מינוי דיינים: לא תגורו

מינוי הדיינים בישראל הוא מעין מצוות "שופטים ושוטרים תיתן לך", ויש לשאוף שסמכותם תתרחב מעבר לדיני משפחה • חשיבות מינוי דיינים בזמן ובלי עיכובים • מינוי דיינים לפי עדות אינו רלוונטי כל כך, ומינוי לפי שיוך מפלגתי הוא בוודאי חמור • הטלת וטו על דיינים ציוניים מסוימים בגלל פסיקותיהם להקל – מנוגדת לתורה • במקרה הנוכחי היה חשוב לזרז את מינוי הדיינים, אך להבא נציגי הבית היהודי צריכים לעמוד על עקרונות התורה מול הווטו החרדי • י"ז בתמוז: דיני תפילת עננו

בחירת הדיינים

אם הנוטים לקולא יחששו ללמוד ולהסיק מסקנות, מפני המחיר שהם עלולים לשלם עליהן, קולם ייאלם. וכשקולם של המקילים ייאלם, גם קול המחמירים יהיה פגום, מפני שלא ילובן כראוי. כך עסקני החרדים ורבניהם עוקרים מישראל חלקים נכבדים מהתורה.

בשנה האחרונה נמצאה הדרך שחלקה בפשרה וחלקה בכניעה לווטו החרדי, ומונו עשרים ושניים דיינים לבתי הדין האזוריים, ועשרה דיינים לבית הדין הגדול. לא בקלות הדבר נעשה, ומי יודע אם בלי בג"ץ היו מגיעים להחלטה על מינוי הדיינים לבית הדין הגדול. אולם עתה אפשר לברך על המוגמר: זכתה מדינת ישראל לקיים בזעיר אנפין את מצוות העמדת השופטים, שנאמר: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז, יח). אמנם הם התמנו רק לדיני משפחה, אך אם נזכה והדיינים יקדשו שם שמיים, יבקש הציבור להרחיב את תחומי אחריותם עד למשפט התורה השלם.

שלא לענות את הדין

בזכות המינויים החדשים, יוכלו הדיינים למלא את מלאכתם נאמנה, לפסוק את הדין במהרה, שכל זמן שהדין משתהה, הסכסוך גובר והולך. וכפי שלמדו חכמים (סנהדרין ז, א) מהפסוק "פוטר מים ראשית מדון, ולפני התגלע הריב נטוש" (משלי יז, יד): בתחילה הריב דומה לזרזיף קטן של מים שמחלחל דרך הסכר, ואם אין סותמים אותו מיד הוא מתרחב לזרם חזק שהורס את הסכר והופך לשיטפון נורא. וכן אמרו חכמים במשנה: "חרב בא לעולם על עינוי הדין" (אבות ה, ח). עינוי הדין הוא שמתעכבים מלפסוק את הדין ומשהים אותו ימים רבים (רש"י ורמב"ם שם). זו הסיבה שנצטווינו למנות שופטים בכל עיר ועיר, כדי שיוכלו בעלי הריב לגשת אליהם מיד וליישב את הסכסוך שביניהם.

הפגמים שבבחירת הדיינים

לאחר הבעת הסיפוק על עצם מינוי הדיינים, חובה לציין שתהליך בחירת הדיינים והרבנים, לפי מוצאם והשתייכותם המפלגתית, לקוי ביותר. אמנם נכון שמצווה למנות לכל שבט שופטים מבני השבט, מפני שבני השבט יכולים להבין יותר את הבאים לפניהם. ולכן יש מקום שיהיו בבית הדין דיינים מבני העדות השונות, שכן דיין אשכנזי חרדי יכול להבין יותר נידונים אשכנזים חרדים, ודיין מרוקאי יכול להבין יותר נידונים מרוקאים מהדור הישן. אולם מכיוון שרוב בני העדות השונות גרים יחד, דיינים סבירים שגדלו בחברה שמורכבת מבני כל העדות אמורים להבין את רוב הציבור, ולכן אין צורך להקפיד כל כך על החלוקה העדתית. מה עוד שגם במקרים שהיה טוב להפנות נידונים מבני עדה מסוימת אל דיינים שמבינים לרוחם, אין עושים זאת, כי ההרכבים נקבעים לפי אזורים ושמות משפחה. ובכל אופן ברור שאין מקום למינוי דיינים על פי השתייכות מפלגתית.

חטא ההחרמה – עקירת התורה

חמור מכך, בתהליך הבחירות התברר שהחרדים הטילו וטו מוחלט על בחירתם של רבנים ציונים שנטו לקולא בדינים מסוימים. בכך הם מחריבים את עולם התורה, מפני שהדיינים והרבנים מצווים להיות נאמנים לתורה בלא לחשוש מפני איש. רק באופן זה אפשר להגיע לאמת. אם הנוטים לקולא יחששו ללמוד ולהסיק מסקנות, מפני המחיר שהם עלולים לשלם עליהן, קולם ייאלם. וכשקולם של המקילים ייאלם, גם קול המחמירים יהיה פגום, מפני שלא ילובן כראוי. כך עסקני החרדים ורבניהם עוקרים מישראל חלקים נכבדים מהתורה.

לא ביום אחד נקבעה אצלם עמדה רעה זו. המריבות הגדולות שבין החצרות והכתות, כינויי הגנאי כלפי רבנים מהמחנה החרדי היריב, ומעל לזה, הנוהג לבזות את הרבנים הציוניים, הפכו את החרמות ועקירת חלקים מהתורה לעבירות שדשים בהם בלא להרגיש אשמה. כפי שאמרו חכמים: "כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה… נעשית לו כהיתר" (יומא פו, ב).

כיצד לנהוג מכאן ואילך

ההתלבטות שעמדה בפני שליחי הציבור הנאמנים מובנת. אילו היו מתעקשים על האמת, מערכת בתי הדין הייתה מקרטעת וקורסת. אולם מכאן ואילך ראוי שלא להיכנע לווטו החרדי, אלא להעמיד את עקרונות התורה מעל הכול, בלא נכונות להתפשר יותר על העמדות התורניות שחלק מבני הציבור החרדי טועה בהן.

ראוי לנציגי הציבור להודיע, שמעתה ואילך יתנגדו באופן מוחלט לכל מינוי של רב או דיין שאינו נאמן לתורה, כולל הדברים שבהם עסקני הציבור החרדי ומקצת מרבניו חוטאים בהם. נזכיר את הדברים שבהם עמדתו של המועמד לרבנות או לדיינות צריכה להיות ברורה:

  • א) עמדתו המוצהרת שעל פי ההלכה אין לפסול גיור של שום רב קהילה אורתודוכסית מוכרת שידוע בקהילתו כאדם נאמן ומאשר את מעשה הגיור כתקף. המעומד לתפקיד רשאי כמובן לסבור שמלכתחילה אין לגייר גרים כאלה, הוא גם יכול לסבור שמדינת ישראל יכולה לקבוע גיורו של מי יוכר לרישום האזרחי, אבל מבחינה הלכתית הוא חייב להודות שאין אפשרות לפסול גיור שנעשה על ידי רבנים אורתודוכסים.
  • ב) עמדתו המוצהרת שיש מצווה גדולה ליישב את ארץ ישראל, וזו מצווה כללית שעתיד כלל ישראל תלוי בה, ועל כן אמרו חכמים שמצווה זו שקולה כנגד כל המצוות.
  • ג) עמדתו המוצהרת שיש מצווה גדולה לשרת בצה"ל. אין זה סותר מתן דחייה לתלמידי ישיבות, וגם אין זה סותר את העמדה שכל עוד הצבא אינו מאפשר לחייל הדתי שמירת מצוות כהלכתה, ניתן או ראוי לדחות את השירות. אבל מי שאומר שאין מצווה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ, כופר בתורה ואינו ראוי לשמש כרב או דיין.
  • ד) עמדתו המוצהרת שיש ערך רב בלימוד המדע, הן כדי להכיר את חוכמת הבורא והן לצורכי פרנסה ויישובו של עולם, ואין שום איסור ללמוד את מקצועות הליבה בגיל היסודי. אפשר כמובן להתווכח אם כדאי ללמוד מדעים בגיל היסודי, או למי זה מתאים; אבל מי שטוען שזה אסור, מוסיף איסור על התורה בניגוד לתורה ואינו ראוי לשמש כרב או דיין.

זו התגובה הצודקת, אשר מאזנת ומתקנת את חטאם של עסקני החרדים – פסילה תמורת פסילה, והחזרת העיקומים ליושרם.

להערכתי רבנים חרדים רבים מסכימים במידה זו או אחרת עם העקרונות שהזכרתי, הם יודעים שזו עמדת התורה, ולכן אין בעמדה זו פסילה מראש של כל נציגי הציבור החרדי לתפקידי רבנות ודיינות.

עמדת תנועת הליכוד

בפועל התברר שתנועת הליכוד, משיקולים פרקטיים, תומכת בעמדת החרדים. בתמיכת הליכוד נבחרו ממש עכשיו לבית הדין הגדול שני דיינים שפסלו את גיוריו של הרב לוקשטיין – הרב אלמליח והרב נהרי. הם עשו זאת בניגוד לעמדת הרבנים הראשיים, ומעבר לכך בניגוד לעמדת ההלכה, ובניגוד למסורת ישראל מדורי דורות. זו התופעה הרעה שפשתה בציבור החרדי. בדיינים שמייצגים את התופעה הזאת הליכוד תמך (אחר כך הם טוענים שאי אפשר להסתדר עם הרבנות הראשית ותומכים בהכרה ברפורמים).

ואף על פי שזו עמדתה של תנועת השלטון, נכון לנציגי הבית היהודי להביע את עמדתם בפומבי, ויעשו נציגי תנועת הליכוד את חשבונם. ואם טוב בעיניהם, שימשיכו למכור את הרבנות ובתי הדין לעסקני החרדים, וידע הציבור וישפוט למי לתת את קולו בבחירות. יש סיכוי סביר שדווקא עמדה בהירה שכזו תיישר את תנועת הליכוד. בינתיים כאשר העמדות מטושטשות, הליכוד מרשה לעצמו לתמוך בדיינים שפסלו גיורים של רבנים מוכרים כרב לוקשטיין.

עמדת תנועת יש עתיד

גם קולה של האופוזיציה ובראשה תנועת 'יש עתיד' לא נשמע. הם עושים חשבון שעדיף להם להחניף לחרדים, או לפחות לא לבקר אותם באופן חריף. את "מצוות דתם החילונית" הם מקיימים בינתיים בהוקעת רבנים ציונים, כדוגמת הרב הצבאי הראשי הנבחר הרב אייל קרים, שבעברו היה קצין בסיירת מטכ"ל ומפקד סיירת צנחנים. חשוב לשים לב שזו השיטה של תנועת 'יש עתיד', וליידע את הציבור בכך, כדי לצמצם את יכולתם להונות את הבוחרים ולהזיק למדינת ישראל.

תפילת עננו ביום הצום

תיקנו חכמים להוסיף בחזרת הש"ץ של תפילות שחרית ומנחה של יום צום, בין ברכת "גואל ישראל" לברכת "רפאנו", ברכה מיוחדת על הצום – "עננו". אומרים אותה בתנאי שיש לפחות שישה מתענים, והחזן צריך להיות מהמתענים (שו"ע תקסו, ה).

אבל בתפילת הלחש אין אומרים "עננו" כברכה בפני עצמה, אלא אומרים "עננו" בתוך ברכת "שומע תפילה" (תענית יג, ב). נחלקו המנהגים באילו תפילות אומרים "עננו": יש אומרים שבכל שלוש התפילות של יום הצום יש לומר "עננו", ואף שבערב עדיין לא מתענים, מכיוון שיום זה נקרא צום – אומרים "עננו". וכן נוהגים עולי תימן וחלק מקהילות הספרדים. ומנהג חלק מקהילות ספרדים לומר "עננו" בעת שמתענים, לפיכך בצומות הקלים אומרים "עננו" בשחרית ובמנחה, ובתשעה באב אומרים "עננו" גם במעריב (על פי הרז"ה, כה"ח תקסה, טוב). למנהג יוצאי אשכנז אומרים "עננו" במנחה בלבד, משום שחוששים שמא אדם שיאמר בשחרית "עננו" ייחלש במשך היום וישבור את הצום, ונמצא שהוציא דבר שקר מפיו כשאמר "ביום צום תעניתנו". לפיכך נוהגים לומר "עננו" במנחה בלבד, שאם התענה עד מנחה, מן הסתם יסיים את הצום (על פי גאונים ורש"י, רמ"א תקסה, ג).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חזקת הגיל הרך

חזקת הגיל הרך נותנת עדיפות קיצונית לנשים במקרה של גירושין • במקרה הצורך מצווה להתגרש, אבל פעמים רבות מדובר במשבר שאפשר לפתור, וצריך לפתור אותו כדי למנוע סבל למשפחה • בתקנת הכתובה דאגו חז"ל לאיזון בין בני הזוג, ולמצב שאף צד לא ימהר להתגרש • במצב שבו ילדים נשארים אוטומטית אצל האישה, והאיש צריך לשלם עליהם מזונות, לא פלא שכ-90% מתיקי הגירושין נפתחים בידי נשים • פנייה לקהל המומחים והמעיינים: בירור המציאות העובדתית בנוגע לבליעת כלי מתכות וזכוכית

הבעיות בחזקת הגיל הרך

שתי רעות בחזקת הגיל הרך, לפיה במקרה של גירושין הילדים הקטנים עוברים אוטומטית לחזקת האם, וממילא על הבעל לשלם לאם דמי מזונות מלאים. בפועל, בעקבות זאת, גם כשהילדים גדלים הם נשארים אצל האם, כי התרגלו לכך, ופעמים רבות אף פיתחו עוינות מסוימת כלפי האב.

הרעה הראשונה בחזקת הגיל הרך היא שהיא מעודדת גירושין, במתן כוח עודף לנשים המתגרשות, כפי שיוסבר בהמשך. השנייה היא העדר האב מחינוכם של הילדים, שזקוקים לשני ההורים, אף שהם גרושים. הפעם נעסוק ברעה הראשונה.

יחס התורה לגירושין

סקרים שונים מצביעים על כך שכמחצית מיוזמי הגירושים מודים, לאחר כחמש שנים, שמוטב היה להם לשקוד על שיקום נישואיהם. ניתן להעריך שגם מבין המצהירים כי הם מרוצים מהגירושין, יש שמתחרטים בלבם אבל אין בכוחם לעמוד בהבנה הכואבת הזאת

על פי התורה כאשר בני הזוג אינם מוצאים דרך לחיות בשלום, למרות כל הצער, מצווה להתגרש. אולם פעמים רבות חיי הזוג נקלעים למשבר שניתן לפתור אותו, ורק אם אין מתאמצים להשלים המשבר מוביל לגירושין, והתוצאה היא סבל רב לאיש, לאישה ולילדים.

סקרים שונים מצביעים על כך שכמחצית מיוזמי הגירושים מודים, לאחר כחמש שנים, שמוטב היה להם לשקוד על שיקום נישואיהם. ניתן להעריך שגם מבין המצהירים כי הם מרוצים מהגירושין, יש שמתחרטים בלבם אבל אין בכוחם לעמוד בהבנה הכואבת הזאת, והם אומרים שהגירושין היטיבו להם.

כדי למנוע גירושין מיותרים, תיקנו חכמים את הכתובה. כמו כן מדריכים את בני הזוג שנקלעו למשבר לעשות כל שביכולתם כדי להגיע לשלום בית.

תהליך תקנת הכתובה

יחסים בין בני אדם בנויים על איזון. כאשר האיזון מופר, היחסים מתרועעים. גם בימים שהפרנסה הייתה כרוכה בעבודה גופנית קשה, ולכן מעמדם של הגברים מבחינה כלכלית היה מעל מעמד הנשים, היה צורך למצוא את נקודת האיזון בין גברים לנשים. כך למדנו במסכת כתובות (פב, ב), שבתהליך הדרגתי נמצאה נקודת האיזון המיטבית.

בתחילה, כדי שלא יהיה קל בעיני הגברים לגרש את נשותיהם, תיקנו שכל בעל, ואפילו הוא עני, במקרה של גירושין ישלם לגרושתו לכל הפחות מאתיים זוז. בסכום זה אפשר היה לחיות שנה שלמה, וזה עיקר הכתובה. ככל שבני הזוג היו מבוססים יותר, סכום הכתובה שקבעו ביניהם היה גבוה יותר, שכן הוא נקבע במשא ומתן בין משפחות החתן והכלה. חשוב להבין: תקנה זו לא נועדה רק לטובת הנשים, אלא כדי לבצר את מוסד הנישואין. שכן אם יהיה קל בעיני הגברים לגרש את נשותיהם, גם הנשים יירתעו מנישואין, כי יחששו שמא לאחר שנים בעת משבר הגברים יגרשו אותן. לפיכך תיקנו חכמים כתובה, וקבעו שסכום הכתובה יהיה משמעותי, כדי שיכאיב לכיסו של הבעל ויגרום לו לחשוב פעמיים לפני שימהר לגרש את אשתו.

אולם לא רצו חכמים לכתוב שכל נכסי הבעל יהיו ערבים לכתובה, כדי שלא לפגוע בעסקי המקרקעין שנחוצים לקיום המשק; שאם ידעו הקונים שהקרקע שהם קונים משועבדת לכתובה, יחששו לקנותה.

חיפוש נקודת האיזון בין בני הזוג

אלא שמסופר שם בתלמוד, שמכיוון שלא נקבע שנכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה, היו נשים שהזקינו ולא התחתנו. הן חששו שמא למרות ההתחייבות שבכתובה, אם הבעל ייקלע לקשיים כלכליים, יגרש אותן ויוציאן ריקם מביתו, מפני שבפועל לא יהיה לו כסף לשלם להן. לפיכך תיקנו חכמים שכסף הכתובה יהיה מופקד בבית הורי האישה, וכך גם אם הבעל ייקלע לקשיים, סכום הכתובה מובטח.

אולם התברר שכאשר הכסף היה מונח מזומן בבית הורי האישה, הגברים לא חשו שהוא שייך להם, ובעת כעס נטו רבים יותר לגרש את נשותיהם. שכן במשך חיי הנישואין כמעט כל זוג נקלע לעתים למשברים, אלא שהואיל והם מבינים את ערך הנישואין, וגם מבינים שהגירושין הם עסק יקר ומכאיב, הם משלימים ביניהם וחוזרים לחיות בטוב. אולם כאשר כסף הכתובה היה מונח אצל הורי האישה, קל היה לו לבעל כעסן לגרש את אשתו בשעת משבר, שכן לא היה צריך להוציא את הכסף מכיסו.

לפיכך, תיקנו שסכום הכתובה יהיה מונח בביתם של בני הזוג ויעשו בו כלים נאים. עשירות שכתובתן הייתה גבוהה עשו בו כלי כסף וזהב, ועניות עשו בו כלים פשוטים, ובמקרה של גירושין, הייתה האישה לוקחת את כלי כתובתה ויוצאת.

אולם התברר שגם במצב כזה, הבעלים לא חשו הפסד משמעותי בעת הגירושין, שכן כלים אלו לא היו נחשבים בעיניהם כשלהם, ובשעת משבר בקלות יחסית היה הבעל כותב גט לאשתו ואומר לה: קחי את כלייך וצאי.

נקודת האיזון בתקנת שמעון בן שטח

לפיכך תיקן שמעון בן שטח שיהיו כל נכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה. וזו הייתה נקודת האיזון המיטבית, שכן מצד אחד תשלום הכתובה הכאיב לבעל, שכן הוא נצרך להוציא כסף מזומן מכיסו, או שהוא נצרך למכור מרכושו כדי לשלם את הכתובה; ומאידך, תשלום הכתובה היה מובטח, שכן כל נכסי הבעל, כולל קרקעות שהיו לו בעת הנישואין ומכרם אחר כך, היו משועבדים לתשלום הכתובה (תקנה זו גם הייתה מוצלחת מבחינה כלכלית, שעל ידה דמי הכתובה הושקעו בנכסים שיכלו להניב פירות לרווחת בני המשפחה).

דוגמה מאלפת מהקיבוצים

בקרב הקיבוצים, בעקבות הפרטתם, התברר שההסתברות לגירושין ירדה באופן מובהק (עבודת תזה של רועי בס מ2010 באוניברסיטת חיפה, בהנחיית פרופ' בר אילן ופרופ' פלגי). לפני כן הקיבוץ דאג לכל צורכי החברים, ולהחלטת בני זוג להתגרש לא היה מחיר כלכלי. הקיבוץ דאג לספק לכל אחד מהם דירה, והמשיך לדאוג לצורכי הילדים כמקודם. אולם לאחר ההפרטה, כל אחד מבני הזוג המתגרשים היה צריך לממן לעצמו דירה, ולהמשיך לספק את צורכי הילדים שנעשו יקרים יותר לאחר הגירושין. במצב כזה בני הזוג חשבו פעמיים לפני שהחליטו להתגרש, וחלקם מצאו את הדרך לעבור את המשבר ולהמשיך בחיי הנישואין. רבים מהם מאושרים מכך.

הנזק שבחזקת הגיל הרך

חזקת הגיל הרך העניקה כוח עודף לנשים ופגעה באופן קיצוני באיזון שבין בני הזוג, שכן היא הפכה את הגירושין למשתלמים לנשים, בהיותן בטוחות שבכל מקרה הילדים יישארו אצלן, ואילו הבעל יצטרך לשלם להן דמי מזונות בשווי העלות הממוצעת של אחזקתם – לפחות 2,000 שקלים בחודש לילד. אם לא ישלם, הביטוח הלאומי ישלם במקומו, והבעל יירדף על ידי נציגי החוק שיעקלו את רכושו והכנסותיו לטובת תשלום המזונות. כמחצית מהגברים מרוויחים פחות מ7,000 שקלים בחודש, ואם הם צריכים לשלם מזונות לשני ילדים, עליהם לשלם כ4,000 שקלים בחודש. לאחר מכן הם צריכים להחזיק לעצמם דירה, לקנות מזון ובגדים, לפרנס את הילדים בעת שהם באים אליהם ולסייע להם במקרים מיוחדים שאינם נכללים במזונות השוטפים. לא פלא שבמצב כזה, קרוב לתשעים אחוזים מתיקי הגירושין נפתחים ביוזמת נשים.

נשים ששונאות גברים, ומתומרצות כיום על ידי ארגונים שונים, יטענו שאכן הגברים אטומים, אלימים, רעים, ומגיע להם להיענש על כל מה שהם ואבותיהם עשו לנשים במשך דורות… אולם אנשים סבירים, אוהבי אדם, מבינים שבשני המינים יש טובים יותר ופחות. וכאשר נותנים בידי הנשים כוח רב מדי בהסכמי הגירושין, אחוזי הגירושין עולים. מתברר שנשים גרושות רבות יטענו שהדבר אינו נכון, שכן הן קרובות אצל עצמן, ולתחושתן הן יצאו מקופחות. אולם נדמה שכל מי שיתבונן ביושר במקרי הגירושין שהוא מכיר, ימצא שברוב המקרים הגברים הפסידו הרבה יותר.

אמנם אם נמדוד את מצבן של הנשים הגרושות לאורך שנים, ייתכן שמצבן פחות טוב. אולם בעת משבר וכעס הנשים שיוזמות גירושין חושבות על השנים הקרובות בלבד, ובטווח זה ידן על העליונה.

קרוב לוודאי שלאחר שחזקת הגיל הרך תבוטל, אחוז הגירושין יפחת. חבל מאוד שיש חברי כנסת טובים והגונים שאינם מבינים זאת, ובינתיים מגבירים את סבלם של הגברים, הנשים והילדים.

שאלה למבינים בעניין כלי מתכות וזכוכית

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בפסקה זו הנני פונה למומחים ומעיינים בבקשת עזרה וסיוע בבירור סוגיה. בתקופה האחרונה אני עוסק בלימוד הלכות בשר וחלב ותערובות. מהתלמוד ומהראשונים עולה שכלי מתכת בולעים בדפנותיהם טעם רב מהמאכלים שמתבשלים בהם, עד שגם אם מנקים את הכלים, ניתן לחוש בטעם הבלוע בכלי בבישול שלאחר מכן. ומכיוון שלא ניתן לשער כמה טעם בדיוק נפלט מהם, החמירו להחשיב את כל דפנות הכלי כאילו הן מלאות בטעם, אלא אם כן גוי נאמן טעם את התבשיל ולא הרגיש בטעם האיסור.

לפני כשמונה מאות שנה החלו דיונים על כלי זכוכית, ונחלקו הראשונים בדינם, אם הם בולעים או אינם בולעים. בפועל, על פי בדיקות שנערכו בתקופה האחרונה (בידי הרב יאיר פרנק והרב ד"ר דרור פיקסלר), התברר שכלי מתכת וזכוכית בולעים מעט מזעיר, עד שאין שום אפשרות לחוש בטעם הבלוע בכלי.

השאלות:

  • א) האם חל שינוי משמעותי בהרכב המתכות מאז ימי קדם, או שמא הבליעה המדוברת כוללת גם את הדבוק לכלי, שהיה קשה להסירו בלא חומרי ניקוי מודרניים, שהתחילו להמציאם לפני כמאתיים שנה?
  • ב) האם ייתכן שהטעם שנבלע בכלים או נדבק אליהם חזק יותר משיעור נפחו, כך שטעמו של גרם אחד כזה חזק פי עשרה מטעמו של גרם שבתבשיל?
  • ג) מדוע רק לפני שמונה מאות שנה התחילו לדון בכלי זכוכית, האם לפני כן לא ייצרו כלי זכוכית לשימוש מטבחי?
  • ד) האם אפשר לומר שכלי הזכוכית שדיברו בהם שימשו רק ככלי שני ולא ככלי ראשון שבישלו בו על האש, כי בבישול על האש היה מתבקע?
  • ה) מתי התחילו לייצר כלי זכוכית שניתן לבשל בהם על האש?

הסכמי גופות חיילים – מנוגדים לגבורתם

אין לסכן חיי אדם בשביל השבת גופת חייל • עיקר האדם הוא נשמתו ולא גופו, ונשמות חללי צה"ל בוודאי במחיצת הצדיקים • אי-שחרור מחבלים תמורת גופות חיילים ממשיך את דרך גבורתם, ובזה מעלה את נשמתם • פעולות להשבת הגופות צריכות להיות מכוונות נגד החמאס, ולא לבטא חולשה של ישראל • ביטויי חולשה מחזקים את הטרור, וכנגדו יש להוסיף בנייה ולהבהיר שלא נזוז מאדמתנו • כל עוד לא הובאו לקבורה, מדרגת הדר גולדין ואורון שאול הי"ד דומה למדרגת משה, שמקום קברו לא נודע

גופות החיילים

אם מזניחים את גבורתם, ומדגישים מדי את גופם שעוד לא זכה לקבר ישראל, פוגמים במעלתם. ואם בעקבות זאת ייכנעו לרשעים וישחררו מחבלים, יפגעו מאוד במעלתם, ההפך מכל כוונתם במסירות נפשם

בעקבות ההסכם עם טורקיה, שנראה כמועיל לחמאס השולט בחבל עזה, התעוררה שוב התביעה הצודקת להבאת גופות חיילינו הקדושים, סגן הדר גולדין וסמל אורון שאול, לקבר ישראל.

אולם נדמה ששוב יש מי שהופכים את היוצרות, זונחים את שאר הערכים, ובלא משים משמשים ככלי בידי הרשעים, שמנצלים את תמימותם כדי לפגוע בכבודו של עם ישראל, בביטחונו ובערכיו.

לפיכך צריך לזכור שאמנם יש מצווה לקבור את המת בקבר ישראל, אבל אסור לפגוע בביטחון של אפילו אדם אחד מישראל לשם כך. כפי שלמדנו שאין מחללים שבת בעבור קבורת המת, ואילו בעבור ספק הצלת אדם חי מצווה לחלל שבת, קל וחומר שאסור לגרום סיכון נפשות אפילו לאדם אחד כדי לקיים את מצוות הקבורה, ולכן אסור לשחרר שום מחבל בעבור גופות החיילים. כיוצא בזה למדנו, שמעיקר הדין אסור לפנות חללים בשבת משדה הקרב; אלא שהואיל וראה הרב גורן זצ"ל שהדבר פוגע במורל החיילים הנמצאים בקרב, וממילא בהצלחתם בקרב, הורה לחלל שבת בעבור פינוי החללים משדה הקרב.

הנשמה והגוף

חשוב לדייק: למרבה הצער החיילים מתו, ולכן מדובר על השבת גופות החיילים ולא על השבת החיילים. יתר על כן, הדיבור הקובע שהגופה היא המת פוגע מאוד בכבודו של המת. שכן האדם הוא נשמתו, חייו, ואילו גופו הוא רק הכלי שבו הוא חי. לאחר המיתה, הנשמה נותרת חיה כפי המידה שדבקה בערכי הנצח, ואילו הגוף נרקב וחוזר אל עפרו.

החיילים הקדושים

גילו לנו חכמים, שהנהרגים על קידוש השם בשם כלל ישראל זוכים למעלה גבוהה בגן עדן, עד ש"אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (ב"ב י, ב). והכוונה שכל האנשים הרגילים שנקראים בריות אינם יכולים לעמוד במחיצתם, מפני שהם זוכים להיות במעלת הצדיקים. וכמובן שגם החיילים שהגנו בגופם על העם והארץ נכללים במעלה זו.

הנשמות בעולם הנצח

האדם הוא נשמתו ולא גופו. וכן מבואר בתלמוד (ר"ה טז, ב; יז, א) שלאחר פטירת האדם, הוא נידון בבית דין של מעלה. הצדיקים עולים לגן עדן, הבינונים נענשים בגיהינום כפי הראוי להם לתיקונם ואחר כך עולים לגן עדן. והרשעים נידונים לשנים עשר חודש בגיהינום, ואחר כך "גופם כלה ונשמתם נשרפת ורוח מפזרתם תחת כפות רגלי הצדיקים". הרי שגם הרשעים נכנסים באופן כלשהו לגן עדן, אל סמוך לרגלי הצדיקים שהיו קשורים אליהם בקשר חיובי בחייהם. ומבואר שלאחר גמר תיקון העולם, גם רשעים אלו זוכים לתחיית המתים בזכות אותם הצדיקים (עיין תקנת השבין טו, עו; קו). וכבר למדנו שגם החיילים שמסרו נפשם נחשבים במעלת הצדיקים, ולכן גם הרשעים שהיו קשורים אליהם בקשר חיובי, לאחר גמר התיקון, יזכו בזכותם לתחיית המתים. הרשעים הנוראים ביותר נענשים למשך זמן ארוך, כפי השפעת רשעותם בעולם הזה, ואחר שנגמרת השפעתם הרעה הם נאבדים לנצח.

כיצד מועילים לעילוי הנשמה

כידוע, מצווה לומר קדיש, לתת צדקה ולהוסיף בלימוד תורה ביום השנה של הנפטר, כי באותו יום הוא חוזר ונידון בשמיים על מעשיו. לכאורה יש לשאול: הרי הוא כבר נפטר מהעולם ונידון על מעשיו, אז למה לחזור ולדון אותו בכל שנה מחדש?

אלא שהואיל ועוד זוכרים אותו בעולם, יש לדון אותו לפי מידת השפעתו על ילדיו ומכריו. אם התברר שמכוחו המשיכו להרבות במעשים טובים, הרי שמעלתו יותר גדולה ממה שנודע בעת שנפטר. ואם ח"ו להפך, התברר שהשפעתו השלילית ממשיכה לשאת פירות באושים וגורמת לילדיו ומכריו להתרשל בתורה ומצוות ומעשים טובים, הרי שהתברר שחטאיו ומחדליו חמורים יותר, והוא צריך להיענש על כך בגיהינום או לפחות בפגימת מעמדו בגן עדן. לכן כאשר ילדיו ומכריו אומרים קדיש, נותנים צדקה, עושים מצוות ולומדים תורה לזכרו, הם מועילים מאוד לעילוי נשמתו, שכן כל המעשים הטובים הללו נעשים בזכותו.

שלא לפגוע במעלת החיילים הקדושים

כך גם כלפי החיילים הקדושים שנהרגו במלחמת מצווה. אם מזניחים את גבורתם, ומדגישים מדי את גופם שעוד לא זכה לקבר ישראל, פוגמים במעלתם. ואם בעקבות זאת ייכנעו לרשעים וישחררו מחבלים, יפגעו מאוד במעלתם, ההפך מכל כוונתם במסירות נפשם. הרי מהו צערם של החיילים הקדושים שעוד לא זכו לקבר ישראל, לעומת שכרם העצום על מסירות נפשם למען כלל ישראל? ככל שקרוביהם ומכריהם מוסיפים גבורה בשמם ולזכרם, כך החיילים הקדושים מתעלים יותר. ולפום צערא אגרא, ככל שגוברים הייסורים של חיבוטי הקבר, ובכל זאת עומדים בניסיון שלא להשפיל את הרוח ולא להיכנע לאויב, כך החיילים הקדושים באופן אישי מתעלים יותר בגן עדן, ואף קרוביהם החיים איתנו בעולם הזה מתעלים במעלות קדושתם.

לעומת זאת, אם התעמולה להשבת גופותיהם תגרום למורך לב בקרב הציבור ובמיוחד הלוחמים, זה יהרוס את מפעל חייהם. הם עשו הכול כדי להילחם ברשעים, ועל כך נשמתם זכתה למעלה עליונה בגן עדן; ובשם גופתם, שהיא שולית לעומת נשמתם, הופכים את הסדר ופוגעים בשליחות חייהם המקודשת.

המסר הנכון

כאן המקום להביע הערכה גדולה לעמדה הציבורית שמביע פרופ' שמחה גולדין בשם משפחות הקדושים. אזכיר לדוגמה כמה משפטים שאמר (18.3.16): "יש לנקוט נגד חמאס צעדים שיגרמו לו להשיב הגופות". "כל זמן שאנחנו אקטיביים ולא פסיביים, כל זמן שברור לכולם שמדינת ישראל תקבע את המחירים שהחמאס ישלם על זה שהוא לא מחזיר חללים, כל זמן שאנחנו בכיוון הזה – אנחנו בסדר". "חמאס חייב לשלם את המחיר על אי החזרת גופתו של הדר". כלומר החמאס הוא שצריך לשלם ולא מדינת ישראל. ישראל צריכה להיות אקטיבית, לוחמת ולא סופגת, מענישה ולא מקבלת על עצמה עונשים.

גם ההפגנה של משפחת שאול, נגד העברת "סיוע הומניטרי" מטורקיה לחמאס, היא המעשה הנכון. הם לא תבעו מהממשלה ויתורים, אלא שלא לתת סיוע לחמאס כל עוד הוא ממשיך ברשעות הבזויה של סחר בגופות.

הניסיון הגדול

איננו יודעים אילו היה בכוחנו לעמוד בניסיון הניצב בפני משפחות חיילי צה"ל והמתנחלים הקדושים שמסרו נפשם על קדושת השם, העם והארץ, אשר נדרשים למרות הכאב לגייס תעצומות נפש ולהביע עמדה של גבורה. על כך אנחנו מתפללים בכל יום: "שלא תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". ניסיון זה ניצב עתה במלא חריפותו הנוראה בפני משפחות גולדין ושאול. ואף על פי כן האמת צריכה להיאמר: עד כמה שאפשר, צריך למעט במחשבות על גופות החיילים, ובמקום זאת לעסוק כמה שיותר בגבורת נפשם, ערכיהם והמורשת שלהם. זאת העמדה הצודקת והמכבדת את זכרם של הקדושים. ככל שההורים נוקטים יותר בעמדה זו, כך הם מעלים את נשמתו של בנם בגן עדן, מפני שעל ידי זכרו הם מוסיפים אמת וקדושה בעולם הזה.

ראוי להזכיר את מרים פרץ, ששכלה את שני בניה, המפקדים הגיבורים שנהרגו על קדושת השם, העם והארץ. אף שבניה זכו לקבר ישראל, כל אדם היה מבין ללבה אילו הייתה שוקעת בעצבות ומעלה טרוניה כלפי ריבונו של עולם וכלפי הממשלה ומפקדי צה"ל. אבל היא בחרה בדרך של הפצת האור שבמופת גבורתם, והנחלת מורשתם לצעירים.

אכזבה מהממשלה

ראוי להזדהות עם האכזבה העמוקה ותחושת הנבגדות שחשות משפחות גולדין ושאול נוכח ההסכם עם טורקיה. אפשר לסמוך עליהם, שראש הממשלה הבטיח להם דברים מפורשים ולא עמד בדבריו.

לדאבון הלב, את אוזלת היד שאינה מענישה ואינה גובה מחיר כבד מהרשעים, אנו חשים בימים האחרונים. כאשר אויבינו מרשים לעצמם בעזות מצח לרצוח ילדה ואבי משפחה, ועוד מעזים לחגוג בכל רחבי עזה, יהודה ושומרון, ואפילו בכפרים שמהם יצאו הרוצחים, שכביכול נמצאים תחת כתר.

אילו ראש הממשלה היה עומד בהבטחותיו הקודמות, ומאפשר לבנות עשרות אלפי יחידות בירושלים, ביהודה ובשומרון, עוד הייתה לנו נחמה. לטווח ארוך בזה תלויים הניצחון, הביטחון והשלום. שכן המלחמה כולה היא על ארץ ישראל, והניצחון תלוי בכך שנצליח להבהיר באופן הנחרץ ביותר, שאנחנו מתכוונים להמשיך לבנות ולהיאחז בכל חבלי מולדתנו המקודשת. וככל שיפגעו בנו יותר, כך נעצים יותר את אחיזתנו בארץ, כדי שכל אויבינו יבינו שאכן קיר ברזל עומד לפניהם, ולעולם לא יצליחו לשבור את רוחנו ולהפסיק את תהליך שיבת עם ישראל לארצו.

הקדושים ומעלת משה רבנו

על משה רבנו, גדול האומה, נאמר: "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (דברים לד, ו). על ידי העלמת מקום קבורתו נוצרה הפרדה ברורה בין גופו הפרטי לנשמתו הגדולה הכללית, והארת נשמתו ומורשתו נמשכת בישראל בעוצמה יתרה. אמנם נכון שצריך לפעול להבאת גופותיהם של הדר ואורן לקבר ישראל, אבל בינתיים, במידה מסוימת, הם זוכים להתעלות במעלתו של משה רבנו ע"ה.

המוסלמים ו"השיח התקין"

מדיניות המשטרה בהר הבית ממשיכה את מדיניות האנטישמים בזמן הגלות: לא משנה מי אשם, היהודים הם שייענשו • בשם השיח התקין ודיבורים על זכויות אדם, אובמה וחבריו בארה"ב אינם מכנים את הבעיה האסלאמית בשמה, ולכן אינם מצליחים לטפל בה • מאותה סיבה גם הפרשנים אינם משלימים עם העובדה שהרוב בבריטניה, שתמך בפרישה מהאיחוד האירופאי, מעוניין להיפטר מהמהגרים המוסלמים המסיתים והמסוכנים • היהודים שעולים להר הבית, והמתיישבים ביהודה ושומרון, הם מופת מוסרי לכל העולם • לעילוי נשמת ד"ר ארווינג מוסקוביץ' ז"ל

ביום שני השבוע התפרסמה הודעה מטעם משטרת ישראל, לפיה הר הבית יהיה סגור לעליית יהודים וביקורי תיירים עד סוף חודש הרמדאן. הסיבה: התפרעויות אלימות בלתי פוסקות של ערבים נגד העולים ונגד השוטרים. המתפרעים אוספים בתוך מסגד אל-אקצה אבנים, בקבוקים ומוטות ברזל ומי יודע מה עוד, כדי לתקוף מתוך המסגד את היהודים, את התיירים ואת כל מי שהם מגדירים כאויבי האסלאם.

מן הצדק שבמצב כזה יסגרו את הר הבית בפני מוסלמים, אולם לצערנו ממשלת ישראל ממשיכה לקיים את הכלל שהתגבש בימי הגלות הארורה, שאם יהודים מתפרעים מענישים יהודים, ואם גויים מתפרעים מענישים יהודים. כלומר, לעולם, על כל צרה שלא תבוא, יש להעניש את היהודים, כי איכשהו היהודים תמיד אשמים. למחרת כבר לא עלו יהודים להר, אז הערבים זרקו אבנים לרחבת הכותל, ויהודייה מבוגרת בת שבעים ושלוש נפצעה קל.

מדוע לא סוגרים את מסגד אל-אקצה

אל מול השקר, האלימות, הטרור ושנאת ישראל, עומדים המתנחלים סביב הר הבית וביהודה ובשומרון, ובעצם קיומם מצהירים קבל העולם שיש עוד אנשי אמת ואמונה שאינם נכנעים לטרור
הר הבית

כאשר עלה חשד שבישיבת 'עוד יוסף חי' ביצהר יש תלמידים שאולי זוממים להפר את החוק, פרצו שוטרים בשם החוק לישיבה, הוציאו את כל התלמידים, ביצעו חיפושים דקדקניים בכל החדרים, והשתלטו על בית המדרש למשך שנה ושלושה חודשים, מבלי להתחשב בכך שמדובר במקום קדוש לתפילה וללימוד תורה.

אם כך נוהגים בשם החוק והצדק כלפי ישיבה ובית כנסת במדינה יהודית במקרה של חשדות שלא הוכחו, קל וחומר כאשר ידוע שמסגד אל-אקצה מתפקד כמוקד הסתה עולמי, שאוגרים בו כלי נשק קר ושהוא משמש מקלט קבוע למתפרעים; על אחת כמה וכמה שצריכים להשתלט עליו, להוציא ממנו את כלי המשחית, לעצור ולשפוט את המתפרעים והמסיתים, ולסוגרו למשך כמה שנים, עד שיהיה ברור שכל הבאים להתפלל בשעריו לא יעזו יותר להתפרע ולהסית. במקום זאת, סילקו את היהודים מהמקום הקדוש ביותר ליהודים על לא עוול בכפם. חוץ מעצם קיומם כיהודים, שהוא לצנינים בעיני המוסלמים, שהשתלטו בכוח ובאלימות רצחנית על הר הבית.

לא זו בלבד שלא סגרו את המסגד, אלא אף ממשיכים לאפשר למוסלמים להרוס את שרידי המקדש, לבזות את המקום הקדוש בקיום משחקי כדורגל, חפלות, התפרעויות והשמעת קללות. כל זאת בתואנה שכך מחייב הסטטוס-קוו שממשלת ישראל קיבלה על עצמה. בכל המדינה הסטטוס-קוו בקשר לחוקי השבת, הכשרות, חופות, מעמד בתי הדין וכל מה שנוגע ליהדות מתכרסם ונחלש בשם זכויות האדם, ורק בהר הבית הסטטוס-קוו הולך ונעשה חמור יותר, בניגוד לכל כללי הצדק וזכויות האדם. בקיצור, ממשיכים לקבל את הנחות היסוד האנטישמיות, שלעולם מעמד היהודי וזכויותיו יהיה נחות לעומת כל טענה אחרת.

מופת נפלא

כאן המקום לספר סיפור משמח ששמעתי מאחד מבעלי המעשה. זוג מסורתי, חכם ומשכיל, לא זכה במשך כמה שנים לפרי בטן. הם כבר עברו בדיקות שונות, ועדיין לא נמצא מזור לבעייתם. אחד מקרוביהם העלה הצעה בפני האישה, שתטבול ותעלה בטהרה הראויה להר הבית, ושם תלחש בלבה תפילה, ואולי תזכה ותיפקד. לאחר כמה חודשים החליטה האישה לקיים את עצתו, ובאותו החודש נפקדה.

האמת שאין בכך פלא: הרי הר הבית הוא המקום המקודש ביותר, תל פיות שאליו מכוונות כל התפילות, וממילא מובן שהתפילה בו מסוגלת לפעול יותר מאשר בכל מקום אחר.

מהר הבית לאורלנדו

הבעיה בהר הבית, מקום בית מקדשנו, היא המקור והדוגמה לבעיה שהעולם מתמודד איתה בשנים האחרונות. הנה באורלנדו מוסלמי רצח ארבעים ותשעה אנשים, ופצע עוד עשרות. במשך הפיגוע הרוצח נשבע אמונים לדאע"ש ולאסלאם, והכריז שהוא רוצח בשמם. בתגובה לכך, נשיא ארה"ב ברק חוסיין אובמה, וחבריו לדעה, מצאו לנכון לדבר על בעיית הנשק הפרטי, שנאת להט"ב, בעיות נפשיות של מי שסובל מאבטלה, אבל בשום פנים לא הסכימו להוציא מפיהם את המילים "טרור אסלאמי". כשלא מכירים בבעיה, אי אפשר לטפל בה.

אפשר להעריך שאם אנחנו נתמודד כראוי עם האתגר החמור בהר הבית, בסגירת המסגדים ומעצר המסיתים והמתפרעים על כל שמץ של התפרעות והסתה, נוכל לשמש דוגמה מוסרית ומעשית לכל העולם כיצד להתמודד עם האסלאם המתפרע, האלים והרצחני. כי באמת עיני העולם נשואות אל מדינת ישראל שמתמודדת מעת הקמתה עם השנאה והטרור. אולם כשאנחנו נוקטים ברפיסות בהר הבית, רבים מבעלי המוסר והמצפון הטוב שבעולם סוברים שאין דרך להתמודד עם הבעיה, והאסונות תוכפים ומתעצמים.

בריטניה והאיחוד האירופאי

אותה הבעיה (האלימות האסלאמית), שאסור להזכיר את שמה לדעת חלק נכבד מהמנהיגות העולמית, גרמה לרוב אזרחי בריטניה להצביע בעד פרישה מהאיחוד האירופי. גם לסוקרים ולפרשנים כנראה אסור להזכיר את שם הבעיה, ולכן הם טעו בכל הערכותיהם.

מתוך עמדה של רב-תרבותיות, שוויון ועזרה לחלש, הנהגת האיחוד האירופאי בבריסל מאיצה במדינות האיחוד לקבל מיליוני מהגרים מוסלמים, תוך התעלמות מדברי ההסתה המושמעים על ידי רבים מהמהגרים המוסלמים נגד התרבות האירופאית, ותוך אימוץ גישה סלחנית למעשי האלימות המתרבים והולכים שלהם. בפועל, מתוך אמונה בערכים שנחשבים אצלם לליברליים, הם מעלימים עין מעוולות מוסריות איומות, שמצמיחות חממות של פשע, אלימות, ניצול, זנות, סחר בסמים וטרור.

הם לא מבינים שהעימות אינו בגלל סוג שונה של אוכל ומוזיקה או אפילו בגלל שפת תפילה וגוון אמונה, אלא מפני שיש למוסלמים רבים עמדה דתית עקרונית של שנאה וזלזול במי שאינו מוסלמי, ועמדה זו מתירה להם לנצל בלא נקיפות מצפון את מי שאינם מוסלמים. כך נהגו בעבר ואין שום סיבה שלא ינהגו כך בעתיד.

העיוורון בניתוח התוצאות

כשקראתי את תוצאות המשאל והפרשנויות שהתלוו אליו, לא יכולתי להאמין איך התקינות הפוליטית מעוורת את עיני הפרשנים, עד שאפילו המומחים אינם מסוגלים לנתח את התוצאות כראוי. כולם ציינו שבקרב הצעירים ותושבי לונדון היה רוב לתומכי ההישארות, וכאילו הבריטים שבשוליים החליטו בשביל הבריטיים האמיתיים שבלונדון, והמבוגרים החליטו על עתידם של הצעירים, בלי שהם עצמם יצטרכו לשאת באחריות להחלטתם.

נאלצתי לתור בעצמי אחר מקורות מידע שונים באינטרנט, ומצאתי שכבר בשנת 2012 התברר שהבריטים הלבנים הפכו למיעוט בלונדון, ושיעורם עומד על 44.9 אחוזים מתושבי העיר. מאז עוד הצטרפו ללונדון מאות אלפים של מהגרים. מצאתי ששיעור המוסלמים בבריטניה כולה מתקרב לחמישה אחוזים, ומצאתי שאחוז הצעירים בקרב המוסלמים גבוה בהרבה מאשר בקרב הבריטים, כך שבקרב הצעירים שיעורם של המוסלמים כעשרה אחוזים, ואילו בקרב המבוגרים הם מונים אחוזים בודדים.

על סמך העובדות הללו ניתן להעריך שגם בלונדון רוב הבריטים הצביעו בעד פרישה מהאיחוד, אלא שהמוסלמים ומהגרים אחרים, מסיבות ברורות, הצביעו בעד ההישארות. אבל התקינות הפוליטית מטמטמת את דעת הפרשנים והמנהיגים, וכך מדברים על שלל סיבות שונות מלבד הבעיה העיקרית – היחס של האיחוד האירופאי למהגרים המוסלמים.

גם אנחנו סובלים מאוד מיחסו של האיחוד האירופי, שאינו מכיר בזכותנו הלאומית על ארצנו, כמו שאינו מכיר גם בזכותם של עמי אירופה לשמור על צביונם. למי שהדבר מנחם אותו, אפשר להעריך שהראשונים לסבול ממדיניות זו הם אזרחי האיחוד האירופי.

המתנחלים – חיל החלוץ במאבק למוסר וצדק

ישאל הקורא: ומה אני יכול לעשות אל מול כל זה? להתחזק בלימוד תורת אמת, ביישוב הארץ, בעלייה להר הבית בטהרה כהלכה, ובעת הבחירות לבחור בנציגים נאמנים שיוכלו לקדם את העמדות הראויות.

לימוד תורת אמת הוא לימוד שמכוון לתיקון העולם, להגשמת ערכי הצדק והאמת לכלל ולפרט, לישראל ולעמים.

ביישוב הארץ אנו מגשימים את ערכי התורה בפועל. שכן כל הרעיונות היפים שבתורה אינם נחשבים כל עוד אין יהודים שמוכנים להגשימם במסירות נפש. אל מול השקר, האלימות, הטרור ושנאת ישראל, עומדים המתנחלים סביב הר הבית וביהודה ובשומרון, ובעצם קיומם מצהירים קבל העולם שיש עוד אנשי אמת ואמונה, שאינם נכנעים לטרור, לשנאה ולחרמות. שונאיהם מעלילים עליהם את כל העלילות שבעולם, והם נשארים נאמנים לאמונתם וערכיהם, פועלים ומצליחים. אינם מוותרים על הזכות, המצווה והחובה ליישב את הארץ שהנחיל ה' לאבותיהם ולהם, ומנגד אינם רוצים ברעתו של שום ערבי או מוסלמי שמוכן לנהוג בהגינות.

כאשר עם ישראל על ידי לומדי התורה והמתנחלים מצליח לעמוד נגד כל הלחצים ומצליח להרחיב את ההתיישבות ביהודה ושומרון, הוא מעניק לכל הכוחות החיוביים שבעולם אמונה וכוח שלא להיכנע לטרור ולאלימות, ולהיות מוכנים להילחם על הצדק והאמונה. ככל שנתחזק במעשה ההתיישבות והכרת ערכו, כך נועיל לתיקון העולם כולו להילחם ברשעים ולהשתית את חיי החברה והעמים על צדק, מוסר ושלום.

ד"ר ארווינג מוסקוביץ' ז"ל

טור זה מוקדש לעילוי נשמתו של הנדיב הרופא ד"ר ארווין מוסקוביץ', שהיה מהאנשים המיוחדים שזכו לאבחן באופן מדויק את תחלואי החברה המערבית, והבין שהתרופה לתחלואים הללו תבוא מן המקומות הקדושים ביותר, מההתיישבות היהודית סביב הר הבית ומבתי המדרש של תורת ארץ ישראל.הרב אליעזר מלמד

בשר וחלב בפוליטיקה העולמית

על פי העיקרון של איסור בשר וחלב, אסור לערבב כבד וקל, שיקולים גדולים עם קטנים • בעיני הקומוניסטים כל הערכים היו שווים, ולכן הם דחו שיקולים חשובים לטובת השוויון הכלכלי בלבד • בשחרור דרום אפריקה, ערך קיום החיים נדחה מפני תיקון האפליה – ועד היום המוות והפשיעה משתוללים שם • סגן הרמטכ"ל ערבב הריגת יהודים והריגת ערבים, מתוך התעלמות מהפער המוסרי בין שני העמים ביחסם לרצח • השמאל העולמי צריך לוותר על השאלה הקלה יחסית של זכויות הפרט, לשם הצלת העולם מהאיום המוסלמי הכולל

הרעיון שבאיסור עירוב בשר וחלב

בשבוע שעבר התחלתי לפתח את הרעיון העולה מאיסור בישול בשר בחלב, לפיו אסור לערב שיקולים משני סדרי גודל שונים. ננסה עתה להתבונן בנזק הנורא שעירוב שכזה גורם למצבן של אומות.

כדי להבין את העניין כראוי, נחזור להתבונן מעט בייחודיות של איסור זה: בשר לחוד כשר וחלב לחוד כשר, אבל ביחד הם אסורים באיסור חמור במיוחד, שלא זו בלבד שאסור לאוכלם אלא אף אסור לבשלם לנוכרי, ואף אסור ליהנות מהם. עוד הוסיפו חכמים ועשו סייג לאיסור החמור הזה, ואסרו לאכול חלב אחר בשר. ואף אסרו לאדם שאוכל בשר או חלב שיהיה על שולחנו מן המין השני, שמא ישכח ויאכלם יחד. הרי שמצאו חכמים צורך לבצר מאוד את ההפרדה שבין בשר לחלב.

כפי שכתבתי בשבוע שעבר, הבשר הוא מאכל של מבוגרים, והכשרתו מורכבת ומסובכת וכרוכה בשחיטה, ואילו החלב ביסודו מאכל של תינוקות, והכנתו ואכילתו קלות. הבשר מבטא שיקולים קיומיים, גדולים ומורכבים, ואילו החלב מבטא שיקולים קטנים ופשוטים יחסית. כל אחד במקומו טוב וראוי, אבל מי שמערבב אותם משבש את שיקול הדעת והורס את היכולת המוסרית לבחון את העולם לאשורו ולפעול לתיקונו.

תפיסת השוויון של השמאל

אנשי השמאל אוהבים להשוות ולומר: "רצח הוא רצח הוא רצח". וזה לא נכון, יש הבדל בין רצח שנובע מתפיסת עולם שיטתית ונתמך על ידי אוכלוסייה רחבה, לרצח שנובע מפראות אישית שכל החברה מוקיעה

עיקר חטאו של השמאל האידיאולוגי שהוא משווה ומערבב את הכול יחד, שאלות מסדר גודל קטן על תנאי חייו של האדם, עם שאלות גדולות על עצם קיומו לחיים ולמוות, וכן משווה ומערבב שאלות קטנות יחסית על גובה שכר ורווחים עם שאלות קיומיות הנוגעות למניע הבסיסי של האדם ליזום ולפתח.

המניע הראשון הוא כמובן חיובי. יש בעולם עוולות רבות וקשות, יש נצלנים שמרוויחים יותר ממה שמגיע להם, ויש חרוצים שאינם מרוויחים כפי שהיה ראוי להם. אבל הניסיון לפתור את כל הבעיות בנוסחה אחת שמשווה את כולם בזכויותיהם ומצבם הכספי, תוך הוצאת כל המרכיבים שמפריעים לשוויון הפשטני, כדוגמת האמונה, הכישרון האישי והיוזמה החופשית, הוא פתרון פשטני להחריד שתוצאותיו הרות אסון.

כמו בחטא בישול בשר בחלב, שבו הכול מתקלקל, כך מדינות שהיה בהן שלטון מלוכני בעייתי מאוד, קיבלו במקומו דיקטטורה נוראה שפגעה בחייהם ובזכויותיהם הבסיסיות של האנשים לאין ערוך יותר ממה שהיה לפני כן (קלקול הבשר), ופגעה גם ברמת חייהם של כל התושבים (קלקול החלב). כך עדיין קורה בצפון קוריאה.

הניסיון הרוסי והסיני

במשך שנים ארוכות הבשילה ברוסיה התודעה שהניסיון הקומוניסטי הוביל לפגיעה נוראה בחייהם של בני האדם וזכויותיהם, אולם גם בעת היציאה מהקומוניזם חטאו הרוסים בעירוב שיקולים מסדרי גודל שונים. במקום לדאוג תחילה לקיום, לשמור על יציבות שלטונית וחברתית וחיי כלכלה תקינים (בחינת בשר), ובתהליך הדרגתי ומתון ישחררו יותר זכויות אישיות (בחינת חלב), השוו את הכול יחד ויצרו אנדרלמוסיה נוראה. התוצאה של השנים הראשונות הייתה מחרידה: האבטלה גאתה, כל ענפי הייצור התעשייתי והחקלאי התדרדרו לשפל, הפשע השתולל, מיליוני ילדים ונערים נעשו חסרי בית והחלו לשוטט ברחובות ולחפש אוכל ואלכוהול, אנשים חולים לא זכו לטיפול מחוסר תרופות וציוד רפואי. תוחלת החיים ירדה בכעשר שנים. אמנם מבחינה חוקית מצב זכויות האדם היה מצוין, אבל החיים עצמם היו בזבל. כבר יותר מעשר שנים הם מנסים לשקם את הנזק שנגרם ממתן הזכויות המלא והלא מבוקר, וברוב התחומים עדיין לא הצליחו לחזור לרמת החיים הכללית ששררה בברית המועצות בטרם פירוקה.

לעומת זאת, גם בסין הבינו שהשיטה הקומוניסטית נכשלה, אבל הם פועלים בתהליך הדרגתי לשחרור הכלכלה ועול השלטון. תוחלת החיים עולה, הכלכלה מתפתחת, אנשים אינם מתים מרעב, החוק נשמר (הבשר תקין). אמנם מצב זכויות האדם נורא (החלב מקולקל), אבל הוא נמצא בתהליך מתמיד של שיפור מתון, שמגמתו הצמחת מנהיגות שיכולה להביא את המדינה לשגשוג, חופש וחירות על פי המסורת הסינית.

דרום אפריקה

דוגמה נוספת לתוצאות הנוראות של עירוב בשר וחלב אפשר ללמוד מניסיונה של דרום אפריקה. אין ספק שהפליית השחורים שם הייתה נוראה, והיה צריך לפעול במרץ ובתבונה כדי לשפר את מצבם של השחורים עד לשוויון מלא. אולם אסור היה לשכוח שהשלטון הלבן שמר על החוק והסדר, ודאג למזון ובריאות ברמה גבוהה יחסית לכל האוכלוסייה. תיקון ההפליה הוא בבחינת חלב לעומת עצם הקיום שהוא בבחינת בשר.

אולם ארגוני השמאל, מתוך כוונות טובות, עוררו בחמת זעם את כל ארצות המערב להוקיע ולהחרים את דרום אפריקה. כאשר טענו נגדם ששינוי חריף יפגע בעצם קיומו של המשטר המאורגן והאחראי, בבחינת מה שאמרו חכמים "הווי מתפלל לשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (עבודה זרה ד, א), השיבו: שום דבר לא מצדיק קיפוח והפליה, וחובה על כל אדם מוסרי ללחום נגדם בכל הכוח כדי לשנות מיד ומן היסוד את מצבם המשפטי של השחורים. הם בישלו בשר בחלב. את התוצאות הנוראות סיכם כאן עדי גרסיאל בטורו ('בשבע', ט' טבת תשע"ד):

מדי יום נרצחים בדרום אפריקה כ 50 בני אדם. משמעות הדבר היא שבשלושה ימים נקטלים שם יותר בני אדם מאשר בישראל במשך שנה. וגם כאשר משווים את הנתונים לפי גודל האוכלוסיות (בדרא"פ כ 53 מיליון תושבים) התוצאה עגומה: שכיחות מעשי הרצח שם גדולה פי 15 מאשר בישראל. בסקר שנערך לפני ארבע שנים, הודו רבע מהגברים כי השתתפו באונס. על פי אחת ההערכות, מתרחשים במדינה כחצי מיליון מקרי אונס מדי שנה. מגפת איידס משתוללת שם עד שכ-5.5 מיליון תושבים חולים או נשאי איידס. מצב האבטלה עגום: 28% מכוח העבודה בדרום אפריקה מובטל (כ-50 אחוז מהצעירים אינם עובדים). הפשע המשתולל גרם לעזיבה המונית של כמיליון לבנים. רבים מאלה שנותרו, כולל יהודי המדינה, מתגוררים במתחמים מבוצרים ובשכונות סגורות.

תוחלת החיים בדרום אפריקה ירדה במשך עשרים שנה בכ 15 שנה בממוצע. בשנת 1992, השנה האחרונה לאפרטהייד, תוחלת החיים של כלל האוכלוסייה עמדה על 64.5, עשרים שנה לאחר מכן עמדה על 49.5. מקום אחד לפני האחרון מתוך יותר מ 220 מדינות.

כולם סבלו ועדיין סובלים מהחלת חוקי השוויון באופן לא מבוקר, אולם השחורים ניזוקו יותר מהלבנים. היה צריך לשמור תחילה על קיום החיים והסדר למרות כל הבעיות הקשות (בחינת בשר), ובמקביל לפעול בהדרגה להטבת תנאיהם וזכויותיהם של השחורים (בחינת חלב).

דברי התועבה של סגן הרמטכ"ל

גם דבריו של סגן הרמטכ"ל ביום השואה, לפיהם הוא רואה בחברה הישראלית תהליכים שמזכירים את השנים שלפני השואה, חטאו בעירוב בשר בחלב. אפשר לבקר תופעות שונות בחברה הישראלית, אבל להשוותן לגרמניה הנאצית הוא חטא נורא.

איך אפשר להשוות או למצוא דמיון בין התפיסה הנאצית שטענה שצריך להכחיד עם שלם מהעולם ולשעבד עמים רבים, קבעה עמדות מרושעות אלה בחקיקה ואף גייסה למלחמה על כך את העם הגרמני וגרורותיו – למצבו של עם ישראל שנמצא כבר מאה שנים במלחמה קיומית עם האויב הערבי, ובתוך כך יש מעת לעת יחידים שעוברים על החוק ומבצעים חטאים ופשעים כנגד הערבים.

אנשי השמאל אוהבים להשוות ולומר: "רצח הוא רצח הוא רצח". וזה לא נכון, יש הבדל בין רצח שנובע מתפיסת עולם שיטתית ונתמך על ידי אוכלוסייה רחבה, לרצח שנובע מפראות אישית שכל החברה מוקיעה.

התהום המוסרית שבין ישראל לערבים

לא ייאמן הפער שבין מצב הציבור הישראלי לערבי. המנהיגים המקובלים אצל הערבים כמתונים (הרש"פ) מעניקים קצבאות למשפחות המחבלים וקוראים כיכרות ורחובות על שמם. מרכיבים מרכזיים בחברה הערבית תומכים בחלקים מהאידיאולוגיה הנאצית. המופתי שהפך אצלם לדמות מופת התגייס בלהט לטובת הנאצים, וביקש בפגישתו עם היטלר ימ"ש, שכאשר גרמניה תכבוש את הארץ, יעניקו לערבים את הזכות לרצוח ולהשמיד את כל היהודים. לעומת זאת בחברה הישראלית אין שום ציבור שתומך ברצח ערבים שלא במסגרת הצבא ובמלחמת מגן.

ואף על פי כן סגן הרמטכ"ל הוציא מפיו את דברי הבלע הללו. הוא כנראה רגיל לקרוא דברים מתועבים אלה בעיתון 'הארץ', עד שנעשו שגורים בפיו, בלי לתת את דעתו למשמעותם האיומה, וכך הם יצאו ממנו באותו נאום. אילו היה מבין את חומרת דבריו, היה מבין שעליו להתנצל ולהתפטר, או לכל הפחות להתחרט ולהתנצל באופן פומבי ומלא בפני העם היהודי.

טעות השמאל ביחס לאסלאם

העולם ניצב כיום בפני איום חמור הנשקף מהאקטיביזם המוסלמי, האידיאולוגי והאלים. כדי להתמודד עמו כראוי, צריך להבין שמדובר בהתנגשות תרבותית כוללת, שמצריכה התייחסות שדומה במידה מסוימת לחוקים לעת חירום. אולם עדיין הוגי הדעות השמאליים משווים ומערבבים את היחס לאיום כולל עם היחס לפשעים פרטיים, וכך הניסיון לשמור על זכויות הפרט של המוסלמים פוגע ביכולת המערב והכוחות המתונים באסלאם ללחום ולבלום את האסלאם הקיצוני, והכול נפגע ומתקלקל. לוחמי האסלאם מתחזקים מכך להמשיך לחבל, לפגוע, להרוס ולהחריב, ובינתיים גם תנאי החיים וזכויות הפרט בכל הארצות נפגעים, זה מתחיל בארצות האסלאם ומתפשט עם נחשולי ההגירה גם לארצות המערב.

עומק משמעות בשר וחלב

התורה החמירה באיסור בשר וחלב יותר מאיסורים אחרים • חכמים הוסיפו סייגים רבים לאיסור, מכיוון שהבשר והחלב מצויים שניהם במטבח, וקל לערבב ביניהם • הבשר בטבעו גבוה, קשה ומורכב, והחלב קל ופשוט • ביאור רבי נתן מברסלב: אין לערבב בין מדרגות, רבנים גדולים צריכים לעסוק בשאלות הגדולות • הרב קוק עסק בגדלות בשאלות של דורנו, ורבנים שחלקו אחריו עסקו בהן בקטנות וגרמו נזקים • בעיית אי-ההפרדה בין שיקולים מסדרי גודל שונים מתבטאת בתחומים רבים, ובין השאר בעמותות השמאל

בחודשים האחרונים אני זוכה ללמוד הלכות בשר וחלב ותערובות, ובינתיים אשתף אתכם במחשבות שעולות מתוך הלימוד.

חומרת איסור בשר וחלב וסייגיו הרבים

במבצעי שבוע הספר - 25% הנחה!
מבצעי שבוע הספר – 25% הנחה על ספרי מכון הר ברכה!

תחילה צריך להקדים שהתורה החמירה במיוחד באיסור בשר וחלב, שלא רק שאסור לאכול בשר וחלב שבושלו יחד, אלא שגם אסור לבשלם בעבור נוכרי, ואף אסור ליהנות מהם. עוד הוסיפו חכמים ותיקנו סייגים רבים לאיסור בשר וחלב. מהתורה הבשר הכלול באיסור הוא בשר בהמות, ואילו חכמים הרחיבו את האיסור וכללו בו גם בשר חיה ועוף. לא זו בלבד אלא שאסרו לאכול בשר וחלב גם בלא שהתבשלו יחד. לא זו בלבד אלא שאסרו גם לאפות פת חלבית או בשרית, שמא יאכל את הפת החלבית עם בשר, או את הפת הבשרית עם חלב. לא זו בלבד אלא שאסרו לאכול חלב שש שעות אחרי בשר (לרוב הפוסקים). לא זו בלבד אלא שתיקנו שבעת שאדם אוכל בשר לא יהיה מונח על שולחנו מאכל חלבי, וכשהוא אוכל חלב לא יהיה מונח על שולחנו מאכל בשרי, שמא ישכח ויאכל משניהם יחד.

ביצור ההפרדה בין בשר לחלב

לכאורה יש לשאול, הרי כלל ידוע הוא שחכמים אינם גוזרים גזירה לגזירה, ומדוע לגבי איסור בשר וחלב הוסיפו וגזרו גזירות על גזירות סביב איסור התורה? אלא שבכל הקשור לאיסור בשר וחלב חששו חכמים מאוד ממכשול, מפני שהבשר בפני עצמו מותר והחלב בפני עצמו מותר, ושניהם מצויים במטבח, כך שבקלות הם עלולים להתערב. אילו חכמים לא היו קובעים גזירות לגזירות, המצווה הבסיסית הייתה נפרצת, לפיכך כל הגזירות נחשבות כגזירה אחת שנועדה לבצר את ההפרדה שבין בשר לחלב.

ההבדל בין בשר לחלב

הבשר הוא מאכל כבד, בעל מעמד חשוב מאוד, והיחס אליו מורכב ומסובך. כדי להכשיר בשר לאכילה צריך קודם לבחור בעל חיים כשר, לאחר מכן לשחוט אותו כהלכה, לבדוק שאינו טריפה, לנקות את בשרו מדם וחלב וגידים אסורים, ואף לאחר שנקבע הבשר כבשר כשר, מלאכת הכנתו לאכילה מרובה, ובדרך כלל צריכים להיעזר לשם כך באש כדי לבשלו או לצלותו. גם אכילתו, לעיסתו ועיכולו כבדים.

לעומתו החלב הוא מאכל קל ופשוט. אין צורך בשום מעשה הלכתי כדי להכשירו לאכילה, ומלאכת שתייתו קלה. גם אם הכינו ממנו גבינה או לבן, עדיין אכילתם קלה בהרבה מאכילת בשר.

הבשר הוא מאכל של מבוגרים ואילו החלב מאכל של תינוקות. הבשר מבטא שלב חדש בחיים, ואילו החלב מבטא צמיחה וגדילה של השלב הקודם.

הבשר מגיע מעולם גבוה, ולכן הוא בא לידי ביטוי בעולם הזה בבעל חיים ממש, והכנתו דורשת נטילת חיים על ידי שחיטה. ואילו החלב מגיע מעולם נמוך יותר, והכנתו אינה כרוכה בנטילת חיים.

ההבדל בין רב גדול לרב רגיל

התייחסו לערכי האדם, הלאומיות, הארץ, המדע, הפרנסה – בקטנות. במקום לראות את גודל האור האלוקי שצריך להתגלות על ידם כפי הדרכת התורה, ראו בהם רק בעיות. היחס העקרוני לערכים הללו צריך להיקבע בגדלות, ואילו בדרכי ההגשמה צריכים לשקול שיקולים פרטיים, זמניים וחינוכיים

רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב בליקוטי הלכות (בשר וחלב ה) מבאר שהבשר הוא משל לרבי גדול וחלב לרבי קטן. מי שהולך לקבל הדרכות גדולות מרבי קטן, הרי הוא דומה למי שמערב בשר וחלב, שאוסר את כל התערובת באכילה ובהנאה.

וזה לשונו: "כי באמת מי שמקרב עצמו לקטן במעלה, אף על פי (שאותו קטן) טוב ממנו הרבה, וכנגדו הוא צדיק, אף על פי כן, לא די שאינו מועיל לו מחמת שהוא חולה גדול ביותר, שקטן במעלה אינו יכול לרפאות חוליי נפשו העצומים, אף גם הוא מקלקלו הרבה. מכל שכן כשזה הקטן במעלה הוא בעל מחלוקת וחולק על הצדיק האמת הגדול במעלה מופלגת מאוד… וזה (הרבי) הקטן במעלה אשר אינו יודע שום נתיב ושביל בהמשכת השגות אלוקות לעולם… כי גם בעצמו עדיין לא התחיל להשיג שום השגה קלה (בעניינים אלו), כאשר רואים ומבינים מדיבוריו ותורתו, (שכאשר הוא מדבר על עניינים גדולים, הוא) אומר דברים שתינוקות של בית רבן יודעים עתה יותר…" וכך הוא נכשל ומכשיל את הנוהים אחריו.

פירוש ההבדל

כלומר, הרב הגדול הוא זה שמבין את התורה כולה, רואה את תמונת העולם כולו, בבחינת העולם הבא, ומתוך כך הוא יכול להתמודד עם השאלות הגדולות, ואף להדריך ולחנך אנשים למצוא את תיקונם ונתיבם בתוך העולם. לעומת זאת, רב רגיל יודע ללמד גמרא, הלכה ומוסר, אבל אינו מבין את התמונה כולה. הבנתו היא לפי תפיסת העולם הזה המצומצם, ולכן הוא אינו מסוגל להתמודד עם השאלות הגדולות. כאשר הוא לומד מרב גדול את הדרך הכללית, הוא יכול לסייע מאוד בהדרכות פרטיות ולפתור בעיות קטנות, אבל כאשר הוא מנסה לפתור את הבעיות הגדולות עם הבנתו המצומצמת – הוא מקלקל.

קלקול זה הוא בבחינת עירוב "בשר עם החלב בעת הבישול, כי הוא פגם גדול מאוד, כי אז (בעת הבישול) צריך הבשר לבוא לגמר תיקונו שצריכים להמשיכו ממדרגה גבוהה ביותר, וכשהוא מתערב עם החלב, שהוא בחינת חיי עולם הזה… שהיא בבחינת מוחין דקטנות דיניקה, אזי מתעורר ביותר הרע שבשניהם" (שם ה, יב). כלומר, על ידי מתן תשובות קטנות לשאלות גדולות גורמים לכל הכוחות העצומים שבבשר לצאת ברשע, וגם החלב אינו מקבל את תיקונו, ובמקום לעורר ענווה וצמיחה עדינה, מתעוררות גאווה וקנאה.

הרב קוק והחולקים עליו

כך אירע לעם ישראל בדורות האחרונים לגבי בירור הסוגיות הגדולות שהתעוררו בעת החדשה. רבנים שהיו אמנם גדולים מאוד בבקיאות וחריפות, אבל לא הגיעו להשגות הגדולות באלוקות ועומק משמעות ההוויה, ניסו לפתור את הבעיות הגדולות באמצעות רעיונות קטנים, וגרמו לקלקולים עצומים, בבחינת בישול בשר וחלב. הם גרמו לאלה שהיו בעלי כוחות גדולים בבחינת בשר להתרחק מדרך התורה בכפירה ורשע, מפני שלא מצאו בתורה שום פתרון לבעיות הגדולות, כי הציגו בפניהם תורה קטנה. ומאידך, גרמו לאלו שהיו בעלי כוחות קטנים, להיעשות גאוותנים וקנאים ולחסום את דרכם של הגדולים האמיתיים לעסוק בתורה בגדלות ולהביא תיקון ורפואה לעולם.

מרן הרב קוק זצ"ל, שהוא הגדול שבדורות האחרונים, עסק בבירור השאלות הגדולות תוך התמודדות עם השאלות הרוחניות המהותיות, ומתוך אותה גדלות התייחס לסוגיות שהתעוררו מחדש, כמו ערך האדם החברה, הלאומיות, הארץ, המדע והכלכלה. רבנים נוספים עסקו בשאלות אלו או בחלקן תוך הבנת גודל המשימה וצורך הדור, אולם לא היה כמרן הרב קוק שהציב משנה גדולה, עמוקה ונשגבה (מעין היחס שבין האר"י הקדוש בזמנו לשאר המקובלים).

כאשר רבנים קטנים שלא הגיעו לאותה מדרגה מעפילים לברר את הסוגיות הגדולות במוחין דקטנות, תוך שהם מעוררים מחלוקת על מרן הרב קוק, הרי הם גורמים לקלקולים עצומים.

כך אירע כאשר התייחסו לערכי האדם, הלאומיות, הארץ, המדע והפרנסה – בקטנות. במקום לראות את גודל האור האלוקי שצריך להתגלות על ידם כפי הדרכת התורה, ראו בהם רק בעיות. היחס העקרוני לערכים הללו צריך להיקבע בגדלות, ואילו בדרכי ההגשמה צריכים לשקול שיקולים פרטיים, זמניים וחינוכיים.

חטא עירוב שיקולים מסדרי גודל שונים

כללו של דבר, איסור בשר בחלב מלמד אותנו שאסור לערב שיקולים משני סדרי גודל שונים. לכל שיקול חשיבות מרובה במסגרת שלו, אבל כאשר מערבים אותם – כל השיקולים מתקלקלים לגמרי.

לדוגמה, צבע הקירות והרהיטים הוא דבר חשוב, ומי שרגיש ליופי וצורה – ראוי שישקיע זמן ומחשבה באשר לצבע המתאים לקירות ביתו ורהיטיו. אבל אם הוא מובטל שמציעים לו עבודה טובה ומאתגרת ששכר גדול בצדה, והוא נמנע מלקבל אותה כי צבע הקיר במשרד המיועד לו אינו מוצא חן בעיניו, כי הוא ירוק בהיר במקום תכול בהיר – אזי משהו משובש אצלו לגמרי.

כמו כן כאשר נוצר קרע בשולי החולצה, ראוי לתקן את החולצה או להחליף אותה; אבל אם הדבר קורה בעת שצריך להחיש חולה לבית החולים, ובעל החולצה טורח בתיקונה או בחיפוש חולצה אחרת, כי איך אפשר ללכת בחולצה שישנו קרע בשוליה – סימן שהוא חסר שיקול דעת סביר. בשר לעצמו טוב, חלב לעצמו טוב, אבל עירובם אסור באיסור חמור.

עמדות השמאל – עירוב שיקולים מסדרי גודל שונה

באופן כללי אפשר לומר שעמדות השמאל לדורותיו מבוססות על השוואת שיקולים מסדרי גודל שונה וערבובם זה בזה.

הניסיון לתקן עוולות כלכליות ביחס שבין בעלי הון לעובדים הוא חשוב וראוי; אבל כאשר באים לתקן בעיות מסדר גודל קטן על ידי פגיעה במערכות מוסריות מסדר גדול יותר, שנוגעות לאחריות שהאדם צריך לקבל על עבודתו וגורלו, הרי שמערבים בשר וחלב, גורמים לעוולות מוסריות קשות ומדרדרים עמים שלמים לעוני נורא. ואותם עובדי הכפיים שפעילי השמאל רצו לסייע לכבודם ומעמדם, נאלצים למות עשר שנים מוקדם יותר בניוול וחרפה.

כיוצא בזה חוטא השמאל בהשוואה ובעירוב שאלות של זכויות אדם מסדר גודל קטן עם שאלות קיומיות של עמים, חברות ומשפחה. ועל כך בעז"ה בפעם הבאה.

הלכות חג השבועות

בחג השבועות יש מצווה ייחודית לשמוח, רוחנית וגשמית • שבועות שחל במוצאי שבת: יש להקדים את הסעודה השלישית, ואין לעשות פעולות הכנה משבת לחג • רחצה בשבת וביום טוב • מתי וכיצד להדליק את הנרות ביום טוב באופן הנכון • דיני נטילת ידיים וברכות השחר למי שהיה ער בלילה • עד מתי אפשר לאכול בלילה • מנהג אכילת מאכלי חלב ודבש – ביטוי למתיקות התורה, וליכולתה להפוך טמא לטהור

שמחת חג השבועות – רוחנית וגשמית

[מבצעי שבוע הספר במכון הר ברכה – 25% הנחה – ט' סיון – מוצאי שבת יט סיון.
כרך רביבים – 33 ש"ח
סדרת פניני הלכה:
סט 15 כרכים – 342 ש"ח
כרך בודד – 25 ש"ח ]

מעלה מיוחדת ישנה לשמחת חג השבועות על פני שאר החגים, שאפילו רבי אליעזר שסובר שראוי לאנשי מעלה להקדיש את החגים בעיקר ללימוד תורה, ושהאכילה תהיה רק כדי שלא ייחשב כמי שמתענה, מודה שבחג השבועות מצווה לערוך סעודה חשובה, מפני שהוא "יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב). אמנם להלכה נפסק כרבי יהושע שבכל החגים מצווה לחלוק את היום לשניים, חציו לבית המדרש וחציו לסעודות ומנוחה.

מעלתה המיוחדת של התורה שנועדה להורות את דרך האמונה האחדותית, ולהמשיך ברכה וחיים לכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים כאחד. ולכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף. תחילת גילוי העניין האלוקי על ידי הגילויים הרוחניים מלמעלה, שנקלטים על ידי הנשמה שמדריכה את הגוף, ומתוך כך מתגלים תכנים עמוקים בגוף האדם ותחושותיו. לכן הדבקות השלמה בה' כוללת נשמה וגוף, וכפי שיהיה לאחר תחיית המתים כשתחזור הנשמה להיות בגוף, והעניין האלוקי יתגלה בשלמות בכל המדרגות.

לפיכך צריך להדר מאוד בשמחת חג השבועות, שעל ידי התורה אנו נתבעים לתקן גם את הצד הגשמי על כל גווניו, תחושותיו וכיסופיו, אף אלו שנראים בתחילה רעים. יסוד זה רמוז בכך שבחג השבועות מביאים את מנחת 'שתי הלחם' שעשויה חמץ. כידוע החמץ רומז לגאווה וליצר הרע, ולכן בחג הפסח, שבו אנו מבססים את יסודות האמונה שעוד לפני מתן תורה, עלינו להתרחק ממנו מאוד; אבל בחג השבועות, לאחר קבלת התורה, אפשר לתקן את יצר הרע, לכן מקריבים חמץ בחג השבועות.

זמן סעודה שלישית

מכיוון שהשנה חג השבועות חל במוצאי שבת, לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית של שבת לפני שלוש שעות אחרונות של היום. והטוב ביותר, לקיים את הסעודה השלישית מעט אחר חצות יום השבת, בשעה אחת או שתיים בצהריים. בדיעבד, אפשר לקיים את הסעודה השלישית בשלוש השעות האחרונות של היום, ונכון להשתדל למעט באכילתה, כדי לשמור תיאבון לסעודת ליל יום טוב.

הכנה משבת ליום טוב שחל במוצאי שבת

מעלתה המיוחדת של התורה שנועדה להורות את דרך האמונה האחדותית, ולהמשיך ברכה וחיים לכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים כאחד. לכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף

כאשר יום טוב חל במוצאי שבת, יש להיזהר שלא להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ומנוחה, ולא כדי שיעשו בה הכנות ליום אחר. כל הטורח בשבת להכין דבר ליום חול או ליום חג – מזלזל בכבודה (פנה"ל שבת כב, טו טז).

לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת. וכן אסור לנקות את השולחן לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

אסור להניח בשבת את התבשילים על הפלטה לצורך הלילה, אלא רק לאחר שתצא השבת, ויאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", ואז מותר להתחיל לעסוק בצורכי אוכל נפש ולבשל ולחמם את המאכלים.

בשעת הדחק מותר לעשות בשבת פעולות שגרתיות שאין בהן טורח לצורך החג. לפיכך, כאשר יש צורך להוציא מאכלים מהמקפיא לצורך סעודת ליל חג, ואם לא יוציאו את המאכלים בשבת סעודת החג תהיה מוכנה רק מאוחר בלילה, מותר להוציאם בשבת.

הדלקת נרות

אסור להדליק את נרות החג לפני צאת הכוכבים, אלא יש להמתין עד לאחר שייצאו הכוכבים ותצא השבת, לומר: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" ולהדליק את הנרות.

מכיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה, יש צורך להכין מלפני השבת נר שידלק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו, יש להיעזר בשכנים, ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, למרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט. וכן מותר להסיר בעזרת סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר להכניס פתיל צף בתוך מצוף השעם.

אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא ימרח שזו תולדה של 'ממחק'. וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתוקעו בנקב הפמוט, משום איסור 'מחתך'.

רחצה בשבת ובחג

מכיוון ששבת ויום טוב צמודים, ואנשים רבים רגילים להתרחץ בכל יום, מי שמרגיש צורך להתרחץ בשבת אחר הצהריים, רשאי להתרחץ במים פושרים שאין סובלים מהם – אבל לא במים חמים, משום גזירת מרחץ. אבל בחג, מכיוון שהרחצה היא הנאה השווה לכל נפש, מותר להתרחץ גם במים חמים, ובתנאי שהמים התחממו בהיתר, כגון על ידי דוד שמש או על ידי שעון שבת (פנה"ל מועדים ה, י).

המתרחץ צריך לזכור שלא להסתרק, משום שהסירוק משיר שיער והדבר אסור מהתורה.

נטילת ידיים לנשארים ערים בלילה

גם מי שנשאר ער כל הלילה צריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו הפוסקים האם יברך על נטילה זו. למנהג אשכנזים, הטוב הוא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף, שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, ובכך יתחייב בנטילת ידיים בברכה. אולם למנהג הספרדים, בכל מקרה אין לברך על נטילה זו.

ברכות התורה לנשארים ערים כל הלילה

לדעת רוב רובם של הפוסקים, גם מי שלא ישן כלל בכל היממה הקודמת, כיוון שבא להתפלל שחרית של היום החדש, עליו לברך את ברכות התורה. אבל מכיוון שיש מעט פוסקים שסוברים שאם לא ישן כלל במשך כל היממה לא יברך ברכות התורה, לכתחילה מי שלא ישן כלל טוב שישמען מאדם שישן, ויכוון לצאת בשמיעתן.

ברכות השחר, "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה"

גם הנשארים ערים כל הלילה מברכים את ברכות השחר, מפני שברכות אלו נתקנו על כלל הטובה שיש בעולם ולאו דווקא על טובתו האישית של כל אחד ואחד. לכן גם מי שאינו רואה מברך בכל יום "פוקח עיוורים", וגם מי שלא ישן מברך "זוקף כפופים". אמנם לגבי ברכת "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה", יש אומרים שמי שלא ישן לא יברך, כי ברכות אלו נאמרות בלשון יחיד, של הודאת היחיד על חזרת הנשמה והעברת השינה. לפיכך נכון לשומען מחבר שישן ולכוון לצאת בשמיעתן.

וכאשר אין שם מי שעומד לברך את הברכות הללו, לדעת רוב הפוסקים יברך אותן בעצמו, כי אף שהן נאמרות בלשון יחיד, יש בהן הודאה גם על הטובה הכללית, שבבוקר ה' מחזיר לישנים את הנשמות ומעוררם מתרדמתם. וכך נוהגים כל הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אשכנזים שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות. אשכנזי שאינו יודע מה מנהגו, רשאי לנהוג כמנהג רוב ישראל ולברך את כל הברכות בעצמו.

לסיכום: למנהג רוב ישראל, הנשארים ערים כל הלילה מברכים את כל ברכות השחר וברכות התורה. והמהדרים, כאשר יש להם אפשרות, יוצאים ידי חובת ברכות התורה וברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה" בשמיעתן ממי שישן בלילה.

זמן הברכות

על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. על פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה ושתייה בלילה ולפני תפילת שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה. משיגיע לחצי שעה הסמוכה לעמוד השחר, אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור גם לאכול פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. משעה שיעלה עמוד השחר, אסור לאכול דבר וכן אסור לשתות קפה או מיץ, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. רק מים מותר לשתות לאחר שעלה עמוד השחר. זמן עמוד השחר בחג השבועות השנה הוא בשעה 4:06.

מאכלי חלב ודבש

רבים נוהגים לאכול בחג השבועות מאכלי חלב ודבש. מקור המנהג באשכנז וצרפת, ומשם התפשט לקהילות רבות בישראל. אולם יש שאינם נוהגים בזה, כמו רבים מעולי תימן, לוב, ג'רבה, בוכרה ופרס.

יש אומרים שטעם המנהג מפני שהתורה נמשלה לדבש וחלב, ואמרו חכמים: "בשעה שעמדו לפני הר סיני ואמרו: 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע', באותה שעה אמר להם הקב"ה: 'דבש וחלב תחת לשונך'". כלומר, בזכות הסכמת ישראל לקבל את התורה בלא פקפוק, יהיו דברי התורה מתוקים בפיהם כדבש וחלב. כדי להזכיר את מתיקותה וחביבותה של התורה, נוהגים לאכול בחג השבועות עוגות חלב טעימות ומתוקות ומאכלים מתוקים בדבש.

עוד ביאר מרן הרב קוק, שחלב ודבש הם שני מאכלים שנוצרים מדבר טמא. הדבש נוצר מדבורים שהם שרץ טמא, והחלב נוצר מדם שאסור באכילה. ודווקא מפני שהם מתהפכים מטומאה לטהרה טעמם מיוחד, שהם רומזים לתיקון העולם. וזוהי סגולתה של התורה, שמתקנת את הצדדים הרעים שבעולם ומתבלת את היצר הרע והופכת אותו לטוב. וזוהי גם סגולתה של ארץ ישראל, ועל כן היא נקראת "ארץ זבת חלב ודבש".

כולם כהנים ולוויים

את הפרשות על המשכן ועל הכהנים והלויים יש ליישם בכל תחומי החיים • כל אדם בעבודתו צריך להיות ככהן, ולהיזהר מכל דבר שעשוי להפריע לעבודתו • בעלי תפקידים בכירים וחשובים, כגון ברפואה או בצבא, צריכים להיות ככהן הגדול הנרתם למען הכלל על חשבון המשפחה • כולנו, בבית הכנסת, בעבודה או במשפחה, שלושת בני לוי • לפעמים נושאים את תכני הקודש עצמם כמו הקהתים, לפעמים מתעלים למה שמעבר כמו הגרשונים, לפעמים נשארים כמו המררים בעבודה השחורה – שהיא גם יסודית והכרחית

עבודת המשכן – בניין אב לעבודתנו בתיקון העולם

במשך פרשות רבות התורה מאריכה בתיאור המשכן וכליו ובעבודת הכהנים והלוויים, מפני שהמקדש הוא תמצית הכול, וממנו צריכים ללמוד בבניין אב כיצד לעסוק ביישובו של העולם ותיקונו. דבר זה אפשר ללמוד מהלכות שבת: נצטווינו שלא לעשות כל מלאכה, אולם מהי מלאכה שאסור לעשותה בשבת? למדנו מהתורה שכל ל"ט המלאכות שהוצרכו ישראל לעשות כדי להקים את המשכן הן מלאכות חשובות, ואסור לעשותן בשבת, ומלאכות שלא היה בהן צורך להקמת המשכן אין בהן חשיבות, ולכן אין איסור לעשותן בשבת. הרעיון העולה מלימוד זה הוא שכל מלאכתנו בששת ימי המעשה נועדה להמשיך את רעיון המשכן לכל העולם, עד שכל העולם יהיה משכן לשכינה, לערכים האלוקיים, לערכי האמת והחסד, הצדקה והרחמים. שבכל מקום שבו יעשה האדם את מלאכתו לשם שמיים, ביושר ובחסד, כדי להוסיף טובה וברכה בעולם, תשרה השכינה.

המשכת קדושת המקדש לכל העבודות

בכל חברה, מפעל, משפחה וקהילה נמצאים שלושת סוגי האנשים הללו. אנשי קהת מגדירים את התוכן, אנשי גרשון את השאיפה אל מה שמעבר למצוי, ואנשי מררי נושאים על כתפיהם את עול המערכת עצמה, ובלעדיהם המערכת תקרוס

כיוצא בזה למדנו מכך שהתורה הזכירה באמצע מצוות המועדים את מצוות לקט שכחה ופאה (ויקרא כג, כב), ש"כל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלים עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו" (תורת כהנים יג, יב). הרי שאדם שעובד בשדהו בחריצות וביושר – ממשיך את קדושת המקדש לשדה שלו, ובעת שהוא משאיר לעניים לקט שכחה ופאה, הוא כביכול מקים באמצע שדהו מזבח ומעלה עליו קרבנות לה'.

כך למשל גם מי שעובד בבנק, אם הוא נוהג ביושר ובחריצות, כדי לתרום את חלקו לפיתוח הכלכלה ויישובו של עולם, הרי הוא ממשיך את קדושת המקדש לבנק. וכשהוא יוצא מגדרו וטורח יותר ממה שהוא חייב כדי להיטיב לאנשים בעצה נכונה, כביכול הוא מקים שם מזבח ומקריב עליו קרבן לה'.

כל עבודה – כעבודת הכהנים

כשם שהכהנים צריכים לקדש עצמם לעבודת המקדש ולהיזהר מדברים שעלולים להסיח את דעתם מעבודתם, כך כל אדם צריך למצוא ערך מוסרי בעבודתו, וככהן יטהר ויקדש עצמו לקראתה. אם הוא מורה או רופא, ידאג לישון היטב, כדי שיוכל למלא את ייעודו כראוי. אם הוא מהנדס, לא ישקוט על שמריו, אלא ירחיב את ידיעותיו ויכוון דעתו כדי שיוכל להוסיף טובה וברכה בעבודתו. וכן בכל העבודות.

מסירות של כהנים גדולים

יש יחידי סגולה שהם ככהנים גדולים, כמו רופא בעל יכולות נדירות להצלת חיים, שעליו לקדש עצמו ככהן גדול הנכנס לקודש הקודשים, וממקדש עבודתו לא יצא, אפילו לצורך קרוביו. וגם אם באמצע חופת בנו יוזעק פתאום אל בית החולים, ייפרד בחופזה מבנו, מאשתו ומאורחיו, והם ידעו לאן הוא הולך וילוו אותו בתפילה שיצליח למלא את שליחותו, להציל את החולה המפרפר עכשיו בין חיים למוות.

גם מפקד ביחידת עילית צריך להיות נכון תמיד לכל קריאה, ואם בעת שילווה את אשתו ללידת בנם ייקרא פתאום לעזרת ישראל מיד צר, ייפרד ממנה לשלום. וכשם שכל ישראל היו מתפללים על הכהן הגדול שיצא לשלום מקודש הקודשים, כך אשתו תתפלל בעת לידתה על בעלה, שישוב מהקרב לשלום לראות את בנם.

קהת – נושאי הערכים המקודשים

דגם של אוהל מועד במשכן. יוצר - דניאל ונטורה [GFDL או  CC-BY-SA-3.0]
דגם של אוהל מועד במשכן.
יוצר – דניאל ונטורה [GFDL או CC-BY-SA-3.0]
כיוצא בזה יש ללמוד מסדר נשיאת המשכן על ידי שלוש משפחות שבט הלוי – גרשון, קהת ומררי, שהוא בניין אב (מודל) לכל עבודתנו בעולם.

בני קהת זכו לשאת את הכלים המקודשים שהיו במשכן, שביטאו את מכלול הרעיונות החשובים: הארון שבקודש הקודשים – התורה, השולחן – הפרנסה שמקורה בקודש, המנורה – החוכמות השונות שמקורן בקודש, המזבח הפנימי – התפילה והכיסופים לה', המזבח החיצוני – מסירות הנפש של ישראל על אמונתם בה'.

בכל מערכת יש שזוכים לעסוק בדבר המרכזי ויש שמסייעים להם. בני קהת זכו לעסוק בדבר המרכזי: לשאת את כלי הקודש שבטאו את כל הערכים המקודשים. אכן ממשפחת קהת יצאו משה רבנו ואהרן הכהן, שכל הכהנים מזרעו.

גרשון – נושאי המעטפת, אור מקיף

בני גרשון נשאו את המעטפת של המשכן, יריעות המשכן, האוהל, המכסה וקלעי החצר. חשיבות רבה ישנה למעטפת, שכל הכלים שמבטאים תכנים מסוימים, מקבלים את ההשראה שלהם ממה שמקיף אותם.
במילים אחרות: כלי המשכן רומזים ל'אור הפנימי', והיריעות רומזות ל'אור המקיף'. כדי להבין את העניין צריך לבאר שההארה שה' מאיר אלינו מתחלקת לשניים: אור פנימי ואור מקיף. האור הפנימי הוא החלק המובן שאותו אנחנו מסוגלים לקלוט במחשבה וברגש, והוא שמדריך בפועל את חיינו; ואילו החלק שמעבר ליכולת הקליטה שלנו נעשה אור מקיף, שאף שאיננו מסוגלים להכיל אותו, הוא מקיף אותנו ומעניק לנו השראה בעלת השפעה מכרעת על חיינו.

אחד התפקידים של הלויים היה לשיר ולנגן בעת הקרבת הקרבנות. השירה מבטאת כיסופים למה שמעבר למה שאנו קולטים. קהת עוסקים במה שמובן, ואילו בני גרשון מבטאים את הכיסופים למה שמעבר למובן. גם שמם גרשון, מלשון גר, רומז לאדם שחי כגר זר בארץ, מפני שנשמתו נכספת לקרבת אלוקים ואור עליון. כיסופים אלה באים לידי ביטוי בשירה מלאת געגועים לגן עדן.

מררי – המשא הכבד והמפרך

לבני מררי נותרה העבודה הקשה, לשאת את המשא הכבד ביותר, את קרשי המשכן ואדניהם, עמודי החצר ואדניהם, בכל הדרכים הקשות והמפרכות של המדבר.

חייהם של בני מררי היו נראים מרים, עבודתם קשה, מפרכת ואינה מתגמלת. הכלים החשובים שרמזו לאור הפנימי היו בידי משפחת קהת; היריעות היפות, שרמזו לאור המקיף, היו בידי משפחת גרשון; ואילו להם נותר לשאת את הקרשים הכבדים, שאותם כמעט לא ראו, שכן היריעות הסתירו את הקרשים מכל העומדים מחוץ למשכן. רק מעט הכהנים שנכנסו לתוך המשכן כדי לעשות את עבודתם בכלים שנשאו בני קהת, יכלו לראות את הקרשים שבני מררי נשאו בזעת אפם.

אולם הקרשים העמידו את המשכן, עליהם הכול עומד.

בני מררי מייצגים את כל האנשים שנראים לכאורה פשוטים, אבל עליהם העולם עומד. הם מוכנים לעשות את העבודה הקשה והשחורה, לעמוד כנגד כל המקטרגים. את התהילה יקטפו אחרים, אבל בלעדיהם לא היה דבר. עליהם נאמר: "כי מרעים יכרתון וקווי ה' המה יירשו ארץ… וענווים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום" (תהלים לז, ט יא).

שלושה סוגים של יהודים בבית הכנסת

הקהתים זוכים להתפלל בריכוז מלא, תוך שימת לב לכל מילה, הם גם מתווים את הדרך בפסיקת ההלכות. הגרשונים זוכים לכוון בתפילה בהתרגשות רבה, הם שרים בכיסופים ודבקות, ומהם בעלי המחשבה והחסידות. ובני מררי מתקשים להתרכז במילות התפילה, גם השירה לא מרגשת אותם כל כך, ואף על פי כן הם באים ומתייצבים יום יום לתפילה, אומרים את כל מה שצריך. לפעמים זה קשה להם מאוד, מחשבתם נודדת והם לא מצליחים להתרכז, אבל הם מקיימים את חובתם ואומרים את כל מילות התפילה בנאמנות. עליהם העולם עומד.

כשצריך לשלם מיסים – ישלמו, כשצריך לנקות את בית הכנסת – ינקו, כשצריך להחזיר סידורים ולסדר את הספסלים – יתנדבו, כשצריך יכינו תה ללומדים בלילה, כשצריך לקום מוקדם כדי לפתוח את בית הכנסת – יקומו. הם נראים למטה קטנים, אבל למעלה הם גדולים (פסחים נ, א). שם יודעים את מעלתם, שעליהם העולם עומד. הם מבטאים את האמונה ששורשה מעבר להבנות העמוקות של בני קהת, ולהרגשות הנאצלות של בני גרשון.

בכל חברה, מפעל, משפחה וקהילה נמצאים שלושת סוגי האנשים הללו. אנשי קהת מגדירים את התוכן, אנשי גרשון את השאיפה אל מה שמעבר למצוי, ואנשי מררי נושאים על כתפיהם את עול המערכת עצמה, ובלעדיהם המערכת תקרוס.

בכל אדם קיימים שלושת החלקים

במידה מסוימת בכל אדם קיימים שלושת הצדדים הללו. פעמים שהוא מצליח להבין דברים בעלי משמעות ואז הוא מתענג בבחינת קהת; לפעמים הוא זוכה להתעלות במעוף דמיונו ואז הוא מוצף ברגשי אושר בבחינת גרשון; ורוב הזמן הוא צריך להיות מררי, לעשות את העבודה הקשה והמפרכת. הוא לא חש אז שמחה, אבל לטווח ארוך, דווקא מהעבודה הקשה והשחורה האדם זוכה לסיפוק המרבי, לשמחה הגדולה.

ולעתים כבר לא נותר לאדם עוד כוח להיות מררי, גבו נעשה שחוח מזקנה, והוא מתחיל לאבד גובה. אם לא יתעשת, יתמוטט ויגיע זמנו ללכת לבית עולמו. בלא עמודים גם המשכן החשוב והמקודש ביותר קורס.

שלושה צדדים בטיפול בילדים

לכל אם שמטפלת בילדיה יש בוודאי רגעים של הבנה עמוקה עם ילדיה, בבחינת קהת, ויש גם רגעים של רגש קסום, בבחינת גרשון. אבל רוב הזמן הטיפול הוא שגרתי ותובעני, בלא הבנה או הרגשה מיוחדת, בבחינת מררי. בלעדי טיפול זה הילדים יגדלו פרא, וכל התובנות וההרגשות של הוריהם לא יועילו, הם ישנאו את הוריהם ואת עצמם. הטיפול המסור של אם שמטפלת בילדיה ומגדלת אותם להיות אנשים טובים מבטא את אהבתה האין סופית אליהם. אותו הילדים זוכרים לעד, אליו הם מתרפקים ברגעים הקשים של חייהם, גם בהיותם זקנים. ממנו הם שואבים כוח ואמונה.

בעניין השר לשעבר יעלון

ביקורת בענייני צבא וביטחון חייבת להיאמר, מפני חשש פיקוח נפש ביטחוני ורוחני • יעלון פעל במסירות ובגבורה במשך שנים למען ביטחון ישראל, ואף סייע להתיישבות, אך נכשל בשלושה תחומים יסודיים • שאננות וחוסר מוכנות ב'צוק איתן' ובתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה • התנכרות לערכים לאומיים, שהתבטאה במתקפה נגד אלאור עזריה ובעידוד סגן הרמטכ"ל • פגיעה בערכי תורה ואמונה בצה"ל, בזמן שארגוני שמאל נכנסים לשם באין מפריע • מאז הסכמי אוסלו יש ירידה ברמתה הערכית של הקצונה הבכירה, ויש לבקר זאת

הקדמה אישית

לאחר פרסום ההוראה הפוגענית מלשכת שר הביטחון הקוראת להחרים אותי, רציתי לכתוב את המאמר שלפניכם. אולם נמנעתי מלכותבו, וגם נמנעתי מלעסוק בתחומים קרובים, מתוך חשש שמא אטה את הדין לרעה מחמת עלבוני. עכשיו אני כבר חש שנתקררה דעתי, ואף על פי כן לא הייתי מפרסמו, מפני שאין ראוי להשליך אבן אחר הנופל. אולם לנוכח מבול התשבחות שמורעף על שר הביטחון לשעבר, כסמל של הצלחה ביטחונית ומופת מוסרי, הנני מוצא חובה לפרסמו. כפי שנראה בהמשך, יש הכרח בביקורת זו מפני חשש של פיקוח נפש ביטחוני ורוחני כאחד.

שר הביטחון לשעבר

משה יעלון
משה יעלון – שר הביטחון לשעבר

שר הביטחון לשעבר, מר משה יעלון, הוא אדם מקצועי בעל ניסיון רב, שפעל במסירות ובגבורה במשך שנים רבות למען ביטחון ישראל. אין עוד אנשים רבים שמכירים לעומק את מערכת הביטחון כמותו. אף שהתחנך בתנועות השמאל, הצליח להתפכח במידה מסוימת מהזיות השלום של השמאל, ואף סייע לבנייה ביהודה ושומרון. אף על פי כן, למרבה הצער, בשלושה תחומים יסודיים נכשל: בהובלת מערכת הביטחון אל מול האיומים הקרובים, בפגיעה בערכים הלאומיים ובפגיעה בערכי האמונה והתורה.

ביטחון: תוצאות 'צוק איתן' המאכזבות

ייתכן שיהיו אנשים שיצליחו מאוד בהנהגת הצבא אל מול האויב, ועם זאת יזניחו את הערכים הלאומיים והאמוניים, שהשפעתם על ביטחון ישראל לטווח הארוך מכרעת. אם יהיו אחרים שישלימו את מה שהחסירו בתחום הערכי, מקצועיותם בשדה הביטחון תחפה על חסרונותיהם. כאשר תפקודו של מר יעלון בשדה הביטחון אינו מוצלח במיוחד, חסרונו בתחום הערכי הופך לחמור יותר

מאז הנסיגה מחבל עזה וגוש קטיף, צה"ל נאלץ לקיים ארבעה סבבי מלחמה ברצועת עזה (הנתונים להלן נלקחו מאתר ויקיפדיה).

הראשון – 'גשמי קיץ' – התחיל בקיץ תשס"ו לאחר מלחמת לבנון השנייה, ונמשך כחמישה חודשים בעצימות נמוכה, תוך פגיעה בשגרת החיים ביישובים שסביב רצועת עזה. ראש הממשלה – אולמרט, שר הביטחון – פרץ, רמטכ"ל – חלוץ, אלוף הפיקוד – גלנט. לנו היו חמישה הרוגים, ולאויב כ 394, פי 79.

השני, 'עופרת יצוקה', בטבת תשס"ט. נמשך 23 ימים, תוך פגיעה קשה בחיי השגרה סביב רצועת עזה, ופגיעה קלה בכלכלת הדרום. ראש הממשלה – אולמרט, שר הביטחון – ברק, רמטכ"ל – אשכנזי, אלוף הפיקוד – גלנט. לנו היו 13 הרוגים, לאויב כ 1,170, פי 90.

השלישי, 'עמוד ענן', בסתיו תשע"ג, נמשך שמונה ימים, כשבאותם ימים רוב יישובי הדרום מושבתים. ראש הממשלה – נתניהו, שר הביטחון – ברק, רמטכ"ל – גנץ, אלוף הפיקוד – רוסו. לנו היו שישה הרוגים, לאויב – כ 223, פי 37.

שימו לב, כעת אנחנו מגיעים לשלב שבו משה יעלון מכהן כשר הביטחון.

הרביעי, 'צוק איתן', בקיץ תשע"ד, נמשך 50 יום, תוך פגיעה קשה וממושכת בחיי השגרה של כל אזור הדרום, פגיעה בינונית באזור המרכז ופגיעה חמורה בתיירות כולל הפסקת הטיסות לישראל למשך שתי יממות, ותוך עלויות כבדות מאוד למשק הישראלי. ראש הממשלה – נתניהו, שר הביטחון – יעלון, רמטכ"ל – גנץ, אלוף הפיקוד – תורג'מן. לנו היו 73 הרוגים, לאויב כ 2,100, פי 28.

פרט לפגיעה הקשה בחיי חיילינו והפגיעה הקשה בחיי השגרה והכלכלה, התברר שההנהגה ניסתה להתעלם מאיום המנהרות, הצבא לא היה ערוך לקראת האתגרים שעמדו לפניו, לא הכין תוכניות התקפיות לחיסול החמאס או לשבירת כוחו והנהגתו, וספג אבדות קשות מעל ומעבר לעומת מה שספגנו במבצעים הקודמים, ולעומת אבדות האויב.

מלחמת לבנון השנייה

כניסה ללבנון, ייחוס: צחי זקס
כניסה ללבנון, ייחוס: צחי זקס

מלחמת לבנון השנייה התקיימה בקיץ תשס"ו, במשך כ 34 ימים, כאשר כל אזור הצפון מושבת, ומרבית תושביו במקלטים או גולים לאזור המרכז. מספר ההרוגים לנו – 165, לאויב – כ 900, פי 5.4. עלויות המלחמה היו כבדות מאוד למשק הישראלי.

התברר שראשי הצבא נהגו בשאננות יתרה ובקלות ראש, ולא הכירו את יכולות האויב. כך פרצה המלחמה בלא שיש לפיקוד תוכניות, אפילו מפות מעודכנות לא היו. החיילים נשלחו לחזית בלי ציוד תקין, וסיכנו את חייהם כדי להציל את מה שהפיקוד העליון הפקיר. בעקבות המסקנות החמורות של ועדת וינוגרד, שר הביטחון והרמטכ"ל התפטרו ועמהם עוד קצינים רבים.

הואיל ורב אלוף משה יעלון סיים את כהונתו כרמטכ"ל אך שנה לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה, הרי שגם הוא היה שותף במחדלים הכרוכים בהכנת הצבא אל מול איום החיזבאללה. זה גם מה שקרה לנו ב'צוק איתן', כשהתברר שהאחראים על מערכת הביטחון לא הבחינו באיום ולא התכוננו לקראתו כראוי.
כפי הנראה, כאשר מציבים לפניו מסגרת ויעדים ברורים הוא מצטיין, אבל כראש המערכת שאחראי על הצבת היעדים הוא כושל.

ערכים לאומיים

בשורה של אירועים העמיד עצמו שר הביטחון בעמדה עוינת לתפיסה הלאומית הבסיסית. ייתכן שהחייל אלאור עזריה שגה והרג את המחבל שלא על פי הנהלים, והוא צריך לשאת באחריות על כך. אולם אסור לשכוח שכוונותיו היו טובות. הוא נלחם באויב וביקש להגן על חבריו. הוא לא רוצח. כששר ביטחון מכפיש את שמו בכל כלי התקשורת, מוקיע אותו כרוצח, מנהל נגדו מערכה משפטית, הוא פוגע בעם ישראל. לא רק באלאור החייל הוא פוגע, אלא בכל החיילים ששלח לשדה הקרב, שגם הם עלולים לפעמים לשגות בכך.

לאחר שסגן הרמטכ"ל השווה אותנו לנאצים בראשית דרכם, היה צריך לפטר אותו, או לכל הפחות לדרוש ממנו לחזור בו מדבריו האיומים ולהתנצל עליהם בפומבי. במקום זאת בחר להגן עליו ועוד לעודד מפקדים נוספים לומר דברי נאצה שכאלה.

מאחורי עמדה איומה כזאת צריכה להיות מידה גדושה של בורות ורשעות. הרי שמירת החוק בצבא נמצאת בתהליך מתמיד של שיפור. לעומת המצב כיום, התנהגותם של יוצאי הפלמ"ח והיחידות הקרביות בצה"ל בראשית דרכו הייתה פרועה ואכזרית לאין ערוך. דווקא עכשיו זיהה סגן הרמטכ"ל תופעות שמזכירות לו את הנאצים?! ושר הביטחון מתפעל מכנותו ומחוכמתו, וקורא לקצינים להמשיך להפיק דברים איומים ומופרכים שכאלה?!

ערכי אמונה ותורה

תחת כהונתו של יעלון כורסם מעמדה של הרבנות הצבאית. תחום התודעה היהודית הועבר מהרבנות הצבאית לאגף כוח אדם, תוך פגיעה בפעילותו. אפילו את הזכות לתת אישור לגדל זקן מסיבות דתיות נטלו מהרבנות ונתנו לשלישות. בתוך כך, בעידוד שר הביטחון, בדווקנות מקוממת, משתפים יותר זמרות בטקסים צבאיים, ומחייבים את החיילים הדתיים להשתתף בהם בניגוד לפסיקת רוב הרבנים.

במקביל להוראה להחרים אותי, בגלל עמדתי העקרונית שצריך לסרב לפקודת גירוש יהודים, צה"ל מממן לכל קציני צה"ל קורסים מטעם מכונים בעלי עמדות שמאליות מובהקות, כמכון הרטמן ומכון בינה. מסתבר שאם היו שואלים את המרצים מטעמם מה צריך לעשות חייל אם יקבל פקודה לגרש ערבי מביתו, היו רובם משיבים שצריך לסרב פקודה. אולם הוא בחר שהם יחנכו את קציני צה"ל לערכי השמאל הקיצוני במקום להעצים את התודעה היהודית הלאומית.

גם הפקודה להשתלט על הישיבה ביצהר למשך תקופה ארוכה מבטאת פגיעה חמורה בקודשי ישראל. הוא לא העז לעשות זאת לשום מסגד, שבו מטיפים פי אלף לאלימות, רצח וחיסולה של מדינת ישראל.

זה מתקשר ליחסו המחפיר לסגנו, הרב אלי בן דהן. הרב אלי ידוע כאדם נוח לבריות, שמסוגל לשתף פעולה עם גורמים שונים. ואילו הוא, למרות ההסכמים החתומים, בחר להתעלם ממנו ולהשפילו, ובתוך כך להשפיל את בוחריו, אנשי הציונות הדתית.

הקשר בין שלושת התחומים

שלושת התחומים הללו כרוכים זה בזה. אמנם ייתכן שיהיו אנשים שיצליחו מאוד בהנהגת הצבא אל מול האויב, ועם זאת יזניחו את הערכים הלאומיים והאמוניים, שהשפעתם על ביטחון ישראל לטווח הארוך מכרעת. אם יהיו אחרים שישלימו את מה שהחסירו בתחום הערכי, מקצועיותם בשדה הביטחון תחפה על חסרונותיהם. אם לא יהיו אחרים שישלימו את חסרונם בתחום הערכי, אזי במשך הזמן החיסרון הערכי יגבר ויוביל לתוצאות קשות, כדוגמת מלחמת יום הכיפורים.

כאשר תפקודו של מר יעלון בשדה הביטחון אינו מוצלח במיוחד, חסרונו בתחום הערכי הופך לחמור יותר.

תפישות השמאל

למרות שמבחינה אסטרטגית מר יעלון מבין שאי אפשר ליישם את שאיפות השמאל להקמת מדינה ערבית נוספת, הוא עדיין דבק בערכי השמאל, לפיהם הגורם הלאומי והדתי הוא שולי או מפריע. אולם מכיוון שבאמת הלאומיות והדת הם בסיס הכוח של העם היהודי ומדינת ישראל, טוב ששר ביטחון שאינו מבין זאת יפנה את מקומו.

חשיבות הביקורת על צה"ל

חשוב לעמוד על היבט נוסף. בעקבות הסכמי אוסלו, רמתם הערכית של אנשי הקצונה הבכירה נפגעה מאוד, והם הוכרחו להיות ידידים לרוצחים השפלים ביותר. נאמנותם לעמם וארצם השתבשה. באין מצפן מוסרי ההתקדמות בסולם הדרגות הפכה לעיקר. הם החלו להבין ולהזדהות יותר עם האויב, ואף להתגאות בכך, שכן כפי שלמדו ממורי השמאל, הבנה זו מצביעה על צלילות דעתם וטוהר לבם ונשקם. כך קורה שלעתים הם מתפקדים כקציני המנדט הבריטי שניצבים בתווך בין ישראל והערבים.

בשדה הקרב זה מתבטא ביותר הרוגים לכוחותינו, כפי שאירע בג'נין ובמלחמת לבנון השנייה. בזכות הביקורת הציבורית הנוקבת על צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה, מפקדים בכירים בסבבי המלחמה הראשונים בעזה, שראו את חבריהם מודחים בביזיון, החלו לדאוג יותר לשלום חיילינו. במקום לשלוח אותם למשימות מסוכנות כדי שלא לפגוע באזרחי האויב, הורו להפגיז ולפגוע. כך יצא שבמבצעים הראשונים מאזן ההרוגים היה מאוד לטובתנו, וההרתעה כנגד אויבינו גברה, כפי שמצביעים הנתונים שהזכרתי לעיל.

במשך הזמן החשש מפני הביקורת הציבורית פחת, ושוב הבכירים חזרו לסורם. כך הגענו לתוצאות המרות של מבצע 'צוק איתן'.

לכן כאשר מערכת הביטחון יוצאת ממערכה בהישגים דלים, חובה לבקר אותה. חידלון מביקורת עולה בחיי אדם.

חזון היובל – גם לדורנו

מצוות הצדקה מלמדת כי האחריות לפרנסתו של האדם מוטל עליו עצמו, ורק אם אינו יכול לדאוג לעצמו האחריות עוברת למעגלים שסביבו • משלימה אותה מצוות היובל, שקובעת כי המשאבים צריכים להתחלק בשווה בין כולם • בזאת משלבת התורה את הסוציאליזם והקפיטליזם • יש לבחון חלוקה שווה של המשאבים, ונתינת אחוז מסוים מבעלי ההון לכלל החברה אחת ליובל, גם בימינו • במצבה הנוכחי של האנושות יש צורך בתחרותיות, אך כשהאור האלוקי יתגלה בעולם – בני האדם יבינו שאינם מתחרים זה בזה אלא בונים ומשלימים זה את זה

הבחירה והשוויון – היובל

מצד אחד כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ועל כן משפט אחד לכול, ומתחילה הקרקעות שהן אמצעי הייצור צריכות להיות מחולקות בשווה. ומאידך, הביטוי העיקרי לצלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לבחור וליזום. אם יעבוד בחריצות ובכישרון – ירוויח

האם החברה חייבת לספק לכל אדם את כל צרכיו, או שזו אחריותו האישית של כל יחיד? האם נכון לחלק את כל הרווחים בשווה בין האנשים? האם יש צדק בשיטה הקפיטליסטית או הסוציאליסטית? כמדומה שמתוך מצוות היובל והצדקה ניתן לקבל תשובה עקרונית לשאלות הללו, והשראה לפתרונן.

מצוות היובל שיספרו ישראל שבע שנים שבע פעמים ויעשו את שנת החמישים שנת יובל. בשנה זו ישחררו את העבדים העבריים לביתם, וקוני השדות ישיבו אותם לבעליהם, וישמטו את השדות כמו בשנה השביעית.

הבעלות על הקרקעות ומצוות היובל

ציווה ה' את ישראל שיחלקו את הארץ לשבטים, ויחלקו נחלת כל שבט למשפחות ולבתי אב. מכיוון שלכל אדם שליחות מיוחדת משלו, שכדי לגלותה עליו לחיות בחירות ובעצמאות, צריך שכל אדם מישראל ישב על אדמתו ויתפרנס מנחלתו.

אלא שנתן ה' באדם יצר טוב ויצר רע. הצדיקים הבוחרים בטוב מתגברים על יצרם, עובדים בחריצות בשדותיהם ומתעשרים מיבולם; ואלה שנגררים אחר יצרם הרע, אחר התאווה והעצלות, מתמכרים לתאוות שונות כאלכוהול ושאר תענוגי בטלה ומזניחים את שדותיהם. מבזבזים הרבה ומרוויחים מעט, שוקעים בחובות וממשכנים את עתידם למען הווה חולף. והמחסור הולך וגובר עליהם עד שהם נאלצים למכור את שדותיהם ובתיהם, ובכך הם גוזרים על משפחתם חיי דוחק, שכן השדות היו אמצעי הייצור העיקרי. ואם לא התעשתו לעבוד בחריצות כשכירים, שקעו בחובות עד שהגיעו לפת לחם ונאלצו למכור את עצמם לעבדות.

קרה אמנם שאנשים הגיעו לעניות קשה מחמת אסון או חולי שאינו תלוי בהם, אבל כאשר המצב הלאומי היה סביר, מצוות הצדקה הועילה לקיים אותם בלא שיצטרכו למכור את נחלתם ואת עצמם. רק את אלה שהשתעבדו ליצר התאווה והעצלות היה קשה להושיע, כי גם לאחר שעזרו להם הם המשיכו ליפול. כך קרה שנמצאו בישראל אנשים שמכרו את שדותיהם ואת עצמם לעבדות.

חס ה' עליהם ובעיקר על בני משפחותיהם, וקבע את מצוות היובל בשנת החמישים, שבה נצטווינו לשחרר את העבדים, ולהשיב את השדות לבעליהם או ליורשים אותם. על ידי כך גזירת העוני לא רדפה את משפחות ישראל במשך דורות, אלא בכל חמישים שנה הייתה יכולה כל משפחה לפתוח דף חדש, להתחיל לנהוג באחריות, לצאת ממעגל העוני ולתרום את חלקה בתיקון העולם.

מעגלי האחריות בעזרה לעני

במצוות הצדקה למדנו שישנם מעגלי אחריות, ורק כאשר המעגל הפנימי אינו מסוגל לתפקד, מגיע תורו של המעגל שסביבו לקחת אחריות.

במעגל הראשון נמצא העני עצמו, שעליו מוטלת האחריות הראשונה למצבו ולמצב משפחתו. לכן אם היה אדם שהיה מסוגל לעבוד ולא עבד אלא הטיל עצמו על הציבור, היו גבאי הצדקה דואגים שיעבוד. רק אם עבד כפי יכולתו, ועדיין לא הספיק לו, היו נותנים לו צדקה. כפי שנאמר: "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד), עמו יש מצווה, אבל כשהוא מסיר מעצמו אחריות אין מצווה לעזור לו.

כאשר העני אינו מסוגל לדאוג לעצמו, האחריות עוברת למעגל השני, הכולל את קרובי משפחתו, והקרוב קרוב קודם (כמו גואלי השדה).

אם אין ביכולתם לעזור לקרובם, האחריות עוברת למעגל השלישי של השכנים ובני העיר, כשהשכנים קודמים לשאת באחריות לכלל בני העיר. ואם בני העיר לא יכלו לסייע לעניים לבדם, האחריות עברה למעגל הרביעי של כלל החברה בארץ. שנאמר: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך… לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו, ז). וכן נאמר: "את העני עמך" (שמות כב, כד), מי שעמך קודם למי שפחות עמך (בבא מציעא עא, א).

ואם היה עני שיש לו בני משפחה שמסוגלים לעזור לו אלא שהם משתמטים מחובתם ואינם עוזרים, היו גבאי הצדקה צריכים לכוף אותם לדאוג לו, ורק אם לא היה בכוחם לספק את צרכיו, היו נותנים לעני מהקופה הציבורית של בני העיר (שו"ע יו"ד רנא, ד).

העצמת האחריות האישית

הרי שבני המשפחה, השכנים והקהילה נשאו באחריות לעזור לאותם עניים, חולים, זקנים ותשושי נפש שלא היה ביכולתם להתפרנס. אבל לעניים שיכלו להתפרנס, ומחמת עצלות, רשלנות ותאוותנות שקעו בחובות, היו עוזרים במידה מצומצמת, עד שאם המשיכו לשקוע בחובות נאלצו למכור את שדותיהם ואת עצמם. עמדה כזו מחנכת את האנשים לשאת באחריות לפרנסתם. באופן זה מספר העניים מתמעט מאוד.

הבחירה והשוויון

נמצא אם כן ששני הרעיונות חייבים לבוא לידי ביטוי במקביל. מצד אחד האחריות והיוזמה החופשית, ומאידך השוויון הבסיסי. מצד אחד כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ועל כן משפט אחד לכול, ומתחילה הקרקעות שהן אמצעי הייצור צריכות להיות מחולקות בשווה. ומאידך, הביטוי העיקרי לצלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לבחור וליזום. אם יעבוד בחריצות ובכישרון ירוויח, אם יתעצל יפסיד. למעלה מזה בקודש, אם יקיים את התורה והמצוות יזכה לברכה בעולם הזה ושכר טוב בעולם הבא, ואם יבחר ברע, לא יראה ברכה בעולם הזה וייענש בעולם הבא.

חזון השוויון שביובל לימינו

בעבר, כתשעים אחוזים התפרנסו מחקלאות. האדמה הייתה אמצעי הייצור העיקרי, ולכן חלוקתה בשווה יצרה בסיס שוויוני לכול. כיום האדמה כבר אינה אמצעי הייצור העיקרי, והפרנסה תלויה בגורמים רבים. אולם נדמה שעלינו ללמוד ממצוות היובל שני יסודות: האחד, כשם שציוותה התורה לחלק את האדמה החקלאית לכולם בשווה, כך ראוי שנחלק את שאר משאבי הטבע שברא ה' בשוויון. בכלל זה הקרקע לבנייה, המים, הנפט, הגז, החופים, גלי רדיו, האוויר והשמש. השני, כשם שצוותה התורה לחלק בשווה את אמצעי הייצור, כך יש להשתדל להעניק לכל הצעירים חינוך שיקנה להם, עד כמה שאפשר, הזדמנות שווה להתפרנס מכישרונם וחריצותם. בתכנון יעיל ניתן לשלב את שני היסודות הללו יחד, בהפניית הכסף המתקבל ממשאבי הטבע לחינוך מקצועי מיטבי לכל אדם.

בכך נזכה להגשים את רעיון חלוקת הארץ לכל ישראל, כולל התיקון שנעשה בהחזרת הקרקעות לבעליהן ביובל, וחזרת העבדים לבתיהם. שכן הענקת חינוך איכותי לכולם מאפשרת גם לילדים של הורים עניים לרכוש מקצוע טוב לפי כישרונם וחריצותם.

במילים אחרות, המשאבים מתחלקים לשתי קבוצות: הקרקע וכל שאר משאבי הטבע, והאדם עם כישרונותיו וידיעותיו. נמצא אם כן, שהיובל משחרר לחירות את משאבי הטבע בהחזרת הקרקעות לבעליהן, ואת משאבי האדם בשחרור העבדים.

הצעה לצמצום פערים בין עשירים לעניים ביובל

עוד אפשר אולי להציע, שכשם שביובל השדות חזרו לבעליהן והעבדים השתחררו לביתם, יש מקום שחכמי ישראל יבחנו לעומק את מבנה המשק המודרני, וישקלו אם ראוי שביובל אחוז מסוים מהעושר הנצבר יחזור להיות מחולק בשווה. שכן בנוסף לחוקים שנועדו למנוע מונופול שפוגע בתחרות החופשית וחונק את התעשייה והמסחר, יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים. יש בזה גם מידה של צדק, שכן המערכות הציבוריות התקינות הן שמאפשרות לעשירים הגדולים להתעשר, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם, עדיין יישארו בידם מאות מיליונים, ועם זאת זה יצמצם את הפערים בחברה, ויעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו.

אור היובל

כיום, לצורך קיומו של העולם, יש צורך במידה מסוימת של קנאה ותחרות, כדי שהאדם ילמד לשאת באחריות לגורלו ולא ילמד להיות נצלן, שקרן וגנב, וכדי ליצור תמריץ לפיתוח ושגשוג כלכלי, כפי שהסבירו ההוגים הקפיטליסטים. בלא זאת החברה תשקע בניוול מוסרי, עוני ומחסור. אולם ככל שאור היובל יאיר בישראל, ונזכה להתעלות בתורה ואמונה, נזדקק פחות לתחרות, עד שלא נזדקק עוד לקנאה ותחרות, ושלום עולמי יתפשט מהארץ לכל העולם. אין הכוונה שייווצר שוויון פשטני בין הכישרונות השונים, וחלוקה שווה של כל העושר והתפקידים, עד שכל הבריות יהיו דומות לגמרי זו לזו. אלא כל בריה תישאר בצביונה, הזאבים יישארו זאבים והכבשים תישארנה כבשים, ואף על פי כן, מרוב האור האלוקי שישרה בעולם, יתגלה האור האלוקי שבכל בריה ובריה וכולם יחיו יחד בשלום. אז יתברר שהשוני בין הבריות אינו גורם לתחרות וקנאה אלא להפך, יוצר ביניהן זיקה עמוקה של רעות ואחווה, שמובילות להפריה וברכה והשלמה הדדית.

ויתקיימו בנו דברי הנביא: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם. ופרה ודב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים… וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה ייכרתו, אפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יצור את אפרים… ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו, הזכירו כי נשגב שמו. זמרו ה' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ. צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל" (ישעיהו יא-יב).

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד