יום העצמאות עדיין קדוש

קדושתו המשולשת של יום העצמאות • קדוש במצוות הריבונות על ארץ ישראל ויישובה • קדוש בקיום ההבטחה האלוקית לעיני העולם • קדוש בהצלת עם ישראל ממוות פיזי ומשמד רוחני • שבעים שנות מלחמות וטרור גבו פי שלוש מאות פחות הרוגים מחמש שנות שואה • בלי מדינת ישראל שתגן על זכויותיהם, גם היהודים בגולה היו ממשיכים לסבול • קהילות בחו"ל מתנתקות מהיהדות, ומדינת ישראל שומרת על הזיקה של אזרחיה ליהדות ולעם • אי-אמירת הלל מעכבת את הגאולה, שמחה והודאה מקדמות אותה

שלוש הקדושות של יום העצמאות

בשלוש קדושות נתעטר יום העצמאות: בקדושת מצוות יישוב הארץ, בקדושת התקיימות דברי הנביאים וקידוש השם לעיני העמים, ובקדושת הצלת ישראל מיד צורריהם.

לכן למרות החולשות והמעשים הרעים שנעשים לעיתים על ידי שרים וראשי ממשלות, השמחה וההודאה שלנו על יום העצמאות שרירות וקיימות, שכל שלוש הקדושות שביום העצמאות נשארו במקומן.

יישוב הארץ

בעת ההכרזה על הקמת המדינה חזר העם היהודי לקיים את מצוות יישוב הארץ, שעיקר עניינה שהארץ תהיה בריבונות ישראל, כפי שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג, נג). "והורשתם" הכוונה לכיבוש וריבונות, "וישבתם" הכוונה ליישבה שלא תהיה שוממה. כהגדרת הרמב"ן: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (הוספותיו למצוות עשה ד. וכן מבואר בבית יוסף וב"ח או"ח תקסא, מ"א א, מ"ב ב).

קידוש השם ואתחלתא דגאולה

הקהילות היהודית בחוץ לארץ מתמעטות והולכות, ואילו בארץ ישראל מספר היהודים הולך וגדל. אפשר להעריך שאילולי הציונות, מספר היהודים בעולם היה כמחצית ומספר שומרי התורה והמצוות כרבע. מנגד, ככל שהיינו מתעוררים לעלות לארץ מוקדם יותר – היינו מצילים יותר יהודים, מבחינה פיזית ורוחנית כאחד

בהקמת המדינה הוסרה חרפת הגלות. דורות על דורות נדדנו בגלות, עברנו השפלות איומות, שוד ורצח. היינו ללעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה. זרים אמרו לנו, אין לכם עוד תוחלת ותקווה. זה היה חילול השם נורא, מפני ששמו של הקב"ה נקרא עלינו, וכשאנו מתבזים גם שמו של הקב"ה מתחלל בגויים (כמבואר ביחזקאל לו).

יתר על כן, נביאי ישראל התנבאו בשם ה': "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד), "ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פריים" (ישעיהו סה, כא) וכן בפסוקים רבים נוספים. אבל לאחר שעברו דורות רבים ודבר ה' לא התקיים, התגבר חילול השם בעולם, ושונאי ישראל כבר גמרו בדעתם כי אבד הסיכוי שעם ישראל יחזור לארצו. ואף חז"ל הפליגו מאוד בנס קיבוץ הגלויות עד שאמרו: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ" (פסחים פח, א).

והנה אירע הנס, דבר ה' קם. היה זה קידוש השם גדול ונורא, שהלך והתעצם במלחמת ששת הימים, עת שחררנו את ירושלים והערים הקדושות שביהודה ושומרון.

תהליך זה של קיבוץ הגלויות והפרחת השממה, שקיבל דחיפה עצומה בעת הקמת המדינה, הוא התחלת הגאולה. כפי שאמר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): ואתם הרי ישראל ענפכם תיתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (סנהדרין צח, א). ופירש רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".

הצלת ישראל

ביום העצמאות ניצל עם ישראל מעבדות לחירות, מעבדות של שעבוד מלכויות על כל הכרוך בה לעצמאות מדינית. מתוך כך גם נעשתה לישראל הצלה ממשית ממיתה לחיים, שכן עד אז לא יכולנו להתגונן מפני שונאינו שרדפו אותנו, ומאז בחסדי ה' אנחנו מתגוננים ומנצחים.

במשך שבעים שנות קיום המדינה נהרגו במלחמות ובפיגועים מעט יותר מעשרים אלף נפשות קדושות, אולם רק שנים אחדות קודם, בעת השואה האיומה, במשך חמש שנים נרצחו למעלה משישה מיליון יהודים קדושים. יותר מפי שלוש מאות. זה ההבדל בין מצב שבו אנו נמצאים בארצנו ויש לנו יכולת להתגונן ולהילחם, למצב שבו אנו בגלות ואין לנו יכולת להתגונן.

אף ליהודים שחיים בכל ארצות פזוריהם נעשתה ביום זה הצלה, שיש להם מדינה שמוכנה תמיד לקלוט אותם, ואף פועלת למענם בזירה הבינלאומית. לפני תקומת המדינה, לא התחשבו כמעט בטענות היהודים כנגד הרדיפות האנטישמיות הרצחניות שהתחוללו בארצות שונות. לאחר קום המדינה, אף המדינות המרושעות ביותר נאלצו להתחשב בפעילותה של מדינת ישראל למען היהודים המתגוררים בהן. אפילו המשטר הקומוניסטי נאלץ להתגמש ולהתיר ליהודים לצאת מאחרי מסך הברזל, דבר שלא ניתן היה להעלות על הדעת לפני הקמת המדינה.

האם הציונות גרמה להתחלנות?

יש שמתקשים לשמוח ביום העצמאות מפני שקיבלו את עלילת הכזב, כאילו התנועה הציונית היא שגרמה לעזיבת התורה והמצוות. אולם האמת הפוכה, למרות שכופרים רבים פעלו במסגרת התנועה הציונית, ואחת המגמות שלהם הייתה לחלן את העם. בפועל, בזכות התנועה הציונית ופעילותה למען קיבוץ הגלויות, העם היהודי ניצל מבחינה חומרית ורוחנית.

סיבות רבות גרמו לחילוניות, כשהעיקרית שבהן היא הקושי להתמודד עם ההשכלה והסביבה המודרנית, אבל העלייה לארץ לא הייתה הגורם לבעיה אלא הפתרון. נשווה את מצב היהודים שעלו לארץ לעומת אלה שנותרו בחוץ לארץ: בין הגרים בארץ יותר מ 25 אחוזים שומרי תורה ומצוות, וכ 40 אחוזים מגדירים את עצמם כמסורתיים, ואף רוב החילונים שומרים מצוות מסוימות, כמו נישואין, ברית מילה, יום כיפור, פסח וחנוכה. לעומת זאת היהודים שנשארו באירופה, רובם נרצחו בשואה, והנותרים תחת השלטון הסובייטי הורחקו בכוח מהמסורת היהודית, עד שמרבית צאצאיהם התחתנו עם גויים. מצבם של אלה שהיגרו לאמריקה ואנגליה אינו טוב יותר מבחינה יהודית: רוב הצעירים מתבוללים, פחות מ 10 אחוזים שומרי תורה ומצוות, ורוב אלה שמוגדרים שם כמסורתיים קשורים לדת כמו החילוניים כאן.

כך גם לגבי יהודי צפון אפריקה. מצבם של העולים לארץ בהשפעת התנועה הציונית טוב לאין ערוך ממצבם של אלה שנותרו בגלותם, שבפועל היגרו לצרפת ואחוז המתבוללים מביניהם כבר הגיע ליותר מ 60 אחוזים, ואילו כאן למעלה מ 80 אחוזים שומרי תורה ומצוות או מסורתיים.

גם מבחינה דמוגרפית, כל הקהילות היהודיות בחוץ לארץ מתמעטות והולכות, עקב נישואי תערובת ומיעוט ילדים, ואילו בארץ ישראל מספר היהודים הולך וגדל.

אפשר להעריך שאילולי הציונות מספר היהודים בעולם היה כמחצית, ומספר שומרי התורה והמצוות כרבע. מנגד, ככל שהיינו מתעוררים לעלות לארץ מוקדם יותר כך היינו מצילים יותר יהודים, מהבחינה הפיזית והרוחנית כאחד.

קביעת יום טוב – מצווה

מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית לישראל תשועה, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. כך למדו חכמים בקל וחומר – ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטווינו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (על פי מגילה יד, א, וכן מבואר בריטב"א שם). וביאר החתם סופר (יו"ד סו"ס רלג, ואו"ח רח), שמכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בימים אלה זכר כלשהו לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה; חכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה.

קביעת יום טוב ביום העצמאות

כך קבעה מועצת הרבנות הראשית, בעת שכיהנו בה פאר גדולי הרבנים בארץ ובראשה עמדו שניים מגאוני ישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל. כך הייתה גם דעת רוב הרבנים בארץ, כפי שכתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה בספרו שו"ת קול מבשר (ח"א כא), שמצווה לעשות יום טוב ביום העצמאות, וביאר את החובה הזאת על פי הרמב"ן והריטב"א ועוד ראשונים ואחרונים. הוא ביאר שאין לחוש בזה לאיסור "בל תוסיף", כי האיסור לבדות חג חדש הוא רק בסתם יום טוב שלא ניתקן לזכר ישועה, אבל מה שמתקנים לזכר ישועה יש בו חיוב מקל וחומר.

מנהג ישראל מדורי דורות

אין זה מנהג חדש שהנהיגו כלפי יום העצמאות, אלא שכך נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון "פורים פרנקפורט", "פורים טבריה". יש מקומות שנהגו באותם ימים לקיים משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים (עיין מהר"ם אלשקר סימן מט, מ"א תרפו, ה, א"ר שם; ח"א קנה, מא; ישכיל עבדי ח"ז או"ח מד, יב; ח"ח השמטות ד).

חובת אמירת הלל

מכיוון שחובה להודות לה' על התשועה שעשה לכלל ישראל, לפיכך מצווה לומר הלל ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר, מצרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.

זאת כפי שאמרו חז"ל (פסחים קיז, א) שאחר נס קריעת ים סוף "נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". ופירש רש"י, שעל פי זה תיקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה (וכן מבואר בירושלמי פסחים י ו; שמות רבה כג, יב; וכן מבואר מדברי הגמרא מגילה יד, א).

כתב הגאון רבי משולם ראטה שמצווה לומר את ההלל עם ברכה, וכן נוהגים אצלנו. אומנם יש גדולים שמחמת חששות שונים הורו לומר את ההלל בלא ברכה, והרוצה לנהוג כמותם יש לו על מה לסמוך. אבל למי שסובר שאין להודות לה' על הקמת המדינה ועל כל הדברים הטובים שבאו לישראל על ידיה – אין על מה לסמוך, והרי הוא כופר בטובתו של הקב"ה ומרחיק את הגאולה (סנהדרין צד, א).

יהי רצון שמתוך ההודאה השלמה לה' ביום העצמאות נזכה לקיבוץ כל הגלויות, לבניין הארץ וירושלים, להשראת השכינה במלואה, להופעת משיח בן דוד ובניין בית המקדש במהרה בימינו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

העיקר: להרבות שלום

מטרתה העיקרית של האבלות בימי הספירה – כבוד בין תלמידי חכמים מחוגים שונים • מותר להסתפר לצורך הסרת שיער שמפריע, לצרכים אסתטיים חיוניים או לשם צניעות • הגילוח בימינו אינו חגיגי, ולכן מי שאין לו מנהג אבות – יכול לנהוג כדעת המתירים להתגלח, בפרט לפני שבת • ברדיו ובמחשב אפשר לשמוע שירים רגועים בעוצמה נמוכה • בשעת הצורך אפשר להקל ולרכוש מוצרים חדשים שמברכים עליהם שהחיינו • המנהג העיקרי בקהילות אשכנז בחו"ל הוא שלא להתחתן בסוף הספירה, וגם לאשכנזים בארץ ראוי להימנע מנישואין בימים אלה

שלום בין תלמידי חכמים

יש סוברים שיש הבדל יסודי בין תספורת לגילוח: בתספורת יש חגיגיות, כפי שמקובל שאנשים מסתפרים לקראת אירועים חגיגיים; ואילו הגילוח בימינו הוא מעשה שגרתי, שנעשה כל יום או כל כמה ימים, ומגמתו להסיר את הזיפים המכערים את פניהם של מי שרגילים להתגלח

בימי ספירת העומר מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, לפיכך נהגו ישראל מקצת מנהגי אבלות בימים אלו, שלא לשאת אישה ולא להסתפר ולא לקיים בהם ריקודים ומחולות של רשות. אמרו חכמים שהתלמידים מתו "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", והיה העולם שמם מתורה עד שהיה נדמה לרבים שאבדה תקווה מישראל; אולם רבי עקיבא לא התייאש, ולמרות האסון הכבד חזר וקיבץ תלמידים חדשים ולימדם תורה, "והם הם העמידו התורה" (יבמות סב, ב).

לאחר שהעמיד רבי עקיבא תלמידים חדשים, אמר להם: "בניי, הראשונים לא מתו אלא שהייתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם" (בראשית רבה סא, ג). מכך שאנו נוהגים לזכור את מיתתם של התלמידים ואת סיבתה, יש לנו ללמוד כי בימים אלו במיוחד צריך להרבות בכבוד שבין תלמידי חכמים מחוגים שונים.

עד מתי נמשכת האבלות

למנהג האשכנזים בארץ ישראל מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ג בעומר, ומכיוון ש"מקצת היום ככולו", כבר מבוקר יום ל"ג מותר להסתפר ולהתחתן (ויש שמקילים אף מליל ל"ג). למנהג הספרדים מנהגי האבלות נמשכים עד בוקר יום ל"ד. אומנם גם למנהג הספרדים במשך ליל ל"ג בעומר ויומו מותר לשיר, לנגן ולרקוד, לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, אבל עדיין אסור להסתפר ולהתחתן עד בוקר יום ל"ד בעומר (בהמשך יבואר על מנהג אשכנז ביחס לימים שלאחר ל"ג בעומר).

איזו תספורת אסורה

למנהג הספרדים אין מסתפרים עד בוקר יום ל"ד בעומר, ולמנהג האשכנזים עד ל"ג בעומר. לנוהגים על פי האר"י אין מסתפרים עד ערב חג השבועות, ויש לזה טעם על פי הקבלה ולא מפני האבלות.

התספורת שאסורה בימי האבלות היא תספורת רגילה, שיש בה צד של שמחה אסורה, אבל מותר לגזור את השפם אם הוא מפריע לאכילה. וכן מי ששיער ראשו המגודל גורם לו כאבי ראש, או שיש לו פצעים בראשו, רשאי להסתפר בימים אלו.

וכן מותר לאישה להסתפר לשם צניעות, כגון אישה ששערותיה יוצאות מכיסוי ראשה – מותר לה לספרן. וכן כשיש צורך להסיר גנאי, מותר לנשים למרוט גבות ולהוריד שערות שבפנים.

גם את הקטנים אין לספר בימים אלו, ולצורך גדול, כדי למנוע מהם צער, מותר לספרם (פניני הלכה זמנים ג, ו).

מילה וראש חודש

לכבוד ברית מילה מותר לבעלי השמחה להסתפר. בעלי השמחה הם אבי הבן, הסנדק והמוהל (משנה ברורה תצג, יב).

כאשר ראש חודש אייר חל בשבת, לפי מנהג אשכנז מותר להסתפר לקראתו (מ"ב תצג, ה), ולמנהג הספרדים רק בשעת הדחק מקילים בזה (כף החיים תצג, מב).

האם גילוח אסור

לדעת רבים גילוח בכלל תספורת, ובכל הימים שאסור להסתפר אסור גם להתגלח, ורק למי שעלול להפסיד את פרנסתו אם לא יתגלח – מותר להתגלח (כה"ח תצג, יט, אגרות משה או"ח ד, קב). וכך נוהגים רוב בני הישיבות, שאינם מתגלחים בימי האבלות שבספירת העומר.

מנגד, יש סוברים שיש הבדל יסודי בין תספורת לגילוח. בתספורת יש חגיגיות, כפי שמקובל שאנשים מסתפרים לקראת חגים ואירועים חגיגיים; ואילו הגילוח בימינו הוא מעשה שגרתי, שנעשה כל יום או כל כמה ימים, ומגמתו להסיר את הזיפים המכערים את פניהם של מי שרגילים להתגלח, ולא עליו חל המנהג שלא להסתפר. לשיטתם, במיוחד בערב שבת ראוי להתגלח, כדי שלא לקבל את השבת באופן לא מכובד. וכך משמע מכמה מגדולי האחרונים, שלכבוד שבת היה ראוי להתגלח (מגן אברהם תקנא, יד; ביאור הלכה תקנא, ג).

למעשה ראוי לכל אדם להמשיך במנהג אביו. מי שאין לו מנהג – עדיף שיתגלח לקראת השבתות, וכן לקראת יום העצמאות. ואם ירצה – יוכל להתגלח בכל יום, מפני שדעת המקילים מסתברת יותר (פנה"ל שם ג, ז).

שמחה וטיולים

אין לקיים בימים אלו ערבי שירה בציבור או ריקודים, וכן אין לקיים הופעות של זמרים או תזמורות. אין לקיים טיול של ילדים ונערים שרגילים להרבות בו בשירים רועשים ושמחים, אבל טיול רגיל מותר. וכן מותר לקיים נופש בימים אלו.

שמחה של מצווה

מותר לקיים סעודות מצווה ולשיר ולרקוד בהן כפי שמקובל כל השנה. למשל, מותר לערוך סעודות ברית מילה, פדיון הבן וסיום מסכת בימי ספירת העומר. ומי שרגיל בסעודות אלו לרקוד ולהשמיע מוזיקה שמחה – רשאי, מפני שזו שמחה של מצווה.

מותר להכניס ספר תורה לבית הכנסת בשירה, ניגונים וריקודים כמקובל, מפני שאלו ריקודים וניגונים של מצווה.

וכן הדין בסעודת בר מצווה שנערכת ביום שבו הבן הגיע למצוות, שמותר לקיימה כפי שרגילים בכל השנה. כאשר לא ניתן לקיים את מסיבת בר המצווה ביום הגיעו למצוות, מותר לקיים את הסעודה אך בלא השמעת מוזיקה. ואם יקבעו לסיים מסכת או סדר משניות בתחילת המסיבה, יוכלו להשמיע מוזיקה כפי שהם רגילים בכל שמחת בר מצווה (פנה"ל שם ג, ט).

אבל חתונה, למרות שהיא שמחת מצווה, אין מקיימים, מפני ששמחת החתונה גדולה מאוד.

שמיעת מוזיקה ממכשיר ביתי

יש אומרים שכשם שאין לשמוע נגנים חיים, כך אין לשמוע מוזיקה דרך מכשירים אלקטרוניים (אג"מ יו"ד ב, קלז; יחווה דעת ו, לד). ויש סוברים שאין בכך איסור, מפני שבשמיעת מוזיקה רגילה שאינה שמחה במיוחד דרך מכשירים אלקטרוניים, אין חגיגיות כפי שיש בשמיעת נגנים חיים. ועוד שכיום הכול רגילים בזה, והשגרה שבשמיעת שירים באופן זה ביטלה את החגיגיות והשמחה שבהם.

למעשה נראה שמותר לשמוע שירים עצובים ורגילים, אבל שירים שמחים אין לשמוע כלל. גם שירים רגילים מותר לשמוע רק בקול שקט או באוזניות, אבל בקול רם שנשמע גם מחוץ לחדר אסור, מפני שעוצמת הקול מגבירה את החגיגיות (פנה"ל שם ג, י).

עוד נראה שגם לדעות המחמירות, הנוהג ברכב וחושש שמא יירדם, רשאי לשמוע מוסיקה כדי לשמור על ערנותו.

קניית מוצרים חדשים

שלא כימי בין המיצרים, שבהם נוהגים שלא לברך "שהחיינו", בימי ספירת העומר מותר לקנות בגד, רהיט חדש או פרי חדש ולברך עליו "שהחיינו". אומנם יש שהחמירו בזה לכתחילה, אולם למעשה בשעת הצורך אפשר להקל. והרוצה להדר ישתדל לחדש אותם ולברך עליהם "שהחיינו" בימי שמחה, כגון שבת, ראש חודש או יום העצמאות (פנה"ל ג, יא).

בין ל"ג בעומר לשבועות

כפי שלמדנו למנהג ספרדים מנהגי האבלות נפסקים ביום ל"ד בעומר, מפני שהכלל הוא שחמישה עשר יום לפני חג השבועות נפסקים ימי האבלות. אולם למנהג אשכנז הכלל הוא שנוהגים 33 ימי אבלות – אפשר לקיימם בתחילת ימי העומר עד ל"ג, ואפשר לקיימם בסוף ימי הספירה, מראש חודש אייר עד ערב חג השבועות.

בעבר, ברוב קהילות אשכנז העדיפו לנהוג אבלות בסוף ימי הספירה, מפני שבימים אלו אירעו באשכנז עוד אסונות. כאלף שנים לאחר מיתת תלמידי רבי עקיבא, בעת מסעות הצלב שהחלו בשנת תתנ"ו לאלף החמישי (1096), רצחו הנוצרים באשכנז רבבות יהודים, ואף אסונות אלו התחוללו ברובם בימי ספירת העומר. כחמש מאות שנים לאחר מכן, בשנת ת"ח ות"ט לאלף השישי (1648), שוב אירעו רציחות נוראות במזרח אירופה. רבבות ואולי מאות אלפי יהודים נרצחו, ואף פרעות אלו אירעו ברובן בימי ספירת העומר.

למרות שהעיקרון הוא שכאשר מתקבצים בני עדות שונות רשאית כל עדה להמשיך במנהגה, לכתחילה עדיף שלא להרבות בחילוקים. לכן בהשפעת מנהג הספרדים, נהגו כמעט כל האשכנזים בארץ לקיים את ימי אבלות עד ל"ג בעומר. אומנם אשכנזי שרוצה – רשאי להמשיך במנהג משפחתו ולקיים את ימי האבלות בסוף הספירה.

נישואין ושמחה לאחר ל"ג בעומר

למנהג ספרדים, לאחר ל"ד בעומר אין יותר שום מנהג אבלות, ומותר לערוך נישואין ולקיים חגיגות בלא הגבלה.

אולם למנהג האשכנזים, מכיוון שהמנהג הרווח בעבר היה לנהוג אבלות בסוף ימי הספירה מפני האסונות שאירעו בהם, גם היום שעיקר מנהגי האבלות מסתיימים בל"ג בעומר, נוהגים שלא לקיים עד ראש חודש סיוון שמחות גדולות כגון מופעי זמר וערבי ריקוד שמחים. אבל חוג מחול אירובי וכיוצא בו אפשר לקיים, מפני שעיקרו נועד להתעמלות. בכ"ח באייר, יום שחרור ירושלים, מותר לקיים שמחות גדולות ונישואין גם למנהג אשכנז.

גם מנישואין רבים מיוצאי אשכנז נמנעים בימים אלו, ויש סוברים שגם יוצאי אשכנז רשאים לקיים נישואין בימים שלאחר ל"ג בעומר, ובשעת הצורך ראוי לאדם להתייעץ עם הרב המקומי או רבו המובהק אם לסמוך על דעת המקלים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שבוע של תורה ושמחה

מטרת חול המועד היא לימוד תורה מתוך שמחה • מותר לכבס בחול המועד רק בגדים שמתלכלכים מהר, ורק אם לא נותרו בגדים אחרים • מי שמתגלח בכל יום, והתגלח לפני החג – להלכה מותר ואף מצווה שיתגלח בחול המועד • אפשר לספר ילדים ולערוך חאלקה • רק חנויות לצורכי מזון יכולות לפעול במועד, וממילא בילוי בקניון שאינו קניית מזון אסור ומחזק עוברי עבירה • טיול נחשב לצורך המועד, אך רק אם הוא קצר ואינו פוגע בעיקר המועד – מנוחה ממלאכה ולימוד תורה

המועד נועד ללימוד בשמחה

כעיקרון, אם נוצר פתאום צורך ממשי מותר לקנות בחול המועד גם דברים שאינם מוצרי מזון, כמו למשל בגדים, נעליים, כלי מטבח וספר ללימוד. אבל למעשה, היתר זה כמעט אינו יוצא לפועל, וממילא אלה שמבלים במועד בקניות בקניון מחללים את המועד

החגים ניתנו לישראל כדי שיעסקו בהם בתורה מתוך שמחה. בכל ימות החול אדם טרוד במלאכתו, וקשה לו להקדיש זמן ראוי ללימוד התורה. לכן נתן לנו ה' ימים קדושים שנעסוק בהם בתורה. אמרו חכמים במדרש: "אלה הם מועדיי" – בזמן שאתם עושים המצוות ומקדשים את המועדות באסיפת העם בבתי כנסיות בשביל לעסוק בתורה, אומר הקב"ה: אלה הם מועדיי, ואם לאו, אומר הקב"ה: אלו אינם מועדיי אלא מועדיכם. וכך טען אותו רשע כנגד רבי עקיבא, שאין ערך למועדי ישראל, שהרי אמר ה' לנביא: "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא" (ישעיה א, יד). השיב לו רבי עקיבא, שאכן אם מכוונים במועדים רק להנאת הכרס, הרי שהם שנואים. אבל כאשר המועדים מיועדים לעבודת ה', ללימוד תורה ושמחת החג, הרי אלו מועדים אהובים וחביבים (של"ה מסכת סוכה נר מצווה ל"א).

איסור כביסה בחול המועד

מצווה לכבס את הבגדים לקראת החג, וכדי שלא יתרשלו בזה, אסרו חכמים לכבס את הבגדים בחול המועד. כלומר, מעיקר הדין מותר לכבס בגדים בחול המועד לצורך לבישתם במועד, מפני שזו מלאכת הדיוט לצורך המועד, אך למרות זאת אסרו זאת חכמים, כדי שלא ייווצר מצב שאנשים ידחו את כיבוס הבגדים לחול המועד – שאז הם פנויים ממלאכתם – ויבזו את החג בכך שייכנסו אליו כשהם מנוולים (מלוכלכים).

בגדים שנוטים להתלכלך

בכלל האיסור: חולצות, מכנסיים, שמלה, חצאית, חליפה, מעיל וכל כיוצא בהם. אבל בגדים שרגילים להתלכלך תדיר, כמו בגדים של תינוקות וילדים, מותר לכבס בחול המועד לצורך לבישתם במועד. וכן גרביים ולבנים (בגדים תחתונים) שרגילים להחליף בכל יום מפני הזיעה, לאחר שהשתמשו בכל הנקיים – מותר לכבס את הנצרכים להמשך המועד. זאת מפני שטעם האיסור הוא כדי שיכבסו את הבגדים לקראת החג, אבל לא גזרו חכמים על בגדים שגם אם יכבסום לפני החג יצטרכו לכבסם שוב במועד. ואין צורך להצניע את כיבוסם, מפני שהכול יודעים שמותר לכבס בגדים אלו.

אומנם צריך לכבס לפני החג את כל בגדי התינוקות והילדים, הגרביים והלבנים, ורק לאחר שישתמשו בכל הבגדים הנקיים מותר יהיה לכבס את הבגדים שנצרכים להם למועד. יש להקפיד שלא להוסיף ולכבס בגדים לצורך ימי החול שלאחר החג (פנה"ל מועדים יא, יא יב).

בדרך כלל ילדים מגיל תשע כבר אינם מלכלכים את בגדיהם, ואין היתר לכבס את בגדיהם בחול המועד. אומנם אם הם ילדים שמתלכלכים יותר, מותר לכבס את בגדיהם לצורך החג גם כשהם בני תשע ועשר (שם).

מותר להסיר כתם על ידי מים וחומרי ניקוי, מפני שניקוי כתם אינו בכלל הגזירה. אף שיש מחמירים בזה, דעת רוב הפוסקים להקל. אומנם כל זמן שעוד נותר בגד נקי, עדיף ללובשו (שם).

מי שיש לו בגד אחד

מי שיש לו בגד אחד בלבד והוא התלכלך בחג, התירו לו חכמים לכבסו בחול המועד, מפני שגם אם מכבס אותו בערב החג – מן הסתם יתלכלך שוב במשך שבעת ימי החג, ולא רצו לגזור עליו שילך בבגד מלוכלך במועד. לפיכך מי שיש לו חולצה אחת בלבד והתלכלכה, או מי שיש לה שמלה אחת בלבד והתלכלכה, מותר לכבסה. במקרה זה יש להקפיד לכבס את הבגד בצנעה, היינו במכונת כביסה ביתית, ובלי לתלות אותו בחוץ לייבוש.

אבל מי שיש לו שני בגדים, גם אם התלכלכו ויש לו צער בלבישתם – אסור לכבסם במועד, מפני ששני בגדים אמורים להספיק למשך החג. וגם כאשר אחד מהבגדים פחות נאה, הוא נחשב כמי שיש לו שני בגדים. וכן מי שיש לה שמלה שלמה ובנוסף חצאית וחולצה, נחשבת כמי שיש לה שני בגדים. ואף ששני הבגדים התלכלכו מעט, אסור לכבסם אלא ילבשו אותם כפי שהם.

מי שיש לו בגד אחד לשבת וחג ואחד לחול, אם הוא אינו רגיל לצאת בבגד החול בשבת – הרי הוא נחשב כמי שיש לו בגד אחד בלבד לשבת וחג, ואם בגד השבת התלכלך מותר לכבסו במכונה לקראת החג השני (שם).

כאשר כל הבגדים התלכלכו עד כדי כך שמחמת הבושה, כשאין הכרח, האיש או האישה יעדיפו להישאר בבית ולא לצאת בהם – מותר לכבס את הבגדים הנצרכים כדי שלא יתביישו לצאת מהבית.

גיהוץ

מותר לגהץ בגדים גיהוץ ביתי לצורך לבישתם בחג, אבל אסור לקבוע בהם קפלים כדרך גיהוץ מקצועי (פנה"ל מועדים יא, ז).

גילוח ותספורת

מצווה להסתפר ולהתגלח לקראת החג. וכדי שלא יתרשלו וייכנסו לחג פרועי ראש ולא מגולחים, מתוך מחשבה שבחול המועד יש זמן למכביר ואז יוכלו להסתפר ולהתגלח, אסרו חכמים להסתפר ולהתגלח בחול המועד. כלומר, למרות שהכלל הוא שמותר לעשות בחול המועד מלאכה שנועדה לטיפול בגוף, אסרו חכמים לספר את שיער הראש והזקן בחול המועד, כדי שיהיו הכול נזהרים להסתפר ולהתגלח לקראת החג, ולא ייכנסו לחג כשהם מנוולים (פרועי ראש) ויבזו בכך את החג (מו"ק יד, א; פנה"ל מועדים יא, ט).

האיסור חל רק על שיער הראש והזקן של האדם, שכאשר הם מגודלים פרא מעבר לרגיל אצלו, הוא נראה מוזנח ומבזה את החג. אבל על שאר שיער שבגוף לא גזרו חכמים, ולכן מותר להסיר בחול המועד כל שיער שגורם צער, ובכלל זה גם שיער השפם כאשר הוא גורם צער (שם).

תספורת לילד

מותר לספר קטן ששיערו מגודל וגורם לו צער, שהואיל ועדיין לא הגיע למצוות אין עליו חובה להתכונן לחג, וממילא לא גזרו חכמים שלא לספר אותו בחול המועד (שו"ע אורח חיים תקלא, ו). הנוהגים לחגוג את התספורת הראשונה של בן השלוש ביום הולדתו, רשאים לספר אותו בחול המועד, וגם כאשר יום הולדתו חל לפני החג, מותר להשהות את תספורתו לחול המועד כדי להגדיל את השמחה במועד (פנה"ל מועדים יא, ט).

גילוח במועד בזמננו

רבים סוברים שגם למי שרגיל להתגלח בכל יום אסור להתגלח בחול המועד. אולם למעשה נראה שהלכה כדעת המקילים, אשר סוברים שכל מי שהתגלח לקראת החג הראשון – רשאי להתגלח בחול המועד, הואיל ולא התרשל בכבוד יום טוב, והגילוח של ערב יום טוב אינו מועיל לו לכל החג. ומכיוון שמותר להתגלח, הרי שיש מצווה להתגלח כדי לכבד את חול המועד, ובמיוחד מצווה להתגלח לכבוד שבת והחג האחרון.

אומנם מי שאביו נוהג להחמיר ולא להתגלח בחול המועד, כל זמן שיש בכך פגיעה מסוימת באביו, נכון שינהג כמותו ויזכה במצוות כיבוד הורים (פנה"ל מועדים יא, ט, הערה 4).

גזיזת ציפורניים וצחצוח נעליים

מצווה לגזוז את הציפורניים לקראת החג. אומנם בדיעבד, גם למי שלא גזז את ציפורניו לפני החג, לדעת רוב הפוסקים מותר לגזוז את ציפורניו בחול המועד, כשם שמותר לעסוק בכל דבר שיש לגוף תועלת ממנו (פנה"ל מועדים יא, י). מותר לצחצח נעליים בחול המועד (שם יא, ז).

מסחר, חנויות וקניונים

מסחר אסור בחול המועד, ורק לצורך מאכלי המועד מותר לקנות ולמכור בלא הגבלה, ולכן החנויות היחידות שמותר לפתוח בחול המועד הן חנויות מזון.

אומנם כעיקרון, אם נוצר פתאום צורך ממשי מותר לקנות בחול המועד גם דברים שאינם מוצרי מזון, כמו למשל בגדים, נעליים, כלי מטבח, כלי חשמל וספר ללימוד. אבל למעשה, היתר זה כמעט אינו יוצא לפועל, וממילא אלה שמבלים במועד בקניות בקניון מחללים את המועד, שמלבד בחנויות המזון אסור לקנות בחנויות ששם, הואיל והן פתוחות באיסור. שני טעמים לכך:

א) בדברים שאינם מוצרי מזון, ההיתר לקנות בחול המועד הוא רק למי שלא ידע לפני החג שיצטרך להם במועד, אבל אם ידע ולא קנה – אסור לו לקנות במועד, מפני שהוא מכוון מלאכתו למועד.

ב) גם אם נוצר צורך פתאומי במועד, אסור לקנות אצל מי שפותח את חנותו באיסור, כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה. בפועל, כמעט כל החנויות שפתוחות בפרהסיה פתוחות באיסור. הרי שכל ההיתר הוא לקנות מחנות של גוי, או מיהודי שמשבית את חנותו במועד, ומוכר באופן פרטי ובצנעה למי שמבקש ממנו בעבור צורכי המועד (פנה"ל מועדים יא, טז).

לטייל – בקצרה ובלי טרחה

מותר לנסוע בחול המועד לצורך טיול. טיול נחשב מצורכי המועד, ומותר לעשות למענו מלאכת הדיוט כנהיגה במכונית. אבל אסור לנסוע שלא לצורך המועד, כגון לצורך לימוד נהיגה, או כדי לראות דבר לצורך עבודה שלאחר המועד.

מי שנצרך לנסוע במועד, רשאי לבצע במכונית תיקונים קלים שהדיוט יודע לבצע. לפיכך, מותר בשעת הצורך להחליף גלגל, וכן מותר לעשות פעולת תיקון קטנה שאינה מצריכה כלי עבודה מיוחדים או מיומנות של איש מקצוע. אבל תיקון מקצועי מותר רק כדי למנוע הפסד גדול בעבודה.

נראה שהיתר הטיולים בחול המועד – הכוונה לטיולים קצרים שאינם מייגעים ומטריחים, אלא מצטרפים למגמת חול המועד – לנוח ממלאכה ולשמוח בסעודות ובלימוד התורה, שכן צריך להקדיש כמחצית היום ללימוד תורה, וממילא זמן הטיולים הוא במחצית השנייה שבה צריך לקיים גם את הסעודות. אומנם נראה שלשם עלייה לירושלים, עיר הקודש והמקדש, אפשר לקיים נסיעה ארוכה (פנה"ל מועדים א, ו; יא, טו).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

קל לעבור הכשרה

הכללים להכשרה פשוטה של המטבח לפסח • כלי שרק לעיתים נדירות בא במגע עם האש – אם קשה ללבן אותו, אפשר להכשיר אותו לפי שימושו העיקרי • תנורים חדשים שמנקים את עצמם בחום גבוה אינם צריכים ניקוי והכשרה נוספים • את חצובת הגז יש ללבן באש או לצפות, אך חלקים אחרים אין צורך להכשיר או לכסות • להכשרת השיש והכיור די בעירוי מים רותחים, אך רבים נוהגים לצפות אותם • השולחנות בימינו אינם מצריכים מים רותחים • עיקר הניקיון לפסח – במטבח

כבולעו כך פולטו

הבדל עצום ישנו בין ניקוי הבית לפסח ובין ניקוי המטבח. בניקוי הבית המטרה היא שלא יישאר פירור חמץ בגודל של כזית, כדי שלא נעבור עליו ב"בל ייראה" ו"בל יימצא", ואילו בניקוי המטבח וכליו המטרה שלא יישאר אפילו כלשהו חמץ

הכלל היסודי בדיני הכשרת הכלים הוא "כבולעו כך פולטו". כלומר, צריך להכשיר את הכלי בדרך שבה השתמשו בו באיסור או בחמץ. שני אופני שימוש עיקריים ישנם:
א) באוּר (באש), והכשרתו בליבון חמור.
ב) בנוזלים רותחים, וההכשרה היא בהגעלה במים רותחים. גם בזה יש מדרגות: כלי ראשון שעל האש, כלי ראשון שאינו על האש, עירוי מכלי ראשון וכלי שני. כבולעו כך פולטו.

אימתי המאכלים נאסרים

לכתחילה אין להשתמש בכלי שהשתמשו בו באיסור או בחמץ בלא שיכשירו אותו באותה הדרך שבה השתמשו בו באיסור או בחמץ. אולם בדיעבד, אם טעו והשתמשו בסיר שלא הוכשר, בדרך כלל המאכל שבישלו בו כשר, הואיל ואין מרגישים בו טעם איסור. הסיבה היא שאחרי שעברו על הכלי עשרים וארבע שעות, אין האיסור שנדבק ונבלע בו נותן טעם טוב. אבל אם ביודעים השתמשו בכלי בלא להכשירו, קנסו אותו חכמים, שהתבשיל שהתבשל בו אסור. וכן הדין לגבי פסח, שכל שהשתמשו בכלי או בשיש בלא הכשרה לפסח בשגגה – מותר בדיעבד, אבל אם עשו זאת ביודעים – המאכל אסור (פניני הלכה פסח ז, ה, 5).

כלי שבלע חמץ בשתי רמות

אם כלי בלע חמץ בשתי דרגות, כמו למשל כף שבלעה לעיתים חמץ בכלי ראשון שעל האש, ולעיתים בכלי שני – מכשירים אותה כפי שימושה החמור, היינו במים רותחים שעל האש. אולם כשהדבר קשה או עלול לגרום נזק, הולכים כפי רוב השימוש. למשל: מזלג שבדרך כלל משתמשים בו בכלי ראשון או שני שהכשרתו במים רותחים, ולעיתים נועצים אותו במאפה שבתוך התנור, ששם בליעתו היא באש – מכיוון שהליבון עלול להזיק למזלג, הולכים כפי עיקר הדין ומכשירים את המזלג כפי רוב שימושו במים רותחים.

הכשרת תנור אפייה

  • מנקים היטב את התנור ואחר כך מפעילים אותו על החום הגבוה למשך חצי שעה.
  • את התבניות קשה להכשיר, מפני שהכשרתן בליבון חמור תפגום אותן, ולכן צריך לקנות תבניות חדשות לפסח.
  • מי שאין לו תבניות מתאימות לפסח יכול להשתמש בתבניות חד-פעמיות, ויכשיר עם התנור את הרשת, כדי להניח עליה את התבניות החד-פעמיות.
  • תנורים חדשים שמנקים את עצמם בחום של כ500 מעלות אינם צריכים ניקוי לפני ההכשרה, מפני שניקוי בחום זה נחשב כליבון חמור ודי בו כדי להכשיר את התנור לפסח. גם את התבניות של התנורים הללו אפשר להכשיר בחום כזה.

טוסטר שבא במגע ישיר עם המאכלים שמניחים בו, אי אפשר להכשיר, הואיל ובליעתו באוּר, וכדי להכשירו צריך ליבון חמור שיזיק לו. אם הוא תנור קטן, מכשירים אותו כדרך שמכשירים תנור אפייה ולוקחים לפסח תבניות חד-פעמיות.

הכשרת הגז

בכל השנה אנו רגילים להשתמש באותה החצובה לסירי בשר ולחלב, מפני שגם אם יגלוש מעט מתבשיל בשרי או חלבי על החצובה, האש ששולטת שם תשרוף ותפגום את מה שנשפך. אבל לקראת פסח, משום חומרת חמץ, נוהגים להכשיר את החצובה בליבון קל. במקום זאת אפשר לצפות בנייר כסף עבה את הברזלים שעליהם הסירים עומדים, כדי לחצוץ בין החצובה שהעמידו עליה תבשילי חמץ לסירי הפסח. בדיעבד, מי שלא ליבן את החצובה ובישל עליה בפסח, המאכלים כשרים (כדרך שנוהגים כל השנה ביחס לבשר וחלב).

את שאר הברזלים שאינם נוגעים בסירים, וכן את משטח האמייל שמתחת לחצובה, ואת ראשי הגז, צריך לנקות היטב מכל שאריות האוכל, אבל מכיוון שהחלקים הללו אינם באים במגע עם הסירים אין צריך ללבנם או לעוטפם בנייר כסף. ונוהגים להבעיר למשך כחצי שעה את כל הלהבות.

דין מאכל שנופל לתחתית הגז

ראוי לציין שבכל השנה יש להחמיר שלא לאכול מאכלים שנפלו על האמייל שמתחת לחצובה, מפני שגולשים לשם תבשילים בשריים וחלביים ועל ידי כך האמייל נטרף. אבל אם ניקו את האמייל היטב, ובמשך עשרים וארבע שעות לא גלש שם תבשיל בשרי וחלבי, יהיה מותר לאכול את מה שנפל עליו.

כיריים חשמליות וקרמיות

כיריים חשמליות: מנקים היטב ומחממים על החום הגבוה למשך חצי שעה.

כיריים קרמיות, הנראות כזכוכית אטומה, שמניחים עליהן ישירות את הסירים: הכשרתן בניקוי וחימום על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה, וכבולעו כך פולטו.

שיש וכיור

מנקים היטב, ואחר כך מערים עליהם מים רותחים. נוח לבצע זאת על ידי קומקום. יש להשתדל שהכיור והשיש יהיו יבשים, שאם יהיו רטובים, המים שעליהם יקררו מעט את המים הרותחים. לפיכך, טוב לערות תחילה על הכיור ואחר כך על דפנותיו, אחר כך על השיש במקומות הקרובים לכיור ואחר כך על הרחוקים, וכך המים יזרמו אל הכיור ולא אל המקומות שעדיין לא הוכשרו. אפשר לקיים הכשרה זו גם בקיטורית, שחום האדים היוצאים ממנה הוא כמאה מעלות (ודינו כעירוי של מים רותחים מכלי ראשון).

אף שכך העיקר להלכה, רבים נוהגים להדר, ובנוסף לעירוי מכניסים לכיור קערה מפלסטיק או שעוטפים את הכיור בנייר כסף עבה, וכן מכסים את השיש בשעוונית או בנייר כסף עבה (מפני שלעיתים יש שם בליעה חמורה במדרגה של כלי ראשון, ואולי דין השיש והכיור ככלי חרס שאי אפשר להכשיר, כמבואר בפניני הלכה פסח יא, א ב).

שיש רגיש, שלעולם אין מניחים עליו סיר רותח, אפשר להכשיר לכתחילה בניקוי ועירוי בלבד, וגם המהדרים אינם צריכים לכסותו בשעוונית או בנייר כסף.

פלטה של שבת

מנקים היטב, מחממים על החום הגבוה למשך שעתיים ומצפים בנייר כסף, כדי לחצוץ בינה ובין סירי הפסח.

מיקרוגל

נוהגים להכשיר בארבעה שלבים:
א) מנקים היטב משאריות אוכל.
ב) מכיוון שבליעת החמץ שבו נעשית על ידי האדים העולים מהמאכלים המתחממים במיקרוגל, הכשרתו על ידי הנחת צלוחית מים וחימומה למשך שלוש דקות.
ג) ממתינים עשרים וארבע שעות מאז חימום החמץ האחרון, כדי שהטעם הבלוע בו ייפגם, או שמניחים סבון בצלוחית המים, כדי שטעם הסבון יפגום את שאריות הטעמים שאולי נותרו בדפנות המיקרוגל.
ד) מכיוון שיש לחשוש שאולי גלש איזה מאכל חמץ על הצלחת המסתובבת, יש להניח דבר שיחצוץ בין הצלחת למאכלים שמחממים בפסח.

מדיח כלים

מנקים היטב את המסננת משיירי מאכל. מפעילים את המדיח עם המגשים על החום הגבוה בתוכנית הארוכה ביותר, וכבולעו כך פולטו, ממתינים עשרים וארבע שעות מניקוי החמץ האחרון, ומותר להשתמש לכלי פסח. ואף שיש מהדרים ומחמירים העיקר להלכה כדעת המקילים.

שולחן האוכל

בעבר היו מניחים על השולחנות סירים רותחים, וממילא היו מכשירים אותם בעירוי של מים רותחים. אולם השולחנות שלנו רגישים, ואין רגילים להניח עליהם סירים רותחים, ואם יערו עליהם מים רותחים יש חשש שיתקלקלו.

לכן למעשה יש לנקותם היטב, אחר כך יש להדביק עליהם ניילון או נייר לכל משך הפסח, כדי ליצור חציצה קבועה בין השולחן לכלים ולמאכלים של פסח. על הנייר או הניילון יפרשו את המפה, וטוב להקפיד שלא להניח סירים רותחים ישירות על השולחן, אלא על צלחת הפוכה וכדומה (פניני הלכה פסח יא, ח).

מקרר

מכיוון ששימושו בצונן, החשש היחיד הוא שמא נשארו בו פירורי חמץ, לפיכך הכשרתו בניקוי. חריצים שקשה לנקות, ויש חשש שאולי תקועים בהם פירורי חמץ, שופכים אליהם מעט מי סבון או חומר אחר שיפגום את הפירורים מלהיות ראויים למאכל כלב.

ארונות מטבח

כשהיו מדפי הארונות מעץ טבעי, פעמים רבות שהיו בהם סדקים והיה קשה לנקותם באופן מוחלט מחמץ שנדבק בהם, ולכן היו רגילים לצפותם בנייר. אבל במדפים חלקים כשלנו, אין חשש שנשאר חמץ, ולכן די לנקותם היטב ואין צורך לכסותם בנייר.

כלים שונים

גביעי כסף: בנוסף לניקוי הרגיל לכתחילה מגעילים, כי אולי נבלע שם חמץ עם משקה חריף או יין חזק, ואזי יש אומרים שכדי להכשירם צריכים הגעלה.

בקבוק פלסטיק של תינוק: טוב להחליפו, ובשעת הצורך אפשר לנקותו ולהגעילו.

מיחם חשמלי או מיחם שבת (שמניחים על פלטה) – מכשירים בהגעלה. ממלאים אותו במים, מרתיחים אותם ושופכים אותם כדרך שרגילים להוציא מהמיחם את המים. וטוב לנקותו תחילה מהאבנית שמצטברת בו. במקרה שנוהגים להניח על מכסה המיחם חלות כדי לחממן לקראת סעודת שבת, יש להגעיל את הדוד והמכסה.

תרמוס: מנקים היטב ומגעילים ברותחים. כאשר קשה להגעילו אפשר להסתפק בעירוי מים רותחים לתוכו ועל פיו.

שיניים תותבות, פלטה וקוביות

מנקים היטב לפני זמן איסור חמץ, ואין צורך להגעילן, מפני שאין רגילים להכניס לפה מאכלים ומשקים רותחים. וכשם שאוכלים בהן מאכלי בשר וחלב על סמך ניקוי בלבד, כך אפשר לאכול בהן בפסח.

דין הקוביות שמודבקות על השיניים למשך כמה חודשים כדין השיניים עצמן, וכשם שמנקים את השיניים היטב לקראת פסח, כך מנקים עם מברשת סביב הקוביות.

ניקוי הבית

הבדל עצום ישנו בין ניקוי הבית לפסח ובין ניקוי המטבח. בניקוי הבית המטרה היא שלא יישאר פירור חמץ בגודל של כזית, כדי שלא נעבור עליו ב"בל ייראה" ו"בל יימצא"; ואילו בניקוי המטבח וכליו המטרה שלא יישאר אפילו כלשהו חמץ, שמא יתערב במאכלי הפסח. וכידוע חמץ בפסח אסור אפילו בכלשהו. וכאשר מדובר בכלים שמבשלים בהם, צריך שגם לא יישאר שום שמץ של טעם חמץ דבוק ובלוע בכלים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

משפחה זה שמחה

מכירת חמץ באינטרנט היא פתרון לשעת הצורך • אין צורך בחוברות עבות של תרופות כשרות לפסח – רק תרופות בעלות טעם מצריכות הכשר • במנהג האשכנזים לאכול מצות קשות יש מעלה, לא חובה • גישות מודרניות ופוסט-מודרניות תוקפות את ערכי המשפחה, מפני שהן דוגלות בחירות הפרט באופן מופרז, שמגיע לאגואיזם • המשפחה אינה פוגעת בכוחות האדם אלא מעצימה אותם • בימינו, דווקא כשאפשר להתקיים לבד, הופכת המשפחה מצורך קיומי לערך נעלה • מי שמגיע לליל הסדר מתוך רצון לשמח אחרים – יזכה לשמוח בעצמו

מהלכות פסח: חמץ הבלוע בכלים

התורה מלמדת אותנו שבכל עת שאדם שמח עליו לשתף בשמחתו את בני משפחתו ולשמחם, כלומר השמחה האמיתית תלויה בכך שאדם ישמח תחילה את קרוביו. מכאן אפשר להגיע להבנה עמוקה מאוד: המשפחה היא ההזדמנות להעניק אהבה ושמחה באופן מסודר ויציב

אין למכור את החמץ הבלוע ודבוק בכלים, שכמה וכמה דינים נקבעו כדי להבהיר שמדובר במכירה אמיתית, וכאשר כותבים שמוכרים את החמץ הבלוע ודבוק בכלים – המכירה נראית כחוכא ואיטלולא, שהרי אין לחמץ זה שום שווי, ואין בעולם אדם שמעוניין לקנות אותו. לכן נכון שלא לציין זאת בשטרות המכירה. אומנם אם היה בזה צורך הלכתי, מכירת החמץ הבלוע בכלים הייתה נחשבת דבר רציני, אולם להלכה אין בכך שום צורך, שכן נפסק: "קדרות של חרס שנשתמש בהם חמץ כל השנה, ואפילו אותם שעושים בהם דייסא ומיני קמחים, משפשפן היטב בעניין שלא יהא חמץ ניכר בהם, ומותר להשהותן לאחר הפסח… ומצניען בפסח במקום צנוע שאינו רגיל לילך שם, כדי שלא יבוא להשתמש בהם בפסח" (שו"ע או"ח תנא, א). ולאחר הפסח יחזור להשתמש בהם למאכלי חמץ. הרי שלהלכה אין שום צורך למכור את כלי החמץ או את החמץ הבלוע ודבוק בהם, ולכן מי שמוכר אותו עושה מההלכה ומהמכירה חוכא ואיטלולא.

מכירת חמץ באינטרנט

בשעת הצורך אפשר למכור את החמץ בטלפון או באינטרנט. ואף שראוי שהמוכר יחתום ויעשה קניין כדי לחזק את המכירה, בדיעבד אין זה מעכב, שכן הרבנות היא בתפקיד של שליח הממונה על ידי המוכר למכור את החמץ לגוי, ועיקר הקניין נעשה על ידי הרבנות בעת שהיא מבצעת את המכירה מבעל החמץ לגוי.

תרופות בפסח

תרופה טעימה, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, חובה לברר אם היא כשרה לפסח, וכל זמן שלא נודע שהיא כשרה לפסח – אסור לאוכלה. רק מי שהוא חולה מסוכן, ואין לתרופתו תחליף טוב, מותר לו לאוכלה, שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ.

אבל תרופה שאין לה טעם – אינה צריכה הכשר, מפני שגם אם עירבו בה חמץ שבעבר היה ראוי לאכילה, מכיוון שכעת הוא אינו ראוי לאכילה אפילו בשעת הדחק, שהרי אפילו לאכילת כלב אינו ראוי, אין בו יותר איסור חמץ ומותר לבולעו בשביל כל צורך רפואי.

אומנם יש מדקדקים שלא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שחוששים לדעת פוסקים בודדים שסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב ואסור מדברי חכמים לבולעה. אבל הלכה כדעת רוב הפוסקים, שמתירים לבלוע תרופה שאינה ראויה לאכילה בלא בדיקה.

ראוי להוסיף שהסיכוי שיהיה בתרופה חמץ נמוך מאוד, קל וחומר כיום שרבים רגישים לגלוטן, ואין מערבים בחינם מרכיבי דגן אלא מעדיפים תחליפים שאין בהם גלוטן.

לפיכך, החוברות העבות שקופות החולים מפרסמות – מיותרות, ודי היה להן להתמקד בתרופות הטעימות. התקיים בהן הכלל "תפסת מרובה לא תפסת". מרוב עיסוק בתרופות שאין להן טעם, אין משקיעים מאמץ בבירור הרכבן של התרופות הטעימות, שרק לגביהן הבירור חשוב, ובהן פעמים רבות מתרשלים.

תרופות בשבת

גזרו חכמים שחולה קל לא ייטול תרופות, שמא ירצה להכין את תרופתו בשבת ויגיע לאיסור תורה של טחינה בשחיקת סממנים. אולם לגבי תרופות שמיוצרות בבתי חרושת נחלקו הפוסקים, ולכן למי שממש מצטער – מותר ליטול אותן. אבל אם אינו מצטער כל כך – אסור. כל זה בתנאי שהוא אינו רגיל ליטול מעת לעת תרופות כדוגמת אקמול או טיפות אף. אבל אם הוא רגיל בכך כדרך רוב בני אדם בדורנו, כל שהוא מרגיש צורך בכך – רשאי, כי דינו כמי שהתחיל ליטול את התרופות לפני שבת, שרשאי להמשיך ליטלן בשבת, שהואיל והוא דואג שיהיו מוכנות מראש אין חשש שיגיע לשחיקת סממנים בשבת (פניני הלכה שבת כח, הו).

מצות רכות לאשכנזים

שאלה: האם אשכנזים יכולים לאכול מצות רכות?

תשובה: מעיקר הדין אין הלכה שהמצות יהיו קשות, אלא שנהגו אשכנזים לאכול מצות קשות. שני טעמים לכך: האחד הוא שהמצות הקשות נשמרות בטריותן זמן רב, וכך יכלו לפני פסח להכין מצות למשך כל הפסח. השני הוא שמבחינה הלכתית יש לכך שתי מעלות: א) כאשר אופים את המצות לפני הפסח, גם אם נתערב בהן חמץ, כל זמן שהוא פחות מאחד חלקי שישים – הוא בטל ומותר באכילה בפסח. אבל אם תערובת זו תיווצר בפסח, המצות אסורות, מפני שבפסח חמץ אוסר בכלשהו. ב) היכולת לדעת אם המצה החמיצה תלויה בחוטים הנמשכים במצה האפויה. במצות קשות הדבר ניכר היטב, ובמצות רכות צריך לכך יותר מומחיות.

כיוון שיש למנהג זה גם מעלות הלכתיות, אין לבטלו בחינם. אומנם בשעת הצורך, כיוון שהדבר לא נקבע כמנהג מחייב, אפשר להקל.


פסח, משפחה והספר החדש

בחודשים האחרונים עסקתי בהכנת ספרים לדפוס. על הספר פניני הלכה 'העם והארץ' המשודרג

כתבתי בטור הקודם, ועכשיו אספר על ספר הליקוטים בענייני משפחה המשודרג.

עיקר עבודתי בתקופה האחרונה הוא בכתיבת והכנת הלכות כשרות. עתה בעזרת ה' אני מסיים להכין את הכרך הראשון (מתוך שניים), שבו מבוארות כל ההלכות הקשורות לצומח ולחי, ולכן חלק מהלכות אלו שהופיעו בספרי הליקוטים לא יופיעו בכרכי הליקוטים הבאים. ממילא ליקוטים חלק ג' הופך להיות מוקדש כולו לענייני משפחה. כיוון שכך צירפתי אליו עוד הלכות שכתבתי במשך השנים בענייני נישואין, צניעות, הלכות אבלות וטעמן ועוד הלכות שונות. כך התווספו לספר יותר משבעים עמודים.

מכיוון שרוב ההלכות שבספר זה כבר נדפסו במהדורה הקודמת, והקונים הוותיקים עלולים להרגיש מקופחים, ביקשתי מההוצאה למכור במשך שלושה חודשים לכל מי שיש בידו מהדורה ישנה של כרך 'ליקוטים ג' – משפחה' את הספר החדש במחיר עלות.

ההתקפות על ערכי המשפחה

ערכי המשפחה ניצבים במרכז עולמו של האדם, ובהתאם לחשיבותם ומרכזיותם הם מותקפים כיום מכיוונים שונים. בחברה המודרנית, ועוד יותר הפוסט-מודרנית, האדם נתפס כבודד והמשפחה מכבידה עליו, פוגעת בחירותו לגלות את רצונותיו באופן חופשי. כך בנוגע ליחסי הורים וילדים, כאשר מצוות כיבוד הורים מותקפת על ידי העמדות הפסיכולוגיות המקובלות, עד למצב שמאשימים את ההורים בכל הסיבוכים הנפשיים של ילדיהם. עוד יותר מותקפת מסגרת הנישואין, שכביכול פוגעת בחירות ובזכויות האישה והילד. כך יוצא שבפועל, בחברה החילונית המערבית רוב הזוגות הנישאים מתגרשים, ורוב האנשים חיים במשך רוב חייהם הבוגרים בלא זוגיות יציבה.

לעבור מצורך קיומי לערך נשגב

בעבר ערכי המשפחה היו בבחינת צורך קיומי, מפני שבלא משפחה אדם לא יכול היה לספק לעצמו את צרכיו החומריים ולהגן על עצמו. לכן כל חברה אנושית העלתה על נס את ערכי המשפחה הגרעינית והרחבה, וקבעה לעצמה כללים וחוקים שעל פיהם המשפחה התנהלה. למעלה בקודש על פי הדרכת התורה, חיי המשפחה הודרכו כך שגם ירוממו את כל בני המשפחה לחיים ערכיים של קדושה, תורה ומצוות. לעומת המצב בעבר, בחברה המודרנית היחיד הבוגר מסוגל לדאוג לעצמו בהשגת צרכיו החומריים והבילויים השונים שהוא מעוניין בהם. לא זו בלבד שאין הוא נזקק למשפחה, אלא שהיא עלולה להכביד עליו, לעכב את התקדמותו המקצועית, להפריע לו לבלות בלילות ובימים כאוות נפשו, לצרוך את כספו, לשלול את חירותו, לחייבו לדאוג להוריו לעת זקנותם, להיות נאמן לזוגיותו ולהשקיע עצמו בחינוך ילדיו. ערך החירות הוא אומנם קדוש, אולם בשימוש מוטעה הוא מחזק את העמדה האגואיסטית, הרואה את האדם כבודד ופוגעת אנושות בערכי המשפחה – ובסופו של דבר גם באדם, כי הבדידות היא מצב קיומי מסובך ורווי עצב וכאב, במיוחד כשהוא נחלש.

עלינו לחזור ולהעמיק בערכי המשפחה ומצוותיה כדי לקיים מצוות אלו לשם הערך הנשגב שבהן, הן ביחסו של אדם להוריו, הן ביחסו לברית הזוגיות המקודשת שעל ידה הוא נעשה אדם שלם והן ביחסו לילדיו. לתפיסה זו שלמדנו בתורה האדם אינו בודד אלא חלק ממשפחה, ואין בכך פגיעה

בגילוי כוחות חייו וחירותו אלא העצמתם. כדי שכך יהיה, צריך ללמוד את המצוות הללו באופן עמוק ולקיימן.

בספר זה, כמו ב'פניני הלכה' כרך 'שמחת הבית וברכתו' שיצא לאור בשנת תשע"ד, תוך לימוד המצוות וההלכות נחשפים התכנים של חיי משפחה רוממים וטובים.

ליל הסדר וערכי המשפחה

ליל הסדר ומצוותיו נועדו להשרשת מסורת האמונה הישראלית, והמצווה הזאת צריכה להיעשות בשמחה, כפי שנצטווינו לשמוח בכל חג. ובמיוחד בליל הסדר, שלשם כך נצטווינו לשתות ארבע כוסות של יין, כדי שכל סדר ההגדה ייאמר על כוס יין דרך חירות ושמחה. אלא שלעיתים אנשים מתקשים לשמוח, והם מחמיצים פנים זה לזה, עד שהמפגש המשפחתי מביא אותם לידי מתח ומריבות.

התורה מלמדת אותנו, שבכל עת שאדם שמח עליו לשתף בשמחתו את בני משפחתו ולשמחם, כלומר השמחה האמיתית תלויה בכך שאדם ישמח תחילה את קרוביו (עיינו ב'פניני הלכה' מועדים א, יא). מכאן אפשר להגיע להבנה עמוקה מאוד: המשפחה היא ההזדמנות להעניק אהבה ושמחה באופן מסודר ויציב. כאשר אדם מגיע לליל הסדר בתחושת שליחות וכוונה לשמח את כל המסובים, להאיר להם פנים ולהחמיא להם, מובטח לו שיזכה לקיים את מצוות החג בשמחה יתרה, ואף הוא עצמו יצא מהמפגש המשפחתי מלא חיוניות וברכה לכל השנה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כשספר ותיק פוגש עולם משתנה

ההחלטה להדפיס מחדש את כרך העם והארץ בסדרת "פניני הלכה" התגלתה כאתגר מורכב • למרות החזון להעמיד משנה סדורה בענייני השעה כמו ביתר עולם ההלכה, הפער בין התחומים עדיין בולט • מאז המהדורה הקודמת, לפני שלוש עשרה שנה, השיח הציבורי השתנה במהירות והצריך שינויים משמעותיים • גם השינוי המבורך – התרחבות מעגל הקוראים אל מעבר לציבור מאזיני ערוץ שבע – מצריך הבהרות חדשות • המהדורה החדשה מתייחסת לנושאים חדשים, אך גם מבארת את ההיגיון והמוסר שבמצוות הארץ והאומה, עבור הקוראים ברחבי הארץ והעולם

מהדורה חדשה – והתלבטות

כאשר התייחסתי בעבר לנוכרים או ערבים, לאנשי יש"ע היה ברור שהדברים אינם נכתבים מתוך שנאה לזר. אולם קוראים רחוקים שמושפעים מהעלילות האנטישמיות המושמעות בתקשורת כנגד המתנחלים, ועל אחת כמה וכמה לומדי התרגומים, עלולים להבין את הדברים בצורה אחרת לחלוטין

בימים אלו, במסגרת סדרת "פניני הלכה", יוצאת לאור מהדורה חדשה של כרך הליקוטים בענייני "העם והארץ", ובה הוספות רבות וחשובות – רובן ליטוש והרחבה של ההלכות והביאורים שכבר היו, וחלקן הלכות נוספות. ברצוני לשתף את הקוראים בהתלבטות שקדמה לעבודת שדרוג הספר.

מתחילה, תקוותי ותפילתי היו שאזכה להוציא לאור את הלכות העם והארץ באופן מסודר וכולל, כמו בספרים השלמים שבסדרת "פניני הלכה", כדי לבאר את החזון השלם, מהכלל ועד פרטי ההלכות, בנוגע לייעודו של עם ישראל בארצו; היחס בין ישראל לעמים; סדרי השלטון, מלכות ודמוקרטיה; רבנות, חינוך וקהילה; החברה ומידת האחריות של מרכיביה השונים זה כלפי זה; סדרי המשפט בדינים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום; האחריות המוטלת על הכלל ועל המנהיגות לקביעת זהותה היהודית-דתית של המדינה. ואילו ספר זה, גם לאחר השדרוג, רחוק מאוד מהחזון.

אולם מנגד, מבוארים בו עניינים חשובים מאוד הנוגעים לייעודו של העם ולערכה של הארץ, גבולות הארץ וסדר יישובה, דיני צבא ומלחמה ומעמד ההתיישבות ביהודה ושומרון, סדרי שלטון ומעמד החוק והמשפט במדינת ישראל, עבודה עברית, הלכות זכר לחורבן והלכות גרים.

מול המציאות המשתנה

אלא שהמהדורה הקודמת הודפסה לפני שלוש עשרה שנים, בשנת תשס"ה, ובפועל רוב ההלכות נכתבו לפני כעשרים וחמש שנים עבור "פינת ההלכה" בערוץ שבע, והודפסו בספרי הליקוטים הראשונים של "פניני הלכה" משנת תשנ"ג עד תשנ"ח (בכריכה הצבעונית). במשך השנים שעברו מאז, גברה ההתלבטות אם ראוי להדפיס עוד מהדורה ועוד מהדורה, כאשר חוסר השלמות שבסגנון הליקוטים לעומת שאר הסדרה נעשה בולט יותר, ובמיוחד משום שמדובר בנושאים אקטואליים, וסגנון הליקוטים ששוכתבו מ"פינת ההלכה", שהיו מכוונים לבעיות השעה בזמן כתיבתם – נעשה פחות קולע ומכוון לשיח הציבורי שהולך ומשתנה משנה לשנה. ערכים לאומיים שהיו מובנים מאליהם גם עבור חלקים מחוגי השמאל, נעשים כיום פחות מובנים, וממילא יש צורך להרחיב בביאור מצוות התורה באופן שההיגיון והמוסר שבהם יבהיקו.

בנוסף, מעגל המאזינים ב"ערוץ שבע" ולומדי הספרים הראשונים היו חוג מתיישבי יש"ע ותומכיהם, ואילו כיום מעגל לומדי "פניני הלכה" התרחב לחוגים נוספים, ואף החלו לתרגמם לארבע שפות: אנגלית, רוסית, צרפתית וספרדית, עד שמספר הספרים שהודפס בשלוש עשרה השנים האחרונות הוא פי עשרה ממה שהודפס לפני כן. כאשר התייחסתי בעבר לנוכרים או ערבים (בפרקים החמישי והשמיני), לאנשי יש"ע היה ברור שהדברים אינם נכתבים מתוך שנאה לזר, אלא כחלק ממלחמה, מאבק או חזון של הקמת מדינה יהודית, שכן מנגד ברורים גם כל ערכי המוסר, החסד והשלום. וכפי שגם ידוע לכל מי שמכיר את המציאות, שהמתנחלים ככלל מתייחסים בכבוד לשכנים ולעובדים הערבים, מעל ומעבר למקובל בסכסוכים דומים במקומות אחרים. אולם קוראים רחוקים, שמושפעים מהעלילות האנטישמיות המושמעות בתקשורת נגד המתנחלים, ועל אחת כמה וכמה לומדי התרגומים, עלולים להבין את הדברים בצורה אחרת לחלוטין.

התאמה לקהל הרחב

לכן, כאשר הגיעה הדרישה לתרגם ספר זה לרוסית, ביקשתי להמתין עד שאעבור עליו שוב וארחיב בכמה נושאים מורכבים לשם תוספת ביאור עבור הלומדים המעמיקים, וכדי להתאימו גם ללומדים שאינם מכירים את השיח הפנימי של בית המדרש ושל מתיישבי יהודה ושומרון.

בתוך כך הוספתי עוד הלכות שביררתי במשך השנים, כמו דין "אשת יפת תואר" עם ביאור התיקון המוסרי שבו, וכן תוספת דיוק והרחבה בגבולות הארץ בעזרת מפות מאירות עיניים, בסיוע הרב יאיר וייץ. אף הוספתי ללטש את הסגנון, ולקרבו מסגנון הדיבור של "פינת ההלכה" לסגנון כתיבה.

הוספות לדוגמה

בפרק הראשון הוספתי מעט רעיונות יסודיים בעניין העם, כדי לבאר שערך העם קודם לערך הארץ, ואף שֵם הפרק שונה ל"מעלת העם והארץ". זו אחת הדוגמות לכך שאנשים המכירים את השיח הפנימי יודעים שהעם קודם לארץ, אבל אנשים רחוקים, בשגגה או בזדון, מעדיפים להטיח שעמדתנו שהארץ קודמת לעם.

בפרק החמישי הרחבתי בביאור היחס למגורי נוכרים בארץ (ה, א-ה), כדי שיובן שאין בהלכות אלו שנאת זרים, אלא ביטוי לחזון של הקמת מדינת מופת, אור לגויים, שכל תושביה שותפים לגילוי האידיאלים האלוקיים. בתוך כך גם התייחסתי באופן מפורט למצב שלנו כעת, וביארתי את הפתרון המוסרי שיש ברעיון גר תושב לדילמות שניצבות בפני עמי אירופה. עוד נוספה התייחסות הלכתית להריסת בתים ביהודה ושומרון על פי החלטת בית המשפט (ה, יג).

בפרק השישי (ו, ז-ח) הרחבתי את ההתייחסות לבתי המשפט האזרחיים של מדינת ישראל, הן בהעמקת הביקורת כלפיהם, הן בהבנת הצורך בקיומם והן בתפקיד המוטל על לומדי התורה. בסופו נוספה הלכה ביחס לבחירת נשים. בפרק השביעי דקדקתי יותר בביאור ההלכה ביחס למחבל שנתפס (ז, ט), ועוד הלכה על הערבות והאחריות להיטיב לכל בני האדם (ז, י).

מילוי ההבטחה לרב גורן

בספר זה גם מילאתי את התחייבותי לרב שלמה גורן זצ"ל, שהיה נשיא ישיבתנו בשנותיה הראשונות. בעת ששימשתי מזכיר רבני יש"ע, הוא כתב אליי תשובות חשובות וארוכות בענייני העם והארץ, איסור נסיגה וסירוב פקודה. באחד מימי מחלתו, בשעה שהצטער על רבנים שהשמיטו את שמו מסוגיית סירוב פקודה שבירר, התחייבתי לפרסם את עמדותיו כדי לפייס את דעתו ולשמחו. בחסדי ה' זכיתי למלא את הבטחתי, ועד כה הספר עם תשובותיו נדפס בכ-25,000 עותקים. במהדורה החדשה הוספתי תשובה שנכתבה אליי ונשמטה ממני, והרב מאור הורוביץ מצאה. הוא אמנם מצא עוד תשובה, אבל כיוון שהיא עוסקת בסוגיה רגישה של דין "רודף" על ראשי המחבלים, בחרתי שלא להדפיסה במסגרת ספר זה, שציבור רחב לומד בו.

הרחבה לדוגמה: עבודה עברית

בפרק השמיני טרחתי לבאר את הלכות עבודה עברית כמצווה להעדיף קרובים במעגלים שמתרחבים – ממשפחה לשכנים, בני העיר, העם, העמים הקרובים יותר עד לכל בני האדם – ולא כניכור כלפי זרים. מבחינה הלכתית, כך היה כתוב גם לפני כן, אולם מי שלא גדל על יסודות המוסר שבתורה עלול להבין זאת אחרת.

וכך כתבתי במהדורה החדשה (ח, א):

כאשר שני אנשים מבקשים מאדם הלוואה ויש ביכולתו להלוות לאחד בלבד, יקדים את הקרוב אליו יותר. שנאמר (שמות כב, כד): "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך". "עמך" היינו הקרוב אליך. לכן קרוב משפחה קודם לשכן, שָכן קודם למי שאינו שכן, המתגורר בעירך קודם למי שאינו מתגורר בעירך, בן עמך קודם לבן עם אחר (בבא מציעא עא, א).

כיוצא בזה נאמר (ויקרא כה, יד): "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו". אמרו חכמים (בספרא) שבמילת "עמיתך" התכוונה התורה להורות שבכל קנייה או מכירה יש לאדם להעדיף את עמיתו, היינו את הקרוב אליו יותר, ובכלל זה להקדים את בני עמו על בני עם אחר. החידוש בזה הוא שלא רק בענייני חסד וצדקה יש להעדיף את הקרוב, אלא גם בכל התחומים הכלכליים יש לאדם להעדיף את קרוביו.

אין בהלכה זו ביטוי של החרמת מי שאינו קרוב או מי שאינו שכן או בן עם אחר. להפך, ידוע שיש לכל ישראל אחריות לתיקון העולם כולו, וכפי שנאמר לאברהם אבינו (בראשית יב, ג): "ונברכו בך כל משפחות האדמה". וכן נאמר ליעקב אבינו (שם כח, יד): "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". אלא הלכה זו נועדה לבטא את האחווה והאחריות היתרה המוטלת על כל אדם כלפי קרוביו, שכניו ובני עמו. מסתבר שכך הדין גם לבני העמים כולם, שכל אדם צריך להקדים בכל העניינים שבין אדם לחברו את קרוביו, ואח"כ את שכניו, ואח"כ את בני עמו.

הרעיון של כלל זה פשוט והגיוני: כדי לפתור את כל המצוקות בעולם ולבנות חברה טובה ובריאה, יש להתחיל ולתקן לפי הסדר, מהמעגל הקרוב לרחוק יותר. מעבר לזה שכך האחווה מחייבת, עיקרון זה מאפשר לחברה לתקן את עצמה באופן שלם, כאשר האחריות מתפשטת באופן הגיוני במעגלים, שככל שאדם קרוב יותר לחברו כך הוא מכיר אותו יותר, ויודע יותר טוב כיצד לסייע לו באופן מועיל. כך בענייני צדקה, וכך גם בענייני עבודה, שלטווח ארוך הקרובים, השכנים ובני העם יודעים להעסיק את הפועל באופן המועיל ביותר לשניהם.

המצווה להעדיף את בן עמנו היא גם כאשר המחיר שהוא דורש מעט יותר יקר… אולם כאשר ההפרש ביניהם אינו מועט, אין חובה להעדיפו.

משמעות הדבר היא שאין כוונה שמצוות ההעדפה תשבש את השיקולים הכלכליים של האדם או העסק, אלא כוונת המצווה ליצור העדפה מסוימת לקרוב, לשכן ולבן העם, תוך שמירה על רווחיות העסק וכדאיותו.

מתוך כך המשכתי בהלכות הבאות לבאר את גדרי ההעדפה בעבודה.

לעילוי נשמת הרב איתמר הי"ד

במשך ימי הכנת הספר לדפוס, בכ' בשבט, נהרג על קידוש השם הרב איתמר בן גל הי"ד, מפאר גידולי ישיבתנו. בחייו ובמותו מסר הרב איתמר את לבבו, נפשו ומאודו על גילוי תורת ארץ ישראל, על החינוך לתורה ומצוות ועל יישוב הארץ, בקו הראשון של ההתיישבות, בהר ברכה. ספר זה, שעוסק בעם ובארץ, מוקדש לעילוי נשמתו.

בעלי המהדורה הקודמת

כיוון שרוב ההלכות שבספר זה כבר נדפסו במהדורה הקודמת, נמצאו הקונים הוותיקים מקופחים. לכן ביקשתי מההוצאה שבמשך שלושה חודשים ימכרו את הספר החדש במחיר עלות של 15 ₪ לכל מי שיצהיר שיש בידו מהדורה ישנה של "העם והארץ". לפרטים ולקבלת אישור לרכישה נא לפנות:
לחצו כאן לפרטים

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

פניו האמיתיות של הרצי"ה

מאז פטירת הרצי"ה קוק נעשים מאמצים להשחיר את פניו ולהציג אותו כקנאי חשוך • רצח האופי הזה נעשה במכוון בידי השמאל החילוני, שהרצי"ה סיכל את חלומו לשלוט על המדינה והחברה • הרצי"ה אכן השפיע על גבולות המדינה ועל עיצוב דמותה של הציונות הדתית, אך כל זאת מתוך בירור אמוני ואהבת ישראל • יש בציבור הדתי כאלה שמאמינים לתדמית המעוותת, ומאמצים תפיסה חשוכה וצרה בטענה שזו דרך הרצי"ה • אולם העדויות על מפגשיו עם אנטי-דתיים, רפורמים ואפילו כמרים מוכיחות את פתיחותו ורוחב אופקיו

השפעתו המכרעת של הרצי"ה

לקראת יום השנה לפטירתו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (י"ד באדר תשמ"ב), ראוי להיזכר בדמותו המאירה של מי שזכה להמשיך את אביו הגדול וללבן, לברר ולייסד את משנת התורה הגואלת. מתוך כך רומם את מעלת לימוד התורה בקרב הציבור הדתי-לאומי, עד שקמו מכוחו וכוח כוחו עשרות ומאות ישיבות, מכינות, מדרשות ואולפנות, לבנים ולבנות, ומתוך כך הפך הציבור הדתי-לאומי להיות גורם משפיע ומרכזי בציבוריות הישראלית, עד שינוי המפה של ארץ ישראל בהרחבת ההתיישבות ליהודה ושומרון והגולן.

ההשחרה המכוונת של דמותו

שנים לאחר פטירתו, התיאור השקרי אודותיו כאדם צר אופקים וקיצוני החל להשפיע על חלק מהציבור הדתי, שסובר שהאמת התורנית נמצאת בתפיסה החרדית צרת האופקים, שצריך להוסיף עליה על פי תפיסתו רק את מצוות יישוב הארץ במשמעותה המצומצמת. היום הם נוטים לנהל בשמו מלחמות דת

במשך השנים דמותו הושחרה. הוא תואר כצר אופקים, קנאי, לאומני, שצמצם וסילף את תורתו הרחבה של אביו. אומנם נכון שהיה בעל אופי תקיף, אולם היה גם תקיף בעמדתו רחבת האופקים ובאהבת ישראל והאדם, והיה מאיר פנים ונדיב לב באופן נדיר.

אלא שהוא היה יריב אידיאולוגי לאנשי הרוח משמאל, ובעצם פועלו הרוחני שיבש את תוכניתם המדינית לסגת מיהודה ושומרון, וסיכל את מזימתם לעקור את התורה והקודש מתוך תרבות ישראל המתחדשת. בפועלו הרוחני לא חשב עליהם כלל, הוא עסק בתורה ובאמונה למען כלל ישראל, אולם בפועלו הרס את תוכניות הנסיגה וההרס שלהם. הם ידעו שאילולי הוא, מדינת ישראל הייתה נסוגה מיהודה ושומרון, הציבור הדתי-לאומי היה נשאר במעמד שולי, והרעיונות האמוניים היו משמשים כקישוט חסר משמעות בחיים הציבוריים. לכן הוא הפך מבחינתם לאויב.

רבנו לא היה מוכשר בארגון, אולם בגדולתו התורנית בירר וליבן את יסודות האמונה, וקבע את ערכה של מצוות יישוב הארץ בתוך ההקשר הרחב של ייעודו של עם ישראל – לגלות את התורה בכל מרחבי החיים הממשיים של האומה, על כל מערכות הקיום והרוח שלה. מתוך כך קבע שיש למסור את הנפש על יישוב הארץ. היסודות הללו, אחר שלובנו על ידו היטב, הפכו להיות גורם בעל משמעות מכרעת בסדר היום הלאומי והבינלאומי.

שנים רבות לאחר פטירתו, התיאור השקרי אודותיו כאדם צר אופקים וקיצוני החל להשפיע על חלק מהציבור הדתי, שסובר שהאמת התורנית נמצאת בתפיסה החרדית צרת האופקים, שכל מה שצריך להוסיף עליה על פי תפיסתו הוא רק את מצוות יישוב הארץ במשמעותה המצומצמת ותו לא. היום הם נוטים לנהל בשמו מלחמות דת. לפיכך ראוי לחזור ולהתבונן בדמותו המאירה, ובצדדים הפחות מוכרים לציבור הרחב.

עמדתו נגד כפייה דתית

מתוך דבריו בראיונות עיתונאיים:

"שאלה: ידוע שהרב היה מתומכי הליגה למניעת כפייה דתית.

הרצי"ה: נכון. אמרתי בזמנו לאנשי הליגה כי הם צודקים בהחלט. כפייה דתית אני שונא. באיזה צדק ובאיזה יושר אפשר לכפות דת על אדם? לצערי אחר כך התברר שיש ביניהם שונאי דת… אבל במובן זה הם באמת צדיקים, והייתה בינינו הבנה הדדית. ליד השולחן הזה ניתנו כמה עצות טובות לאנשי הליגה למניעת כפייה דתית.

שאלה: האם הרב סבור כי יש כפייה דתית במדינה?

הרצי"ה: אמרתי בהזדמנות אחת, כי העניינים במדינה מסתדרים על ידי הכנסת. אין שום אופן דמוקרטי אחר לסדר את העניינים. ואם אלה החוקים שנתקבלו – יש לכבד אותם, זו אינה כפייה…" (ב'מערכה הציבורית' בעריכת הרב יוסף ברמסון עמ' קכב).

הרצי"ה: …סבורני שרוב ישראל קשורים למסורת, לרבות אלה הנדמים למרוחקים ביותר… אילו ראו הם בכל היהודים מופת של אמונה ואהבת ישראל, יושר לבב ומאור פנים, ודאי שההתקרבות היתה רבה לאין שיעור. באלה הימים אמרה ראש הממשלה (גולדה מאיר), שאם יארע אסון הפילוג בין הדת והמדינה, יהיו אשמים בכך החרדים מחוגי ה'אגודה' יותר מן החילוניים. לדאבוני, זו המציאות, הללו שבחרדיותם הצרה נעצרה האמונה, דוחפים לפלגנות, מעכבים שיבתם של יהודים לתורה ומצוות" (שם עמ' סאסב).

עמדה עקרונית שהובעה בתוקף

מכיוון שמדובר בעניין רגיש שצריך לדייק בו, אצטט עוד מתוך ספר 'משמיע ישועה' שנכתב על פי רבנים חשובים מתלמידיו (עמ' 221): "'הליגה למניעת כפייה דתית' הוקמה לאחר קום המדינה במטרה להיאבק בכפייה בנושאים דתיים. כששמע הרב על הקמת הליגה הוא ביקש להצטרף. הוא שילם דמי חברות בסך לירה אחת, סכום לא קטן באותם ימים. הקבלה הראשונה, מספר אחת, הייתה על שמו.

על חברותו בליגה עמד הרב במהלך כינוס של מאות רבנים למען קיומה ופעולתה של הרבנות הראשית כגוף עצמאי בלתי תלוי: 'מצד התורה, אין מקום במצבנו העכשווי לשום כפייה דתית, ועל אחת כמה וכמה לטרוריזם חרדי של כפייה פרטית'".

עוד שם: "בשיחות פנימיות בישיבה הסביר הרב, שחברותו בליגה מבוססת על השקפתו הבסיסית לפיה יש לחנך ולקרב אך אין לכפות ענייני דת. לאחר מספר שנים, הפסיק הרב את חברותו בליגה. הוא נימק זאת בכך, שהיא מתפקדת כליגה בעד כפייה אנטי דתית ולא כליגה נגד כפייה דתית".

כלומר תמיכתו של הרצי"ה במאבק נגד כפייה דתית הייתה עמוקה ועקרונית, עד שבפועל הקבלה הראשונה על תשלום דמי חברות לליגה נגד כפייה דתית – הייתה על שמו.

כשהרצי"ה הביע הערכה ל"כנענים"

עוד נכתב ב'משמיע ישועה' (עמ' 221): "מספר הסופר אהרון אמיר: עוד בתקופת המנדט הבריטי, הקמנו את תנועת 'העברים הצעירים', שדגלה בבניית עם חדש בארץ, שפניו לעתיד, וללא זיקה לעבר. עם חדש שביכולתו להשפיע על כל סביבותיו. ההתנגדות לתנועתנו הייתה רבה. המלעיזים כינו אותנו 'כנענים', והשמיצו אותנו שאנו רוקדים ערומים מול עבודה זרה.

התחלנו בהוצאת כתב עת בשם 'אלף', אך לא קיבלנו רישיון להוצאתו, ובעיתונים היו שקראו להתעלם מכתב עת זה. לאחר שהוצאנו לאור שני גיליונות בשנים תשי"ט ותש"כ, קיבלתי מכתב מהרצי"ה קוק שהוא מעוניין להיפגש עימי. הגעתי אליו בראש גלוי ללא כיפה, אך למראה עיני הדבר לא הפריע לו, והוא קיבלני בחמימות רבה. הוא הסביר לי, שבתפיסתנו את ארץ ישראל כנקודה מרכזית הוא מסכים עמנו… הרב חשף בפני תפיסת עולם שלימה, ואני שמצאתי עניין רב בבירור האידיאולוגי, התחלתי לבוא אליו מדי חודשיים. כל אימת שבאתי אליו, הוא קבלני בחום.

כך נמשכו הפגישות מספר שנים, עד שהפסקנו להוציא את 'אלף'. אך התרשמותי מאישיותו, מראייתו הרחבה והעמוקה ומתפיסת עולמו האמיתית והעקבית, מלווה אותי עד היום.

ומוסיף הרב מנחם פרומן: …הכנענים היו אנשים משכילים, ביניהם משוררים, אך הם היו אנטי דתיים קיצוניים… באחת מפגישותינו הראשונות, הגדיר הרצי"ה עצמו שיש לו קירבה מסוימת לדעות הכנענים. השתוממתי כי ידעתי עד כמה הם קיצוניים. אך הרצי"ה הסביר היטב את עמדתו. היותם אפיקורסים, הוא טען, אינה בגדר חידוש כי יש אפיקורסים רבים. אולם הרעיון כי יהודי החי בארץ ישראל שונה לחלוטין מיהודי החי בגלות, רעיון זה חשוב הוא מאוד. הם אלה המבליטים את העניין החשוב הזה של יהודי החי בארצו על אדמתו, ועל כך הם ראויים להערכה".

פגישה עם כמרים בישיבה

כמה פעמים סיפר הרצי"ה בשיעוריו על פגישה שהייתה לו עם מנהיגי דת נוצרים פרוטסטנטים. אולם לא על תוכן הדברים רציתי לספר, אלא על עצם פתיחותו של הרצי"ה לקיים את המפגש ולשתף בכך את תלמידיו. וכך סיפר: "לפני כמה שנים קיבלתי מכתב פנייה מהסוכנות, שבו הודיעו לי שעומדת לבקר בארץ הקדושה קבוצה גדולה של פרופסורים גויים מאמריקה. הם רצו לשהות בארץ כדי להכיר את מדינת ישראל ולהיפגש עם תושבים. פנו אלי ובקשו שאפגש איתם. נעניתי ברצון. אחרי זמן התברר שהם פרופסורים לדת, תאולוגים נוצרים פרוטסטנטים. לא יכולתי להתחרט מכיוון שנתתי את הסכמתי, והם באו – מאות! זקנים וצעירים, גברים ונשים, ומילאו את החדר בבניין הישן של הישיבה, בצפיפות, אנשים נכבדים מאוד. ידיד שלי, הרברט ריינך, רב רפורמי, שימש מתרגם מעברית לאנגלית" (שיחות הרצי"ה כרך 'עם ישראל', עמ' 167 ואילך).

כדי שהדברים יובנו – רבים מהאורחים כיהנו בפועל ככמרים, וכך גם סיפר הרצי"ה כמה פעמים. לאחר שנודע שאלו הם האורחים, יכול היה הרצי"ה להעביר את המפגש למקום אחר, ואף על פי כן קיים אותו בישיבה הישנה. הוא גם לא נמנע מלספר לתלמידיו שיש לו ידיד – "רב רפורמי", שסייע בידו בתרגום. גם תוכן השיחה מעניין, הרצי"ה אמר יסודות אוניברסליים מאמונת ישראל. גם כשהם שואלים שאלות רגישות, הוא עונה בישרות תוך שהוא נזהר בכבודם, נמנע מלהעליב את דתם ושומר על אווירה ידידותית.

ועם זאת – תקיף בעמדתו

עם זאת היה תקיף, כפי שהעיד הרב פרופ' נחום רקובר: "בפגישה שנערכה בבית הרב הראשי יצחק ניסים, הציג בנו של הרב ניסים (פרופ' בניהו) בפני הרצי"ה חוקר קבלה נודע. או אז הסב הרצי"ה את פניו, משום ש'אין להסתכל בפני אדם רשע'. הרב הגיב בכך על דברים שפורסמו בעיתון בשם אותו חוקר, שאמר כי אינו מאמין באלוקים" (משמיע ישועה, עמ' 220).

כלומר, עם זאת שהיה הרצי"ה רחב אופקים ואוהב אדם, ובמיוחד אנשים ערכיים ומשכילים, כאשר אדם שעוסק בתורה וקבלה בוחר להודיע ברבים שאינו מאמין – יש בעמדתו חוצפה ורשעות שאי אפשר למחול עליה. אומנם מן הסתם, אם היה פוגש אותו זמן רב לאחר אותו ריאיון או שהיה שומע ממנו נדנוד של חרטה, היה מוכן לקבלו בסבר פנים יפות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

דיני הפרשת חלה

מה מאחד בצקים כך שיתחייבו בהפרשת חלה, ובאילו מקרים הם מוגדרים בצקים נפרדים • הפרשת חלה ציבורית היא מבורכת, אך אם כל אישה שומרת על הבצק שלה, הבצקים נשארים נפרדים ופטורים מהפרשה • כשאנשים שונים מביאים מאפים לאירוע, והמאפים מונחים במקום אחד ועשויים מאותו סוג בצק, הם חייבים בהפרשה • משלוחי מנות שונים במקום אחד – אין צורך לחשוש ולהפריש מהם • המחלוקת לגבי בצק שמיועד להיות תבשיל • מלאווח, מופלטה וג'חנון נחשבים מאפים וחייבים בהפרשה • מאפה דק במיוחד פטור מהפרשה

המצווה והברכה

נשים שרוצות לאפות יחד לחמים או עוגות כדי לזכות במצווה, צריכות להקפיד להיות שותפות מלאות בכל המאפים עד גמר האפייה, ואחר האפייה תיקח כל אחת את חלקה לעצמה באקראי, היינו בלא שיהיה סימון שזה המאפה שלה. וכן גננת שאופה חלות עם הילדים

מצוות הפרשת חלה שייכת לגברים ולנשים כאחד, אלא שאם האיש והאישה לשים יחד את הבצק, זכות האישה קודמת במצווה, מפני שהיא האחראית יותר על ענייני הבית.

המפריש חלה מהקמח לא קיים את המצווה, כי רק לאחר עירוב הקמח והמים מתחילה חובת המצווה, והזמן המובחר הוא בגמר לישת הבצק (שו"ע יורה דעה שכז, ג).

לפני קיום המצווה מברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להפריש חלה" (נוסח יוצאי תימן וחלק מאשכנז), "להפריש חלה תרומה" (עדות המזרח), או "להפריש חלה מן העיסה" (רבים מיוצאי אשכנז וצפון אפריקה).

לאחר הברכה מפרישים חתיכה כלשהי, ויש אומרים בעת ההפרשה: "הרי זו חלה". מכיוון שאסור לאכול את החלה, צריך לשרוף אותה בתחתית התנור או על הגז, כדי שלא ייכשלו באכילתה. כמו כן אפשר להניחה בפח, וכדי שלא תתבזה יש לעטוף אותה תחילה וכך להניחה בפח.

אם שכחו להפריש חלה מהבצק, מפרישים ממנו אחר אפייתו ובכך מתירים אותו לאכילה. מי שחושש שמא לא הפרישו חלה מהמאפה שהוגש לו, יפריש ממנו פירור קטן לחלה, ויניח אותו במקום שאין חשש שיבואו לאוכלו.

השיעור החייב בחלה

מצווה להפריש חלה מבצק שנועד לאפייה, שהקמח שלו מחמשת מיני דגן ושיש בו שיעור חשוב שניתן להכין ממנו מזון שמספיק לפחות ליום שלם. היינו שנפח הקמח שלו הוא לפחות כשיעור נפח 43.2 ביצים, כ 2.160 ליטר. כאשר ממירים את השיעור למשקל מתעוררים ספקות, מפני שהמשקל תלוי בדחיסות הקמח. לפיכך, על משקל קמח חיטה של קילו וחצי מפרישים חלה בברכה, ומקילו ומאתיים גרם מפרישים בלא ברכה.

מי שאינו מעוניין לאפות לחם בשיעור החייב בחלה, אינו צריך לאפות יותר מכדי צורכו כדי לקיים את המצווה. אבל מי שמתכוון לאפות בשיעור החייב בחלה, אסור לחלקו לשניים כדי להיפטר מהמצווה (ירושלמי חלה ג, א; שו"ע שכד, יד).

צירוף בצקים ומאפים

בצקים או מאפים שאין באחד מהם שיעור חלה, והצטרפו יחד לשיעור – חובה להפריש מהם חלה בברכה. בשתי דרכים נוצר הצירוף: א) כאשר שני הבצקים נדבקו זה בזה בעת הלישה או האפייה עד שאם יפרידום ינשכו זה את זה, היינו שייתלש מעט מהבצק או המאפה של זה לזה. ב) כאשר הבצקים או המאפים מונחים בכלי אחד או בשקית אחת, או כאשר הם מכוסים במפה – הם מצטרפים להיחשב לחם אחד (שו"ע שכה, א).

אם הניחו את המאפים או הבצקים במקרר, במקפיא, בתנור או בארון שקבוע בקיר, יש ספק אם הם מצטרפים – ולכן יש להפריש מהם חלה בלא ברכה.

בצק שנועד לחלוקה – פטור

שני בצקים שונים שמקפידים שלא יתערבבו, כגון בצק שמרים ובצק פריך, אינם מצטרפים. ולא עוד אלא אפילו בצק אחד שעומדים לחלקו לשני חלקים, חציו למאפה מתוק וחציו למאפה מלוח, למרות שהוא עכשיו בצק אחד, אין החלקים שעומדים להתחלק מצטרפים (שו"ע שכו, א).

הבעיה בהפרשת חלה ציבורית

נשים שלשות יחד בצק כדי להפריש ממנו חלה ברוב עם והדר, צריכות להקפיד שהבצק והחלות יהיו בשותפות גמורה עד גמר האפייה. אבל אם כל אחת קולעת לעצמה בצק בצורה מיוחדת ומקפידה לקחתו אחר כך, למרות שבבצק המשותף היה שיעור חלה, מכיוון שהן עומדות לחלקו – אינו מצטרף לשיעור. ואפילו אם יאפו את הכול בתנור אחד, כל זמן שכל אחת יודעת מהו המאפה שלה והיא מקפידה לקחתו לעצמה, המאפים אינם מצטרפים לשיעור.

לפיכך נשים שרוצות לאפות יחד לחמים או עוגות כדי לזכות במצווה, צריכות להקפיד להיות שותפות מלאות בכל המאפים עד גמר האפייה, ואחר האפייה תיקח כל אחת את חלקה לעצמה באקראי, היינו בלא שיהיה סימון שזה המאפה שלה.

וכן גננת שאופה עם הילדים חלות לקראת שבת, וכל ילד לש לעצמו את בצקו ומדביקים עליו את שמו, אין החלות שלהם מצטרפות.

קיבוץ מאפים באירוע

לעיתים עורכים מסיבה, והשכנים והקרובים מביאים מאפים שהכינו בעצמם, שלא הפרישו מהם חלה כי לא היה בהם שיעור; אם אספו את כל המאפים לתוך סל או קופסה, ויש שם מאפים כשיעור חיוב חלה מסוג אחד של בצק שאין מקפידים שלא יתערב, כגון מבצק שמרים רגיל ללחם חלות ולחמניות, מבצק שמרים מתוק לעוגות או מבצק פריך, מכיוון שהניחום במקום אחד לצורך המסיבה – הם מצטרפים וצריך להפריש מהם חלה. אבל מאפים מבצקים שונים, שמקפידים שלא יתערבו בשעת הלישה, אינם מצטרפים.

מאפים מסוג אחד של בצק, שחלקם ממולאים בשוקולד וחלקם בריבה, מכיוון שהבצק מסוג אחד – מצטרפים. אבל מאפים חלביים עם בשריים או אפילו פרווה אינם מצטרפים, כי מקפידים לחלקם לפני האפייה.

צירוף משלוחי מנות

כאשר מקבלים משלוחי מנות בפורים, ומניחים מאפים רבים בקערה אחת, אין צורך להפריש מהם חלה מספק. הסיבה היא שאף שיתכן שהצטרפו שם מאפים מסוג אחד לשיעור חלה, הסיכוי שזה יקרה נמוך, מפני שיש שכבר מתחילה לשו בצק כשיעור והפרישו חלה, וממילא המאפים שלהם אינם מצטרפים. בנוסף, חלק מהמאפים אינם מצטרפים כי מקפידים שבצקם לא יתערבב. וכיוון שהחשש רחוק, והמצווה כיום מדברי חכמים, כל זמן שאין סבירות גבוהה שאכן הצטרפו המאפים לשיעור חלה, אין צורך לחשוש ולהחמיר.

תבשילים פטורים מחלה

המצווה היא להפריש חלה מהבצק שנועד לאפיית לחם, שנאמר: "והיה באכלכם מלחם הארץ… מראשית עריסותיכם (הבצק שלכם) תיתנו לה' תרומה לדורותיכם" (במדבר טו, יט כא). בכלל "לחם" כל מאפי הדגן כגון עוגות, קרקרים, ביסקוויטים, מאפים ממולאים בבשר, גבינה או ירקות, בייגלך, מקלות מלוחים ובקלאווה. לעומת זאת תבשילי דגן, כגון דייסה, פטורים מהפרשת חלה.

בצק עבה שנועד לבישול

כאשר מתכוונים להכין מהבצק סופגניות, אטריות, פתיתים או שקדי מרק – מכיוון שמתכוונים להכינם לאכילה על ידי בישול במים או טיגון בשמן עמוק, לדעת רוב הפוסקים הם פטורים מחלה, כדין תבשילים.

ויש אומרים שחייבים בחלה, משום שזמן החיוב בחלה הוא בעת לישת הבצק, ומכיוון שהבצק שלהם עבה וראוי לאפייה כלחם – אף שהכוונה לבשלם, חובה להפריש מהם חלה (ר"ת).

הלכה כדעת רוב הפוסקים, שהואיל ומתכוונים לבשל את הבצקים הללו אין הם נחשבים לחם, אלא שלכתחילה נוהגים להפריש מהם חלה בלא ברכה. ואם הכינו את הסופגניות בתנור אפייה ולא בטיגון בשמן עמוק, לכל הדעות צריך להפריש מהבצק חלה בברכה.

אם יאפו חלק מהבצק שמתכוונים לבשל, אפילו כשיעור עוגייה קטנה, לכל הדעות יהיו חייבים להפריש חלה בברכה מאותו מאפה. וזו העצה למי שרוצה לצאת מהספק ולזכות במצווה: להחליט מראש לאפות מהבצק עוגייה קטנה בתנור או על מחבת (שו"ע שכט, ד).

מלוואח, ג'חנון וכדומה

ההבדל בין בישול ואפייה הוא שהבישול נעשה בתוך נוזלים רותחים, ואילו במאפה אומנם יש נוזלים, שבזכותם הוא נאפה ולא נשרף, אולם בעת אפייתו הוא אינו מונח בתוך נוזלים. בדרך כלל האפייה מתבצעת בתנור, אבל ניתן להכין מאפים גם במחבת או סיר שמונחים על אש. ואף שרגילים להניח בתחתיתם שמן כדי שהבצק לא יידבק או כדי להוסיף בו טעם, מכיוון שהנוזלים שמסביב לבצק מועטים, הם נחשבים מאפים.

לפיכך יש להפריש חלה בברכה ממאפים כדוגמת מלאווח ומופלטה שנאפים על מחבת, וכן מקובנה וג'חנון שנאפים בסיר.

פנקייק, בלינצ'ס וכדומה

לעיתים מכינים עיסה נוזלית ויוצקים אותה לתוך סיר או תבנית, ושם בהדרגה היא הופכת למאפה, כדוגמת פנקייק, לחוח, בלינצ'ס וופל בלגי. מכיוון שלמאכלים אלה יש צורה של לחם, היינו צורה של מאפה – חובה להפריש מהם חלה, ואם יאכלו מהם כשיעור סעודה שלמה מברכים "המוציא" וברכת המזון. אומנם חיוב הפרשת החלה חל עליהם רק בגמר אפייתם, כי בעודם עיסה לא נחשבו עיסת לחם. וגם לאחר האפייה התחייבו בחלה רק אם היה בקמח שלהם שיעור חיוב, ומכיוון שבדרך כלל אין במאפה אחד שיעור חיוב חלה, רק אם מצרפים יחד כמה מאפים צריך להפריש מהם חלה.

אבל אם עשו אותם דקים במיוחד, אין להם צורת מאפה ופטורים מחלה, וגם אם יאכלו מהם כשיעור סעודה שלמה יברכו "מזונות" ו"על המחיה".

הגדרת מאפה דק

התלבטו הפוסקים בהגדרת צורת לחם, וממילא בעובי הפנקייק, הקרפ, הלחוח או הבלינצ'ס הפטורים מחלה. יש שרצו לקבוע שאם עוביים פחות מ 3 מילימטר פטורים, ויותר מ 7 חייבים (שו"ע המקוצר יו"ד קע, יט). ויש אומרים שאם העיסה הנוזלית נשפכת למחבת ומיד נעשית מוכנה לאכילה, אינה בצורת לחם ופטורה, ואם היא עבה ואפייתה נמשכת כמה דקות, יש לה צורת לחם וחייבת בחלה (תבואת השדה ה, יד). למעשה נראה שאלו סימנים חיצוניים שאי אפשר להורות על פיהם הלכה, שכן אי אפשר להציע שימדדו את עובי הפנקייק, וכן משך העשייה תלוי גם בחום המחבת.

לכן מוכרחים לומר שככלל, כל המאפים הללו חייבים בחלה, ורק במקרים קיצוניים יוצאי דופן – שעשו אותם דקים עד שאין נראית בהם צורה של מאפה מרוב דקיקותם – פטורים. וכן מצינו בפוסקים שוופל הוא הדוגמה המצויה לטריטא שפטורה, והכוונה לשכבה דקיקה אחת מהוופל המצוי, שנכסס מרוב דקותו ויבשותו, ולא לוופל בלגי שהוא עבה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הרב איתמר הי"ד ממשיך לחנך

רבנים, ח"כים מימין ומשמאל, שומרונים וערבים בשבעה על הרב איתמר הי"ד • מדברי הרבנים בתום השבעה: הרב איתמר חי ומשפיע, ואף משפחתו משמשת מגדלור לעם • הנשיא איכזב בביקורו, ולעומתו רעיית ראש הממשלה הביעה הזדהות והקשבה • הולנדי שבא לנחם: המתיישבים בישראל הם הילד עם האצבע בסכר של העולם • הרב איתמר זכה להיות יותר מראש ישיבה, ולשמש מחנך לאומה • דאגתו בשיא החורף לביגוד החם של התלמידים • שאלה ללמדנים שבין הקוראים: האם אפשר לתת היום לערבי מעמד גר תושב?

סיפר ר' אלישע הנשקה: כשהייתי בשבו"ש בישיבה, חששתי שהכבוד הרב שראיתי שמייחסים בישיבה לעולם המעשה עלול להביא לחוסר שקידה בתורה. כך הרהרתי כשלפתע צדה את עיני דמותו התמירה של ר' איתמר, אז בחור בשיעור ד', מגיע למקומו בקדמת בית המדרש ושוקע בלימוד

מנחמים רבים מחוגים שונים הגיעו לנחם את משפחת בן גל בשבעה על הרב איתמר הי"ד, שהתקדש במותו על היותו בן העם היהודי, שלאחר אלפיים שנות גלות חזר ליישב את ארץ ישראל כדברי התורה והנביאים. בחייו ובמותו מסר את לבבו, נפשו ומאודו על קדושת התורה, העם והארץ.

כראוי למי שמסר עצמו להתיישב בקו הראשון של ההתיישבות בהר ברכה שבלב השומרון ונהרג על קידוש השם, הגיעו רבנים, שרים וחברי כנסת רבים ובכללם גם ממפלגת המחנה הציוני (אומנם ממפלגת יש עתיד לא הגיעו). היו גם קבוצות של חילונים שאינם מזוהים עם הימין שהגיעו לנחם, גם נציגי שכנינו השומרונים באו להשתתף, וכן ערבים שנמצאים בקשר עם היישוב.

דברי חיזוק מתלמידי חכמים

לסיום השבעה הגיעו רבנים לדבר, וכל אחד הוסיף נדבך משלו. הרב שמואל אליהו דיבר על הנבואות שמתגשמות בימינו, הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו דיבר על האמונה שהתגלתה דרך מעשה הפורים. בסעודת האזכרה של השבעה הגיע הרב בן ישי, אביה של רות פוגל הי"ד, שנהרגה על קידוש השם עם בעלה ושלושת ילדיה באיתמר. מדם ליבו הוא דיבר על חיי הנצח שמתעצמים על ידי מסירות הנפש, ומקרינים אור וברכה על כל עם ישראל, וכבר עכשיו מתקיימת בהם בחינה של תחיית המתים, שניצוצות מאישיותם נמסכים בחייהם של רבים. היו אלה דברי נחמה עמוקים שאין לתאר. אחר כך עמד חתנו והוסיף שגם בני משפחתם של הקדושים, שנשארים בחיים, הופכים למגדלור לציבור, וכפי שהם מתחזקים באמונה הציבור מתחזק מכוחם. הרב חיים דרוקמן דיבר על חיי האדם בעולם הזה, שאפילו הצדיקים הגדולים ביותר מגיע יומם והם צריכים למות, והשאלה האם באמת חיו בחייהם או שמא היו כרשעים שבחייהם קרואים מתים; וכשאדם דבוק בתורה ובמצוות ואף נהרג על קידוש השם הרי שהוא חי. ממש חי. הרב אייל ורד דיבר על הנוסח שאומרים על הצדיקים שנפטרים, "שביק חיים לכל חי", שבעת פטירתם הם משאירים את החיים שלהם לכל שאר האנשים שנותרו בחיים עלי אדמות, אשר יכולים מתוך כך להמשיך להתקדם ולהתעלות. שוב התפעלתי איך התורה מחייה וממתיקה, וכל רב מוסיף הארה מיוחדת להיטיב ולרומם.

בין הנשיא לגברת נתניהו

לקראת ביקורו של נשיא המדינה ביקשו פרנסי היישוב שאבוא כדי לכבדו, אולם ביקורו היה אכזבה גדולה. הוא לא הצליח להביע אמפתיה לא לאבלים ולא לדרכם ואמונתם. ניסיתי להציע לו לברך את ברכת "מציב גבול אלמנה", שבהקשר זה יש בה שתי משמעויות – האחת על המקום המיושב, והשנייה ברכה לאלמנה מרים, אולם הוא קטע את דבריי ולא נתן לי לסיים. כשהאבא הרב דניאל ביקש לדבר מעט על בנו, קטע אותו הנשיא כבר במשפט הראשון ואמר שהוא כבר שמע עליו. כאשר דיברו על הרצון ליישב את הארץ, הביע הסתייגות מכל מיני צדדים, ראשית שאין ראוי לבנות בעקבות פיגוע אלא צריך לבנות כמו אבותיו שעלו לירושלים בלי פיגוע. שנית, שיש דעות שונות והדברים מורכבים. שלישית, שאם כך צריך לתת אזרחות לאנשים שאולי צריך לחשוב גם עליהם. בקיצור, כל דיבור של אחד האבלים נקטע על ידי "כבוד הנשיא" בדבר הסתייגות ותוכחה. כך הסתיים הביקור בעוגמת נפש גדולה לאבלים. כדי לנחם את האבלים אמרתי לאחר שיצא שחשיבות הביקור בעצם קיומו, כי אחרי הכול זה האיש שמכהן כנשיא מדינת ישראל.

לעומת זאת, סיפרה לי אשתי על ביקורה של אשת ראש הממשלה, שהקרינה אהבה וחום לאבלים, חיבקה את האלמנה ואת האם, התעניינה בחייהם ובילדיהם, הקשיבה לדבריהם בתשומת לב תוך שהיא מלטפת את האלמנה, וכל כולה טוב לב והזדהות.

זה רק יכול ללמד עד כמה התקשורת החילונית מעוותת את המציאות כדי לקדם את עמדותיה.

אגב, אישי ציבור אחרים, ובכללם שרים וחברי כנסת שהגיעו לנחם, בירכו "מציב גבול אלמנה" בחפץ לב, ובכלל זה גם ח"כ איתן כבל מהמחנה הציוני.

המנחם ההולנדי והאצבע בסכר

הגיע חסיד אומות העולם הולנדי, והזכיר בפני כל הנוכחים (מהם תלמידיו של הרב שלומי בדש, אבי האלמנה, מהישיבה התיכונית בקרני שומרון) את הסיפור הידוע על הילד ההולנדי שעצר באצבעו פרץ מים שאיים להפיל את הסכר, ובכך הציל את העיר. הוא הכריז בפני שומעיו: "באתי היום לומר בשם מיליוני אנשים ברחבי העולם – אתם היום האצבע של הילד שסותמת את הסכר, ומצילה את העולם מהרשע של הטרור האסלאמי".

כבר עכשיו ראש ישיבה

לפני זמן מה פגשתי את הרב פרוכטר, ראש הישיבה התיכונית בגבעת שמואל, וכשהזכיר את הרב איתמר כמצליח במיוחד בשליחותו החינוכית, סיפרתי לו את תקוותי שיגדל להיות ראש ישיבה תיכונית. הוא השיב לי: כבר עכשיו הוא כעין ראש ישיבה.

לאחר שהרב שבתי סבתו, ראש ישיבת מצפה יריחו, סיים להעביר שיעור בין מנחה למעריב, ליווה אותו תלמידו בנימין בדש, אחיה של מרים האלמנה, וסיפר לו בצער על אובדן העתיד שהיה צפוי לרב איתמר הי"ד. ניחם אותו הרב סבתו ואמר: אני ראש ישיבה כבר עשרות שנים, וכבר זכיתי להעמיד אלפי תלמידים, ולא זכיתי למה שזכה הרב איתמר, שנתעלה להיות מחנך לאומה, שרבים כל כך שומעים על הנהגותיו התרומיות ומסירותו לתורה ולחינוך התלמידים, ומתחזקים ומתעלים לאור דמותו.

מה משך את לב השבו"ש

סיפר ר' אלישע הנשקה: כשהייתי בשבו"ש בישיבת הר ברכה, שמיניסט חשדן ותוהה, חששתי שהכבוד הרב שראיתי שמייחסים בישיבה לעולם המעשה, לקודש הגנוז בחול, עלול להביא לחוסר שקידה בתורה, בקודש הגלוי. כך הרהרתי כשלפתע צדה את עיני דמותו התמירה של ר' איתמר, אז בחור בשיעור ד', מגיע למקומו בקדמת בית המדרש ושוקע בלימוד. ברגעים אלה גמלה בליבי ההחלטה שאלמד בישיבה. לאחר כמה שנים הוא שלח לי את הסיכום המפורט שלו בהלכות שבת כדי שאיעזר בו ללימודי הרבנות, ובו השתמשתי לרוב.

כמה שנים לאחר מכן, הימים ימי תחילת החורף, סערות וסופות מפילות את החשמל ביישוב מפעם לפעם. בבוקרו של יום שישי סגרירי ועגמומי במיוחד, הסלולרי שלי רוטט. על הצג הודעה מר' איתמר שנשלחה לכל תלמידי הישיבה. את לשונה איני זוכר, אך מכיוון שבניגוד לקור ולסער הזועף בחוץ היא חיממה את ליבי במיוחד, אני עוד זוכר את תוכנה – אף שעברו שנתיים או שלוש מאז: "חורף חם ובריא לכולם, לא לשכוח להצטייד בביגוד חם, אם חסר משהו לגשת אליי. באהבה, איתמר". המסר היה בערך כזה, ההודעה קצת יותר ארוכה. סתם תזכורת אימהית כזאת. כשראיתי אותו כמה דקות לאחר מכן, רציתי לפרגן על המסירות ואמרתי שהוא יכול להיות "אמא נפלאה". הוא הצטחק כדרכו ועבר נושא, ואצלי את עגמומיות החורף החליף גל חום אביבי. כך, בנוסף לעוד אינספור שעות תורה ועשייה למען הכלל שראיתי אצלו במשך שמונה השנים שזכיתי להכירו, ראיתי בו את האידיאליסט השקדן, העמל בתורה בגבורה מחד, ואוהב הבריות בעל החסד מאידך.

שאלת הערבי שחושש להתגייר

הגיע לנחם גם ערבי, שבנו שירת בצבא ונהרג על הגנת ישראל, והביע הזדהות מלאה עם העם היהודי. לא זו בלבד אלא שאף ביקש להיכנס אליי כדי להתייעץ בעניין גיורו. כמי שלמד פיזיקה, הוא רגיל בלימוד וכבר הספיק ללמוד ספרים כגון הכוזרי ולשמוע שיעורים באינטרנט, וברצונו להתגייר. להערכתו יש לו גם שורשים יהודיים. אולם אשתו אינה מעוניינת להתגייר, ואם לא יתגרש לא יוכל להתגייר, שכן התורה אוסרת על יהודי לחיות עם מי שאינה יהודייה. הוא שאל מה ראוי לו לעשות, האם להתגרש מאשתו שהוא אוהב? השבתי שמן הסתם עדיף שיישאר עם אשתו ויחיה כגוי צדיק ששומר שבע מצוות.

אבל הוספתי שבזכות שאלתו אשתדל לבדוק סוגיה חשובה מאוד, האם אפשר בזמן הזה להחזיר את דין גר תושב למקומו. גר תושב הוא בן אומות העולם שמקבל על עצמו בפני בית דין את אמונת ישראל ומתחייב לקיים שבע מצוות בני נח, ולגבי שאר המצוות – אם יקיים יזכה לשכר, ואם לא יקיים לא יהיה בידו עוון. מבחינת מעמדו הוא שותף עם העם היהודי, מצווה לגמול עמו חסד כמו עם היהודים ומותר לכתחילה שיגור בארץ ישראל. הבעיה היא שלהלכה, רק לבית דין של דיינים סמוכים שנסמכו איש מפי איש עד משה רבנו יש סמכות לקבל גר תושב (רמב"ם הלכות עבודה זרה י, ו). אומנם גם גר רגיל צריך מעיקר הדין להתקבל על ידי דיינים סמוכים, אולם מכיוון שלמדנו שכלל הוא שבכל הדורות צריך שתהיה אפשרות להתגייר, גם לאחר שנפסקה הסמיכה ממשיכים לקבל גרים. השאלה האם אפשר למצוא דרך לקבל גר תושב כיום. מעמד זה יכול לשמש פתרון לצאצאי יהודים שלהלכה אינם יהודים, שיתגיירו ויקבלו מעמד של גר תושב, שמכל הבחינות האזרחיות הוא שותף מלא של העם היהודי.

מן הראוי להושיב על כך כמה תלמידי חכמים שיבררו נושא זה מהיסוד. אם יש בין הלמדנים מי שיכול לסייע בבירור סוגיה זו, אשמח לקבל את חוות דעתו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ההספד על הרב איתמר בן גל הי"ד

קשה להאמין, אבל בתקופה האחרונה הרב איתמר ומרים דיברו על האפשרות שאחד מהם ייהרג על קידוש השם, והסכימו שהם מוכנים לעמוד בניסיון הזה בגבורה. לא כקנאים שמואסים בחיים דיברו כך, אלא כיהודים שאוהבים כל כך את החיים, עד שהם מוכנים להקריב הכול למען החזון שהועיד ה' לעמו ישראל להביא אמונה, ברכה וחיים לעולם. בכל העולם אנשים מתים מכל מיני סיבות, אשרי מי שזוכה למות על מצוות יישוב הארץ

פתאום באמצע היום היכתה בנו השמועה, עננים אפורים של בכי התעבו בשמיים וקול נורא התפשט בעולם והודיע: הרב איתמר בן גל מהר ברכה נרצח. ופתאום מרים אלמנה, ואביטל, דניאל, רוני ואברהם יתומים.

לימדונו רבותינו שכל יהודי שנהרג מפני היותו יהודי – נקרא קדוש, ומובטח לו שהוא בן עולם הבא. במותו על היותו יהודי פשט את מלבושיו הפרטיים והתעטף בקדושת ישראל. ואם כך אמרו על כל יהודי, על אחת כמה וכמה על יהודי שבחר לחונן את עפרות ארצנו הקדושה, בקו הראשון של ההתיישבות. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בתלמיד חכם, שלמד ולימד, שמר ועשה, שכל המצוות והמעשים הטובים שלו מתעלים ומתקדשים בקדושת כלל ישראל, והוא עולה כקורבן תמים על מזבח האומה.

הרב איתמר היקר והאהוב, ידענו תמיד שאתה מסור לתורה, לעם ולארץ, והנה התברר לנו שגם אתה, בכל דרכיך ומעשיך הטובים, עלית במעלות קדושים וטהורים שמסרו נפשם על קידוש השם.

אם היו שואלים את אויבינו מה היו מעדיפים, שיהרגו מהם אלף איש או שנקים שכונה חדשה, היו מעדיפים להקריב אלפי אנשים ובלבד שלא נמשיך ליישב את הארץ. לכן הנקמה העמוקה ביותר היא להמשיך לבנות, להקים עוד שכונה, להפוך את הר ברכה לעיר

במשך אלפיים שנה יהודים נהרגו על קידוש השם כשתפילה בפיהם, שיום יבוא ועם ישראל יחזור לארצו לקיים בה את התורה, לתקן עולם במלכות שד י ולהביא ברכה לכל משפחות האדמה. לשם כך היו מוכנים לשאת על גבם את כל הייסורים הנוראים, כי ידעו שהתורה, ארץ ישראל והעולם הבא נקנים בייסורים, ועל ידי קנייתם העולם הזה יתוקן ויהפוך לעולם הבא.

אומות העולם נדו לשברנו, לא האמינו שנחזור לארץ, לא האמינו שהארץ השוממה תחזור לתת את פריה, שיתקיימו בנו דברי ה' בתורתו: "וְשָׁב ה' אֱ לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ לֹהֶיךָ שָׁמָּה… וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל, ג ה). כל קדושי ישראל שבגלות האמינו בזה, אבל אתה, הרב איתמר, זכית לקיימם בגופך. על ידך ובך דברי הנביא יחזקאל מתגשמים: "כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי א לוהים לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב… וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה… וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִי
בוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה, אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי. כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי אלוהים, עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם, אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל לו).

עוד לא הגעת לגיל שלושים, אבל כבר הספקת לרקום חלומות גדולים והתחלת להגשימם. בשנים הספורות שבהן שימשת כרב ומדריך הצלחת להלהיב בחורים בחזון התורה השלמה, שמחברת שמיים וארץ ומאירה את המדע והעבודה.

באהבה, בנחישות ובסמכות דרשת מתלמידיך הצעירים ללמוד, והם למדו. גם בקייטנות דרשת שיחד עם הטיולים והכיופים – ילמדו, והחניכים הופתעו להיווכח עד כמה לימוד התורה איתך היה מאתגר ומהנה, עד שהם והוריהם ביקשו שכך יהיה בשנה הבאה. ואתה הסכמת, כי תמיד היית מוכן להתנדב לדברים שבקדושה, ואת הכול לקחת באחריות ורצינות מלאה.

אהבת את תלמידיך החדשים בישיבה התיכונית בגבעת שמואל, שיבחת את החריצות והרצינות שבה הוריהם והם מתייחסים ללימודים בכל המקצועות.

ציפינו שתמשיך להגדיל תורה, ללמוד וללמד. היינו בטוחים שכמנהיג טבעי, יגיע יום ותהיה ראש ישיבה תיכונית, והנה עתה כל החלומות אבדו. אין מי שימלא את מקומך, אין מי שיבין כמוך את מלוא החזון, ויהיה חרוץ כמוך בהגשמתו.

נדיר לראות אדם שכל כך מעריך ומכבד את הוריו. בברית של בנך אברהם, לאחר שאביך הרב דניאל סיפר ברוב טובו על חותנו הסבא רבי אברהם, לחשת באוזני: הלוואי ואזכה להיות כמו אבי, להבין לעומק את האנשים ולהיות צדיק וטוב לכולם. ועוד סיפרת לי כמה פעמים כיצד אמך גומלת חסד בהתמדה עם כל המשפחה.

פעם כשנסענו לחתונה עם חותנו הרב שלומי, התפתח דיון אם ראוי שהחתן יקרא לחותנו אבא. ואז איתמר אמר שזה תלוי בקשר, שאם הקשר טוב וקרוב, אז בוודאי נכון שהחתן יקרא לחותנו אבא, וחותנו הרב שלומי זרח מאושר.

לחתונתו הגיע עם עניבה יפה ומיוחדת. שיבחתי את הופעתו ואת העניבה שאביו בטעמו הטוב בחר לו. לאחר כשבועיים השאיר בביתי מתנה מפתיעה – עניבה זהה. יעזרני ה' ואזכה ללבוש אותה בחתונותיהם של ילדיך, אביטל, דניאל, רוני ואברהם.

"ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי". בדרכך לברית המילה נהרגת. גורלו של העם היהודי לשאת את דגל הצדק והמוסר בעולם, ולכן בכל דור הרשעים הגדולים ביותר נלחמים בנו, וביותר בצדיקים. הם כיום אלה שמפיצים בכל העולם טרור, מזהמים את המים, ואנחנו מבשרים טובה לעולם. וכדרך האבות הקדושים שחפרו בארות מים, גם אנחנו מובילים בהתפלת מי ים ובמיחזור מים על ידי שימוש בקולחים.

אם היו שואלים את אויבינו מה היו מעדיפים, שיהרגו מהם אלף איש או שנקים שכונה חדשה, היו מעדיפים להקריב אלפי אנשים ובלבד שלא נמשיך ליישב את הארץ. לכן הנקמה העמוקה ביותר היא להמשיך לבנות, להקים עוד שכונה, להפוך את הר ברכה לעיר.

אנחנו לא חזרנו לארץ כדי לנשל ערבים הגונים מנחלתם, אבל משקמו עלינו לכלותינו, מן הדין שכל מי שרצה להרוג ייהרג, וכל מי שרצה לגרש יגורש. אשרינו שיש לנו מדינה וצבא, ובעזרת ה' כל מה שצריך להיעשות ייעשה.

לפעמים שואלים אותנו 'מדוע אתם משתמשים בטרמפים?', והתשובה פשוטה – אין דרך אחרת לחיות כאן. זה הסיכון שאנחנו נוטלים על עצמנו כדי לקיים את המצווה שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, מצוות יישוב הארץ בקו הראשון של ההתיישבות. וכשאחד מאיתנו מתקדש, גם אנחנו, כל המתנחלים שנוסעים בכל הדרכים, נעשים בזכותו קדושים.

אחים יקרים, מתנחלים אהובים, מי יספר לכם עד כמה גדולים מעשיכם הקטנים. כמה אתם גדולים בעת שאתם ממשיכים בשגרת חייכם, כשאתם ממשיכים לנסוע בדרכים ועומדים על משמר עמנו וארצנו. בגופכם ממש אתם מגשימים את חזון הנביאים.

קשה להאמין, אבל בתקופה האחרונה הרב איתמר ומרים דיברו על האפשרות שאחד מהם ייהרג על קידוש השם, והסכימו שהם מוכנים לעמוד בניסיון הזה בגבורה. לא כקנאים שמואסים בחיים דיברו כך, אלא כיהודים שאוהבים כל כך את החיים, עד שהם מוכנים להקריב הכול למען החזון שהועיד ה' לעמו ישראל להביא אמונה, ברכה וחיים לעולם. בכל העולם אנשים מתים מכל מיני סיבות, אשרי מי שזוכה למות על מצוות יישוב הארץ.

לפני זמן לא רב, כאשר ראה הרב איתמר אם שבוכה ומתאבלת יותר מדי על בנה שנהרג, עלה בדעתו שאולי גם לו זה יקרה ואמו תבכה עליו יותר מדי, ואמר לאשתו כי הוא צריך לומר לאמו, שאם כך יקרה וייהרג, שלא תרבה לבכות. שתהיה חזקה, לכבוד התורה, העם והארץ. אבל הוא לא הספיק לדבר איתה על כך.

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתאסוף את דמעותינו יחד עם דמעות כל הקדושים שנרצחו ונטבחו ונהרגו על קידוש שמך, וירוו את הארץ ויצמיחו את הדגן התירוש והיצהר, וינחמו את אבלי ציון וירושלים, ויהפכו הדמעות לטללי חיים, שיזכירו את כל הנשכחות ויצמיחו את כל הרעיונות, להוסיף ברכה וחיים לכל משפחות האדמה.

ריבונו של עולם, תן כוח למרים האלמנה לגדל את היתומים לתורה ומצוות, תן בריאות וכוח לסבים ולסבתות לסעדם, לטפחם ולהובילם לחתונתם.

ריבונו של עולם, תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך ותקווה טובה לדורשיך. שמחה לארצך וששון לעירך, ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קודשך. קבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ, ובזכות הרב הצעיר איתמר בן גל שנהרג על קידוש שמך, סייע לנו ליישב את כל הארץ שהבטחת לאבותינו ולנו, ויתקיימו בנו דברי הנביא: "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ…. כִּי כֹה אָמַר ה' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל… הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ….. וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה'… וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד. אָז תִּשְׂמַח בְּת
וּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" (ירמיהו לא).

•••
חזרתי מבית הקברות, ועל המדרכה ליד ביתי פוסעים המוני ילדים, הולכים מבית הספר החדש שביישוב לביתם. הם יאכלו ועוד מעט יתחילו בפעילות הענפה של אחר הצהריים – לימוד תורה וחוגים בכל התחומים האפשריים כמעט. אמרתי בלבבי: מי ילד את כל אלה ואנחנו הלא שכולים וגלמודים. הרי נותרנו לבדנו, ואיך פתאום בכל המחזורים הצעירים בהר ברכה ישנם כמאה, והם ממשיכים לעסוק בשלהם ולצהול כאילו לא אירע דבר. הם רק יודעים שצריך ללמוד יותר ולבנות יותר כי הרב איתמר נהרג. "ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד