האשם העיקרי: בית המשפט

כל אלו שתקפו את מצוות אשת יפת תואר, מלבד הזלזול בתורה, פגעו גם בהשפעתה המוסרית על העולם • יסוד הבעיה – שחצנות התרבות המערבית, אשר מציעה לאנושות תפיסות עולם שטחיות ומסוכנות, בניגוד להדרכתה המורכבת של התורה • הגורם העיקרי הפוגע כיום במדינה היהודית ובערכיה – בית המשפט העליון • בסוגיית עמונה, בית המשפט העדיף את העותרים על המתיישבים, רק משום שאלו ערבים ואלו יהודים • שורה של החלטות בג"ץ נגד היהדות, יישוב הארץ וביטחון ישראל • האחריות גם על הציבור התורני – להעמיד אלטרנטיבה

בשבוע שעבר עסקתי בביאור מצוות אשת יפת תואר ובתיקון המוסרי הגלום בה: מחד, לעומת המצב החוקי המקובל בעולם, לפיו היה מותר לעשות הכול בשבויים, היה בכך תיקון עצום; מאידך, לימדה אותנו התורה שמדובר בעבירה שהותרה בדיעבד, ומכיוון ש"עבירה גוררת עבירה" היא עלולה להביא לסכסוכים במשפחה ולהולדת ילדים סוררים (תנחומא כי תצא א). ואמרו על כך חכמים: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות (ספק איסור) ואל יאכלו בשר תמותות נבילות (איסור ודאי)" (קידושין כא, ב). כך התורה מרוממת את האדם בהדרגה עד לתיקון השלם.

לעומת זאת, אנשי התקשורת הרבים שלעגו למצוות התורה, וכן חברות הכנסת שעתרו לבג"ץ נגד מינוי הרבצ"ר, הוציאו דיבה רעה על התורה. פרט לכך שביזו בדבריהם ובמעשיהם דברי אלוקים חיים, ואת המסורת שאבותיהם מסרו את נפשם כדי לשומרה, לא פחות חמור מכך פגעו בהשפעתה המוסרית הברוכה של התורה לתיקון העולם.

היוהרה והשטחיות

צדק, אחווה, שוויון וחירות הם ערכים קדושים שמקורם בתורה. אך כשהם מגיעים בשטחיות שנובעת מיוהרה וזלזול בשאר הערכים והתרבויות, תוך התעלמות מהמורכבות האין-סופית שבחיים האנושיים, הם גורמים סבל רב לאנשים רבים מאוד. התורה היא שנועדה להדריך את כולנו בנפתולי החיים

זה קרה להם בגלל תפיסת עולמם השחצנית והשטחית, שמתוך כוונות טובות מציעה לעולם "דתות חדשות" ו"פתרונות מוסריים", שבפועל גורמים לחורבן והרס. כך כדי לעזור לעניים, תנועה אחת הציעה לעולם את "דת הקומוניזם", שמאמיניה פגעו בזכויות הקניין, יזמו מלחמות רצחניות והקימו משטרי רשע דיקטטוריים.

במקביל לכך, כדי לבסס את זכויותיו האישיות של האדם, תנועה אחרת הציעה לעולם את "דת הדמוקרטיה הליברלית", לפיה לא משנה מה האופי הלאומי והמצב החברתי, בכל אופן השיטה הדמוקרטית תביא תמיד שלום וטובה, וכך מתוך דבקות עיוורת ב"דת הדמוקרטיה" סייעו לחומייני להקים את שלטון הרשע באיראן, וחוללו אנדרלמוסיה ומלחמות בכל הארצות שניסו להציע להן את עזרתם (מצרים, עיראק, סוריה, תימן, לוב, אפגניסטן ועוד).

במקביל, כלפי פנים, "דת החופש והשוויון" גרמה לפירוק המשפחה והחברה הלאומית, וגזרה בדידות ואומללות על אנשים רבים, שבאה לידי ביטוי בהצטמקות דמוגרפית מתמדת ומדאיגה.

הערכים שבשמם הם מדברים, כמו צדק, אחווה, שוויון וחירות, הם ערכים קדושים שמקורם בתורה, אך כשהם מגיעים בשטחיות שנובעת מיוהרה וזלזול בשאר הערכים והתרבויות, תוך התעלמות מהמורכבות האין-סופית שבחיים האנושיים, הם גורמים סבל רב לאנשים רבים מאוד.

התורה היא שנועדה להדריך את כולנו בנפתולי החיים, לבחור בטוב בתוך מציאות מסובכת.

אשמת הממסד המשפטי

במצב מתוקן היה ראוי לתבוע דיבה את המעלילים על התורה ועל הרב קרים שאינם דבקים כביכול בערכי המוסר. אולם אל מי אפשר לעתור? הרי כל הממסד המשפטי נגוע בזה. שופטי בית המשפט העליון קיבלו כדבר סביר שאולי כך הדברים. היה ראוי להם לדחות את העתירה על הסף באחד משני הנימוקים:
א) אין זה מעניינו של בית המשפט להתערב במערכת אחרת, כל עוד אין טענה פלילית.
ב) אין היתכנות של אמת בעצם העתירה. הרי אין פרשן בישראל מאז ומעולם שטען שזה מעשה טוב, ולא מסתבר שדווקא הרב קרים פתאום יגיד שכך מצוות התורה.
אבל גם הם הסכימו לקבל את אפשרות הדיבה שאולי כך אומרת התורה וממילא כך מורה רב בישראל. משלא עשו זאת נעשו שותפים בדיבה, וכפי שאמרו על שומעי לשון הרע, שגם הם כמו המספר נחשבים לעבריינים. כי לא רק העכבר גנב, אלא גם החור שמזמין אותו להיכנס. והפרקליטות שהייתה צריכה להגן על מינוי הרבצ"ר – גמגמה בטיעוני הבל שמצביעים על בורות, חוסר כבוד ואי אמון כלפי התורה והרבנים.

מטרת העתירה הייתה להשפיל את חוקי התורה ואת נושאיה, ולהראות לכול שהמשפט החילוני מעל התורה, ומכיוון שהממסד המשפטי התנדב להיות שותף לכך, האשמה העיקרית מוטלת עליו.

משפט עמונה

גם ביחס להתיישבות היהודית בעמונה נהג הממסד המשפטי באופן דומה. תוך התעלמות ממצוות יישוב הארץ וחזון גאולתה בתורה, בנביאים ובמורשת הישראלית, נתן לאורך כל הדרך עדיפות לטענות קלושות של עותרים שגם אם הם קיימים, מעולם בני משפחתם לא קנו את האדמות הללו ולא עסקו ביישובן. היתרון היחיד שיש לעותרים על פני המתיישבים, שהם ערבים ואילו המתיישבים יהודים, לכן הורו להרוס את בתיהם.

הפגיעה בזהותה היהודית של המדינה

בתהליך מתמשך הממסד המשפטי מכרסם בזהותה היהודית של המדינה. זה הזמן להיזכר בעיקרי פסיקותיו והוראותיו בתחום זה:
א) בשורת החלטות פגע בית המשפט בערכי השבת, תוך שהוא מתיר יותר ויותר חילולי שבת ציבוריים (בתי קולנוע, מרכזי קניות מחוץ לערים וכדומה);
ב) אף שהכנסת חוקקה את "חוק יסודות המשפט", לפיו בכל שאלה משפטית שהחוק הישראלי לא הכריע, בית המשפט צריך לפנות אל ערכי מורשת ישראל – בפועל בית המשפט העליון רוקן חוק זה מתוכן;
ג) בית המשפט פגע בערכי המשפחה היהודית בכך שהכיר באימוץ ילדים בידי זוגות חד מיניים;
ד) הכיר בגיורים רפורמיים שנערכים בחוץ לארץ;
ה) הכיר בפועל (דה פקטו) בנישואים אזרחיים שנערכו בחוץ לארץ, כולל 'נישואין' חד-מיניים;
ו) פגע במעמדה של השפה העברית כשפת המדינה, תוך שהוא כמעט משווה את השפה הערבית לשפה העברית;
ז) מנע את פסילת מפלגת בל"ד ומועמדים אנטי-ציוניים, וזאת בניגוד לעמדת ועדת הבחירות שהסתמכה על חוק יסוד הכנסת האוסר התמודדות של מפלגה ששוללת את זהותה היהודית של המדינה;
ח) הממסד המשפטי כפה השתתפות של נשים זמרות ושחקניות בטקסים רשמיים וחצי רשמיים, בלא להתחשב בעמדת ההלכה והציבור הדתי והחרדי.

פגיעה ברבנות ובבתי הדין

א) בשורה של החלטות בג"ץ התערב בשיקול דעתם של רבני ערים ביחס למתן כשרות;
ב) חייב את בתי הדין לפסוק על פי החוק החילוני בענייני ממונות;
ג) אסר על בתי הדין הממלכתיים לשמש כבוררים לפי חוק הבוררות;
ד) הקים בתי משפט לענייני משפחה שנועדו להתחרות בבתי הדין.

פגיעה בערך יישוב הארץ

קופסאות כחולות - קופסאות הצדקה של קק"ל עבור ייהוד הארץ
הקופסה הכחולה – קופסת צדקה שהוצבה בבתים ובמוסדות חינוך רבים בה תרמו יהודים רבים ממון לגאולת קרקעות המולדת וייהוד ארץ ישראל.
התמונה באדיבות המוזיאון לראשית ההתישבות קיבוץ יפעת. מתוך אתר פיקיוויקי CC

כבר מאה וחמישים שנה מתרחש מאבק לאומי בין היהודים והערבים על ארץ ישראל. כדי לגאול את הארץ וליישבה הוקמה הקרן הקיימת לישראל ואחר כך מדינת ישראל. אולם בית המשפט העליון, בתהליך הדרגתי, פוגע ביכולתה של מדינת ישראל להגשים את ייעודה:
א) הוא אסר על הממשלה להקצות קרקעות מדינה להתיישבות המיועדת ליהודים בלבד;
ב) אסר לתת תמריצים ליישובים יהודיים בגליל ובנגב (ייהוד הגליל והנגב), ובכך ביטל את האידיאל שליווה את התנועה הציונית מראשיתה;
ג) אפילו ביחס לקרקעות הקרן הקיימת לישראל, שנקנו בכספי יהודים בלבד, בעקבות דיוני בית המשפט העליון, הורה היועץ המשפטי מר מזוז שלא להעדיף יותר התיישבות יהודית;
ד) בעקבות עתירות ארגוני שמאל בית המשפט הזדרז להתערב ולדרוש פינוי שכונות ומאחזים של יהודים ביהודה ושומרון, תוך שבירת כללי הדיונים, המחייבים הליכים משפטיים לבירור הבעלות על הקרקע בפני בתי משפט השלום והמחוזי;
ה) בית המשפט אסר על המדינה לרסס מן האוויר בקוטלי זרעים חלקות של בדואים בנגב שנזרעו שלא כחוק, למרות שהוכח שזו שיטה יעילה לבלימת השתלטותם על אדמות המדינה;
ו) בעקבות לחץ של בית המשפט, היועץ המשפטי חייב את המדינה להטות את אפיק נחל חברון בצפון הנגב בעלות של 30 מיליון שקלים, בטענה שהביוב שהרשות הפלשתינית מזרימה בו מפריע לבדואים במאחז הלא חוקי אום-ביתין הסמוך לתוואי הנחל;
ז) בית המשפט אסר על ראש הממשלה נתניהו בשלהי כהונתו הראשונה לסגור את האוריינט האוס בטענה שממשלתו היא 'ממשלת מעבר', ולעומת זאת דחה עתירה זהה נגד שיחות טאבה בשלהי כהונתו של ברק.

פגיעה בביטחון ישראל

א) בית המשפט אסר טלטול נחקרי שב"כ גם במצבים של "פצצה מתקתקת";
ב) ביטל את "נוהל שכן", שיטה שהצילה חיי חיילים רבים;
ג) הציב מגבלות חמורות שקושרות את ידי צה"ל באשר לפגיעה במחבלים שעומדים לבצע פיגוע;
ד) פסל חוק – אף שנחקק בכנסת – שהתיר לעצור מחבלים "קשים" במשך שבועיים בלי לראות שופט, למרות הצורך הביטחוני שבכך כדי להוציא מהם מידע;
ה) בניגוד לעמדת מערכת הביטחון, במקומות רבים הורה על פירוק והזזת קטעים בגדר ההפרדה או בגדרות היישובים, וכן פתיחת כבישים והסרת מחסומים, תוך ידיעה ברורה שהדבר עלול לגרום לסיכון ביטחוני;
ו) בשורה של החלטות, בית המשפט והממסד המשפטי כפו על צה"ל גיוס בנות ליחידות לוחמות, בניגוד לעמדת הוועדות המקצועיות.

לעתים עצם העובדה שבג"ץ מתחיל לדון בעתירות מסוימות גורמת למערכת השלטונית לסגת מתוכניתה. לדוגמה: בג"ץ קיים דיונים בעתירות השמאל נגד צמצום אספקת דלק, חשמל ומצרכים שונים לעזה, ובעקבות זאת הורה היועץ המשפטי, מר מזוז, לממשלה להתקפל מתוכניתה.

חיזוק לנאמני העם והארץ

די בסקירה תמציתית זו כדי לקבוע כי המערכת המשפטית היא כיום הממסד המנוכר והפוגע ביותר בערכי היהדות והציונות בישראל.

אמנם חובה לציין שיש בממסד המשפטי גם צדדים חיוביים רבים: בתחום הדרך ארץ שקדמה לתורה הוא נוהג באופן סביר, ובעצם קיומו הוא מסייע לשמירת החוק והסדר וקיומה התקין של המערכת החברתית והכלכלית.

עוד צריך לציין שגם אנחנו, בני הציבור התורני, אשמים במצב שנוצר, בכך שאיננו מציעים אלטרנטיבה משפטית ראויה. אקווה להרחיב על כך בפעם הבאה. בינתיים נברך את אותם פרקליטים, שופטים ויועצים, שמתוך נאמנות בסיסית לערכי התורה, העם והארץ, ובתוך מסגרת החוק הקיים, משתדלים לבצע את מלאכתם וסוללים בכך את תחילת הדרך לתיקון.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

"יפת תואר" ומיהו המוסרי

אף שאחרים הוציאו דיבה על הרב קרים ועל התורה, חובה גם עלינו לברר את המוסר וההיגיון שבדין אשת יפת תואר • עד העת החדשה, ואפילו במאה האחרונה, שבויים היו עוברים התעללות אכזרית, שלרוב הסתיימה במוות • התורה, בניגוד לתרבויות אחרות, דרשה הינזרות מוחלטת מעריות • נשיאת יפת תואר היא היתר בדיעבד, בתנאים מוגדרים ותחת אזהרת התורה שלא לעשות כן • לאור ההתקדמות המוסרית בעולם, היתר אשת יפת תואר בטל לחלוטין • האשמת התורה בתמיכה באונס – כמו להאשים רופא בתמיכה במחלה

הדיבה על התורה ועל ישראל

לאחר שזכינו ובהשפעתו המיטיבה של מוסר התורה דיני המלחמה בקרב עמי המערב השתנו לטובה, הן מצד מעמד בני האוכלוסייה המנוצחת שנפשם אינה נתונה כרכוש ביד הכובשים, והן מצד שחוקי הצבא נאכפים על החיילים ביתר יעילות – בטל היתר אשת יפת תואר

בחודשים האחרונים, סביב סוגיית אשת יפת תואר ומינוי הרבצ"ר, היינו עדים לדיבה רעה שהוציאה התקשורת החילונית, יחד עם חברות כנסת מתנועת השמאל מרצ, על תורתנו הקדושה ועל עם ישראל שמלמד את ערכיה לעולם.

אף שעיקר האשמה מוטלת על מוציאי הדיבה שלא טרחו להעמיק בתורה, גם עלינו מוטלת האחריות לבאר את דבריה וערכיה בשלמות ובדייקנות, תוך הדגשת החזון האלוקי וההיגיון הצרוף, כך שכל אדם הגון יוכל להבין כמה אמת וחסד יש בה, ועד כמה תיקון העולם תלוי בלימודה וקיומה.

מצב המובסים במלחמה עד העת החדשה

בימי קדם היו המנצחים במלחמות עושים במנוצחים כל מה שרצו. כל סוג של התעללות נחשב כשר מבחינה חוקית ומוסרית. הנופלים בשבי נחשבו כרכושם של
המנצחים. רבים מהם נהרגו תוך התעללות פומבית (לכן ביקש שאול המלך להיהרג בחרבו ולא ליפול בשבי הפלשתים). היו ששחטום כקורבן על מזבחות אליליהם, והיו שנלקחו לשעשועי דם, ושימשו כגלדיאטורים למלחמות נגד חיות טרף או בינם לבין עצמם עד שנהרגו.

הנוהג הרווח היה שאחוז ניכר מהגברים נהרגו והנותרים נמכרו לעבדים. לנשים הצעירות והיפות הייתה "פריבילגיה": אותן לא הרגו, אלא בתחילה החיילים אנסו אותן כחפצם, וכשמאסו בהן השליכו אותן לקובה של זונות או מכרו אותן לשפחות ופילגשים. כך נהגו הכול לעשות, ולכן היה מקובל אצל העמים שכאשר ראו שהתבוסה קרובה, היו הנשים מקשטות את עצמן כדי שימצאו חן בעיני החיילים המנצחים ויצילו בכך את נפשן. תקווה קטנה הייתה בלב כל אחת, אולי אחד מחיילי האויב יחשוק בה ויגן עליה כי ירצה שתשמש לו כפילגש. ואולי בעתיד אף תצליח לשפר את מעמדה, להיחשב כאשתו החוקית השנייה, ואולי אפילו הראשונה. ואם לא, אז לפחות תימכר כפילגש לאדם זקן נכה וחולה, שלא ירבה להתעלל בה, ואם תזכה ללדת לו ילד – מן הסתם יפרנס אותה ולא תמות ברעב. גם ההורים עזרו להן להתקשט, כי זה היה הסיכוי היחיד להצלת בנותיהם, שעל ידה אולי ימשיך זרעם להתקיים בעולם. הרי את חסרי התועלת היו בדרך כלל הורגים, כדי למעט בפיות שצריכים להאכיל, שכן פעמים רבות המלחמות היו על אמצעי מחייה, ולכן אחת המטרות הייתה להרוג את המנוצחים ולרשת את שדותיהם.

היו נשים שאף הגיעו בדרך זו לכס המלכות, כמו למשל השבויה מרטה סקאברונסקה. בתחילה חייל שבה אותה והפכה לפילגשו, לאחר מכן חשק בה מפקדו ולקחה לו לפילגש, אחר כך לקחה המפקד העליון לעצמו, וכשראה אותה הנסיך השר מנשיקוב לקחה לעצמו, וכשהקיסר פטר הגדול, סמל הנאורות הרוסית, ראה אותה – חשק בה ולקחה לעצמו. ולא זו בלבד, אלא שכדי שאשתו הראשונה לא תפריע להם, הכניס אותה למנזר עד סוף ימיה, התחתן עם השבויה באופן רשמי וקרא את שמה יקטרינה הראשונה. כשמת, היא הפכה לשליטת האימפריה הרוסית למשך שנתיים עד מותה (1727).

הנוהג באירופה מאז שבוטלה העבדות

במאות השנים האחרונות, יחד עם ביטול העבדות באירופה, החל בארצות המפותחות תהליך הדרגתי של שיפור במעמדו החוקי של האדם. כבר לא מכרו את בני העם המובס לעבדים ושפחות, אמנם יכלו להעבידם בפרך בשביל הממלכה או המדינה המנצחת. דבר זה עזר למדינות המנצחות לבסס את כלכלתן, כפי שעשתה ברית המועצות במאות אלפי שבויים גרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה.

לגבי ביזה ואונס, עד תום מלחמת העולם השנייה היה מקובל שלאחר סיום כיבוש עיר, במשך שלושה ימים החוק היה מסתיר מעט את פניו, כדי שהחיילים יוכלו לבזוז ולאנוס נשים כחפצם, ובתנאי שלא יגזימו באכזריות יתר. לאחר שלושה ימים היו מתחילים לאכוף את חוקי המלחמה נגד ביזה, אונס ורצח. רק בשנת 1949 הוסכם על אמנת ז'נבה הרביעית, הקובעת הגנה לאוכלוסייה אזרחית בעת מלחמה.

דין אשת יפת תואר

מכאן ניגש לדין אשת יפת תואר שבתורה, ונבין עד כמה רוממה התורה את ישראל ואת האדם, בקביעת סייגים למצב הקשה והמסובך של אכזריות המלחמה.

לכתחילה צריך החייל לגדור את עצמו מכל מחשבת עריות, ולחשוב רק על הצלת ישראל והניצחון במלחמה (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ז, טז). ואף זה מכלל המצווה הכללית לשמור על קדושת המחנה, שנאמר: "כי תצא מחנה אל אויביך ונשמרת מכל דבר רע… כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, י טו).

וכן לאחר הניצחון, בעת שלוקחים את הנשים בשבי, לכתחילה צריך החייל לגדור את עצמו מכל מחשבה זרה. אם למרות זאת חשק באחת השבויות, התירה לו התורה לבוא אליה פעם אחת, בתנאי שיעשה זאת מתוך התחייבות לשאתה אחר כך לאישה אם תרצה. יש מהחכמים שסוברים שבכל אופן, רק לאחר שתתגייר יהיה מותר לו לבוא אליה (דעת רבי יוחנן ושמואל), ומסתבר שזו הייתה ההדרכה לכתחילה; אולם במצב של דיעבד, נפסק להלכה שמותר לחייל לבוא אליה פעם אחת בתנאים האמורים (רמב"ם שם ח, ב, כסף משנה).

וכך הם פרטי הדין: ההיתר לבוא אל האישה הוא רק בסערת הקרב בעת לקיחתה ממקומה אל השבי, אבל לאחר שכבר נלקחה בשבי, אסור לאף חייל לגעת בשום שבויה.

ההיתר הוא בתנאי שיתחייב לשאתה אחר כך לאישה, שנאמר: "וראיתה בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאחשה" (דברים כא, יא). לכן מותר לחייל לקחת רק אישה אחת ולא יותר. כמו כן אסור לו לקחת אישה לאחיו או למישהו אחר, אלא רק מי שחשק באישה אחת מסוימת מותר לקחתה לעצמו.

לאחר שיבוא אליה פעם אחת, אסור לו לבוא אליה שוב עד אשר יוסדר עניין נישואיהם. כלומר, אם השבויה תסכים להיכנס תחת כנפי השכינה ולהתגייר ולהינשא לו – יגיירנה מיד.

אם עדיין לא התרצתה להתגייר ולהינשא לו, מניח לה שלושים יום לבכות בביתו על אביה ועל אמה, ועל דתה שהיא צריכה לעזוב. והוסיף הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מא) שאף מניח לה לעבוד בפרהסיא את העבודה הזרה שהייתה רגילה לעבוד, בלא לדבר איתה בענייני אמונה בכל אותו חודש.

לאחר אותו חודש, אם האיש כבר לא ירצה לשאתה לאישה, ידרוש ממנה לקבל שבע מצוות בני נח וישחרר אותה לנפשה, ואסור לו לשעבדה לו לשפחה או למוכרה לאחרים, שנאמר: "והיה אם לא חפצת בה, ושילחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף, לא תתעמר בה, תחת אשר עיניתה" (דברים כא, יד). כלומר, אם התברר שהוא אינו רוצה בה, נמצא שבכך שבא עליה בראשונה עינה אותה, וכדי לפצותה עליו לשחררה לחופשי.

ואם לאחר החודש רצה בה ואף היא הסכימה להתגייר ולהינשא לו, מגיירה ונושאה לאישה. ואם לא רצתה להתגייר ולהינשא לו, מניח אותה אצלו עד שנים עשר חודש, שאולי בכל זאת תתרצה לו. אם גם לאחר שנים עשר חודש לא התרצתה, ידרוש ממנה שתקבל על עצמה שבע מצוות בני נח וישחרר אותה לנפשה.

היתר שבדיעבד

מתוך פסוקי התורה למדנו שמדובר בהיתר דחוק בדיעבד, וכפי שאמרו חכמים: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות (ספק איסור) ואל יאכלו בשר תמותות נבילות (איסור ודאי)" (קידושין כא, ב). ואף שהדבר הותר בדיעבד, השתדלה התורה להרחיקנו מזה ככל האפשר, ולכן רמזה לנו שנישואין אלו לא יביאו לברכה, ופעמים שיגרמו לסכסוכים במשפחה ומחלוקות על הירושה, מצבים שהבן הנולד מהם עלול להיות סורר ומורה.

חכמים קראו לזה "עבירה גוררת עבירה" (תנחומא כי תצא א), וכן מובא ברש"י (לדברים כא, יא): "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה יישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה… וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו". וכן מצינו שאירע לדוד המלך בבנו אמנון שאנס את תמר ואבשלום שמרד באביו וביקש להורגו (סנהדרין כא, א, תנחומא שם).

כיום בטל ההיתר

אמנם בארצות ערב ודומיהן עדיין מקובל שחיילים אונסים נשים ורוצחים אנשים, ואף בצבאות המערב חיילים רבים עוברים על החוק ואונסים את נשות העם הנכבש או הנשלט. מכל מקום, מכיוון שכל היתר אשת יפת תואר הוא כנגד יצר הרע, כדי להסדיר את התנהגות החייל בתנאים תרבותיים אכזריים ורעים ולהצילו בכך מאיסורים חמורים יותר, הרי שכיום – לאחר שזכינו ובהשפעתו המיטיבה של מוסר התורה דיני המלחמה בקרב עמי המערב השתנו לטובה, הן מצד מעמד בני האוכלוסייה המנוצחת שנפשם אינה נתונה כרכוש ביד הכובשים, והן מצד שחוקי הצבא נאכפים על החיילים ביתר יעילות – בטל היתר אשת יפת תואר. חזר הדין לקדמותו, שאסור לאיש ואישה לקיים יחסי אישות שלא במסגרת נישואין כהלכה.

העלילה והתיקון

נמצא אם כן שהמעלילים על התורה שתומכת באונס, דומים למעלילים על רופאים שבאו לרפא, שהם גורמים לאנשים להיות חולים בכך שהם מעניקים לגיטימציה למחלתם.

אמנם יסוד גדול למדנו מדין אשת יפת תואר. לא חוכמה לצעוק שדבר מסוים פסול. צריך לדעת כיצד לתקנו על ידי נטיעת יסודות הטוב בתוך המציאות הקשה, האכזרית והמסובכת, וזה דבר שאפשרי דווקא על ידי ישראל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

גירוש ישמעאל: המשמעות לימינו

אברהם ושרה האמינו בהגר ובישמעאל, אך אלו כפרו במעמדם, וישמעאל אף הידרדר לפשעים איומים • התנהגותם מנעה מאברהם ושרה לתקן את העולם, ואברהם נאלץ לגרשם • הגירוש פעל: הם שבו בתשובה וחזרו לבית אברהם • גם אנחנו נתנו אמון בבני ישמעאל, והם מעלו בו • מי שלא יכיר באופייה היהודי של המדינה ובבעלותנו עליה – ניאלץ לגרשו, וכשיתקן את יחסו נשמח לקבלו • בניגוד לתרבויות אחרות, ישראל אינם כופים רעיון אחד על כל האנושות, אלא מתקנים כל אחד בסבלנות לפי דרכו

יותר מעשרים שנה, בכל ראש השנה נוהגים להעלות אותי בקריאת התורה לעליית "שלישי", לקריאת פרשת גירושו של ישמעאל (מתוך פרשת וירא). בכל שנה לבי כואב על צערם של הגר וישמעאל, והשאלה עולה: האם לא הייתה דרך אחרת? בכל שנה מחדש אני חוזר ליישב את הדברים. לפני שאציין את המשפט שהוספתי השנה, אסכם את מה שכבר כתבתי בעבר.

הכוונה הראשונה: אמון וחינוך

הלך יצחק בן שרה, סיים את מעשיה של אמו והחזיר את הגר-קטורה אל אביו אברהם. זכתה קטורה ללדת לאברהם עוד שישה בנים. אולם את מורשתה של שרה שמרו, שיצחק אבינו הוא היורש היחיד של החזון האלוקי והארץ הקדושה

בראות שרה אמנו כי עצר ה' את רחמה, החליטה בנדיבות רבה לתת את שפחתה הטובה לאברהם. היה בכך חסד לאברהם שיזכה לבן אחרי שנים רבות כל כך, וחסד עצום להגר שפחתה, שתזכה להתקשר עם אברהם הצדיק והנכבד, וילדיה יסתפחו לחזון הגדול שהעמידו אברהם ושרה בעולם. היה ברור לשרה, שהגר שקיבלה עד כה את מנהיגותה בענווה יתרה ובאהבה, תמשיך להכיר בבכירותה, והילד שייוולד לה יתחנך על ברכיה. ובזכות נדיבותה יחיש ה' את גאולתה וייתן גם לה בן, ויצטרף בן הגר אל בנה להגשמת החזון הגדול שהעמידו בעולם, תוך הכרה בבכירותו של הבן שייוולד לשרה, כבכירותם של הכהנים בעבודת המקדש לעומת שאר ישראל.

אבל תכף לאחר שהגר הרתה, "ותקל גבירתה בעיניה" (בראשית טז, ד). כבר לא המשיכה להתייחס לשרה כבראשונה, כי אמרה בלבה: "שרה זו, אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאילו צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להיריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מיד" (רש"י שם).

ועדיין שרה האמינה בה, ועינתה וייסרה אותה כדי לחנכה. וכל כך השתדלה בזה, עד שהרמב"ן והרד"ק סוברים שהפריזה בכך. אולם שרה אמנו הצדקת קיוותה שבכך שתייסר את הגר תצליח להחזירה למוטב. אולם הגר כבר לא הסכימה לקבל את מרותה וברחה מן הבית. רק לאחר שמלאך ה' אמר לה: "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה" (בראשית טז, ט), כי בכך היא מחנכת אותך, חזרה הגר וכפפה ראשה, קיבלה את מרותה של שרה, ילדה את ישמעאל וגידלה אותו על ברכי אדוניה – אברהם ושרה.

אולם בתוך לבבה פנימה כבר לא הייתה הגר תלמידה של שרה. ישמעאל קלט זאת, ולאחר שנולד יצחק החל לצחק כנגדו. יש אומרים שלעומת יצחק הקטן שהתגדל בצדיקותו, החל ישמעאל לנטות אחר עבודה זרה וגילוי עריות, ויש אומרים ששיחק עם יצחק במשחקים שסיכנו את חייו וגילו את רצונו הפנימי לרוצחו נפש, כי שנאו על שתפס את מקומו. והיו האנשים אומרים: ראו את אברהם העברי שכל ימיו הטיף לנו להיזהר מגזל, מעריות ומרצח, והנה בנו ישמעאל פרא אדם! (בראשית רבה נג, יא).

ההחלטה על הגירוש

אז הבינה שרה אמנו שאין יותר סיכוי שהגר וישמעאל יוכלו להיות שותפים בהקמת האומה שנועדה לתקן את העולם במלכות שד י. חזרתה של הגר הייתה מן השפה ולחוץ. ואם יישארו בביתם, החזון הגדול ירד לטמיון. "ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית כא, י). היה הדבר קשה מאוד לאברהם אבינו. הוא, שכל ימיו קירב באהבה רחוקים, נתבע עתה לגרש את בנו אהובו. "ויאמר אלוקים אל אברהם: אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק ייקרא לך זרע" (שם כא, יב). כביכול גם לאברהם אבינו היה ה' צריך לומר, שאף כי בנו ישמעאל יהיה לגוי גדול, שליחותו העיקרית תימשך דרך יצחק, והוא ייחשב לממשיך זרעו.

הגירוש כואב אבל מוצדק

אילו הייתה הגר מבינה את חומרת התנהגותה כלפי שרה, וישמעאל היה מבין את חומרת התנהגותו כלפי מורשתו של אברהם וכלפי אחיו יצחק, היו נפרדים מתוך השלמה, שאכן טוב להם לבנות את עתידם במקום אחר. הפירוד היה נעשה טבעי וקל, וייסורי הנפש היו נרגעים. אבל כנראה עוד קודם לכן הקדיח ישמעאל את תבשילו, התפרע והרשיע ויצא לתרבות רעה, עד שלא יכול אברהם להוציאו מביתו בכבוד, עם מתנות כפי שחפץ. לכן גורשו הגר וישמעאל בבושת פנים, ואף שאברהם הנחה אותם בדרכם, תעו במדבר, וישמעאל חלה עד שכמעט מת בצמא, ורק בנס ניצלו (עיין שמות רבה א, א).

אין בזה שום קטרוג על שרה אמנו ואברהם אבינו. עובדה היא שבראש השנה, יום שבו נזהרים מכל שמץ של קטרוג על ישראל, תיקנו חכמים לקרוא על גירוש הגר וישמעאל. לאמור, הגזירה האלוקית לגרש את האמה ואת בנה היא גם כאשר הדבר אינו נעים. כי הדין הוא דין, והגר שכפרה בטובתה של שרה, וישמעאל שעוד בהיותו בבית אברהם העז לעבוד עבודה זרה, לגזול ולאיים ברצח, צריכים לקבל את עונשם. אדרבה, דווקא כאשר ישראל מכירים בייחודם וסגולתם מכל העמים, הם זוכים בדין לשנה טובה.

הגר וישמעאל חזרו בתשובה

לאחר שגורשו הגר וישמעאל, היה נראה כי טעתה שרה כשנתנה אמון מופרז בהגר, ושידכה אותו לבעלה. אולם הקב"ה שמנהיג את העולם, שומר את רגלי חסידיו שלא תצא תקלה מתחת ידם, שהואיל וכוונתם טובה סופה להתגלות. דווקא לאחר שהגר וישמעאל גורשו והתייסרו – הכירו בחטאם וחזרו בתשובה. הגר הכירה בעליונותה של שרה, קשרה עצמה למורשתו של אברהם, לא תעתה יותר אחר עבודה זרה ולא נתקשרה לאיש מלבד אברהם. על שם זה נשתנה שמה לקטורה (זוהר ח"א קלג, ב). אף ישמעאל חזר בתשובה והכיר ביצחק כממשיכו העיקרי של אברהם אבינו, ונתקיימה ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם: "ואתה… תיקבר בשיבה טובה" (בראשית טו, טו), שראה את בנו ישמעאל חוזר למוטב (בראשית רבה ל, ד).

הדגשת מעמדו של יצחק

למרות שחזרו בתשובה, כל עוד הייתה שרה בחיים – לא הסכימה שיחזרו הגר וישמעאל לביתם, כדי שיהיה ברור באופן מוחלט וסופי כי יצחק הוא ממשיכו של אברהם, ורק לו הייעוד האלוקי לרשת את הארץ ולתקן את העולם לאור האמונה והדרכת התורה. הלכו הדברים והתבררו, עד השיא שבעקדת יצחק. מיד לאחר הגעת יצחק אל מדרגתו העליונה, נסתלקה שרה ונסתיימה שליחותה בעולם הזה.

החזרת הגר לבית אברהם

הסוף המופלא של סיפורה של הגר, שלאחר שדאג אברהם אבינו להמשך השושלת שהקים עם שרה אמנו, ושלח את עבדו להביא אישה לבנם יצחק, הלך יצחק בן שרה, סיים את מעשיה של אמו והחזיר את הגר-קטורה אל אביו אברהם (בראשית רבה ס, יד). זכתה קטורה ללדת לאברהם עוד שישה בנים. אולם את מורשתה של שרה שמרו, שיצחק אבינו הוא היורש היחיד של החזון האלוקי והארץ הקדושה.

באה רבקה ונכנסה לאוהל שרה, וחזר הנר לדלוק מערב שבת לערב שבת, כשם שהיה דולק אצל שרה אמנו, וכשם שעתיד לדלוק במשכן. חזר עמוד הענן להיות קשור על האוהל, כשם שהיה קשור אצל שרה אמנו, וכשם שעתיד להיות קשור מעל אוהל מועד במדבר, ושרתה הברכה בעיסה (בראשית רבה ס, טז).

היישום בדורנו

כאז כן היום. חשבנו שאם ננהג בהגינות עם שכנינו הערבים בני ישמעאל, אם נפריח את הארץ שהייתה שממה תחת ידיהם, אם נפתח את הכלכלה ורמת חייהם תעלה, אם נעניק להם זכויות שאין לשום ערבי במדינות ערב – יכירו בטובה. אבל ככל שתרמנו לשגשוגם – מלחמתם בנו גברה. וגם אם ננסה לענותם, לנצחם במלחמות, יקטרגו עלינו ויחברו לשונאינו. הדרך היחידה לתיקון המצב היא לחזק את אופייה היהודי של המדינה, להבהיר לכול כי הארץ הזאת שלנו, ואין לשום עם אחר חלק ונחלה כאן. מי שיקבל זאת באהבה – יחיה עמנו כאן בכבוד רב, כדין גר תושב. אבל כלפי מי שלא יקבל זאת ויפעל לגירושנו מעל אדמתנו, יש לפעול בכל האמצעים המוסריים העומדים לרשותנו כדי לגרשו מכאן. רק אז, כשישב במקום אחר, יוכל להתבונן בכל הטוב שהבאנו לבני ישמעאל ולעולם. ויכירו בני ישמעאל במעלתנו, שאנו בני ישראל מקבלי התורה ויורשי הארץ שהובטחה לאברהם, ויצטרפו אף הם עמנו לתיקון עולם במלכות שד י.

להיטיב לעולם ולתקנו בסבלנות

השנה המשכתי להתבונן בכך שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד, וכפי שלכל מערכת יש מנהל אחד, כך גם בעמים יש צורך שיהיה עם שיישא את דבר ה' לעולם. לצורך זה ראוי שיהיה לעם שנושא דבר ה' מעמד מיוחד בקרב האומות. זוהי בחירת ה' בישראל.

בחירה זו באה לידי ביטוי בטבעם של ישראל, שרוצים להיטיב לעולם. ואילו ישמעאל היה הבכיר, מן הסתם היה רוצח את יצחק, כפי שהיה מקובל בעמים רבים, שהשליטים רצחו את אחיהם ואפילו את בניהם אם איימו על שלטונם (כך היה תמיד במצרים העתיקה, ובטורקיה המאוחרת).

כך גם הנהגתם של ישראל בעולם: שלא כמו שאר הדתות והתרבויות שחפצות להעביר את כל בני העולם לדתם ותרבותם, אנחנו חפצים להעצים את כל האמונות והתרבויות על ידי זיכוכן האמוני והמוסרי.

בעלי המוסר השטחי חפצים לתקן מיד את הכול על ידי רעיון אחד – דמוקרטיה, שוויון או דת כזו או אחרת – אבל אנחנו מבינים על פי התורה שהעולם הרבה יותר מורכב ומגוון, ויש צורך בסבלנות, והאמצעים החינוכיים הם רבים, ולעתים צריכים להרחיק כדי לקרב ולתקן.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כשהרב גורן דרש מסדר כבוד

הרב גורן, שיום פטירתו יחול השבוע, משמש דוגמה לרב שמטיל מרות ומפגין תוקף • הרב גורן הבהיר שבמקרה של התנגשות בין פקודה להלכה, כשאין בדבר פיקוח נפש יש לסרב פקודה • הרבנים הנוכחיים עושים עבודת קודש, אבל כפופים למטכ"ל חילוני • זכותה של הרבנות להמשיך בדרך זו בשל יתרונותיה, אך מכיוון שפסיקתה איננה עצמאית, עליה להבהיר שאינה בגדר מרא דאתרא • יש לערב רבנים בהליך מינוי הרב הצבאי • כדי לחזק את הרבנות הצבאית, חובה להכיר בעובדה שמכרסמים במעמדה, ולפעול לתיקון

כהמשך לדברים שכתבתי לפני שבועיים על הרבנות הצבאית, שעם כל חשיבותה אין לה סמכות של 'מרא דאתרא', ולקראת יום הזיכרון לגר"ש גורן זצ"ל שיחול בשבוע הבא בכ"ד במרחשוון, אביא סיפור מעשה שממחיש את מושג מרא דאתרא בצבא.

סיפור על הגר"ש גורן ומרותו

האלוף הרב גורן נכנס למפקדה בפנים זועפות, הוא דרש שהשליש יתייצב מיד לפניו. לאחר כמה דקות הגיע השליש כשחיוך לעגני על פניו. הרב גורן פקד עליו מיד: "הקשב! צא מיד ותחזור כמו שחייל צריך להתייצב לפני אלוף!" השליש הפסיק לחייך

לפני כמה שנים שלח אליי יעקב בלוך מקיבוץ שעלבים, סבא של בוגר ישיבתנו עשאל רויכמן, סיפור נאה על הרב גורן (מתוך ספרו 'שופר גדול תקע'):

מחלקת נח"ל דתי מקיבוץ 'חפץ חיים' הגיעה לאימון מתקדם בצאלים. משה שינקולבסקי הלך לבדוק את המטבח, ומצא שמערבבים שם בשר בחלב ואין לטבחים שום רצון לשמור כשרות. להפך, סמל המטבח ציווה להרחיקו מהמטבח. משה זקס, מזכיר הגרעין, הלך לדבר עם השליש שהיה איש השומר הצעיר, אבל הוא צחק עליו, ולא היה מוכן לעשות דבר למען הכשרת המטבח.

המחלקה החליטה לוותר על אוכל טרי מהמטבח ולהסתפק במנות קרב, שגם אותן הצליחו לקבל רק לאחר ויכוח לא נעים. אלא שביום שישי בבוקר מנות הקרב נגמרו, ולשבת לא נותר להם אוכל, ומהמטבח לא יכלו לאכול, שכן בנוסף לכך שערבבו שם בשר בחלב גם היה ברור שיבשלו בו בשבת. בצר להם התקשרו בבוקר יום שישי לרבנות הצבאית. הטלפון הועבר ישירות לרב גורן, שהודיע להם מיד שעוד באותו יום יגיע אליהם למחנה, וביקש שיודיעו לשליש המחנה שהוא יגיע למחנה בשעה שתים עשרה בצהריים. הם העבירו את הידיעה לשליש, אך הוא הצטחק ואמר: "שיבוא, יופי לו".

קצת לפני השעה שתים עשרה הגיעה מכוניתו של הרב הראשי לצה"ל. אחרי שהנהג ניהל ויכוח קצר עם הש"ג, המכונית נעצרה לפני המפקדה. האלוף הרב גורן נכנס למפקדה בפנים זועפות, הוא דרש שהשליש יתייצב מיד לפניו. לאחר כמה דקות הגיע השליש כשחיוך לעגני על פניו. הרב גורן פקד עליו מיד: "הקשב! צא מיד ותחזור כמו שחייל צריך להתייצב לפני אלוף!" השליש הפסיק לחייך, יצא בבהלה מהחדר ועמד בפתח בעמידת דום. הרב גורן פקד עליו: "שמאל, ימין, שמאל, עמוד! תקשיב לי היטב סגן משונה שכמוך! אינך יודע לכבד אלוף. היום אני מתכוון ללמד אותך איך צריך לקבל אלוף שמודיע על ביקורו במחנה! יש לך רבע שעה להכין משמר כבוד ליד שער המחנה. אני דורש שכשאכנס למחנה ילווה אותי משמר כבוד עד המפקדה. במפקדה תחכה לי המחלקה מחפץ חיים ערוכה למסדר. בינתיים אלך לבדוק את המטבח. הבאתי איתי קצין דת והוא ייתן לכם את כל ההוראות להכשרת המטבח. האם יש לך שאלות, סגן משונה שכמוך?!" לסגן לא היו שאלות והוא רץ להכין את משמר הכבוד בשער המחנה, ואת המחלקה מחפץ חיים למסדר לפני המפקדה.

לאחר רבע שעה חזר הרב גורן, ונכנס מחדש דרך השער עם משמר הכבוד. כשהגיע לפני המפקדה, עמד מול חיילי הנח"ל ואמר: "שלום לכם חיילים, באתי להסדיר את ענייני הכשרות שנזנחו לחלוטין. זו עבירה חמורה על פקודות מטכ"ל והאחראי ייתן את הדין על כך. אני רוצה לציין שהסגן המשונה שממלא כאן תפקיד שליש למד היום איך מקבלים פני אלוף בצה"ל, ואני מקווה שיזכור זאת. שבת שלום". הרב גורן חזר למכוניתו ונסע. מאז המטבח היה כשר למהדרין, וכל חיילי המחנה זכרו למשך זמן רב את הופעתו המרשימה.

הערכה לרבנים הנוכחיים

בשולי הסיפור ראוי להעריך את השיפור המשמעותי שהתחולל בצה"ל מאז בתחום הכשרות וכיוצא בו. ראוי גם להעריך את החיילים הדתיים דאז, שעמדו בגבורה ולא בושו בשמירת ההלכה מול מפקדיהם. בזכותם ובזכות מעשיו של הרב גורן וממשיכיו, הרבנים הצבאיים לדורותיהם עד ימינו, מצב הכשרות והיכולת לשמור מצוות בצבא השתפר לאין ערוך.

יחד עם הקביעה שאין כיום לרבנות הצבאית דין מרא דאתרא, חובה לציין שזכיתי להכיר באופן אישי את הרב היוצא, הרב רפי פרץ שליט"א, ואת הרב הנכנס הרב אייל קרים שליט"א. שניהם רבנים נכבדים ובעלי מידות תרומיות, וזכויות רבות להם בפועלם במסגרת הרבנות הצבאית. ייתכן מאוד שאין בכוחם לשנות את המציאות המורכבת והקשה שצה"ל נקלע אליה בתחום היהדות, ומה שאני כותב אינו נגדם אלא לחיזוק מעמדם ותיקון המצב.

התנהגות של מרא דאתרא

בכל אופן, הסיפור על הרב גורן זצ"ל מלמד כיצד נוהג מרא דאתרא. לא כל מרא דאתרא חייב לנהוג בדיוק כדרכו של הרב גורן זצ"ל שהיה בעל אופי תקיף במיוחד. אבל התוצאה צריכה להיות דומה: הוראות מרא דאתרא בצבא צריכות להתקיים באופן מיידי ומלא בלא עוררין, וצריך להיות ידוע לכול שיש בידו של הרב הצבאי יכולת וסמכות להעניש ואף להפגין זאת בפני כולם. זאת משום שמדובר במערכת צבאית שמתנהלת על פי פקודות, סמכות וכוח, ומטבע הדברים יש לעתים מקרים של הפרת משמעת, ואם רוצים שהפקודות ייאכפו יש הכרח לעתים להעניש. כך נהג הרב גורן זצ"ל, שהדיח מהצבא כמה קצינים ומהם מג"ד עקב הפרת הוראות הרבנות הצבאית.

התנגשות בין הלכה לפקודה

כהמשך לכך, היה הרב גורן רגיל ללמד שבמקרה של התנגשות בין ההלכה לפקודת המפקד, כל זמן שאין מדובר בשעת קרב או במצב של חשש פיקוח נפש, יש לסרב פקודה ולקיים את ההלכה. על עניין זה התעמת עם הרמטכ"ל לסקוב, עד שראש הממשלה ושר הביטחון דאז מר דוד בן גוריון הכריע לטובתו ונזף ברמטכ"ל.

בהיותו נשיא ישיבת הר ברכה, זכינו שהכין את שני המחזורים הראשונים לקראת גיוסם לצבא, בסדרה של שיעורים. נוכחנו לדעת עד כמה עמדה זו הייתה עקרונית בעיניו. את השיעור הראשון הקדיש למצוות הגיוס, ואת השני הקדיש לחובה לסרב פקודה כשהיא מנוגדת להלכה.

הדוגמה מבה"ד 1 לחומרת המצב

הדוגמה הבולטת להרעת מעמד הרבנות הצבאית הייתה ביחס למפקד בה"ד 1 ערן ניב והמג"ד סא"ל עוזי קליגר. הם נהגו בניגוד להלכה ובניגוד לפקודות השילוב הראוי, וחייבו צוערים לשמוע זמרות שלא בטקס רשמי, וכשצוערים אחדים לא שמעו בקולם, שפטו אותם בחומרה והדיחו אותם מקורס קצינים. גם אם אכן לפי דעתם המוטעית היה אפשר לשפוט את הצוערים שסירבו פקודה, מפני שלא הייתה זו פקודה בלתי חוקית בעליל שמחייבת סירוב פקודה – מכל מקום מכיוון שהמפקדים הללו נתנו פקודה בניגוד לפקודת השילוב הראוי, ומכיוון שהנושא הפך להיות ציבורי, חובה היה להעמידם למשפט ולפגוע בקידומם. במקום זאת הם הפכו לגיבורי תרבות בציבור החילוני, בהצליחם לכפות ערכים חילוניים על צוערים דתיים, וקידומם לא נעצר.

פקודת השילוב הראוי

נושא הצניעות הוא כיום הבעייתי בצבא. כבר התורה הזהירה במיוחד על קדושת המחנה (דברים כג, י טו) כדי שתשרה השכינה במחנה ישראל (רש"י), ומפני שבצבא אנשים נוטים לפרוק את גדרי הצניעות (רמב"ן).

מאבקים גדולים נוהלו סביב פקודות השילוב הראוי. אם הרבצ"ר הוא מרא דאתרא, עליו לפסוק את הראוי לפי כללי המוסר וההלכה. ואף אם המטכ"ל לא יתחשב בדעתו, עדיין יהיה אפשר להחשיבו כמרא דאתרא באומרו את האמת ההלכתית בלא מורא, שכן על ידי כך יוכלו החיילים הדתיים לעמוד על שלהם גם במחיר של כלא, ומן הסתם בעקבות זאת הדבר יתוקן. בפועל הרבנות הצבאית לא נהגה כמרא דאתרא, אלא במסגרת המקום שהמטכ"ל העניק לה פעלה להשיג את המרב. אפשר להבין עמדה זו, ייתכן שיש בה תועלת מרובה; אבל רק בתנאי שמתלווה לכך הצהרה שאין להסכמות הללו תוקף הלכתי של מרא דאתרא.

מרא דאתרא ממונה בידי רבנים

בעזרת ה' בפעם אחרת ארחיב בערך המרא דאתרא, שנועד לבטא את אחדות התורה, וביסוד סמכותו שתלויה בקבלת הציבור את המרא דאתרא בהיותו פוסק על פי כללי ההלכה המקובלים.

לעת עתה רק אזכיר שהדרך הראויה לבחירת מרא דאתרא בצה"ל צריכה להיות תוך שותפות מלאה של נציגי הרבנים ונציגי הציבור הדתי. כך היה בעת מינוי הרב גורן. אולם בתהליך הדרגתי המטכ"ל הפך להיות הגורם העיקרי, כאשר מגמתו ושיקוליו הם מחוץ למסגרת ההלכה. אמנם עדיין מועצת הרבנות הראשית צריכה לאשר את המינוי, אבל בפועל היא אינה שותפה בתהליך איתור המועמדים ובחירתם. כל זה פוגם מאוד במעמד הרבנים הצבאיים שבפועל יונקים את עיקר סמכותם מהמטכ"ל החילוני, שלאחרונה חבריו מבטאים בגלוי את זלזולם בקודשי ישראל, בנוסף להפקרת חיילים והשמצתם.

המפתח לתיקון: הכרה בבעיה

יש טוענים שעמדה זו מחלישה את הרבנות הצבאית, אולם האמת הפוכה. רק לאחר שיקוף המציאות, ניתן לתקן את המצב. לא יעזור לומר אלף פעמים שהרבנות הצבאית היא מרא דאתרא, כאשר המטכ"ל אינו מתחשב בה וכופה על חיילים דתיים ערכים חילוניים כשמיעת זמרות בטקסים.

כאשר פרץ מרד אבשלום, יכול היה דוד המלך להודיע שהוא המלך ולעולם לא יעזוב את ארמונו, ולהכריז על כל העם כמורדים. התוצאה הייתה שאבשלום היה מחריב את ירושלים והורג אותו ואת כל אנשיו. לעומת זאת דוד בחר להכיר במציאות, לעזוב את ארמונו, להסיר את כתרו, לקרוע את בגדיו וללכת אבל, יחף ובוכה. מתוך כך תכנן את הדרך להשיב את מלכותו (שמואל ב', פרק טו). נכונותו להכיר במצבו השפל הייתה נקודת המפנה שהפכה את לבב העם אליו, ובזכותה הצליח לייסד את מלכותו לדורי דורות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תזונה בריאה – מאתגרי דורנו

מציאות השפע יצרה נורמה של תזונה מזיקה, שלא הייתה בעבר • אכילת יתר בשבת מביאה לכבדות ודיכאון, ופוגעת בעונג השבת • איפוק בארוחה אינו סיבה לצער אלא לתחושה טובה • הרגלי התזונה הנכונים משתנים מאדם לאדם, לכן יש להיזהר מהדרכות קיצוניות • יש לבחון כיצד לקבוע את התפריט בקידושים בקהילה, בשיעורי תורה ובחתונות • תוכחה לאדם שמזיק לבריאותו – בעדינות • השמחה חשובה לבריאות, ולכן צעדים בריאותיים צריכים להיעשות בתבונה, בלי פגיעה רגשית • כיצד להתמודד עם הורה שמבקש מזון מזיק

בריאות ותזונה בדורנו

למצוא את הדרך להתמודד עם כל השפע המזומן לנו, ליהנות מהאוכל באופן שיוסיף שמחה, כוח ובריאות. לשם כך צריך ללמוד היטב על סוגי המזון ועל השפעתם על הבריאות. על נזקי ההפרזה בסוכר, שומן ומלח. ללמוד איך ליהנות מהאוכל, לברך עליו בשמחה וליהנות גם מהאיפוק

בעשרות השנים האחרונות הולך ומתברר שהרגלי האכילה המקובלים כיום אינם בריאים. בני דורנו צריכים ללמוד כיצד לחיות עם השפע שמונח לפניהם. בעבר המזון היה יקר כל כך, עד שרוב עבודתו של האדם הוקדשה לייצור מזון, כדי לקיים את עצמו שלא ימות מרעב. המצוות להפריש תרומות ומעשרות מהפירות, וזרוע, לחיים, קיבה ובכורות מבהמות, לא היו מיסים על ענפים כלכליים מסוימים, אלא מצוות להפריש כעשרים אחוז מסך רווחיו של האדם לכהנים, ללוויים, לעניים ולנופש רוחני (מעשר שני ומעשר בהמה). לכן כאשר רבים החלו להתפרנס מחרושת ומסחר, נקבעה הלכה להפריש מעשר כמידה בינונית, וחומש למידה טובה.

עד לפני דורות ספורים, אנשים רבים היו ניזונים ממזון שהכיל כאלף וחמש מאות קלוריות ליום, לא היה להם כסף לקנות יותר. גם אנשים שהיה באפשרותם לאכול יותר, היו הרבה יותר פעילים; לא היו כלי רכב והרבו ללכת ברגל, גם העבודות דרשו יותר פעילות גופנית. כיום, גם מובטלים נתמכי קצבאות מסוגלים לקנות בקלות מזון שמכיל עשרת אלפים קלוריות ליום. ההגבלה היחידה היא, למזלנו, שרוב האנשים אינם מסוגלים לאכול כמות כזו. אבל מכיוון שהמזון כל כך זמין, אנשים שצריכים לאכול כאלפיים וחמש מאות קלוריות ליום אוכלים הרבה יותר, משמינים ומפתחים בעיות לב וסכרת.

עונג שבת

גם את השבת קשה לענג באופן זה. בעבר אנשים היו רגילים לאכול אכילה מתונה ביום חול, ואזי כשהגיעה השבת אכלו כפי שובעם, והיה בכך עונג ורווחה. אולם כיום כאשר בכל יום אדם אוכל כמעט כפי שכרסו מאפשרת לו, מה יעשה ביום השבת, כיצד יענג את השבת? משל לזמר שצריך לשיר יצירה שבשיאה הוא צריך לעלות לצלילים גבוהים, אבל כבר בתחילה התחיל בקול גבוה כל כך שבקושי הוא מצליח לשיר – כיצד אחר כך יצליח לשיר את הקטע העיקרי הגבוה יותר?

כך כאשר בשבת מנסים לקיים סעודות משובחות יותר, אוכלים כל כך הרבה, עד שנעשים כבדים וכבר לא מתענגים מהארוחה. אולם המאכלים הטובים, הנאים והטעימים מונחים על השולחן, והאדם רוצה לקיים את מצוות עונג שבת, ומנסה לאכול עוד קצת, והכבדות גוברת, וכבר אין כוח ללמוד ולקיים שיחה עמוקה. וגם אין עונג ושמחה מאכילה שכזו, מפני שהעומס המוטל על הקיבה גדול כל כך, עד שכל כוחות הגוף צריכים להתגייס לעבודת העיכול המאומצת, ולא נותרים בו משאבים לספק את הנצרך כדי ליצור הרגשה טובה. לכן אנשים רבים מרגישים עייפות ודיכאון לאחר האוכל.

אחד מאתגרי הדור

אחת המשימות המוסריות העומדות לפנינו היא למצוא את הדרך כיצד להתמודד עם כל השפע המזומן לנו. כיצד ליהנות מהאוכל באופן שיוסיף שמחה, כוח ובריאות.

לשם כך צריך ללמוד היטב על סוגי המזון ועל השפעתם על הבריאות. על נזקי ההפרזה בסוכר, שומן ומלח. ללמוד איך ליהנות מהאוכל, לברך עליו בשמחה וליהנות גם מהאיפוק של העצירה לפני שביעה גמורה. כלומר, לא מספיק שאדם יחשוב שאם יצמצם את אכילתו בעוד כמה חודשים יהיה רזה ובריא יותר, צריך שגם היום ירגיש טוב, שבע, קל ורענן יותר. אולי בתוך הסעודה, כשהוא צריך להפסיק לאכול, ירגיש מעט מצוקה, אבל עליו להיות מודע מאוד לכך שכבר חצי שעה אחר כך ירגיש יותר נעים. לשם כך צריכים ללמוד להתאפק וליהנות מההרגשה העדינה של מלאות חלקית.

זהירות מקיצוניות

צריך גם להיזהר משיטות קיצוניות, שמן הסתם בכל אחת מהן יש אמת מסוימת, אלא שהן מתאימות לאנשים מסוימים ולאחרים יכולות להזיק, שכן אנשים שונים מאוד זה מזה. יש ששומן, סוכר או מלח מזיקים להם מאוד, ויש שהם מזיקים להם פחות. לכן פעמים שהימנעות קיצונית ממרכיב מסוים גורמת דווקא נזק ולא תועלת.

הנה לדוגמה, תקופה ארוכה, למעלה משישים שנה, מדברים בעיקר על הסיכון שבשומן. חברות שלמות במערב צמצמו אכילת שומן מהחי, ולמרבה הפלא, אחוזי החולים במחלות לב, סרטן וסכרת עלו מאוד. כפי הנראה במקום להטעים את המאכלים בשמן למדו להטעימם בסוכר, וזה לא פחות גרוע.

שאלות בארגון סעודות ושמחות

כמובן שבעקבות המודעות הגוברת לנזקי הסוכר והמלח המופרזים, שומן טרנס ושומן רווי, מתעוררות שאלות הלכתיות: האם ראוי לאדם להגיש לחברו בורקס או עוגות מתוקות מלאות שמן, או שמא הוא עובר בכך על איסור "לפני עיוור לא תיתן מכשול"? ומה יעשו אנשים שמארגנים קידושים, והאם בכיבוד לשיעורי תורה נכון להגיש משקאות ממותקים? וכן במסיבות יום הולדת של ילדים, האם ראוי להגיש עוגות וממתקים, ואולי ראוי להגיש כמות מתונה ולא מופרזת? ומי יקבע מה מופרז? ואולי מאכלים מסוימים נכון להוציא לגמרי מהתפריט?

שאלות כאלה נוגעות גם לסעודת חתונה, שאמנם היא צריכה להיות הסעודה החשובה ביותר, שכך הוא סדר המדרגות: ראשונה סעודת שבת, למעלה ממנה סעודת חג, למעלה ממנה סעודת חתונה. אף על פי כן, האם נכון להגיש לכל אדם מנה אישית שיש בה כמות קלוריות שמספיקה ליום שלם?

שאלות אלו כמובן תלויות בעמדה המדעית-רפואית המוסכמת על רוב המומחים, ומכיוון שגם עמדתם אינה ברורה, קשה לקבוע עמדה הלכתית.

תשובה בריאותית קהילתית

כאן המקום לציין שנושא זה הפך להיות חשוב אצלי, מפני שבשבועות האחרונים התחלתי להתעורר ביישוב (הר ברכה) לתשובה הגופנית (כדברי מרן הרב קוק באורות התשובה). זה מתבטא ביחס לכיבוד המוגש בקידושים ובשיעורי התורה, וכן כיבוד המוגש במוסדות החינוך, בגנים, בבתי הספר היסודיים, באולפנה ובישיבה; בעידוד לפתיחת חוגים נוספים להתעמלות, לחבורות לריצה וכדומה; וכן ביחס למידת ההשקעה הנדרשת כדי להקים מסלולי הליכה, בריכת שחייה וכיוצא באלו. אם אזכה לתובנות חשובות, אקווה לשתף בהן את הקוראים.

זהירות שלא לצער אנשים

בכל אופן, גם כאשר חברה מסוימת מחליטה להשתפר בהרגלי האכילה והבריאות, על החברים להיזהר מאוד שלא לצער אנשים שקשה להם להתאפק מלאכול, שמתאווים לאכול דברים מתוקים ושמנים.

ראשית, אין אדם יכול לדון את חברו עד שיגיע למקומו, ומי יאמר שאם הוא היה במקומו היה מצליח להתאפק יותר. שנית, אפילו אם מדובר במאכלים שבוודאי מזיקים, אין להעיר לחבר באופן שעלול לפגוע בו. שכן אפילו מי שרואה את חברו עובר עבירה, אף שמצווה שיוכיח אותו, אסור לו להעליב אותו, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא… ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז יח). וכן אמרו חכמים: "מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: הוכח תוכיח. הוכיחו ולא קיבל מניין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: תוכיח, מכל מקום. יכול אפילו משתנים פניו (היינו שהוא נעלב)? תלמוד לומר: לא תישא עליו חטא" (ערכין טז, ב). והוסיף שם רבי אלעזר בן עזריה: "תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח", היינו בלי להעליב.

תחושת השמחה – מפתח לבריאות

גם מבחינה בריאותית, ברור שהרגשתו הטובה של האדם היא יסוד חשוב לבריאותו הגופנית, ולכן מה התועלת בכך שמצערים ומדכאים אדם שאוהב לאכול מאכלים מתוקים ושמנים? ישנם מחקרים שמהם עולה שאנשים שמדווחים על סיפוק ואושר רב יותר, חיים בממוצע קרוב לעשר שנים יותר מאשר אנשים שאינם מאושרים. ולכן אף שראוי לעודד כל אדם להפחית במאכלים לא בריאים, צריך למצוא את הדרך לעשות זאת בצורה הנעימה ביותר. ואם אי אפשר להשפיע על אדם בדרך נעימה, יש להניח לו ולכבדו. מי יודע, אולי הצער שבדיאטה עלול לגרום לו נזק בריאותי חמור יותר.

סיגריות וכיבוד הורים

סברה זו הזכרתי ביחס לשאלת כיבוד הורים ועישון סיגריות: הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, רבה של תל אביב, היה אחד הרבנים הראשונים שלאור המחקרים המדעיים פרסם את ההלכה שאסור לעשן. לאור זאת הוא פסק (עשה לך רב ו, נח), שאם אב מבקש מבנו שיקנה בעבורו סיגריות, אסור לבן לקיים את דבריו, משום שבכך הוא מניח מכשול בפני אביו ומסייע לדבר עבירה.

בספרי פניני הלכה (ליקוטים ב' ט, יא), כתבתי שכעיקרון הצדק עמו. אולם אם הדבר יגרום לסכסוך גדול, נמצא שבסופו של דבר הבן יגרום לפגיעה חמורה ביחסי האהבה והכבוד שצריכים להיות בינו ובין אביו, ושכרו יצא בהפסדו. לפיכך נראה שבמקרה שההימנעות מקניית סיגריות לא תובן על ידי האב, והדבר יגרום למתח וצער במשפחה, עדיף שהבן יקנה לאביו את הסיגריות, ויימנע על ידי כך מפגיעה ביחסים שבינו ובין אביו. ואמנם אם העישון היה גורם לסכנת נפשות קרובה, אסור היה לתת לו (בית לחם יהודה וברכ"י יו"ד רמ, טו); אולם מכיוון שעישון הסיגריות אינו גורם לסכנה קרובה, אין איסור לקיים את דברי האב ולהביא לו את הסיגריות.

יתר על כן, יש ספק מסוים אם העישון יגרום נזק לאב. זאת משום שהנזק הנגרם מהסיגריות שונה מאדם לאדם, ומנגד הפסקת העישון לעתים עלולה לגרום לפגיעה נפשית שבעקיפין אף היא עלולה לגרום לסכנה. על כן אף שיש להתאמץ מאוד להפסיק לעשן, אין לעשות זאת ביד חזקה מדי. לכן גם אין לגרום סכסוך גדול עם ההורים על כך. אלא שאם אפשר לבן לומר שאינו רוצה להיות שותף לזה, ואביו יבין אותו בדוחק, מה טוב; אבל אם הדבר יגרום למתח רב, מוטב שיקנה לו את הסיגריות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כשהרבצ"ר הופך ליועץ דת

המטכ"ל ממשיך לכרסם במסורת ובשומרי המסורת • בלחץ השמאל והפמיניזם נאלצה הרבנות הצבאית למצוא היתר לשמוע שירת זמרות • לפי רוב הפוסקים אסור לשמוע שירת זמרות, ואף שמיעוטם פוסקים אחרת, על הצבא להחמיר ולהתחשב בכלל החיילים – כפי שהוא עושה בתחומים אחרים • מכיוון שעצמאותם של הרבנים הצבאיים נשללה מהם, והם כפופים למפקדיהם, אין להם סמכות של "מרא דאתרא" • עם זאת, תפקידם עדיין חשוב ביותר, לשמירת רוח התורה בצה"ל ולקיום ההלכה • חובה להתקומם נגד הפקודות הפוגעות במסורת

הכרסום ביחס צה"ל למסורת ישראל

לאחרונה פורסם שחל כרסום נוסף בפקודת השילוב הראוי, ולא רק שכופים על חיילים דתיים לשמוע זמרות, אלא אף הותר למפקדים לכפות אותם לשרת ביחידות מעורבות. מכיוון שתחולת הפקודה עדיין אינה נהירה לי, אתמקד בסוגיה הקלה יחסית של הכפייה לשמוע זמרות, שממנה ניתן ללמוד על יחסו הרע של המטכ"ל למסורת ישראל, ולחיילים שהגיעו ממסגרות חינוך תורניות שהקפידו בהן על דיני צניעות (ואחת הסיבות להקמתן הייתה שמירת הצניעות).

סוגיית שירת הזמרות

אם פוסקים רבים בני דורנו ייטו לקולא, ייתכן שבעתיד עמדה זו תהפוך להיות הפסיקה המקובלת. אבל בתנאי שהיא תתקבל מהסיבות הנכונות, היינו מתוך שיקולים ולחצים פנימיים של שומרי תורה ומצוות, שחפצים לברר את הדרך הנכונה. אסור שהלחץ להקל יבוא בכפייה חילונית

כמעט כל הפוסקים האחרונים אוסרים על גברים לשמוע הופעה של זמרת משום גדרי צניעות. כך נוהגים בני הציבור התורני תמיד, וכך נהגו בצה"ל שלא לכפות על חיילים דתיים לשמוע זמרת. בשנת תשע"ב, כאשר חייבו צוערים בקורס קצינים לשמוע זמרות ומקצתם יצאו, החליטו מפקד בה"ד 1 ערן ניב והמג"ד סא"ל עוזי קליגר להדיחם מהקורס. הדבר התפרסם ועורר סערה ציבורית. כמרי דת השמאל והפמיניזם התרעמו על הפגיעה בזמרות ובעקרון השוויון, ותבעו לקבוע באופן נחרץ שמעתה יכפו על חיילים דתיים להשתתף בטקסים שבהם יופיעו זמרות כזמרים. כל הממסד התקשורתי החילוני-שמאלני התייצב לצדם, ותבע מהמטכ"ל בשם "עקרונות החופש והשוויון" לחייב את החיילים הדתיים לשמוע זמרות.

המטכ"ל ציית לפקודת התקשורת, וערך בפורום המטה הכללי דיון על בחינת השילוב של בנים ובנות בצה"ל. הוחלט שבאירועים ממלכתיים ורשמיים, כדוגמת טקסי זיכרון וסיום הכשרות, יהיו חייבים להשתתף כל החיילים גם אם נשים ישירו, "וזאת ללא מקום לשיקול דעתם של מפקדיהם".‬‬ ‬‬עוד קבע הרמטכ"ל כי "חיילות ימשיכו לשיר בכל אירועי צה"ל". אמנם בשאר אירועי הווי ונופש המשלבים שירת נשים, יורשו המפקדים להתיר לחיילים שלא להשתתף. כלומר, גם באירועי נופש, במידה שהמפקדים יחייבו את החייל לשמוע הופעת זמרת – אם ייצא החייל מהאירוע, ייענש על הפרת פקודה.

חלק מרחבת המסדרים בבה"ד 1 - צילום ליאור מור
חלק מרחבת המסדרים בבה"ד 1 – צילום ליאור מור, ויקיפדיה (קישור ורשיון)

התביעה מהרבנות הצבאית

כדי להעביר החלטה זו, דרשו מפקדי הצבא מהרבנות הצבאית לקבוע הלכה, שמותר לחיילים לשמוע שירת נשים. הרבנות הצבאית באה במבוכה, הסערה הציבורית הייתה קשה, ההתקפות על הרבנות הצבאית גברו. היה חשש שהתעקשות על הזכות לצאת בעת שירת נשים תגרום להתקפה גדולה של כמרי דת השמאל והתקשורת על הרבנות הצבאית, ותפגע בעקרונות חשובים יותר.

אנשי ענף הלכה ברבנות הצבאית, ובראשם הרב קרים, מצאו היתר לפיו החיילים הדתיים יוכלו להשפיל עיניהם ולהישאר במסדר בעת שנשים שרות.

הסוגיה ההלכתית

אמרו חכמים (ברכות כד, א): "טפח באישה ערווה", "קול באישה ערווה". לדעת רוב הראשונים מדובר בגדר שגדרו חכמים משום צניעות, כדי להרחיק את הגברים והנשים מהעבירה החמורה של גילוי עריות ופירוק משפחות. יש מהראשונים שסוברים שמדובר באיסור מיוחד הנוגע לדברים שבקדושה, שבעת אמירתם יש להימנע מדברים שעלולים להסיח מהם את הדעת.

למעשה כמעט כל האחרונים מחמירים, וכך נוהגים כל בני הציבור החרדי והתורני. אמנם מכיוון שיש ראשונים שניתן להקל על פיהם לשמוע שירת אישה במסגרת מכובדת וצנועה, יש מהדתיים שמקילים בזה במסגרות אזרחיות, ואין למחות בידם (עיינו בסיכום הסוגיה באתר ישיבת הר ברכה). אם פוסקים רבים בני דורנו ייטו לקולא, ייתכן שבעתיד עמדה זו תהפוך להיות הפסיקה המקובלת. אבל בתנאי שהיא תתקבל מהסיבות הנכונות, היינו מתוך שיקולים ולחצים פנימיים של שומרי תורה ומצוות, שחפצים לברר את הדרך הנכונה והראויה לאיזון בין הצניעות ובין הרצון לתת ביטוי מרבי לכישרון השירה הנשית. אבל אסור שהלחץ להקל יבוא בכפייה חילונית, וקל וחומר שלא בכפייה של פקודה צבאית. להפך, ככל שהפסיקה להקל תהיה נגועה יותר בהשפעות חיצוניות, כך משקלה יפחת.

המחויבות של המסגרת הציבורית

במסגרת ציבורית מחייבת וכופה כצה"ל, מוכרחים להתחשב ככל האפשר בכל גוני החברה, כדי ליצור בסיס משותף רחב ככל האפשר. לכן למשל בהלכות כשרות נוטים לחומרה, כדי להכיל את מרב הפוסקים. כמו כן בענייני היגיינה ונימוס פועלים על פי הקריטריונים המחמירים, למרות שמדובר בעלויות גבוהות מאוד, ובכלל זה זריקת אוכל רב מחשש שמא נפגם.

כך גם מתחשבים מאוד בעקרונות השמאל הליברלי, כפי שבאו לידי ביטוי גם בהחלטות בג"ץ, ועל פיהם מערבים כיום ביחידות קרביות רבות חיילות, למרות כל הקשיים והכשלים המבצעיים שעירוב זה גורם.

האם אין מתבקש שלפחות אותו כבוד ויחס יוענקו למסורת ישראל, שהיא הבסיס הרחב והמוצק ביותר לקיום המדינה וצה"ל, ועל פי זה לקבוע שגם אם מקיימים טקסים עם שירת נשים, לכל הפחות תהיה לחייל שומר מסורת הזכות שלא להשתתף בטקס או בחלק המנוגד לערכיו ואורחות חייו?

הרב הצבאי אינו מרא דאתרא

בעקבות הכרסום במעמדה של הרבנות הצבאית, שאף מבטא יחס מזלזל למסורת ישראל, כתבתי כמה פעמים שלצערנו כבר אין לרב הצבאי הראשי סמכות של "מרא דאתרא" שהוראותיו ההלכתיות מחייבות, הואיל ואין לו את העצמאות הנדרשת למרא דאתרא. אין זה אומר שתפקיד הרבצ"ר ושאר הרבנים הצבאיים אינו חשוב; להפך, חשיבותם עצומה. עליהם מוטל התפקיד לתת ביטוי לרוח ישראל בצבא, לסייע ביד החיילים לקיים את התורה והמצוות ולשמור על קדושת המחנה. גם מבחינה הלכתית, לכתחילה יש לשאול כל שאלה את הרבנים הצבאיים, שכן הם המצויים בתחום, ובתשובתם הם גם יכולים לפתור את הבעיה מעיקרה, שכן הם בקשר שוטף עם החיילים והמפקדים כאחד. כמובן גם אין בכוונתי לפגום במעלתם האישית של הרבנים הצבאיים הראשיים, שאני מעריך אותם מאוד, כתלמידי חכמים ובעלי מידות תרומיות, וגם זכיתי להיות ידידם באופן אישי.

לא קל הוא תפקיד הרבצ"ר. הנה עתה יש לרב פרץ רמטכ"ל וראש אכ"א בעייתיים במיוחד, ולמרות זאת בזכות אישיותו התרומית השפעתו רבה. אבל לא הכול בידיו כי הוא כפוף להם.

מהו מרא דאתרא

הפירוש המילולי של "מרא דאתרא" הוא אדון המקום, היינו זה שהכול נשמעים לו. בעבר הכוונה הייתה לרב ששומעים לו בכל ענייני ההלכה והמוסר, כולל הסכמי שכר ושביתות. כאשר מעמד הרבנות נחלש, סמכות הרב הצטמצמה לתחום ההלכה בלבד. ומכל מקום כאשר קהילה בחרה רב, היא קיבלה על עצמה לנהוג על פי הוראותיו ההלכתיות. ואילו הרבצ"ר תלוי במפקדיו, אסור לו לפרסם דבר הלכה שיש לו השלכות ציבוריות בלא אישור מפורש של מפקדיו ודובר צה"ל. אם יפרסם הלכה בניגוד לעמדת מפקדיו – יודח. במצב כזה ברור שאין לו שום סמכות של מרא דאתרא, אלא של קצין בכיר ויועץ הרמטכ"ל לענייני דת, כפי המוגדר בפקודות צה"ל. מלבד זאת, מרא דאתרא צריך להיבחר על ידי אנשים יראי שמיים כדי לחזק את שמירת התורה והמצוות, ולא על ידי מפקדים חילוניים שהאינטרסים שלהם שונים בתכלית.

הפרקליט הצבאי אינו כפוף

אפשר ללמוד על מעמדו של הרב הצבאי הראשי מהשוואה למעמדו של הפרקליט הצבאי הראשי. כדי לבצר את מעמדו ועצמאותו, נקבע שמבחינה פיקודית הפרקליט הצבאי כפוף לרמטכ"ל, אבל בענייני משפט הוא אינו כפוף לרמטכ"ל אלא לחוק. בנוסף לכך, כדי לבצר את מעמדו נקבע שהוא יתמנה על ידי שר הביטחון ובהמלצת הרמטכ"ל ודרגתו תהיה אלוף, לעומת הרבצ"ר שמתמנה על ידי הרמטכ"ל ודרגתו תת אלוף.

תהליך בחירת הרב קרים

כך גם התברר לבושתנו בתהליך בחירתו של הרב אייל קרים שליט"א, שהוא תלמיד חכם גדול, קצין קרבי מצטיין, ששימש כמפקד בסיירת מטכ"ל ומפקד סיירת צנחנים. דורות רבים לא היו בעם ישראל רבנים ששילבו ספרא וסייפא באופן מופלא כמוהו. אולם דרך מינויו מוכיחה עד כמה הוא כפוף לראשי הצבא, ואינו בן חורין לבטא את עמדת ההלכה.

כאשר התעוררו הטענות נגד מינויו לרבצ"ר, ראש אכ"א האלוף חגי טופולנסקי זימנו לשיחת הבהרה. כחייל לפני מפקדו, היה צריך הרבצ"ר המיועד להסביר את דבריו, ולהצהיר שהוא מתנגד לקיום דין אשת יפת תואר בזמן הזה וכי הוא תומך בשירותן של נשים בצה"ל (ערוץ 7, ו' תמוז תשע"ו).

כשגברו התלונות, הוצרך הרב קרים לפרסם איגרת הבהרה לכלל חיילי צה"ל, ובה נאמר בין השאר: "הרב הראשי לצה"ל, כמו כלל חיילי צה"ל ומפקדיו, כפופים לרמטכ"ל ולהיררכיה הצבאית. לא יעלה על הדעת שחייל או מפקד יפעל בניגוד לפקודות. הדברים נכונים בשגרה ובלחימה כאחת…". לאחר מכן הרמטכ"ל זימן את הרבצ"ר המיועד לשיחת הבהרה דחופה, בה הבהיר הרב קרים לרמטכ"ל כי הוא "רואה חובה וצורך בגיוס נשים לצה"ל". בסוף השיחה פורסם בשם הרמטכ"ל שמינויו של הרב קרים נשאר בתוקף (ערוץ 7 וערוץ 2, ז' תמוז תשע"ו).

כיצד ראוי לנציגי הרבנות הצבאית לנהוג

הראוי היה שנציגי הרבנות הצבאית יאמרו למפקדיהם: בהיותנו כפופים לפיקוד הצבאי, אין בסמכותנו לדון בסוגיה זו. לכן מוטב שנתרכז במילוי תפקידנו הקבוע בחוק, לייעץ למפקדים בענייני דת. כלומר: לתאר בפני המטכ"ל את הסוגיה ההלכתית ואת הנוהג המקובל בחוגים הדתיים השונים, להמליץ שלא לכפות על חיילים דתיים לשמוע זמרות, ובזה לסיים את חלקם בסוגיה.

לכן חשוב להדגיש שהרב הצבאי, עם כל חשיבותו, אינו בעל סמכות של מרא דאתרא. במצב הנוכחי עמדה זו לא תחליש את מעמד הרב הצבאי אלא תעצים אותו, כמי שמתווך בין צה"ל לרבנים בני חורין שמייצגים את מסורת ישראל.

החובה להתקומם

למען צבא ישראל שחייב בכבודה של מסורת ישראל, חובה להתקומם נגד הפקודות הללו. חובה זו מוטלת על נציגי הציבור, ובראשם שר הביטחון וסגנו, ועל כל חייל וקצין.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שבת – לא זמן למשחקים

בשבת יש להקדיש חצי מהזמן לתורה ותפילה, ונחלקו הפוסקים אם מותר לשחק בחצי השני • רוב הפוסקים הספרדים אוסרים לשחק בשבת, ורוב האשכנזים מתירים, אך ראוי גם לאשכנזים להימנע ממשחקים • לילדים קטנים מותר לשחק, אך יש לחנכם להקדיש זמן לתורה בשבת, ורצוי שההורים ילמדו עמם • משחקים שאסורים משום מלאכות שבת: בניית אוהל, יצירה בפלסטלינה, בנייה מחול לח, כלי נגינה • כדורגל, כדורסל ורכיבה על אופניים וקורקינט פוגעים בצביון השבת • ילדים יכולים לשחק בכדור ובאופניים שמיועדים לגיל הרך

משחקים בשבת

ייתכן מאוד שבזכות עמדתם הנחרצת של רבים מפוסקי הספרדים, רבים מבעלי הבתים הספרדים רגילים כיום להרבות בלימוד ביום השבת. ואילו באשכנז, שם ההוראה הייתה רק שלכתחילה יש להחמיר, רבים נוהגים להקל לשחק בשבת, ומתוך כך מתבטלים מתורה. ראוי גם לאשכנזים לנהוג כדעת המחמירים

שאלה: האם מותר למבוגרים לשחק בשבת בשחמט, בדמקה או במשחקי כדור ביתיים?

תשובה: נחלקו בזה הפוסקים. הכול מסכימים שאין להרבות במשחקים בשבת משום ביטול תורה, שכן עיקר ייעודה של השבת לעסוק בתורה ולהתענג בסעודות ובשינה. וכפי שנפסק להלכה, שצריך לחלוק את יום השבת, חציו לעונג גשמי בשינה ואכילה, וחציו לעונג רוחני של לימוד תורה ותפילות (פסחים סח, ב; או"ז, סמ"ג, רבנו ירוחם, יש"ש ועוד רבים). אם יעסוק אדם במשחקים, יאבד את הזמן היקר והמקודש של השבת על דברים בטלים ויתקשה להקדיש את מחצית השבת ללימוד תורה. אולם נחלקו הפוסקים בשאלה האם יש איסור לשחק במשחקים בשבת בחצי היום המוקדש לעונג גשמי.

יש אומרים, שכל זמן שהמשחקים אינם על כסף, מותר לשחק בהם (רמ"א שלח, ה; מאמ"ר). ויש שאף העידו על תלמידי חכמים ששיחקו שחמט בשבת. אולם מנגד כתבו כמה אחרונים שאסור לשחק בשום משחק בשבת, וממילא כלי המשחק הם מוקצה. ומה שאותם רבנים שיחקו שחמט בשבת הוא מפני שסבלו מדיכאון (חולי המרה השחורה), ועל ידי המשחק הפיגו את דאגתם כדי להתחזק ולשוב לתלמודם (ואולי דווקא בשבת וימים טובים חשו יותר דיכאון והוצרכו לכך יותר). אבל למי שאינו סובל מכך אסור לשחק (ברכ"י, פתה"ד; פנה"ל שבת כב, יג).

על מה נחרב טור שמעון

שאלו חכמים בירושלמי (תענית ד, ה): טור שמעון, שהיו מרבים לתת בו צדקה ולכבד את השבת, מפני מה חרב? והשיבו שיש אומרים מפני הזנות, ויש אומרים מפני שהיו משחקין בכדור בשבת.

ופירש הרוקח (סימן נה) שבגלל משחק הכדור היו "בטלים מן התורה". זה היסוד לדעה שאסור לשחק במשחקים שונים בשבת. ומכיוון שאסור לשחק, המשחקים מוקצה (עיין שבולי הלקט קכא).

ויש מפרשים שחטאם היה שטלטלו את הכדור ברשות הרבים (גר"א), וממילא אין ללמוד מזה איסור לשאר המשחקים שמשחקים בבית.

הלכה למעשה למנהג הספרדים

לדעת רוב פוסקי הספרדים, צריך להחמיר שלא לשחק כלל בשבת, מפני שהשולחן ערוך (או"ח שח, מה) פסק שאסור לשחק בכדור ושהוא מוקצה, וכוונתו שכל המשחקים הם מוקצים. אמנם יש סוברים שהשולחן ערוך החמיר רק בכדור מסוג מסוים שמשחקים בו בחוץ והוא מלוכלך מאוד, שדווקא הוא מוקצה, אבל בשאר המשחקים לא החמיר. לכן גם ספרדים שרוצים להקל, יש להם על מה לסמוך.

מנהג אשכנזים

רבים מהאשכנזים נהגו להקל לשחק בשבת, וכפי שכתב הרמ"א (שלח, ה), שכל זמן שאין משחקים על כסף אין בזה איסור. אולם גם הפוסקים האשכנזים כתבו שלכתחילה עדיף שלא לשחק בשבת, הן מפני שהזמן הפנוי של השבת צריך להיות מוקדש ללימוד תורה, והן מפני שנכון לחוש לדעת הסוברים שכל המשחקים אסורים בשבת (מ"א, מ"ב שלח, כא).

ייתכן מאוד שבזכות עמדתם הנחרצת של רבים מפוסקי הספרדים, רבים מבעלי הבתים הספרדים רגילים כיום להרבות בלימוד ביום השבת. ואילו באשכנז, שם ההוראה הייתה רק שלכתחילה יש להחמיר, רבים נוהגים להקל לשחק בשבת, ומתוך כך מתבטלים מתורה. וראוי גם לאשכנזים לנהוג כדעת המחמירים, ולהרבות על ידי כך בלימוד התורה ביום השבת.

ההלכה לילדים

מצווה לחנך את הקטנים להרבות בלימוד התורה בשבת, ונכון לחנכם למעט במשחקים כדי שלא יתרגלו לאבד את הזמן היקר והמקודש של השבת על דברי חול. וככל שהם מתקרבים יותר לגיל מצוות – כך צריך לעודדם יותר לעסוק בתורה ולמעט במשחקים. וטוב שההורים עצמם ילמדו עם ילדיהם, ויקיימו בזה את המצווה "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דברים יא, יט). בנוסף לכך, נכון לכל קהילה לייסד שיעורים רבים לילדים בשבת. עם זאת, לדעת רוב הפוסקים, מותר לילדים לשחק בשבת. ואמנם יש סוברים שלמנהג הספרדים, גם לקטנים שהגיעו לחינוך אסור לשחק בשבת, אבל מנגד יש סוברים שגם למנהג הספרדים מותר לקטנים לשחק בשבת. והרוצים להקל יש להם על מי לסמוך (פנה"ל שבת כד, ז).

משחק על כסף מדומה (מונופול)

לכתחילה גם ילדים צריכים להימנע מלשחק במונופול ובשאר משחקים שיש בהם רווחים מדומים של כסף או רכוש. והרוצים להקל יש להם על מה לסמוך. אבל גדולים, גם אם הם נוהגים להקל בשאר משחקים בשבת, בזה ראוי שיחמירו (פנה"ל שבת כד, ז).

אבני פלא ולגו

מותר לקטנים לבנות מאבני פלא ולגו צורות ולפרקן. וכן מותר לילדים לעשות מנייר צורות כדוגמת אונייה ומטוס. ואף שיש מחמירים וסוברים שיש בזה איסור בונה, מכיוון שכל חיוב השבת לקטנים הוא מדברי חכמים כדי לחנכם במצווה, אפשר שיסמכו על דעת המקילים שסוברים שמכיוון שמדובר במשחק אין בזה איסור בונה. אולם גדולים, גם אם הם נוהגים להקל לשחק במשחקים בשבת, בזה נכון שיחמירו (שם).

אוהל

אסרו חכמים לעשות אוהל ארעי בשבת, לפיכך אסור לילדים לפרוש שמיכה על כיסאות כדי ליצור שם אוהל להסתופף בתוכו. וכן כאשר משחקים באבני פלא ולגו, אסור לבנות "בית" או "חנייה" כדי להכניס לתוכם מכוניות או צעצועים. האיסור הוא כאשר יש בחלל שנוצר לכל הפחות רוחב וגובה של טפח (7.6 ס"מ), והוא נועד להכניס לתוכו דברים, שאז יש לו דין אוהל ארעי גם כאשר הוא נעשה דרך משחק.

אמנם אם ירצו להקל לפרוש שמיכה על כיסאות יוכלו לעשות זאת בשינוי, שקודם יאחזו את השמיכה באוויר ואחר כך יכניסו את הכיסאות אל מתחת לשמיכה, שהואיל ומדובר באוהל ארעי, אם מקימים אותו בשינוי – מותר (שם).

פאזל ומשחקי אותיות

מותר לקטנים להרכיב פאזל או ליצור מילים על ידי חיבור אותיות זו לזו או על גבי לוח. ואף שיש מחמירים בזה, רשאים הקטנים לסמוך על המקילים שסוברים שאין בזה איסור כותב, הואיל וכל האותיות והצורות כבר היו, ורק קירבו אותן זו לזו כדרך ארעי. אבל מבוגרים, גם אם הם נוהגים להקל לשחק במשחקים בשבת, בזה עדיף שלא ישחקו, שכן ראוי להם לחשוש לדעת המחמירים הסוברים שיש בזה איסור כותב (שם).

פלסטלינה ופימו

אסור לילדים לעשות צורות בפלסטלינה ופימו משום מלאכת ממרח, ואם מנסים לעשות צורה בעלת משמעות – יש בזה גם איסור כותב. הפלסטלינה והפימו הם מוקצה (שם).

חול

חול הוא מוקצה, אבל אם הכינו אותו למשחק ילדים – אינו מוקצה. מותר לשחק בו בתנאי שהוא דק ויבש, שאי אפשר לעצב בו צורות. אבל אם החול לח, מכיוון שאפשר לעשות בו גומות או ליישר אותן אסור לשחק בו משום איסור בונה. ואסור להרטיב את החול משום איסור לישה (פנה"ל שבת כד, ח).

צעצועים של כלי נגינה

אסור לקטנים לשחק בשבת בצעצועים של כלי נגינה, כגון חצוצרה, פסנתר, גיטרה, פעמון ורעשן. צעצועים אלו הם מוקצים. אבל מותר לתת לתינוק צעצוע שמשמיע קול בעת שמנענעים אותו או לוחצים עליו, ולגדול עצמו אסור להשמיע קול בצעצוע זה (שם).

כדורגל וכדורסל

אסור לילדים לשחק כדורגל וכדורסל בשבת, מפני שאלו משחקים שנעשים בעסק גדול ויש להם חוקים וסדרים משלהם, והם אסורים משום "עובדין דחול". אסור לשחק בכדורים אלו אפילו בתוך הבית או בחצר פרטית, משום שהם מוקצה וגם משום "עובדין דחול". גם טניס אסור לשחק, שאף הוא משחק של גדולים שנעשה בעסק גדול (פנה"ל שבת כד, ט).

מותר לילדים לשחק במשחקי ריצה שונים להנאתם, אבל אסור לקיים שיעור התעמלות (פנה"ל שבת כב, ח).

כדור של קטנים

מותר לילדים קטנים לשחק בכדור שילדים קטנים רגילים לשחק בו, ובתנאי שישחקו בבית או בחצר על רצפה מרוצפת. אבל על אדמה או דשא אסור, שמא יבואו להשוות גומות.

וכן מותר להם לשחק בטניס שולחן חובבני, הואיל ורגילים לשחק בו בבית. ואין לחשוש שמא מתוך שישחקו בכדור כשהם קטנים יתרגלו לשחק בו כשיגדלו, מפני שכל ההיתר הוא לשחק בכדור של קטנים, שגדולים ממילא אינם משחקים בו (פנה"ל שבת כד, ט).

אופניים

אסור לילדים לרכוב על אופניים רגילים שיש להם שני גלגלים, משום "עובדין דחול". וגם כאשר יש להם גלגלי עזר, אסור לרכוב עליהם.

אבל מותר לילדים קטנים לרכוב על תלת אופן, מפני שהוא אופניים של ילדים קטנים בלבד, ויש ביניהם ובין אופניים רגילים הבדל גדול, ולכן אין במשחק בהם משום "עובדין דחול" (פנה"ל כב, ח, 4).

קורקינט וסקטים

יש מתירים לילדים לנסוע על קורקינט וסקטים בשבת, שכן לדעתם כשם שמותר לילדים לרוץ בשבת, כך מותר להם לרכוב על קורקינט או סקטים בשבת. ומנגד יש שאוסרים לנסוע עליהם, משום שכל מה שהתירו חכמים לרוץ להנאה הוא דווקא ברגליים, אבל לא על ידי מכשירים, שהופכים את הריצה למהירה ומקצועית יותר, והרי זה מעשה של חול.

ואף שבדיעבד יש למקילים על מה לסמוך, נכון להחמיר, משום שדעת המחמירים נראית יותר. כשם שנהגו ישראל לאסור רכיבה על אופניים משום "עובדין דחול", מפני שהנסיעה בהם מנוגדת לצביון השבת, כך נכון שלא לרכוב על קורקינט וסקטים. בנוסף לכך, על ידי הגבלת הילדים למשחקים פשוטים יותר, יתחנכו הילדים הגדולים להקדיש את השבת לתורה ומנוחה (פנה"ל שבת כד, י).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כיצד לשמוח בחג

בחג יש לשמוח יותר מבשבת • מצווה להקדיש מחצית מהחג לתורה, מצד מצוות הלימוד, ומצד השמחה יש להוסיף דבר חדש, כגון יין או בגד, שיקרין שמחה על החג • קניית בגד חשובה מהידור באתרוג • מצווה לשמוח בדברים נוספים, כל אחד כפי מה שמשמח אותו • אחת המצוות הקשות ביותר: מצב רוח טוב • יש לשמוח בחיק המשפחה, ולהיזהר שלא לפגוע באווירת החג בבית • שי לעובדים – מעין המצווה לשמח עבד ואמה • צריך לחשוב מי ממכרינו במצוקה, ולהשתדל לשמחו

שמחת החג לעומת השבת

יש טועים ומוציאים מאות שקלים על אתרוג מהודר ומקמצים בקניית בגד לנשותיהם, ואינם זוכרים שקניית בגד או תכשיט לאישה היא מצווה גמורה מהתורה, ואילו קניית אתרוג שמחירו פי עשרה ממחירו של אתרוג כשר היא הידור שלא נצטווינו לקיימו

חגים, כמו שבתות, הם ימים קדושים שנקראים "מקראי קודש". מצווה לקדשם בסעודות טובות ובגדים נאים, כפי שאמרו חכמים: "ובמה אתה מקדשו? במאכל, במשתה ובכסות נקייה" (ספרא אמור יב, ד). אלא שבחגים נוספה עוד מצווה יתרה – לשמוח, שנאמר: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד). לפיכך, הסעודות של החגים צריכות להיות יותר משובחות מסעודות השבת, ויש לדקדק בבגדי החג שיהיו יותר נאים מבגדי השבת. לכן אם צריכים לקנות בגדים, קונים אותם לקראת החגים, כדי לחגוג את חידושם בחג.

אמנם בשבת תיקנו חכמים לערוך שלוש סעודות, שכך למדו מרמזי הפסוקים (שבת קיז, ב), והדברים מכוונים כנגד מדרגתה המיוחדת של השבת, ואילו בחג המצווה לקיים שתי סעודות בלבד – אחת בלילה ואחת ביום (רא"ש וטור); אלא שאחד ההסברים לכך הוא שסעודת החג יותר גדולה, ולכן אין מקום לקבוע סעודה שלישית, שרק תכביד ולא תוסיף שמחה (לבוש).

מצוות לימוד תורה בחג

לימוד התורה הוא יסוד מצוות השבתות והחגים. וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). על שלושה יסודות נשענת המצווה:
א) על המצווה התמידית ללמוד תורה יומם ולילה, שאמנם אינה יכולה להתקיים בימות החול מפני הצורך לעבוד ולהתפרנס, אבל ציוותה התורה שלא לעבוד בשבתות וחגים, כדי שנוכל לקיים את מצוות תלמוד תורה.
ב) על קדושת החגים שצריכה להיקלט דרך לימוד התורה בענייני החג.
ג) על מצוות השמחה, שלימוד התורה הוא אחד הביטויים לשמחה, ומסיבה זו אסור ללמוד תורה בתשעה באב ובימי אבלות (תענית ל, א; שאגת אריה סט; פנה"ל מועדים א, ה).

חציו לה', חציו לכם

מצווה להקדיש חציו של היום ללימוד התורה (פסחים סח, ב; שו"ע תקכט, א). יש אומרים שצריך להקפיד מאוד שלא ללמוד פחות מחצי היום, וכן כתב רבי חיים בן עטר, שהלומד פחות מחצי היום הרי שחלקו של ה' גזול בידו (ראשון לציון ביצה טו, ב). ויש אומרים שאין צורך לחשב את השעות בדייקנות, אלא המצווה ללמוד בערך מחצית היום (פמ"ג). ומכיוון שעניין זה נחלש באחרונה, נראה שיש מקום לתכנן כך שזמן הלימוד והתפילות יכלול כתשע שעות (פנה"ל מועדים א, ו).

ארבעת חלקי מצוות השמחה

ככלל, ארבעה חלקים ישנם למצוות השמחה:
א) דבר מיוחד שיש בו שמחה יתרה, שיקרין רגשי שמחה על כל החג.
ב) מכיוון שנוספה בחג מצוות שמחה, יש לשדרג את הסעודות שתהיינה טובות יותר מסעודות שבת, ולדאוג לבגדים שיהיו היפים ביותר, וכן מצווה ללמוד תורה שתלמודה משמח.
ג) להוסיף שמחה בדברים משמחים כריקוד וטיול.
ד) להיות במצב רוח טוב של שמחה וקורת רוח. נפרט את ארבעת החלקים.

שמחה יתרה ביין שבסעודה

מצווה לעשות דבר מיוחד שיש בו שמחה יתרה, שיקרין רגשי שמחה על כל החג. לשם כך יש לשתות יין בסעודת החג. ואף שזמן הסעודה מוגבל, השמחה שבה מקרינה ומתפשטת על כל החג. יש מהחכמים שסוברים שבזה גברים ונשים כאחד מקיימים את מצוות השמחה היתרה, ויש סוברים שבזה הגברים מקיימים את מצוות השמחה היתרה, וכן נפסק להלכה, כמבואר בהמשך. ומכל מקום גם אישה ששמחה ביין, מצווה שתשתה יין.

השותה מיץ ענבים לא קיים את המצווה, מפני שאין בו אלכוהול והוא אינו משמח. שיעור היין המשמח הוא כזה שמקשה מעט על הריכוז, עד שאסור לרבנים להורות אז הלכה. והיו מגדולי החכמים ששתו הרבה יין בסעודת החג, ונמנעו מלהורות הלכה מהסעודה ועד למחרת (ביצה ד, א). שיערו חכמים, שלכל הפחות צריך לשתות לשם שמחה זו מעט יותר מרביעית יין (75 מ"ל), ורוב האנשים צריכים לשתות לשם כך הרבה יותר מרביעית. אבל אין להפריז בשתיית היין ולהגיע לשכרות.

שמחה יתרה לנשים

לשמחת הנשים מצווה לקנות לקראת החג בגד או תכשיט חדש. בבגד אחד מקיימים את המצווה, ואין הכוונה שתלבש את הבגד החדש במשך כל ימי החג, אלא שעל ידו תבוא לידי ביטוי השמחה היתרה שבחג.

יש טועים ומוציאים מאות שקלים על אתרוג מהודר ומקמצים בקניית בגד לנשותיהם, ואינם זוכרים שקניית בגד או תכשיט לאישה היא מצווה גמורה מהתורה, ואילו קניית אתרוג שמחירו פי עשרה ממחירו של אתרוג כשר היא הידור שלא נצטווינו לקיימו.

גם אישה שאינה נשואה, כגון רווקה או אלמנה, צריכה לקיים בעצמה את מצוות השמחה על כל חלקיה: לקנות בגד או תכשיט לחג, לקיים סעודות משמחות, להשתתף באירועים משמחים ולהיזהר מדברים מצערים.

השמחה שבסעודות ובבגדים

פרט לאותה סעודה מיוחדת שהיא עיקר המצווה לגברים, וקניית בגד או תכשיט חדש לנשים, למדנו שהחגים כמו השבת נקראים "מקראי קודש", שמצווה לקדשם בסעודות טובות ובגדים יפים. ומכיוון שבחג נוספה מצווה של שמחה, הרי שגם הגברים וגם הנשים צריכים להדר בזה בחג יותר מאשר בשבת.

ולכן על אף שעיקר השמחה היתרה לגברים בסעודת היום, מצווה שגם סעודת הלילה תהיה משובחת יותר מאשר סעודות הלילה של שבת. ואף שעיקר השמחה היתרה לנשים בבגד או תכשיט חדש, מצווה עליהן לקיים סעודות חשובות ומשמחות בחג, יותר מאשר בשבת. ואף מצווה שישתו יין אם הן שמחות בו.

וכן אין די לאישה שתקנה בגד או תכשיט חדש, אלא עליה להקפיד על בגדי החג יותר מאשר על בגדי השבת. וכן גברים, אף שהשמחה היתרה שלהם בסעודת היום, מצווה עליהם להקפיד על בגדיהם שיהיו חשובים יותר מאשר בשבת (שו"ע תקכט, א; שאגת אריה סה).

שירה, ריקוד וטיול

כל דבר שמשמח את לבבו של האדם בכלל המצווה לשמוח בחג, ובכלל זה שירה, ריקוד וטיול. וכל המרבה בשירות ותשבחות לה' הרי זה משובח, וגדולי ישראל חיברו פיוטים ושירים כדי להודות ולהלל לה' בחגים.

רבים נוהגים לרקוד בחג, ומקור לזה ממה שנאמר: "שבעת ימים תחוג לה'" (דברים טז, טו) – תחוג לשון ריקוד, ולכן תיקנו חכמים לרקוד בשמחת בית השואבה (העמק דבר שם; פרי צדיק סוכות יז).

וכן מי ששמח בטיול, מצווה שיטייל מעט. ומכיוון שיש בזה שמחה, התירו לשם כך לטלטל תינוק שצריך לשאתו ביום טוב (ביצה יב, א; רמ"א תטו, א).

אמנם שלא כמו הסעודות, הבגדים ולימוד התורה, שחובה לשמוח בהם בחג, כל שאר הדברים המשמחים הם רשות, שכל השמח בהם – מצווה שיעשם, ומי שאינו שמח בהם – אינו צריך לעשותם. וכל אדם רשאי לבחור כיצד לשמוח בחג – בשירות ותשבחות לה' בקרב בני המשפחה, בריקודים של שמחת בית השואבה, בטיולים או בשאר דברים משמחים שיש בהם ערך. ובכל אופן יש להיזהר שכל השמחות הללו לא יפגעו בלימוד התורה, שכן מצווה להקדיש את חציו של היום ללימוד ותפילה. ומי שלימוד התורה משמח אותו יותר מכול, לאחר שיקיים את מצוות השמחה בסעודות משובחות, מצווה שיוסיף ללמוד תורה יותר מחצי היום.

מצב רוח חגיגי

מצווה להיות במשך כל ימי החג במצב רוח טוב של שמחה וקורת רוח. לכאורה זו מצווה קלה, שהרי כל אדם רוצה להיות שמח. אולם בפועל קשה לקיים מצווה זו, וכן אמרו בשם הגר"א, שמצוות שמחת יום טוב היא המצווה הקשה ביותר לקיום, מפני שכדי לקיימה צריך אדם להסיר מעצמו כל צער, מתח ודאגה ולהיות שרוי כל החג בשמחה וטוב לבב.

אף על פי כן זו המצווה המוטלת עלינו בחג, להתעלות אל מעבר לדאגות ולטרדות, להתגבר על הכעסים ולשמוח בה'. לשם כך אנחנו צריכים להתבונן בעובדה המופלאה והמשמחת, שבחר בנו ה' מכל העמים ונתן לנו את תורתו, קידשנו במצוותיו והביאנו אל הארץ הטובה, כדי שנזכה לחיים שלמים וטובים, חיים שיש בהם ערך וקדושה ותועלת לתיקון עולם. מתוך כך נתבונן בייעוד הגדול המוטל על כל אחד מאיתנו, נזכור את כל הדברים הטובים שבחיינו, נתחזק באמונה והכרה שכל הייסורים והגלויות נועדו לטובה, לשכלל ולרומם אותנו אל תכליתנו.

לשמוח בחיק המשפחה

מצוות החג לשמוח עם בני המשפחה, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך" (דברים טז, יד). כדי לקיים את שמחת המשפחה, מצווה על כל אחד ואחד מבני המשפחה לשמור על אווירה טובה בחג, ובמיוחד בעת הסעודות, להתחמק בכל יכולתו מאמירות פוגעות, להתאמץ לשמח את המסובים בדברי ידידות, ועל ידי כך יזכה לשמחה אמיתית. אמרו חכמים בזוהר שהסעודה היא זמן של קרב, שכן לקראת הסעודה יצר הרע מתחזק לעורר קטטות ועלבונות, ויש להיערך לקראת הקרב ולנצח את היצר הרע, על ידי הוספת אהבה בין בני המשפחה.

המצווה לשמוח ולשמח

עיקר המצווה בחג היא לשמוח ולשמח, שאין שמחה אמיתית שאין מתאמצים לשמח בה את הזולת, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד).

מכך שנאמר לשמוח עם העבד והאמה, למדו המעסיקים שגם אם העובדים שלהם שמחים בחיק משפחותיהם, מכל מקום הם מעניקים להם מתנות לקראת החג, כדי לשמחם.

בנוסף לכך, על כל משפחה לחשוב לפני החג, מי מקרוביהם ומכריהם נמצא בצער או מצוקה וראוי לשמחו ולשתפו בסעודת החג. במיוחד יש לשים לב לעולים חדשים וגרים, שפעמים רבות דווקא בחגים חשים יותר בדידות, ומצווה יתרה לשתפם בשמחה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תיקון והבהרה: למעוברות ומיניקות – לאיזה רופא אפשר לשמוע

תיקון: ב'רביבים' כתבתי על פי עצה רפואית מהעבר, שטוב למיניקות לשתות כחמישה ליטר ביום שלפני יום הכיפורים, ובשלושת הימים שלפני כן כארבעה ליטר ביום. בעקבות זאת קבלתי הערה חשובה וחמורה, במקרים נדירים, כמו של חולי כליות, שתייה כזו עלולה להיות מסוכנת, שכן היא עלולה ליצור ירידה מהירה ברמת הנתרן בגוף.

לפיכך, העצה היא להרבות בשתייה, כאשר כל אדם צריך להרבות לפי הרגליו והיכרותו את גופו. גם בפניני הלכה (ימים נוראים ח, י), כתבתי כעצה לשתות ביממה שלפני יום הכיפורים כחמישה עד ששה ליטר, וגם נוסח זה אשנה כעצה להרבות בשתיית בלא לנקוט כמויות.

הבהרה: ב'רביבים' ו'פניני הלכה' (שם ח, ד) כתבתי שחולים ומעוברות שמסתפקים בקשר לצום הכיפורים צריכים לשאול רופא ירא שמיים. כי לצערנו רופא שאינו ירא שמיים על כל צורך קל שהוא יורה לשתות בצום. הדגשתי שגם בין הרופאים שאינם חובשי כיפה ישנם יראי שמיים רבים שמתייחסים בכבוד הראוי לקדושת הצום.

אולם עלתה שאלה קשה, ישנם רופאים דתיים שסוברים על פי רבנים אחדים, שכל מעוברת ומיניקה רשאית לשתות לשיעורים. ואם כן הרוצים לנהוג על פי ההלכה המקובלת מדורי דורות, שמעוברות ומיניקות חייבות בצום. ואין שום מקום להקל בימינו יותר, מפני שבימינו המעוברות והמיניקות אינן חלושות יותר אלא אם כבר חזקות יותר (ראו פניני הלכה ימים נוראים ח, ח-י).

לפיכך צריך להוסיף, שאם הרופא ששואלים אותו משיב על פי דעת הרבנים הבודדים המקילים למעוברות ומיניקות, אין קביעתו נחשבת כלל לפי כל הפוסקים כפי ההלכה המקובלת מדורי דורות, שמעוברות ומיניקות חייבות בצום. ולכן יש לשאול רופא שמקבל את דעת כל הפוסקים שסוברים שאין סכנה בצום של מעוברות ומיניקות, ורק מעוברות מעטות נחשבות במצב של סכנה ועליהן לשתות ביום הכיפורים (נניח כ-10% מכלל המעוברות).

אמנם אפשר להקל על סמך דברי רופא שאוחז בדעת המעטים, אבל מסוגל לקבוע ביושר שהמעוברת ששואלת היא מאותן עשרה אחוזים שהשתייה נצרכת לה יתר מאשר לשאר המעוברות.

מעוברת שרוצה לנהוג כדעת רוב רובם של הפוסקים ובטעות שאלה רופא שמיקל לרוב המועברות והיקל כמובן גם לה, צריכה להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים שמורה לפי ההלכה המקובלת. ואם לא הספיקה, וכבר הגיע יום הכיפורים, תשתה כפי שהורה לה הרופא ששאלה, מפני שאף שיש לנו ספק אם השיב לו כהלכה, מכלל ספק לא יצאנו, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות.

גם בזמננו, חולים חייבים לצום

חולה שאין בו סכנה חייב לצום, ורשאי ליטול גלולות שאין בהן טעם • חולה בסכנה חייב לאכול • לא כל חשש נחשב סכנת נפשות, ויש צורך לשאול רופא ירא שמיים • אכילה לשיעורים – רק לחולה בסכנה • חולה סכרת – עדיף שיאכל יותר מכשיעור ויבוא לבית הכנסת • מעוברות ומיניקות חייבות לצום, ולא לשתות לשיעורים • החולים והמעוברות בזמננו אינם חלשים מבעבר, אלא דווקא בריאים יותר • בעידן תחליפי החלב, אין להגדיר מחסור בחלב כסכנה • עצות להנקה לפני הצום

מצוות התענית

עיקר כפרת יום הכיפורים תלויה בתענית. על ידי התענית האדם פורש מכל ענייני הטיפול בגוף, מתכנס אל פנימיותו, אל נשמתו, ומגלה ששאיפתו הפנימית, האמיתית, לדבוק בתורה ובמצוות, ולהשתתף על ידי כך בתיקון העולם. על ידי כך החטאים שלו נעשים חיצוניים, וזדונות נעשות שגגות. ואם יזכה מכוח יום הכיפורים לחזור בתשובה עמוקה ושלמה עד שיתקן לגמרי את חטאו, יזכה שזדונותיו אף ייהפכו לזכויות.

לכן מצוות התענית היא המצווה היחידה שנועדה לכל ישראל ביום הכיפורים, שנאמר: "בעשור לחודש תענו את נפשותיכם… כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, כט ל).

חולה שאין בו סכנה חייב בצום

גם לחולה שמסובל בייסורים, כל זמן שהצום אינו מסכן את חייו, אסור לאכול או לשתות אפילו כלשהו. אם צריך, ישכב כל היום במיטתו ובלבד שלא יאכל וישתה כלום.

זה ההבדל שבין יום הכיפורים לשאר הצומות, שבצום יום ‏הכיפורים גם החולים חייבים, הואיל ואיסורו מהתורה. מצום ‏תשעה באב חולים פטורים, ומהצומות הקלים אף מעוברות ‏ומיניקות פטורות.

בליעת תרופות

אמנם מותר לחולה שמצטער מחמת מחלתו, או למי שנצרך ליטול בכל יום תרופה, לבלוע תרופה ביום הכיפורים. בתנאי שאין בגלולות הללו טעם טוב, כך שאינן נחשבות מאכל. ויקפיד לבלוע אותן ‏בלא מים. מי שאינו יכול לבלוע אותן בלא מים, יערב במים טיפת ‏סבון שתפגום מאוד את טעמם, ובעזרת מים אלו יבלע את ‏הגלולה. ‏

הסובלים מכאבי ראש

מי שהצום גורם לו צער רב, מותר לו לבלוע גלולות כדי ‏להקל מצערו. וכן מותר למי שסובל מכאבי ראש עזים בגלל ‏חסרון קפה, ליטול גלולות שיש בהן קפאין או גלולות להפגת ‏כאבי ראש.

חולה מסוכן

אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להפך, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר, בזכות שפע המזון המגוון, ההיגיינה וההתקדמות הרפואית, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר

חולה שהצום עלול לגרום למותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התענית כמו את שאר המצוות שבתורה (יומא פה, ב). והנמצא בספק סכנה ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול – חוטא. מי שציווה אותנו על התענית הוא שציווה אותנו לאכול ולשתות ביום הכיפורים כאשר הצום עלול לסכן את החיים.

אין הכוונה רק לסכנה שבעטיה אחוז ניכר מהחולים מתים, אלא כל שישנו סיכוי שהצום יגרום למותו של החולה, או יחליש את יכולתו להתמודד עם מחלתו המסוכנת, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו. גם חולה שנוטה למות והצום עלול לקרב את מותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שגם בעבור חיי שעה מותר לשתות ולאכול ביום הכיפורים.

אין להפריז בחששנות

אמנם מאידך אין להפריז בחששות רחוקים, שכן אם נחשוש בכל מחלה רגילה לסכנת נפשות, הרי שביטלנו את ההלכה שקבעה שחולה חייב לצום ביום הכיפורים. ולא זו בלבד, אלא שאם נפריז ונחשוש לסכנות רחוקות מאוד, נצטרך לאשפז בבית חולים את כל חולי השפעת, ונצטרך לאסור נסיעות מיותרות במכונית מחשש תאונות דרכים וכדומה.

אלא כך הוא הכלל: כל סכנה שאנשים רגילים לטפל בה בדחיפות תוך השקעת זמן ומשאבים, כמו החשת החולה לבית חולים באמצע יום העבודה, נחשבת כסכנת נפשות, וכדי למונעה מצווה לחלל שבת ולשתות ולאכול ביום הכיפורים. אבל סכנה שאין מזדרזים לטפל בה תוך השקעת זמן ומשאבים, אינה נחשבת כסכנת נפשות.

כיצד להעריך סכנת נפשות

רופא שנמצא בספק, ישקול בעצמו מה היה עושה אילו ביום הכיפורים היה נודע לו על חולה כזה שצם. אם היה מוכן לנסוע עשר דקות כדי להורות לו לשתות ולאכול ולהצילו בכך מספק סכנה, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות לחולה שלפניו לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ואם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות לחולה לצום. עצה זו מועילה לרופא רגיל, שמצד אחד אינו עצלן, ומאידך אינו אוהב להתרוצץ בין חוליו.

לשאול רופא ירא שמיים

הלכה זו מסורה לרופאים, שעל פי המידע הרפואי שברשותם ועל פי ניסיונם צריכים לקבוע, אימתי יש חשש סכנה ואימתי אין חשש. אולם ישנה בעיה: ישנם רופאים שמתוך חששנות יתר או מתוך זלזול במצווה – מורים תמיד לכל חולה לשתות ולאכול ביום הכיפורים.

לפיכך על החולים לשאול בעניין זה רופא ירא שמיים. ואין יראת השמיים תלויה בכיפה, אלא העיקר הוא שהרופא יהיה ישר ומוסרי, ויכריע באחריות מרבית, הן כלפי קדושת הצום והן כלפי חיי אדם.

חולה שטעה ושאל רופא שאינו ירא שמיים והורה לו כמובן לשתות ולאכול, צריך להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים. ואם חטא ולא שאל ואין עוד ביכולתו לשאול רופא ירא שמיים, ישתה ויאכל ביום הכיפורים, מפני שאף שיש לנו ספק אם הרופא השיב לו כהלכה, מכלל ספק לא יצאנו, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות ולאכול.

הטעות הגדולה בדין אכילה לשיעורים

טעות נפוצה בין רופאים וחולים, שסבורים שההצעה לשתות "לשיעורים" היא מעין דרך ביניים, שמתאימה לחולים שהצום אינו מסכן את חייהם. אולם האמת שחולים שאין נשקפת סכנה לחייהם, דינם כשאר בני אדם, ואיסור התורה החמור חל עליהם, שאסור להם לשתות או לאכול אפילו כלשהו.

עניין ה"שיעורים" הוא שכאשר חולה מסוכן צריך לאכול ולשתות ביום הכיפורים, יש סוברים שעדיף שיאכל וישתה לשיעורים. כל תשע דקות ישתה מעט פחות מ"כמלוא פיו", היינו כמלוא פיו כשלחי אחת שלו מלאה, כל אדם לפי גודל פיו, ויאכל פחות מכ 30 סמ"ק (שו"ע תריב, א-ה, ט-י). ויש אומרים, שאם החולה מסוכן ישתה ויאכל כרגיל. וכאשר יש חשש, אפילו רחוק, שהשתייה והאכילה לשיעורים תגרום להתרשלות כלשהי בחיזוקו של החולה המסוכן, עליו לשתות ולאכול כרגיל. למשל, כאשר היולדת עייפה, מוטב שתשתה כרגיל כדי שתוכל לישון ברציפות, ולא תצטרך להישאר ערה כדי שתספיק לשתות כפי צורכה לשיעורים.

חולי סכרת

חולה בסכרת, שהצום מסכן את חייו, עדיף שיאכל יותר מכשיעור ויתפלל בבית הכנסת מאשר יישאר בבית ויאכל לשיעורים. שני טעמים לכך: האחד, האכילה לשיעורים היא הידור, והתפילה במניין חשובה יותר. השני, אם נבקש מהחולים להישאר בבית כדי לאכול לשיעורים, יהיו כאלה שבכל זאת ילכו לבית הכנסת בתכנון שיאכלו שם בהיחבא לשיעורים, ובפועל מסיבות שונות ישכחו לאכול שם כפי צורכם, ויגיעו מתוך כך לטשטוש חושים, עילפון ומיתה ח"ו. וכן ידוע שיש חולי סכרת שנפטרים מסיבה זו ביום הכיפורים.

מעוברות חייבות לצום

מעוברות ומיניקות חייבות לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואפילו בתשעה באב מעוברות ומיניקות חייבות לצום, קל וחומר ביום הכיפורים שחיובו מהתורה.

יש שרצו להתיר למעוברות לשתות לשיעורים, מפני שלדעתם הנשים נעשו כיום חלושות, והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן. אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. לעתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, ומכל מקום אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להפך, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר, בזכות שפע המזון המגוון, ההיגיינה וההתקדמות הרפואית, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר, והדין נשאר במקומו שמעוברות ומיניקות חייבות לצום (נשמת אברהם תריז, א).

לפיכך, גם מעוברת שסובלת מהקאות, לחץ דם גבוה, המוגלובין (ברזל) נמוך ומיחושים שונים, חייבת בצום יום הכיפורים, ובכלל זה אסור לה גם לשתות לשיעורים. רק במקרים מיוחדים של היריון שנמצא בסיכון, ועל פי הוראת רופא ירא שמיים, יש להורות למעוברת לשתות, ועדיף שתשתה לשיעורים.

מיניקות חייבות לצום

מינקת חייבת לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). אף שההנקה מקשה על הצום, מפני שהיא גורמת לאובדן נוסף של נוזלים, אין בכך סכנה לאם או לתינוק. ויש מקילים מפני שלדעתם ירדה חולשה לעולם, וכיום התינוקות בסכנה בלא הנקה. אולם דבריהם תמוהים מאוד, שכן אף שבוודאי יש סגולות טובות בהנקה וחלב אם, מכל מקום ישנן נשים רבות שאינן מניקות כלל, ולא שמענו שהרופאים נלחמים על כך שימשיכו להניק כדי להציל את ילדיהן מחשש סכנת נפשות. ואם בעבר, כשתינוקות רבים מתו בשנתם הראשונה, ולא היו תחליפים טובים לחלב אם, ההוראה הברורה הייתה שמינקת חייבת בצום ואפילו בתשעה באב – איך אפשר להעלות על הדעת שכיום שיש לנו תחליפים טובים, יהיה בזה חשש פיקוח נפש?!

עצה טובה למיניקות

הרופאים שאנחנו מכירים מציעים למניקות לשתות בשלושת הימים שלפני יום הכיפורים לפחות ארבעה ליטר ביום, ובערב יום הכיפורים, מהבוקר עד כניסת הצום – כחמישה ליטר, כדי לאגור נוזלים לקראת יום הכיפורים ותוך כך גם להרבות את החלב. על פי הניסיון, מי שתנהג כך, לא רק שיום הכיפורים לא יפגע בהנקתה, אלא מתוך התיקון שתעשה לקראתו, חלבה ירבה. ייתכן מאוד שאף תוכל לשאוב מעודפי החלב לקראת יום הכיפורים.
[הערת מנהל האתר – התפרסם תיקון האומר שלעתים כמות של ארבעה ליטרים עשוי להיות מסוכן לחצו כאן לתיקון]

עוד עצה מאשתי, כדי שהצום יעבור יותר בקלות לאם ולתינוק – לדלג לסירוגין על שתי הנקות: בצוהרי יום הכיפורים ולקראת צאת הצום, ובמקומן לתת תחליף.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד