משנים את החוק כרצונם

ראוי לתבוע להדיח מתפקידו את היועץ המשפטי לממשלה, שמבקש לרוקן מתוכנו את החוק נגד הונאה בכשרות • בג"ץ מתיר לקראים להציג את הבשר שלהם ככשר בהשגחה רבנית • כאשר תעשיית המזון הופכת יותר ויותר מורכבת ומסועפת, סמכות הפיקוח של הרבנות הראשית על כל גופי הכשרות היא הכרחית • כיצד לנהוג בזמן בין השמשות שבין שבת לצום תשעה באב • כיצד עושים הבדלה כשתשעה באב חל במוצאי שבת • דין מעוברות ומניקות בתשעה באב שנדחה משבת ליום ראשון

חוק הכשרות

כשם שיש פיקוח וטרינרי כללי על כל המזון, ופיקוח כללי על כלל הרופאים, כך דרוש פיקוח כללי על מערכת הכשרות, וזוהי תכליתו של חוק הונאה בכשרות. נקווה שהממשלה תמצא במהרה את הדרך לגדור את הפרצה הזאת, ובתוך כך תעמיד את המערכת המשפטית על מקומה

בחוק איסור הונאה בכשרות משנת תשמ"ג נקבע כי מועצת הרבנות הראשית והרבנים המקומיים שהוסמכו על ידה הם היחידים שיכולים להעניק תעודת כשרות למאכלים במדינת ישראל.

לאחרונה הורה היועץ המשפטי לממשלה, ביוהרה האופיינית לו ולמערכת המשפטית, שכל אדם, בין רב ובין עם הארץ, בין דתי ובין חילוני, רשאי לכתוב תעודת השגחה למסעדה, לרשת מזון או לבתי מלון. עליו רק לציין באופן בולט כי "מסמך זה אינו מהווה תעודת הכשר מטעם הרבנות הראשית לישראל", וכן לא יכתבו כי מדובר בעסק "כשר".

כלומר, יוכל כל פלוני אלמוני להעניק תעודה מאוד מכובדת ומרשימה מטעם, נניח, "בית דין צדק 'שומרי התורה' בראשות הרב הגאון פלוני אלמוני", ובתעודה זו יהיה כתוב: "כל האוכל הנמכר או המוגש כאן הוכן על פי כל כללי ההלכה למהדרין מן המהדרין, מתוך התחשבות בכל דעות הפוסקים, ראשונים ואחרונים, ספרדים ואשכנזים, ולאוכלים ינעם" וכו'. ובשורה התחתונה יהיה כתוב: "תעודה זו היא מטעם 'בד"ץ שומרי התורה' ולא מטעם הרבנות הראשית". ה"רבנים" שיעניקו את התעודה יכולים להיות חילונים גמורים, או צדיקים פתאים, או סתם אנשים שקיבלו בעבור כך כסף, ולא תהיה בכך שום עבירה על החוק, כי בתעודת ההשגחה המפוארת שלהם לא יהיה כתוב שהיא מטעם הרבנות הראשית, ולא תופיע בה המילה "כשר".

אפילו בית המשפט העליון, בהחלטה שפגעה בסמכותה של הרבנות הראשית, הסכים כי "מטרתו ותכליתו של החוק הן למנוע הונאה ביחס לכשרות המזון מבחינת טיבו, דרך הכנתו והגשתו" (תיאדור אור, 27.5.90). והנה היועץ המשפטי מעז לרוקן את החוק מכל תוכן, בניגוד מוחלט לכוונת המחוקק. ראוי היה לתבוע את הדחתו לאלתר. נקווה לפחות שמעשים מקוממים שכאלה מקרבים אותנו לשינוי הנדרש בכל מערכת המשפט.

בג"ץ קראים

בתוך כך הנחיתה המערכת המשפטית עוד מכה על המוני בית ישראל שומרי המסורת והכשרות. ביום ראשון קיבל בג"ץ את עמדת הקראים, והתיר להם לשווק בשר תחת הכותרת "כשר בהשגחת הרבנות הקראית". להלכה הבשר שהם משווקים הוא טרף, הואיל ואינם שומרים את ההלכה כפי הוראת חכמי תורה שבעל פה. ואילו שופטי בג"ץ התירו להם להונות את הציבור כאילו הבשר שלהם כשר בהשגחה רבנית מסוימת, בניגוד גמור לחוק הונאה בכשרות.

חשיבות חוק הכשרות

אין אפשרות לספק מזון כשר להמוני בית ישראל בלי שתהיה לרבנות הראשית סמכות פיקוח על כל גופי הכשרות. ככל שעוברות השנים, תעשיית המזון הולכת ונעשית יותר מורכבת ומסועפת, ויש הכרח בפיקוח רחב, כולל ואחראי. בלי זאת, גם רבנים עם כוונות טובות ייכשלו במתן הכשר למאכלים שאינם כשרים, כי לא יוכלו לבדוק אם אין בפירות איסור ערלה, ואם אין בתבואה שרובה מיובאת מחו"ל איסור חדש, ואם אין הבשר מגיע ממקום שלא נשחט כהלכה, וכו' וכו'. קל וחומר כאשר אנו יודעים שבשוק המזון מעורבים אינטרסים כלכליים אדירים, וברור שישנם גורמים שינצלו את הפתח שהמערכת המשפטית החילונית פתחה לפניהם, וימצאו דרך לקנות "תעודת השגחה" בזול, ולשווק תחת כסותה מזון טרף.

כשם שיש פיקוח וטרינרי כללי על כל המזון, ופיקוח כללי על כלל הרופאים, כך דרוש פיקוח כללי על מערכת הכשרות, וזוהי תכליתו של חוק הונאה בכשרות. נקווה שהממשלה תמצא במהרה את הדרך לגדור את הפרצה הזאת, ובתוך כך תעמיד את המערכת המשפטית על מקומה.

דיני תשעה באב שחל בשבת

כאשר תשעה באב חל בשבת הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר ושותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו, וכן שרים שירי שבת כרגיל, שאין אבלות בשבת (ולעניין דברים שבצנעה עיין שו"ע תקנד, יט).

זמן הביניים שבין השבת לצום

בין השבת לכניסת הצום ישנו זמן ביניים, משום שהזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, בין השמשות, הוא ספק יום ספק לילה. ומכיוון שיש מצווה להוסיף על השבת, השבת נמשכת עוד כמה דקות אחרי צאת הכוכבים, כפי שכתוב בלוחות השנה (בירושלים שקיעת החמה 19:45, וצאת השבת 20:21. בתל אביב השקיעה 19:43, וצאת השבת 20:23).

יוצא אם כן, שמשקיעת החמה ועד זמן צאת השבת הוא זמן משותף לשבת ולצום. ובאותו זמן אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת. ומנגד, משעת שקיעת החמה נמנעים מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה.

סעודה שלישית

לפיכך, בסעודה שלישית אוכלים כבכל שבת, וכן מזמרים שירי שבת כבכל שבת, אולם מפסיקים לאכול ולשתות לפני שקיעת החמה. ואין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית לאחר שקיעת החמה. וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, ואין בזה סימן אבלות, הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה.

רחצה בזמן הביניים

וכן נמנעים מרחיצה וסיכה משקיעת החמה ועד צאת השבת, שכן ממילא אין רוחצים כל השבת. אבל מי שיצא משירותים בזמן בין השמשות ייטול ידיו כרגיל, שאם לא יעשה כן נמצא שהוא מתאבל בשבת.

החלפת בגדים ונעליים

נשארים לבושים בבגדי השבת ובנעליים, וממשיכים לשבת על הכיסא ולומר שלום זה לזה, עד שייצאו שלושה כוכבים בינוניים ויעברו עוד כמה דקות לשם תוספת שבת. ואומרים: "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובזה נפרדים מהשבת. אחר כך יסירו את הנעליים ויפשטו את בגדי השבת וילבשו בגדי חול.

יש נוהגים להסיר את הנעליים כבר בשקיעת החמה, מפני שנעילת הסנדל היא אחד מהדברים האסורים בתשעה באב, ומכיוון שממילא אין חובה ללכת בנעליים כל השבת, אין בזה פגיעה בכבוד השבת. אבל ברור שאם יהיו שם אנשים שירגישו שחלץ את מנעליו לשם אבל, יהיה בכך איסור. ולכן המנהג הרווח להסיר את הנעליים רק לאחר צאת השבת.

כאשר מחליפים את בגדי השבת בבגדי חול, יש ללבוש בגדים שכבר לבשום בשבוע שעבר, מפני שאסור ללבוש בגדים מכובסים בתשעה באב.

תפילת ערבית

נוהגים לאחר את תפילת ערבית של ליל תשעה באב כרבע שעה אחרי זמן צאת השבת, כדי שכל המתפללים יספיקו להיפרד מן השבת בביתם, לחלוץ את מנעליהם ולהחליף את בגדיהם ולבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית וקריאת איכה בבגדי חול.

הבדלה בדיבור ועל היין

כיוון שיצאה השבת החל הצום ואי אפשר להבדיל על היין, לפיכך ההבדלה על הכוס נדחית עד לאחר סיום צום תשעה באב. אבל את ההבדלה שבתפילת ערבית – "אתה חוננתנו" – כמובן שאומרים. ויש אומרים שטוב שנשים יתפללו ערבית במוצאי שבת זו כדי שיבדילו ב"אתה חוננתנו". ומי שאינה מתפללת תאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ואז תוכל לעשות מלאכות האסורות בשבת.

ברכה על הנר

מברכים "בורא מאורי האש" על הנר במוצאי שבת, מפני שברכת הנר אינה תלויה בכוס היין, אלא היא הודאה על בריאת האש, שנתגלתה לאדם הראשון במוצאי שבת. ונוהגים לברך על הנר אחר סיום תפילה ערבית לפני קריאת איכה, שאז מדליקים נרות. גם נשים מברכות על הנר. ואם הן בבית הכנסת ישמעו את הברכה מהחזן וייהנו מאור הנר שידליקו לידן. ואם הן בבית, ידליקו נר ויברכו עליו (עיין פניני הלכה שבת ח, א, 1).

הבדלה על כוס בסיום הצום

בסיום הצום צריך להבדיל על הכוס, ומברכים שתי ברכות, "בורא פרי הגפן" ו"המבדיל", אבל אין מברכים על הבשמים ועל הנר.

בצאת הצום אסור לאכול לפני אמירת ההבדלה על הכוס, שכן אמירת "אתה חוננתנו" או "ברוך המבדיל בין קודש לחול" מתירה לעשות מלאכה, והבדלה על הכוס מתירה אכילה ושתייה.

מעוברות ומניקות

מכיוון שהצום נדחה משבת ליום ראשון, מעוברת ומניקה שחשה חולשה או קושי לצום רשאית לאכול ולשתות. זאת מפני שמעמדו של צום תשעה באב שנדחה קרוב למעמד הצומות הקלים, שבהם מעוברות ומניקות פטורות לגמרי (פניני הלכה זמנים י, כ).

הבדלה לחולה שצריך לאכול בתשעה באב

חולה שצריך לאכול בתשעה באב, לפני שיאכל צריך להבדיל על הכוס. ונכון להבדיל על משקה מדינה, כלומר על משקה שיש בו אלכוהול ואינו יין, כדוגמת בירה לבנה. ובשעת הדחק אפשר גם להבדיל על קפה, שיש אומרים שגם הוא נחשב משקה מדינה (פניני הלכה שבת ח, ד). ואם אין לו משקה מדינה יבדיל על מיץ ענבים, שאינו משמח. ובשעת הדחק יבדיל על יין וישתה מלוא לוגמיו בלבד.

קטן שאוכל בתענית אינו צריך להבדיל לפני אכילתו.

מנהגי אבלות ביום שלאחר תשעה באב

רוב בית המקדש נשרף ביום י' באב. ואמנם את הצום קבעו בתשעה באב על פי זמן תחילת השריפה, אלא שהואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי – נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. ורבים נוהגים גם לא להסתפר ולהתרחץ במים חמים, לכבס או ללבוש בגדים מכובסים בי' באב.

השנה, שיום הצום נדחה לי' באב, מנהגי האבלות אינם נמשכים במוצאי הצום, ומותר מיד לאחר הצום להתרחץ במים חמים ולכבס בגדים וללבוש בגדים מכובסים. ולגבי אכילת בשר ושתיית יין בליל מוצאי הצום, המחמיר תבוא עליו ברכה והרוצה להקל רשאי.

ממעטים בשמחה – כיצד?

היבטים שונים של דין מיעוט בשמחה משנכנס אב • להימנע מטיולים, מנופש במלון וממסיבת רעים • מי שנפגש עם חברו החביב עליו מאוד יברך "שהחיינו" גם בתשעת הימים • גדרי איסור בניין של שמחה • כיצד ינהגו קבלן בניין ופועלי בניין • קניות שאסור לעשותן בתשעת הימים • ספרדים בשנה זו מותרים לכבס בתשעת הימים, אך לא להסתפר ולהתגלח • איסור כביסה ולבישת מכובס, ומה יעשה מי ששכח להכין בגדים שאינם מכובסים • רחצה בבריכה לצורך בריאות בתשעת הימים

טיולים ונופש

אמרו חכמים במשנה: "משנכנס אב ממעטים בשמחה" (תענית כו, ב). לפיכך, אין לקיים בתשעת הימים אירועים משמחים כדוגמת טיולים, נופש במלון ומסיבת רעים. ורק אירועים שמטרתם העיקרית היא חינוכית או ציבורית מותר לקיים. לפיכך מותר לקיים סיורים לימודיים וכן ימי עיון, אף שיש שמחה מסוימת בקיומם. וכן מי שנזקק למנוחה מסיבה בריאותית, יכול לצאת בימים אלו לחופשה במלון או בבית הבראה.

האם לברך "שהחיינו" על חבר שלא ראו שלושים יום

שאלה: מי שנפגש בימי עיון המתקיימים בתשעת הימים עם חברו שחביב עליו מאוד, שלא ראהו שלושים יום והוא שמח לראותו, האם יברך "שהחיינו" כפי הדין בשאר ימות השנה? או שמא מפני שמדובר בתשעת הימים אין לברך "שהחיינו"?

תשובה: יברך "שהחיינו", הואיל ואם לא יברך – יפסיד את הברכה. שכן מבואר בשולחן ערוך (תקנא, יז) שטוב להיזהר מלברך "שהחיינו" בימי בין המצרים על פרי ומלבוש, כי אפשר לדחות את ברכתם לאחר תשעה באב. אבל כתב הרמ"א שם שאם לא יוכל לברך על הפרי אחר תשעה באב, כגון שעד אז הפרי ירקב, יברך עליו מיד כדי שלא יפסיד את המצווה (ועיין במ"ב תקנא, קא).

מסיבת גיוס

שאלה: האם מותר לקיים מסיבת גיוס בתשעת הימים לכבוד חבר שעומד להתגייס לצבא?

תשובה: אין לקיים בימים אלו מסיבת גיוס, מפני שאלו ימים שממעטים בהם בשמחה, ומסיבת גיוס כשמה כן היא – אירוע חגיגי.

אך מותר להתאסף ולומר דברי תורה וחיזוק לכבוד חבר שעומד להתגייס בתוך תשעת הימים. ואם החבר מתגייס כמה ימים אחרי תשעה באב, גם התאספות כזו אין רצוי לקיים בתשעת הימים, שיש בה צד של שמחת חברים ונכון לדחותה לאחר תשעה באב.

בנייה ושיפוצים

מכיוון שממעטים בשמחה בתשעת הימים, אסור לבנות בימים אלו בניין של שמחה, כגון להרחיב דירה או מרפסת בלא שיהיה לכך צורך חיוני. ומי שהתחיל לבנות לפני תשעת הימים, יסכם מתחילה עם הקבלן שיפסיק לבנות בתשעת הימים. ואם טעה ולא סיכם, יבקש מהקבלן להפסיק לעבוד בתשעת הימים, ואם הקבלן עומד על זכותו להמשיך לעבוד, אין צורך להפר עמו את החוזה.

אבל מי שגר עם בני ביתו בדירה צפופה, מותר לו לבנות חדר נוסף בתשעת הימים. וכן מותר לעשות כל עבודת בנייה לצורך מניעת נזק, כגון אדם שכותלו עומד ליפול, אף שאינו צריך לאותו חדר ואין בזה סכנה, מותר לו להחריב את הכותל באופן מסודר ולבנותו שוב, שעל ידי כך הוא מונע מעצמו נזק (פניני הלכה זמנים ח, טז יז).

צבע וגימורים

אסור בתשעת הימים לסייד ולצבוע את קירות הבית, מפני שהסיוד והצביעה נחשבים מותרות משמחים, שהרי אפשר לחיות בבית בלעדיהם. וכן אסור לעשות בימים אלו שיפוצים שנועדו לנוי או למותרות, כמו החלפת תריסים, ארונות, וילונות, וכיוצא בזה דברים יקרים ומשמחים שאין בהם צורך הכרחי.

לצורך מצווה

מותר לבנות ולסייד ולצבוע לצורך מצווה, כגון לבנות בית כנסת או בית ספר. וכן כל דבר שהוא לצורך רבים נחשב כצורך מצווה ומותר (פניני הלכה זמנים ח, טז).

קבלן ופועלים

מותר לקבלן ופועלים יהודים להמשיך לבנות בתשעת הימים בתי מגורים כדי למוכרם, מפני שהבתים נועדו למגורים ולא למותרות. בנוסף לכך, זאת פרנסתם. ובארץ ישראל יש מצווה לבנות בתים. אמנם את הסיוד והצביעה ידחו לאחר תשעת הימים. ורק אם עיכוב הסיוד והצביעה יגרמו להם הפסד גדול – יוכלו לצבוע ולסייד בתשעת הימים.

מעבר דירה

שאלה: האם מותר לעבור דירה בתשעת הימים?

תשובה: ככלל אין להיכנס בתשעת הימים לדירה חדשה, קנויה או שכורה – גם מפני השמחה שבדבר, וגם מפני שאין בימים אלו סימן טוב. אבל אם עיכוב הכניסה יגרום להפסד גדול, מותר להיכנס.

משא ומתן בדברים משמחים

נראה למעשה שגם למנהג אשכנז אפשר להתרחץ כיום. ראשית, מפני שאפשר לסמוך בזה על מנהגי ספרדים, שמנהגם נוסד באקלים הדומה לארץ ישראל. ועוד, שכיום רוב האנשים רגילים להתרחץ בכל יום, עד שהרחצה הפכה לפעילות שגרתית. ומי שרגיל להתרחץ בכל יום, אם ימנע עצמו מרחצה ירגיש סבל

בשלושת השבועות נמנעים מלקנות דבר שנוהגים לברך בעת קנייתו "שהחיינו", ומשנכנס אב ממעטים בשמחה, ובכלל זה במשא ומתן בדברים משמחים. כלומר, אין קונים דברי מותרות כמו תכשיטים, בגדים, כלים נאים, רהיטים חדשים ומכונית משפחתית. וכן אסור להזמין אצל חייט בגד חדש.

אמנם אדם שנפלה לידו הזדמנות לקנות דבר מה משמח במחיר מיוחד, ויש חשש סביר שאם ימתין עד לאחר תשעה באב יפסיד אותו – רשאי לקנותו בתשעת הימים. וטוב שיכניסנו לביתו או יתחיל להשתמש בו רק לאחר תשעה באב.

סוחרים שעוסקים בדברי מותרות משמחים כתכשיטים ובגדים, מותר להם לשאת ולתת בעסקיהם בתשעת הימים, כדי שלא ייגרם להם הפסד גדול באיבוד לקוחותיהם. וישתדלו לעסוק בעיקר בהכנות עסקיות לקראת הימים שלאחר תשעת הימים. ומי שיכול לסגור את חנותו בתשעת הימים בלא שייגרם לו מכך הפסד משמעותי – צריך לסוגרה.

משא ומתן לצורך מצווה

לצורך מצווה מותר לקנות אף דברים משמחים, לפיכך מותר לקנות בימים אלו תפילין, מפני שהם צורכי מצווה. וכן מותר לקנות ספרי קודש, מפני שהם צורכי מצווה ורבים אינם נוהגים לברך על קנייתם "שהחיינו". אבל מי ששמח בהם מאוד צריך לברך עליהם "שהחיינו", וממילא אסור לו לקנותם.

מי שאין לו נעלי בד או גומי לתשעה באב – רשאי בדיעבד לקנותם בתשעת הימים.

משא ומתן בשאר דברים

טוב למעט בתשעת הימים גם במשא ומתן רגיל של דברים שאינם משמחים. למשל, אדם שרגיל אחת לכמה שבועות לערוך קניות גדולות של מזון ושאר צורכי הבית, לכתחילה טוב שיבצע את הקנייה לפני או אחרי תשעת הימים (פניני הלכה זמנים ח, יח).

איסור כיבוס וגילוח למנהג ספרדים

אסרו חכמים לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב. וזה אחד מביטויי האבלות, שמתוך צער והזדהות עם הנפטר או עם חורבן הבית, האדם מפסיק לטפח ולפנק את עצמו. בכלל האיסור גם גיהוץ בגדים או כיבוסם בכיבוס יבש. וכן נוהגים יוצאי ספרד.

בשנה זו תשעה באב חל בשבת, והוא נדחה ליום ראשון. נחלקו הפוסקים בדין השבוע שלפני כן, ולמעשה המנהג להקל שבמצב כזה אין דין "שבוע שחל בו", ומותר לכבס בכל השבוע הזה בלא הגבלה.

אולם לגבי תספורת וגילוח, נכון שכל יוצאי ספרדי יחמירו בשנה זו שלא להתגלח בשבוע שלפני שבת (עיין פניני הלכה זמנים ח, כג, 7).

איסור כיבוס למנהג אשכנזים

יוצאי אשכנז נהגו להחמיר שלא לכבס בכל תשעת הימים, ורק בגדים של תינוקות וילדים שרגילים להתלכלך מותר לכבס.

כשם שאין מכבסים, כך אין לובשים בימים אלו בגד מכובס. וכן אסור לפרוס בימים אלו מצעים מכובסים על המיטה, או מפה מכובסת על השולחן.

רבים נוהגים להכין לתקופת האיסור כמה בגדים משומשים. וכך עושים: לובשים לפני זמן האיסור כמה בגדים, כל בגד כשעה ויותר, ועל ידי כך אותם בגדים כבר לא ייחשבו מכובסים, ויהיה מותר ללובשם בזמן האיסור. ומי שלא הכין לעצמו בגדים לפני זמן האיסור, יכול לקחת בגד מכובס ולזורקו על הרצפה ואף לדרוך עליו, ואז כבר לא ייחשב מכובס וממילא יוכל ללובשו.

מותר ללבוש בימים אלו לבנים וגרביים מכובסים ולהחליף מגבות ידיים שנזדהמו, שהואיל וכיום רגילים להחליפם לעתים תכופות, אין בהחלפתם צד של תענוג אלא רק הסרת מיאוס. והרוצה להחמיר, יניחם לפני כן על הרצפה.

בשעת הצורך כאשר לא נותרו לבנים נקיים, מותר לכבסם גם בשביל מבוגרים. וכשהדבר אפשרי, טוב להוסיפם למכונה שמכבסים בה את בגדי הקטנים.

רחיצה בשבוע שחל בו תשעה באב

על פי תקנת חכמים איסור הרחיצה חל בתשעה באב בלבד, אולם נהגו הראשונים להחמיר ברחיצה גם בימים שלפני תשעה באב. בספרד נהגו שלא לרחוץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואילו באשכנז, שהאקלים קר יותר ופחות מזיעים, נהגו שלא לרחוץ כלל בתשעת הימים, אפילו לא במים קרים, ורק לקראת שבת חזון התרחצו מעט במים קרים (שו"ע תקנא, טז; מ"ב שם, כה"ח קפו).

נמצא שלמנהג ספרדים אפשר לכתחילה להתרחץ בשבוע שחל בו תשעה באב, ובלבד שהרחצה תהיה במים פושרים – שאין בהם תענוג וגם אין בהם סבל.

ונראה למעשה שגם למנהג אשכנז אפשר להתרחץ כיום. ראשית, מפני שאפשר לסמוך בזה על מנהגי ספרדים, שמנהגם נוסד באקלים הדומה לארץ ישראל. ועוד, שכיום הרגלי הניקיון והרחיצה השתנו לחלוטין. בעבר, כשלא היו מים זורמים בבתים, הרחצה נחשבה לאירוע מיוחד של תענוג ופינוק. אבל כיום רוב האנשים רגילים להתרחץ בכל יום, עד שהרחצה הפכה לפעילות שגרתית. ומי שרגיל להתרחץ בכל יום, אם ימנע עצמו מרחצה ירגיש סבל.

לפיכך, מותר לכל אדם להתרחץ כדרכו בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב, ובכלל זה לחפוף את ראשו כפי שהוא רגיל, ובלבד שהרחצה תהיה במים פושרים, שאין תענוג להישאר בהם זמן מיותר, ומנגד גם לא צריך שהמים יהיו קרים באופן שהמתרחץ יסבול מהם.

ומי שריח זיעתו נודף מפני שלא התרחץ – חייב להתרחץ, וייזהר שלא יחמיר בזה מחמת המנהג, כדי שלא יתחלל שם שמיים על ידו.

רחצה בבריכה או בים

כאשר הרחצה נעשית למטרת בילוי, כבר מראש חודש אסור, מפני שצריך למעט בשמחה.

כאשר המטרה בריאותית, כמו אנשים שרגילים לשחות בכל יום כחצי שעה בבריכה, למנהג ספרדים מותר עד שבת חזון, ולמנהג אשכנזים אסור בכל תשעת הימים.

ומי שצריך לשחות לצורך רפואי, רשאי לשחות עד ערב תשעה באב.

בצדק תשפוט את הרב

השמצות נגד הרב ריסקין על סמך סרטון יוטיוב בשפה האנגלית • הרב ריסקין לקח על עצמו שליחות קדושה לקרב את הגויים לאמונת ישראל • כשמדברים עם בני דתות אחרות, אי אפשר להתבטא בזלזול כלפי דתם • דברי הרב קוק שאיננו שואפים להרוס את הדתות האחרות אלא לרומם אותן • מעשה בר' ישראל מסלנט שממחיש כיצד התבוננות מן הצד במסר שהותאם לקהל שומעים מיוחד עלולה להטעות • איסור קבלת לשון הרע והחובה לדון לכף זכות • היחס הנכון לנוצרים אוהבי ישראל

הזדון שבהשמצות

תארו לכם שהיו מגיעים לבית הכנסת בממל אנשים טיפשים, שהיו הולכים אחר כך אל רבנים שונים ובתום לב מספרים להם שבמו אוזניהם שמעו איך רבי ישראל מסלנט מתיר חילול שבת גמור ופומבי, שהרי כך אמר: "לטפל במטעני הנמל בשבת – מוכרחים, אך הכתיבה אינה הכרחית"

בעקבות הדברים שכתבתי בזכותו של הרב שלמה ריסקין שליט"א, קיבלתי כמה מכתבי נזיפה קשים. החריפים מבין הכותבים טענו שהוא מכניס מינות לכרם ישראל ומעודד מיסיונרים להדיח יהודים לנצרות. המתון שבהם כתב: "הייתי בהלם ובמבוכה. אני מאוד אוחז מהרב ומספריו וכו'… אני פשוט משער שהרב לא מודע לדעותיו של הרב ריסקין האוהדות את הנצרות ואת אותו האיש… ה' ירחם… אני מציע לרב להסתכל בסרטונים שמובאים ביוטיוב שהרב ריסקין מדבר בשבח הנצרות ואותו האיש. הסרטונים באנגלית. אשמח להבין את הגנת הרב לרב ריסקין לאור זאת".

מכיוון שכל המשמיצים תמכו את דבריהם בסרטון מסוים שבו הרב ריסקין מדבר באנגלית, ביקשתי מהרב מאור קיים שליט"א, ר"מ בישיבתנו שהאנגלית היא שפת האם שלו, שיקשיב בדקדקנות לדברי הרב ריסקין, יתרגם אותם מילה במילה ויחווה את דעתו עליהם.

חוות הדעת

"יש לציין שהקטע המדובר, שאורכו כשמונה דקות, ערוך ומצונזר מתוך שיחה שאורכה כשעה, ובה הוא מקרב את שומעיו הנוצרים לאמונת ישראל, ואומר במפורש שכל יהודי שיאמין בנצרות בוגד באמונתו ומאבד את עולמו. ובכל אופן גם בקטע הערוך אין דברי תמיכה בנצרות, אלא שהוא מתייחס אליהם בכבוד.

"ככלל, הרושם שמתקבל מהשיחה הוא שהרב ריסקין הוא נואם מרתק בעל השפעה גדולה, שיודע להסביר גם לרחוקים את ערכי היהדות. הוא מנסה בשיחה זו לקרב נוצרים לערכים הטובים שביהדות, במיוחד לשלום עולמי, ולשתף אותם בביקורת על האסלאם האלים אשר מאיים על ישראל והעולם. בדבריו הוא מקרב את שומעיו הנוצרים לאהבת ישראל ולערכים אוניברסליים, ומנסה לבנות בסיס משותף שעליו אפשר להתקדם. הוא מדבר על ערכים משותפים של חזון, גאולה, אמת ואהבה, וסולל דרך לאפשר לעם ישראל להיות אור לגויים".

מסקנה

אינני מצטט מתמלול דבריו את הנקודות הרגישות שעליהן אפשר לבקר את הרב ריסקין, מפני שמסקנת הדברים ברורה: מתוך נאמנות מוחלטת לאמונת ישראל, הרב ריסקין נטל על עצמו שליחות קדושה: לקרב את הגויים לאמונת ישראל ולתמיכה בתהליך הגאולה של קיבוץ הגלויות, כדברי התורה והנביאים, ולהרים אותם מהאנטישמיות האופיינית לנצרות שהמיטה אסונות נוראים על עמנו. אמנם ברור שיהיו רבנים שיעדיפו בעניינים מסוימים לנקוט בלשון שונה, אבל אין זה אומר שהנוסח שהוא בחר אינו ראוי, ובוודאי שאין שום בסיס לעלילה שהעלילו עליו.

סגנונות הסברה

כידוע יש הבדל גדול בין הדרך שבה מדברים אל ציבור דתי ובין הדרך שבה מדברים אל יהודים רחוקים, וקל וחומר לדרך שבה נכון לדבר עם נוצרים. וכפי שהעיר מרן הרב קוק (אגרת תקנז) לתלמיד חכם שחיבר חוברת בשם 'דת ישראל' כדי לבאר את אמונת ישראל ביפנית, ששגה בכך שהתבטא בזלזול על אותו האיש ומוחמד. "אי אפשר להושיט תוכן דתי עליון לעם זה בביטויים של עלבון על מייסדי דתות, יהיו מי שיהיו. אנחנו צריכים לדבר רק על היתרון הקדוש העליון של תורת ד', והשלילה מאליה באה".

מגמתנו ביחס לאומות והדתות

עוד כתב (באגרת קיב) ביחס לדתות השונות, שאין מגמתנו להרוס אותן אלא לרומם אותן עד שיותקנו. "לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורות. 'והסרותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלוקינו'. וזה נוהג אפילו באליליות, וקל וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל".

כלל העולה, כל המנסה לקרב נוצרים לאור אמונת ישראל חייב לסלול לו דרך בשדה מוקשים, כדי שמצד אחד לא יבזה את הצד החיובי שבאמונתם ומצד שני לא יסכים לדבר שאסור להסכים. הרב ריסקין, בכישרון הסברתו הנדיר, הוא מהיחידים שפועלים בדרך זו, וכולנו צריכים להכיר לו תודה על כך. וגדול מנשוא עוונם של המוציאים עליו דיבה. ומי שיש לו ביקורת על סגנון זה או אחר, עליו להציע בכבוד נוסח שהוא טוב יותר לדעתו.

הסיפור מרבי ישראל מסלנט

ראוי להמחיש את הרעיון על ידי סיפור על אחד מגדולי ישראל, רבי ישראל מסלנט זצ"ל, שעיקר פועלו היה בליטא בייסוד תנועת המוסר, ובסוף ימיו פעל במערב אירופה. כך סיפר הרב דב כ"ץ בספרו תנועת המוסר (ח"א עמ' 174): בעת שהשתקע בממל היו רבים מבני העיר עוסקים במסחר הקשור עם הנמל המקומי, ואף ביום השבת היו ממשיכים בעסקיהם ופורקים וטוענים סחורות. כשבא ר' ישראל בפעם הראשונה לבית הכנסת שבו התפללו הסוחרים וסוכני הנמל על מנת לדרוש בענייני השבת, שאל האם יש בין המתפללים יהודים מליטא (שהיו רגילים לדקדק במצוות). כשאמרו לו שישנם יהודים מליטא, לא דיבר כלום מענייני השבת. לשבת אחרת, כשאמרו לו שאין בבית הכנסת יהודים מליטא, החל ר' ישראל להסביר את עניין השבת, עד שהגיע לידי מסקנה: "לטפל במטעני הנמל בשבת – מוכרחים, אך הכתיבה אינה הכרחית". הסוחרים הסכימו לדעתו וקיבלו עליהם שלא לכתוב בשבת. לאחר כמה שבתות דרש שוב ר' ישראל בענייני השבת ואמר: "לפרוק סחורות בשבת – מוכרחים, אבל טעינה בשבת, בוודאי שאינה הכרחית". גם לזה הסכימו הסוחרים. לימים דרש שוב והזהיר גם על הפריקה. וכך השפיע עליהם צעד אחר צעד, עד שחולל שם מהפכה גדולה (תנועת המוסר ח"א עמ' 174).

תארו לכם שהיו מגיעים לבית הכנסת בממל אנשים טיפשים, שהיו הולכים אחר כך אל רבנים שונים ובתום לב מספרים להם שבמו אוזניהם שמעו איך רבי ישראל מסלנט מתיר חילול שבת גמור ופומבי, שהרי כך אמר: "לטפל במטעני הנמל בשבת – מוכרחים, אך הכתיבה אינה הכרחית". ואם גם אותם רבנים היו מתפתים להאמין לדבריהם, היו מוציאים עליו דיבה שהוא רפורמי ומשמיצים אותו, מזהירים את הציבור מפניו ומחרימים אותו. לשמחתנו זה לא קרה. אבל לצערנו, בדרך זו התחילו הרבה מחלוקות.

כיצד מקרבים

הרי שכדי לקרב רחוקים מוכרחים להשתמש בסגנון שמתאים לרחוקים, ולהעדיף לקרבם למה שאפשר תוך התעלמות ממה שאי אפשר לומר בינתיים. וכפי שאמרו חכמים: "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה, ב). ולא זו בלבד, אלא שראוי לכבד את הרחוקים שמתקרבים ואת עמדותיהם, שכן הם אינם נובעים מרשע, ואם המבקרים היו נולדים במקומם, מי יודע אם היו מצליחים להגיע למדרגה של הרחוקים שעכשיו מתחילים להתקרב. וכל המעליל על רב שעוסק בקירוב רחוקים, ומנסה לדייק בדבריו כאילו הוא תומך בחילול שבת וכיוצא בזה, עובר באיסור חמור. אמנם לכתחילה יש להיזהר שהקרובים ישמעו דברים שמתאימים לקרובים, והרחוקים ישמעו דברים שמתאימים לרחוקים. אולם כיום המציאות היא שאפשר להקליט דבר שאומרים לרחוקים ולהשמיעו בפני קרובים, ועל כן צריך תמיד לבחון למי הדברים נאמרו, ולאור זאת לשופטם.

היחס לשמועות

אסור מהתורה לקבל לשון הרע, שנאמר: "לא תישא שמע שווא" (שמות כג, א), ואמרו חכמים: "הרי זה אזהרה למקבל לשון הרע" (מכילתא דר' ישמעאל). האיסור הוא להאמין שהדברים הרעים שמספרים על אדם מסוים הם נכונים, שכן כפי שנוכחנו לדעת מאותו סרטון – לאחר בדיקה מתברר שהשמועה הרעה אינה נכונה.

ואמרו חכמים שעונשו של מקבל לשון הרע כעונשו של המספר (פסחים קיח, א), כי בעטיו של המקבל, בעלי לשון הרע ממשיכים בפעילותם הרעה לעורר מחלוקות ורשע.

ואם אפשר היה כבר מתחילה לפרש את השמועה הרעה באופן חיובי, כפי שאפשר היה לעשות לגבי הסרטון, ופירשו אותה באופן שלילי, עוברים על איסור תורה נוסף, שנאמר: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו), ואמרו חכמים: "הווי דן את חבריך לכף זכות" (שבועות ל, א). ואדם שידוע כירא שמיים ומדקדק במצוות, החובה לדון אותו לכף זכות גדולה יותר (שערי תשובה ג, ריח; חפץ חיים עשין ג).

איננו יכולים לבדוק כל ידיעה וידיעה, אבל נדמה שעל סמך הניסיון כבר אפשר לקבוע שרוב רובן של הידיעות על אנשים שפועלים לקירוב נוצרים לתמיכה בישראל – יסודן בשקר.

הרשע שבנצרות והדרך לתיקונו

במהלך ההיסטוריה הובילה השנאה האנטישמית של הנוצרים לעם ישראל להשמצות נוראות, הסתה, עלילות דם, גירושים, מסעות שמד ורציחת קהילות שלמות. עד היום נמשכת השנאה הזאת ברוב הארגונים הנוצרים. הנה רק לאחרונה האפיפיור הקתולי, שנחשב יחסית לידיד היהודים, הכיר בבעלותם של הכובשים הערבים על ירושלים, תוך התעלמות מזכותנו ההיסטורית על ירושלים והתעלמות מהיות הערבים יוזמי כל המלחמות נגדנו. כמו כן אנחנו שומעים על כנסיות שונות שמארגנות חרמות על ישראל.

דווקא על הרקע הזה יש לראות את בחירתם הטובה של עשרות מיליוני נוצרים, בעלי מצפון ונאמנות לתנ"ך, שהחליטו לתמוך ביהודים ובמדינת ישראל. ולא זו בלבד, אלא שרבים מהם מקבלים אחריות על פשעי הנצרות כלפי ישראל ומבקשים לכפר עליהם בעבודה התנדבותית, בתרומות ובתמיכה מדינית וציבורית ברחבי העולם. וזאת למרות שהם עצמם לא היו שותפים בשום פשע כלפי העם היהודי. בוודאי מצווה להעריך אותם, לעודדם ולקרבם.

איך לחלק את רווחי הגז?

האם יש לתורה עמדה בשאלה למי שייכים רווחי הגז – לכלל הציבור או למי שמצאו אותו? • העיקרון שקובעת התורה: אדם זכאי ליהנות מפרי חריצותו, בעוד המשאבים הטבעיים ואמצעי הייצור צריכים להתחלק בשווה • כיצד ניתן לקיים בימינו את הרעיון של מצוות היובל • בימינו ההשכלה והחינוך הם אמצעי הייצור העיקריים, ויש לדאוג להעניק אותם בשווה לכל אדם • איזו מוזיקה אסור לשמוע בימי בין המצרים • מוצרים שאין מברכים עליהם "שהחיינו" מותר לקנותם בימי בין המצרים

שאלת הגז

שאלה: האם אפשר ללמוד מהתורה מה צריכה להיות העמדה הצודקת מבחינה מוסרית וכלכלית ביחס לסוגיית הגז, ששנויה במחלוקת ציבורית?

מצד אחד, נציגי החברות שמצאו את הגז טוענים שמגיע להן להרוויח רווחים גדולים בעבור סכומי העתק שהשקיעו בחיפושי הגז תוך סיכון רב, ולא ייתכן שלאחר שהגז נמצא – נציגי המדינה יפרו את ההסכמים שנחתמו לפני תחילת החיפושים. הפרה שכזו עלולה גם לפגוע במדינת ישראל, שכן אילי הון וחברות גדולות נמנעים מלהשקיע במדינות שאינן עומדות בהסכמים.

מנגד, נציגי ציבור רבים טוענים שההסכם אינו הוגן, הואיל והגז הוא משאב טבעי ששייך למדינה ולא למי שמצא אותו. מעבר לכך, הציבור משקיע הון עתק בשמירה על גבולות המדינה ובכלל זה גם על אסדות הקידוח, ולכן ראוי שחלקו ברווחים יהיה גדול יותר. ואמנם נכון שמגיע למשקיעים להרוויח הון רב ממציאתו, אבל יש לשים גבול גם לרווחים אלו.

תשובה: כדי להביע עמדה במחלוקת הנוכחית על סוגיית הגז צריך להכירה על כל פרטיה: מה היו הסיכומים הראשוניים? האם סוכמו כדין ובסמכות, או שמא הופעלו לחצים על מקבלי ההחלטות מטעם הממשלה? האם המציאות השתנתה באופן מהותי מאז? וכן ראוי לדעת מה מקובל במדינות אחרות בעולם, תוך לקיחה בחשבון של עלויות הביטחון הגבוהות יותר באזורנו. אולם אנסה לברר את העמדה העקרונית העולה מהתורה.

העמדה העקרונית

יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם – עדיין יישארו בידם מאות מיליונים – אבל זה יעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו

שלא כמו השיטה הקומוניסטית, התורה אינה מצווה עלינו לחלק את הרווחים בשווה בין אלה שהצליחו יותר בעבודתם לאלה שהצליחו פחות. להפך, התורה מבצרת את זכות הקניין של האדם ברכושו, מתוך עמדה שזכאי אדם ליהנות מיגיע כפיו לפי חריצותו, כישרונו וברכת ה' שבמעשיו. וציוותה התורה לקיים את הכוהנים והלוויים והעניים על ידי הפרשת אחוז מסוים מהיבול, ואפילו בזה נתנה התורה לבעל הפירות את הזכות לקבוע לאיזה כהן ייתן את תרומותיו, ולאיזה לוי או עני ייתן את מעשרותיו (אמנם לקט שכחה ופאה עמדו לרשות העניים בלא שתהיה לבעל השדה זכות לחלקם).

אמנם ישנו יסוד גדול של שוויון בתורה, שבא לידי ביטוי במצוות היובל, לפיו כל קרקעות הארץ צריכות להיות מחולקות בשווה לכל ישראל. וגם מי שנאלץ למכור את נחלתו – בשנת היובל נחלתו תחזור אליו או ליורשיו. וכן מי שלא הצליח להתקיים עד שנאלץ למכור את עצמו לעבד – היה משתחרר ביובל, כדי שיוכל לפתוח דף חדש, ולשוב לסלול את דרכו על פי בחירתו (יש לציין שבמצב כלכלי כמו שלנו, שבו אין אדם שרעב ללחם כפשוטו, אסור לאדם למכור עצמו לעבד, וממילא אסור לקיים את מוסד העבדות).

השילוב בין שני הרעיונות

אפשר לומר שאכן שני הרעיונות – השוויון מחד, והבחירה והיוזמה החופשית מאידך – חייבים לבוא לידי ביטוי במקביל. מצד אחד כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ועל כן משפט אחד לכול, ומתחילה הקרקעות שהן אמצעי הייצור צריכות להיות מחולקות בשווה. מאידך, הביטוי העיקרי לצלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לבחור וליזום. אם יעבוד בחריצות ובכישרון – ירוויח, אם יתעצל – יפסיד. ולמעלה מזה בקודש: אם יקיים את התורה והמצוות – יזכה לברכה בעולם הזה ושכר טוב בעולם הבא. ואם יבחר ברע – לא יראה ברכה בעולם הזה וייענש בעולם הבא.

משמעות מצוות היובל לימינו

בעבר, תשעים אחוזים מבני האדם התפרנסו מחקלאות. האדמה הייתה אמצעי הייצור העיקרי, ולכן חלוקתה בשווה יצרה בסיס שוויוני לכל. כיום האדמה כבר אינה אמצעי הייצור העיקרי, והפרנסה תלויה בגורמים רבים. אולם נדמה שעלינו ללמוד ממצוות היובל שני יסודות: האחד, כשם שהאדמה החקלאית חולקה לכולם בשווה, כך עלינו לחלק את שאר משאבי הטבע שברא ה' בשוויון. בכלל זה הקרקע לבנייה, המים, הנפט, הגז, החופים, גלי רדיו, האוויר והשמש. השני, כשם שציוותה התורה לחלק בשווה את אמצעי הייצור, כך יש להשתדל להעניק לכל הצעירים חינוך שיקנה להם, עד כמה שאפשר, הזדמנות שווה להתפרנס מכישרונם ומחריצותם. בתכנון יעיל ניתן לשלב את שני היסודות הללו יחד, בהפניית הכסף המתקבל ממשאבי הטבע לחינוך מקצועי מיטבי לכל אדם.

בכך נזכה להגשים את רעיון חלוקת הארץ לכל ישראל, כולל התיקון שנעשה בהחזרת הקרקעות לבעליהן ביובל. שכן הענקת חינוך איכותי לכולם, מאפשרת גם לילדיהם של הורים עניים לרכוש מקצוע טוב לפי כישרונם וחריצותם.

אפשר לומר שזה ייעודה של מצוות היובל – להשיב את חירותו הטבעית של האדם שנברא בצלם אלוקים למקומה, תוך חלוקת כל המשאבים שברא ה' בשווה.

הצעת היובל לאילי ההון

אולי עוד אפשר להציע, שכשם שביובל השדות חזרו לבעליהן והעבדים השתחררו לביתם, כך יש מקום שחכמי ישראל יבחנו לעומק את מבנה המשק המודרני, וישקלו אם ראוי שביובל אחוז מסוים מהעושר הנצבר יחזור להיות מחולק בשווה. שכן בנוסף לחוקים שנועדו למניעת מונופול, שפוגע בתחרות החופשית וחונק את התעשייה והמסחר, יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים. ויש בזה גם מידה של צדק, שכן המערכות הציבוריות התקינות הן שמאפשרות לעשירים הגדולים להתעשר, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם, עדיין יישארו בידם מאות מיליונים, אבל זה יעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו.

שלושת השבועות

שלושת השבועות שמתחילים מליל י"ז בתמוז ונמשכים עד תשעה באב הם ימים של צער, שעליהם נאמר "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א, ג). כדי לציין את אופיים של הימים הללו תיקנו חז"ל לקרוא בשלוש השבתות שבין המצרים הפטרות העוסקות בפורענויות, ובשבע השבתות שלאחר תשעה באב קוראים שבע הפטרות של נחמה (שו"ע תכח, ח, על פי פסיקתא).

ברוב קהילות ישראל נהגו שלא לערוך נישואין בשלושת השבועות. ויש מהספרדים שנהגו להימנע מנישואין רק בתשעת הימים.

יוצאי אשכנז וחלק מהספרדים, ובתוכם יוצאי מרוקו וג'רבה והנוהגים על פי האר"י, נוהגים שלא להסתפר בשלושת השבועות. ושאר עדות המזרח נזהרים בכך רק בתשעת הימים.

ריקודים ומוזיקה

אף שחז"ל לא תיקנו תקנות מיוחדות לציין את הצער והאבלות של שלושת השבועות, נהגו ישראל להימנע בכל שלושת השבועות מריקודים ומחולות (מ"א תקנא, י).

כהמשך לכך, אין שומעים בימים אלו מוזיקה שמחה, וגם מוזיקה שאינה שמחה אין לשמוע בקול רם, כי גם בעוצמת הקול יש חגיגיות ושמחה. ובתשעת הימים, גם מוזיקה שאינה שמחה אסור לשמוע, ורק מוזיקה עצובה מותר (פניני הלכה זמנים ח, ד ה).

ברכת שהחיינו ושאר קניות

נוהגים שלא לקנות בימי בין המצרים בגד או רהיט שמברכים עליו "שהחיינו", מפני שימים אלו הם ימי פורענות, ואין ראוי לומר עליהם "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

אבל מותר לקנות עד ראש חודש אב דברים שאין מברכים עליהם "שהחיינו". לפיכך, מותר בימים אלו לקנות גרביים או גופיות, שהואיל ואינם חשובים כל כך, אין מברכים עליהם "שהחיינו". וכן מותר לקנות בגדים שעוד צריכים תיקון, שכן אין מברכים עליהם "שהחיינו" בעת הקנייה אלא בעת הלבישה הראשונה, ויחדשום לאחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב. וכן מי שאינו נוהג לברך "שהחיינו" בעת קניית הבגד אלא בעת לבישתו, רשאי לקנות בימים אלו בגדים חדשים, ויחדשם לאחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב.

וכן מותר לבני זוג לקנות רהיט, שהואיל והם שותפים ברהיט הם מברכים על קנייתו "הטוב והמטיב" ולא "שהחיינו", וברכה זו מותר לברך בימי בין המצרים. אבל יחיד צריך להימנע מקניית רהיט, מפני שעליו לברך על קנייתו "שהחיינו".

מי שהזדמן לו פרי חדש, אם ניתן לשומרו במקרר עד שבת, יברך עליו "שהחיינו" בשבת. ואם יש חשש שירקיב בינתיים, יברך עליו "שהחיינו" בימי החול כדי שלא להפסיד את הברכה.

קניות בתשעת הימים

משנכנס אב ממעטים במשא ומתן, ויש להימנע גם מקניות שאין מברכים עליהן "שהחיינו". ואף קנייה חודשית של מזון אין ראוי לקיים בתשעת הימים.

טיולים ושחייה

יש אומרים שצריך להימנע מטיולים ומרחצה בים או בבריכה בשלושת השבועות, כדי למעט בתענוג בימי בין המצרים. ועוד, שאלו ימים מועדים לפורענות, וצריך להימנע בהם מדברים שעלולים לסכן את הנפש.

אולם להלכה אין בזה איסור, מפני שמה שאמרו חז"ל למעט בשמחה הוא רק מראש חודש אב, אבל לפני כן אין איסור לעשות דברים שיש בהם הנאה ותענוג, ורק מאירועי שמחה מיוחדים יש להימנע, כגון קיום מסיבות, קונצרטים וריקודים. לפיכך מותר לטייל, לרחוץ ולנפוש בבית מלון עד סוף חודש תמוז.

ולגבי החשש מדברים שיש בהם סכנה, אין מדובר בחשש שמשנה את כללי הזהירות הנדרשים במשך כל השנה. לפיכך, מותר לקיים טיולים וכדומה בשלושת השבועות, ויש להקפיד בהם במשנה זהירות על כללי הבטיחות שצריך לשמור בכל השנה.

משנכנס אב ממעטים בשמחה, ולכן צריך להימנע מטיולים ומבילויים שעיקרם לתענוג ושמחה. וטיול או נופש שנועדו בעיקר לצורך לימודי או בריאותי – מותר לקיים בתשעת הימים. וכן לגבי רחצה בבריכה או בים, אם המגמה לשם בילוי – אסור, ומי שמסיבות בריאותיות הורו לו לשחות – מותר אף בתשעת הימים.

חרם שלא כדין

המחלוקת נגד היתר המכירה כביטוי של התנגדות לציונות ולחילוניות • התנגדות החזון איש להיתר וטענתו שהמכירה היא בגדר שליחות לדבר עבירה • טענת החזון איש פוגעת בכבוד החולקים עליו ומבטלת את דעתם כאילו אינה קיימת כלל • עיוותים בחיי הציבור החרדי בגלל פגיעתם הקשה של בעלי המחלוקת והקנאים, שגורמת לגדולי הרבנים לחשוש להביע את דעתם • הסוברים שאסור לאכול מפירות שגודלו על פי היתר המכירה מגבבים סברה על גבי סברה לחומרא, ופוגעים בכבודם של גדולי ישראל שהורו להיתר

בשבוע הקודם סיפרתי על תולדות היתר המכירה, כפי שהונהג על ידי גדולי הרבנים. גם ציינתי שהחל מהדור השני, המאפיין הבולט של המתנגדים להיתר היה שהם הסתייגו במידה זו או אחרת מהיישוב החדש, וקל וחומר שהתנגדו לתנועה הציונית שהוקמה בינתיים בשנת תרנ"ז (1897) ורוב מנהיגיה ופעיליה היו חילוניים.

בלא זאת קשה להבין את הסיבה להתנגדותם החריפה להיתר, שכן מצד הדין ההיתר מבוסס מאוד, הרבה יותר מהיתרים דומים שכל ישראל נוהגים לסמוך עליהם.

שכן לדעת סיעה חשובה של גדולי הראשונים (רז"ה, ראב"ד, נימוקי יוסף, מאירי ועוד), אין חובה לשמור שביעית בזמן הזה. ואף הסוברים שחובה לשמור שביעית, מסכימים שהחובה אינה אלא מדברי חכמים (זולת כמה אחרונים בודדים, שדבריהם קשים).

בנוסף לכך, יש ספק אימתי חלה שנת השמיטה: לדעת רש"י, רא"ש וטור, בשנת תשע"ד, לדעת ראב"ד בשנת תשע"ב, ומנהגנו כדעת הגאונים – בשנת תשע"ה. ספק זה משמעותי עד שכתב מהר"י ענגיל שמחמת ספק זה היה אפשר להתיר את השביעית לגמרי, שכן כל שנה אפשרית בטלה בשתי האפשרויות הנוספות (אוצרות יוסף, שביעית עמ' צו).

אכן אם מתבוננים בהיתר המכירה נמצא שהוא נוטה לחומרא לעומת מה שמקובל במקרי דחק דומים. אין זאת אלא שהמחלוקת נגד התנועה הציונית קלקלה את שורת הדין אצל החולקים על ההיתר, עד שהתעלמו מכל המקורות האיתנים של ההיתר תוך שהם מקבצים את כל הטענות האפשריות לחומרא.

ההיתר בדור השלישי

נמצא שיש בטענתו של החזון איש פגיעה עצומה בגדולי רבני הארץ. לא זו בלבד שחלק עליהם, כשהם היו רבני המקום וגדולים ממנו בחכמה, באחריות ובהבנת המציאות, עוד התעצם לטעון שאין דעתם נחשבת כלל, עד שהעושים כמותם נחשבים כבעלי עבירה

בדור השלישי להתיישבות החדשה הנהיגו את ההיתר הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והראשל"צ הרב עוזיאל, ועמם הרב פרנק רבה של ירושלים ורוב רבני הערים והיישובים בארץ.

לעומתם, בראש המתנגדים עמד החזון איש שעלה לארץ בשנת תרצ"ג. ראוי לציין שבשונה משאר מתנגדי ההיתר, החזון איש גילה אחריות ודאגה לחקלאים הדתיים, טרח ללוותם ואף חידש קולות מופלגות בהלכות שמיטה כדי שיוכלו להתקיים בלא היתר המכירה. אולם כמו שאר המחמירים, אף הוא התנגד לתנועה הציונית. עוד מוכרחים לציין בצער, שבהתנגדותו להיתר העלה את המחלוקת לרמה חמורה.

הטענה על תוקף המכירה מאיסור "לא תחונם"

אחת הטענות המרכזיות של החזון איש, שהואיל ואסור למכור קרקעות לגוי בארץ ישראל משום "לא תחונם", הרי שכאשר האיכרים ממנים את הרבנים לשליחים שלהם למכור את הקרקע, נעשים הרבנים שליחים לדבר עבירה. כיוון שכך, אין למעשיהם תוקף כי שליחותם בטילה, "שאין שליח לדבר עבירה" (חזו"א שביעית כד, ד).

כמובן שלרבנים המתירים הייתה על כך תשובה ניצחת. שהרי איסור "לא תחונם" נועד לחזק את ישיבתם של ישראל בארץ, שנאמר: "כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גויים רבים מפניך… ונתנם ה' אלוקיך לפניך והיכיתם, החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחונם" (דברים ז, א ב). ואם כן, כאשר מכירת הקרקע היא לזמן קצר ונועדה לחזק את ההתיישבות היהודית בארץ, אין בה שום איסור (ישועות מלכו יו"ד נה, נט; אדר"ת; אבני נזר יו"ד תנח).

בנוסף לכך, גם אם המכירה לא הייתה נצרכת לחיזוק יישוב הארץ, ביארו הראשונים שמלכתחילה כל איסור "לא תחונם" הוא רק במכירה לצמיתות, או לפחות כאשר הגוי מתכוון לנהוג שם כבעל הבית זמן מסוים, אבל כאשר המכירה לזמן קצר ובלי כוונה של הגוי לנהוג כבעל הבית, אין בה איסור של "לא תחונם" (רמב"ן והחינוך שלט, וכן עולה מהרמב"ם הל' ע"ז י, ג ד).

הטענה הקשה נגד החזון איש

נמצא אם כן, שלפי דעת גדולי הפוסקים, הרבנים שמבצעים את המכירה מקיימים מצווה, בסייעם לחקלאים שמיישבים את הארץ. וכיוון שכך, גם החולקים עליהם אינם יכולים לטעון שהם עוברי עבירה. וכשם שהספרדים שנוהגים על פי שולחן ערוך שלא לחמם מרק בשבת, אינם יכולים לטעון על התימנים שמחממים מרק כדעת הרמב"ם שהם עוברי עבירה.

נמצא שיש בטענתו של החזון איש פגיעה עצומה בגדולי רבני הארץ. שלא זו בלבד שחלק עליהם, כשהם היו רבני המקום וגדולים ממנו בחכמה, באחריות ובהבנת המציאות, עוד התעצם לטעון שאין דעתם נחשבת כלל, עד שהעושים כמותם נחשבים כבעלי עבירה.

ההשלכות הקשות

לצערנו הרב, בעקבות עמדות חמורות וקשות כאלה נגד גדולי הרבנים, כבר שלושה דורות רבים מרבני הציבור החרדי מפחדים לברר את הסוגיות הגדולות כראוי. הם חוששים שאם יביעו עמדה שאינה לרוחם של המחמירים ושל הקנאים התומכים בהם, כל דעותיהם ייפסלו, והם יוקעו אל מחוץ למחנה כמסיתים ומדיחים לדבר עבירה.

כך קרה שבכמה דברים סטה הציבור החרדי מדרך התורה, עד שרבים מבניו התרגלו לבזות את גדולי הרבנים כמרן הרב קוק ותלמידיו, למרות שבסתר רבים מגדולי רבניהם מתנגדים לכך. כך קרה גם שרבים התרגלו לבטל את מצוות יישוב הארץ, שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכן רבים מעזים לכפור בפומבי במצווה הגדולה שמקיימים החיילים שמגנים על העם והארץ. ואף המציאו איסורים חדשים נגד לימודי חכמות העולם ושירות לאומי, ועוד חומרות שונות שיוצאות משורת ההלכה. ולכל הדברים הללו ישנם רבנים חרדים רבים שמתנגדים בסתר, אבל הם אינם מבררים את דעתם בגלוי מחמת החשש מפגיעתם של בעלי המחלוקת.

לימוד זכות

אמנם על החזון איש עצמו אפשר ללמד קצת זכות, שהיה תקיף מאוד באופיו, וכל מה שעלה לו בלימודו כתב בלי לשאת פנים לגדולים ממנו. בנוסף לכך, החזון איש כיבד באופן מיוחד את מרן הרב קוק בפנותו אליו בלשון "הוד כבוד מרן שליט"א".

וכן אפשר ללמד זכות מעין זו על הרב הרידב"ז, משוללי ההיתר החריפים, שהיה חריף וסוער ורִתחת התורה אנסתו, ופעמים שהביע צער על כך שיצא שביזה את מרן הרב קוק. הנה למשל, כאשר רב אחד החל להחשיב עצמו כרב ביפו תוך ערעור על סמכותו של הרב קוק, כתב הרידב"ז שזה מעשה נבלה, "כי איך יעלה על הדעת שילחום זבוב קצוץ כנפיים נגד הנשר הגדול דפקיע שמיה בתבל ומלואה…"

אבל קשה ללמד זכות זאת על כל אותם רבנים חרדים שהיו בעלי אופי רגיל, ובכל זאת ביטלו את דעת גדולי הרבנים מכול וכול. ובוודאי שאין ללמד זכות זאת על אלה שעוד הוסיפו דברי גנאי וביזוי כנגד בעלי ההיתר, שהיו גדולים וצדיקים מהם.

המחרימים את פירות ההיתר

המשך חטאם בכך שהם מחרימים את הפירות שגודלו במסגרת היתר המכירה. שכן בנוסף על כך שדבריהם מבוססים על עוון של ביזוי תלמידי חכמים מהדרגה החמורה ביותר, הם גם מנוגדים לכללי ההלכה היסודיים. שכן ידוע שישנה מחלוקת האם מותר לאכול פירות שגודלו ונשמרו בשביעית תוך ביצוע של איסורים גמורים. לדעת רוב הפוסקים, פירות שגודלו באיסורי עבודה בשביעית מותרים באכילה (ר"ש, רמב"ן, רשב"א). וכן לגבי פירות שנשמרו בשביעית באיסור ולא הופקרו, לדעת רוב הפוסקים הם מותרים באכילה (רמב"ם). ואף שיש חולקים ואוסרים את הפירות, כיוון שדעת רוב הפוסקים להקל, ובנוסף לכך שביעית בזמן הזה מדברי חכמים – הלכה כדברי המקילים. קל וחומר שיש סוברים שאין חיוב לשמור שביעית בזמן הזה, ויש גם ספק על מועד השביעית.

הרי שהמחמירים פוסקים בניגוד לכללי ההלכה. וקל וחומר כאשר החקלאים אינם עובדים באיסור אלא על פי פסיקתם של גדולי הרבנים, ועל כן אין כלל מקום לטעון שהפירות יהיו אסורים מחמת שגודלו באיסור.

גידולי שדה

אמנם יש טוענים שלגבי גידולי שדה יש איסור מיוחד, שכן חכמים גזרו על הספיחים שגדלו בשדה מאליהם שאסורים באכילה, קל וחומר שאסור לאכול ירקות שגודלו באיסור. אלא שכל זה היה נכון אילו החקלאים היו זורעים בלא היתר, אבל אחר שהם זורעים על פי הוראת הרבנים, אין איסור לאכול את הירקות. ואף החולקים על היתר המכירה צריכים להודות בזה, הואיל וכל גזירת ספיחים היא מדברי חכמים כדי למנוע איסור, וממילא במקום שהחקלאים נהגו על פי הוראת הרבנים – אין מקום לאסור.

טענת החשודים

ויש טוענים, שכשם שאסור לקנות פירות מחשודים על עבודה בשביעית, כדי שלא לסייע לדבר עבירה, כך אסור לקנות מפירות שגודלו במסגרת היתר המכירה. אולם כיוון שהחקלאים עובדים על פי היתר הרבנים, אין במעשיהם שום עבירה. והטוענים שאסור לסייע להם, מבטלים לגמרי את דברי הרבנים המתירים, ועוברים על איסור חמור של ביזוי תלמידי חכמים ועשיית מחלוקת.

חטאם של המחרימים

הרי שהסוברים שאסור לאכול מפירות היתר המכירה, מגבבים סברה על גבי סברה לחומרא, נגד כללי ההלכה. בנוסף לכך, הם פוגעים בכבודם של גדולי ישראל שהורו להיתר על פי דברי רוב הפוסקים, כדי לסייע לישראל קדושים השבים לארצם.

אין טענה זו מכוונת כנגד אלה שלמדו את הסוגיה והגיעו למסקנה שלא היה ראוי להשתמש בהיתר המכירה, ועל כן הם מעדיפים להימנע מאכילת פירות היתר המכירה. ובתנאי שהם נוהגים כך לעצמם כמנהג חסידות, ומורים לציבור שמצד הדין מותר לאכול מפירות היתר המכירה (כמבואר במעדני ארץ שביעית קנט, ב).

טענה זו מכוונת כנגד הטוענים שפירות ההיתר אסורים באכילה לכול, ואין לאכול אצל מי שסומך על היתר המכירה, ואין לסמוך על כשרויות שסומכות על היתר המכירה, ואף מחרימים אירועים ציבורים ומשפחתיים מחמת זה. אלה חוטאים בביזוי גדולי ישראל, ומרימים יד לפגוע בקדושת כלל ישראל וארץ ישראל. וכל הנותן יד להחרמה הזאת, שותף בחטאם.

תולדות היתר המכירה

התעוררות בעיית השמיטה בשנת תרמ"ט, לראשונה לאחר הגלות • המחלוקת על היתר המכירה בין גדולי הפוסקים באירופה ובארץ ישראל, והסתמכות רוב האיכרים על דעת המתירים • בין האוסרים היו מי ששינו את עמדתם כשנוכחו בגודל שעת הדחק • בדור השני למחלוקת הושפעה עמדת המתנגדים החריפים להיתר מהתנגדותם לתנועה הציונית ולהתרופפות שמירת הדת בקרב החלוצים והאיכרים • ההתקפות וההשמצות של קנאי הדור נגד הרבנים המתירים • מדוע ההיתר מזוהה עם הרב קוק, למרות שהונהג שנים רבות לפני שעלה לארץ

בעקבות המאמרים הקודמים על היתר המכירה, הגיעו שאלות וטענות אודות המחלוקת על ההיתר. כדי להשיב לכולן יחד, מצאתי צורך לספר את הסיפור כסדרו.

התעוררות השאלה

הרבנים המתירים ראו צורך גדול למצוא היתר כדי להפקיע את חובת השביעית, שהיא מדברי חכמים או ממידת חסידות, ולקיים את מצוות יישוב הארץ שחיובה מדאורייתא. לימים התברר שהנחיצות הייתה הרבה יותר חמורה, מפני שרבים מהנותרים בגולת אירופה נרצחו על ידי הנאצים או נלכדו תחת שלטון השמד הקומוניסטי

במשך שנות הגלות הארוכה ארץ ישראל עמדה בשיממונה, ומעט היהודים שגרו בה לא עסקו בחקלאות.

גם מגורשי ספרד שהחלו לעלות לארץ לפני כחמש מאות שנה, וכן החסידים ותלמידי הגר"א שהחלו לעלות לארץ לפני כמאתיים שנה, לא עסקו כמעט בחקלאות. רק לפני כמאה וארבעים שנה החלו יהודים להקים יישובים חקלאיים ברחבי הארץ. ראשונים היו בני היישוב הישן בירושלים שיצאו מהחומות ויחד עם עולים חדשים הקימו היאחזויות קטנות, עד שבשנת תרל"ח הקימו את פתח תקווה. בשנת תרמ"ב החלה העלייה הראשונה של חובבי ציון, שמכוחה קמו עוד שבע מושבות עד שנת השמיטה של תרמ"ט (1889 למניינם): ראשון לציון, זיכרון יעקב, עקרון (מזכרת בתיה), נס ציונה, ראש פינה, גדרה ויסוד המעלה.

אז התעוררה לראשונה שאלת השביתה בשביעית, כשהבעיה הייתה כפולה – אישית וכללית. מבחינה אישית, האיכרים התקיימו בקושי ונזקקו לתמיכה, ושביתה בשביעית הייתה עלולה להביאם לדוחק נורא, עד שחלקם היו עלולים להגיע לחרפת רעב. מבחינה כללית, השביתה הייתה עלולה לגרום לחורבן המושבות. כי גם אם מקצת האיכרים יכלו להמשיך להיאחז בנחלתם, היה ברור שרבים לא יחזיקו מעמד, ובנוסף לכך – רבים מבני הגולה שחשבו לעלות לארץ יימנעו מלעלות לאחר שישמעו על קשיי השמיטה והקיום.

הרבנים המתירים

הרב שמואל מוהליבר, מגדולי התורה שבדור ומראשי חובבי ציון, יחד עם חבריו הרבנים באירופה, רבי יהושע מקוטנא והרב קלפפיש אב"ד ורשה, דנו בנושא, והכריעו להתיר לאיכרים להפקיע את השדות מחובת שמיטה על ידי מכירתם לגוי, באופן שלאחר המכירה היהודים יעבדו בשדות כשכירים של הגוי בעל השדה. גם הפוסק המפורסם רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה תמך בהיתר. וכן רבני הספרדים בארץ, ובראשם הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר, תמכו בהיתר, תוך שהם נשענים על פסקי רבני הספרדים מהדורות הקודמים שחיו בארץ.

המתנגדים להיתר

אולם רבני האשכנזים בירושלים, ובראשם הרב שמואל סלנט והרב דיסקין, התנגדו להיתר. להערכתם, לא היה צפוי נזק גדול מהשביתה בשביעית, שכן ממילא היו שיטות חקלאיות לפיהן טוב להשבית מעת לעת את השדות. ועוד סברו שניתן להשיג תמיכה כלכלית לקיום המתיישבים שישבתו. עוד היו שטענו שאם יקלו בזה יימשכו להקל בעניינים נוספים. ואדרבה, חששו שמא דווקא ההיתר יגרום לחורבן המושבות, מפני שנאמר בתורה שעוון ביטול השמיטה גורם לגלות. היו עוד רבנים חשובים מאירופה, כדוגמת הנצי"ב מוולוז'ין והרב סולובייצ'יק בעל 'בית הלוי', שהתנגדו להיתר.

ככלל, המחלוקת עמדה על שני צירים. האחד, האם היתר המכירה מבוסס על רוב הפוסקים או על מיעוט. השני, האם המציאות דחוקה, שכן כלל ידוע בהלכה שבשעת הדחק אפשר לסמוך גם על דעות יחידים, וככל שהדוחק חמור יותר, כך נכון יותר להקל.

בפועל נהגו על פי היתר המכירה

בפועל, רוב האיכרים והתומכים שלהם חשו הכרח לסמוך על ההיתר, ובהדרכת רבניהם מאירופה פנו אל רבני הספרדים בארץ, והם ביצעו בעבורם את מכירת השדות. כך גם הייתה עמדתם של רוב גדולי הרבנים. אבל עדיין היו רבנים רבים בגולה ובירושלים שהתנגדו לו, וקנאי הדור עמדו לצדם ולחמו בחריפות נגד ההיתר ונגד הרבנים שתמכו בו.

בתחילה היו מחובבי ציון בין המחמירים

ראוי לציין שבתחילה היו מבין הרבנים המחמירים גם רבנים שחשו אחריות ציבורית כלפי היישוב החדש והאיכרים, כמו רבני ירושלים. וכן היו מבין הרבנים המחמירים רבנים שתמכו באופן נלהב ב'חובבי ציון', כדוגמת הנצי"ב מוולוז'ין והרב מרדכי גימפל יפה. אולם משביעית לשביעית התברר יותר עד כמה קשה לחלוצים לשבות, ולכן אף מבין המחמירים היו ששינו את דעתם להיתר. וכפי שהעיד האדר"ת על עצמו, שבשתי השמיטות הראשונות, בהיותו בגולה, נטה לדעת המחמירים. אולם לאחר שעלה לכהן כרבה של ירושלים, נוכח בדוחק הגדול ושינה את דעתו לתמוך בהיתר (אגרות ראי"ה רז). גם הרב דיסקין מירושלים התנגד בשמיטה הראשונה להיתר, ובשמיטה השנייה, לאחר הכרת המציאות, הסכים להיתר באופן חלקי.

המחלוקת בדור השני

בשנת תרס"ד (1904 למניינם) החל הרב קוק לכהן כרבה של יפו והמושבות, ובשנת השמיטה תר"ע, עשרים ואחת שנים לאחר הנהגת ההיתר על ידי גדולי הדור הקודם, קיים הרב קוק את היתר המכירה.

במשך השנים שעברו מעת תחילת ההתיישבות החדשה המושבות גדלו והתרחבו. במקום מאות איכרים היו כבר בארץ אלפי משפחות של איכרים שהתפרנסו מחקלאות. מצד אחד עובדה זו הפכה את ההיתר לנצרך יותר, ומנגד גרמה למתנגדי ההיתר להחריף את עמדתם, הואיל והוא נעשה מקיף וכולל הרבה יותר אנשים וקרקעות.

מצבם הרוחני של האיכרים

עוד שינוי משמעותי התחולל בינתיים: רוב תושבי המושבות הראשונים, בני העלייה הראשונה, היו שומרי מצוות, שמחויבים לפסקי הרבנים. אולם במשך הדור שעבר, תהליך החילון המואץ שעבר על הקהילות היהודיות באירופה השתקף בהרכב העולים הצעירים שהגיעו לארץ במסגרת העלייה השנייה. כך שבשנת תר"ע, רבים מהאיכרים החדשים לא היו שומרי מצוות בשלמות. רובם היו מוכנים לשתף פעולה עם הרבנים בענייני שבת, ערלה והפרשת תרומות ומעשרות, אבל בשום אופן אי אפשר היה לשכנעם לשבות ממלאכת השדות שנה שלמה. התרחקותם של החלוצים ממצוות גרמה למתנגדי ההיתר להחריף את מאבקם נגדו ונגד הרבנים שתמכו בו, ומנגד חיזקה את עמדת המתירים, שסברו שעל ידי ההיתר ימשיכו החלוצים לשתף פעולה עם הרבנים בענייני הכשרות (אגרות ראי"ה רצא, שיא).

מאבק נגד התנועה הציונית

אז כבר התבררו המחנות לגמרי. אם בתחילה היו רבנים שתמכו בחובבי ציון אך התנגדו להיתר, הרי שבדור השני כל התומכים בהתיישבות החדשה תמכו בהיתר. מנגד, המאפיין הבולט של המתנגדים היה, שהם הסתייגו במידה זו או אחרת מהיישוב החדש, וקל וחומר שהסתייגו מהתנועה הציונית שהוקמה בינתיים בשנת תרנ"ז (1897) ורוב מנהיגיה ופעיליה היו חילוניים.

רק לאור זאת ניתן להבין את ההתנגדות הקשה להיתר. אמנם בדור הראשון הרבנים המתנגדים עוד יכלו להתעלם מדעת המקלים, מפני שהיה מדובר בסוגיה חדשה שעוד לא התבררה דיה, וכן דוחק הרבים הכרוך בזה לא היה ברור. אבל בדור השני המתנגדים להיתר כבר הכירו את שיקוליו, ויכלו לדעת שהוא הרבה יותר מבוסס מהיתרים דומים, כדוגמת אכילת חדש בחוץ לארץ, שמקובלים בשעת הדחק. ולא זו בלבד, אלא שמנהיגי ההיתר נטו להחמיר ולהיזהר יותר לעומת מה שהיה מקובל להקל במקרי דחק דומים.

אין זאת אלא שהמחלוקת של רובם נגד התנועה הציונית קלקלה את שורת הדין, עד שהתעלמו מכל המקורות האיתנים של ההיתר, תוך שהם מקבצים את כל הטענות האפשריות לחומרא.

מצוות יישוב הארץ

כלומר, אם סוברים שאין טעם ביישוב הארץ בלי לשבות בשביעית, וגם אין ערך לקיום מצוות יישוב הארץ על ידי מי שאינו מדקדק במצוות, מובן מאליו שאין לחפש שום היתר לעבוד בשביעית.

אולם ההיתר מבוסס על מצוות יישוב הארץ, שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות. והשביתה בשביעית הייתה עלולה לפגוע מאוד בהתיישבות, מפני שגם בלעדיה קשיי העלייה והתיישבות היו עצומים ורק מעטים הסכימו לעלות לארץ, על אחת כמה וכמה שהם היו צפויים להתמעט אם יצטרכו לשבות ממלאכה בשביעית. לפיכך, ראו הרבנים צורך גדול למצוא היתר כדי להפקיע את חובת השביעית, שהיא מדברי חכמים או ממידת חסידות, ולקיים את מצוות יישוב הארץ שחיובה מדאורייתא. לימים התברר שהנחיצות הייתה הרבה יותר חמורה, מפני שרבים מהנותרים בגולת אירופה נרצחו על ידי הנאצים או נלכדו תחת שלטון השמד הקומוניסטי.

המחלוקת

לא היה קל לרבנים המתירים. הם נאלצו לעמוד בהתקפות והשמצות קשות מצד קנאי הדור. והיו מגדולי הדור שבתחילה התנגדו להיתר, ולאחר ששמעו את נימוקי ההיתר תמכו בו, אלא שנמנעו מלהביע את דעתם בגלוי מחמת המריבה שניהלו המתנגדים להיתר (כך למשל הפוסק המפורסם המהרש"ם).

הרב קוק

בעת שגדולי הדור הנהיגו את ההיתר בשנת תרמ"ט היה הרב קוק רק בן עשרים וארבע. למרות זאת, רבים מזהים את ההיתר עם הרב קוק, מפני שהוא ביאר את יסודותיו בהרחבה בספרו 'שבת הארץ', ובתשובות ואיגרות רבות, והוא גם היה אחראי על יישומו בהיותו הרב של יפו והמושבות בשמיטת תר"ע ותרע"ז (למרות שלא היה אז בארץ). גם לאחר מכן, בשמיטות תרפ"ד ותרצ"א, הנהיג את ההיתר כרבה של ארץ ישראל.

ראוי לציין שמטבעו היה מרן הרב קוק חסיד מופלג שנוטה להדר בכל מה שאפשר, ואף הצטער מאוד על שהוכרח להפקיע את מצוות השביעית על ידי המכירה. אלא שלמעשה הכריע שאי אפשר בשום פנים להחמיר. וכפי שכתב, שאין לשער את גודל חילול השם וחורבן התורה העלול להיגרם אם יחמירו בזה מעבר לחובה, שעל ידי כך מחזקים את הכופרים שטוענים שהתורה לא מאפשרת לישראל להתקיים, ולכן מוכרחים להתנער ממצוותיה (אגרות רצא, שיא).

בעז"ה בשבוע הבא אמשיך לכתוב על החמרת עמדתם של המתנגדים להיתר, ועל ההשלכות החמורות מזה עד ימינו.

כשהרב אליהו זצ"ל לימד הלכה

געגועים לשיעורי ההלכה של מו"ר הראשון לציון הרב מרדכי אליהו • האם מותר להכין מיץ גזר וסלט חצילים מפירות שביעית • הרב אליהו על פח שביעית: "וכי מה? אומרים לאדם למלא את ביתו ביתושים?!" • האם מותר לכבות נר הבדלה ביין שביעית • מדוע חשוב להציג את העמדה התומכת בהיתר המכירה בלי נימת התנצלות והצטדקות • זכותו הגדולה של הרב יהושע בן מאיר שליט"א בפועלו לחיזוק מעמדו של היתר המכירה • כישלונם של מפקדי צה"ל בפרשת החייל שאכל חזיר בפרהסיא

מו"ר הרב אליהו זצ"ל

בכ"ה בסיוון יחול תאריך פטירתו של מו"ר הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל.

בשנה האחרונה זכיתי ללמוד הלכות שביעית, ובעז"ה בעוד כחודש אקווה להוציא לאור ספר בהלכות שביעית.

בתוך לימודי שמעתי שיעורים של הרב אליהו זצ"ל בהלכות שביעית (מאתר 'ישיבה').

דמותו נשקפה לנגד עיניי וגעגועים הציפו את לבי. זכרתי איך היה מעביר שיעורים בהדרת כבוד ובמלוא תחושת האחריות והשליחות ללמד תורה והלכה לישראל, וכל סביבותיו כבוד ואהבה לתורה ולשומרי מצוותיה. בתוך כך היה שוזר לעתים בהומור ובאירוניה דקה הערות חשובות, שמוסיפות שמחה וחדווה לכלל השומעים ומחכימות את תלמידי החכמים שבהם. אשתדל להעביר את נוסח דיבורו לכתיבה, ומי שזוכר את שיעוריו בוודאי יוכל להבין את הרבדים הנוספים.

מהלכות שביעית

אחד המאפיינים הבולטים בדרך הצגת סוגיית היתר המכירה היא שהמתירים נטו לנהוג בחסידות וענוותנות, ומתוך כבוד לדעת המחמירים הציגו את שתי הדעות כשוות. אולם מנגד, רבים מהמחמירים נטו לבטל את עמדת המתירים ולזלזל בכבודם ואף לכנותם בביטויים קשים, תוך פגיעה חמורה בכללי הוויכוח הראויים בין תלמידי חכמים

כידוע, פירות שביעית מקודשים ומיועדים לאכילה כפי הדרך שרגילים לאוכלם, וכל המשנה מדרך אכילתם נחשב כמפסיד אותם.

השאלה מה נחשב שינוי מדרך אכילה, שאסור לעשותו בפירות שביעית.

וכך אמר הרב: לגבי מיץ גזר, אנשים יכולים לטעון ששיניתי את דעתי. בעבר אמרתי שאסור לעשות מיץ גזר, וכיום אני אומר שמותר. אבל לא אני שיניתי את דעתי, אלא המציאות השתנתה. בעבר לא היה מי שהעלה בדעתו לסחוט גזר למיץ, ולכן הסוחט היה משנה. אבל היום שרגילים בזה – מותר.

עוד אמר במעט אירוניה, על השאלה האם מותר לרסק חצילים כדי לעשות מהם סלט: "על סלט חצילים ראיתי ארבעה פוסקים. יש מי שאומר: 'אני, בחיים שלי לא טעמתי סלט חצילים, אין דרך אכילתם בכך! אסור לרסק חצילים!'. השני אומר: 'אני, כל שבת אוכל סלט חצילים, כך דרך אכילתו! מותר לרסק אותם!' השלישי אומר: 'תלוי, אם אתה מרסק אותם ריסוק טוב עד שאתה לא רואה את החתיכות של החצילים, אז זה אסור. אבל אם אתה לא יודע לרסק טוב, ולא מרסק במיקסר, אז זה מותר, מפני שזה לא נחשב ריסוק אלא תיקון אכילה'. בא הרביעי ומזהיר: 'לא! דבר כזה אסור לעשות! כי זה ריסוק משונה. צריך לרסק כדרכו!". אז בקיצור", פסק הרב, "סלט חצילים הפך להיות חלק מהאוכל, ולכן מותר לרסק חצילים כדי לעשות סלט".

על שיירי פירות שביעית

כידוע, כתב מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן פג) שאין לזרוק שיירי פירות שביעית לפח, כי שם הם נמאסים ונאבדים עד שאין עוד אפשרות לאוכלם.

על הלכה זו אמר הרב אליהו: "אז יש אומרים תיקח פח, ושם תשים את כל מה שיש בו קדושת שביעית, ותחכה עד שיסריח, עד שירקיב, עד שיבאיש, בינתיים יהיו לך יתושים בכל הבית. ומי יודע, אולי יבואו יתושים מהביצות שהיו עוקצים ועושים מחלות. וכי מה? אומרים לאדם למלא את ביתו ביתושים?! בוודאי לא נכון לעשות כן. אלא יניח את השיירים בשקית, וייקח שני כיסויים כדרך כבוד, ואפשר גם אחד מנייר, שהעיקר לכסות את הפרי".

אמנם הכיסוי השני הוא הידור שהוסיף הרב אליהו, ורוב הפוסקים לא כתבו שצריך שני כיסויים.

תפוח לתינוק

עוד ביאר הרב שמותר לתת תפוח לתינוק, למרות שייתכן שיקלקל חלק ממנו, ואין זה נחשב שהוא מפסיד את התפוח, כי כך היא דרך אכילתו.

וגם אין צורך לרדוף אחר התינוק ולהכריחו לגמור את הכול. אמנם מתחילה עדיף לתת לו פלח אחד, כדי למעט את הסיכון שחלק ממנו ייזרק (עיין מאמ"ר יג, טו).

יין שביעית בהבדלה ובליל הסדר

"בנוגע ליין של אוצר בית דין, אדם ממלא לכוס של הבדלה, וסבתא שלו לימדה אותו שבמוצאי שבת כשאתה ממלא את הכוס, אתה צריך למלא את הכוס עד שיישפך יין לצלחת לסימן טוב! או דבר אחר: האבא שלו או אמא שלו לימדו אותו: אם אתה רוצה לכבות את הנר – לא תכבה אותו בפיך! זה מסוכן! אלא תיקח את הנר ותכבה אותו ביין שנשפך מהכוס לצלחת. אבל בשביעית הזהירו 'לאכלה' – ולא להפסד. אז יש מהאחרונים שאומרים, אסור לך לשפוך יין של שביעית לצלחת ולכבות בו את הנר (כך דעת מרן הרב קוק). השני אומר: 'לכם' – לכל צרכיכם, אם זה הצורך שלו, אז מותר לו לשפוך מהיין לצלחת ולכבות בו את הנר. וכן הלכה למעשה, כי כששופכים את היין לצלחת של הבדלה וטוענים שזה נותן ברכה, ממילא יש בכך הנאה כלשהי. רק הבעיה תהיה בכוס שנייה של ליל הסדר, ששופכים בעת המכות דצ"ך עד"ש באח"ב, שזה אסור. כי את היין שם שופכים על האויבים, אז איזה הנאה יש מזה? לכן אסור" (וכ"כ במאמ"ר יג, מד מה).

היתר המכירה

הרב סבר שמוכרחים להשתמש בהיתר המכירה, שאם לא כן נכנסים לקשיים הלכתיים גדולים יותר.

ואף מי שרוצה להיעזר בפתרון של אוצר בית דין, צריך לצרף עמו את היתר המכירה. וכן ביאר בהרחבה במאמר מרדכי סימן כ"א.

לגבי הערבה הדרומית ואילת, הורה שהכול בכלל גבולות עולי מצרים, וממילא הפירות שגדלים שם קדושים בקדושת שביעית, וכן אסור לעבוד שם בשדות בלא היתר המכירה.

על מי שתוקפים את ההיתר

בכמה מאמרים ביארתי לאחרונה את היסודות ההלכתיים של היתר המכירה.

יש מהקוראים שתקפו אותי על דרך הצגת הסוגיה. הם רגילים שכותבים על ההיתר מתוך התנצלות והצטדקות, ואילו אני מעמיד אותו כדרך המלך, תוך הצגת תמיהות גדולות על החולקים עליו, שצירפו את כל הדעות המחמירות כדי לאוסרו. ולא זו בלבד, אלא שרבים מחרימים את פירות ההיתר, בניגוד מוחלט לכללי ההלכה. מפני שרק אם יחשיבו את דעת המתירים כבטלה ומבוטלת ניתן לומר שהפירות אסורים באכילה. אבל כל מי שמחשיב את דעת המתירים כדעה לגיטימית, אין לו שום יסוד הלכתי לאסור את פירות ההיתר באכילה.

אכן, אחד המאפיינים הבולטים בדרך הצגת סוגיה זו היא שהמתירים נטו לנהוג בחסידות ובענוותנות, ומתוך כבוד לדעת המחמירים הציגו את שתי הדעות כשוות (כפי שכתבו למשל הרב טיקוצ'ינסקי ב'ספר השמיטה' והרב זוין ב'לאור ההלכה'). בכך הלכו בדרכו של מרן הרב קוק זצ"ל, שנהג בחסידות יתרה. כך גם נהג מו"ר הרב אליהו זצ"ל, והיה דורש "בחריש ובקציר תשבות" – להחריש בוויכוחים על השביעית, ואם מוכרחים לדבר אזי בקיצור.

אולם מנגד, רבים מהמחמירים, במיוחד בדורות האחרונים, נטו לבטל את עמדת המתירים ולזלזל בכבודם, ואף לכנותם בביטויים קשים ככופרים ועוקרי תורה וכיוצא בזה, תוך פגיעה חמורה בכללי הוויכוח הראויים בין תלמידי חכמים. ומכיוון שדברי המתירים נשענים על יסודות התורה ומצוות יישוב הארץ, נגררו המחמירים במלחמתם לפגוע בכבוד התורה ובגדולי הדור ובקדושת יישוב הארץ.

ומכיוון שהאמת תובעת את עלבונה, חובה עלינו לבאר את הסוגיה כהלכה בלי להפריז בכבודם של המחמירים, אלא לבקרם ביושר על שלא נהגו בסוגיה זו כפי המקובל בישראל מדורי דורות.

תודה לרב יהושע בן מאיר שליט"א

בעניין זה עלינו להחזיק טובה גדולה לרב יהושע בן מאיר שליט"א, ראש המכון להלכה ומחקר שעל יד ישיבת 'שבות ישראל'.

כבר שנים הוא מעורר את הציבור בכתב ובעל פה להבנת נחיצותו וחשיבותו של היתר המכירה, וחוזר ומוחה תדיר כנגד אלה שאינם מסכימים לכלול אותו בהכשר מהדרין.

אודה על האמת, גם אני הושפעתי במידת מה מהתעמולה הקשה נגד היתר המכירה. כמובן שידעתי שהוא כשר ומבוסס, שכן גדולי ישראל הורו אותו, ובראשם מרן הרב קוק זצ"ל. מכל מקום חשבתי שהוא בדיעבד. יש לציין שכך גם אפשר להבין מדברי מרן הרב קוק זצ"ל, שמרבה להיאנח בתשובותיו ובאיגרותיו על הצורך בהיתר. אולם הוא עשה זאת מתוך חסידותו וקדושתו, שהיה נוטה מצד עצמו להדר ולהחמיר בכל מה שאפשר. ולכן רק כאשר תקפו את ההיתר בחריפות, הגיב וביאר שהוא מבוסס מאוד ובאמת היה אפשר להתיר הרבה יותר.

עתה לאחר הלימוד אני מוצא שההיתר הוא לכתחילה לימינו, ובמידה רבה הוא נוטה לחומרא. ובכל אופן כל הדרכים ההלכתיות האחרות פחות טובות, מפני שהן פוגעות במצוות יישוב הארץ ובפרנסתם של חקלאים יהודים ובעוד מצוות והלכות. זכות גדולה לו לרב יהושע בן מאיר שחיזק ומחזק עניין זה.

על כבוד התורה והעם בצה"ל

לצערנו מפקדי צה"ל כשלו בטיפולם בפרשה הכאובה של החייל שאכל חזיר בפרהסיא, תוך שהוא מציעו לחבריו.

מעציב שהם לא מבינים את העלבון שבעמדתם.

זה כמובן מצטרף לצמצום במעמדה של הרבנות הצבאית, והדרתה מהמרחב הציבורי הצה"לי אל טיפול בחיילים הדתיים ובפרטים המעשיים של ההלכה.

כאן המקום לשבח את הרב הצבאי הראשי לשעבר, הרב ישראל וייס, שמתוך אחריות כרבצ"ר לשעבר ניהל מסע הסברה שבו ביקר את מפקדי הצבא, וחזר והסביר ברשתות התקשורת השונות, בהיגיון וברגש, את חומרת המעשה ואת החובה לשמור על זהותו היהודית של הצבא.

נקווה שנבחרי הציבור שהביעו עמדה צודקת גם יידעו לפעול להגשמתה ולהחזרת מעמדה של היהדות למרחב הציבורי בצה"ל. וכן ידעו לתבוע התנצלות מהמפקדים שביטלו את עונשו של החייל בלי שהתנצל בפומבי על הפגיעה בכבוד ישראל ותורתו. ואם לא יתנצל, עליהם לתבוע את החזרת העונש הראשון למקומו. נקווה שיהיו עיתונאים בעלי תודעה יהודית שיעקבו אחר הסיפור, כדי לדווח לנו כיצד העניין טופל.

לא לפסול את ספר התורה

זכויותיו הרבות של הרב שלמה ריסקין שוויתר על כל מנעמי אמריקה, עלה ליישב את הארץ והקים בה מפעלות לתפארת • הבדלי הגישות הם חלק מעולמה של ההלכה, וגם אם עמדתנו שונה – אסור לבטל את עמדת הרב ריסקין • פגיעה ברבנותו היא כמו עקירת פרשיות שלמות מספר התורה • האם הרבנות הראשית יכולה לחייב את כלל הרבנים לקבל את עמדתה, ומה התנאים לכך • כל עוד הרבנות מבליגה על פגיעה בעמדתה מצד רבנים חרדים, אין מקום לנהוג אחרת ברב ריסקין

הרב שלמה ריסקין שליט"א

כרב צעיר, מוכשר וכריזמטי, נואם בחסד שיודע לרומם את רוחם של שומעיו ולקרבם לתורה ומצוות, זכה הרב ריסקין למעמד מכובד מאוד בארצות הברית. אולם עוד לפני גיל ארבעים, מתוך אמונה טהורה בה' ובתורה, ויתר על מעמדו בארצות הברית ובחר לעלות לארץ ולחונן את עפרה

לאחרונה התפרסם שמועצת הרבנות הראשית התלבטה ביחסה לרב שלמה ריסקין שליט"א, רבה של אפרת, האם לאשר את המשך משרתו כרב העיר למרות שהגיע לגיל שבעים וחמש.

הדיון עצמו היה אמור להיות פרוצדורלי בלבד, אולם כפי הנראה היו לאחדים מחברי המועצה טענות כלפי הרב ריסקין, ולכן רצו לפגוע בהמשך כהונתו. זו ההזדמנות לדבר בשבחו של הרב ריסקין שהוא צדיק, חכם ומנהיג בעל זכויות עצומות.

הרב ריסקין נולד למשפחה לא דתית וענייה למדי, ומתוך בחירה אישית ובסיוע סבתו החל מגיל צעיר לסלול את דרכו לתורה ומצוות. בהיותו עילוי ומצטיין במיוחד בלימודיו, התקבל לאוניברסיטה היוקרתית בעולם, הרווארד, במלגת לימודים מלאה. בהליכתו לשם היה מבטיח את עתידו המקצועי והכלכלי, שכן כל הדלתות פתוחות בפני בוגרי הרווארד. זו הייתה הזדמנות שלא תתואר. מעטים היו עומדים בניסיון כזה. הרב שלמה ויתר על המלגה והלך ללמוד בישיבה-יוניברסיטי, שאף היא הכירה בכישרונו והעניקה לו מלגת לימודים מלאה. מאז החל להקדיש את חייו לתורה.

כרב צעיר, מוכשר וכריזמטי, נואם בחסד שיודע לרומם את רוחם של שומעיו ולקרבם לתורה ומצוות, זכה הרב ריסקין למעמד מכובד מאוד בארצות הברית. גם אנשים מצליחים ומשכילים מצאו טעם רב בדברי תורתו וזכו להתקרב על ידו למסורת ישראל סבא. תורת אמת הייתה בפיהו ורבים השיב מעוון. היה צפוי לו עתיד מזהיר כאחד ממנהיגי הקהילה היהודית באמריקה. אולם עוד לפני גיל ארבעים, מתוך אמונה טהורה בה' ובתורה, ויתר על מעמדו בארצות הברית ובחר לעלות לארץ ולחונן את עפרה. בהחלטתו זו ויתר על כלי העבודה העיקרי שלו, השפה האנגלית, שבה הצטיין כל כך בארצות הברית. גם בעברית למד לדבר מצוין, אבל אומרים שבאנגלית הוא אחד מטובי הנואמים.

בזכות חזונו, כישרונו ומנהיגותו, זכה להעלות רבים מבני קהילתו לארץ, ולהקים בישראל עיר שמרכז חיי הרוח שבה הוא לימוד תורה ושמירת מצוות, ותושביה מצטיינים ברמת חיים גבוהה ותורמים לפיתוח הכלכלה, המדע והחברה בארץ. עלייתו לארץ השפיעה על מאות ואלפים שעלו בעקבותיו לאפרת ולכל רחבי הארץ, ותוך כך התחזקו בתורה ובמצוות. כהמשך לכך זכה להקים בגוש עציון ובירושלים ישיבות ומוסדות חינוך לבנים ובנות, ובמרץ שלא ייאמן הוא מגיע לכל המוסדות, מלמד, מספר, ממחיש ומלהיב את לבבות התלמידים לחיי תורה ומצוות. אולם בעת שעלה לארץ, שום דבר לא הובטח לו. במקלו עבר את הירדן.

העלייה מארצות המערב

תמונת דיוקן של הרב שלמה ריסקין
הרב שלמה ריסקין

לא תמיד אנחנו זוכרים, אבל לדאבון לבנו רוב רובם של העולים לארץ בעת החדשה עלו מארצות שהיהודים סבלו בהן מרדיפות ומעוני. העלייה מארצות המערב, ובפרט מארצות הברית, היא אולי העלייה מהמניעים הטהורים ביותר. רוב העולים מארצות הברית היו יכולים לזכות למעמד כלכלי וחברתי מצוין במרכז הכלכלה, המדע והתרבות העולמית. אך הם החליטו לוותר על כל זה ולעלות לארץ, להקים בה יישובים וקהילות, לשלוח את ילדיהם לצבא, ובתוך כך לחפש עבודה תוך התמודדות עם קשיי השפה והמנהגים השונים. בעזרת ה' רבים הצליחו ורואים ברכה במשפחתם ובמעשי ידיהם. גם השר נפתלי בנט הוא אחד מפירותיה הברוכים של עלייה זו.

האם היינו עומדים בניסיון

לפעמים מגיעים לביקור בישיבה בהר ברכה בחורים שעלו מארצות הברית לארץ למשך שנה, כדי ללמוד תורה באווירה של ארץ ישראל. בדרך כלל הם שואלים גם על מצוות יישוב הארץ, ואני משתדל להשיב כהלכה, שאכן חובה לעלות לארץ. אבל אם יש יתרון משמעותי בהשלמת לימודיהם המקצועיים בארצות הברית, או שהדבר כרוך בכיבוד הורים, אפשר לדחות מעט את העלייה עד לסיום לימודיהם האקדמיים. אבל אני מקפיד להקדים ולומר: אני עונה לכם כפי ההלכה, אבל לצערי אינני יכול להתחייב בפניכם שאם הייתי עומד בניסיון כשלכם, הייתי נוהג כפי ההלכה שאני מציג לפניכם. שכן פעמים שהניסיון גדול, ותירוצים יש למכביר. עובדה שהכול יודעים שיש מצווה ליישב את הארץ, ולא כל שומרי המצוות עולים לארץ.

לכן אני מעריך כל כך את הרב שלמה ריסקין ואת כל העולים מארצות הברית.

הבדלי גישות

אכן ישנם הבדלי גישות ביחס לסוגיות שונות בהלכה. כך היה תמיד בישראל בין תנאים, אמוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים. פעמים שההבדלים נובעים מהאופי, כמו ההבדלים בין שמאי והלל, ופעמים שההבדלים נובעים מהרקע או מסגנון המחשבה. על כיוצא בזה אמרו חכמים: "בעלי אסופות – אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקים בתורה, הללו מטמאים והללו מטהרים, הללו אוסרים והללו מתירים, הללו פוסלים והללו מכשירים. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד – א ל אחד נתנם, פרנס אחד אמרם, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב 'וידבר אלוקים את כל הדברים האלה'. אף אתה עשה אוזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרים ואת דברי מתירים, את דברי פוסלים ואת דברי מכשירים" (חגיגה ג, ב).

יהדות אמריקה

הרקע האמריקני של הרב ריסקין משמעותי בפועלו, שכן יהודי ארצות הברית והעולים משם ניצבים בחזית ההתמודדות עם התרבות המערבית, עם עקרונות הליברליזם והשוויון, ובכלל זה הפמיניזם. מתוך נאמנות לתורה, הרב ריסקין וחבריו סוללים דרך להתמודדות עם השאלות הגדולות והחשובות הללו. גם בין הרבנים האמריקנים ישנן גישות שונות, עד כמה לפתוח ועד כמה לסגור, את מה לקרב ואת מה לרחק.

לעתים רבנים אחרים, ואף אני בכללם, מעדיפים פתרונות אחרים. פעמים שהעדפה זו נובעת מהמנהג שאנו מחויבים לו, ופעמים שכך אנו סבורים שראוי יותר. חילוקי הדעות והמנהגים הם בעיקר בשאלות חינוכיות וחברתיות, ולא בשאלות הלכתיות מובהקות. הזמן ילמד אותנו מה המעלה והיתרון שבכל דרך. בכל אופן, אסור לנו לבטל את דרכו של הרב ריסקין, שהיא אחת מהדרכים החשובות לגילוי התורה בדורנו.

ספר תורה שלם

ספר תורה שחסרה בו אות אחת פסול. כך גם בעולם התורה הכלל-ישראלי, לכל תלמיד חכם אמיתי ישנה אות בתורה, וכל המוציא תלמיד חכם מהכלל פוסל את ספר התורה שלו. פגיעה ברבנותו של הרב ריסקין כמוה כעקירת פרשיות שלמות בתורה.

אני משער שרק מחמת חוסר ידיעה נתנה מועצת הרבנות הראשית מקום להתלבטות ביחס לרב ריסקין, אבל לאחר שישמעו מעט על יראתו, חוכמתו וצדקותו, רוב חברי מועצת הרבנות יעמדו לימינו.

אם חס ושלום יחליטו אחרת, כבודו של הרב ריסקין לא ייפגע כמלוא הנימה, מעמדו בקהילתו ובמוסדותיו ימשיך לעלות והשפעתו תגבר. אבל מעמדה הציבורי של הרבנות הראשית כנושאת דגל התורה הכלל-ישראלי ייחלש, כשרבים ידעו שספר התורה שהיא מייצגת חסר ופסול.

מדיניות הרבנות הראשית

יש טוענים שהרבנות הראשית צריכה לקבוע קו שכל הרבנים צריכים להיות מחויבים לו, ואילו הרב ריסקין אינו מחויב לקו שנקבע לגבי גיור ועוד נושאים.

אכן, ראוי שהרבנות תקבע עמדה בסוגיות הציבוריות העומדות על הפרק. אולם לשם כך עליה לקיים דיון עמוק ורציני בכל סוגיה וסוגיה. הדיון צריך להיות בדברי הגמרא, הראשונים והאחרונים, ובניתוח המציאות הנידונה על כל חלקיה. כדי לזרז את הדיון, יצטרכו הרבנים העוסקים בסוגיה ללמוד לקראת הדיון ספרים ומאמרים שונים, אולם גם לאחר מכן, הדיון בכל סוגיה יארך לכל הפחות מספר ימים שלמים. לצערנו, שום דיון רציני לא נערך כיום בשום נושא משמעותי, לא ברבנות ולא בשום גוף תורני אחר. למשל בנושא הגיור, הרב חיים אמסלם שליט"א כתב ספר רציני מאוד שיש לדון בו. מסקנתי אמנם שונה, אולם רוב היוצאים נגדו דוחים את דבריו בטענות של הבל שנתמכות באלימות המקובלת בחוגי החרדים.

חובה להוסיף, שלמרות הערך החשוב שבקביעת עמדה מוסכמת בכל סוגיה, אסור שעמדה זו תבטל את שיקול דעתם של הרבנים השונים. גם כשבית הדין הגדול היה יושב בלשכת הגזית, הייתה סמכות מסוימת לבתי הדין המקומיים. שכן העמדה העקרונית אינה קו דק אלא שדה אשר בירכו ה', שדה שבמרחב תחומו יש מנהגים וגישות שונות, שבזכותם התורה שבעל פה מתעשרת ומתברכת. על אחת כמה וכמה כיום, שאין מדובר בבית הדין הגדול שנסמך איש מפי איש עד משה רבנו, אסור לה לרבנות לקבוע קו חותך שפוסל עמדות תורניות חשובות. ככל שמעמדה וסמכותה של הרבנות הראשית פחותה, כך עליה להתחשב יותר בדעות השונות בעת שהיא באה לקבוע עמדה. וכך היה מנהג רבני ישראל מימים ימימה.

משפט אחד יהיה לכם

פרט לכך, משפט אחד צריך להיות לכול. כאשר מועצת הרבנות הראשית מבליגה על פגיעה חמורה בעמדתה ובכבודה מצד רבנים מהעדה החרדית, שמחרימים את ההכשרים שלה ומבזים את הרבנים הראשיים ואת רבני הערים והשכונות, חובה עליה לנהוג בסובלנות ובחיבה גם כלפי רבנים כדוגמת הרב ריסקין, שמכבדים את הרבנות הראשית אבל לעתים נוקטים עמדה שונה.

המצב כיום הוא שהרבנות אינה מתאמצת לפטר לאלתר רבנים שבניגוד לכללי ההלכה מבטלים גיורים של נציגי הרבנות. היא ממשיכה להכיר בהכשרים, בנישואים ובגיורים של רבנים שמעזים לעקור בפומבי מצוות דאורייתא, כדוגמת מצוות יישוב הארץ והמצווה להגן על עם ישראל בשירות הצבאי, או כופרים בטובתו של הקב"ה בהקמת המדינה ומוקיעים את מי שאומר הלל ביום העצמאות. במצב כזה, חובה עליה לגדור את עצמה מלפעול נגד רב שיראתו, מעשיו וחוכמתו מרובים משל אותם רבנים חרדים שהם נזהרים בכבודם יותר מדי.

למכור כדי לקיים "לא תחונם"

האם במכירת הקרקעות לנוכרי במסגרת היתר המכירה יש בעיה של "לא תחונם"? • טעם האיסור הוא למנוע אחיזה של הגויים בארץ ישראל • אין איסור "לא תחונם" במכירה לזמן מוגבל • אין איסור כשמטרת המכירה היא לחזק את אחיזתנו בארץ • הטוענים נגד היתר המכירה מטעם "לא תחונם" הם דווקא אלה שמתרשלים במצוות יישוב הארץ • מדוע סבר רבי יהודה הנשיא שיש לבטל את תקנת השביעית לאחר החורבן • מדוע לא הפעילו את היתר המכירה בתקופה שלאחר החורבן

שאלה על היתר המכירה

בזכות המאמר על היתר המכירה הבנתי בפעם הראשונה עד כמה הוא מבוסס בהלכה. לפני כן הושפעתי מטענת החרדים שזלזלו (בלשון המעטה) ברבנים שמקבלים את ההיתר. אמנם עוד נשארה לי שאלה, הרי אסור למכור לנוכרים קרקע בארץ ישראל, שנאמר: "לא תחונם", ואיך אפשר למכור את הקרקע כדי להפקיע את חיוב השביעית?

איסור "לא תחונם"

הרי שהאמת הפוכה, דווקא משום מצוות "לא תחונם" עלינו למכור את השדות לנוכרי בשביעית, כדי שישראל השבים מהגלות יוכלו להתחזק בארצם, ולא ייתנו לנוכרים להיאחז בקרקע על ידי שינצלו את השביתה של ישראל בשביעית

נבאר תחילה את האיסור. נאמר בתורה על עמי ארץ כנען "ולא תחונם" (דברים ז, ב), ופירשו חכמים, שאיסור זה כולל שלושה איסורים: לא תחונם – לא תיתן להם חנייה בקרקע, לא תיתן להם חן, לא תיתן להם מתנת חינם (ע"ז כ, א).

האיסור שלא לתת להם חן פירושו שלא לשבחם, כדי שישראל לא ילמדו ללכת בדרכיהם הרעות. האיסור שלא לתת להם מתנת חינם הוא כדי שלא לחזקם בדרכם ובאחיזתם בארץ.

האיסור שלא למכור להם קרקע בארץ ישראל הוא כדי שלא לחזק את אחיזתם בארץ. וכפי שנפסק ברמב"ם: "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל… ומפני מה אין מוכרין להם במחובר (לקרקע)? שנאמר: 'לא תחונם' – לא תיתן להם חניה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע – ישיבתם ישיבת ארעי…" (הלכות עבודה זרה י, א ד).

הרי שהאיסור הוא למכור לגויים קרקע בארץ ישראל, כדי שלא לחזק את אחיזתם בארץ וכדי שלא נלמד ממעשיהם הרעים. ולכן כל הדברים הללו מותרים בגוי שהוא 'גר תושב' – היינו גוי שקיבל על עצמו בפני בית דין שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל, ובתוך כך הוא גם מאמין בה' שהבטיח לעם ישראל את ארץ ישראל. אמנם בזמן הזה שהיובל אינו נוהג, לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים אין אפשרות לקבל גרים תושבים, אלא רק גרי צדק שנעשים יהודים לכל דבר (רמב"ם שם י, ו). ואילו לדעת הראב"ד, גם כיום מי שבפועל נוהג כגר תושב, מותר למכור לו קרקע בארץ.

פסוקי התורה

וכל הדברים הללו עולים ומתבארים מפסוקי התורה שבהם מופיע איסור "לא תחונם". שנאמר: "כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גויים רבים מפניך, החיתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחיווי והיבוסי, שבעה גויים רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלוקיך לפניך והיכיתם, החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחונם. ולא תתחתן בם, בתך לא תיתן לבנו ובתו לא תיקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים, וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר… כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים ז, א).

אין שום איסור "לא תחונם"

נמצא אפוא שאין שום איסור למכור שדות לנוכרי למשך שנה או שנתיים. שכן כל מגמת האיסור היא למנוע מגויים שאינם גרים תושבים להשתקע בארץ. ובמכירה זו אין שום חשש, שהרי המכירה היא לזמן קצוב. וגם במשך זמן המכירה אין הגוי מתכוון לנחול את השדה בפועל, אלא להפך – כל מגמתו של הגוי הקונה היא לסייע ליהודים להתקיים יותר בארץ.

וכן כתב האדר"ת, שאינו מבין כלל את טענת החולקים, וכי מה הבעיה במכירה "לשנים אחדות באופן בטוח שיחזור לנו אחר כך, שלכאורה לא שייך בזה כלל 'לא תחנם'. בשגם (שהרי) כל עיקר הלאו הוא כמובן כדי שתהיה לנו אחיזה בארץ הקודש ולא להם, ואם נחמיר כל כך, הרי אי אפשר חס ושלום שתהיה לנו" (הובא בסוף ספר שבת הארץ). וכן כתב בשמן המור יו"ד ד; ישועות מלכו יו"ד נה, נט; אבני נזר יו"ד תנח; הרב פרנק (הר צבי זרעים ב, מז).

אין איסור "לא תחונם" במכירה לזמן

בנוסף לכך, גם אם המכירה לא הייתה נצרכת לחיזוק יישוב הארץ, כתבו כמה פוסקים שכל האיסור הוא במכירה לצמיתות, או לפחות כאשר הגוי מתכוון לנהוג שם כבעל הבית זמן מסוים. וכאן כאשר המכירה לזמן קצר בלא כוונה של הגוי לנהוג כבעל הבית, אין בה איסור של "לא תחונם". וכן כתב בספר החינוך מצווה של"ט בשם הרמב"ן.

דווקא משום מצוות "לא תחונם" צריך למכור את השדות לזמן

הרי שהאמת הפוכה, דווקא משום מצוות "לא תחונם" עלינו למכור את השדות לנוכרי בשביעית, כדי שישראל השבים מהגלות יוכלו להתחזק בארצם, ולא ייתנו לנוכרים להיאחז בקרקע על ידי שינצלו את השביתה של ישראל בשביעית.

ודווקא כדי שנוכל לקיים את מצוות השביעית כהלכתה מן התורה, צריך להיעזר בינתיים בהיתר המכירה. משום שמצוות השביעית מן התורה מתקיימת רק כאשר כל ישראל יושבים בארצם, איש על מחנהו ואיש על דגלו. וכדי שנוכל להמשיך להתחזק בארץ אל מול האויבים, וכן כדי שיוכלו כל הגלויות להתקבץ ולהיאחז בארץ, צריכים להקל ככל האפשר על החקלאים, שיתפסו כמה שיותר שדות, ויטעו כמה שיותר מטעים, בשביל כל היהודים שצריכים לעלות לארץ.

סברות נוספות

עוד נאמרו סברות נוספות בעניין זה, כמו למשל שהאיסור הוא לעובדי עבודה זרה דווקא, או שאין איסור כאשר ממילא יש כבר לגוי קרקע בארץ, או שבשעת הדחק לצורך ישראל הדבר מותר. אולם למרות שהפוסקים וגם מרן הרב קוק זצ"ל האריכו בהם מאוד מפני חיבת הלימוד והעיון, מכל מקום כל אלה הן סברות צדדיות לעניין המרכזי. והטעם העיקרי להיתר הוא כנ"ל, שכאשר המכירה היא לזמן קצר, ואין חשש שהגוי יאחז על ידי כך בארץ אלא להפך, על ידי המכירה לזמן ישראל יתחזקו באחיזתם בארץ – אין בזה שום עבירה, ואדרבה יש בזה מצווה של יישוב הארץ. שכן "לא תחונם" הוא ענף של המצווה הכללית – יישוב הארץ. ועובדה היא שרוב אלה שטוענים נגד היתר המכירה מטעם "לא תחונם" התרשלו ומתרשלים במצוות יישוב הארץ, ואין צורך להאריך בעניין כאוב זה.

רצונו של רבי יהודה הנשיא לבטל את השביעית

לאחר חורבן בית המקדש היו שנים שבהן מצבם של היהודים בארץ היה קשה מנשוא. בנוסף לנגישׂות הקבועות של הרומאים ששלטו בארץ והטילו מיסים גבוהים על היהודים, לעתים הגיעו שנות בצורת או מלחמה, שבהן דרשו הרומאים מיסים גבוהים יותר לצורך האספקה לחילותיהם. וכאשר שנים אלו נפלו סביב השנה השביעית, היה העול קשה מנשוא. לפיכך רצה רבי יהודה הנשיא (רבי) להתיר את השביעית, שהואיל והיא מצווה מדברי חכמים, יכולים חכמים להתירה בשעת הדחק. אולם רבי פנחס בן יאיר, שנודע כאחד מצדיקי הדור, לא הסכים להצטרף לכך, כי סבר שניתן להתקיים בדוחק בלא לעבוד בשביעית, ורבי נסוג מכוונתו (ירושלמי דמאי א, ג; תענית ג, א).

היאך רצה לבטל

לכאורה יש לשאול, היאך חשב רבי לבטל את השביעית, והרי כלל הוא שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחוכמה ובמניין, ובית הדין שתיקן לקיים את השביעית היה בית דינו של עזרא הסופר שלא היה גדול ממנו, והוא הנקרא כנסת הגדולה? אלא שסבר רבי שהואיל והצורך בכך דוחק מאוד, וממילא רבים מישראל עברו על התקנה ועבדו בשביעית, עד שאמרו חכמים "נחשדו ישראל על השביעית" (גיטין נד, א), לכן אפשר לבטל את השביעית גם על ידי בית דין קטן יותר. אבל מכיוון שלא קיבל לכך הסכמה מלאה מחכמי דורו, לא היה לרבי הכוח לכנס בית דין חשוב שיבטל את השביעית.

יחסו לעובדים בשביעית

ופעם הביאו לפני רבי אדם שעבד בשדהו בשביעית כדי שימחה בו, אולם רבי נמנע מלמחות בו ואמר: ומה יעשה המסכן הזה, שבעבור קיום חייו הוא עובד (ירושלמי תענית ג, א). עוד אמרו חכמים, שמקיימים תעניות ותפילות בשנת בצורת גם כשהיא נופלת בשביעית, בשביל פרנסתם של אחרים. ושאלו מי הם האחרים שבעבורם מתענים שירד גשם, והלוא ישראל צריכים לשבות מעבודת השדה בשביעית? ויש שפירשו שהתענו בעבור הגויים העובדים בשביעית, שאם לא ירדו גשמים התבואה תתייקר וגם ישראל יסבלו מכך. ור' זעירה פירש שהתענו בעבור יהודים חשודים שעבדו בשדותיהם כדי לקיים את עצמם, וביארו שדעתו כדעת רבי שהקל ביחס לעניים העושים מלאכה בשביעית (ירושלמי שם על פי קרבן העדה, פני משה, מרן הרב, ולא רש"ס והגר"א).

מצבנו היום

שאלה: אם בזמן חכמים שהיה קשה כל כך לשמור שביעית לא השתמשו בהיתר המכירה, מדוע היום אנחנו משתמשים בו?

תשובה: ביאר מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, שהואיל ובאותם הימים הרומאים השליטים ניסו לעקור את ישראל משדותיהם, לא הייתה אפשרות לבצע שום סוג של מכירה, פן שונאי ישראל ינצלו זאת כדי לנשל את המוכר מאדמתו.

ובכל אופן אין מקום להשוות את תקופתנו לתקופה הסמוכה לאחר חורבן בית המקדש השני. שכן אז לכל הדעות היו חייבים לשמור שביעית מדברי חכמים, ואת זה ניסה רבי לבטל. אולם מאה וחמישים שנה לאחר תקופת רבי בטל בית הדין שקידש חודשים ומנה יובלות, ומאז לדעת כמה וכמה מגדולי הראשונים אין כלל חובה לשמור שביעית. בנוסף לכך, התעורר ספק לגבי מועד השנה השביעית, ויש שלוש דעות בראשונים אימתי היא השביעית. כך שגם בלי מכירה היה אפשר להקל בשעת הדחק לעבוד בשביעית, על אחת כמה וכמה בתוספת המכירה.

שמחת שבועות בגשמיות וברוחניות

חשיבות השמחה בחג השבועות, גם בהיבט הגשמי • להימנע מהכנה אסורה משבת לחג השבועות • האם מותר להוציא בשבת מאכלים מהמקפיא לצורך החג • האסור והמותר בהכנת נרות חג השבועות ובהדלקתם • באילו תנאים מותר להתקלח בשבת וביום טוב • אופן אמירת ברכות השחר לאחר לילה בלי שינה • אכילה ושתייה במהלך ליל שבועות ובזמן הסמוך לתפילת שחרית • עדות מביקור בבית האבלים על הרב משה לוינגר • החיבור של המשפחה הגדולה והענפה למורשתו של הרב לוינגר

שמחה חג השבועות – רוחנית וגשמית

שמחת חג השבועות גדולה ומיוחדת היא. ולכן אפילו רבי אליעזר, שלדעתו ראוי לאנשי מעלה להקדיש את הימים הטובים ללימוד תורה, והאכילה בהם תהיה רק כדי שלא יחשבי מעונה, מודה גם הוא שבחג השבועות צריכים לערוך סעודה חשובה, מפני שהוא "יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב). שהואיל והתורה באה לתקן את שני העולמות, הרוחני והגשמי, צריכה השמחה בחג השבועות להתפשט גם בעולם הזה באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף, ועל ידי כך מתגלה שאין דבר מנותק או מרוחק מה' יתברך. ויש תכנים עמוקים שגנוזים בגוף ובתחושותיו, שרק כאשר הגוף מצטרף לנשמה אפשר לעמוד עליהם. ולכן הדבקות השלמה בה' כוללת נשמה וגוף. וכפי שיהיה לאחר תחיית המתים, שתחזור הנשמה להיות בגוף, והעניין האלוקי יתגלה בשלמות בכל המדרגות.

לפיכך צריך להדר מאוד בשמחת חג השבועות, כדי שיהיה ניכר שעל ידי התורה גם הצד הגשמי שבחיים מתוקן. ויסוד זה רמוז בכך שבחג השבועות מביאים את מנחת שתי הלחם, שעשויה חמץ. כידוע, החמץ רומז לגאווה וליצר הרע, ועל ידי התורה יצר הרע נעשה מתוקן, ולכן מקריבים אותו בחג השבועות.

דיני הכנה משבת ליום טוב שחל במוצאי שבת

כשעליתי מאמריקה, סיפרה הרבנית לוינגר, חשבתי שכבר הפסדתי את הזכות להיות מאנשי הבראשית שהיו שותפים במצווה של הקמת המדינה. ואז לאחר מלחמת ששת הימים אמר לי ר' משה: הנה, גם לך יש הזדמנות להיות מאנשי בראשית

כאשר יום טוב חל במוצאי שבת, יש להיזהר שלא להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ולמנוחה, ולא כדי
שיעשו בה הכנות ליום אחר. וכל הטורח בשבת להכין דבר ליום חול או ליום חג – מזלזל בכבודה (פניני הלכה שבת כב, טו‑טז).

לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת ישטפו אותם לצורך סעודת החג. וכן אסור לנקות את השולחן בשבת לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

מי שהולך לבית הכנסת מבעוד יום רשאי לקחת עמו מחזור של חג, ויעיין בו מעט בשבת ובכך לקיחתו תיעשה גם בעבור שבת.

נחלקו הפוסקים בדין הוצאת מאכלים מהמקפיא בשבת לצורך סעודת ליל חג. ולמעשה בשעת הדחק, כאשר ההמתנה לצאת השבת תגרום עוגמת נפש ועיכוב משמעותי של הסעודה, מותר להוציאם בשבת. אבל בלא צורך גדול, יש להחמיר שלא להוציא מאכל מהמקפיא לצורך החג.

אסור להניח ביום השבת את התבשילים על הפלטה לצורך סעודת הלילה, אלא רק לאחר שתצא השבת, ויאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש". אז מותר להתחיל לעסוק בצורכי אוכל נפש ולבשל ולחמם את המאכלים.

זמן סעודה שלישית

לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית לפני שלוש השעות האחרונות של היום. ואם לא הקדים, יקיים אותה גם בשעות הסמוכות לכניסת החג, וישתדל למעט באכילתו, כדי שיוכל לאכול בתיאבון את סעודת ליל יום טוב.

שינה בשבת לקראת ליל שבועות

עדיף שלא לומר שישנים בשבת כדי שיהיה כוח ללמוד בליל חג השבועות. ומי שרוצה לומר זאת רשאי, הואיל ועיקר האיסור הוא לדבר בשבת על דבר שאסור לעשותו בשבת, ובלימוד תורה אין מעשה שאסור לעשותו בשבת. וגם אין בדיבור זה כל כך פגיעה בכבוד השבת, הואיל והוא לצורך מצווה.

הדלקת נרות

אסור להדליק את נרות החג לפני צאת הכוכבים, אלא יש להמתין עד לאחר שייצאו הכוכבים ותצא השבת, ואז לומר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" ולהדליק את הנרות.

מכיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה, יש צורך להכין מלפני השבת נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו נר כזה, יש להיעזר בשכנים ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, ולמרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט. וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר לתחוב פתיל-צף לתוך מצוף השעם. אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא ימרח, שהוא תולדה של ממחק. וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתוקעו בנקב הפמוט, משום איסור מחתך.

רחצה

מכיוון ששבת ויום טוב צמודים, ואנשים רבים רגילים להתרחץ בכל יום, מי שמרגיש צורך להתרחץ בשבת אחר הצהריים, רשאי להתרחץ במים פושרים שאין סובלים מקרירותם אך גם אינם חמים, אבל לא ירחץ במים חמים משום גזירת מרחץ. ובלילה של חג השבועות או ביום שלמחרת מותר אף להתרחץ במים חמים, ובתנאי שהמים התחממו בהיתר, כגון על ידי דוד שמש או על ידי שעון שבת (פניני הלכה שבת יד, ח; מועדים ה, י).

עוד צריך לזכור שלא להסתרק, משום שהסירוק משיר שיער והדבר אסור מהתורה.

ברכות השחר לנשארים ערים בלילה

גם מי שלא ישן בלילה מברך את ברכות השחר, מפני שברכות השחר נתקנו כהודאה על ההנאה הכללית שמתחדשת לבני האדם בכל יום, ולכן גם מי שלא נהנה באופן אישי מדבר מסוים – מברך עליו. אמנם לגבי מספר ברכות ישנם חילוקי מנהגים.

נטילת ידיים

לעניין נטילת ידיים, מוסכם שצריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו האם לברך על נטילה זו. למנהג אשכנזים, הטוב הוא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, ובכך יתחייב בנטילת ידיים בברכה. אולם למנהג הספרדים, בכל מקרה אין לברך על נטילה זו.

ברכות התורה

מוסכם שאם ישן במשך היום שלפני כן לפחות חצי שעה, יברך בבוקר ברכות התורה. ואם לא ישן כלל במשך כל היממה, לדעת רוב רובם של הפוסקים יברך את ברכות התורה, אבל מכיוון שיש מעט פוסקים שסוברים שלא לברך, לכתחילה טוב לשומען מאדם שישן ולכוון לצאת בשמיעתן.

ברכת "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה"

יש אומרים שרק מי שישן בעצמו יכול לברכן, ועל כן נכון לשומען מחבר שישן ולכוון לצאת בשמיעתן. וכאשר אין שם מי שעומד לברכן, לדעת רוב הפוסקים יברך אותן בעצמו, וכך נוהגים כל הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אשכנזים שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות. ואשכנזי שאינו יודע מה מנהגו, רשאי לנהוג כמנהג רוב ישראל ולברך את כל הברכות בעצמו.

סיכום

למנהג רוב ישראל, הנשארים ערים כל הלילה מברכים את כל ברכות השחר וברכות התורה. והמהדרים, כאשר יש להם אפשרות, יוצאים ידי חובת ברכות התורה וברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה" בשמיעתן ממי שישן בלילה.

זמן הברכות

על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. ועל פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה ושתייה בלילה ולפני תפילת שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה. ומשיגיע לחצי שעה הסמוכה לעמוד השחר, אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור לאכול אז פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. ומשעה שיעלה עמוד השחר אסור לאכול דבר וכן אסור לשתות קפה או מיץ, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. ורק מים מותר לשתות אחר שעלה עמוד השחר.

הרב משה לוינגר זצ"ל

אשתי זכתה לנחם אבלים בבית משפחת לוינגר בחברון. כשבאה אצל הרבנית האבלה, מיד אמרה לה: מכל בתי המדרש, רק בית מדרשו של הרב קוק הבין את ערכה של ארץ ישראל. כל ההתיישבות ביהודה ושומרון והגולן מכוח בית המדרש הזה. ההצלה של מדינת ישראל בזכות ההתיישבות הזאת. לולי כל היישובים כל השטח הזה היה נשלט על ידי דאע"ש, וכל המדינה הייתה בסכנה.

כשעליתי מאמריקה, סיפרה הרבנית לוינגר, חשבתי שכבר הפסדתי את הזכות להיות מאנשי הבראשית שהיו שותפים במצווה של הקמת המדינה, ואז לאחר מלחמת ששת הימים, אמר לי ר' משה: הנה, גם לך יש הזדמנות להיות מאנשי בראשית.

הם יושבים אבלים, אבל הבית מלא חיוניות. נכדים ממלאים את כל החדרים. כל מנחם שמתחיל לספר על הרב משה זצ"ל, מיד מזדרז אחד הנכדים ומפעיל מכשיר הקלטה. בצד יושבת נכדה ומתמללת את ההספדים, ובצד השני נכד אחר מקליד את דברי המנחמים. נכון להיום מונים הילדים, הנכדים והנינים מאה וארבעים ותשעה, ועוד עשרים ושלושה חתנים וכלות של הילדים והנכדים. והרבנית אומרת בדמעות: רק להודות לה', רק להודות לה' על כל הברכה.

לאחר שהתחילו ליישב את חברון, היה הרב משה מכתת רגליו מעיר ולעיר ומתיכון לתיכון, ובכל מקום דרש ולימד על ערכה של תורת ארץ ישראל וקרא להצטרף למפעל ההתיישבות. אחת הבנות שנענתה לקריאתו הייתה ציפורה מרחובות, שעלתה לחברון ונישאה למנחם לבני, והקימה בית של חסד בקריית ארבע. לפני ימים ספורים, בגיל 63, נפטרה ממחלה קשה כשהיא מותירה אחריה משפחה מפוארת, שכבר עתה מונה 45 נפשות. שישה ילדים כבר זכתה לחתן, והם פרושים ברחבי יהודה ושומרון.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד