני הרבנים אצילי הנפש הגדולים הללו זה עם זה. אשתו של הנזיר הייתה בת דודו, והיא עצמה גדלה בראדין, בצלו של הסבא והחפץ חיים.

כך גדל הרב הנזיר בתורה, בלמדנות ובמוסר בביתם של קרוביו ובישיבות. בהגיעו לגיל עשרים נמשך גם ללימודי פילוסופיה, ולמד במכון שהקים הברון גינזבורג בפטרבורג לשילוב תורה, שפות ומדעי הרוח. לאחר מכן קיבל מלגת הצטיינות מהברון גינזבורג, ללמוד בכל אוניברסיטה אירופאית שיבחר. הוא התחיל ללמוד בגרמניה, וכשפרצה מלחמת העולם נדד לבאזל, ושם החל לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו בפילוסופיה. לפני שהלך ללימודיו האקדמיים ביקר בראדין, וקיבל מהחפץ חיים ברכה והדרכה לסדר לימוד יומי במקצועות התורה. כדי לשמור על דרגתו בתורה וביראת שמיים, קיבל על עצמו מנהגי חסידות ונזירות מופלגים, וכדי שלא יהרהר באישה אחרת, תמונת ארוסתו, בת דודו, הייתה על שולחנו תמיד. בעקבות מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית ברוסיה, נפרדו דרכיהם למשך שתים עשרה שנה, ורק לאחר שעלו לארץ, בהיות הרב דוד כהן כבן שלושים ושש, התאחדו והתחתנו. במשך המלחמה, בהיותו דוקטורנט לפילוסופיה בשוויץ, החל להעביר שיעורי גמרא בקהילה. לאחר ששמע שהרב קוק נמצא בסביבה, ביקש להקביל את פניו. כהכנה לכך טבל במימי נהר הריין, אחז בספר 'שערי קדושה' לר' חיים ויטאל ונסע לעיירה שבה שהה הרב קוק. הפגישה עם הרב קוק חוללה בו מהפכה רוחנית עצומה. הוא מצא את אשר חיפש ואף יותר. הוא מצא לו רב גדול ומשנה רוחנית נשגבה שעל ידה מתאחדות התורה והחוכמה, הקבלה והפילוסופיה, מתוך התקשרות עמוקה לסגולת ישראל ולחזון הגאולה לעם ישראל ולאנושות כולה. במסירות אין קץ השקיע את כוחותיו בלימוד שכולו מכוון להתעלות רוחנית והתקדשות, כדי לבאר ולגלות את חוכמת הקודש ולקירוב הגאולה. כדי להצטרף למרן הרב קוק שעלה לכהן כרב בירושלים, זנח את עבודת הדוקטורט חודשים ספורים לפני סיומה, עלה לארץ והמשיך להתעלות בתורה.

מנהגי חסידותו וקדושתו ביטאו את כיסופיו שלא ידעו גבול לרוח הקודש ונבואה. לשם כך קיבל על עצמו מנהגי נזירות, ועוד הוסיף מתוך כבוד ורגישות מוסרית עצומה לבעלי חיים, להחמיר על עצמו שלא ליהנות מכל מוצר מן החי. לעתים היה בוחן את מצבו, והיה שואל תלמידים שישבו אצלו אם הרגשתו נכונה וחברו הרב צבי יהודה עובר ברחוב, והם הסתכלו מהחלון וראו שאכן הרב צבי יהודה עובר שם.

גידולו של הרב שאר ישוב

הרב שאר ישוב הכהן
הרב שאר ישוב הכהן זצ"ל – צילום גב' רפאלה עבו-עברון

עוד בהיות אמו של הרב שאר ישוב בהיריון, ביקש הרב הנזיר מאשתו שתימנע משתיית יין. כך גידלו את הרב שאר ישוב כנזיר מבטן, ובנוסף הרגילוהו במנהגי חסידות שלא ליהנות מכל מוצר מהחי. על כתפיו של שאר ישוב הצעיר היו מונחות כל התקוות והאידיאלים של אביו הקדוש, לגדלות בתורה, לרוח הקודש ונבואה, לבניין האומה והארץ וגאולת האנושות. במידה מסוימת הילד שאר ישוב היה לתקוות בית מרן הרב קוק, שכן גם בנו של מרן הרב קוק הרב צבי יהודה, שלא זכה לילדים, נחשב לו כדוד קרוב, והרב קוק נחשב לו כסבא.

שמעתי מחברי הרב זאב סולטנוביץ', שהרבנית שרה סיפרה לו שכבר בהיות הרב שאר ישוב בגיל שש החל אביו הנזיר ללמדו גמרא. הרבנית, שחששה שמא הוא מעמיס על כתפיו עול כבד מדי, פנתה למרן הרב קוק כדי לשאול בעצתו. הרב קוק שאל אותה האם שאר ישוב מבין את מה שאביו מלמד אותו, וכשהשיבה שהוא מבין, סיכם הרב קוק שאם כך הוא יכול להמשיך.

מספרים שהרב שאר ישוב היה נער יפה במיוחד, תמיר עם עיניים כחולות, ושיער נזירותו הזהוב גולש על כתפיו. בהיותו בעל מידות תרומיות, עדין ואמיץ, נבון ומיוחס, גדולי ירושלים היו מקרבים אותו בחיבה יתרה. סיפרה לי אישה אחת, שבהיותה ילדה בשכונת שערי חסד שבירושלים, באה כמו חברותיה לצפות מרחוק במעמד שירת הים של הרב חרל"פ, שדומה היה בעיניהם למלאך ה' צבא ות. להפתעתה ראתה מרחוק שהרב חרל"פ רוקד בהתלבות ובידידות עם בחורה גבוהה. אחר כך התברר שהיה זה הנער שאר ישוב, שבהיותו נזיר שערו גלש על כתפיו.

לימודיו והתנדבותו בנעוריו

בגיל שש עשרה, כאשר יחד עם לימודיו בישיבה החל להשתלב בתנועת הנוער הדתית-ימנית 'חשמונאים' ולסייע לפעילות המחתרתית, ביקש הנער שאר ישוב להתיר את נדר נזירותו כדי שלא יבלוט לעיני המשטרה הבריטית. לא ידוע לי אם אביו הצטער על כך מאוד. אולי זה היה הזמן שהתחבר יותר לרב צבי יהודה, שלא נהג במנהגי פרישות כחברו הנזיר, אלא עם תורתו וגדולתו היה מעורב בדעת עם הבריות, והרבה להתבונן במציאות הממשית ולבאר את הישועה שצומחת בה, לעומת חברו הנזיר שהדגיש את הציפייה לישועה השמימית, העתידית. בכל אופן, ברור שהרב שאר ישוב נותר קשור בכל לבבו לאביו, ואף שהתיר את נדרו, בפועל נהג שלא לשתות יין, וברוב שנותיו גם לא אכל בשר.

הראשון שגדל על ברכי תורת ארץ ישראל

יחד עם לימוד התורה בשלמות, בכל חלקיה – גמרא, הלכה, אגדה, קבלה ופילוסופיה אלוקית – הרחיב הרב שאר ישוב את השכלתו בלימוד משפטים באקדמיה, כדי להגדיל תורה ולהאדירה. בהיותו ער לענייני הציבור ונכון להתנדב למען בניין העם והארץ אף שימש כקצין קרבי, כרב של חיל האוויר וכסגן ראש עיריית ירושלים. מכיוון שעיקר עיסוקו היה תמיד בתורה, נמצא ראוי לשמש כרבה של חיפה. לכהונה זו נבחר בשנת תשל"ה, בהיותו כבן ארבעים ושמונה. אישיותו האצילית ומאור פניו רוממו את כבוד התורה בעיר, ובנועם הליכותיו ידע לחבר את החלקים השונים בחיפה האדומה של אז. גם כחבר מועצת הרבנות הראשית תרם להרבות שלום בין תלמידי חכמים ובין ישראל לעמים, והיה ליהודי היחיד שנאם כרב מטעם הרבנות במועצת הוותיקן, על ערכי מוסר ודת. גם היה תומך נלהב ונאמן למפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, ולהגדלתה והאדרתה של תורת ארץ ישראל בישיבות הגבוהות, בישיבות ההסדר ובמכינות.

אפשר לומר שהרב שאר ישוב היה הילד הראשון שזכה לגדול על ברכי תורת ארץ ישראל, ובזכות אמונתו, תלמודו וכישרונו סלל דרכים לבאים אחריו, כמו למשל בבירור מצוות השירות בצבא לבחורי ישיבה, ובסלילת דרך לשילוב של צבא עם ישיבה.

סלילת הדרך בשילוב ישיבה וצבא

בזכות ההיכרות בינינו (הוא בירך בחופות כמה מילדינו, ואף ביקר כמה פעמים בהר ברכה והעביר שיעורים, ופעם ביקר עם אשתו הרבנית ד"ר נעמי, שאף היא העבירה שיעור לנשים), זכיתי לקבל ממנו מכתב ארוך ומפורט על התרקמות הרעיון של שילוב ישיבה וצבא, בו כתב בין השאר: "למען האמת ההיסטורית אני חייב להוסיף כי אני קשור באופן אישי עם הניסיון הראשון להקים ישיבת לומדי תורה במסגרת 'המדינה והצבא שבדרך' – ניסיון שהביא לפסק ההלכה הראשון, שחייב את בני הישיבות להתגייס. הדבר נעשה בחורף תש"ח על ידי, יחד עם חברי בהגנה באצ"ל ובלח"י, מישיבת מרכז הרב וישיבות אחרות בירושלים. זה היה מיד אחרי הכ"ט בנובמבר ועם תחילת מאורעות הדמים שקדמו למלחמת השחרור, במסגרת תהליך הגיוס ל'צבא שבדרך' בירושלים, בחודשים שבט, אדר וניסן תש"ח…

"אז עדיין לא נפסקה ההלכה, שגם בני ישיבות חייבים לצאת למלחמת מצווה של 'כיבוש ארץ ישראל' ו'עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם'. כידוע, עצם הרעיון של שילוב תורה ולחימה הלא הוא עתיק יומין מימי יהושע בן-נון ע"ה. ראה דברי חז"ל על הפסוק 'עתה באתי' (יהושע ה, יד): 'אמר לו: אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה, על איזה מהן באת? אמר לו עתה באתי (על דברי תורה). מיד 'וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק' (יהושע ח, יג), מלמד שלן בעומקה של הלכה (ראה סנהדרין מד, ב; והשווה למגילה ג, א ותוס' 'וילן', ירושלמי חגיגה פ"ב, תוספות בבלי חגיגה טז, ב 'אב', עירובין סג בתוס' 'מיד'). משתמע כי כבר בימי יהושע וכיבוש ארץ ישראל הראשון, שילבו הלוחמים תלמוד תורה עם מלחמת מצווה. כפי הנראה אז לחמו ביום ולמדו תורה בלילה – וזה מקור ההשראה של דברי דוד המלך ע"ה: 'רוממות א ל בגרונם וחרב פיפיות בידם' (תהילים קמט, ו)".

הקמת השילוב הראשון מישיבת מרכז הרב

וכך הוסיף וכתב במכתבו: "כדי להכין את צה"ל, הוקם אז על ידי ההנהגה הציונית 'מרכז המפקד לשירות העם'. בירושלים עמד בראש מרכז זה לא אחר מאשר ר"מ ישיבת מרכז הרב, הרה"ג ר' מרדכי הלוי פרום זצ"ל, בעלה של הרבנית ציפורה תחי', נכדתו של אור ישראל וקדושו מרן הרב זצ"ל ובתו של מו"ר הגרש"נ רענן קוק זצ"ל, מנהל הישיבה.

כדי לאפשר לכולנו, בני הישיבה, יוצאי המחתרות השונות, ההגנה האצ"ל והלח"י, ללחום יחד, יזמנו הקמת 'ישיבה לוחמת', במסגרת ההגנה על הרובע היהודי של העיר העתיקה ירושלים. זה היה המקום היחידי בו התאחדו כבר שלוש המחתרות לגוף לוחם אחד, בפיקודו של חברנו איש 'ברית החשמונאים', משה רוסנק ז"ל, איש גדוד מוריה של ההגנה, יחד עם סגנו איסר נתנזון ז"ל איש האצ"ל. בהשתדלותנו סוכם על הקמת 'ישיבה לוחמת' על הגנת העיר העתיקה והועמדו לרשותנו בית כנסת ופנימייה, וכן סוכם עם פיקוד הרובע על סדר יום: שמונה שעות לחימה בעמדה, שמונה שעות תפילה ולימוד תורה, ושמונה שעות לאכילה מנוחה ושינה וכל צורכי האדם.

"ליוזמה זו קיבלתי את ברכתם והסכמתם של ראש הישיבה מו"ר הג"ר צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל וכמובן את ברכתו של אבי מורי ורבי, הרב הנזיר הקדוש זצ"ל. אמנם היו ראשי ישיבה שהסתייגו מן היוזמה (כאן נקט לשון המעטה), אולי מפני החשש שהוא יביא לביטול 'הסדר דחיית השירות' הנהוג עד היום. ראש ישיבת מרכז הרב מרן הגר"מ חרל"פ זצ"ל שמר על שתיקה, אך היו מבני משפחתו ומהמקורבים אליו שפעלו נגד הרעיון.

"בשיעור שמסרתי בזמנו אצלכם בישיבת הר-ברכה, סיפרתי על הניסיון שנעשה בכרוז שהופץ בחוצות ירושלים לתאר את אור ישראל וקדושו מרן הרב זצ"ל כמתנגד לגיוס בני ישיבות, ואת ההכחשה הנמרצת של מרן הגרצ"י הכהן קוק זצ"ל…

"בימים ההם היה הרובע היהודי של העיר העתיקה נתון במצור. ניסינו להיכנס אליו בתוך שיירה של הצבא הבריטי, שעברה את הקווים פעם או פעמיים בשבוע, ובה אנשי סגל רפואי ואספקה חיונית. אני עוד הצלחתי להיכנס לרובע, להשתתף במלחמת הגנתו… חבריי, לצערי, לא הצליחו, אך לחמו במסגרת צה"ל. ומהם נפלו כקדושים במערכה הכבדה.

"דומני שבמסגרת צה"ל אנו היינו (חיילי שילוב ישיבה וצבא) הראשונים. אכן צה"ל גייס אותנו לשורותיו בדיעבד, ותאריך הגיוס בפנקס השירות שלי הוא 1.2.48, דהיינו שלושה חדשים ומחצה לפני יום הכרזת העצמאות של המדינה…

"שלך באהבה, ובברכה והוקרה רבה, הרב שאר-ישוב כהן".

בירור מצוות השירות בצבא

סיפר הרב שאר ישוב (נדפס בסוף חלק ב' של 'לנתיבות ישראל', הוצאת בית-אל):

"בשנת התש"ח התנהל ויכוח על השתתפות בני הישיבות בירושלים במערכה על הגנתה של העיר הנצורה. אנחנו תלמידי ישיבת 'מרכז הרב' הלכנו בדרך של רבותינו מרן הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ומרן אבי מורי הרב הנזיר זצ"ל. היינו פעילים בכל המחתרות, ב'הגנה', באצ"ל ובלח"י, והתייצבנו ל'מפקד שירות לעם', הגוף אשר הניח את התשתית לצה"ל שהיה אז בשלבי הקמתו, אבל ראשי ישיבות רבים לא השלימו עם זה. גם בתוך ישיבת 'מרכז הרב' היה ויכוח (אמנם גם בישיבות שלא היו שייכות למסגרת של 'ישיבות ארץ ישראל' מיסודו של אור ישראל וקדושו מרן הרב זצ"ל, גם הם אחר כך התגייסו לגדוד מיוחד שבנה ביצורים בירושלים, שחברנו הרב טוביה ביר ז"ל עמד בראשו, וקראו לו 'גדוד טוביה', אבל זה היה כבר בשלב יותר מאוחר, בזמן המצור החמור ממש).

"אני כאמור התייצבתי לשרת ביחידות המיוחדות… עשיתי זאת בהסכמתו ובברכתו של אבי מורי הרב הנזיר זצ"ל. העיר העתיקה של ירושלים הייתה נתונה במצור בתוך מצור, והיה צורך להזדמנות של מעבר בשיירה של הצבא הבריטי כדי להיכנס אליה. בימי ההמתנה המשכתי ללמוד בישיבה. באחד הימים, הבחנתי ליד הישיבה ברחוב הרב קוק במודעת ענק המכותרת כ'דעת תורה' של מרן הראי"ה קוק זצ"ל נגד גיוס בני ישיבות לצבא, ובה דברים חריפים שצוטטו מאיגרת שלו, כלפי מי שעושה אנגריא בתלמידי חכמים, וקביעת דעתו שלא לראוי לגייס בני תורה לצבא, וצריכים לשחרר אותם, ודברים שמאוד הדהימו אותנו.

"עמדתי מול המודעה הזאת וחשבתי 'מה עושים עכשיו?' כל אחד מבני הישיבה נוהג חלילה כנגד פסק דינו של הרב זצ"ל? לאחר קריאת הכרוז אני יורד, שקוע במחשבות והתלבטות, ופונה למרכז העיר במורד רחוב הרב קוק. לפתע עולה לקראתי מורי ורבי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, צולע מעט כהרגלו והולך לאיטו. בהיותי מקורב מאוד אליו, יכול היה להעריך (לפי מראה פניי) באיזה מצב רוח אני נמצא. ויאמר לי: 'שאר ישוב, מה קרה, מדוע אתה כך נרגז וחיוור?' סיפרתי לו את המעשה, ומשהצבעתי על המודעה, ממש שאג בקול (גם מי שזוכר את שאגותיו של רבינו כאשר היה מתרגש, לא שמע שאגה כזו): 'זה זיוף! זה זיוף ממש'. כך צעק, בקול גדול פעם ועוד פעם.

"אחרי שנרגע הסביר לי: 'הדברים לקוחים ממכתב הרב קוק לרב ד"ר הרץ, הרב הראשי בלונדון, לעניין גיוס לצבא הבריטי. תלמידי הישיבה אשר הגיעו מרוסיה או מפולין ללונדון, כפליטי מלחמת העולם הראשונה, ולמדו תורה, נשמטו מרשימת 'פרחי כהונה' שהרב הראשי של אנגליה הגיש לשלטונות (הפטורים משירות צבאי כמו כמריהם להבדיל). על כך נזף בו הראי"ה קוק, ואין הדבר נוגע כלל למלחמתה של ירושלים'.

"לבקשתי כי יברר לנו בכתב את דעתו, השיב כי העיר במצור ואין דפוס המסוגל לפעול ללא דלק, פרט לדפוס בודד שפעל בשירות ועדת המצב. משנטלתי את עניין ההדפסה על עצמי ניאות לכתוב את מחברתו הידועה 'למצות הארץ – על דבר חובת ההתגייסות למשמר העם הישראלי'. ד"ר יצחק רפאל ז"ל השתדל בעניין הדפסת הקונטרס אך אני לא ראיתי, כי הוזעקתי למלחמת המגן בעיר העתיקה…"

בעוד הקונטרס מודפס, נפלה העיר העתיקה בידי כוחות האויב, ונמסר לרב הנזיר ולרצי"ה שהקצין שאר ישוב נפצע קשה, ואין יודעים מה עלה בגורלו. תארו לכם את הרגשתם. הם הורו שיש מצווה לשרת בצבא, ידעו שהמחיר עלול להיות כואב מאוד, והנה עתה, בעוד הם נמצאים בוויכוח עם רבנים אחרים על מצוות השירות בצבא, הרב הנזיר אולי צריך לשבת שבעה על בנו יחידו (נותרה לו בת, אשת הרב גורן), והרצי"ה צריך להתאבל על תלמידו חביבו, שבעידודם יצא לקרב ולא שב. לאחר כמה חודשים מיוסרים התבשרו שהוא נפצע קשה ונמצא עכשיו בשבי הירדני. נחזור לסיפור המעשה כפי שכתבו הרב שאר ישוב:

"כשחזרתי פצוע ופגוע רגל משבי האויב, כעבור שמונה חודשים בסביבות חנוכה תש"ט, הועברנו לשיקום בבית הבראה בוילה של משפ' אהרונסון בזכרון יעקב, שהוקדש לפצועי היחידות הצבאיות. למחרת בבוקר, כמדומני יום חמישי היה, בסוף התפילה אני רואה מבעד לחלון את הרב צבי יהודה מטפס במעלה המקום לבקרני. התרגשתי מאוד (נסיעה אז מירושלים לזיכרון יעקב הייתה ארוכה ומתישה). הרב צבי יהודה נכנס לחדרי, חיבק ונישק אותי ופרץ בבכי. לפתע הוציא מכיסו את החוברת הקטנטונת הנ"ל (ובה בירורו על מצוות השירות בצבא), ובראשה הקדשה: "לחמוד נפשי ורוחי וידידי, הרב אליהו יוסף שאר ישוב בן הרב דוד הכהן, היועץ, היוזם הדורש, ערוכה ושמורה מראשית הופעתה לשוב פדויי ה' ירושלימה, בכל שמחת הישע אשר מעולם ומלואו היא גאולתה בשנת הקטורת (תש"ט), צבי יהודה הכהן קוק".

את צילום ההקדשה זכיתי לקבל מהרב שאר ישוב.

והנה התברר שתקוות אביו הצדיק והקדוש הלכו והתקיימו בו. על כתפיו הרחבות התבררה הלכה למעשה המצווה הגדולה והקדושה של שירות בני ישיבות בצה"ל. כך גם היה בעוד נושאים חשובים שלא כאן המקום לפרטם.

יחסו ל'פניני הלכה'

באופן קבוע הייתי שולח לרב שאר ישוב את הספרים שזכיתי להוציא לאור, והוא היה מחזיר מכתבי חיזוק וברכה עם הערות תורניות. תמיכתו הייתה חשובה לי מאוד, שכן כמי שגדל אצל גדולי תלמידי מרן הרב קוק, היה מוסמך לכתוב לי: "נהניתי מאוד מן העיון בספר הכתוב בבהירות והיקף. כל העניינים נידונים ברוח בית חיינו מרן אור ישראל וקדושו הראי"ה הרב זצ"ל…" (על ספר מועדים).

בפניני הלכה (פסח ח, ח) כתבתי סעיף שלם עם הערה ארוכה על פי בירורו הרחב על חומצת לימון, לפיו עולה שאין בחומצת לימון שום חשש איסור חמץ. ודבריו משוקעים בעוד מקומות.

בט"ז אדר א' תשע"א כתב לי: "לכבוד ידיד נפשי, הרב… השלום והברכה. שמחה רבה שמחתי בהאיר אל עבר פני שלושת כרכי המהדורה המחודשת והשלמה של ספרכם 'פניני הלכה שבת' (עם ההרחבות)… עיינתי קצת ונפעמתי מבהירות הניסוח והסיכום המופלא של נושאי הלכה מסובכים ועמוקים. די לציין את הפרקים שבראש הכרך השני 'מבעיר ומכבה' ו'החשמל ומכשיריו' – המאירים את הנושא מכל צדדיו, מן האמור במקרא ועד סיכומי ההלכה על פי דעות רבותינו האחרונים ואחרוני האחרונים. אכן לא בא כבושם הזה לבני דורנו, שהלכות מסובכות כתובות בשפה ברורה וקלה למען ירוץ בהם כל קורא ומעיין. יישר כוחך!… (והוסיף להאיר את מה שכתבתי בעניין לימוד תורה בשבת והשילוב של עונג גשמי ורוחני).

בסיום דבריו כתב: "כמובן שיש הרבה לדון ולהאיר על פרטי הדינים, אך לצערי העמוק, מה שהלב חושק הזמן עושק, ובייחוד שבימים אלו גברו טרדותיי… אסיר תודה אהיה לכם אם תתפללו בישיבה עלינו, שנצא במהרה מן המיצר אל המרחב. שמי: אליהו יוסף שאר ישוב בן שרה. נא למסור ברכות לאביכם ידידנו הגאון ר' זלמן ברוך שליט"א. כנפש המברך באהבה ומתפלל לישועת ה' על עמו ונחלתו. ידידכם עוז, הכותב וחותם, לכבוד התורה לומדיה ועושיה, הרב שאר ישוב כהן". תנצב"ה.

הכשרת כלים – גם בימינו

לפי מחקרים, כלי מתכת בימינו אינם בולעים ופולטים טעמים, לכן לכאורה בטלה הסיבה להכשיר כלים שנטרפו • הכשרת כלים שבושל בהם טרף, או שרוצים להעבירם מבשר לחלב וכדומה, היא מצווה מהתורה • חכמים ביארו את המצווה ואמרו שהטעם האסור נבלע בכלי, ויוצא החוצה כשמבשלים בו • אף שבעקבות המחקרים יש צד להקל, נראה שמצוות הכשרת כלים חלה גם על הכלים שלנו • עם זאת, מאכל שהתבשל בסיר טרף – בדיעבד כשר • מביני דבר מוזמנים להשתתף בדיון ולהביע את דעתם בסוגיה

השאלה הגדולה על מצוות הכשרת כלים

בחודשים האחרונים עסקנו בישיבה בשאלה גדולה בסוגיית הכשרת כלים שבישלו בהם מאכלים אסורים, כבשר וחלב או מאכלי טרף. התברר מעבר לכל ספק, במחקרים מדעיים ומתוך ניסיונם של כל האנשים שבחנו זאת במטבחם הביתי, שכלי המתכת שלנו אינם בולעים טעמים וממילא גם אינם פולטים אותם. כלומר, אם יבשלו חלב בסיר שלפני שעה בישלו בו בשר וניקו אותו היטב, לא יהיה בחלב שום טעם בשר. וכן אם יבשלו בשר טרף, ינקו את הסיר היטב ומיד אחר כך יבשלו בו תבשיל ירקות, לא ירגישו בירקות שום טעם מן הבשר הטרף. לכאורה לפי זה בטלה מצוות התורה להכשיר כלי מתכות שבישלו בהם טרף.

מצוות הכשרת כלים בתורה

אף שסברת המקילים חזקה, ואם רוב הפוסקים יסכימו לכך נקבל את דעתם, נראה למעשה שגם לאחר שהתברר שבליעתם של כלי מתכת וזכוכית מזערית עד שאי אפשר להרגיש בטעם הבלוע, עדיין אם בישלו בהם טרף – חובה להכשירם בהגעלה או בליבון

נאמר לגבי כלי מדיין: "זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה. אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת, כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש… וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים" (במדבר לא, כא‑כג). כלומר, ציוותה התורה להכשיר כלים כדרך בליעתם – "כבולעו כך פולטו": כלים שהשתמשו בהם באש, כדוגמת שיפודים ותבניות אפייה, הכשרתם בליבון באש. כלים שבישלו בהם מאכלים, הכשרתם בהגעלה במים רותחים (עבודה זרה עד, ב; עו, ב).

בביאור יסוד המצווה, ביארו חכמים שטעם התבשיל המתבשל בכלי נבלע בדפנותיו, ואם לאחר שבישלו בסיר מאכל טרף יבשלו בו מאכל כשר, טעם המאכל הטרף יצא מהדפנות וייבלע במאכל הכשר. ומכיוון שאיננו יודעים כמה טעם בלוע ודבוק בדפנות ומהי עוצמתו, שכן לעתים טעמו של המאכל הדבוק בכלים חזק מאוד כדוגמת ציקי קדירה, קבעו חכמים שכל זמן שאין שם גוי אמין שטעם את התבשיל והעיד שאין מרגישים בו טעם של איסור – יש להחשיב את הדפנות כאילו הן מלאות בטעם האיסור. ומכיוון שכמעט תמיד אין בתכולת הסירים פי שישים כנגד עובי הדפנות, ואם כן הטעם האסור אינו בטל בשישים, יוצא שבכל עת שיבשלו מאכל בתוך סיר שבלע טעם איסור – כל מה שיתבשל בסיר ייאסר. וכן הדין לגבי סיר שבישלו בו חלב ואחר כך בישלו בו בשר, שהואיל ואין בתבשיל הבשר פי שישים כנגד עובי הדפנות שבלעו חלב, תבשיל הבשר נאסר.

כדי שאפשר יהיה לבשל בסיר שנטרף, צריכים להכשיר אותו כדרך שימושו – "כבולעו כך פולטו". אמנם נפסקה הלכה כרבי שמעון, שאם עברו על הסיר הטרף עשרים וארבע שעות ואחריהן בישלו בו בטעות מאכל כשר, בדיעבד התבשיל לא נאסר, מפני שלאחר עשרים וארבע שעות הטעם הבלוע בכלי נעשה פגום, וטעם פגום אינו אוסר את התבשיל.

הדעה שאסור לשנות מהמסורת

יש אומרים, שאף שהתברר שכלי המתכות שלנו אינם בולעים ופולטים טעמים, אין לשנות את המסורת; או מפני שאיננו יכולים לסמוך על המחקרים והמוחש, שכן מה שנקבע להלכה הפך לדין קבוע שאינו תלוי במציאות, או מפני שביטול הדינים הנוהגים מדורי דורות עלול לפגוע בשמירת גדרי ההלכה.

אולם יותר נראה, שאם אכן בטל יסוד הטעם של הכשרת הכלים, אין בכוח המנהג לקיים דין זה בכל תוקפו למשך דורות. ואכן יש טוענים שהואיל וכלי המתכות אינם בולעים, אין צורך להכשירם בין בשר לחלב, בין חמץ לכשר לפסח ובין טרף לכשר, אלא העיקר לנקותם היטב. וכפי שיש שהקלו לגבי כלי זכוכית, להחשיבם ככלים שאינם בולעים ואינם פולטים (שו"ע או"ח תנא, כו).

היסודות לחייב הכשרה גם בימינו

אף שסברת המקילים חזקה, ואם רוב הפוסקים יסכימו לכך נקבל את דעתם, נראה למעשה שגם לאחר שהתברר שבליעתם של כלי מתכות וזכוכית מזערית עד שאי אפשר להרגיש בטעם הבלוע, עדיין אם בישלו בהם טרף חובה להכשירם בהגעלה או בליבון. וכן חובה לייחד כלים נפרדים לבשר וכלים נפרדים לחלב, ואין להעביר כלי בשרי לחלבי או להפך בלא הגעלה או ליבון. נמנה שלושה יסודות לכך.

תקנות ההפרדה

היסוד הראשון: מצינו שחכמים תיקנו תקנות רבות כדי לבצר את ההפרדה שבין בשר לחלב וכדי למנוע את האדם ממכשול. לכן אסרו לאכול חלב אחר בשר, אסרו לאפות פת חלבית או בשרית ואסרו לאכול על שולחן שיש עליו מאכל מהמין השני. ניתן לומר שמתחייב מתקנות אלו שלא להשתמש באותם הכלים לבשר וחלב, כי אף שבדרך כלל מנקים אותם, יש חשש שיהיו פעמים שלא ינקו אותם היטב, ויבואו לידי עירוב בשר וחלב. מסיבה זו גם אין להשתמש בכלים שבישלו בהם טרף למאכל כשר, שמא מתוך שיתרגלו בכך, ישתמשו בהם גם כשאינם נקיים כראוי.

אמנם לפי יסוד זה, אפשר שרק מלכתחילה צריך לשמור על ההפרדה, אבל בדיעבד אין חובה להגעיל או ללבן כלי שבישלו בו טרף.

אין מבטלים איסור לכתחילה

היסוד השני: מכיוון שגם לפי המחקרים המדויקים בכל בישול ישנה איזו בליעה מזערית, אף שאין אפשרות להרגיש את טעמה, אסור לבטל אותה בתוך תבשיל, מפני ש"אין מבטלים איסור לכתחילה". לכן חובה להכשיר את הכלים כדי להוציא את אותה בליעה מזערית שבלעו. ולדעת כמה ראשונים (ראב"ד, רא"ה, ראב"ן), כלל זה ש"אין מבטלים איסור לכתחילה" הוא מהתורה (ולכן כתב הראב"ן, שמהתורה אסור להשתמש בכלי טרף גם אם אינו בן יומו והטעם הבלוע בו פגום, הואיל ואסור לבטל איסור לכתחילה).

גזירת הכתוב להכשיר כלים

היסוד השלישי: אפשר שמהתורה כל כלי שבישלו בו טרף, בין בלע טעמים ובין שלא בלע שום טעם, חייב הכשרה כדרך שבישלו בו את הטרף, בהגעלה או בליבון, וכפי פשט הפסוק: "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש… וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים". וכן חובה להכשיר כלי שבישלו בו פעם בשר ופעם חלב בלא הגעלה ביניהם. וכל מה שדיברו חכמים על הטעם הבלוע נוגע רק לדין המאכל שבישלו באותו כלי, אבל חובת ההכשרה לעולם נשארת במקומה. ראיה לכך משיטת הראשונים (רמב"ם, רמב"ן, רא"ה ועוד רבים) שסוברים כי "טעם כעיקר מדרבנן", כלומר מהתורה גם טעמים מורגשים בטלים ברוב; אם כן, מדוע ציוותה התורה להכשיר כלים שבישלו בהם טרף? אלא שגזירת הכתוב שכל כלי שבישלו בו טרף, למרות שאין איסור בטעם שמורגש ממנו, חובה להכשירו כדרך שבישלו בו את הטרף. ממילא גם כאשר אין מרגישים טעם, אפשר לומר שחובה להכשיר כפי גזירת הכתוב.

אף שממהלך הסוגיות משמע שכל חיוב ההכשרה מפני טעמי המאכלים, יש ליסוד של גזירת הכתוב תימוכין בדברי תנאים, ראשונים ואחרונים (חכמים פסחים מד, ב, שכן פסק ר"י, ונכד הצל"ח; רא"ה בשם רמב"ן בדה"ב ד, א; רבנו שמחה בשו"ת מהר"ח או"ז סג; משנה שכיר ב, קמו; הרב סולובייציק שיעורי הרב סי' ע; ועוד).

אבקש ממי שמוכן להשתתף בליבון הסוגיה, לעיין בקובץ ההלכות וההרחבות ph.yhb.org.il/plus כדי להעיר ולהאיר על הסברות המבוארות כאן ושם.

הטעם הבלוע הוא הדבוק

עוד סברה חשובה ויסודית הועלתה מתוך ליבון הדברים עם מהנדסים וכימאים, שהשתתפו בלימוד בעל פה ביישוב ובישיבה, וכן מומחים שכתבו תשובות לשאלות שפרסמתי בטור זה לפני כחודש: גם בעבר המתכות לא בלעו טעמים, שכן מולקולות הטעם גדולות בהרבה מהרווחים שבין חלקיקי המתכות לסוגיהם השונים, וכשם שלא ניתן להכניס פיל דרך חלון קטן, כך לא ניתן להכניס מולקולות של טעם לתוך מתכות. ואף שבמהלך הדורות ייצור המתכות השתכלל, אין מדובר בשינוי מהותי וגם בעבר המתכות עצמן לא בלעו. מה עוד שהתורה דיברה על נחושת, כסף וזהב, שהן מתכות ידועות שלא השתנו. ממילא כל מה שדיברו חכמים על הטעם הבלוע בכלים, כוונתם לטעם שנדבק לדפנות הכלים. ואף שמדובר בשכבה דקה, ייתכן שיש בה ריכוז גבוה של מולקולות טעם (מפני אידוי הנוזלים), ולכן טעמה ניכר מאוד, עד שיכול להיות שקול לעובי הדפנות. הואיל ומדובר בשכבה דקה שחשופה לאוויר, עובר עליה תהליך חמצון מואץ שפוגם את טעמה, ולכן קבעו חכמים שלאחר יממה הטעם הבלוע נפגם ואינו אוסר.

צריך לדעת שרק לפני כמאתיים שנה התחילו להמציא סבונים שמאפשרים להסיר כל שומן. עד אז, למרות ששטפו את הכלים היטב, ואף נעזרו באפר, בורית וחומרים שונים שהועילו להסרת שיירי המאכלים, עדיין נותרו דבוקים לדפנות הכלי שיירים מהמאכל הקודם. וככל שהדפנות היו מחוספסות יותר, כך דבק בהן יותר טעם מהמאכל הקודם. נמצא אם כן שהוראת המצווה להכשיר את הכלים כדרך בליעתם, מכוונת לטעמים שנדבקו בהם. ואף שגם לאחר ההגעלה, מן הסתם עוד נותרו על דפנות הכלי מעט שיירים מהמאכל הקודם, הואיל ופעלנו נגדם כמצוות התורה, לפולטם בדרך שבה הם נדבקו, וגם טעמם כבר אינו מורגש, הרי הם כמי שבטלו ואין בהם יותר איסור.

אם כן, גם כיום שרגילים להסיר את השכבה הדבוקה לדופן הכלי על ידי סבון, עד ששום שמץ טעם לא נשאר דבוק לכלי, מכיוון שבעת הבישול הטעמים היו דבוקים לכלי, חובת ההכשרה שגזרה התורה כבר חלה עליהם ולא פקעה בעת הניקוי.

מכיוון שסברה מדעית-תורנית זאת מחודשת, אבקש מכל בעלי ההשכלה המתאימה לבקר או להסכים לסברה זאת.

מסקנה למעשה

אם אכן דברינו נכונים, אזי מצוות התורה להכשיר כלים שבישלו בהם טרף נותרה בעינה. אבל אם בדיעבד בישלו בשגגה בסיר טרף אפילו בן יומו, או שבישלו חלב בסיר בשרי בן יומו, אם הסיר היה נקי לגמרי, מכיוון שברור לנו שטעם האיסור אינו מורגש במאכל – המאכל כשר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

"סערת השבת" אינה במקומה

ככלל, השבת נשמרת בישראל באופן רשמי • החוק במדינה מתיר חילול שבת גם לצרכים מיוחדים שאינם פיקוח נפש • המשטרה העריכה כי סגירת נתיבי איילון ביום חול תסכן נפשות • ההחלטה התקבלה בתיאום עם נציגים דתיים וחרדיים, ולא הייתה באחריות שר התחבורה • עובדים לא-יהודים גויסו לצורך העבודות, וכך ראוי לעשות • דווקא הסכמות רחבות מחזקות את מעמד השבת, הרבה יותר ממחאות • את עיקר המאמצים יש להפנות לשמירת ההלכה בצה"ל, שם הנהלים משתנים לרעה, ולא ברשלנות אלא בכוונת זדון

הציבור הדתי והשבת במדינה

כאשר אין כוונת זדון, גם כאשר נדמה שנעשתה טעות ברשלנות, עדיף להגיע לסיכומים שמקובלים על רוב הציבור, ובכללם גם מי שאינם מקפידים לשמור שבת. זאת מפני שהסכמה רחבה על ערך השבת וקיומה הציבורי מועילה מאוד לביצור מעמדה במדינת ישראל

שאלה: מדוע בשבוע האחרון שמענו את נציגי הציבור החרדי נלחמים על כבוד השבת, שנרמס בפרהסיה בעבודות הרכבת בתל אביב, ואילו נציגי הציבור הדתי שתקו? האם אין ראוי להילחם על השבת?

תשובה: ישנה חשיבות עצומה שמדינת ישראל כמדינה תשמור שבת, ואכן באופן כללי מוסדות המדינה שומרים שבת. זה לא מובן מאליו. שמעתי מיהודים שעלו מברית המועצות לשעבר, שמדינת ישראל נחשבת בעיניהם כדתית מאוד, כאשר הביטוי העיקרי לכך הוא שכל מוסדותיה הממלכתיים שובתים בשבת. נוספים לזה המקום המרכזי של החגים בסדר היום הציבורי ושמירת הכשרות שמתקיימת בכל מוסדות המדינה, ברובם המכריע של החנויות והמסעדות וכמעט בכל בתי המלון.

אמנם העובדה שרוב הציבור היהודי אינו שומר שבת כהלכה מכאיבה ומצערת מאוד, ומצווה על כל אדם לעשות את כל מה שביכולתו כדי לקרב את ישראל למצוות השבת. לשם כך יש לבאר את ערכה הקדוש, ואף שומרי השבת צריכים להשתדל יותר לקיימה באופן הטוב והמשובח ביותר, בעונג שבת בלימוד תורה, תפילות, סעודות ומנוחה, וככל שנזכה לכך יותר, כך יותר ויותר יהודים יחפצו לשמור שבת.

כפי הנראה אלו שחוללו את ה"מלחמה" על השבת, סברו שיבצרו בכך את מעמדה הממלכתי של השבת במדינה. אולם לשם כך לא היה הכרח לפתוח בהתקפות אישיות על שר התחבורה ולעורר ויכוח ציבורי בין חרדים וחילוניים על צביון השבת הממלכתי, שכן גם בהידברות מכובדת ניתן לבצר את מעמד השבת במסגרות הממלכתיות.

חוק השבת הנוכחי וקיומו

ככלל יום השבת נקבע בחוק כיום שבתון במדינת ישראל, שבו העובדים שובתים ממלאכתם. אולם יחד עם זאת נקבע בחוק (משנת תשי"א), שמשרד העבודה יעניק היתרי עבודה בשבת כדי למנוע פגיעה בביטחון המדינה, בכלכלתה או בצרכים חיוניים לציבור. כלומר גם לשם צרכים שאינם פיקוח נפש, שעל פי ההלכה אסור לבצעם בשבת. כדי לפטור את שר העבודה מאחריות אישית להיתרי העבודה ומהלחצים שגורמים פוליטיים וציבוריים עלולים להפעיל עליו, נקבע בשנת תשס"ח שהמנהלת להסדרה ואכיפה במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה, היא שתהיה אחראית על הענקת היתרי העבודה בשבת.

הרי שבפועל היתרי העבודה אינם נקבעים על פי ההלכה, ולכן בנוסף להיתרים משום פיקוח נפש מוענקים היתרי עבודה על סמך הנוהג המקובל (סטטוס קוו), כמו למשל להפעלת התחבורה הציבורית בחיפה כפי שפעלה עוד מלפני קום המדינה. וכן מוענקים היתרי עבודה בעקבות לחצים ציבוריים שונים, כאשר בתחומים שקרובים יותר לציבור הדתי לא נותנים היתרים, ובתחומים שרחוקים יחסית מהציבור הדתי ונחוצים מאוד לציבור החילוני, ניתנים יותר היתרים. למשל רשות השידור שפועלת בשבת, בעקבות לחצים ציבוריים שבאו לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט החילוני.

סיפור העבודות בתחנת רכבת השלום

בפועל, במסגרת הרחבת תחנת רכבת השלום, היה צורך לבצע עבודה גדולה שמצריכה את עצירת התנועה בדרך איילון למשך כיממה. מבצעי העבודות פנו למשטרה, כדי שימליצו על ביצועה בשבת. נציגי המשטרה אכן כתבו שנכון לאשר עבודה זו בשבת, מפני שסגירת נתיב תחבורה ראשי שכזה תגרום לפקקי תנועה ולחסימות בכל גוש דן, "דבר המהווה סכנת חיים ממשית לכלל האזרחים". הם כתבו שיש לבצע את העבודות משעה 16:00 לפני כניסת השבת ועד 18:00 לקראת צאת השבת "על מנת למנוע סכנה לחיי אדם, ובשים לב לכך שבסוף השבוע הקרוב התנועה על הכבישים דלילה יחסית בשל ריבוי החופשות".

על סמך זה האישור ניתן, ולאנשים דתיים וחרדיים היה נדמה שההיתר גורף מדי, ויש בו משום הפרת הנוהג המקובל. עוד לפני השבת נציגי הציבור החרדי ואנשים דתיים נפגשו עם ראש הממשלה, ויחד הסכימו שראש הממשלה יכריע על פי העיקרון שעבודה שקיומה דווקא בשבת כרוך בפיקוח נפש – תתבצע, ושאר העבודות יתבצעו בימות החול. על פי זה קבע ראש הממשלה שמתוך 18 עבודות שאושרו מתחילה יתבצעו 14. לא ברור מדוע לאחר מכן נציגי הציבור החרדי החליטו להתנפל על שר התחבורה ולהאשימו בחילול שבת. בפועל את אישור העבודה נתן משרד העבודה ולא משרד התחבורה, וראש הממשלה בתיאום עם נציגי החרדים חזר ונתן לכך תוקף.

כך גם אמר לי שר התחבורה ישראל כץ, שלא היה מעורב במתן אישורי העבודה, הואיל והדבר מצוי בסמכות משרד העבודה. ומכל מקום על פי מה שבירר, גם לאחר מתן האישור, מקפידים שלא לגרום לשום יהודי שאינו חפץ בכך לעבוד בשבת. בנוסף לכך, מנהלת הרכבת כבר גייסה כ 160 עובדים שאינם יהודים, כדי שיבצעו את עבודות הפיתוח והתחזוקה הכרוכות בחילול שבת.

אגב, נראה שזה הפתרון הנכון למקרים נדירים של צורך גדול מאוד, שעובדים שאינם יהודים יבצעו את העבודות. הרי יותר מ 20 אחוזים מהאזרחים בישראל אינם יהודים, ומדוע שלא להיעזר בהם במקרים דחופים שכאלה? ואם יש צורך שיהודים ישתתפו שם בפיקוח ובהדרכה, ניתן להתיר להם זאת, בתנאי שלא יבצעו בידיהם שום עבודה (עי' פנה"ל שבת ט, יא-יב; כז, טז).

מאבק גלוי לעומת הסכמות שקטות ורחבות

לעתים, כאשר הפגיעה בקודשי ישראל נעשית מתוך זדון, יש צורך לקיים מאבק גלוי ולדרוש שהאשם ישלם מחיר אישי, גם כאשר המאבק מגביר את המתח שבין דתיים וחרדים לחילוניים. ראשית מפני שהצדק מחייב זאת, ושנית מפני שזו הדרך היעילה למנוע את הישנות הפגיעה. אולם כאשר אין כוונת זדון, גם כאשר נדמה שנעשתה טעות ברשלנות, עדיף להגיע לסיכומים שמקובלים על רוב הציבור, ובכללם גם מי שאינם מקפידים לשמור שבת. זאת מפני שהסכמה רחבה על ערך השבת וקיומה הציבורי מועילה מאוד לביצור מעמדה במדינת ישראל. על אחת כמה וכמה שכך ראוי לעשות בממשלה זו, שרוב שריה דתיים או מסורתיים, וביניהם גם שר התחבורה. זו הסיבה שנציגי הציבור הדתי אינם מעוררים מלחמות סביב ענייני השבת ומעדיפים להגיע להסכמות.

הנה דוגמה: בהסכמה רחבה, זכו ח"כ עליזה לביא וח"כ מיקי זוהר להעביר בקריאה ראשונה ושנייה חוק חשוב מאוד, לפיו גם מי שאינו דתי רשאי לסרב לעבוד בשבת, בלא שיסתכן בפיטורין או באי קבלה לעבודה.

על צביון הצבא נחוץ מאבק גלוי

לעומת המקרה של העבודות בתחנת רכבת השלום, נחוץ לקיים מאבק גלוי על האופי היהודי של צה"ל, ועל כך שחיילים דתיים יוכלו גם במסגרת הצבא לקיים את ההלכה כפי המקובל במסגרת האזרחית. אף שמרבית קציני צה"ל מכבדים את מסורת ישראל, המטכ"ל עצמו משליט בצבא ערכים חילוניים, ובתוך כך כופה על חיילים להשתתף בשיחות שמבזות את קודשי ישראל, כופה על חיילים דתיים לשמוע זמרות וכיוצא בזה. וזאת במקביל לכרסום בעמדה המוסרית בזכותו של עם ישראל להגן על ביטחונו ועל ארצו, כדבריו האיומים והנוראים של סגן הרמטכ"ל, שזכו לגיבוי מהרמטכ"ל, שאף הוא נשמע לעתים כנציג האו"ם שבא לפשר בין היהודים לערבים. מדיניות זו באה לידי ביטוי גם ביחס לחיילים שהורגים מחבלים שבאו לרוצחם.

כעיקרון, את בעיות הפרט של החייל הדתי קל יחסית לפתור, שכן החופש הדתי הוא אחד העקרונות המקובלים על כלל החברה. רוב הציבור החילוני יכול להבין בקלות שאין הצדקה לכפות על חייל דתי שמקפיד על הלכות צניעות לשמוע זמרות או להשתתף בפעילות מעורבת בניגוד לנוהגי הצניעות בלא הכרח ביטחוני, ושאין לכפות עליו לגלח את זקנו.

על כל העניינים הללו נכון לגבות מחיר אישי מהרמטכ"ל, מסגנו ומשותפיו לעמדה.

נציגי הציבור החרדי וצה"ל

לצערנו, בכל הקשור לצה"ל נציגי הציבור החרדי אינם משקיעים מאמץ. הלוואי שהיו מפנים מעט ממרצם וכישרונם (הם מהמוכשרים שבחברי הכנסת) למען הצביון היהודי של צה"ל. זה היה הרבה יותר מועיל מהסערה שחוללו סביב העבודות בתחנת הרכבת בשבת אחת, שלא הייתה בהן חריגה משמעותית מהמקובל. סערה זו לא הועילה אפילו ליהודי אחד לשמור שבת. לעומת זאת, מאבק למען החיילים בצה"ל יסייע להם בפועל לשמור את ההלכה, ויסייע בפועל לשמירת צביונו הקדוש של מחנה ישראל.

הבעיות בצה"ל הרבה יותר עקרוניות, מפני שיש בהן שינוי של המצב הקבוע לרעה, ואילו כל הסיפור בתחנת הרכבת, גם אם אינו תקין, היה אירוע חד פעמי, שאין בו הצהרה על שינוי מדיניות עקרוני.

אשמח מאוד לשמוע על נציג ציבור חרדי שמטפל באופן יעיל בבעיות של חיילים דתיים בצבא, ואשמח גם להודות לו על כך בפומבי בטור זה. פרט לתועלת העצמית שבפעולה זו, הוא יזכה להרבות בכך שלום בין שומרי המצוות ותלמידי החכמים.

בתוך כך ראוי לשבח את הרב עמיחי אליהו שליט"א, בנו של הרב שמואל אליהו שליט"א, נכדו של הראשל"צ מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שפתח קו לתלונות של חיילים דתיים בעניינים כגון אלו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תערובות בשיקולים ובאמונות

דיני איסור והיתר מלמדים שגם דברים טובים מצד עצמם עשויים להיות אסורים, אם הם מתערבים זה בזה • ערבוב בין שיקולים מסדרי גודל שונים מזיק, כגון אם שמשקיעה יותר מדי בבגדים לחתונת בתה, על חשבון משימתה העיקרית – עזרה לבתה הכלה • ערבוב בין יסודות אמונה שונים מזיק, כגון בריחה מאחריות ומאשמה בשם האמונה שהכול בהשגחת הבורא • כשמפרידים בין הרעיונות, האמונה בהשגחה אינה גורעת מהאמונה בבחירה החופשית ומהאחריות על המעשים • ההנהגה החדשה בבריטניה ראויה לשבח על תמיכתה ביהודים ובישראל

ערבובים אסורים

מצינו בתורה שיש מינים שכל אחד מהם כשר בפני עצמו, אבל עירובם יחד אסור. כך לגבי בשר וחלב, שכל אחד מהם מותר אבל אסור לבשלם ולאוכלם יחד. כך לגבי כלאיים של צמר ופשתים, או של גפן ותבואה וירק, הרכבת אילנות, חרישה בשור וחמור. יסוד חשוב עולה ממצוות אלו, שלעתים ישנם ערכים ורעיונות טובים שעירובם יחד יכול לחולל אסון.

סוגי עירובים

לעתים מדובר בשני רעיונות מסדר גודל שונה, ולכן הכנסת השיקול הקטן עם הגדול באופן שווה משבשת את הכול; ולעתים מדובר בשני רעיונות מקבילים, שעירובם יחד משבש את המחשבה.

לדוגמה, ראוי לאדם לאכול מאכלים שערבים לחיכו; אבל אם הוא חולה מסוכן ומאכלים מסוימים עלולים לסכן את חייו, והוא בכל זאת אוכלם, הרי שהוא חוטא בעירוב של שיקולים משני סדרי גודל שונים ומסכן את חייו. קל וחומר אם הוא נמנע מלבלוע תרופה מצילת חיים מפני טעמה המר. דוגמה לעירוב של שני רעיונות מקבילים היא, למשל, עירוב רעיון ההשגחה האלוקית ורעיון הבחירה החופשית. להלן נרחיב בשני סוגי העירובים.

משל מהכנות לחתונה

האמונה בהשגחה עליונה אינה מפחיתה בכהוא זה מאחריותו של האדם על מעשיו. כאשר מערבבים אותן יחד, שתיהן מתקלקלות; האמונה בהשגחה הופכת לאגואיזם נורא, שלא נותר בו שמץ של אמונת אמת אלא עבודה זרה גמורה, שכן האדם משתמש בכוח האמונה כדי להצדיק את עצמו

כולם מסכימים שאישה שזוכה לחתן את בתה, ראוי שתכבד את האירוע ותטרח לקנות לעצמה לקראת החתונה שמלה נאה ונעליים תואמות. אבל לעומת עצם ההשתתפות בחתונת הבת, השמלה והנעליים של האם אינן חשובות. לכן עיקר המאמץ של האם צריך להיות מופנה לסיוע לכלה להתכונן לחתונה, במציאת בגדים נאים בשבילה וכל שאר הדברים, ואילו ההכנות שלה עצמה עם כל חשיבותן צריכות לקבל מקום משני.

אם בגלל שהאם לא תמצא נעליים תואמות תחליט שלא לבוא לחתונת בתה, הרי שדעתה משובשת עליה לגמרי, והיא מערבבת שיקולים מסדר גודל שונה לגמרי. הרי זה בבחינת בישול בשר בחלב: שמלת האם ונעליה בבחינת חלב, ועצם ההשתתפות בחתונה בבחינת בשר.

גם אם תצליח האם להשקיע בהכנת עצמה לחתונה כמו שהיא משקיעה בבתה הכלה, עדיין היא חוטאת בעצם השוואת שיקולים משני סדרי גודל ואיכות שונים, ומכאן ואילך כל ההכנות שתעשה לחתונה יהפכו לרועץ. במקום שבתה הכלה תוכל לשמוח בבגדיה היפים של אמה, בגדי האם יעוררו את קנאתה ותסכולה של הבת הכלה, מפני שהם יבטאו את אופייה האנוכי של האם, שאפילו לקראת חתונתה של בתה היא חושבת בעיקר על עצמה, ומנסה לתפוס את המקום המרכזי. ממילא גם כאשר תטרח לסייע לבתה הכלה למצוא שמלה נאה לקראת החתונה, מעשיה יהיו נגועים באגואיזם, ואי אפשר יהיה לחמוק מהמחשבה שלא הבת הכלה מעניינת את האם אלא עיקר מגמתה הוא להשתבח בבתה לעיני כולם.

מעשה בנהג דורס

אדם אחד היה רגיל לנהוג בג'יפ שלו בחוסר זהירות. חבריו הזהירו אותו מאסון, אבל הוא אהב לנסוע מהר והתעלם מדבריהם. יום אחד הוא עבר בחוסר זהירות לנתיב הנגדי, התנגש ברכב משפחתי והרג את כל נוסעיו, הורים ושני ילדיהם. כשנוכח לתוצאות התאונה הוא היה בהלם, ואימה, עצבות וייאוש מלאו את לבבו. השוטרים התייחסו אליו לא יפה, אבל הוא הבין אותם, בכל זאת ארבעה הרוגים… בלילה התקשה להירדם, נזכר באזהרות חבריו שהתריעו בפניו שינהג בזהירות, ותחושות קשות של חרטה ויגון הבעיתו את שנתו. כיצד ימשיך לחיות? גם אשתו לא הצליחה לנחם אותו.

ויהי בבוקר ותיפעם רוחו, הוא זכה להארה. הרי אמרו חכמים: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה". נמצא אפוא שלא הוא הרג את אותם אנשים. הקב"ה בכבודו ובעצמו גזר עליהם שימותו, ורק הוא היה המסכן שהדבר אירע על ידו. אבל באמת אין בידו אשם, והחברים שהזהירו אותו לנהוג בזהירות לא נהגו כראוי, שכן יש בדבריהם נימה של כפירה, כאילו לא ה' מנהל את עולמו. גם השוטרים שנזפו בו לא נהגו יפה, הרי אין קשר בין הנהיגה שלו למה שקרה. הכול מאת ה' מלך העולם, שגזר על המשפחה הזאת שתמות, ומן הסתם עוונות חמורים היו בידם, עובדה שכך הגיע להם. בכל אופן, גם אם לא היו רשעים גמורים, מכל מקום דין שמיים היה שייהרגו כולם ואין זה מעניינו. חשבונות שמיים גבוהים מהשגתו, כל מה שעליו לעשות הוא להתחזק בכל כוחו באמונה בה', לזכור ולדעת שהכול בהשגחה פרטית מאת ה', ואין שום קשר בין נסיעתו הפרועה למיתתם של ארבעת האנשים. אל מול כל המקטרגים כנגדו עליו להילחם על חפותו, ולהוכיח בבית המשפט שאבי המשפחה הוא שסטה ממסלולו. ואף שבאמת הוא עצמו סטה, מכיוון שהקב"ה מסובב את הכול, הרי שלמרות סטייתו הוא חף מפשע, שכן גם את סטייתו הקב"ה סובב כדי להוציא אל הפועל את גזר דינם של בני המשפחה. אמנם עדיין עליו להתמודד עם נקיפות המצפון שמכרסמים בלבבו, ולכן כדי להתגבר על "חולשת אמונתו" ילך לקבל ברכה מ"צדיקים". הם, כשיראו את זוך לבבו (שכן הוא יעניק תרומה לכולל שבחסותם), יברכו אותו שיצא זכאי בדינו, והוא אף יבקש מה"צדיקים" שיקללו את נציגי המשפחה המנוחה והפרקליטים הרשעים, שמטיחים בו דברים קשים.

ערבוב בחירה חופשית והשגחה פרטית

חטאו של אדם זה שהוא עירב שני רעיונות שונים, הבחירה החופשית עם ההשגחה האלוקית. כאשר נזהרים להפריד את שני הרעיונות הללו, מבינים שהאמונה בהשגחה עליונה אינה מפחיתה בכהוא זה מאחריותו של האדם על מעשיו. אלו שתי מערכות שצריכות להתקיים במקביל, וכאשר מערבבים אותן יחד, שתיהן מתקלקלות; האמונה בהשגחה הופכת לאגואיזם נורא, שלא נותר בו שמץ של אמונת אמת אלא עבודה זרה גמורה, שכן האדם משתמש בכוח האמונה כדי להצדיק את עצמו, והוא בעצם עובד את עצמו. ממילא אחריותו המוסרית למעשיו משתבשת.

על הדורס להכיר תחילה בחומרת פשעו הנורא, להתחרט עליו ועל כל התנהגותו הפרועה חרטה גמורה, לקבל על עצמו את העונש המגיע לו ולחשוב כיצד ייטיב את דרכיו מכאן ואילך. ועליו לעשות את כל מה שביכולתו כדי לפייס ולהועיל למשפחה האבלה, ולהציב זיכרון לעילוי נשמת ההרוגים בתאונה. לאחר מכן עליו להאמין שגם מהמקום הנורא שאליו הגיע, הוא יכול לשוב בתשובה שלמה, עד שמרוב צערו וחרטתו ותיקוניו כל חטאיו יימחלו, ואז גם יוכל להאמין שהכול היה מאת ה' לטובה.

סיפור שונה על הנהג הדורס

יש אנשים שמגיבים אחרת. כמו למשל אדם שהיה רגיל לנהוג בחוסר זהירות ודרס והרג ארבעה בני משפחה, אולם שלא כמו חברו, הבין את מלא אשמתו, לבו התמלא חרטה וצער, הוא נזכר באזהרות של חבריו והבין כמה צדקו. ימים שלמים לא הצליח לישון כראוי. דקות ספורות לאחר שהיה מצליח לישון היו עולות בחלומותיו תמונות הנהרגים, והוא היה מתעורר בבעתה. הוא הפסיק להתרחץ, לא צחצח שיניים, גם לאכול לא הצליח, הצער והייאוש חיסלו לגמרי את התיאבון שלו. חבריו אמרו לו שעליו לפנות לרופא כדי לקבל תרופות הרגעה, ואם זה לא יעזור, לפנות לטיפול נפשי. אבל הוא מיאן, כי בשעה שדיברו איתו על כך עברו בדמיונו תמונות הנדרסים. ובלבו חשב, איך ידאג לעצמו, לשנתו הסדירה, לאכילתו ושתייתו התקינים, כאשר גופות האנשים שדרס נרקבים עכשיו בקברם. כך, בתהליך הדרגתי, התנתק הנהג הדורס מהעולם, הפסיק לדאוג לבני משפחתו, איבד את שפיותו ומת בקיצור ימים.

גם הוא חטא בעירוב תחומים. אכן חובה עליו להצטער, להתחרט ולעשות הכול כדי לכפר על פשעו. אולם במקביל עליו לדאוג לבריאותו, כדי שיוכל למלא את תפקידו כלפי בני משפחתו, כדי שיוכל לחזור בתשובה, כדי שיוכל לעשות כל מה שיוכל לעילוי נשמת האנשים שדרס.

תרזה מיי

כאשר בשם האסלאם מממשיכים לחולל פיגועי טרור באירופה, ורוב מנהיגות העולם המערבי עדיין אינה מבינה את הסכנה שבאלימות המוסלמית, ובעיוורונה המוסרי עדיין נוטה להאשים את ישראל בסכסוך בארץ ישראל, אפשר לזכות למעט נחמה וקורת רוח מהממשלה החדשה שהתמנתה בבריטניה בראשות תרזה מיי.

בנאום שנשאה בפני חברי בני עקיבא לפני שנה ביום העצמאות למדינת ישראל, עמדה תרזה מיי על נקודה עמוקה ומשמעותית שמעטים ממנהיגי אומות העולם מבינים. היא ציינה כמה פעמים, שבשונה מכל העמים, הקיום היהודי אינו מובן מאליו. גם על היהודי הפרטי וגם על מדינתו ועמו ישנו איום קיומי מתמיד, והעם היהודי נצרך תמיד להגן על עצמו מפני ניסיונות חוזרים ונשנים להשמידו.

יש לקוות שלמנהיגה שזכתה בתבונה ורגישות שכזו, יהיה אומץ מוסרי להתייצב לימין ישראל. גם שר החוץ החדש, בוריס ג'ונסון, ידוע כידיד ישראל, עד כדי כך שבביקורו האחרון בישראל הערבים לא הסכימו לארח אותו ברמאללה, מפני עמדתו הנחרצת נגד כל סוג של חרם על מדינת ישראל.

לעומת רוב כלי התקשורת בישראל, שלוקים בחוסר דעת ושיפוט מוסרי לקוי, ראוי לאנשי התקשורת בעלי הזהות היהודית להתבונן בימים אלו, שבהם אנו קוראים את הפטרות הנחמה, בתהליכים החיוביים שמתרחשים בזירה העולמית. ומתוך כך נתפלל כולנו על עם ישראל שיזכה לקיים את השליחות האלוקית הגדולה שיועדה לו, בקידוש שם שמיים ובתיקון עולם, ונזכה אנחנו וכל העולם לשלום אמיתי.

[בסרטון – תרזה מיי בנאום פרו ישראלי באירוע יום העצמאות תשע"ה של תנועת בני עקיבא העולמית בלונדון]

ברכות הראייה באולימפיאדה

המתפעל מספורטאים ומהישגיהם – צריך להכיר במקור כוחם • ברכת "שככה לו בעולמו" נתקנה על בריות נאות, חזקות ומוצלחות, ובכללן ספורטאים • אין חובה להתעניין בכך ולהתפעל מכך • מברכים על ראייה ממש ולא על צילום • שיא אולימפי יכול לשמש קריטריון לדעת על מי לברך • על כל מין נאה יש לברך בפני עצמו, וכן על אלופים בכל ענף • אין לברך על ספורטאי שהתנהגותו פסולה, או על ספורטאית כשאינה לבושה בצניעות • קל וחומר שיש להתפעל מתלמידי חכמים וממיישבי הארץ

האם מברכים על אלופי ספורט

אין צריך לברך דווקא על ראיית התחרות עצמה, אלא גם לאחר מכן – מי שנפגש עם ספורטאי בעל יכולות מיוחדות, והפגישה מעוררת אצלו התרגשות והתפעלות, ראוי שיברך על ראיית האדם המיוחד שפגש, כדי לכוון ולרומם את הרגשותיו לכיוון הראוי

בימים אלה, כשמיליארדי אנשים בעולם מתעניינים בתחרויות האולימפיאדה ובהישגי הספורטאים, ראוי לבאר: מה היחס הראוי לספורטאים הללו, והאם ראוי להתפעל מהם ומהישגיהם?

אכן תיקנו חכמים ברכה על ראיית בריות נאות או מוצלחות או חזקות במיוחד: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שככה לו בעולמו" (ברכות נח, ב).

ראיית ברייה בעלת יופי או יכולות מיוחדות מעוררת השתאות והתפעלות, התרגשות ומחשבות שונות ומשונות, לעתים הערצה ולעתים קנאה. עובדי עבודה זרה סגדו לבריות נאות במיוחד, עשו פסלים בדמותם וסגדו להם. בסגידתם הם הרגישו שהם מתחברים אליהם וזוכים להיות שותפים בגדולתם. גם היום, רבים מעריצים אנשים יפים ובעלי הישגים ספורטיביים, עד שהנערצים הללו נקראים אלילי יופי או אלילי ספורט.

על ידי הברכה אנו מזכירים שגם התופעה המופלאה והמיוחדת הזאת היא ממנו יתברך, בבחינת מה גדלו מעשיך ה'. בכך אנו מחברים ומרוממים את ההתפעלות וההתרגשות שלנו אל שורש האמונה. מתוך כך דעתנו תתרחב בהכרת גודלה ופלאותיה של הבריאה, נודה לה' על שאנו זוכים לראות בעינינו את המיוחדים שבברואים, ונקבל השראה לגלות גם את הגדולה שבנו, כל אדם בעולמו.

כיוצא בזה תיקנו חכמים ברכה על ראיית מלך: "שחלק מכבודו לבשר ודם", כדי שנזכור שהכול ממנו יתברך.

הברכה על כל פלאי הבריות

חשוב לציין שברכת "שככה לו בעולמו" אינה ברכה מיוחדת לאדם, שכן היא נתקנה על כל הבריות הנאות, בני אדם, בעלי חיים וצמחים, שכל הרואה ברייה שהיא מיוחדת במינה ומתפעל מראייתה – מברך.

הברכה המיוחדת לאדם היא על חוכמת התורה והמדע: "שחלק מחכמתו ליראיו" על חכם מישראל, ו"שנתן מחכמתו לבשר ודם" על חכם מחכמי אומות העולם.

עם זאת, גם באנשים שהגיעו להישגים ספורטיביים מיוחדים, יש שילוב של כישרון טבעי ומאמץ אנושי, שעל ידו הצליחו לבטא את הכישרון הטבעי.

הברכה אינה חובה

אף שתיקנו חכמים ברכה על ראיית אדם בעל יכולות גופניות מיוחדות, אין זה אומר שמצווה להתעניין בזה, אלא שזה טבעי שאנשים רבים מתפעלים מכך, ונכון למי שמתפעל מכך – לברך על כך לה'.

ראייה ממשית ולא בסרט או תמונה

ברכה זו נתקנה על ראייה ממשית, לא דרך תמונה או סרט. מנגד, אין צריך לברך דווקא על ראיית התחרות עצמה, אלא גם לאחר מכן – מי שנפגש עם ספורטאי בעל יכולות מיוחדות, והפגישה מעוררת אצלו התרגשות והתפעלות, ראוי שיברך על ראיית האדם המיוחד שפגש, כדי לכוון ולרומם את הרגשותיו לכיוון הראוי.

על איזו ברייה ראוי לברך

ככלל אפשר לומר שכאשר הברייה היא כזו שאנשים רגילים להתפעל ממנה ואף הולכים לראותה, סימן שראוי לברך עליה. למשל, כאשר ידוע על סוס מסוים שהוא נאה וחזק במיוחד לעומת שאר בני מינו, ואנשים שמבינים בסוסים רגילים להתפעל ממנו וללכת לראותו – כל המתפעל מראייתו צריך לברך. וכן לגבי עצים מיוחדים ביופיים או בגודלם. וכן לגבי כלבים או חתולים שנודעו ביופיים המיוחד עד שאנשים הולכים לראותם.

כיוצא בזה כאשר רואים אדם נאה במיוחד, או חזק במיוחד, או זריז ומהיר במיוחד, שאנשים רגילים להתפעל מראייתו ואף הולכים לראותו, מברכים על ראייתו: "שככה לו בעולמו".

כאשר הדבר מוכח על ידי הישג ספורטיבי עולמי, כבר אין ספק שמדובר בתופעה מיוחדת במינה, וכל המתפעל מראיית האלוף – ראוי שיברך: "שככה לו בעולמו".

על כל מין בנפרד

על כל מין מברכים בפני עצמו. אם ראה חתול נאה במיוחד והתפעל מראייתו – יברך, ואם יראה אחר כך כלב נאה במיוחד ויתפעל – יברך שוב, וכן אם יראה אחר כך סוס נאה במיוחד, עץ ארז נאה במיוחד, עץ תאנה מניב במיוחד, מכיוון שהוא מתפעל מכל אחד מהם – אף שראה אותם ביום אחד, יברך על ראיית כל אחד ואחד מהם ברכה בפני עצמה. אמנם אם יראה שני מינים יחד, בברכה אחת יכוון על שניהם.

כמו כן, הרואה אלוף לריצה קצרה – יברך, והרואה אחר כך אלוף לריצה ארוכה – ישוב ויברך, וכן לגבי כל הענפים הנפרדים זה מזה, על כל אחד ואחד מברך המתפעל ברכה מיוחדת. אבל אם יראה את כולם יחד, כגון בטקס הסיום של התחרויות – יברך ברכה אחת על כולם.

כל כמה זמן מברכים

כעיקרון מברכים את ברכות הראייה כל שלושים יום. למשל, מי שראה את הר התבור, ובירך על ראייתו "עושה מעשה בראשית", אם לאחר שלא יראה אותו שלושים יום ישוב לראותו ויתפעל מראייתו – יברך. וכן לגבי הים התיכון או ים כינרת. אולם לגבי ברכת "שככה לו בעולמו" התעורר ספק, אם אכן מתעוררת התרגשות חדשה לאחר שלושים יום, ולכן נפסק שמברכים על כל ברייה או אדם פעם אחת בלבד (פנה"ל ברכות טו, יג). אמנם מסתבר שאם הספורטאי שבירך עליו הגיע להישג מיוחד, שבר את השיא, מי שרואה אותו אחר שלושים יום ומתפעל מראייתו – יחזור ויברך.

האם לברך על אלוף ארצי

באולימפיאדה, שאליה מתאספים ספורטאים מכל העולם, יש לברך רק על ראיית האלופים, בעלי מדליות הזהב, כל אחד בתחומו, שהם המיוחדים שבמינם. אולם בכל ארץ וארץ אפשר לברך על האלופים המקומיים, כי שם הם המיוחדים בתחומם, כשם שמברכים על ההרים המרשימים שבכל ארץ, אף שאולי בארץ אחרת לא היו נחשבים כל כך מרשימים. נמצא אם כן שלאחר תחרות ארצית, ראוי למתפעל מהישגו של האלוף הארצי לברך על ראייתו.

ברייה שנולדה באיסור

התעוררה שאלה, האם אפשר לברך על ברייה נאה שנוצרה באיסור. למשל האם לברך על עץ פרי שנעשתה בו עבירה של הרכבת מין עץ אחד על חברו. וכן האם יש לברך על פרד נאה, שנולד באיסור של הרבעת חמור וסוס. וכן האם יש לברך על ראיית אדם נאה שהוא ממזר, היינו שנולד על ידי גילוי עריות.

לדעת בעל הלכות קטנות (ח"א ס, רסה) אין ראוי לברך ולשבח את ה' על ברייה שנולדה באיסור. אולם לדעת בעל שאילת יעבץ (ח"א סג), מאחר שמצד הדין רק פעולת ההרכבה או ההרבעה אסורה, אבל לאחר מכן מותר להשתמש בפרד או לאכול מהפירות של העץ המורכב, וכן הממזר יכול להיות תלמיד חכם, ממילא אם הוא יפה במיוחד יש לברך עליו "שככה לו בעולמו".

נראה שאפשר ללמוד מסוגיה זו, שאם שהאלוף הספורטיבי נודע כבעל התנהגות רעה, אין ראוי לברך עליו.

על אדם יפה

ברכת "שככה לו בעולמו" נתקנה גם על ראיית אדם יפה במיוחד. מכיוון שפעמים רבות מושג היופי חמקמק, כאשר אדם מסוים נודע כיפה במיוחד בעיני אנשים רבים, כמו שחקנים שנודעו ביופיים, משמע שהוא אכן מהסוג המיוחד, והמתפעל מראייתו ראוי שיברך. על כל אדם אפשר לברך פעם אחת, ואין לברך עליו שוב גם לאחר שלושים יום. כאשר רואים אדם אחר נאה במיוחד בתוך שלושים יום מראיית הקודם, כל זמן שאין ברור לרואה שאדם זה נאה מקודמו, אין לברך עליו. אבל אם עברו שלושים יום מראיית הקודם, והרואה מתפעל מיופיו של זה, אף שלא ברור לו שהוא יפה מקודמו, אם גם אינו פחות יפה מקודמו – יברך (פנה"ל ברכות טו, יביג, ובהרחבות שם).

על ראיית אישה

אישה שתראה אישה נאה במיוחד ותתפעל, ראוי שתברך. השאלה מה הדין לגבי גבר. בעבר היו גברים שבירכו על נשים יפות, וכפי שמובא בירושלמי: "הרואה אילנות נאים ובני אדם נאים אומר ברוך שכן ברא בריות נאות בעולמו. מעשה ברבן גמליאל שראה גויה אישה נאה ובירך עליה" (ברכות ט, א). שאלו: "זו דרכו של רבן גמליאל להסתכל בנשים?" והשיבו: "אלא דרך עקמומית הייתה… והביט בה שלא בטובתו". כלומר, ראה אותה בלא שהתכוון לכך. אולם נראה שכיום אין לגבר לברך על אישה יפה, וכמה טעמים לכך, והעיקר שהדבר יתקבל כמאוד לא צנוע.

ספורטאיות

כיוצא בזה, אין לגבר לברך על ראיית ספורטאית שאינה לבושה בצניעות, שכלל הוא שאסור לאיש לברך או לומר דבר שבקדושה אל מול אישה שאינה לבושה בצניעות (שו"ע או"ח עה, א; ד). ואף אסור לאיש ללכת לראות נשים שאינן לבושות בצניעות, או מתעמלות באופן שעלול לעורר את יצרו.

אמנם לאחר התחרות, כאשר איש נפגש בספורטאית בעלת הישגים מוכחים שלבושה בצניעות, והוא מתפעל מהישגיה, יכול לברך. כך יכולים גברים דתיים ומסורתיים שמשמשים בתפקידים ציבוריים, כגון שרים, חברי כנסת וראשי עיריות, לבטא את הערכתם גם לאלופות ספורט.

הערצת הטובים והצדיקים

מתוך ההתפעלות ממעלות גופניות והישגים ספורטיביים, ראוי לכולנו ללמוד קל וחומר ולהתעורר להעריך, לכבד ולהעריץ את האנשים שזכו לתרום לכלל האנושות בחוכמתם ובמעשיהם הטובים, ועוד להוסיף ולהעלות על נס את הטובים והמעולים שתורמים במעשיהם לבניין התורה, העם והארץ.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תשעה באב שחל בשבת

מעוברות ומיניקות שמתקשות לצום יכולות להקל כשהצום נדחה • מצווה להתרחץ לקראת שבת, ולספרדים גם במים חמים • אין אבלות בשבת, ולכן אוכלים ושמחים כרגיל, כולל בסעודה המפסקת • מהשקיעה בשבת עד צאת השבת זהו זמן ביניים, אין לאכול בו אך גם אין לנהוג אבלות ניכרת • בצאת השבת מבדילים בדיבור, אך לא על היין • חולה שאוכל בצום צריך להבדיל, לכתחילה על משקה שאינו יין • אין לאכול לפני הבדלה בצאת הצום • כשהצום נדחה אין אבלות ביום שאחריו

מעוברות ומיניקות

אין שום סממן של אבלות בשבת, שכן כלל הוא שאין אבלות בשבת. לכן אם תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר, שותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו. וכן שרים שירי שבת כרגיל

ככלל מעוברות ומיניקות חייבות להתענות בתשעה באב, ופטורות מהצומות הקלים, כדוגמת י"ז בתמוז ועשרה בטבת. אולם כאשר צום תשעה באב נדחה, כמו בשנה זו, תשע"ו, חובת צום תשעה באב דומה יותר לצומות הקלים. אמנם מפני חומרת חשיבות הצום, לכתחילה כשאין קושי מוטב שגם מעוברות ומניקות יצומו; אבל בכל קושי שהוא, פטורות למרות שאינן חולות. בפועל יוצא שכתשעים אחוזים מהמעוברות והמיניקות הנקה חלקית אינן צריכות לצום.

מניקות שמניקות הנקה מלאה או קרוב למלאה, אינן צריכות לצום, כדי שלא יתמעט חלבן.

רחצה לקראת שבת חזון

מצווה להתרחץ לקראת שבת, ובכלל זה גם לקראת שבת חזון, ואף לקראת שבת חזון שנופלת בתשעה באב, שאין אבלות בשבת. למנהג יוצאי אשכנז רוחצים במים פושרים, שאין בהם תענוג אבל גם אין ברחיצה בהם שום צער. ולמנהג יוצאי ספרד, רוחצים בחמים כבכל השבתות (פנה"ל זמנים ח, כא).

סעודה מפסקת בשבת

כאשר ערב תשעה באב חל ביום חול, כבר בסעודה המפסקת מתחילים לנהוג מנהגי אבלות: אין אוכלים בסעודה שני תבשילים, יושבים על הקרקע ואין יושבים בצוותא, אלא כמו אבל שמתו מונח לפניו שהוא יושב לבדו (פנה"ל זמנים ט, א-ג).

אבל כאשר ערב תשעה באב חל בשבת אין שום סממן של אבלות בשבת, שכן כלל הוא שאין אבלות בשבת. לכן אם תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר, שותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו. וכן שרים שירי שבת כרגיל, שאין אבלות בשבת.

זמן הביניים שבין השבת לצום

בין השבת לכניסת הצום ישנו זמן ביניים, שבו עדיין לא יצאה השבת ומנגד כבר חלים איסורי הצום. זאת מפני שספק בידינו אימתי נגמר היום הקודם ומתחיל היום החדש, בשקיעת החמה או בצאת הכוכבים, ואם כן הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא ספק יום ספק לילה, ונקרא בין השמשות. ומכיוון שיש מצווה להוסיף על השבת, השבת נמשכת עוד כמה דקות אחר צאת הכוכבים. זמן צאת השבת שמופיע בלוחות כולל גם את תוספת השבת. יוצא אם כן, שמשקיעת החמה ועד זמן צאת השבת הוא זמן משותף לשבת ולצום. באותו הזמן אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת; ומנגד, משקיעת החמה צריך להימנע מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה.

סעודה שלישית

לפיכך, בסעודה שלישית אוכלים כבכל שבת, וכן מזמרים שירי שבת כבכל שבת, אולם מפסיקים לאכול ולשתות לפני שקיעת החמה (ירושלים 19:29, תל אביב 19:28, חיפה 19:30). ואין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית אחר שקיעת החמה. וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, ואין בזה סימן אבלות, הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה (פנה"ל זמנים ט, ד).

יתר דיני זמן הביניים

וכן נמנעים מרחיצה וסיכה משקיעת החמה ועד צאת השבת, שכן ממילא לא כל השבת רוחצים. אבל מי שיצא משירותים בבין השמשות, ייטול ידיו כרגיל, שאם לא יעשה כן נמצא שהוא מתאבל בשבת (שם).

נשארים לבושים בבגדי השבת ובנעליים, וממשיכים לשבת על הכיסא ולומר שלום זה לזה, עד שיצאו שלושה כוכבים בינוניים ויעברו עוד כמה דקות לתוספת שבת (20:03 בירושלים, 20:06 בתל אביב). ואז צריך לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובזה נפרדים מהשבת. אחר כך חולצים את הנעליים, פושטים את בגדי השבת ולובשים בגדי חול.

יש נוהגים לחלוץ את הנעליים כבר בשקיעת החמה, מפני שנעילת הסנדל היא אחד מהדברים האסורים בתשעה באב, ומכיוון שממילא אין חיוב ללכת עם נעליים כל השבת, אין פגיעה בכבוד השבת אם חולצים את הנעליים בשקיעת החמה. אבל ברור שאם אדם חולץ את מנעליו, ולידו נמצאים אנשים שירגישו שזה נעשה לשם אבל, יהיה בכך איסור. לכן המנהג הרווח לחלוץ את הנעליים לאחר צאת השבת.

כאשר מחליפים את בגדי השבת בבגדי חול, יש ללבוש בגדים שכבר לבשום בשבוע שעבר, מפני שאסור ללבוש בגדים מכובסים בתשעה באב.

תפילת ערבית

נוהגים לאחר את תפילת ערבית שבצאת השבת כרבע שעה אחר זמן צאת השבת שכתוב בלוחות, כדי שכל המתפללים יספיקו להיפרד מן השבת בביתם, לחלוץ את מנעליהם, להחליף את בגדיהם ולבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית וקריאת איכה בבגדי חול.

הבדלה בדיבור ועל יין

כידוע בכל שבת אנו מבדילים בדיבור ועל כוס יין. ההבדלה בדיבור שנעשית באמירת "אתה חוננתנו" בתפילת ערבית, או באמירת "המבדיל בין קודש לחול", מתירה עשיית מלאכה. ההבדלה על הכוס מתירה אכילה ושתייה. אולם מכיוון שבמוצאי שבת זו מתחיל הצום, אי אפשר להבדיל על היין. לפיכך ההבדלה על הכוס נדחית עד לאחר סיום צום תשעה באב, ומקיימים את ההבדלה בדיבור באמירת "אתה חוננתנו" שבתפילת ערבית, או באמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ולאחר אמירה זו מותר לעשות מלאכה (פנה"ל זמנים ט, ה).

ברכה על הנר

מברכים על הנר במוצאי שבת, מפני שברכת הנר אינה תלויה בכוס היין, אלא היא הודאה על בריאת האש שנתגלתה לאדם במוצאי שבת. נוהגים לברך על הנר אחר סיום תפילת ערבית, לפני קריאת איכה, שאז מדליקים נרות.

גם נשים מברכות על הנר. אם הן בבית הכנסת – ישמעו את הברכה מהחזן וייהנו מאור הנר שידליקו לידן, ואם הן בבית – ידליקו נר ויברכו עליו (ע' פנה"ל שבת ח, א, 1).

הבדלה על כוס בסיום הצום

בסיום הצום צריך להבדיל על הכוס, ומברכים שתי ברכות: בורא פרי הגפן והמבדיל. אבל אין מברכים על הבשמים ועל הנר.

בצאת הצום, אסור לאכול לפני אמירת ההבדלה על הכוס.

הבדלה לחולה שצריך לאכול בתשעה באב

חולה שצריך לאכול בתשעה באב, לפני שיאכל צריך להבדיל על הכוס. נכון להבדיל על משקה מדינה, כלומר על משקה שיש בו אלכוהול ואינו יין, כדוגמת בירה לבנה. בדיעבד יוכל החולה להבדיל על קפה, שיש אומרים שגם הוא נחשב משקה מדינה (פנה"ל שבת ח, ד). ואם אין לו משקה מדינה יבדיל על מיץ ענבים, שאינו משמח. ובדיעבד יבדיל על יין וישתה מלוא לוגמיו (בערך 40 מ"ל). ואם יש שם קטן שהגיע לחינוך לברכות, מוטב שהקטן ישתה מהיין ולא החולה.

קטן שאוכל בתענית, אינו צריך להבדיל לפני אכילתו.

קידוש לבנה

נוהגים לדחות את קידוש הלבנה עד לאחר הצום, מפני שצריך לומר את ברכת הלבנה בשמחה, ובתשעת הימים ממעטים בשמחה.

רבים נוהגים לומר קידוש לבנה מיד אחר תפילת ערבית שבסיום הצום, אבל לכתחילה אין ראוי לנהוג כן, מפני שקשה להיות אז בשמחה, שעדיין לא הספיקו לשתות ולאכול, לרחוץ פנים וידיים ולנעול נעליים. לכן נכון לקבוע את זמן קידוש הלבנה כשעה או שעתיים אחר צאת הצום, ובינתיים יאכלו ויתרחצו מעט, וכך יוכלו לקדש את הלבנה בשמחה. ובמקום שחוששים שאם ידחו את קידוש הלבנה יהיו שישכחו לאומרו, אפשר לאומרו מיד אחר הצום.

מנהגי אבלות ביום שלאחר תשעה באב

רוב בית המקדש נשרף ביום י' באב. אמנם את הצום קבעו על פי זמן תחילת השריפה, אלא שהואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. למנהג ספרדים האיסור נמשך בכל היום, ולמנהג אשכנזים עד חצות היום בלבד. רבים נוהגים גם לא להסתפר, לא להתרחץ במים חמים, לא לכבס או ללבוש בגדים מכובסים בי' באב.

אבל השנה שיום הצום נדחה לי' באב, מנהגי האבלות אינם נמשכים במוצאי הצום, ומותר מיד לאחר הצום להתרחץ במים חמים, לכבס בגדים וללבוש בגדים מכובסים. אמנם לדעת רבים יש להימנע במוצאי הצום מאכילת בשר ושתיית יין, שהואיל והיו באותו היום בצום, אין ראוי מיד לאחריו לשמוח בבשר ויין. ויש מקילים גם באכילת בשר ושתיית יין במוצאי צום שנדחה (פנה"ל זמנים י, כ).

קטנים בתשעה באב

מצווה לחנך את הקטנים למצוות הקשורות בתשעה באב ובאבלות על החורבן, אלא שמפני חולשת הקטנים אי אפשר לחנכם לצום. ורק מגיל תשע ומעלה נוהגים לחנכם לצום כמה שעות ביום כפי כוחם. אבל לא יתענו כל היום (רמ"ע מפאנו קיא). כשמאכילים קטנים, נותנים להם מאכלים פשוטים בלבד, כדי לחנכם להתאבל עם הציבור. רבים נוהגים להדר לחנך את הקטנים שהגיעו לחינוך, היינו לגיל שש, שלא לאכול ולשתות בליל התענית.

מגיל חינוך, שהוא בערך בגיל שש, מחנכים את הקטנים שלא לנעול סנדלים או נעליים מעור, ושלא לסוך ושלא לרחוץ לשם תענוג (פנה"ל זמנים י, כא).

יהי רצון שמתוך האבלות על חורבן בית המקדש נזכה במהרה לבניינו בשמחה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

דיני תשעת הימים

אירועים משמחים אסורים בתשעת הימים, אך סיורים לימודיים וימי עיון מותרים • אין לעסוק בימים אלה בבנייה ושיפוצים אם אינם נצרכים • אין לקנות דברים שגורמים שמחה, אלא אם הדחייה תגרום הפסד • נעלי קרוקס אסורות בתשעה באב • למנהג הספרדים אין השנה איסור כיבוס, מכיוון שתשעה באב חל ביום ראשון, אך ראוי להימנע מלגלח בשבוע שלפניו • מה אסור ומה מותר לכבס למנהג האשכנזים • במציאות שלנו אין איסור רחצה בתשעת הימים • גם מרחצה בבריכה לשם בריאות יש להחמיר ולהימנע

טיולים ונופש

אמרו חכמים במשנה: "משנכנס אב ממעטים בשמחה" (תענית כו, ב). לפיכך, אין לקיים בתשעת הימים אירועים משמחים, כדוגמת טיולים, נופש במלון ומסיבת רעים. אמנם אירועים שמטרתם העיקרית היא חינוכית או ציבורית מותר לקיים. לפיכך מותר לקיים סיורים לימודיים וכן ימי עיון, אף שיש שמחה מסוימת בקיומם. וכן מי שנצרך למנוחה מסיבה בריאותית, יכול לצאת בימים אלו לחופשה במלון או בבית הבראה.

ברכת "שהחיינו" על חבר אחר שלושים יום

מכיוון שממעטים בשמחה בתשעת הימים, אסור לבנות בימים אלו בניין של שמחה, כגון להרחיב דירה או מרפסת בלא שיהיה לכך צורך חיוני. מי שהתחיל לבנות לפני תשעת הימים, יסכם מתחילה שיפסיקו לבנות בתשעת הימים

שאלה: אדם שנפגש, למשל בימי עיון שמתקיימים בתשעת הימים, עם חברו שחביב עליו מאוד ולא ראהו שלושים יום. האם יברך "שהחיינו" על השמחה בראייתו, או שמא מפני שמדובר בתשעת הימים אין לברך "שהחיינו"?

תשובה: יברך "שהחיינו", הואיל ואם לא יברך – יפסיד את הברכה. שכן כל מה שכתבו הפוסקים שנכון להימנע מלברך "שהחיינו" בימי בין המצרים, הוא כאשר אפשר לדחות את הברכה, אבל כאשר אם לא יברכו יפסידו את הברכה, צריך לברך (שו"ע או"ח תקנז, יז; פנה"ל זמנים ח, זח).

בנייה ושיפוצים

מכיוון שממעטים בשמחה בתשעת הימים, אסור לבנות בימים אלו בניין של שמחה, כגון להרחיב דירה או מרפסת בלא שיהיה לכך צורך חיוני. מי שהתחיל לבנות לפני תשעת הימים, יסכם מתחילה שיפסיקו לבנות בתשעת הימים. ואם טעה ולא סיכם, יבקש מהקבלן להפסיק לעבוד בתשעת הימים. ואם הקבלן עומד על זכותו להמשיך לעבוד, אין צורך להפר עמו את החוזה.

כאשר יש בהרחבת הדירה צורך חיוני, כגון למי שגר עם בני ביתו בדירה צפופה, מותר לבנות חדר נוסף בתשעת הימים. וכן מותר לעשות כל עבודת בנייה לצורך מניעת נזק. למשל אדם שכותלו עומד ליפול, אף שאינו צריך לאותו חדר ואין בזה סכנה, מותר לו להחריב את הכותל באופן מסודר ולבנותו שוב, שעל ידי כך הוא מונע מעצמו נזק (פנה"ל זמנים ח, טזיז).

צבע וגימורים

אסור בתשעת הימים לסייד ולצבוע את קירות הבית, מפני שהסיוד והצביעה נחשבים מותרות משמחים, שהרי אפשר לחיות בבית בלעדיהם.

וכן אסור לעשות בימים אלו שיפוצים שנועדו לנוי או למותרות, כמו החלפת תריסים, ארונות, וילונות, וכיוצא באלו דברים יקרים ומשמחים שאין בהם צורך הכרחי.

לצורך מצווה

מותר לבנות, לסייד ולצבוע לצורך מצווה, כגון לבנות בית כנסת או בית ספר. וכן כל דבר שהוא לצורך רבים נחשב כצורך מצווה ומותר (פנה"ל זמנים ח, טז).

קבלן ופועלים

מותר לקבלן ופועלים יהודים להמשיך לבנות בתשעת הימים בתי מגורים כדי למוכרם, מפני שהבתים נועדו למגורים ולא למותרות. בנוסף לכך זאת פרנסתם. ובארץ ישראל יש מצווה לבנות בתים. אמנם את הסיוד והצביעה ידחו לאחר תשעת הימים, ורק אם עיכוב הסיוד והצביעה יגרום להם הפסד גדול – יוכלו לצבוע ולסייד בתשעת הימים.

מעבר דירה

ככלל אין להיכנס לדירה חדשה, קנויה או שכורה, בתשעת הימים – גם מפני השמחה שבדבר וגם מפני שאין בימים אלו סימן טוב. אבל אם עיכוב הכניסה יגרום להפסד גדול, מותר להיכנס.

משא ומתן בדברים משמחים

בשלושת השבועות נמנעים מקניית דברים שנוהגים לברך עליהם "שהחיינו" בעת הקנייה. ומשנכנס אב ממעטים בשמחה, ובכלל זה ממשא ומתן בדברים משמחים. כלומר, אסור להזמין דברי מותרות כמו תכשיטים, בגדים, כלים נאים, רהיטים חדשים ומכונית משפחתית, אף שהם יגיעו לידיו בפועל אחרי תשעה באב. ואף להתחיל לברר מה כדאי לקנות אסור בתשעת הימים, כי יש בזה שמחה.

אמנם אדם שנפלה לידו הזדמנות לקנות דבר מה משמח במחיר מיוחד, ויש חשש סביר שאם ימתין עד לאחר תשעה באב יפסיד אותו – רשאי לקנותו בתשעת הימים, וטוב שיכניסנו לביתו או יתחיל להשתמש בו לאחר תשעה באב.

טוב למעט בתשעת הימים גם במשא ומתן רגיל של דברים שאינם משמחים. למשל, אדם שרגיל אחת לכמה שבועות לערוך קניות גדולות של מזון ושאר צורכי הבית, לכתחילה טוב שיבצע את הקנייה לפני או אחרי תשעת הימים (פנה"ל זמנים ח, יח).

משא ומתן לצורך מצווה

לצורך מצווה מותר לקנות אף דברים משמחים, לפיכך מותר לקנות בימים אלו תפילין. וכן מותר לקנות ספרי קודש, אמנם מי ששמח בהם מאוד צריך לברך עליהם "שהחיינו" (פנה"ל ברכות יז, ט), וממילא אסור לו לקנותם בתשעת הימים.

נעלי קרוקס אסורות בתשעה באב

אסור לנעול בתשעה באב ויום הכיפורים נעלי קרוקס. אמנם נחלקו הראשונים והאחרונים, אם איסור נעילת הסנדל חל גם על נעליים מחומרים שאינם עור; אולם מחלוקתם הייתה כאשר הנעליים שיוצרו מחומרים אחרים לא היו נוחות להליכה, ורק בלית ברירה עניים היו הולכים בהן בחוץ, ולכן היו שסברו שאינן נחשבות כנעליים. אבל כיום שמייצרים מחומרים שונים נעליים טובות, וגם מי שיכול לקנות נעל לעתים מעדיף אותן, כל נעל שאנשים רגילים ללכת בה בחוץ גם במקום שיש בו אבנים – אסור לנעול בתשעה באב. וכך הורה הרב יעקב אריאל שליט"א (באהלה של תורה ב, פא. וכך כתבתי בפנה"ל זמנים י, ח, מהדורת תשע"ה).

מי שאין לו נעלי בד או גומי לתשעה באב – רשאי בשעת הצורך לקנותן בתשעת הימים.

איסור כיבוס וגילוח למנהג ספרדים

אסרו חכמים לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב. בכלל זה אסור גם לגהץ בגדים או לכבסם בכיבוס יבש. וכן נוהגים יוצאי ספרד.

נחלקו הפוסקים בדין שבוע שחל בו תשעה באב, כאשר תשעה באב חל בשבת וממילא נדחה ליום ראשון. למעשה המנהג להקל, שבמצב כזה אין דין "שבוע שחל בו", ומותר לכבס בכל השבוע הזה בלא הגבלה.

אולם לגבי תספורת וגילוח, נכון שכל יוצאי ספרד יחמירו בשנה זו שלא להתגלח בשבוע שלפני שבת (עיין פנה"ל זמנים ח, כג, 7).

איסור כיבוס למנהג אשכנזים

יוצאי אשכנז נהגו להחמיר שלא לכבס בכל תשעת הימים, ורק בגדים של תינוקות וילדים שרגילים להתלכלך מותר לכבס.

כשם שאין מכבסים כך אין לובשים בימים אלו בגד מכובס. וכן אסור לפרוס בימים אלו מצעים מכובסים על המיטה, או מפה מכובסת על השולחן.

יש נוהגים להכין לתקופת האיסור כמה בגדים משומשים, ובכך שלובשים את הבגד שעה הוא כבר נחשב משומש.

מי שלא הכין לעצמו בגדים לפני זמן האיסור, יכול לקחת בגד מכובס ולזורקו על הרצפה ואף לדרוך על הצד הפנימי שלו, באופן שלא ישאיר עליו סימן, ואז כבר לא ייחשב מכובס, וממילא יוכל ללובשו.

מותר ללבוש בימים אלו לבנים וגרביים מכובסים ולהחליף מגבות ידיים שנזדהמו, שהואיל ורגילים להחליפם לעתים תכופות, אין בהחלפתם צד של תענוג אלא רק הסרת מיאוס. והרוצה להחמיר, יניחם לפני כן על הרצפה.

בשעת הצורך כאשר לא נותרו לבנים נקיים, מותר לכבסם גם למבוגרים, וטוב כשאפשר להוסיפם למכונה שמכבסים בה את בגדי הקטנים (פנה"ל זמנים ח, יט).

רחיצה בשבוע שחל בו תשעה באב

על פי תקנת חכמים איסור הרחיצה חל בתשעה באב בלבד, אולם נהגו הראשונים להחמיר ברחיצה גם בימים שלפני תשעה באב. בספרד וארצות המזרח נהגו שלא לרחוץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואילו באשכנז, ששם האקלים קר יותר ופחות מזיעים, נהגו שלא לרחוץ כלל בתשעת הימים אפילו במים קרים, ורק לקראת שבת חזון התרחצו מעט במים קרים (שו"ע תקנא, טז; מ"ב שם, כה"ח קפו).

נמצא שלמנהג ספרדים אפשר לכתחילה להתרחץ בשבוע שחל בו תשעה באב, ובלבד שהרחצה תהיה במים פושרים שאין בהם תענוג וגם לא סבל.

ונראה שגם יוצאי אשכנז ראוי שינהגו כיוצאי ספרד, מפני שמנהג ספרד נוסד באקלים שדומה לאקלים ארץ ישראל. ועוד, שכיום הרגלי הניקיון והרחיצה השתנו לחלוטין: בעבר כשלא היו מים זורמים בבתים, הרחצה נחשבה לאירוע מיוחד של תענוג ופינוק. אבל כיום רוב האנשים רגילים להתרחץ בכל יום, עד שהרחצה הפכה לפעילות שגרתית שאין בה שום תענוג או פינוק מיוחד.

לפיכך, מותר לכל אדם להתרחץ כדרכו בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב, ובכלל זה לחפוף את ראשו כפי שהוא רגיל, ובלבד שהרחצה תהיה במים פושרים שאין תענוג להישאר בהם זמן מיותר, ומנגד שלא יהיו קרים כך שהמתרחץ יסבול מהם.

מי שריח זיעתו נודף מפני שלא התרחץ, חייב להתרחץ, וייזהר שלא יחמיר בזה מחמת המנהג, כדי שלא יתחלל שם שמיים על ידו.

רחצה בבריכה או בים

רחצה בבריכה או בים שמטרתה בילוי אסורה כבר מראש חודש, מפני שצריך למעט בשמחה. כאשר המטרה בריאותית, כמו אנשים שרגילים לשחות כל יום כחצי שעה בבריכה, למנהג ספרדים מותר עד שבת חזון, ולמנהג אשכנז יש להחמיר בכל תשעת הימים, והרוצה להקל יש לו על מה לסמוך.

מי שצריך לשחות לצורך רפואי, רשאי לכתחילה לשחות עד ערב תשעה באב.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

עריצות המיעוט

צה"ל עובר תהליך כרסום ערכים, המתבטא הן בפגיעה בערכים היהודיים והן בחולשה מול האויב • הגורם הוא התרבות החילונית הקיצונית, שצמרת צה"ל מושפעת רבות מעמדותיה • השמאל החילוני הקיצוני שולט בתקשורת, במשפט ובאקדמיה, ומכשיר גם את הדורות הבאים שם • עמדותיו אינן מקובלות על הציבור הרחב, כפי שמתבטא בצניחת מדעי הרוח באקדמיה ועיתוני השמאל החילוני • יש מה ללמוד מהשמאל החילוני, הבעיה היא בהשתלטות ובעריצות שלו • לטווח הקצר יש לתקן את הבעיות בצה"ל, ולטווח הארוך – להביא לאיזון במערכות הציבוריות

חופש הביטוי

הסיבות לתהליך שמתרחש בצה"ל אינן פרי המצאת המטכ"ל, אלא שיקוף של המציאות התרבותית של הציבור החילוני הקיצוני, והמאבק שמחריף והולך על דמותה הרוחנית והערכית של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מכאן שזירת המאבק העיקרית איננה במסגרת צה"ל, אלא באקדמיה, בתקשורת ובכל מערכות החינוך והתרבות

בעקבות מכתב המחאה של הרבנים למען חופש הבעת הדעה, נזכרתי בימים שהיו לפני כשש שנים, שבהם נצבתי בעין הסערה בעקבות הבעת עמדתי ההלכתית כי מצוות התורה קודמת לפקודות הצבא. עמדתי הותקפה אז קשות על ידי שר הביטחון וקציני מטכ"ל, וכמובן התקשורת החילונית. מכיוון שלא הסכמתי לסגת מהעמדה העקרונית שההלכה גוברת על פקודות הצבא, הוצאה ישיבת הר ברכה ממסלול ההסדר (לפני כשנה וחצי הוחזרה, וכדי למנוע סיכון עתידי, וכדי שלא אחשוש להביע עמדה תורנית באופן חופשי, כמה חודשים לאחר החזרתה החלטתי להתפטר מתפקידי הרשמי כראש ישיבת ההסדר).

לאחרונה, על פי בקשה והפצרה של האחראי על יום עיון לקציני אגף המבצעים, העברתי להם שיחה. לפניי דיבר נציג אש"ף. בסוף ההרצאה נשאלתי מה דעת התורה לגבי מקרה שבו יש התנגשות בין פקודה להלכה. השבתי שבמקרה של פיקוח נפש יש לבצע את הפקודה, שפיקוח נפש דוחה אפילו שבת. אולם במקרה שאין פיקוח נפש, יש לקיים את ההלכה. בעקבות תשובתי, ניתנה הוראה שערורייתית על ידי מטה שר הביטחון דאז מר יעלון, לפיה נדרשים כל הגופים הציבוריים הקשורים לצה"ל להימנע מכל שיתוף פעולה עמי. לצערי ולחרפת משרד הביטחון, הוראה זו עדיין בתוקפה.

כרסום הערכים בצה"ל

כבר לפני יותר מעשר שנים התרעתי על התהליך המורכב שמתחולל בצה"ל, כאשר מצד אחד יותר נוח לחייל הדתי לקיים את התפילות, השבתות והכשרות, בזכות ריבוי המפקדים הדתיים, בעיקר ביחידות הלוחמות; ומנגד, מתרחש תהליך של העצמת דעות חילוניות שמאליות, שמכרסמות בערכים לאומיים ודתיים. וכפי שציין הרב יגאל לוינשטיין בהרצאתו, שעסקה בהשלטת ערכים פלורליסטיים ליברליים בפרשנותם החילונית הקיצונית על חשבון ערכים יהודיים ולאומיים.

ככלל ניתן לומר שבמשך השנים הללו צה"ל נטה לצד החילוני שמאלי. והתוצאות ניכרות בשדות הקרב, בהם צה"ל אינו מצליח לבטא את מלוא עוצמתו, וגם נאלץ לספוג אבדות רבות מדי.

הסיבות לתהליך שמתרחש בצה"ל אינן פרי המצאת המטכ"ל, אלא שיקוף של המציאות התרבותית של הציבור החילוני הקיצוני, והמאבק שמחריף והולך על דמותה הרוחנית והערכית של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מכאן שזירת המאבק העיקרית איננה במסגרת צה"ל, אלא מקום המאבק על דעתו וזהותו של הציבור היהודי הוא באקדמיה, בתקשורת ובכל מערכות החינוך והתרבות. מה שכן ראוי לציין בצער הוא שהקצונה הבכירה בצה"ל מושפעת יתר על המידה מן העמדות החילוניות הקיצוניות. במסגרת זו כופים על חיילים דתיים לשמוע זמרות, וכן הרצאות שרוחן נוגדת את אמונת ישראל המסורה מדורי דורות.

שום נציג ציבור דתי לא ביקש להחרים או לפגוע בחיילים או קצינים בעלי דעה או אמונה שונה, או בעלי התנהגות פרטית שלא תואמת את ערכי החיילים הדתיים. כל מה שהציבור הימני והמסורתי דורש הוא שלא תהיה שום כפייה של עמדות חילוניות קיצוניות על חיילי צה"ל. ובתוך כך שלא יתקבלו עמדות פמיניסטיות קיצוניות, שדורשות השוואה מוחלטת בין בנים ובנות בכל היחידות, בלא התחשבות בערכי הצניעות המסורתיים, תוך הפרה בוטה של כללי השילוב הראוי שאך לפני שנים אחדות התקבלו והובטחו על ידי כל גורמי הפיקוד הצבאי.

היחס לאויב

כך גם ביחס לאויב. מפקדים בכירים בצבא, כדוגמת סגן הרמטכ"ל, מעזים להשוות ולו ברמז את חיילי צה"ל לנאצים. וכאשר מבקרים אותם על כך, לא רק שאינם מתנצלים, אלא אף ממשיכים לעודד את הקצינים לומר דברים שאינם מקובלים על הציבור, היינו עמדות אנטי לאומיות קיצוניות. גם הרמטכ"ל פגע קשות במספר ביטויים במסורת ישראל, בערכים הלאומיים ובצדקת הדרך, כמו ההכרזה שהביטוי "הבא להורגך השכם להורגו" אינו אלא פתגם שעבר זמנו. בעוד הציבור עומד כנגד התקפות הטרור ברחובות, כאשר אחת השאלות הראשונות שמטרידות את רוב הציבור היא האם הצליחו להרוג את המחבל – האם ניצחנו, הרמטכ"ל מצא לנכון להטיף לגונן על המחבלים, אפילו כשעוד יש חשש סכנה מסוים, תוך שהוא מעליב את הציבור שרוצה בצדק להשכים ולהרוג את הבא להורגו.

היחס לחייל אלאור אזריה

הביטוי הבולט ביותר לעמדה הפוגעת של צמרת צה"ל הוא ביחסה המכוער ללוחם אלאור אזריה, שגם אם טעה בשיקול דעת בתוך אירוע של סכנת נפשות, הוא לא אויב ולא פושע. ואילו נציגי צה"ל העזו להאשים אותו בתחילה באשמת רצח, שהיא ההאשמה החמורה ביותר, ועתה כשראו שמבחינה משפטית אין שחר להאשמה חמורה שכזו, הואילו להסכים להתפשר על הריגה. ולא זו בלבד, אלא שגייסו באופן חריג עורך דין ממולח, כדי שיצליח להטביע את החייל בן התשע עשרה באשמת הריגה. מדוע לא יכלו להסתפק בפרקליטים הצבאיים הרגילים? כך משפחת אזריה נאלצה גם היא לשכור עורכי דין פרטיים, והציבור הרחב, שמבין שהחייל אלאור לחם בשליחותו – גם אם אולי שגה – בתוך שעות אחדות גייס יותר משש מאות אלף שקלים למימון הגנתו.

בתוך כך, צמרת צה"ל מטיחה האשמות מכוערות בחיילים שנחשדים על ידה בהתבהמות ובחוסר מוסריות. ממש כמו עמדות השמאל הקיצוני. ולא נעים להגיד, במידה מסוימת כמו עמדות האויב שמאשים אותנו בהוצאת המחבלים להורג בלא משפט, כאשר בפועל מדובר על מחבלים שנמצאים בתוך אירוע שבו הם מתכוונים להרוג, גם אם "רק" בסכין או במספריים, וגם אם הם צעירים.

המאבק על דמותה של התקשורת

כיום התקשורת נשלטת על ידי אנשי שמאל, לא מפני שהם מוכשרים במיוחד, אלא גם מפני שבמשך כשלושה דורות אנשי שמאל מנהלים את רשות השידור וגלי צה"ל, ומחנכים ומכשירים את הדורות הבאים של השדרנים והעיתונאים.

תאמרו: הנה בתקופה האחרונה קמו עיתונים פרטיים וערוצי רדיו אזוריים. אולם מכיוון שהם פרטיים, התקציב העומד לרשותם מצומצם יחסית. לבד מ'ישראל היום', שאכן מראה את נחת זרועו לשאר העיתונים, כל שאר ערוצי התקשורת במימון של עשרות מיליונים לשנה צריכים להתמודד מול רשות השידור, שתקציבה קרוב למיליארד שקלים בשנה. ומול גלי צה"ל, שממומן על ידי משלם המיסים, ויותר מזה – מקבל לשורותיו בחינם את הנוער המוכשר והשאפתני ביותר לעבודה עיתונאית, וזאת על חשבון צה"ל. במצב כזה קשה מאוד לכלי תקשורת פרטיים להתחרות עם גופי התקשורת הציבוריים, שעל חשבון משלם המיסים ממשיכים לטפח את עמדות השמאל, תוך הגברת המתחים בחברה ופגיעה מתמדת בציבור הלאומי והמסורתי.

כך ביחס לעימות המתמשך עם האויב הערבי, וכך לגבי ערכים יהודיים. הנה למשל, כאשר פרץ הוויכוח על מינוי הרבצ"ר, כמעט כל השדרנים שמשכורתם מקופת הציבור עיוותו וסילפו את דבריו, חלקם בזדון וחלקם בבורות מחפירה, ובתוך כך ביזו את התורה ואת מצוות אשת יפת תואר, בלא להבין את עומק המוסר הנשקף ממנה. כך גם ביחס לוויכוחים סביב מצעדי הלהט"בים.

האקדמיה

כך גם ביחס לפקולטות למדעי הרוח והחברה באקדמיה. במשך עשרות שנים, במימון ציבורי של מיליארדי שקלים לשנה, היא נשלטת על ידי אנשי שמאל שמטפחים אנשי שמאל כמותם או קיצוניים מהם, ומכשילים את התקדמותם של אנשי ימין, בתואנה שתפיסות עולם לאומיות ומסורתיות מנוגדות לרוח האקדמיה.

לא פלא אפוא, שמספר הסטודנטים במדעי הרוח פוחת והולך. עמדותיהם של המרצים כל כך קיצוניות ומאוסות, שאין כמעט אנשים צעירים שמוכנים לשומעם בלא סלידה.

הביטוי המובהק לחוסר הנחת של הציבור, ובכללם אנשי השמאל השפוי, מעמדות השמאל הקיצוני, הוא בירידה המתמדת של מספר קוראי עיתון 'הארץ', עד למצב שבו מספר הקוראים שלו בסוף השבוע הוא בסך הכול 4.3 אחוזים מהציבור. גם 'ידיעות אחרונות', שמשקף עמדות חילוניות, נמצא בירידה איטית אבל מתמדת, ומרבית קוראיו מוצאים עניין בסיפוריו הצבעוניים, למרות עמדותיו החילוניות-שמאליות.

כבוד הדדי

חשוב להדגיש, אין הכוונה לדחוק את אנשי השמאל שלא יוכלו לבטא את עמדתם. איננו חפצים לא בנקמה ולא בפגיעה בזכויותיהם האזרחיות, כמו חופש הבעת העמדה, היצירה וההפגנה. לא זו בלבד, אלא שמן הסתם יש רבים מבין אנשי השמאל הקיצוני שכוונותיהם טובות, ורבים ממעשיהם טובים. על כן תרומתם לחברה חשובה. ואף לנו יש מה ללמוד מהם. וכפי שכבר אמרו חכמים: "איזהו חכם הלומד מכל אדם" (אבות ד, א). קל וחומר מאנשים חכמים ואכפתיים, שהם גם אחינו בני ישראל. ואנו מקבלים את טענתם נגד עריצות הרוב, אבל בשום פנים לא נסכים לקבל את עריצות המיעוט, שלעתים כדי לחזק את מעמדו ולהמשיך את שליטתו, למרות תבוסתו בבחירות הדמוקרטיות, הוא מגייס לעצמו תומכים מבין אומות העולם, ובמקרים מסוימים לא נרתע מלגייס לטובתו גם את האויב.

סיכום

המאבק אם כן צריך להיות מופנה לטווח הקצר לתיקון הכשלים בצה"ל, למניעת כפייה חילונית של השמאל הקיצוני ולחיזוק הערכים הלאומיים. ולטווח הארוך, לטיפוח אנשי תורה ורוח לאומיים ומסורתיים, לשינוי משמעותי של הרכב המנהיגות במערכת המשפט, ברשות השידור ובמדעי הרוח באקדמיה, ולמניעת המשך השתלטנות והכפייה של השמאל החילוני הקיצוני.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד