חזון היובל – גם לדורנו

מצוות הצדקה מלמדת כי האחריות לפרנסתו של האדם מוטל עליו עצמו, ורק אם אינו יכול לדאוג לעצמו האחריות עוברת למעגלים שסביבו • משלימה אותה מצוות היובל, שקובעת כי המשאבים צריכים להתחלק בשווה בין כולם • בזאת משלבת התורה את הסוציאליזם והקפיטליזם • יש לבחון חלוקה שווה של המשאבים, ונתינת אחוז מסוים מבעלי ההון לכלל החברה אחת ליובל, גם בימינו • במצבה הנוכחי של האנושות יש צורך בתחרותיות, אך כשהאור האלוקי יתגלה בעולם – בני האדם יבינו שאינם מתחרים זה בזה אלא בונים ומשלימים זה את זה

הבחירה והשוויון – היובל

מצד אחד כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ועל כן משפט אחד לכול, ומתחילה הקרקעות שהן אמצעי הייצור צריכות להיות מחולקות בשווה. ומאידך, הביטוי העיקרי לצלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לבחור וליזום. אם יעבוד בחריצות ובכישרון – ירוויח

האם החברה חייבת לספק לכל אדם את כל צרכיו, או שזו אחריותו האישית של כל יחיד? האם נכון לחלק את כל הרווחים בשווה בין האנשים? האם יש צדק בשיטה הקפיטליסטית או הסוציאליסטית? כמדומה שמתוך מצוות היובל והצדקה ניתן לקבל תשובה עקרונית לשאלות הללו, והשראה לפתרונן.

מצוות היובל שיספרו ישראל שבע שנים שבע פעמים ויעשו את שנת החמישים שנת יובל. בשנה זו ישחררו את העבדים העבריים לביתם, וקוני השדות ישיבו אותם לבעליהם, וישמטו את השדות כמו בשנה השביעית.

הבעלות על הקרקעות ומצוות היובל

ציווה ה' את ישראל שיחלקו את הארץ לשבטים, ויחלקו נחלת כל שבט למשפחות ולבתי אב. מכיוון שלכל אדם שליחות מיוחדת משלו, שכדי לגלותה עליו לחיות בחירות ובעצמאות, צריך שכל אדם מישראל ישב על אדמתו ויתפרנס מנחלתו.

אלא שנתן ה' באדם יצר טוב ויצר רע. הצדיקים הבוחרים בטוב מתגברים על יצרם, עובדים בחריצות בשדותיהם ומתעשרים מיבולם; ואלה שנגררים אחר יצרם הרע, אחר התאווה והעצלות, מתמכרים לתאוות שונות כאלכוהול ושאר תענוגי בטלה ומזניחים את שדותיהם. מבזבזים הרבה ומרוויחים מעט, שוקעים בחובות וממשכנים את עתידם למען הווה חולף. והמחסור הולך וגובר עליהם עד שהם נאלצים למכור את שדותיהם ובתיהם, ובכך הם גוזרים על משפחתם חיי דוחק, שכן השדות היו אמצעי הייצור העיקרי. ואם לא התעשתו לעבוד בחריצות כשכירים, שקעו בחובות עד שהגיעו לפת לחם ונאלצו למכור את עצמם לעבדות.

קרה אמנם שאנשים הגיעו לעניות קשה מחמת אסון או חולי שאינו תלוי בהם, אבל כאשר המצב הלאומי היה סביר, מצוות הצדקה הועילה לקיים אותם בלא שיצטרכו למכור את נחלתם ואת עצמם. רק את אלה שהשתעבדו ליצר התאווה והעצלות היה קשה להושיע, כי גם לאחר שעזרו להם הם המשיכו ליפול. כך קרה שנמצאו בישראל אנשים שמכרו את שדותיהם ואת עצמם לעבדות.

חס ה' עליהם ובעיקר על בני משפחותיהם, וקבע את מצוות היובל בשנת החמישים, שבה נצטווינו לשחרר את העבדים, ולהשיב את השדות לבעליהם או ליורשים אותם. על ידי כך גזירת העוני לא רדפה את משפחות ישראל במשך דורות, אלא בכל חמישים שנה הייתה יכולה כל משפחה לפתוח דף חדש, להתחיל לנהוג באחריות, לצאת ממעגל העוני ולתרום את חלקה בתיקון העולם.

מעגלי האחריות בעזרה לעני

במצוות הצדקה למדנו שישנם מעגלי אחריות, ורק כאשר המעגל הפנימי אינו מסוגל לתפקד, מגיע תורו של המעגל שסביבו לקחת אחריות.

במעגל הראשון נמצא העני עצמו, שעליו מוטלת האחריות הראשונה למצבו ולמצב משפחתו. לכן אם היה אדם שהיה מסוגל לעבוד ולא עבד אלא הטיל עצמו על הציבור, היו גבאי הצדקה דואגים שיעבוד. רק אם עבד כפי יכולתו, ועדיין לא הספיק לו, היו נותנים לו צדקה. כפי שנאמר: "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד), עמו יש מצווה, אבל כשהוא מסיר מעצמו אחריות אין מצווה לעזור לו.

כאשר העני אינו מסוגל לדאוג לעצמו, האחריות עוברת למעגל השני, הכולל את קרובי משפחתו, והקרוב קרוב קודם (כמו גואלי השדה).

אם אין ביכולתם לעזור לקרובם, האחריות עוברת למעגל השלישי של השכנים ובני העיר, כשהשכנים קודמים לשאת באחריות לכלל בני העיר. ואם בני העיר לא יכלו לסייע לעניים לבדם, האחריות עברה למעגל הרביעי של כלל החברה בארץ. שנאמר: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך… לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו, ז). וכן נאמר: "את העני עמך" (שמות כב, כד), מי שעמך קודם למי שפחות עמך (בבא מציעא עא, א).

ואם היה עני שיש לו בני משפחה שמסוגלים לעזור לו אלא שהם משתמטים מחובתם ואינם עוזרים, היו גבאי הצדקה צריכים לכוף אותם לדאוג לו, ורק אם לא היה בכוחם לספק את צרכיו, היו נותנים לעני מהקופה הציבורית של בני העיר (שו"ע יו"ד רנא, ד).

העצמת האחריות האישית

הרי שבני המשפחה, השכנים והקהילה נשאו באחריות לעזור לאותם עניים, חולים, זקנים ותשושי נפש שלא היה ביכולתם להתפרנס. אבל לעניים שיכלו להתפרנס, ומחמת עצלות, רשלנות ותאוותנות שקעו בחובות, היו עוזרים במידה מצומצמת, עד שאם המשיכו לשקוע בחובות נאלצו למכור את שדותיהם ואת עצמם. עמדה כזו מחנכת את האנשים לשאת באחריות לפרנסתם. באופן זה מספר העניים מתמעט מאוד.

הבחירה והשוויון

נמצא אם כן ששני הרעיונות חייבים לבוא לידי ביטוי במקביל. מצד אחד האחריות והיוזמה החופשית, ומאידך השוויון הבסיסי. מצד אחד כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ועל כן משפט אחד לכול, ומתחילה הקרקעות שהן אמצעי הייצור צריכות להיות מחולקות בשווה. ומאידך, הביטוי העיקרי לצלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לבחור וליזום. אם יעבוד בחריצות ובכישרון ירוויח, אם יתעצל יפסיד. למעלה מזה בקודש, אם יקיים את התורה והמצוות יזכה לברכה בעולם הזה ושכר טוב בעולם הבא, ואם יבחר ברע, לא יראה ברכה בעולם הזה וייענש בעולם הבא.

חזון השוויון שביובל לימינו

בעבר, כתשעים אחוזים התפרנסו מחקלאות. האדמה הייתה אמצעי הייצור העיקרי, ולכן חלוקתה בשווה יצרה בסיס שוויוני לכול. כיום האדמה כבר אינה אמצעי הייצור העיקרי, והפרנסה תלויה בגורמים רבים. אולם נדמה שעלינו ללמוד ממצוות היובל שני יסודות: האחד, כשם שציוותה התורה לחלק את האדמה החקלאית לכולם בשווה, כך ראוי שנחלק את שאר משאבי הטבע שברא ה' בשוויון. בכלל זה הקרקע לבנייה, המים, הנפט, הגז, החופים, גלי רדיו, האוויר והשמש. השני, כשם שצוותה התורה לחלק בשווה את אמצעי הייצור, כך יש להשתדל להעניק לכל הצעירים חינוך שיקנה להם, עד כמה שאפשר, הזדמנות שווה להתפרנס מכישרונם וחריצותם. בתכנון יעיל ניתן לשלב את שני היסודות הללו יחד, בהפניית הכסף המתקבל ממשאבי הטבע לחינוך מקצועי מיטבי לכל אדם.

בכך נזכה להגשים את רעיון חלוקת הארץ לכל ישראל, כולל התיקון שנעשה בהחזרת הקרקעות לבעליהן ביובל, וחזרת העבדים לבתיהם. שכן הענקת חינוך איכותי לכולם מאפשרת גם לילדים של הורים עניים לרכוש מקצוע טוב לפי כישרונם וחריצותם.

במילים אחרות, המשאבים מתחלקים לשתי קבוצות: הקרקע וכל שאר משאבי הטבע, והאדם עם כישרונותיו וידיעותיו. נמצא אם כן, שהיובל משחרר לחירות את משאבי הטבע בהחזרת הקרקעות לבעליהן, ואת משאבי האדם בשחרור העבדים.

הצעה לצמצום פערים בין עשירים לעניים ביובל

עוד אפשר אולי להציע, שכשם שביובל השדות חזרו לבעליהן והעבדים השתחררו לביתם, יש מקום שחכמי ישראל יבחנו לעומק את מבנה המשק המודרני, וישקלו אם ראוי שביובל אחוז מסוים מהעושר הנצבר יחזור להיות מחולק בשווה. שכן בנוסף לחוקים שנועדו למנוע מונופול שפוגע בתחרות החופשית וחונק את התעשייה והמסחר, יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים. יש בזה גם מידה של צדק, שכן המערכות הציבוריות התקינות הן שמאפשרות לעשירים הגדולים להתעשר, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם, עדיין יישארו בידם מאות מיליונים, ועם זאת זה יצמצם את הפערים בחברה, ויעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו.

אור היובל

כיום, לצורך קיומו של העולם, יש צורך במידה מסוימת של קנאה ותחרות, כדי שהאדם ילמד לשאת באחריות לגורלו ולא ילמד להיות נצלן, שקרן וגנב, וכדי ליצור תמריץ לפיתוח ושגשוג כלכלי, כפי שהסבירו ההוגים הקפיטליסטים. בלא זאת החברה תשקע בניוול מוסרי, עוני ומחסור. אולם ככל שאור היובל יאיר בישראל, ונזכה להתעלות בתורה ואמונה, נזדקק פחות לתחרות, עד שלא נזדקק עוד לקנאה ותחרות, ושלום עולמי יתפשט מהארץ לכל העולם. אין הכוונה שייווצר שוויון פשטני בין הכישרונות השונים, וחלוקה שווה של כל העושר והתפקידים, עד שכל הבריות יהיו דומות לגמרי זו לזו. אלא כל בריה תישאר בצביונה, הזאבים יישארו זאבים והכבשים תישארנה כבשים, ואף על פי כן, מרוב האור האלוקי שישרה בעולם, יתגלה האור האלוקי שבכל בריה ובריה וכולם יחיו יחד בשלום. אז יתברר שהשוני בין הבריות אינו גורם לתחרות וקנאה אלא להפך, יוצר ביניהן זיקה עמוקה של רעות ואחווה, שמובילות להפריה וברכה והשלמה הדדית.

ויתקיימו בנו דברי הנביא: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם. ופרה ודב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים… וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה ייכרתו, אפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יצור את אפרים… ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו, הזכירו כי נשגב שמו. זמרו ה' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ. צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל" (ישעיהו יא-יב).

מציב גבול אלמנה

ביום העצמאות ראוי לסייר ביישובים החדשים, וכן ראוי לעסוק בעניינו של יום ובמצוות יישוב הארץ • לדעת רוב ככל הפוסקים, מברכים "מציב גבול אלמנה" בראיית יישוב חדש • הרצי"ה הורה שלא לחשוש מלברך, והיה מברך בקול רם בציבור • באילו מקומות יישוב הארץ בולט ומרגש גם היום • ראייה נוספת של היישוב לאחר שלושים יום תלויה בהתרגשות • בירושלים מברכים על כל בנייה חדשה • במהלך סיור היסטורי בערים ותיקות וגדולות אפשר לברך, מכיוון שמתפעלים מהנס שבבניינן

צביונו של יום העצמאות

ביקשתי מהגבאי שבכל תפילת ליל שבת, ימנה את אחד האורחים לברך את ברכת "מציב גבול אלמנה". האורח נעמד ומברך בקול רם את הברכה, וכל הציבור עונה אחריו אמן, ומתחזק בהכרת טובה לה' על שזיכנו לראות בבניינה של ארצנו ולהשתתף ביישובה

בנוסף לתפילות ההודאה, אמירת ההלל וסעודת ההודאה, ישנן ארבע מדרגות בחוגגי יום העצמאות.

המדרגה התחתונה היא מדרגתם של מי שיוצאים לגינות כדי לצלות בשר על האש, ואף שאין במעשיהם תוכן רוחני, אם הם שמחים בשמחת ישראל, עמו של ה', יש לסעודתם ערך של סעודת מצווה.

המדרגה השנייה הם אלה שיוצאים לסיורים במקומות שבהם ניכר בניינה של מדינת ישראל, כמפעלים לאומיים, מוזיאונים לתולדות היישוב ומחנות צה"ל.

המדרגה השלישית היא מדרגתם של מי שיוצאים לסייר ביישובי יהודה ושומרון, לראות בהמשך מפעל יישוב הארץ ולברך ברכת "מציב גבול אלמנה" על הישובים שממשיכים לגדול.

והמדרגה העליונה היא מדרגתם של הלומדים ביום זה תורה בנושאים הקשורים למצוות יישוב הארץ, ולמצווה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ, ובענייני כלל ישראל והגאולה, ויחד עם זה עורכים סעודת מצווה בהודאה ובשמחה על הישועה שזכינו לה בהקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות.

הברכה על יישוב הארץ: "מציב גבול אלמנה"

לכבוד יום העצמאות ראוי לחזור וללמוד את דיני הברכה שתיקנו חכמים על מצוות יישוב הארץ וגאולתה.

אמרו חכמים: הרואה בתי ישראל ביישובן, יברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מציב גבול אלמנה" (ברכות נח, ב, שו"ע רכד, י). עניינה של ברכה זו להודות לה' על חזרת ישראל לארצם. לאחר שחטאנו לפניו, גלינו מעל אדמתנו והיינו ללעג וקלס בגויים, עד שנדמינו כאישה אלמנה הנודדת שבורה וגלמודה, שאין לה עוד סיכוי לשוב לגבולה ולבנות את ביתה, ריחם ה' עלינו והשיבנו לארצנו, לבנות בה בתים ולישב בהם בשלווה ובביטחון. והחלו להתקיים בנו דברי הנביא: "כי ימין ושמאול תפרוצי וזרעך גויים יירש וערים נשמות יושיבו. אל תיראי כי לא תבושי ואל תיכלמי כי לא תחפירי, כי בושת עלומייך תשכחי וחרפת אלמנותייך לא תזכרי עוד" (ישעיה נד, גה).

במשך שנות הגלות הקשה, כאשר היישוב היהודי בארץ היה מצוי בצרה, מצוקה והשפלה, לא נהגו לברך ברכה זו, מפני שקשה היה להגדיר את היישוב כיציב ולא הייתה בו כל כך נחמה. כשהתחילה ההתיישבות היהודית בארץ להתרחב, ביציאתם של בני היישוב הישן מחומות ירושלים ובעליית חובבי ציון, התחילו לברך ברכה זו על היישובים החדשים. כך מסופר על רבי שמואל סלנט שבירך על פתח תקווה, ועל רבי מרדכי גימפל יפה שבירך על יהוד.

אין לחשוש מלברך

מדברי הרי"ף משמע שדווקא הרואה בתי כנסת של ישראל מברך ברכה זו, ולכן לכתחילה יש לברך את הברכה בעת שרואים את בית הכנסת מבחוץ או מבפנים. אבל גם כשאין רואים את בית הכנסת יש לברך את הברכה, שכן לדעת רוב ככל הראשונים ברכה זו אינה קשורה כלל לבית כנסת, אלא היא ברכה על בתי ישראל שנבנים בארץ ישראל (ר"ח, רש"י, רמב"ם ושו"ע רכד, י).

דברי מו"ר הרצי"ה

אמר הרצי"ה בשיחותיו: "יש שחוששים לברך בגלל דברי הרי"ף. אבל… אפשר לסמוך על שלושה עמודי עולם אלה (רמב"ם, רש"י ושו"ע) ולברך. יש מצבים בהם פחד מברכה לבטלה נמשך מחסרון שלמות באמונה. ספקות בברכות – ספקות באמונה. 'הוודאי שמו כן תהילתו'. מספר פעמים זכיתי להיות מוזמן ביישוב חדש לאסיפה או לחגיגה. לכתחילה היה ראוי לברך מיד משום הידור מצווה. מכל מקום התעכבתי קצת, מכיוון שעל פי רוב מבקשים ממני לדבר, ואז בירכתי בקול רם וברבים, בשם ומלכות, בשביל הפרסומא, והודעתי שמי שרוצה, יכול לצאת ידי חובה בברכתי" ('שיחות הרצי"ה' לחומש ויקרא, עמוד 289).

אין מברכים על המקומות המיושבים זמן רב

לכאורה על פי תקנת חכמים יש לברך "מציב גבול אלמנה" על כל יישוב יהודי בארץ ישראל שרואים בפעם הראשונה, ולאחר מכן, כל שלא ראהו שלושים יום צריך לברך שוב, כפי הכללים הידועים של ברכות הראייה (שו"ע רכד, י; יג).

אולם מכיוון שתנאי מרכזי בברכות הראייה, שהראייה צריכה לרגש (שו"ע רכה, טי), לפיכך אין לברך במקומות שאין התרגשות מראיית היישוב מפני שכבר ראו את היישוב כמה פעמים, או מפני שכבר מזמן המקום מיושב בהמוני בית ישראל, וכבר נשכח שהיה פעם שומם.

מברכים על היישובים שניכרת בהם גאולת הארץ

לפיכך, באזורים שעדיין לא מיושבים כראוי, שצריך עוד להתאמץ לקיים בהם את מצוות יישוב הארץ, כדי שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה, אפילו הרואה שם יישוב ותיק – יברך. ובכלל האזורים הללו: יהודה ושומרון, הגולן, הנגב וחלק מן הגליל ועמק יזרעאל.

נראה שגם מי שאינו מתרגש כל כך מראיית היישוב, בפעם הראשונה שהוא רואה אותו צריך לברך, שכל הרואה את הבתים שבמקומות הללו שניכרת בהם גאולת הארץ, נחשב כמי שרואה אותם ביישובם, היינו בהיותם מיישבים את הארץ ומציבים את גבול האלמנה.

אחר שלושים יום

הרואה יישוב ותיק באזורים שניכרת בהם גאולת הארץ, כדוגמת אלון שבות, קרני שומרון וקצרין, לאחר שעברו שלושים יום מראייתו הקודמת, אם שב להתפעל מהיותם מיישבים את הארץ – יברך, ואם אינו מתפעל – לא יברך. ואם כשיבוא בשנית יראה שבנו ביישוב עוד שכונה – יברך.

אבל ביישובים החדשים שבאותם המקומות, או ביישובים ותיקים שמתמודדים עם קשיי התיישבות גדולים יותר, כמו היישובים אלון מורה ואיתמר שבגב ההר, עתניאל ומעון שבדרום הר חברון, מן הסתם ההתרגשות גדולה יותר, וכל שעברו שלושים יום אפשר לברך. אלא שגם שם אם אין התרגשות, אין לברך בפעם השנייה. אבל אם בינתיים בנו שם עוד בתים, מי שרואה אותם צריך לברך.

כיצד ינהג מי שמסתפק אם לברך ברכה זו

מי שהמסתפק בדינים הללו, יאמר את לשון הגמרא: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר – ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". ועל ידי כך לא יהיה בחשש ברכה לבטלה, שכן יש סוברים (יעב"ץ) שתוך כדי לימוד הגמרא מותר לומר ברכה שלמה, ומנגד כאשר בפועל אומרים את נוסח הברכה יוצאים ידי חובת אמירתה.

חנוכת בית ביישוב חדש

לפני שנים שמע הרב משה לוינגר זצ"ל שיעור שהעברתי בנושא בהר ברכה, והעלה סברה נכונה שצריך לברך "מציב גבול אלמנה" גם במסיבת חנוכת בית חדש ביישוב שניכרת בו גאולת הארץ. וייתכן שאף הבונים עצמם יכולים לברך. מכל מקום, כדי לצאת מהספק, טוב שאחד מן האורחים שלא ראה את היישוב שלושים יום – יברך.

מנהגנו בהר ברכה

כדי לבסס את מעמדה של הברכה על יישוב הארץ וגאולתה, שלמרות חשיבותה העצומה רבים מתרשלים בה, ביקשתי מהגבאי שבכל תפילת ליל שבת, ימנה את אחד האורחים לברך את ברכת "מציב גבול אלמנה". בסיום הדרשה אני ממתין מעט, ואז האורח נעמד ומברך בקול רם את הברכה. כל הציבור עונה אחריו אמן, ומתחזק בהכרת טובה לה' על שזיכנו לראות בבניינה של ארצנו ולהשתתף ביישובה. ראוי להציע מנהג זה לכל בתי הכנסת ביישובים שעוסקים בבניין הארץ וגאולתה.

האם לברך על בתים חדשים בירושלים

על פי מה שלמדנו, על ערים ותיקות שכבר מיושבות ביהודים רבים, כדוגמת הערים ברצועת החוף, אין מברכים "מציב גבול אלמנה", כי נשכח מהן שהיו כאלמנה והתיישבו. אולם לגבי ירושלים, עיר קודשנו ותפארתנו, שעל חורבנה אנו מתאבלים ולבניינה אנו מתפללים, אף שהיא ותיקה ומיושבת במאות אלפי יהודים, יש מקום לברך "מציב גבול אלמנה" על כל שכונה ושכונה שבונים בה. ונראה שאפילו על מספר בניינים חדשים אפשר לברך, שכן בניין ירושלים מבטא יותר מכול את הצבת גבול האלמנה. והמסתפק בזה, יאמר את לשון הברייתא שבגמרא.

אמנם גם בירושלים, מי שבעוונות לא שם לבו לכך ואינו שמח – לא יברך. וכן תושבי ירושלים וסביבתה שזוכים לראות יום יום בבניינה – לא יברכו.

המבקרים לשם ראיית התחדשות היישוב

שאלה: כאשר הולכים לטיול מודרך לשם לימוד תולדות ההתיישבות בארץ, כמו למשל ביפו ובתל אביב, או בחדרה במוזיאון הראשונים, ומתפעלים מנס חזרתם של ישראל לארצם, האם אפשר לברך?

תשובה: נראה שבמסגרת כזו אפשר לברך, שכן כל הטעם שאין מברכים על המקומות המיושבים, מפני שאין ניכרת בהם ההתיישבות, וממילא אין התרגשות בראייתם; אבל כאשר תכלית הסיור להתבונן בזה, ברור שמתפעלים מנס חזרתם של ישראל לארצם, ונכון להודות על כך לה' בברכת "מציב גבול אלמנה". אולם נראה שעל כל מסלול כזה אפשר לברך רק בפעם הראשונה.

וכן נראה שיהודי שבא מחוץ לארץ, ורואה לראשונה את הערים הגדולות שבשפלה, אם הוא מתפעל מנס חזרת ישראל לארצם, נכון שיברך.

יום השואה ומצוות פרו ורבו

יום השואה נקבע לחודש ניסן, שאין נוהגים בו צער רב • אבל אפשר להדגיש בו את עניין החיים, ובפרט לחזק את מצוות הילודה • כמות היהודים עדיין רחוקה מזו שהייתה לפני השואה, בגלל ילודה נמוכה והתבוללות בחו"ל • התפיסה הרווחת באקדמיה ובתרבות החילונית מבכרת את זכויות הפרט על פני ערכי המשפחה והילודה • בימי העומר יש להימנע משמחות גדולות, אך אפשר לשמוע שירים רגועים במכשירים אלקטרוניים, ומי שמנהגו אינו מורה אחרת – רשאי להקל בגילוח לשבת

כידוע, יום השואה והגבורה נקבע בכ"ז בניסן שלא על דעת חכמים, שכן חודש ניסן שבו נגאלנו ממצרים אינו מתאים לימי צער (שו"ע או"ח תכט, ב), ולכן אין אומרים בו תחנונים ואין אומרים בו הספדים, ורבים נוהגים שלא לפקוד בו קברים. אמנם לאחר פסח נוהגים מקצת מנהגי אבלות שבספירה, על תלמידי רבי עקיבא, אבל אין מדובר על ימי צער או אבל ממש.

לפיכך, כל זמן שלא נקבע יום אחר, הימים הנכונים לזיכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב, שכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד עתה שורשם בחורבן המקדש וגלות ישראל. הרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי על הרוגי השואה שלא נודע זמן פטירתם.

יום השואה כיום עידוד למצוות פרו ורבו

אנחנו שומעים מניצולים רבים, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם, הם מנצחים את הנאצים הארורים. הרשעים שונאי ישראל האמינו במוות, ואנחנו מאמינים בחיים ומוסיפים ברכה.

אולם אפשר למנף את יום השואה שבחודש ניסן לכיוון חיובי, כשהדגש על החיים שציוו לנו הקדושים, בבחינת "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך: בדמייך חיי! בדמייך חיי!" (יחזקאל טז, ו). יום שבו מעלים על נס את מצוות פרו ורבו.

מן הסתם זו הייתה משאלתם של ששת המיליונים הקדושים, שכל יהודי שנשאר ימשיך בדרך, יעשה הכול כדי להינשא ולהעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת. לקיים את הפסוק: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

וכך אנחנו שומעים מניצולים רבים, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם, הם מנצחים את הנאצים הארורים. הרשעים שונאי ישראל האמינו במוות, ואנחנו מאמינים בחיים ומוסיפים ברכה.

המספרים העצובים

עדיין לא התאוששנו. לפני השואה מנה העם היהודי 18 מיליון נפש, בשואה נרצחו שישה מיליון. כיום, כשבעים שנה לאחר השואה, מספר האנשים הידועים כיהודים הוא כ 13 מיליון בלבד. במשך השנים הללו מספר האנשים בעולם עלה פי שלושה, ואנחנו עדיין פצועים בגופנו ובנפשנו. בעקבות הילודה הנמוכה וההתבוללות הקשה – מספר היהודים בכל הקהילות היהודיות בחוץ לארץ מצטמצם.

רק כאן בארץ ישראל אנחנו מתרבים. לעומת ארצות המערב, הגידול שלנו מופלא. בכל הארצות המפותחות כלכלית ומדעית מספר הילדים מועט ומספר האנשים פוחת. רק כאן ישנו גידול דמוגרפי, בזכות הקשר העמוק יחסית למורשת ישראל, וממילא לערכי המשפחה שמושרשים כל כך במסורת היהודית. אבל אין בכך כדי להשלים את האובדן הנורא בשואה.

כדי להעצים את התהליך המבורך שכבר קיים בארץ, עלינו לעסוק יותר בערכי המשפחה ובמצוות פרו ורבו.

ההתנגשות בין התרבות החילונית לערכי המשפחה

שתי תנועות מתנגשות בחברה הישראלית: ערכי המשפחה שבמורשת ישראל אל מול התפיסה החילונית שבמערב. הקו הרווח באקדמיה ובתרבות החילונית הוא שהחופש הוא הערך החשוב ביותר. משפחה לעומת זאת היא דבר מחייב, מגביל וחונק. אמנם ישנה שאיפה טבעית להקים משפחה, אבל היא עומדת בהתנגשות עם התפיסה התרבותית החילונית.

בעקבות זאת, גם מערכת החינוך עוסקת רבות בזכויות הפרט, בסובלנות, בדמוקרטיה. אלו ערכים חשובים, אבל כפי שהם מוצגים בתפיסה החילונית, הם מתנגשים בערכי המשפחה. כך יוצא שכמעט אין עוסקים באופן מסודר ושיטתי בערכי המשפחה.

בתרבות החילונית ההצלחה נמדדת לפי ההישגים המקצועיים והכלכליים. גם כאשר מעריכים הישגים מוסריים, אזי מדובר על ערכים שקשורים לזכויות הפרט, לכן מעלים על נס את מי שפתר בעיות, דאג לחולים, לחלשים, לאחרים ולאויבים. אלו ערכים חשובים, אבל אסור שיבואו על חשבון ערכים כללים של בנייה וחיים. כך אנחנו מוצאים שככל שאדם יותר חילוני, כך הסיכוי שיהיה נשוי ויוליד ילדים – פוחת.

לכן חשוב ללמוד ולהעצים את ערכי המשפחה, שמביאים לידי ביטוי את ערך האהבה והנתינה ללא גבול. לעומת התפיסה החילונית שכבר לא מאמינה באהבת אמת, צריך לחנך ולהסביר שהחופש והנוחות אינם תכלית החיים. הם גם לא מביאים סיפוק אמיתי. הם רק מאפשרים לאדם לבחור, והבחירה צריכה להיות בדברים הטובים, בהקמת משפחה באהבה ובנאמנות, בהוספת חיים וברכה לעולם. גם העבודה המקצועית צריכה להיות מכוונת לא רק למען הישגים אישיים, אלא גם להוספת טובה ורווחה לעם ולעולם.

מוסדות החינוך

מוסדות החינוך, גם הדתיים, ברובם המוחלט לא עוסקים כראוי בערכי המשפחה, האהבה, הנאמנות ומצוות "פרו ורבו". לא מעלים על נס את ערכי המשפחה ברוכת הילדים, ואת הדרכים להתגבר על הקשיים שבדרך. נקווה שהתהליכים החיוביים שמתרחשים כיום במשרד החינוך יעצימו גם מגמה זו.

הסביבה התרבותית החילונית-פמיניסטית יוצרת אווירה שלא נעים לדבר על זה. אולם בכך המחנכים עושקים את התלמידים, מונעים מהם מידע וערכים שחיוניים כל כך לחייהם.

המציאות מוכיחה שמצבם הנפשי והגופני של אנשים נשואים טוב יותר, והם פחות סובלים מדיכאונות וממחלות. ראוי לכלול ידיעות אלו בחומר הלימודים בתיכונים. צריך לספר לצעירים, שרוב המבוגרים שלא זכו להקים משפחה גדולה, ברגעים של כנות מצטערים על שלא התאמצו להוליד עוד ילד אחד או שניים. מפני שכאשר מביטים על החיים במבט כולל, חכם ומקיף, יודעים שבדרך כלל המשפחה היא הייעוד החשוב ביותר.

מנהגי אבלות בספירת העומר

נוהגים ישראל לנהוג מקצת מנהגי אבלות בספירת העומר, זכר למיתתם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. לפיכך נוהגים שלא להסתפר, לא להתחתן ולא לקיים שמחות גדולות, מלבד שמחת השבתות והחגים.

המנהג הרווח בקרב יוצאי אשכנז בארץ לנהוג אבלות עד יום ל"ג בעומר בבוקר, ולמנהג יוצאי ספרד האבלות נמשכת עד יום ל"ד בעומר בבוקר. גם למנהג יוצאי ספרד, במשך כל ליל ויום ל"ג בעומר עצמו מותר לשיר, לנגן ולרקוד, לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, אבל עדיין אסור להסתפר ולהתחתן עד בוקר יום ל"ד בבוקר.

תספורת

התספורת שאסורה בימי האבלות היא תספורת רגילה שיש בה צד של שמחה, אבל מותר לגזור את השפם אם הוא מפריע לאכילה. וכן מי ששיער ראשו המגודל גורם לו כאבי ראש, או שיש לו פצעים בראשו, רשאי להסתפר בימים אלו.

גם נשים בכלל האיסור, אבל מותר לאישה להסתפר לשם צניעות, כגון אישה ששערותיה יוצאות מכיסוי ראשה מותר לה לספרן. וכן כשיש צורך להסיר גנאי, מותר לנשים למרוט גבות ולהוריד שערות שבפנים.

גם את הקטנים אין לספר בימים אלו, ולצורך גדול, כדי למנוע מהם צער, מותר לספרם (פנה"ל זמנים ג, ו).

גילוח

יש אומרים שבכל הימים שאסור להסתפר אסור גם להתגלח, וכך נוהגים רוב בני הישיבות. ויש אומרים שרק תספורת אסורה, כי יש בה חגיגיות, אולם הגילוח בימינו הוא מעשה שגרתי, שנעשה כל יום או כל כמה ימים, ולא עליו חל המנהג שלא להסתפר.

למעשה ראוי לכל אדם להמשיך במנהג אביו. מי שאין לו מנהג, עדיף שיתגלח לקראת השבתות, וכן לקראת יום העצמאות. ואם ירצה יוכל להתגלח בכל יום, מפני שדעת המקילים מסתברת יותר (פנה"ל שם ג, ז).

שמחות של חול ושל מצווה

אין לקיים בימים אלו ערבי שירה בציבור או ריקודים, וכן אין לקיים הופעות של זמרים או תזמורות.

בשמחה של מצווה מותר לנגן כמקובל. לפיכך, במקום שהכול רגילים להזמין תזמורת למסיבת בר מצווה, אם מסיבת בר המצווה מתקיימת ממש ביום הגיע הנער למצוות – מותר להזמין תזמורת (פנה"ל שם ג, ט). אבל חתונה, אף שהיא שמחת מצווה, אין מקיימים, מפני ששמחת החתונה גדולה מאוד.

שמיעת מוזיקה ממכשיר חשמלי

יש אומרים שכשם שאין לשמוע נגנים חיים, כך אין לשמוע מוזיקה דרך מכשירים אלקטרוניים (אג"מ יו"ד ב, קלז; יחו"ד ו, לד). ויש סוברים שאין בכך איסור, מפני שבשמיעת מוזיקה רגילה, שאינה שמחה במיוחד, דרך מכשירים אלקטרוניים, אין חגיגיות כפי שיש בשמיעת נגנים חיים. ועוד שכיום הכול רגילים בזה, והשגרה ביטלה את החגיגיות והשמחה שבשמיעה.

למעשה נראה שמותר לשמוע שירים עצובים ורגילים, אבל שירים שמחים אין לשמוע כלל. גם שירים רגילים מותר לשמוע רק באוזניות או בתוך חדר, אבל בקול רם שנשמע גם מחוץ לחדר אסור, מפני שעוצמת הקול מגבירה את החגיגיות (פנה"ל שם ג, י).

קניית דברים שמברכים עליהם שהחיינו

מותר בימי ספירת העומר לקנות פרי חדש ולברך עליו "שהחיינו". וכן מותר לקנות בגד חדש או רהיט חדש ולברך עליו "שהחיינו", מפני שיש הבדל בין ימי בין המצרים שאין מברכים בהם "שהחיינו" לימי ספירת העומר שהאבלות שבהם פחותה. אמנם יש שהחמירו בזה לכתחילה, אולם למעשה בשעת הצורך אפשר להקל. הרוצה להדר ישתדל לחדש דברים כאלה ולברך עליהם "שהחיינו" בימי שמחה, כגון שבת, ראש חודש או יום העצמאות (פנה"ל ג, יא).

לאחר ל"ג בעומר

למנהג יוצאי ספרד, לאחר ל"ד בעומר אין שום מנהגי אבלות, ומותר אף לקיים שמחות גדולות וחתונות.

אולם למנהג רבים מיוצאי אשכנז, נוהגים שלא לקיים שמחות גדולות כמו הופעות זמר וריקודי עם עד ראש חודש סיוון. אבל חוג של מחול אירובי מותר לקיים מפני שעיקרו נועד להתעמלות.

גם לגבי נישואין יש שנמנעים עד ראש חודש סיוון, הואיל והחתונה היא שמחה גדולה מאוד. ויש נוהגים לקיים נישואין אחר ל"ג בעומר, הואיל והיא שמחה של מצווה שאין ראוי לדחותה.

ביעור יין שביעית בערב פסח

ערב פסח הוא הזמן האחרון לביעור יין שביעית, על ידי הפקר • מתי וכיצד אפשר להפקיר בפני אנשים שבוודאי לא ייקחו את היין, כך שיזכה בו בחזרה • קניית יין מאוצר בית דין לאחר הפסח • מחיר יין מאוצר בית דין צריך להיות נמוך • אין לקיים ביין שביעית את מנהג הטפת הטיפות מהכוס בליל הסדר, ובכל זאת ראוי להשתמש בו • מצווה במועד להקדיש חצי מהזמן ללימוד • מסחר מותר רק לאכילה ולצורכי המועד; חנויות רבות פתוחות בחול המועד באיסור

למשפחות רבות יש בקבוקי יין מאוצר בית דין. הכוונה ליין שגדל בשביעית ובית הדין היה אחראי על עשייתו מעת הבציר ועד חלוקתו לציבור. יין זה מקודש לשימושו ואסור במסחר, וחייב בביעור. חכמים קבעו (פסחים נג, א) שזמן ביעור הענבים והיין הוא בפסח, היינו בערב פסח. אמנם היה צריך לבער את היין כבר מראש חודש שבט, אבל ערב פסח הוא הזמן האחרון לביעור (פנה"ל שביעית ד, 13). נבאר מעט את דיני הביעור.

ביעור פירות שביעית

אין להטיף יין של שביעית בעת אמירת עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב. אף על פי כן, אין להימנע מחמת זאת מלהשתמש ביין של שביעית, מפני שמעלת שתייתו אינה פחות מקיום מנהג זה

כל פרי ופרי שגדל בשביעית מיועד לכול ונועד לאכילה ולא לסחורה, וכל אדם רשאי ליטול מהפירות כפי צורכי ביתו. אם בשעה שכלו שאריות הפרי מהשדות עדיין נותרו לו מאותם הפירות בביתו, עליו להשאיר לעצמו כמות שבני ביתו רגילים לאכול בשלוש סעודות, ומהנותר יחלק מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד ממכריו עד שיכלו הפירות, ובכך הוא מבער את הפירות כפי ייעודם המקורי (משנה שביעית ט, ח).

אם התעצל מלחלק את הפירות שבידו, יוציאם ויכריז ברבים שכל הרוצה ליטול מהם יבוא וייטול (תוספתא שביעית ח, ב). לכל הפחות יכריז זאת בפני שלושה, ושלא יהיה אחד מהם סמוך לשולחנו. אז רשאי כל אדם לקחת מהם כאוות נפשו, גם הרבה יותר ממזון שלוש סעודות, ובתנאי שינהג בהם קדושה כבפירות שביעית, שלא יפסידם ולא יסחר בהם. גם זה שהפקירם רשאי לזכות בהם ולהחזירם לביתו.

מי רשאי לזכות בפירות שהופקרו

כאשר בעל הפירות דחוק בממונו ונצרך לפירות, הציעו לו חכמים שיוציא את הפירות לרחוב ויפקיר אותם בפני שלושה מאוהביו, שלא יבואו לזכות בפירות אחר שהם יודעים שהוא רוצה בהם, וכך יוכל לחזור ולזכות בהם. מי שאין לו אוהבים, וחושש שאם יפקיר את הפירות בפני שלושה יקפצו הם ויזכו בפירות, יכול להוציא את הפירות לרחוב בשעה שאין שם עוברים ושבים, להכריז בקול שהפירות הפקר, ולפני שאנשים יספיקו לבוא לקחתם – יגביהם ויכניסם בחזרה לביתו (ירושלמי ט, ד).

כיצד לנהוג ביין של אוצר בית דין

אדם שלקח הרבה בקבוקי יין מאוצר בית דין, ושילם בעבור הטיפול בהם, גם אם אינו דחוק, רשאי לכתחילה להפקיר אותם בפני אוהביו ולזכות בהם מחדש ולהכניסם לביתו, שהואיל והתנדב להשתתף באוצר בית דין, ראוי שלא יפסיד את מה ששילם בעבור הטיפול ביין.

וכך עושים: מוציאים את בקבוקי היין מחוץ לבית, אומרים בפני שלושה ידידים שהבקבוקים הפקר, ואחר כך שוב מכניסים אותם לבית. מי שיש לו ארגזים של בקבוקי שביעית, ואין לו כוח להוציאם לרחוב, בשעת הדחק יוכל להשאירם בבית ולהודיע בפני שלושה ידידים שהוא מפקיר אותם, ואחר כך יתכוון לקנות אותם מחדש (פנה"ל שביעית ד, 12).

דין מי שלא ביער בזמן

מי שידע שצריך להפקיר את היין בערב פסח ועבר בזדון או ברשלנות ולא הפקיר – היין אסור עליו לעולם. אבל הוא יכול לתת אותו במתנה לחברו, ומיד חברו יקיים בו את הביעור על ידי הפקר, ואחר כך היין יהיה מותר לכל ישראל חוץ מלזה שעבר ולא ביער אותו בזמן.

אבל אם בעל היין שכח בשגגה להפקיר את היין בערב פסח, מותר לו להפקיר את היין מיד כשייזכר בכך, ואחר כך יוכל לקנות אותו בעצמו (פנה"ל שביעית ד, י, 11).

כאשר היין ברשות בית הדין אינו חייב בביעור

יין שהיה ברשות אוצר בית הדין בזמן הביעור, אינו חייב בביעור. הסיבה היא שמגמת הביעור שיוכלו כל ישראל ליהנות מהפירות, וכאשר היין ברשות בית הדין הרי הוא מיועד לכל ישראל, ומה שיחלקו ממנו אחר זמן זה כבר אינו חייב בביעור.

באוצר בית הדין שלנו בהר ברכה, כדי לפטור את לוקחי היין מחובת הביעור, קבענו שכל היין יישאר ברשות בית הדין עד ראש חודש אייר. וכך כתוב על הבקבוקים, כדי שידע כל מי שלוקח יין שאמנם מותר לו לשתות ממנו כאוות נפשו, אבל כל עוד היין קיים, מותר לבית הדין לבקש ממנו להחזיר את היין תמורת התשלום ששילם. למשל, היה אחד שקנה עשרה ארגזים והתברר שיש עוד אנשים שמעוניינים ביין, ומכיוון שהיין אזל שבועיים לאחר תחילת חלוקתו, אולי יבקשו ממנו להחזיר חלק מהארגזים כדי לחלקם לעוד אנשים.

בכל אופן, מכיוון שהיין עדיין שייך לבית הדין, אין צורך לבערו. אחרי פסח היין יעבור לרשות המקבלים, ואז כבר לא יצטרכו לבער אותו.

קניית יין אוצר בית דין מחנויות לאחר הפסח

שאלה: האם מותר לאחר הפסח לקנות בחנויות יין של אוצר בית דין?

תשובה: מותר לכתחילה אם המוכר אומר שהיין היה ברשות אוצר בית הדין בזמן הביעור, וכן מותר לכתחילה אם המוכר אומר שהיין היה ברשותו בזמן הביעור והוא הפקיר אותו בפני שלושה אוהביו כדין.

אם המוכר אינו יודע מה קרה עם היין בזמן הביעור, מותר בדיעבד לקנות אותו, ומיד לאחר מכן הקונה יפקיר אותו בפני שלושה, שכן למדנו שכל זמן שלא ביערו אותו בשוגג, מותר לבערו לאחר זמן הביעור.

צריך לציין שאין קונים יין של אוצר בית דין, כי פירות שביעית אסורים במקח וממכר, אלא רק משלמים בעבור הטיפול בעשייתו.

מחיר יין אוצר בית דין

אמנם צריך לעמוד על עניין רגיש: מחיר היין של אוצר בית הדין צריך להיות זול באופן משמעותי ממחיר יין רגיל, שכן מדובר ביין של הפקר שהתשלום הוא רק בעבור הטיפול בהכנתו, ואזי יש בו הידור של קדושת שביעית.

אבל אם מחירו שווה או יקר ממחיר יין רגיל, אין הידור בקנייתו, ויש חשש שעוברים עליו באיסור סחורה.

אגב, היין של אוצר בית הדין שלנו בהר ברכה הוא יין שעולה בדרך כלל 50 עד 100 שקלים, ובמסגרת אוצר בית דין הוא מחולק במחיר של 16 עד 18 שקלים. לכן חלוקת 30,000 בקבוקים הסתיימה בשבועיים.

יין שביעית לקידוש, הבדלה וארבע כוסות

מותר להשתמש ביין של שביעית לכל המצוות הטעונות כוס של ברכה כקידוש, ברית מילה, פדיון הבן ונישואין. אבל בהבדלה נכון שלא למלא את הכוס יותר מכפי מידתו, אף שבדרך כלל רבים נוהגים כן לסימן ברכה, מפני שיש בזה איבוד של יין שביעית (מרן הרב קוק). ולדעת הרב אליהו זצ"ל מותר, הואיל וכך רגילים להשתמש בו בכל השנים לצורך סימן ברכה. והרוצה לסמוך על כך רשאי.

אולם בליל הסדר, בכוס השנייה מארבע כוסות, הכול מסכימים שאין להטיף יין של שביעית בעת אמירת עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב, הואיל וההטפה מכוונת לאיבוד, כנגד המכות.

אף על פי כן, אין להימנע מחמת זאת מלהשתמש ביין של שביעית, מפני שמעלת שתייתו אינה פחותה מקיום מנהג זה שאין לו מקור חזק.

מצוות לימוד תורה בחג ובחול המועד

מצווה להרבות בלימוד תורה בשבתות ובחגים, וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). בכלל זה גם חול המועד, וזו הסיבה שאסור לעבוד בחול המועד, וכפי שכתב בספר החינוך: "כי לא לעסוק במלאכה נקבעו ימי חולו של מועד, כי אם לשמוח לפני השם, רוצה לומר להתקבץ במדרשות ולשמוע נועם אמרי ספר" (מצווה שכג).

המצווה היא לחלוק את היום "חציו לה' וחציו לכם", "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש" (פסחים סח, ב; ביצה טו, ב). וכן נפסק להלכה (שו"ע תקכט, א).

וכן אמרו חכמים: "'אלה הם מועדיי' – בזמן שאתם עושים המצוות ומקדשין את המועדות באסיפת העם בבתי כנסיות בשביל לעסוק בתורה, אז אומר הקב"ה אלה הם מועדיי, ואם לאו, אומר הקב"ה: אלו אינם מועדיי אלא מועדיכם… 'חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא' (ישעיה א, יד)… הרי שאם המועדים מכוונים להנאת הכרס ואיבוד זמן לבטלה, הרי שהם שנואים. אבל כאשר הם מיועדים לעבודת ה', ללימוד תורה ושמחת החג, הרי הם אהובים וחביבים" (של"ה מסכת סוכה נר מצווה ל"א על פי מדרש).

המצווה לנשים

המצווה ללמוד בחג היא גם לנשים, וכן נהגו נשים להשתתף בדרשות השבת והחג (ירושלמי סוטה פ"א ה"ד). אבל אין לנשים חיוב להקדיש חצי מהזמן לה', ומי שזוכה לעשות כן – תבוא עליה ברכה.

איסור מסחר במועד

מסחר אסור בחול המועד, אבל לצורך מאכלי המועד מותר לקנות ולמכור.

כעיקרון, גם דברים שאינם מוצרי מזון, למשל בגדים, נעליים, כלי מטבח, כלי חשמל, ספר ללימוד וכדומה, אם נוצר פתאום צורך ממשי באחד מהם, מותר לקנותם במועד. אמנם למעשה, היתר זה כמעט אינו יוצא לפועל, וממילא אלה שמבלים במועד בקניות בקניון מחללים את המועד, שמלבד החנות למזון אסור לקנות שם בחנויות שפתוחות באיסור, מחמת שני טעמים:

א) בדברים שאינם מוצרי מזון, ההיתר לקנות בחול המועד הוא רק למי שלא ידע לפני החג שיצטרך להם במועד, אבל אם ידע ולא קנה, אסור לו לקנות מפני שהוא מכוון מלאכתו למועד.

ב) אסור לקנות אצל מי שפותח את חנותו באיסור, כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה; ובפועל, כמעט כל החנויות שפתוחות בפרהסיא פתוחות באיסור. הרי שכל ההיתר הוא לקנות מחנות של גוי, או מיהודי שמשבית את חנותו במועד, ומוכר באופן פרטי ובצנעה למי שמבקש ממנו לצורכי המועד.

הכשרת המטבח

דפנות הכלים בולעות מטעם המאכלים, ולכן אין להשתמש בכלים בפסח מבלי להוציא מהם תחילה את טעם החמץ • הכלל המרכזי בהכשרת הכלים: כבולעו כך פולטו • מה להגעיל ומה דורש ליבון • אופן הכשרת המטבח לפסח: תנור, שיש, גז, מיקרוגל ועוד • עיקר הניקוי הוא במטבח, מכיוון ששם אפילו פירור חמץ הוא בעיה, ולכן את מרב המאמצים יש להקדיש לניקוי זה

כלל הכשרת כלים

יש שאינם עומדים על ההבדל היסודי הזה, ומדקדקים מאוד בניקוי הבית עד שמגיעים לפסח באפיסת כוחות; ויש שמגדילים לטעות, מדקדקים בניקוי הבית ומתרשלים בניקוי המטבח

למרות שדפנות הכלים נראות קשות ואטומות, הן בולעות משהו מהטעם של המאכל שמתבשל בהם. יש כלים שבולעים טעם רב, כדוגמת כלי חרס, ויש שבולעים מעט מאוד כדוגמת כלי מתכת. אולם נפסק להלכה שאין מתחשבים במידת הטעם שהכלים בלעו, אלא כל כלי שבישלו בו מאכל טרף, אין להשתמש בו למאכל כשר בלא שיכשירו אותו תחילה על ידי הפלטת הטעם המועט שנבלע בו. וכן הדין לגבי כלים שבישלו בהם מאכלי חמץ, שאין להשתמש בהם בפסח בלא שיכשירום לכך.

אמנם בדיעבד, בדרך כלל, אם בישלו בסירים שלא הוכשרו – המאכל כשר, ובתנאי שהדבר נעשה בטעות; אבל אם ידעו שהסיר חמץ – המאכל אסור. הרי שלמעשה, מי שרוצה להשתמש בסיר שבישלו בו מאכל חמץ, חייב להכשירו. וכן צריכים להכשיר את השיש והכיור, התנור והכיריים, לקראת פסח.

כבולעו כך פולטו

הכלל היסודי בדיני הכשרת הכלים הוא "כבולעו כך פולטו". באותו אופן שטעם האיסור נבלע בתוך הכלי, כך הוא ייפלט. ישנם שני אופני בליעה עיקריים: א) בליעה באוּר (באש), המצריכה הכשרה בליבון חמור. ב) בליעה בנוזלים רותחים, המצריכה הכשרה בהגעלה במים רותחים. גם בזה יש מדרגות: נוזלים בכלי ראשון שעל האש, בכלי ראשון שאינו על האש, עירוי מכלי ראשון, כלי שני. כבולעו כך פולטו.

עוד כלל: אם כלי בלע איסור בשתי דרגות שונות, כמו למשל כף שבלעה לעתים חמץ בכלי ראשון שעל האש ולעתים בכלי שני, מכשירים אותה כפי שימושה החמור, היינו במים רותחים שעל האש. אולם כשהדבר קשה או עלול לגרום נזק, הולכים כפי רוב השימוש, למשל מזלג שבדרך כלל משתמשים בו בנוזלים או בכלי שני, ולעתים נועצים אותו במאפה שבתוך התנור, ששם בליעתו היא באש – מכיוון שהליבון עלול להזיק למזלג, הולכים כפי עיקר הדין ומכשירים את המזלג כפי רוב שימושו במים רותחים.

ניקוי הבית

הבדל עצום ישנו בין ניקוי הבית לפסח ובין ניקוי המטבח. בניקוי הבית המטרה שלא יישאר פירור חמץ בגודל של כזית, כדי שלא נעבור עליו בשני איסורים: "בל ייראה" ו"בל יימצא". ואילו בניקוי המטבח וכליו המטרה שלא יישאר אפילו כלשהו חמץ, שמא יתערב במאכלי הפסח, וכידוע חמץ בפסח אסור אפילו בכלשהו. כאשר מדובר בכלים שמבשלים בהם, צריך שגם לא יישאר שום שמץ של טעם חמץ בלוע בכלים.

יש שאינם עומדים על ההבדל היסודי הזה, ומדקדקים מאוד בניקוי הבית עד שמגיעים לפסח באפיסת כוחות; ויש שמגדילים לטעות, מדקדקים בניקוי הבית ומתרשלים בניקוי המטבח.

הכשרת תנור אפייה

מנקים היטב את התנור ואחר כך מפעילים אותו על החום הגבוה ביותר למשך חצי שעה.

את התבניות קשה להכשיר, מפני שהכשרתן בליבון חמור שפוגם אותן, ולכן צריך לקנות תבניות חדשות לפסח.

מי שאין לו תבניות מתאימות לפסח יכול להשתמש בתבניות חד-פעמיות, ויכשיר עם התנור את הרשת, כדי להניח עליה את התבניות החד-פעמיות. לכתחילה טוב לפרוש נייר כסף דק על הרשת לחצוץ בינה לתבניות (הואיל ולא עשינו ליבון חמור לרשת).

תנורים חדשים שמנקים את עצמם בחום של כ 500 מעלות, אינם צריכים ניקוי לפני ההכשרה, מפני שניקוי בחום זה נחשב כליבון חמור, ודי בו כדי להכשיר את התנור לפסח. גם את התבניות של התנורים הללו אפשר להכשיר בחום כזה.

הכשרת הגז

בכל השנה רגילים להשתמש באותה החצובה לסירי בשר ולחלב, מפני שגם אם יגלוש מעט מתבשיל בשרי או חלבי על החצובה, האש ששולטת שם תשרוף ותפגום את מה שנשפך. אבל לקראת פסח, משום חומרת חמץ, נוהגים להכשיר את החצובה בליבון קל. במקום זאת אפשר לצפות בנייר כסף עבה את הברזלים שעליהם הסירים עומדים, כדי לחצוץ בין החצובה שהעמידו עליה תבשילי חמץ לסירי הפסח. בדיעבד, אם לא ליבנו את החצובה ובישלו עליה בפסח, המאכלים כשרים.

את שאר הברזלים שאינם נוגעים בסירים, וכן את משטח האמייל שמתחת לחצובה ואת ראשי הגז, צריך לנקות היטב מכל שאריות האוכל, אבל מכיוון שכל החלקים הללו אינם באים במגע עם הסירים אין צריך ללבנם או לעוטפם בנייר כסף. ונוהגים להבעיר למשך כחצי שעה את כל הלהבות.

ראוי לציין שבכל השנה יש להחמיר שלא לאכול מאכלים שנפלו על האמייל שמתחת לחצובה, מפני שגולשים לשם תבשילים בשריים וחלביים, ועל ידי כך האמייל נטרף. אבל אם ניקו את האמייל היטב, ובמשך עשרים וארבע שעות לא גלש שם תבשיל בשרי וחלבי, יהיה מותר לאכול את מה שנפל עליו.

כיריים חשמליות וקרמיות

כיריים חשמליות: מנקים היטב, ומחממים על החום הגבוה למשך חצי שעה.

כיריים קרמיות, שנראות כזכוכית אטומה, שמניחים עליהן ישירות את הסירים: הכשרתן בניקוי וחימום על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה, כבולעו כך פולטו.

שיש וכיור

תחילה מנקים אותם היטב, ואחר כך מערים עליהם מים רותחים. נוח לבצע זאת על ידי קומקום. יש להשתדל שהכיור והשיש יהיו יבשים, מפני שאם יהיו רטובים, המים שעליהם יקררו מעט את המים הרותחים. לפיכך, טוב לערות תחילה על הכיור ואחר כך על דפנותיו, אחר כך על השיש במקומות הקרובים לכיור ואחריהם על הרחוקים, וכך המים יזרמו אל הכיור ולא אל המקומות שעדיין לא הוכשרו. אפשר לקיים הכשרה זו גם בקיטורית, שחום האדים היוצאים ממנה כמאה מעלות (ודינו כעירוי של מים רותחים מכלי ראשון).

אף שכך העיקר להלכה, רבים נוהגים להדר ובנוסף לעירוי מכניסים לכיור קערה מפלסטיק או שעוטפים את הכיור בנייר כסף עבה, וכן מכסים את השיש בשעוונית או בנייר כסף עבה (מפני שלעתים יש שם בליעה חמורה במדרגה של כלי ראשון, ואולי דין השיש והכיור ככלי חרס שאי אפשר להכשיר, כמבואר בפנה"ל פסח יא, א ב).

שיש רגיש, שלעולם אין מניחים עליו סיר רותח, אפשר להכשיר לכתחילה בניקוי ועירוי בלבד, וגם המהדרים אינם צריכים לכסותו בשעוונית או בנייר כסף.

שאר המטבח

פלטה של שבת: מנקים היטב, מחממים על החום הגבוה למשך שעתיים ומצפים בנייר כסף, כדי לחצוץ בינה ובין סירי הפסח.

מיקרוגל: נוהגים להכשיר בארבעה שלבים:
א) מנקים היטב משאריות אוכל;
ב) ממתינים עשרים וארבע שעות מאז חימום החמץ האחרון, כדי שהטעם הבלוע בו ייפגם;
ג) מכיוון שבליעת החמץ שבו נעשית על ידי האדים העולים מהמאכלים המתחממים במיקרוגל, הכשרתו על ידי הנחת צלוחית מים וחימומה למשך שלוש דקות.
ד) מכיוון שיש לחשוש שאולי גלש מאכל חמץ לצלחת המסתובבת, יש להניח דבר שיחצוץ בין הצלחת למאכלים שמחממים בפסח.

מדיח כלים: מנקים היטב את המסננת משיירי מאכל. מפעילים את המדיח עם המגשים על החום הגבוה בתוכנית הארוכה ביותר, וכבולעו כך פולטו, ממתינים עשרים וארבע שעות מניקוי החמץ האחרון ומותר להשתמש לכלי פסח. ואף שיש מהדרים ומחמירים העיקר להלכה כדעת המקילים.

שולחן האוכל: בעבר היו מניחים על השולחנות סירים רותחים, והיו מכשירים אותם בעירוי של מים רותחים. אולם השולחנות שלנו רגישים, ואין רגילים להניח עליהם סירים רותחים, ואם יערו עליהם מים רותחים יש חשש שיתקלקלו. לכן למעשה יש לנקותם היטב, אחר כך יש להדביק עליהם ניילון או נייר לכל משך הפסח, כדי ליצור חציצה קבועה בין השולחן לכלים ולמאכלים של פסח. על הנייר או הניילון יפרשו את המפה. וטוב להקפיד שלא להניח סירים רותחים ישירות על השולחן, אלא על צלחת הפוכה וכדומה (פניני הלכה פסח יא, ח).

מקרר: מכיוון ששימושו בצונן, החשש היחיד הוא שמא נשארו בו פירורי חמץ, לפיכך הכשרתו בניקוי. חריצים שקשה לנקות, ויש חשש שאולי תקועים בהם פירורי חמץ, שופכים אליהם מעט מי סבון או חומר אחר שיפגום את הפירורים מהיות ראויים למאכל כלב.

ארונות מטבח: כשהיו מדפי הארונות מעץ טבעי, פעמים רבות היו בהם סדקים והיה קשה לנקותם באופן מוחלט מחמץ שנדבק בהם, לכן היו רגילים לצפותם בנייר. אבל במדפים חלקים כשלנו, אין חשש שנשאר חמץ, ולכן די לנקותם היטב, ואין צורך לכסותם בנייר.

מיחם חשמלי או מיחם שבת (שמניחים על פלטה) – מכשירים בהגעלה. ממלאים אותו במים ומרתיחים אותם, ושופכים את המים כדרך שרגילים להוציא מהמיחם את המים. וטוב לנקותו תחילה מהאבן המצטברת בו. כאשר נוהגים להניח על מכסה המיחם חלות כדי לחממן לקראת סעודת שבת, יש להגעיל את הדוד והמכסה.

טוסטר שבא במגע ישיר עם המאכלים שמניחים בו, אי אפשר להכשיר, הואיל ובליעתו באור, וכדי להכשירו צריך ליבון חמור שיזיק לו. ואם הוא תנור קטן, מכשירים אותו כדרך שמכשירים תנור אפייה, ולוקחים לפסח תבניות חד-פעמיות.

כלים שונים

גביעי כסף: לכתחילה מגעילים אותם, מפני שלעתים נופלים בהם פירורים עם היין או משקה חריף אחר, ואזי לדעת כמה פוסקים הטעמים נבלעים בהם בשמונה עשרה דקות.

בקבוק פלסטיק של תינוק: טוב להחליפו, ובשעת הצורך אפשר לנקותו ולהגעילו.

תרמוס: מנקים היטב ומגעילים ברותחים. כאשר קשה להגעילו אפשר להסתפק בעירוי מים רותחים לתוכו ועל פיו.

שיניים תותבות, פלטה וקוביות

מנקים אותן היטב לפני זמן איסור חמץ, ואין צורך להגעילן, מפני שאין רגילים להכניס לפה מאכלים ומשקים רותחים. וכשם שאוכלים בהן מאכלי בשר וחלב על סמך ניקוי בלבד, כך אפשר לאכול בהן בפסח.

דין הקוביות שמודבקות על השיניים למשך כמה חודשים כדין השיניים עצמן, וכשם שמנקים את השיניים היטב לקראת פסח, כך מנקים בעזרת מברשת סביב הקוביות.

יסוד החירות ביציאת מצרים

 

מתוך רביבים 689 – תרופות בפסח ובשבת

יסוד החירות ביציאת מצרים

אין בעול התורה והמצוות סגירת אפשרויות, אלא פתיחת אפשרויות בחירה רבות לאין שיעור, מפני שהטוב האלוקי מתגלה באין ספור גוונים, ועל האדם לבחור באילו תחומים ישקיע את כוחותיו

פעמים רבות אנו מוצאים שערכי הדת מתנגשים בערך החירות, עד שלרבים נדמה שערך החירות זר ליהדות. אולם האמת היא שערך החירות הוא יסוד התורה, עד שאפשר לומר שמגמתם העיקרית של ישראל והתורה לגלות את ערך החירות, וכל עניין יציאת מצרים, וחג הפסח – זמן חירותנו, הוא לגלות את ערך החירות. כל שמחת החג, מצוותיו ואמירת ההלל הן על היציאה מעבדות לחירות, שמצד מסוים היא יותר חשובה מיציאה ממוות לחיים (מגילה יד, א).

כל כך חשוב ערך החירות, עד שכדי שנזכה להבין אותו כראוי, עם ישראל הוצרך לצמוח מתוך השעבוד הנורא במצרים שנקראת בתורה "בית עבדים". זאת כדי שנלמד להכיר באופן מוחשי את הסבל, הכאב והשפלות שבעבדות, ומתוך כך נוכל למלא את הייעוד האלוקי, הגדול והנורא, לגאול את העולם משעבודו ולתקנו בחסד ואמת.

אמרו חכמים שלפני שהתחיל הקב"ה להכות את המצרים, אמר למשה לצוות את ישראל על מצוות שילוח עבדים. המטרה הייתה שעוד לפני שישתחררו ממצרים, יקבלו על עצמם שכאשר יהיו הם עצמם בני חורין ויהיו להם עבדים, לא יתעמרו בהם, ואחר שש שנים ישלחום לחופשי ויעניקו להם מתנות בנדיבות (ירושלמי ראש השנה ג, ה).

חג החירות

אכן דבר מופלא אירע ביציאת מצרים, שכל העמים שבעולם, בשעה שהם מצליחים לגבור על משעבדיהם, מתגאים והופכים את עצמם למשעבדים לאדוניהם לשעבר. ואילו ישראל, גם לאחר שהמצרים הוכו לגמרי, לא ניסו לגבור עליהם ולשעבדם אלא רק לצאת לחירות. זו הפעם הראשונה שהרעיון המוסרי של חירות האדם נתגלה בעולם.

על שם זה נקרא חג הפסח חג החירות, כפי שתיקנו חכמים לומר בנוסח התפילה – "זמן חירותנו". לא בכדי הוא הראשון לרגלים, שבו הונח היסוד לחירותו של האדם, וממילא לאחריותו המוסרית על כל מעשה שהוא עושה כיחיד וכחלק מחברה.

אולי לכן גם היו מונים את שנות המלכים מחודש ניסן, כדי שרעיון החירות יהיה בתשתית מלכות ישראל, וידעו המלכים שהם שליחי ציבור כדי להביא טובה ורווחה לבני עמם, ולא ישתמשו בכוחם כדי לשעבד את בני עמם ולהשתרר עליהם.

התורה והחירות

וכן אמרו חכמים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, שנאמר: 'והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות' (שמות לב, טז) – אל תקרי חרות אלא חירות" (אבות ו, ב).

אמנם עלינו לעמוד על ההבדל העצום שבין חופש לחירות. חופש מעול רחוק מחירות, מפני שכאשר יש לאדם חופש, הוא עלול להשתעבד ליצריו ולמנהיגים כריזמטיים שיוליכוהו שולל. בלא התורה ומצוותיה אין לאדם סיכוי לבחור בגדלות, בחירה שתבטא את צלם אלוקים שבו. החירות שבתורה ומצוותיה מכוונת את האדם לבחור במה שמעבר לכל אפשרויות הבחירה העומדות לפני האדם הרגיל, להתקשר אל אלוקים, אל היסוד המוחלט שממנו נובעים כל האמת והטוב המוגבל והזמני.

אין בקבלת עול תורה ומצוות בריחה מהעולם אלא להפך, מציאת המשמעות האמיתית של כל מה שיש בעולם. אין בעול זה סגירת אפשרויות, אלא פתיחת אפשרויות בחירה רבות לאין שיעור, מפני שהטוב האלוקי מתגלה באין ספור התנוצצויות וגוונים, ועל האדם לבחור באילו תחומים ישקיע את כוחותיו לתיקון עולם במלכות שדי.

המוסדות הדתיים והחירות

אמנם כאשר המוסדות הדתיים אינם מאפשרים יוזמות ודיונים לצורך תיקון החברה והעולם במסגרת ההלכה לפי כלליה, ובשם המנהג והמסורת בולמים כל דיון, התחושה היא שהדת חונקת ומתנגדת לחירות. המסגרת נועדה לתת כלים לבטא את הערכים באופן יותר מדויק ומלא, אבל לא כדי לחסום יוזמות חדשות.

על כן, יחד עם החשיבות העצומה של שמירת המוסדות והמסורות, חובה עלינו לשקוד על מתן מקום מכובד לערך החירות והבחירה, ולעודד את היוזמה והיצירתיות.

כאשר נזכה לגלות איך דווקא בתוך המסגרת הדתית החירות בוקעת באופן העמוק והמקורי והמחדש ביותר, ומצליחה לגאול בפועל את האדם משעבודיו ומיצריו וממצוקותיו, נזכה לגאולה שלמה.

מתוך רביבים 689 – תרופות בפסח ובשבת

תרופות בפסח ובשבת

אין איסור בתרופות מעמילן תפוחי אדמה וקטניות • תרופות שאינן טעימות מותרות לרוב הפוסקים, ולכן אין צורך לחפש אותן בלוחות התרופות הכשרות לפסח • תקנת חכמים שלא ליטול תרופות בשבת חלה גם על תרופות תעשייתיות, וגם במקרה של צער • באילו מצבים אפשר להקל וליטול תרופות, גם בלי מחלה או כאב בכל הגוף • החירות איננה ערך זר ליהדות אלא להפך, היא מהבשורות הגדולות של התורה וישראל • העולם הדתי צריך לספק לא רק מוסדות ומסגרות, אלא גם מקום ליצירתיות ויוזמה

תרופות בפסח

אין בעול התורה והמצוות סגירת אפשרויות, אלא פתיחת אפשרויות בחירה רבות לאין שיעור, מפני שהטוב האלוקי מתגלה באין ספור גוונים, ועל האדם לבחור באילו תחומים ישקיע את כוחותיו

שאלת התרופות היא מן השאלות הנפוצות ביותר בפסח. החשש הוא שמא מעורב בגלולות עמילן המופק מחיטה, שתפקידו להקשות ולגבש את הגלולה. אם העמילן הופק מתפוחי אדמה אין כל בעיה, וגם אם הופק מקטניות מותר לאשכנזים לבולעו לצורך רפואה. השאלה מה הדין אם העמילן הופק מחמשת מיני דגן. מלבד זאת יש שאלה בנוגע לסירופים, שיש חשש שמא מעורב בהם אלכוהול מחיטה.

תרופות טעימות חייבות כשרות

אם התרופה טעימה, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, חובה לברר אם היא כשרה לפסח, וכל זמן שלא נודע שהיא כשרה לפסח אסור לאוכלה. רק מי שהוא חולה מסוכן ואין לתרופתו תחליף, מותר לו לאוכלה, שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ.

תרופות מרות

יש מדקדקים שלא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שחוששים לדעת פוסקים בודדים שסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב, ואסור מדברי חכמים לבולעה.

אבל לדעת רוב הפוסקים, מותר לבלוע בפסח כל תרופה שטעמה מר או שאין לה טעם, אף אם עירבו בה עמילן מחיטה שהחמיצה. הסיבה היא שהואיל והחמץ נפסל מאכילת כלב לפני פסח, אינו נחשב יותר חמץ. לכן מותר ליטול תרופה מרה שיש בה עמילן חמץ גם לצורך הפגת כאבים קלים, מניעת מחלות או חיזוק הגוף.

האם יש צורך בלוח התרופות

על פי מה שלמדנו, כל התרופות שאין להן טעם, וכתוב בלוחות המתפרסמים לקראת פסח שהן אינן כשרות לפסח, לדעת רוב הפוסקים הן כשרות. כך העיקר למעשה, כי גם המחמירים מודים שהואיל ואין להן טעם האיסור מדברי חכמים, וכידוע במחלוקת בדברי חכמים הלכה כמקילים, במיוחד שהם הרוב.

בנוסף לכך, נדיר מאוד כיום שיהיה עמילן חמץ בתרופות לא טעימות, כי ברוב רובן של התרופות משתמשים בעמילן תפוחי אדמה או קטניות.

לכן, למעשה אפשר ליטול בפסח תרופות מרות או חסרות טעם שנועדו לבליעה, בלא לבדוק בלוחות התרופות אם הן ברשימת התרופות הכשרות לפסח (פניני הלכה פסח ח, ז).

תרופות בשבת

שאלה: בשבת רגילה, האם מותר למי שסובל מכאב ראש לבלוע גלולות נגד כאב ראש?

תשובה: הסוגיה מורכבת, וכדי לבארה נקדים שחולה בכל גופו, אפילו אין בו סכנה, רשאי ליטול תרופות בלא הגבלה. אבל על מי שחולה במקצת גזרו חכמים שלא ישתמש בתרופות בשבת, שמא יבוא לידי איסור טוחן בשחיקת סממנים (שבת נד, ב).

אלא שנחלקו מה הדין לגבי מי שמצטער מחמת שאינו נוטל גלולה. יש אומרים שהגזירה חלה רק על מי שסובל ממיחוש קל, אבל מי שכבר ממש מצטער ממנו רשאי לבלוע תרופה (רדב"ז). ואילו לדעת רוב הפוסקים, כל עוד הוא אינו חולה בכל גופו שנאלץ לשכב על מיטתו, אסור לו לבלוע תרופה.

עוד נחלקו לגבי תרופות שמייצרים בבתי חרושת. יש אומרים שהואיל ואין אדם רגיל להכין אותן בביתו, אין חשש שיבוא לטחון ולשחוק סממנים כדי להכינן, ולכן מותר לבולען בשבת בלא הגבלה (ציץ אליעזר). ואילו דעת רוב הפוסקים, שגם היום אסור לחולה במקצת ולסובל ממיחוש ליטול תרופות בשבת, מפני שכל תקנה שתיקנו חכמים אינה מתבטלת בלא החלטה של בית דין יותר חשוב ויותר גדול מבית הדין שקיבל את החלטת האיסור. ועוד, שעדיין יש אנשים שמכינים תרופות ביתיות, ונמצא שטעם התקנה לא נתבטל לגמרי.

למיחוש אסור ולמצטער מותר

למעשה, אף שבכל אחת משתי המחלוקות רוב הפוסקים החמירו, מכל מקום מכיוון שיסוד האיסור מדברי חכמים, בצירוף של שתיהן יש להקל. לפיכך כאשר המיחוש גורם צער, אפשר ליטול תרופות שמיוצרות בבית חרושת.

לפיכך, כאשר אדם מוטרד ממיחוש באוזניים או בעיניים, לא ייקח טיפות לרפאו. אבל אם המיחוש מצער אותו, ייקח טיפות. וכן לגבי נזלת, כאשר היא רק מטרידה, לא ייקח טיפות לאף, אבל אם הנזלת מצערת אותו ייקח טיפות לאף.

מי שרגיל ליטול תרופות רשאי ליטול גם למיחוש

כל החומרה שהסובל ממיחוש לא ייטול תרופה בשבת, אמורה לגבי אדם שאינו רגיל ליטול תרופות מעת לעת. אבל הרגיל בכך ומקפיד שתהיינה לו בביתו תרופות שונות נגד כאבי ראש וכיוצא בזה, רשאי ליטול תרופות שמיוצרות בבית חרושת גם להפגת מיחוש בלבד. שכן הלכה היא שכאשר אדם נצרך ליטול תרופה מסוימת ברצף, מותר לו ליטול אותה גם בשבת. הסיבה היא שיש סוברים שגזירת חכמים לא חלה כלל על תרופות שהתחילו ליטול לפני שבת, שהואיל והוא יודע בערב שבת שיצטרך לה בשבת, יכין אותה מערב שבת ואין חשש שיבוא לשחוק סממנים בשבת (ר"ש קלוגר). לכן מותר לאישה שנוטלת כדורים למניעת היריון או לחיזוק היריון, להמשיך ליטול אותם בשבת.

כן הדין לגבי מי שרגיל ליטול כדורים לכל מיחוש, שהואיל והוא מקפיד להחזיק תרופות בארון, הן מוכנות אצלו תמיד מערב שבת, ולא חלה עליהן הגזירה. ועוד, שהואיל והוא רגיל ליטול תרופות מעת לעת, יש לו צער כאשר אינו נוטלן (פניני הלכה שבת כח, הו).

יסוד החירות ביציאת מצרים

פעמים רבות אנו מוצאים שערכי הדת מתנגשים בערך החירות, עד שלרבים נדמה שערך החירות זר ליהדות. אולם האמת היא שערך החירות הוא יסוד התורה, עד שאפשר לומר שמגמתם העיקרית של ישראל והתורה לגלות את ערך החירות, וכל עניין יציאת מצרים, וחג הפסח – זמן חירותנו, הוא לגלות את ערך החירות. כל שמחת החג, מצוותיו ואמירת ההלל הן על היציאה מעבדות לחירות, שמצד מסוים היא יותר חשובה מיציאה ממוות לחיים (מגילה יד, א).

כל כך חשוב ערך החירות, עד שכדי שנזכה להבין אותו כראוי, עם ישראל הוצרך לצמוח מתוך השעבוד הנורא במצרים שנקראת בתורה "בית עבדים". זאת כדי שנלמד להכיר באופן מוחשי את הסבל, הכאב והשפלות שבעבדות, ומתוך כך נוכל למלא את הייעוד האלוקי, הגדול והנורא, לגאול את העולם משעבודו ולתקנו בחסד ואמת.

אמרו חכמים שלפני שהתחיל הקב"ה להכות את המצרים, אמר למשה לצוות את ישראל על מצוות שילוח עבדים. המטרה הייתה שעוד לפני שישתחררו ממצרים, יקבלו על עצמם שכאשר יהיו הם עצמם בני חורין ויהיו להם עבדים, לא יתעמרו בהם, ואחר שש שנים ישלחום לחופשי ויעניקו להם מתנות בנדיבות (ירושלמי ראש השנה ג, ה).

חג החירות

אכן דבר מופלא אירע ביציאת מצרים, שכל העמים שבעולם, בשעה שהם מצליחים לגבור על משעבדיהם, מתגאים והופכים את עצמם למשעבדים לאדוניהם לשעבר. ואילו ישראל, גם לאחר שהמצרים הוכו לגמרי, לא ניסו לגבור עליהם ולשעבדם אלא רק לצאת לחירות. זו הפעם הראשונה שהרעיון המוסרי של חירות האדם נתגלה בעולם.

על שם זה נקרא חג הפסח חג החירות, כפי שתיקנו חכמים לומר בנוסח התפילה – "זמן חירותנו". לא בכדי הוא הראשון לרגלים, שבו הונח היסוד לחירותו של האדם, וממילא לאחריותו המוסרית על כל מעשה שהוא עושה כיחיד וכחלק מחברה.

אולי לכן גם היו מונים את שנות המלכים מחודש ניסן, כדי שרעיון החירות יהיה בתשתית מלכות ישראל, וידעו המלכים שהם שליחי ציבור כדי להביא טובה ורווחה לבני עמם, ולא ישתמשו בכוחם כדי לשעבד את בני עמם ולהשתרר עליהם.

התורה והחירות

וכן אמרו חכמים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, שנאמר: 'והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות' (שמות לב, טז) – אל תקרי חרות אלא חירות" (אבות ו, ב).

אמנם עלינו לעמוד על ההבדל העצום שבין חופש לחירות. חופש מעול רחוק מחירות, מפני שכאשר יש לאדם חופש, הוא עלול להשתעבד ליצריו ולמנהיגים כריזמטיים שיוליכוהו שולל. בלא התורה ומצוותיה אין לאדם סיכוי לבחור בגדלות, בחירה שתבטא את צלם אלוקים שבו. החירות שבתורה ומצוותיה מכוונת את האדם לבחור במה שמעבר לכל אפשרויות הבחירה העומדות לפני האדם הרגיל, להתקשר אל אלוקים, אל היסוד המוחלט שממנו נובעים כל האמת והטוב המוגבל והזמני.

אין בקבלת עול תורה ומצוות בריחה מהעולם אלא להפך, מציאת המשמעות האמיתית של כל מה שיש בעולם. אין בעול זה סגירת אפשרויות, אלא פתיחת אפשרויות בחירה רבות לאין שיעור, מפני שהטוב האלוקי מתגלה באין ספור התנוצצויות וגוונים, ועל האדם לבחור באילו תחומים ישקיע את כוחותיו לתיקון עולם במלכות שדי.

המוסדות הדתיים והחירות

אמנם כאשר המוסדות הדתיים אינם מאפשרים יוזמות ודיונים לצורך תיקון החברה והעולם במסגרת ההלכה לפי כלליה, ובשם המנהג והמסורת בולמים כל דיון, התחושה היא שהדת חונקת ומתנגדת לחירות. המסגרת נועדה לתת כלים לבטא את הערכים באופן יותר מדויק ומלא, אבל לא כדי לחסום יוזמות חדשות.

על כן, יחד עם החשיבות העצומה של שמירת המוסדות והמסורות, חובה עלינו לשקוד על מתן מקום מכובד לערך החירות והבחירה, ולעודד את היוזמה והיצירתיות.

כאשר נזכה לגלות איך דווקא בתוך המסגרת הדתית החירות בוקעת באופן העמוק והמקורי והמחדש ביותר, ומצליחה לגאול בפועל את האדם משעבודיו ומיצריו וממצוקותיו, נזכה לגאולה שלמה.

עצות טובות לחתונות – מתוך רביבים 688

מתוך רביבים 688 -מצה עשירה, מצה שרויה

עוד בעניין שמחת החתונה: עצות למניעת הרחקת מבוגרים מהמעגל, ולשמירה על שיחה נעימה בלי מוזיקת רקע

עצה טובה לחתונות

במנה העיקרית כולנו היינו טרודים ושמחים, ואף שבתת ההכרה הרגשנו רעש מפריע, לא עלה בדעתנו שזו מנגינת הרקע שגורמת לכולם לצעוק

בעקבות הטור על שמחת החתונה שפורסם לפני שלושה שבועות, קיבלתי תגובה ובה עוד עצה טובה:

"בטור על החתונה הרב עסק בריקודי הצעירות בחתונה, שכאשר הם פרועים מדי הם לא מאפשרים למבוגרות להשתלב אף הן בריקודים. גם היום, בלי להיות מבוגרת מדי (30), אני רואה את הבעיה הזאת בחתונות שבהן אני קרובה לכלה ורוצה לרקוד איתה ולשמוח בשמחתה, אך נזרקת שוב ושוב ממעגל הרוקדות.

"גם ככלה דאגתי שמא כך יקרה בחתונתי, ולכן הטלתי על שבע החברות הקרובות אליי יותר אחריות. ביקשתי מהן להשגיח שכל מי שרוצה לרקוד תוכל להיכנס למעגל. מכיוון שזה היה תפקידן, הן שמרו עליו ברצינות גמורה. וכך, לאורך כל החתונה (כפי שאפשר לראות בתמונות) היו ריקודים שמחים, ומצעירה ועד מבוגרת ביותר יכלו להשתתף במעגלים. זו עצה טובה לכלה שרוצה לאפשר לכל הנשים המשתתפות בחתונה לרקוד, בלי לדאוג על כך במשך החתונה".

השקטת התזמורת במשך הסעודה

באותו טור כתבתי עצה חשובה, להשקיט את התזמורת בעת הסעודה, שכן יש ערך רב למפגש הנעים שבין המשתתפים. שכן אמרו חכמים: "אגרא דבי הלולי – מילי" (ברכות ו, ב). תרגום: שכר בית המשתה של חתונה – הדיבורים, דהיינו המולת השמחה של הדיבורים הטובים והיפים שנאמרים בין הנאספים. ואילו כאשר התזמורת מנגנת אי אפשר לנהל שיחה בנחת.

לקראת החתונה שעברה עלינו לטובה, ביקשתי שיסכמו מראש עם התזמורת שלא ינגנו בעת הסעודה, וכך עשו. כשהגעתי לאולם בא אליי מנהל התזמורת, אדם נעים הלכות, ירא שמיים ויודע ספר, ואמר שכמובן יעשה כפי שביקשנו, אולם נדמה לו שעדיף להשמיע מוזיקת רקע. סירבתי. אבל הוא הפציר בנועם והציע שישמיעו מוזיקת רקע חלשה, ושאמנה מישהו מטעמי שישים לב, ואם המוזיקה תפריע יפסיקו אותה. הסכמתי לפשרה: במנה הראשונה לא ישמיעו שום מוזיקה, במנה העיקרית ישמיעו מוזיקת רקע ואחד מטעמנו ישגיח שלא תפריע. הבעיה היא שבמנה העיקרית כולנו היינו טרודים ושמחים, ואף שבתת ההכרה הרגשנו רעש מפריע, לא עלה בדעתנו שזו מנגינת הרקע שגורמת לכולם לצעוק או לדבר לאוזנו של החבר.

בפועל, במשך המנה הראשונה ניתן היה לכל חברי השולחן לשוחח זה עם זה, ואילו במנה העיקרית היה צריך להתאמץ ולהרים את הקול. אמנם לא כמו בחתונות שבהן ממש מנגנים או שמוזיקת הרקע נשמעת בעוצמה בינונית, אבל עדיין היה לא נעים כמו שרצינו. שאלנו מוזמנים, ואף הם דיווחו שהיה הרבה יותר נעים במנה הראשונה, בלא לאתר את מקור הבעיה. כפי הנראה, מכיוון שממילא יש רעש רב באולם, כדי שמנגינת הרקע תישמע חייבים להשמיעה בקול די רם, וכך כבר אי אפשר לשוחח בנחת.

הלקח שלי לחתונות הבאות הוא שלא להיכנע למנהלי תזמורות מסבירי פנים, אלא לעמוד בתוקף על כך שלא תהיה שום מוזיקה בסעודה.

מתוך רביבים 688 -מצה עשירה, מצה שרויה

מצה עשירה, מצה שרויה

הסבר המושג "מצה עשירה", והמקורות למנהגי האשכנזים והספרדים • כיום העוגיות כוללות חומרים שאולי נחשבים כמים, לכן נחלקו הפוסקים הספרדים לגביהן • הסבר המושג "מצה שרויה" ומנהג החסידים שלא לאוכלה • כיום גם בין החסידים יש מקלים, מכיוון שתהליך אפיית המצות השתנה ויש פחות מקום לחשש • חלב שהופק לפני פסח מותר, אך בהמת יהודי שאכלה חמץ בפסח – יש להחמיר שלא לאכול מחלבה • עוד בעניין שמחת החתונה: עצות למניעת הרחקת מבוגרים מהמעגל, ולשמירה על שיחה נעימה בלי מוזיקת רקע

מצה עשירה

במנה העיקרית כולנו היינו טרודים ושמחים, ואף שבתת ההכרה הרגשנו רעש מפריע, לא עלה בדעתנו שזו מנגינת הרקע שגורמת לכולם לצעוק

שאלה: האם מותר לאכול בפסח עוגיות שעשויות על בסיס של מי פירות, שנקראות "מצה עשירה"?

תשובה: חמץ שאסרה התורה נוצר מקמח ומים, אבל אם לשו את הקמח במי פירות, אפילו שהו יום שלם עד שהעיסה תפחה, אין היא נחשבת חמץ, מפני שתפיחה זו שונה מהתפיחה של חמץ שאסרה התורה. בין המשקים הנחשבים מי פירות הם: יין, דבש, חלב, שמן ומי ביצים, וכן כל המיצים שנסחטים מהפירות כמו מיץ תפוחים ותותים. מכיוון שמי פירות אינם יכולים להחמיץ, מעיקר הדין מותר בפסח ללוש בצק במי פירות, לאפותו ולאוכלו. ולדעת רש"י, אף שאין עיסה זו יכולה להחמיץ חימוץ גמור, היא נחשבת "חמץ נוקשה", היינו חמץ מדברי חכמים, ולכן אסור לאוכלה.

כל זה כאשר לשו את הקמח עם מי פירות בלבד, אבל אם נתערבו שם גם מים, הרי הם יכולים להחמיץ את העיסה. ולא זו בלבד, אלא שלדעת פוסקים רבים מים עם מי פירות גורמים להחמצה מהירה יותר, וכדי שלא להיכנס לחשש חימוץ אסרו חכמים ללוש בפסח עיסה במי פירות עם מים (שו"ע אורח חיים תסב, א ג).

מנהג אשכנז

למנהג אשכנז אסור לאכול בפסח דבר שנילוש בקמח ומי פירות, מפני שחוששים שמא נתערבו מים בתוך מי הפירות, ואזי הבצק יחמיץ מהר ואולי לא ישגיחו על כך כהלכה. ועוד, שחוששים לדעת רש"י החולק על רוב הראשונים, וסובר שגם מי פירות לבד יכולים לגרום לחימוץ דרבנן. ואף שמעיקר הדין היה אפשר להקל כדעת רובם המכריע של הפוסקים, מכל מקום מנהג אשכנז להחמיר ואין לשנות.

מנהג ספרדים

למנהג ספרדים מותר להכין בפסח עוגיות מקמח עם מי פירות, אבל אסור לערב בהם מים, הואיל והם עלולים להחמיץ מהר יותר. בדיעבד אם עירב בהם מים, יאפה מיד (שו"ע תסב, ב).

בפועל, בדרך כלל העוגיות שמקבלות כשרות לפסח לפי מנהג ספרדים נעשות על בסיס של מי פירות כאשר מקפידים שלא תהיה בהם תערובת של מים, אך מוסיפים בהם עוד חומרים שונים. המתירים אותן סוברים שחומרים אלו אינם נחשבים כמים, וכן פסקו הראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל, ויבדל"א הראשל"צ הרב שלמה עמאר שליט"א. לעומת זאת, מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל החמיר בזה מאוד, מחמת החשש שדין החומרים הנוספים כמים, וייתכן שדין חומרי ההתפחה אף יותר גרוע ממים, כך שגם אם ייעשו בהשגחה מיוחדת ייחשב הדבר לחמץ אפילו בדיעבד (כדין חמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר, פסחים כח, ב). לכן למעשה, גם למנהגי ספרדים, נכון להשוות את מנהגי אשכנז וספרד ולהימנע מלאכול עוגיות כאלו. אמנם מי שרבו המובהק פוסק להיתר, רשאי לנהוג כמותו.

מצה שרויה

שאלה: האם יש מקום להחמיר שלא לאכול שרויה, היינו מצה או פירורי מצה שהושרו במים?

תשובה: אחר שנשלמה האפייה של המצה, נתבטל כוח החימוץ שבקמח, ואפילו אם ישרו את המצה במים זמן רב לא תחמיץ. סימן להשלמת האפייה של המצה הוא שקרמו פניה, ואם יפרסוה לא יימשכו ממנה חוטי בצק. מכיוון שמצה שנשלמה אפייתה אינה יכולה להחמיץ, מותר להשרותה במרק. זקן או חולה שאינו יכול לאכול מצה יבשה בליל הסדר, רשאי להשרות את המצה במים ולאכול אותה רכה (שו"ע תסא, ד). וכן אם חזרו וטחנו את המצה, מותר ללוש את קמח המצה במים, ואין חוששים שיחמיץ, שאחר שנאפה היטב שוב אינו יכול להחמיץ (שו"ע תסג, ג). מסיבה זו ניתן לאפות בפסח עוגות מחמשת מיני דגן או לבשל סוגי קציצות שמעורב בהן קמח מצה (כגון קניידלאך וגפילטע-פיש).

חומרת החסידים

אולם יש שנהגו להחמיר שלא להשרות את המצות במים, שמא מעט מן הקמח שבבצק לא נילוש כראוי ונשאר בתוך המצה בלא שנאפה, וכשישרו את המצה במים אותו קמח יחמיץ. וכן חששו שמא נדבק מעט קמח על המצה אחר האפייה, וכשישרו את המצה במים יחמיץ. לגבי קמח מצה ישנו טעם נוסף לחומרה, שמא עמי הארץ יחליפו בין קמח מצה לקמח רגיל ויבואו לידי איסור חמץ בפסח. וכן נהגו החסידים, תלמידי הבעל שם טוב, להחמיר על עצמם שלא לאכול מצה שרויה.

ההלכה בנוגע למצה שרויה

אבל להלכה דעת הפוסקים, רובם ככולם, שאין צריך להחמיר בזה, מפני שמן הסתם הלישה נעשתה היטב ולא נותר קמח שלא נילוש ונאפה היטב. וכן נוהגים ספרדים ואשכנזים שאינם חסידים. וכתב בעל המשנה ברורה (תנח, ד), שאף שמצד הדין אין לחוש לזה ומותר לאכול מצה שרויה, מכל מקום אין לזלזל בנוהגים להחמיר בזה.

דין משפחות חסידיות

גם מבין יוצאי משפחות חסידיות יש שמקילים כיום, מפני שמנהג האיסור נוסד בעת שהיו רגילים לאפות מצות עבות יותר בלישת יד על ידי המוני ישראל, והיה מקום לחשוש שמא נותר בהן חלקיק שלא נילוש היטב ולא נאפה כראוי. אבל כיום שהלישה נעשית על ידי מכונה או ביד תוך דקדוק מרבי, והמצות דקות יותר, ומקפידים מאוד על הפרדה בין מקום הקמח למקום שבו מוציאים את המצות מהתנור, כל החששות בטלו.

לכן גם מי שבמשפחת הוריו נמנעו מלאכול מצה שרויה, רשאי כיום לאכול שרויה, ובתנאי שלא תהיה בזה פגיעה בכבוד אביו. אם הוא ידע שזו חומרה ונהג בה מספר שנים, טוב שיעשה התרה בפני שלושה על שלא אמר על חומרתו "בלי נדר". ואם חשב שזה חיוב ועתה נודע לו שאין בזה חיוב, רשאי להפסיק בלי התרה (פנה"ל פסח ח, 2).

חלב מבהמה שאכלה חמץ

בחלב שהופק לפני פסח ברור שאין תערובת חמץ, שכן החמץ שהפרה אכלה התעכל ושינה לגמרי את צורתו עד שאינו נחשב יותר חמץ כלל, ולכן מותר בפסח לאכול חלב או בשר מבהמה שאכלה חמץ לפני פסח.

אבל אם הבהמה אכלה בפסח עצמו חמץ, יש אומרים שהואיל והחמץ אסור אז בהנאה, אסור לאכול את החלב שהופק מכוח אכילתו, ויש מתירים, הואיל ואין מהחמץ הנאה ישירה (כפי הכלל: "זה וזה גורם מותר").

למעשה, אם הפרה של יהודי, מכיוון שהאכיל אותה חמץ באיסור, יש להחמיר שלא לאכול את חלבה. ואם היא של גוי, מותר לאכול מחלבה. וכן הדין לגבי ביצים ובשר (פנה"ל פסח ח, ה ו).

עצה טובה לחתונות

בעקבות הטור על שמחת החתונה שפורסם לפני שלושה שבועות, קיבלתי תגובה ובה עוד עצה טובה:

"בטור על החתונה הרב עסק בריקודי הצעירות בחתונה, שכאשר הם פרועים מדי הם לא מאפשרים למבוגרות להשתלב אף הן בריקודים. גם היום, בלי להיות מבוגרת מדי (30), אני רואה את הבעיה הזאת בחתונות שבהן אני קרובה לכלה ורוצה לרקוד איתה ולשמוח בשמחתה, אך נזרקת שוב ושוב ממעגל הרוקדות.

"גם ככלה דאגתי שמא כך יקרה בחתונתי, ולכן הטלתי על שבע החברות הקרובות אליי יותר אחריות. ביקשתי מהן להשגיח שכל מי שרוצה לרקוד תוכל להיכנס למעגל. מכיוון שזה היה תפקידן, הן שמרו עליו ברצינות גמורה. וכך, לאורך כל החתונה (כפי שאפשר לראות בתמונות) היו ריקודים שמחים, ומצעירה ועד מבוגרת ביותר יכלו להשתתף במעגלים. זו עצה טובה לכלה שרוצה לאפשר לכל הנשים המשתתפות בחתונה לרקוד, בלי לדאוג על כך במשך החתונה".

השקטת התזמורת במשך הסעודה

באותו טור כתבתי עצה חשובה, להשקיט את התזמורת בעת הסעודה, שכן יש ערך רב למפגש הנעים שבין המשתתפים. שכן אמרו חכמים: "אגרא דבי הלולי – מילי" (ברכות ו, ב). תרגום: שכר בית המשתה של חתונה – הדיבורים, דהיינו המולת השמחה של הדיבורים הטובים והיפים שנאמרים בין הנאספים. ואילו כאשר התזמורת מנגנת אי אפשר לנהל שיחה בנחת.

לקראת החתונה שעברה עלינו לטובה, ביקשתי שיסכמו מראש עם התזמורת שלא ינגנו בעת הסעודה, וכך עשו. כשהגעתי לאולם בא אליי מנהל התזמורת, אדם נעים הלכות, ירא שמיים ויודע ספר, ואמר שכמובן יעשה כפי שביקשנו, אולם נדמה לו שעדיף להשמיע מוזיקת רקע. סירבתי. אבל הוא הפציר בנועם והציע שישמיעו מוזיקת רקע חלשה, ושאמנה מישהו מטעמי שישים לב, ואם המוזיקה תפריע יפסיקו אותה. הסכמתי לפשרה: במנה הראשונה לא ישמיעו שום מוזיקה, במנה העיקרית ישמיעו מוזיקת רקע ואחד מטעמנו ישגיח שלא תפריע. הבעיה היא שבמנה העיקרית כולנו היינו טרודים ושמחים, ואף שבתת ההכרה הרגשנו רעש מפריע, לא עלה בדעתנו שזו מנגינת הרקע שגורמת לכולם לצעוק או לדבר לאוזנו של החבר.

בפועל, במשך המנה הראשונה ניתן היה לכל חברי השולחן לשוחח זה עם זה, ואילו במנה העיקרית היה צריך להתאמץ ולהרים את הקול. אמנם לא כמו בחתונות שבהן ממש מנגנים או שמוזיקת הרקע נשמעת בעוצמה בינונית, אבל עדיין היה לא נעים כמו שרצינו. שאלנו מוזמנים, ואף הם דיווחו שהיה הרבה יותר נעים במנה הראשונה, בלא לאתר את מקור הבעיה. כפי הנראה, מכיוון שממילא יש רעש רב באולם, כדי שמנגינת הרקע תישמע חייבים להשמיעה בקול די רם, וכך כבר אי אפשר לשוחח בנחת.

הלקח שלי לחתונות הבאות הוא שלא להיכנע למנהלי תזמורות מסבירי פנים, אלא לעמוד בתוקף על כך שלא תהיה שום מוזיקה בסעודה.

הלכות השמחה בפורים

בפורים מצוות השמחה היא על ידי שתייה • גם שלא בשעת הסעודה, מצווה להרבות בשמחה בדרכים שונות • כמות השתייה תלויה בתגובתו של כל אדם ליין • נשים מחויבות בשמחה, אך עליהן לשתות פחות • השמחה כוללת מצווה לשמח אחרים • מה אפשר לתת בתור משלוח מנות, ובתור מתנות לאביונים, ובאילו כמויות • מה יעשה מי שאינו יכול לשלוח מנות או לתת מתנות לאביונים בפורים עצמו • כל אחד מבני הזוג חייב במשלוח מנות ובמתנות לאביונים, וגם נערים מעל גיל מצוות

שמחה במשתה דווקא

מצוות השתייה והשמחה בפורים גדולה מהמצווה בשאר ימים טובים: בכל החגים המצווה לשמוח, שנאמר: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד), ומכיוון שבפועל רוב האנשים שמחים בשתיית יין – מצווה לשתות יין, אבל אין מצווה להרבות בשתייה (שו"ע או"ח תקכט, א-ג). ואילו לגבי פורים המצווה לעשותו יום משתה, ועל כן אמרו חכמים: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא (חייב אדם להשתכר בפורים) עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז, ב).

מצוות המשתה והשמחה

כדי לקיים את מצוות השתייה והשמחה צריך לקיים סעודה, שכך היא הדרך לשתות ולשמוח. אין יוצאים ידי המצווה בשתייה וסעודה שבליל פורים.

מצוות הסעודה כוללת, בנוסף למשקאות המשכרים, גם אכילת לחם ובשר בהמה, ומי שמעדיף עוף יכול לקיים באכילתו את המצווה. ומי ששמח יותר בארוחה חלבית, יכול גם בה לקיים את מצוות המשתה והשמחה.

אף שעיקר מצוות השמחה מתקיימת בסעודת הפורים, גם בכל משך הפורים, בלילה וביום, יש מצווה להרבות בשמחה על ידי לימוד תורה, שירה וריקודים, דיבוק חברים, טעימת מאכלים טובים ושתיית מעט משקאות משמחים.

כמות השתייה

יש אנשים שהשתייה המרובה משמחת אותם מאוד, ויש שהיא מדכאת אותם. יש שגורמת להם להתפרע, ויש שעושה אותם נוחים וטובי לב. מכיוון שעיקר המצווה הוא לשתות ולשמוח, צריך כל אדם לבחון את עצמו

יש אומרים שדברי חכמים כפשוטם, שאדם צריך להשתכר כל כך עד שלא ידע להבחין בין "ארור המן לברוך מרדכי" (רי"ף, רא"ש). כלומר, יגיע למדרגה של שמחה פשוטה שבה הוא שמח בכל הדברים בלא חילוקי מדרגות, ואז יהיה אצלו "ארור המן" שווה ל"ברוך מרדכי". ואף שידע שהמן היה רשע גדול שרצה להשמיד את כל ישראל, לא יחוש שום מרירות בעת אזכרתו כפי שרגילים להרגיש בעת שמזכירים רשעים, אלא ירגיש שמחה כפי שמרגישים בעת שמזכירים צדיקים כמרדכי; כי מתוך שמחת שתייתו יראה רק את הטוב שהגיע לישראל על ידי המן, שבזכות גזירתו חזרו ישראל בתשובה והתהפכה הגזירה לישועה גדולה, ועל ידי כך תיקנו את שמחת הפורים.

ויש אומרים שהואיל ובשכרות כזו אדם אינו יכול לשמור על כבודו כמקובל, נכון לקיים את המצווה בשתייה שגורמת לסחרור ושמחה, עד שאין אדם יכול לדבר לפני מלך. אבל אין הכוונה להגיע לשכרות שבה כל ראיית העולם משתנה (רבנו אפרים). ומה שאמרו עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, הכוונה שלעתים יתבלבל בדיבורו מחמת שתייתו, אבל מכל מקום ישלוט במעשיו ולא יתבזה (תוס' ור"ן). ויש אומרים שהכוונה שיישן מחמת שתייתו ושמחתו (רמב"ם).

נראה ששורש המחלוקת נעוץ בתגובתם השונה של האנשים לשתיית היין. יש אנשים שהשתייה המרובה משמחת אותם מאוד, ויש שהיא מדכאת אותם. יש שהיא מעוררת אותם ויש שגורמת להם עייפות. יש שגורמת להם להתפרע, ויש שעושה אותם נוחים וטובי לב. יש שהיא גורמת להם להתגולל בקיאם ולהתבזות לעיני כול, ויש שהיא מעוררת אותם לגלות את לבם הטוב. ומכיוון שעיקר המצווה הוא לשתות ולשמוח, צריך כל אדם לבחון את עצמו, האם הוא מאלה ששמחים יותר בשתייה מרובה או מאלה ששמחים יותר בשתייה מועטת, או שמא הוא מאלה ששותים וצריכים ללכת מיד אחר כך לישון.

בכל אופן, מי שיודע בעצמו שמתוך השכרות הוא עלול להתפרע, להכות חברים, לעשות דברים מכוערים או לבזות את עצמו מאוד, צריך להימנע מלהגיע לשכרות.

נשים במצוות השתייה

גם נשים חייבות בכל מצוות הפורים, ואף שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, כיוון שאף הן היו באותו הנס אף הן מחויבות. בכלל זה מצווה לנשים להרבות בשתיית יין המשמח, אלא שעליהן להיזהר יותר משכרות ואובדן שליטה, שהשכרות מגונה אצל הנשים יותר מאשר אצל הגברים, מפני שהיא מפירה את מצוות הצניעות שנשים משתבחות בה.

מצוות השמחה כוללת לשמח אחרים

כלל יסוד במצוות השמחה, שהיא כוללת בתוכה לשמח אחרים. כך בכל החגים, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד), וכך גם בפורים, שנאמר: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, כב).

משלוח המנות

מצוות משלוח מנות היא שישלח כל אדם שתי מנות לחברו. המנות צריכות להיות דברי מאכל, כדי להרבות בשמחת הפורים, אבל השולח לחברו בגד או ספר, אף שהם משמחים ומבטאים אהבה – לא יצא.

שתי המנות צריכות להיות שונות זו מזו, כמו למשל לחם ובשר, בשר ואורז, דג וביצים, עוגות ותפוחים או שתי מנות בשר בטעמים שונים.

השולח עוף חי לחברו, לא יצא ידי חובתו, מפני שאינו ראוי עדיין לאכילה. ואפילו אם שלח בשר חי שעדיין לא בושל, יש אומרים שלא יצא ידי חובתו, אלא צריך לשלוח מנות מוכנות לאכילה. אפשר לשלוח קופסת שימורים, מפני שבקלות אפשר לפותחה ולאכול את המאכל שבה.

בקבוק של משקה שיש לו חשיבות, כמו יין או בירה או מיץ טעים, לדעת רוב הפוסקים נחשב כמנה, ואפשר לקיים את המצווה בשני משקים, ויש מחמירים שמשקה אינו נחשב כמנה. והרוצה להדר, במשלוח מנות אחד יחוש לדעת המחמירים.

שיעור המנות

כל מנה צריכה להיות כשיעור שאפשר להגיש לפני אורח בדרך כבוד (ערוך השולחן תרצה, טו). אבל שזיף אחד, למשל, אינו בשיעור שאפשר לכבד בו אורח, ולכן הרוצה שמנה אחת תהיה משזיפים, צריך לצרף כמה שזיפים כדי שייחשבו למנה. יש שנתנו לכך הגדרה, שתהיה כל מנה כשיעור שלוש ביצים לפחות, ששיעור כזה בוודאי אפשר להגיש לפני אורח.

יש מוסיפים עוד, שהמנות צריכות להיות חשובות לפי ערך השולח והמקבל, שאם הם עשירים, המנות צריכות להיות חשובות ומשמחות לפי ערכם. אבל אם אין המנות נחשבות בעיניהם, לא יצאו בהן ידי חובה. ונכון להחמיר גם כשיטה זו.

מתנות לאביונים

מצווה על כל אדם מישראל שייתן בפורים שתי מתנות לשני אביונים, כלומר מתנה אחת לכל אביון. וכל המרבה במתנות לאביונים הרי זה משובח.

אביון הוא עני שאין לו כסף לצרכים הכרחיים לבני ביתו, והכול יחסי לזמן ולמקום. אפשר לתת את המתנה גם לילד עני, ובתנאי שתהיה לו דעת שלא לאבד את הכסף.

הנותן שיעור שתי מתנות לזוג עניים, או לאלמנה ובנה הקטן הסמוך על שולחנה, יצא ידי חובת שתי מתנות. אבל הנותן שתי מתנות לאביון אחד, אפילו אם נתנן בזו אחר זו, לא יצא, כי צריך לתת לשני אביונים.

נוהגים כיום לתת את המתנות לאביונים על ידי גבאי צדקה, שאם הם חכמים וצדיקים, הרי שהם יודעים למי ראוי לתת יותר, והם גם יודעים לתת את המתנות באופן המכובד, המשמח והמועיל ביותר.

שיעור המתנה לאביון

המתנה יכולה להיות כסף או דבר מאכל, אבל לא בגדים או ספרים, מפני שיש אומרים שהמתנות צריכות להיות מדבר שאפשר ליהנות ממנו בסעודת פורים, ועל כן יש לתת מאכלים או כסף שאפשר לקנות בו מאכלים.

אף שהמתנה צריכה להיות ראויה לסייע לסעודת פורים, מותר לאביון לעשות במתנה מה שירצה, ואין הוא חייב להשתמש בה דווקא לצורכי סעודת פורים.

שוויה של כל מתנה צריך להיות כשיעור שאפשר לקנות בו מאכלים פשוטים שמשביעים כארוחה קטנה ופשוטה. בדיעבד אם נתן שיעור של שקל לכל מתנה – יצא ידי חובה, מפני שאפשר לקנות בו לחם בנפח של שלוש ביצים (כשלוש פרוסות), שהוא מאכל שאפשר לשבוע ממנו בצמצום.

נשים וזוגות נשואים

כאמור, נשים חייבות בכל מצוות הפורים למרות שהזמן גרמן, הואיל ואף הן היו באותו הנס. גם אישה נשואה חייבת במצוות אלו. הרי שזוג נשוי חייב לשלוח שני משלוחי מנות, אחד מהאיש ואחד מהאישה, ובכל משלוח צריכות להיות שתי מנות. אף שבמשלוח מנות העיקר הוא קירוב הדעת שבין השולח למקבל, נראה שאין צורך לציין במפורש שמשלוח זה מהאיש וזה מהאישה, אלא מספיק שדעת השולחים תהיה שמשלוח זה של האיש ומשלוח זה של האישה. ואין בזה פגם בקירוב הדעת, שהואיל והם זוג נשוי, ברור שהמשלוח שייך לשניהם, וקירוב הדעת נעשה כלפי שניהם.

למתנות לאביונים, זוג נשוי צריך לתת כשיעור ארבע מתנות, שתי מתנות מהאיש ושתי מתנות מהאישה. אין צורך שהאישה תיתן בידיה את המתנות, אלא יכול בעלה לתת את המתנות בעבורה.

נערים וילדים

ילדים שהגיעו למצוות, אף שהם סמוכים על שולחן הוריהם, כיוון שהגיעו לגיל מצוות חייבים במצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים. את משלוח המנות שעניינו להרבות באהבה הם צריכים לשלוח במפורש בשמם, ואת המתנות לאביונים יכולים ההורים לתת בעבורם. גם ילדים שהגיעו לגיל חינוך, טוב לחנך למצווה.

זמן המצוות

זמן מצוות שליחת המנות איש לרעהו ונתינת המתנות לאביונים הוא ביום הפורים, ואם נתנם בליל פורים לא יצא ידי חובתו.

מי שלא מצא אביונים לתת להם מתנות בפורים, יפריש את מתנותיו וישמרן עד אשר ימצא אביונים, ובעצם הפרשתו הוא מקיים את המצווה. אבל משלוח מנות שייך דווקא ליום הפורים, שאז המצווה להרבות באהבה ושמחה בין רעים. מי שנמצא לבדו בפורים, יתקשר לחבר ויבקש שיקנה בשבילו מנות וייתנן בשליחותו לאחד מחבריו, ויצא בזה ידי חובה.

מי שחושש שבפורים לא ימצא אביונים, יכול לתת לגבאי צדקה את כסף המתנות לפני פורים, ויסכם במפורש שהכסף יישאר שלו עד יום הפורים, וביום הפורים ייתן הגבאי את הכסף בשליחותו לשני אביונים.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד