סיפורי ארץ ישראל הישנה והטובה

ספר חדש רצוף אהבה גדולה לעם, לארץ ולמדינה, ובמיוחד לאנשים שהקדישו את חייהם לתקומת ישראל • מאה סיפורים שנכתבו ברוחה הטובה של הציונות הדתית הקלאסית • פרשת ילדי טהרן שנמלטו מפולין מאימת המלחמה, נדדו בין ארצות למעלה משלוש שנים וידעו סבל רב עד שזכו להגיע ארצה • למרות המשקעים שנותרו בהם, ילדי טהרן השתלבו היטב ברקמת החיים בארץ • דברי הרב קוק בחנוכת האוניברסיטה העברית: דווקא הנאום שהותקף בעיתונות החילונית הוא שצוטט על ידי הרקטור בטקס לאחר חמישים שנה

מאה סיפורים ארצישראליים

תמונת כריכת הספר מאה סיפורים ארצישראליים, התמונה באדיבות הוצאת כרמל
תמונת כריכת הספר מאה סיפורים ארצישראליים, התמונה באדיבות הוצאת כרמל

דודי אחי-אמי זאב ולק הוציא לאחרונה ספר יקר וחביב מאוד. ספר רצוף אהבה גדולה לעם ולארץ, לעלייה, להתיישבות ולמדינה, ובמיוחד לאנשים הטובים שהקדישו את חייהם לתקומת ישראל.

הוא מספר את סיפורם של המתיישבים והחולמים, ומאיר דמויות ואירועים מיוחדים, שפותחים צוהר לחיי היישוב והמדינה שבדרך. בין השאר הוא מספר על הצלם הציוני הראשון, על השמחה המוקדמת על מציאת הנפט, על רכבת העמק והקמת שכונת רחביה, על גדוד מגיני השפה העברית, ועל בן גוריון שכפה על קציני צה"ל לעברת את שמות משפחתם. על הכנסת עובדים זרים לכפר העברי ובעיית החליבה בשבת.

הסיפורים מתוארים ברגש, ולא מעט פעמים הדמעות צפות מאליהן למקרא הדברים. חלק מהסיפורים הם סיפורי הקרבה כואבים של מעפילים ולוחמים, אבל גם הם נעטפים בחוט של חסד ונחמה. סיפורי ההקרבה סובבים והולכים – מרבי יהודה הלוי ורבי חיים בן עטר שעלו לחונן את עפר ארצנו, ועד נתן אלבז, החייל שהקריב את נפשו כדי להציל את חבריו מרימון. זהו אותו נתן אלבז שברחוב שנקרא על שמו בשדרות, בעת התקפת טילים כחמישים שנה מאוחר יותר, הנערה אלה אבוקסיס הי"ד גוננה בגופה על אחיה הצעיר והצילה אותו ממוות. הוא מספר על המעפילים שהפליגו בספינות רעועות, ועל הקדושים שטבעו במצולות בדרכם לארץ האהובה והנכספת. על הקרב האחרון של הפלוגה הדתית, על גבורתם של אנשי כפר דרום, על נפילתו של גוש עציון ועל תקומתו כיום.

הסיפורים נכתבו ברוחה הטובה של הציונות הדתית הקלאסית, שמבליטה את הטוב שבכל החוגים ורומזת את ביקורתה בעדינות. שותפה עם הציבור בצערו ובשמחתו, ובמסירות נפש תורמת את חלקה לבניין העם והארץ. הספר קריא מאוד, מעניין, מחכים וערכי. הוא יצא לאור בהוצאת כרמל ונמצא כעת בחנויות.

לכבוד יום העצמאות, בחרתי להביא ממנו את סיפורם של ילדי טהרן.

ילדי טהרן

רוב הפליטים הצעירים היו אמנם ממושמעים, מנומסים ואסירי תודה, אך שנות הייסורים והנדודים נתנו בהם את אותותיהן. רבים סבלו מביעותי לילה, שבהם עלו וצפו כל הזוועות. היו שאיבדו את האמון בזולת ואפילו במדריכים, שהרי למדו על בשרם כי יצר לב האדם רע מנעוריו. היו מהם שהתקשו להסתגל למסגרת מחייבת עם מטלות ולוח זמנים

"ילדי טהרן" הוא כינוי לכאלף ילדים יתומים מפולין, שברחו עם משפחותיהם מזרחה מאימת מלחמת העולם השנייה (החל מ 1939), נדדו בארצות רבות, והגיעו לטהרן לאחר יותר משלוש שנים. במהלך המסע המפרך הם סבלו רעב, קור סיבירי, חום מדבר, רדיפות על רקע אנטישמי ומחלות. רבים מההורים מתו בדרך, וכך הגיעו אותם יתומים לטהרן. אף על פי שילדים אלה לא עברו את זוועות השואה המוכרות, כמו גטאות ומחנות השמדה, הם חוו על בשרם ייסורים דומים.

בטהרן רוכזו כל היתומים במחנה אוהלים שנקרא 'בית הילד היהודי', והתכוננו לעלייה בעזרת מדריכים צעירים יוצאי פולין שנשלחו מהארץ. מפרס נסעו הפליטים לעיר הנמל קראצ'י שבפקיסטן, משם הפליגו למצרים והמשיכו ברכבת לארץ.

כך כתבה הילדה שרה ביומנה: "קשה להאמין שבעוד שבוע נהיה בארץ ישראל. האין אני חולמת? וכיצד, כיצד תדרוך רגלי, זו שדרכה על פגרים, קפאה באדמת ערבות סיביר, בערה באדמת אפגניסטן הלוהטת – כיצד תעמוד היא על אדמת המולדת?"

בהגיע הרכבת לארץ סיפרה: "והנה השלט המיוחד 'פלסטינה'. קופצים על רגלינו, סופקים כפיים וקריאות חדווה פורצות מן הגרון. ולפתע נוף חדש לנגד עינינו: ירוק! ירוק! כמה ירוק! גדרות, עצים, אדמה זרועה. מה יפה ארצי!… אינני עוצרת ברוחי ומקפצת מחלון אל חלון. ובחלון – ארצי! ארצי – כבישים. ארצי – כפרים, ארצי – פרדסים… ארצי – אדמה… ושמיה תכלת… לא ידעתי שכה יפה את, ארצי".

בי"ג אדר א' תש"ג הגיעה לישראל הקבוצה הגדולה של ילדי טהרן. זה היה המפגש הראשון של היישוב היהודי בארץ עם פליטי השואה, וההתרגשות הייתה עצומה. הרכבת עברה בתחנות רחובות וחדרה וסיימה את מסעה בעתלית. בכל מקום ציפו המונים והריעו לניצולים. רבים מאנשי היישוב צבאו על מחנה היתומים בתקווה לגלות שם בני משפחה, אך רק יחידים מצאו את מבוקשם.

בהיותם בקראצ'י ניתנו להם כובעי שעם גדולים ורחבי שוליים נגד השמש, ובהגיעם לארץ חבשו כולם קסדות אלו כחיילים קטנים. שימוש יעיל מצאו הילדים בכיסוי הראש הזה. בהגיעם אל ערמות תפוחי הזהב שהוכנו בעבורם, הם מילאו את הכובעים העמוקים בשפע פירות…

מוסיף דודי ומספר: "אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי הוא קבלת הפנים שנערכה לילדי טהרן שנקלטו במושב ילדותי שדה יעקב. בית הספר הצנוע התקשט. לכבוד בואם שרנו פעם אחר פעם במלוא הגרון ובהתלהבות 'הבאנו שלום עליכם'. אף כי רכים היינו, חשנו את גודל המעמד".

יצחק ועדנה, מילדי טהרן, סיפרו על פגישתם הראשונה עם החיים בארץ: "עינינו התגלגלו בחוריהן למראה האוכל הרב שעל השולחן, לא האמנו למראה עינינו – הררי לחם טרי והכל בשפע. עמדנו ובהינו… 'לא, אי אפשר, זה לא יכול להיות…' השולחן המכוסה בסכינים, מזלגות ומלחיות, המיטות המכוסות בסדינים לבנים… מברשת השיניים… במשך כארבע שנים לא האמנו שנזכה שוב לבית חם".

אבל אחרי החגיגות חזרו ל"סתם יום של חול". אז החלה ההתמודדות האמיתית עם קליטת האודים המוצלים. רוב הפליטים הצעירים היו אמנם ממושמעים, מנומסים ואסירי תודה, אך שנות הייסורים והנדודים נתנו בהם את אותותיהן. רבים סבלו מביעותי לילה, שבהם עלו וצפו כל הזוועות. היו שאיבדו את האמון בזולת ואפילו במדריכים, שהרי למדו על בשרם כי יצר לב האדם רע מנעוריו. היו מהם שהתקשו להסתגל למסגרת מחייבת, שבה יש מטלות ולוח זמנים. בני הארץ, "הצברים הגזעיים", התקשו בתחילה לקלוט את הילדים דוברי היידיש. אולם בסופו של דברי נקלטו הילדים היטב והשתתפו בבניין המדינה החדשה.

בן ציון תומר היטיב לסכם: "ילדי טהרן נתארגו להפליא ברקמת חייה של הארץ. רבים מהם נפלו חלל בהגנה עליה. רבים נשאו תפקידים בכירים בצה"ל, במדע וברפואה, בשדה הניהול והכלכלה ובשדות… דומה כי ניתוקם מספסל הלימודים לא עמד להם למכשול… כיצד ובכוח מי? בראש ובראשונה בכוח עצמם, אולם לא פחות מכן, בזכות האהבה שליוותה את פגישתם הראשונה עם הארץ ואנשיה".

נאום הרב קוק בטקס פתיחת האוניברסיטה

מטבעם של דברים, חיבה יתרה יש לי לתיאור המוקדש לנאומו של הרב קוק בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בניסן תרפ"ה. שכן עיקרי הדברים המובאים שם הם מדברי אביו של המחבר, שהוא סבי, פרופ' יוסף ולק ז"ל, שכתב על כך מאמר שכותרתו: "נאום שלא בעתו או נאום בטרם עת".

הרב קוק ביאר בנאומו ששני מהלכים ישנם לרוח ישראל: מהלך אחד פנימי, שכולו קודש, שנועד להעמקת רוחו, והוא הנלמד בישיבות שנועדו להגדלת תורה והאדרתה. ומהלך שני שמשמש לא רק להעמיק אל הקודש פנימה, אלא גם להוציא מושגים וערכים של היהדות אל העולם הכללי, להיות אור לעמים, ולהכניס גם מדעים כלליים מתוך האנושיות הרחבה, ולהתאים את הטוב והמעולה שבהם לאוצר חיינו וטהרתם. המהלך הפנימי הישיבתי סכנתו מעטה, אולם המהלך השני הפונה החוצה, מרשות היחיד שלנו אל רשות הרבים של העולם הכללי, סכנתו מרובה, מפני שניסיון העבר לימד אותנו שהוא עלול להביא להיטמעות בגויים – רוחנית וממשית. וכשליח ציבור של היהדות הנאמנה פנה הרב ואמר: "כאן הוא, אהוביי, מקום הפחד". וכדי להסבירו, הרחיב דברים על הצורך לבסס את הישיבות בכל מקצועות התורה, ועל הצורך שהמכללה (האוניברסיטה) על מוריה ותלמידיה יקדשו שם שמיים ושם ישראל ושם ארץ ישראל, ובשום אופן לא יחללום. ועל ידי כך נזכה ל"מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

הטקס והגינויים לנאום

כידוע, חלק מהחרדים תקפו את הרב קוק בחריפות מרובה על השתתפותו בטקס זה, ואף הוציאו עליו דיבה כאילו אמר בנאומו שהאוניברסיטה היא שתביא לבדה את הגאולה לעם, לתורה ולעולם. אולם כפי שמתברר, גם הציבור "הנאור" לא שבע נחת מהופעתו ומנאומו.

התוכנית הייתה שהרב קוק יפתח את הטקס בדברי ברכה, אחריו ינאמו האורחים החשובים, ובראשם הלורד בלפור והנציב העליון, ולסיום כיבדו את המשורר ביאליק לברך. בפועל, מי שנשא את הנאום הארוך ביותר היה הלורד בלפור, אולם רבים התלוננו על אריכות דבריו של הרב קוק, וטענו שבגללו לוח הזמנים השתבש. היו שהתלוננו גם על מעילו השחור הארוך, ועל השטריימל הגדול והמיושן שלו שהסתיר משכנו הלורד אלנבי את האופק. לעומת זאת שיבחו את הרב הראשי של הקיסרות הבריטית, ד"ר הרץ המלומד, שהשכיל לשאת תפילה קצרה ומכובדת מאוד, שהתאימה לאווירה האקדמאית. והיה מי שאף רמז כי הרב קוק בא לפגוע בטקס כדי לרצות את החרדים, שעשו באותו יום צום ואבל על פתיחת האוניברסיטה.

כתב על כך אברהם אלמליח בעיתון 'דואר היום': "התרוממות רוח והתלהבות אין קץ למשמע נאומים וחזוני נבואה של הנציב העליון ולורד בלפור מחד גיסא, ומפח נפש וקללת יום למשמע דרשותיהם ופלפוליהם של הרב קוק וביאליק מאידך גיסא. ראש הרבנים פיטם את שומעיו במזמורי תהלים, וראש המשוררים בקטעי אגדות… ראש רבני ארץ ישראל נתן לחגיגה את המכה הראשונה בפתיחה, וראש המשוררים העבריים נתן לה את המכה האחרונה… מה טעם לכל האריכות הזו, שהכריחה אפילו את המתונים שבין הקהל להתפרץ בקריאות די! די!… למרות זאת, את הרב קוק אני מכבד מאוד מאוד".

חנה טון כתבה כי מתוך קהל האלפים שהתאסף, "תשעים אחוז של השומעים לא גילו כל הבנה להתלהבותו הדתית האמתית, ללא ספק, של הרב…" אלא שלדבריה, אין שום קשר בין טקס דתי לטקס לאומי, וצירופם יחד יוצר "חוסר טעם יוצא דופן, וכתוצאה ממנו – הרגשת בושה אצל הרציניים, פיהוק או קריצת עין אצל הציניקנים". המגמה להערכתה הייתה פוליטית – לרצות ולשתף מעט את נציג הציבור הדתי באמירת ברכה, שיש לסיימה בחיפזון. אולם כשהתברר שהרב מתכוון לשאת נאום רציני שמשבש את סדרי הטקס, החלה תרעומת בקהל.

סוף דבר

המעניין הוא, כפי שסבי ציין, כי ביובל החמישים להנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, רקטור האוניברסיטה החילוני, פרופ' נתן רוטנשטרייך, מצא לנכון לחתום את דבריו בציטוט מנאומו של הרב קוק בטקס הפתיחה. כפי הנראה רק הם נשארו לדורות.

אולי נזכה שבעוד כעשר שנים, בחגיגות המאה להקמתה, נוכל לומר שהאוניברסיטה העברית החלה להגשים את החזון הגדול שמרן הרב קוק הציב לה.

היתר מרווח לשעת הדחק

'היתר המכירה' בשמיטה בשעת הדחק מרווח יותר מהיתרים הלכתיים רבים שנהוג לסמוך עליהם • הצורך לבדוק בכל שמיטה האם עדיין ההיתר נחוץ • השינויים לטובה במצב הכלכלי בארץ לעומת השנים הראשונות שבהן הונהג ההיתר • הקושי של החקלאי הפרטי להשבית את הקרקע כשמתחריו אינם משביתים • הצורך להנהיג את ההיתר כדי להציל מעבירה את הציבור החילוני והמסורתי • גם הפגיעה הצפויה בתקציב המדינה מגדירה את המצב הנוכחי כשעת הדחק • כיצד אפשר להגיע בהדרגה לשמירת שמיטה ממלכתית

האם אפשר בשנת תשע"ה לסמוך על היתר המכירה

שאלה: כיצד מורים הרבנים להמוני בית ישראל לסמוך כיום על היתר המכירה? הרי כבר מייסדי ההיתר דרשו שבכל שמיטה ושמיטה תיבחן מחדש השאלה האם עדיין יש צורך להשתמש בו. האם לא ברור מאליו שכיום מצבנו טוב משהיה בעבר, וכבר אין השעה דחוקה כל כך, וממילא אין לסמוך עליו יותר? האם לא צודקים הרבנים החרדים שתוקפים את הרבנים שסומכים על היתר המכירה?

תשובה: ראשית צריך להבהיר שהיתר המכירה מרווח מאוד, ומניעי הרבנים החרדים התוקפים אותו צריכים בדיקה, הואיל ומבחינה הלכתית יסודותיו איתנים, ועל היתרים דחוקים בהרבה רגילים לסמוך במצבים פחות דחוקים.

אמנם מוצדקת עמדת גדולי הרבנים שביקשו לבחון בכל שמיטה מחדש אם המצב השתנה, כי אף שאפשר לסמוך על ההיתר לכתחילה בשעת הדחק – כאשר השעה כבר לא תהיה דחוקה, נתאמץ לקיים את השביעית כהלכתה לכתחילה.

אמנם בלי הנימות הפוגעות בכבוד התורה ובכבוד גדולי הרבנים שהורו את ההיתר, השאלה חשובה וראויה להתייחסות.

השינויים לטובה

אין לטעון דבר נגד החקלאים שנעזרים בהיתר המכירה, אלא יש לשבחם על שהם זוכים לקיים את מצוות יישוב הארץ, שהיא שקולה כנגד כל המצוות. ומצווה להפקיע על ידי המכירה את מצוות השביעית כדי לקיים את מצוות יישוב הארץ ולהרחיב את גבולות החקלאים הישראלים. אמנם חקלאי שיוכל לשבות בשביעית – קדוש ייאמר לו

אכן עלינו להודות לה' על כל הטוב שגמל עמנו, שמצבנו היום טוב לאין ערוך ממצבם של העולים בעליות הראשונות. הם סבלו מדוחק נורא עד שלעתים רעבו ללחם, ובלי ההיתר לא היו יכולים להתקיים. מאז ועד היום היישוב היהודי בארץ הולך ומתבסס בהדרגה. עוד לפני קום המדינה, היו שמיטות שבהן כבר לא נשקפה סכנת רעב ליהודים היושבים בארץ, אבל עדיין היה צורך גדול בהיתר, מפני שהשביתה הייתה מדרדרת את המתיישבים לעוני, ולא פחות חשוב – פוגעת בתנופת ההתיישבות ובקליטת העולים. גם בשמיטות הראשונות שלאחר קום המדינה, כאשר עוד רבים התפרנסו מחקלאות, השביתה בשביעית הייתה עלולה לפגוע בקיומה ובביטחונה של המדינה, שנזקקה לכל המשאבים הכספיים האפשריים כדי להמשיך בקליטת העלייה, בבניית צבא ההגנה לישראל ובביסוסה של מדינת ישראל אל מול אויביה.

אולם בשמיטות האחרונות מצבנו הכלכלי השתפר לאין ערוך. מדינת ישראל כבר נחשבת מדינה עשירה, וכמו בכל המדינות המפותחות – אחוז החקלאים פוחת והולך, כי בזכות הפיתוח המדעי, אנשים מעטים מייצרים כיום יבול רב. וכך ממצב שבו רוב היישוב התפרנס מחקלאות, הגענו למצב שבו רק כ 1.5 אחוזים בלבד מהאוכלוסייה מתפרנסים מחקלאות. גם המשקל הכלכלי של החקלאות ירד לכדי כ 2 אחוזים בלבד מהתוצרת הלאומית.

שלושת ההיבטים של הסוגיה

לאור כל זאת, ניתן לכאורה לטעון שבמצבנו כבר אין נכון להשתמש בהיתר. אולם מנגד, העובדה המצערת שמרבית הציבור אינו שומר מצוות כראוי, משפיעה מאוד על מצבנו. נבחן את הסוגיה משלושה צדדים: א) החקלאי הפרטי. ב) אחריות הרבנים לכלל הציבור. ג) המדינה ככלל.

ההיבט הראשון: החקלאי הפרטי

החקלאי הפרטי שרוצה לשמור שביעית, נאלץ להתחרות בחקלאים שאינם שומרי שביעית. ומכיוון שכיום עלויות התשתית של החקלאי גבוהות מאוד, כדי לכסות את העלויות הללו בשש שנות תוצרת לעומת שבע שנים של מתחריו, יצטרך להעלות את מחירי היבול שלו בשש השנים. בנוסף לכך, עליו לקיים את עצמו ואת משפחתו ולחסוך לפנסיה בעבודת שש שנים, לעומת מתחריו שעושים זאת בשבע שנים. אם ירצה לחיות ברמה המקובלת, יצטרך להוסיף ולהעלות את מחירי היבול שלו בשש השנים. אלא שאם מחירי היבול שלו יהיו גבוהים יותר, הקונים יקנו אצל מתחריו ולא אצלו. ואם ימכור במחירים דומים לשלהם, ייתכן שהשקעותיו ועבודתו כבר לא ישתלמו. המדד המובהק לכך הוא בהצבת השאלה בפני החקלאים, מה יעשו אם יצטרכו לשבות בשנה השביעית. כיום רובם סבורים שבלית ברירה ייאלצו להחליף מקצוע. אם כן, מצבם האישי הוא של שעת הדחק, ומותר להם להשתמש בהיתר המכירה.

שעת הדחק נקבעת לפי הדור

כלומר, אין מודדים את רמת חיי החקלאים כיום לעומת רמתם לפני מאה ושלושים שנה, בעת שייסדו את ההיתר, אלא לעומת רמת החיים המקובלת כיום. ואם החקלאים כיום יגיעו למצב של דוחק שיאלץ אותם לחפש עבודה אחרת, סימן שהם במצב של שעת הדחק, וראוי להם לכתחילה להשתמש בהיתר.

בשבח החקלאים שמיישבים את הארץ

ואין לטעון דבר נגד החקלאים שנעזרים בהיתר המכירה, אלא יש לשבחם על שהם זוכים לקיים את מצוות יישוב הארץ, שהיא שקולה כנגד כל המצוות. ומצווה להפקיע על ידי המכירה את מצוות השביעית שחלה בזמן הזה מדברי חכמים, ויש אומרים שרק ממידת חסידות, כדי לקיים את מצוות יישוב הארץ ולהרחיב את גבולות החקלאים הישראלים. אמנם חקלאי שיוכל לשבות בשביעית – קדוש ייאמר לו, ועלינו לעודד אותו לכך, ואף לפעול להקצאת תקציבי מדינה למען שובתי שביעית, כפי שיבואר בהמשך.

ההיבט השני: האחריות לכלל הציבור

מכיוון שרוב החקלאים הם מסורתיים או חילונים, מדובר בשעת דחק שבה לא ניתן לדרוש מהחקלאים לשבות בשביעית. אמנם מכיוון שרובם הגדול מכבד את המסורת, אם הרבנים יציעו להם למכור את השדות כדי להפקיע את חובת השביעית – יעשו זאת ברצון. וכיוון שכך, ראוי לרבנים לעשות זאת כדי להצילם מעוון.

בנוסף לכך, אם לא ימכרו את השדות, הרי שהפירות שיגדלו בהם יהיו קדושים בקדושת שביעית, והם יופצו בארץ, תוך שהציבור המסורתי והחילוני חוטא בסחורה בהם ובחוסר זהירות בקדושתם. ושוב מדובר בשעת הדחק, שכן במצב הציבורי שלנו אין אפשרות למנוע את הפצת הפירות הקדושים הללו, וראוי לרבנים לבצע את המכירה כדי להפקיע את הפירות הגדלים בשנת השמיטה מקדושת שביעית, למען לא יחטא בהם הציבור הרחב. יש טוענים עוד, שאם בשנה השביעית יופצו פירות שביעית שלא כדין, תיפרץ מערכת הכשרות הארצית לכל השנים.

ההיבט השלישי: המדינה ככלל

אף שאחוז החקלאות בכלל התוצר הלאומי הוא כשני אחוזים בלבד, מכיוון שמדובר במדינה שלמה – מדובר בסכומי עתק. כלומר, אם המדינה תרצה לממן את השביתה בשביעית, תצטרך להשקיע בכך כעשרה מיליארד שקלים – חלקם לפיצוי החקלאים השובתים וחלקם לכיסוי הגירעון בקופת המדינה הנובע מאובדן מיסי החקלאים. קיצוץ כזה בתקציב המדינה בהחלט שקול לשעת הדחק.

אמנם מדינת ישראל בעבר נאלצה כבר לבצע מספר פעמים קיצוצים כאלה ואף גדולים יותר בתקציבה, אולם הקיצוץ היה מכאיב והתבצע בכל המשרדים, כולל תחומים שהקיצוץ בהם גובל בפיקוח נפש. כמו למשל, דחיית הרחבת בתי חולים לקליטת חולים, דחיית הקמת חדרי ניתוח נוספים, עיכוב בסלילת כבישים, עיכוב בהצטיידות בכלי נשק מתוחכמים ודחיית הקמת יחידות משטרתיות נוספות לטיפול בפשע.

הקיצוץ גם יפחית את הקצבאות לעניים ולקשישים, או לכל הפחות יעכב העלאות שתוכננו בתקציבים אלו. הקיצוץ יפגע גם במערכת החינוך, ובכלל זה יכלול קיצוץ של מאות מיליוני שקלים בתקציב הישיבות. ויש להעריך שנציגי החילונים והמסורתיים ידרשו שהקיצוץ בתחומים הקרובים ללבם של הדתיים יהיה כואב יותר, ואזי הקיצוץ בתקציב הישיבות ומערכות החינוך הדתיות והחרדיות יהיה עמוק יותר. כמדומה שכל רב יכריע שעדיף שלא להניף את חרב הקיצוץ הזאת, ובכך לפגוע בפעולות רבות שכולן מצוות מהתורה, כדי להדר בקיום מצווה שתוקפה כיום מדברי חכמים – ויש אומרים ממידת חסידות בלבד.

טענות נוספות שמשקלן נמוך

יש טוענים שישנה בעיה נוספת, שמדינת ישראל המוקפת אויבים אינה יכולה להרשות לעצמה להיות תלויה באספקת מזון מחוץ לארץ. אמנם נראה שזו בעיה קלה יחסית, שכן בפועל גם היום, עקב עלויות המים הגבוהות, את רוב המזון אנו מייבאים מחוץ לארץ, והחקלאים בארץ עוסקים בעיקר בגידולים איכותיים שרווחיהם מרובים, ואת מחציתם מייצאים לחוץ לארץ.

עוד יש טוענים, שאם בשביעית נפסיק לייצא את היבול החקלאי לחוץ לארץ, נפסיד שווקים וחוזים ארוכי טווח. אמנם נראה שגם בעיה זו קלה יחסית, שכן אם נצליח להתמודד עם ויתור על עשרה מיליארד שקלים, נוכל להשקיע עוד כמה מאות מיליונים כדי להתגבר על בעיית השיווק המופסק בשביעית.

דרך התיקון

מצבה הכלכלי המשתפר של מדינת ישראל מאפשר לנו לתכנן את הדרך להתקדם לקראת שביתה מלאה בשביעית. כבר היום מדינת ישראל מעניקה פיצוי מסוים לכל חקלאי שמוכן לשבות בשביעית. מדובר אמנם בפיצוי שאינו מכסה את אובדן ההכנסה, אבל כשלוקחים בחשבון שהחקלאי גם זוכה לשנת שבתון – הפיצוי עשוי להיות משתלם.

בשמיטה הקודמת, בשנת תשס"ח, הוציאה המדינה כמאה מיליון שקלים בעבור ענייני שביעית שונים, ומתוכם רק 15 מיליון לכ 360 חקלאים שבחרו לשבות. בתהליך הדרגתי ניתן להגדיל את התקציב לחקלאים השובתים, עד שנגיע בהדרגה להשבתה מלאה של השדות בשביעית, כאשר כל התבואה, הקטניות, הפירות והירקות שנאכל בשנה השביעית יהיו מיבולים שנאספו בשנים הקודמות או מחוץ לארץ.

במאמר אחר אסביר מדוע מסגרת אוצר בית דין אינה מקדמת אותנו לקיום השביעית, ואולי אף מרחיקה אותנו מהכיוון הנכון.

תהליך זה יוכל להתקיים בתנאי שישתתפו בו כל חלקי החברה. הוא יצריך כמובן בחינה מתמדת של מצב החקלאות, יציבות הייצוא לאורך שנים ומצבנו הביטחוני.

ככל שנזכה להתעלות יותר מבחינה רוחנית וכלכלית כאחד, כך נתקרב יותר לקיום מצוות השביעית בשלמות.

גן עדן, מצרים, ארץ ישראל: מסע התיקון של האדם

הדורות מאדם ועד אברהם לא מילאו את ייעודו של המין האנושי – להשלים את העולם ולתקנו בעבודת האדם • התמודדות האנושות עם קשיי הקיום בעקבות העונש "בזיעת אפיך תאכל לחם" הביאה להשתעבדות לחומריות ולשררה • בגלות מצרים עם ישראל פגש בשיא ההישגים החומריים, וגם בהידרדרות המוסרית שמביאה ההשתעבדות לקיום החומרי • התורה משחררת משעבוד היצר ומאפשרת לגלות את העומק הרוחני הגנוז בעבודת הקיום • מצוות השמיטה כביטוי לשחרור מהשעבוד לאדמה ולחומרנות, שמושג על ידי חיים בארץ ישראל תוך דבקות בתורה ובמצוות

ייעודו של האדם בגן עדן

כדי לבאר את משמעותה של יציאת מצרים, ערכה של ארץ ישראל ומצוות השמיטה, צריך לחזור לראשונות:

ברא ה' את העולם ולא השלימו, וברא בו את האדם בצלם אלוקים, כדי שיוכל לגלות את עצמיותו, להתמודד עם החסרונות, ולהיות שותף בתיקון העולם והשלמתו, ולזכות על ידי כך בטובה שאין למעלה ממנה. וזהו שנאמר: "וייקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה. ויצו ה' אלוקים על האדם לאמור מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, טו יז).

הכוונה הייתה שעל ידי עבודתו יזכה האדם לזכך את מידותיו ולתקנן, עד אשר יהיה ראוי לכך ויתיר לו ה' לאכול מעץ הדעת.

החטא והגירוש מגן עדן לעבודה הקשה

והנחש הסית והיצר גבר, ורצה האדם לקצר את דרכו, ובלא שמירה ועבודה אכל מפרי עץ הדעת. והעולם כולו התמוטט, והאדם גורש מגן עדן, ועונש כבד הוטל עליו. שנאמר: "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר ציוויתך לאמור לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. בזיעת אפך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יז-יט).

ואף שהעונש מוצדק מצד עצמו, עיקר מגמתו להניח לפני האדם דרך לתיקון עצמו והעולם. על ידי גזירת המיתה ילמד להתבונן במשמעות חייו. ומתוך הקושי להשיג את מזונותיו, ילמד להיות אחראי וחרוץ ולגלות את כל כישרונותיו, כדי לייעל את עבודתו ולהשביחה ולהפוך את העולם למקום נוח וטוב יותר, עד אשר יחזור ויתעלה למדרגת גן עדן.

עשרה דורות ונוח

עשרה דורות עברו, ובמקום שבני האדם ישקיעו את מרצם בעבודת האדמה ובחיפוש דרכים להוספת שפע וברכה לעולם, המשיכו בחטאו של אדם הראשון והשחיתו את דרכם. מאסו בעבודה, רדפו אחר הנאות חולפות, גזלו ונאפו ורצחו את העומדים בדרכם. הם השחיתו את הטובה שבעולם, עד שהעולם כמעט נשחת לגמרי. ולפני שהחריבו את העולם, הביא עליהם ה' מבול, לטהר את העולם מחטאיהם.

וצדיק תמים היה אז, איש אדמה, שעבד ועמל בחריצות להביא מזון וברכה לבני האדם, ואף המציא את המחרשה כדי לעקור את הקוצים ולהשביח את היבולים, ועל שם כך קראו את שמו נח, שנאמר: "ויקרא את שמו נח לאמור זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'" (בראשית ה, כט, רש"י). והציל ה' אותו מהמבול כדי שממנו תמשיך האנושות להתקיים. צאצאיו כבר היו מסורים יותר לעבודתם, עסקו בדרך ארץ וביישובו של עולם, וגם כשהרבו לחטוא לא השחיתו את הכול, אבל אל תיקון העולם וגאולתו לא שאפו. אמנם היו אנשים שנכספו לתוכן גבוה יותר של אמונה, אבל הם פרשו מהחיים לעולם רוחני, ועולם המעשה נותר בלא אמת ואמונה, חסד ורחמים.

האבות וגזירת הגלות במצרים

ושלח ה' לעולם קרן של תקווה: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, א ג). אבל הדרך לכך ארוכה ומיוסרת, וכדי שבניו יוכלו להגשים את הייעוד האלוקי הגדול והנורא ולגאול את העולם מחטאו וייסוריו, יצטרכו לרדת לגלות קשה במצרים: "ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול" (בראשית טו, יג טו).

קשיי הקיום משעבדים את האדם

קשיי הקיום הטילו על בני האדם אחריות גדולה. היה עליהם לעבוד את אדמתם, לחרוש, לזרוע, לסקל, לעשב ולזמר, כדי לגדל תבואה ופירות, למען לא יגוועו ברעב. לגדל בהמות ולצוד חיות כדי להשלים את מזונם. לפשוט עורות ולגדל צמחים שמהם יוכלו להכין בגדים. לבנות בתים להגנה מגשם, משמש ומחיות רעות. לייצר כלים כדי לייעל את עבודתם. לארגן מסחר כדי להחליף את עודפי היבול שבשדותיהם בכלים ובמאכלים שחסרו להם. הדאגה הקיומית המתמדת חינכה את האדם להיות אחראי ובעל תושייה, אבל גם הפכה אותו לעבד שחייו משועבדים להשגת מזונו וצורכי קיומו, עד שאינו מסוגל להרים את עיניו לשמיים ולבסס את חייו על ערכי המוסר. ולא רק לעבודתם נעשו בני האדם משועבדים. כדי להגן על החיים, המזון, הייצור והמסחר, הוצרכו להשתעבד לשליטים ומלכים שהחזיקו צבא שהעניק להם הגנה מפני שודדים ואויבים, תמורת אחוז נכבד מהתוצרת.

השעבוד הוא גם שעבוד לתאווה וליצר השליטה

הדאגה הקיומית המתמדת חינכה את האדם להיות אחראי ובעל תושייה, אבל גם הפכה אותו לעבד שחייו משועבדים להשגת מזונו וצורכי קיומו, עד שאינו מסוגל להרים את עיניו לשמיים ולבסס את חייו על ערכי המוסר. ולא רק לעבודתם נעשו בני האדם משועבדים. כדי להגן על החיים, המזון, הייצור והמסחר, הוצרכו להשתעבד לשליטים ומלכים שהחזיקו צבא שהעניק להם הגנה

כאשר האדם רעב, כל מעייניו נתונים לדאגת קיומו. אולם גם כאשר מצבו הכלכלי מתייצב הוא חש אחריות להגדיל את רכושו, כדי שיהיה לו מספיק מזון לעת בצורת. אמנם ככל שתחושת היציבות גוברת, הוא נחשף יותר לקול הפנימי שמעורר בו צימאון ליותר. אבל השעבוד להשגת הצרכים החומריים הפך גם לשעבוד ליצר התאווה הגשמית, והשעבוד להשגת יציבות הפך לרצון לשלוט בסביבה ובזולת. וכך יצא שהאדם מאמין שתחושת הצימאון נובעת מכך שעדיין אין לו מספיק ממון, רכוש ומעמד חברתי. וכך הוא ממשיך לעבוד ולטרוח כדי להשיג יותר מזון ובגדים נאים ובתים גדולים, ומעמד שמאפשר לו שליטה רבה יותר. ומכיוון ששום אדם אינו מגיע ליציבות גמורה, לכן גם אנשים עשירים טוענים תמיד שהם צריכים להשיג עוד ממון כדי ליהנות קצת מעמלם, וגם השליטים חשים צורך להגביר את שלטונם כדי להבטיח את המשך שליטתם. כך השעבוד הבסיסי לסיפוק הצרכים הגשמיים הופך לשעבוד כולל לתאוות גשמיות וליצר השליטה.

ממלכת מצרים

מכל הממלכות העתיקות, הממלכה המצרית זכתה להגיע באותם ימים לשיא היציבות הכלכלית והמדינית. הם בנו מערכת השקיה משוכללת שמשכה מים מהנילוס לשדות שנתנו יבול משובח. הם למדו לאגור תבואה לימים קשים, ייצרו כלים וסחרו בהם. אבל כדי להגיע לכך הם הוצרכו להנהיג שלטון תקיף ואכזרי ששעבד את כולם. הם לא רצו להיות רשעים, מן הסתם הם אף השתבחו בכך שאצלם אין אדם שמת ברעב, ואפילו לעבדים השפלים ביותר יש דגים, קישואים, אבטיחים ושומים (במדבר יא, ה). הם לא רצו להיות מושחתים, אלא שהאמינו שתמורת העבודה הקשה שבניהול הממלכה מגיע להם ליהנות קצת מעמלם. ומכיוון שגם הם היו משועבדים ליצרם, המותרות אף פעם לא הספיקו להם, וכדי לספק את תאוותם נאלצו תמיד להגדיל את התקציב שהופנה למותרות. לשם כך צמצמו את שכר העובדים, עד שלבסוף הוכרחו להפוך את בני ישראל לעבדים ולהעבידם בפרך.

גלות ישראל במצרים מבטאת את גלות כלל האנושות מגן עדן

כדי שבני ישראל יוכלו לגאול את העולם מחטאו, הם היו צריכים לרדת לגלות מצרים, וכך להבין את מצבה של האנושות, שגלתה מגן עדן אל מיצרי העולם הזה. להכיר את ההישגים החומריים שיכולים להביא תועלת קיומית לאדם, וגם לפגוש את הכאב והעוול שבשעבוד לחומר. לחוות על בשרם את ייסורי השעבוד הנורא הזה, שגורם לאנשים להיות רשעים כל כך.

המצרים אמנם נהגו ברשעות איומה, אבל המניע הבסיסי לכך היה קיומי: הם הבינו את החשיבות של העבודה, היבול, הכסף, הרכוש והשלטון, והם דאגו לקיומם של בני האדם שלא ימותו ברעב. ולכן כשיצאנו ממצרים, יצאנו ברכוש גדול, שכלל גם את מיטב ההישגים החומריים שהשיגה האנושות עד אז. ולכן ציוותה התורה: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצוֹ" (דברים כג, ח).

גלות ישראל במצרים הייתה אפוא ביטוי תמציתי לגלות של כל האנושות, שגלתה מגן עדן למיצרי העולם הזה. ויציאתם של ישראל ממצרים הייתה תחילת יציאתה של האנושות מגלות העולם הזה לקראת חזרתה לגן עדן.

ביציאת מצרים התגלה ערך החירות

ביציאת מצרים החל התיקון בגילוי רעיון החירות. בנוהג שבעולם, כשעם מצליח להתגבר על משעבדיו הוא לא מסתפק ביציאה לחופשי, אלא משעבד את אלה שהיו בעבר אדוניו. הוא אמנם השתחרר מאדוניו, אבל לא השתחרר מהשעבוד לחומרנות וליצר השליטה, שכופה עליו להקדיש את כל חייו להגדלת עושרו, לסיפוק יצריו ולשליטה בזולתו. אולם בני ישראל, שיצאו ממצרים בהנהגת משה רבנו, לא ניסו לשעבד את המצרים. זו הייתה יציאה אמיתית ממעגל השעבוד אל עולם של חירות.

כל כך חשוב יסוד החירות, עד שלפני שהתחיל ה' להכות את המצרים, ציווה למשה ללמד את ישראל את מצוות שילוח העבדים. כדי שבעודם עבדים במצרים יתחייבו שכאשר יהיו הם עצמם בני חורין ויהיו להם עבדים, לא יתעמרו בהם, ואחרי שש שנים ישלחום לחופשי (ירושלמי ר"ה ג, ה).

התורה והארץ

ולכן הכרחי היה שישראל יקבלו את התורה מיד לאחר יציאת מצרים, מפני שרק על ידי התורה יכול האדם לצאת לחירות מהשעבוד ליצריו, כפי שאמרו חכמים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו, ב). מפני שהתורה מדריכה את ישראל לראות בכל דבר חומרי את הערך הפנימי המוסרי, ומציבה לישראל חזון גדול להיכנס לארץ המובטחת ולגלות איך על ידי האמונה בה' ושמירת תורתו, העולם יוצא מקללת עבדותו ונעשה טוב ומבורך.

המשמעות העמוקה של היציאה לחירות

כלומר, היציאה לחירות במובן העמוק נעשית על ידי גילוי הרעיון הרוחני הגנוז בעבודת הקיום, על ידי הוצאתו לחירות מהשעבוד לחומרנות וליצר השליטה. דבר זה יכול להיעשות על ידי הדרכת התורה בארץ ישראל, ארץ הקודש, שבה ניתן לגלות את הקדושה גם בדברים הגשמיים.

בארץ ישראל מתחילים לחזור לגן עדן

בנוהג שבעולם, כשעם מצליח להתגבר על משעבדיו הוא לא מסתפק ביציאה לחופשי, אלא משעבד את אלה שהיו בעבר אדוניו. הוא אמנם השתחרר מאדוניו, אבל לא השתחרר מהשעבוד לחומרנות וליצר השליטה, שכופה עליו להקדיש את כל חייו להגדלת עושרו, לסיפוק יצריו ולשליטה בזולתו. אולם בני ישראל כשיצאו ממצרים לא ניסו לשעבד את המצרים. זו הייתה יציאה אמיתית ממעגל השעבוד אל עולם של חירות

ולכן כל היציאה ממצרים היא כדי להיכנס לארץ ישראל דווקא, וזהו שאמר ה' למשה רבנו בעת ששלח אותו לגאול את ישראל: "ראֹה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים… וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש…" (שמות ג, ז ח). לצאת ממצרים, לצאת ממקום האדמה המקוללת שמצמיחה קוץ ודרדר ומשעבדת את האדם לעבודתה ואת החלש לחזק, ולעלות לארץ טובה ורחבה, שיש בה שפע לכולם בלי שיצטרך אדם לשעבד את חברו. והיא ארץ זבת חלב ודבש, שיכול אדם ליהנות בה מיגיע כפיו ולא יצטרך לרדוף אחר מותרות בלי למצוא מנוח לנפשו.

וזהו שנאמר: "ושמרת את מצוות ה' אלוקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו. כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת. ואכלת ושבעת ובירכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח, ו י).

שלא כארץ מצרים ארץ ישראל

זהו טבעה של ארץ ישראל, שכאשר ישראל יושבים בה ודבקים בתורה ובמצוות, הרי הם הולכים ומשתחררים מהשעבוד לאדמה ולחומרנות. שנאמר: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמיים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, י טו). ועל כן ממשיכה התורה בפרשייה הבאה: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותיי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוקיכם ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש, ואספת דגנך ותירשך ויצהרך. ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת".

הדגשת הבטחת הארץ לאבות

מכיוון שהגאולה תלויה בירושת ישראל את ארץ ישראל, אפשר להבין מדוע חזר ה' שוב ושוב והבטיח לאבות שבניהם ינחלו את ארץ ישראל, כי על ידי כך יוכלו לגאול את העולם מקללתו ומשעבודו ליצר התאווה והשליטה. וכפי שאמר ה' ליצחק אבינו בימי הרעב: "אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך… כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל… והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בראשית כו, ב ד). וכן אמר ה' ליעקב אבינו בדרכו לחרן בעת לינתו בבית אל: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יג יד; וכן בבראשית מז, כט לא; מח, ג ד; מט, כט לג; נ, כד כו).

מצוות השמיטה

מכל מצוות התורה, מצוות השמיטה והיובל הן המכוונות ביותר לתיקון חטא אדם הראשון ולגאולת האדמה מקללתה. בעקבות החטא נעשתה החברה האנושית משועבדת להשגת אמצעים לקיומה, עד שכל ערכיה שועבדו לכך, וכל שאיפותיה הופנו לשיפור המצב החומרי. באופן זה יכול האדם להתקיים, אבל הקיום כואב ומתיש. זהו קיום של עבד שנאלץ לוותר על עצמיותו כדי לקיים את עצמו ולספק את צרכיו ויצריו.

לא ניתן היה להעלות על הדעת, שעם שלם יהיה מסוגל לשבות שנה שלמה מעבודת השדה ולהתקיים.

ורצה ה' לגאול את ישראל ואת העולם, ונתן לישראל את התורה ואת מצוות השביעית, והבטיח שאם ישמרו את המצוות לא יחסר להם מזון ואף יזכו לרוב ברכה. וככל שהאמינו ישראל יותר בה' ושמרו את השמיטה, כך גברה הברכה.

האיזון הנכון והמפרה

כי כך הוא האיזון הנכון. מצד אחד חובה על האדם לדאוג לקיומו, ועל כן הוא צריך לעבוד בשדהו בחריצות, לחסוך כסף ולהתבסס. אולם עליו גם לזכור את ה' בורא השמיים והארץ שנתן לו את השדה, וציווה להשביתה בשנה השביעית ולהפקיר את פירותיה ולוותר לעניים על החובות שלא הצליחו לשלם.

נראה לכאורה שיש כאן פשרה: מצד השיקול הכלכלי היה ראוי לעבוד שבע שנים, ומצד השיקול הרוחני היה ראוי לשבות שבע שנים, ועשתה התורה פשרה מציאותית שבה יוכל האדם לשרוד תוך מתן מקום לשתי השאיפות.

אולם האמת שהצורך להתכונן לשנה השביעית מלמד את ישראל להיות אחראים וחרוצים יותר בשש שנות העבודה. ובזכות האחריות והחריצות של ישראל במשך שש שנות עבודת השדה, הם זוכים לקלוט את תוכן קדושת השנה השביעית, נשמתם משתחררת מעול העבודה והרדיפה אחר התאוות, מגלה את חירותה ומתקשרת אל ה'. ומתוך כך ישראל מבינים את הערך האמיתי של עבודתם, להוסיף טובה וברכה בעולם, והם מפתחים דרכים להשבחת העבודה וייעולה, והעולם הולך ומתעלה, וברכת שמיים שופעת לארץ.

ושמרתם את המצות

האם איסור קטניות לאשכנזים בפסח נוהג בקינואה? • מצווה לשמח בחג את בני המשפחה, את העניים והבודדים ואת מלמדי התורה • לשמור על אווירה משפחתית נעימה וידידותית • הצורך במצה שמורה בליל הסדר, מה נחשב מצה שמורה, וההידור שיש במצות אפויות ביד • המצות השמורות מיוצרות בזהירות רבה יותר מחימוץ, לכן עדיף להדר ולאכול כל הפסח מצות שמורות • מחלוקת הפוסקים האם חמץ לפני פסח בטל בשישים • האם מוטב לוותר על מצות שמורות מהודרות ויקרות ולתת את הכסף לצדקה?

קינואה לאשכנזים בפסח

שאלה: למנהג האשכנזים, האם גם קינואה כלולה באיסור קטניות?

תשובה: יש מחמירים כי במראה הקינואה דומה למיני קטניות. ויש מקילים מפני שמנהג האיסור לא חל עליה, הואיל ורק בדור האחרון החלו לאוכלה. בנוסף לכך, גרגיריה קטנים בהרבה ממיני דגן, כך שניתן להבחין ביניהם בקלות.

למעשה, מי שרוצה להקל רשאי, ובתנאי שיברור היטב את הגרגרים. ומי שרוצה להחמיר תבוא עליו ברכה.

מצוות השמחה בחג

יש יהודים שמושפעים מהתרבות החילונית, וההתאספות המשפחתית בחגים נהפכת אצלם לאירוע מעיק ומתסכל. הם מעירים לקרוביהם בציניות על הופעתם והתנהגותם, ולפתע הם נזכרים בעלבונות ישנים ומתקוטטים על כך, ובנוסף לכך החג גם פוגע בדיאטה שהם מצליחים לשמור תמיד באופן מושלם

מצווה מן התורה לשמוח בחג. ועיקר מצוות השמחה היא לשמוח בצוותא עם בני המשפחה ולשתף בה גם אנשים נוספים, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד).

כשנתבונן נמצא שיש במצוות השמחה שני חלקים: החלק הראשון, לשמוח יחד עם בני המשפחה ובני הבית. ויש לציין שהמילה "אתה" כוללת את שני בני הזוג כאחד, ולעולם בן הזוג קודם לכל שאר הקרובים. וכן אנו מוצאים שבפועל, עיקר השמחה לגברים בסעודה, שאותה נהגו הנשים להכין, ועיקר השמחה לאישה שיקנה לה בעלה בגד או תכשיט. ועל האיש והאישה יחד מוטלת האחריות לשתף בשמחתם את כל בני הבית, שאין שמחה של חג בלא שיתוף בני המשפחה. וכפי שנוהגים כל ישראל מדורי דורות לקיים את שמחת החג בחיק המשפחה.

החלק השני במצווה הוא לשמח את השכנים והמכרים העניים והבודדים. היתום והאלמנה שנזכרו בפסוק היו בדרך כלל עניים, הואיל ומטה לחמם נשבר והמצווה לשמחם מתקיימת על ידי צדקה. והגר שעזב את מולדתו ומשפחתו עלול לסבול מבדידות, והמצווה לשמחו נעשית על ידי הזמנתו להשתתף בסעודת החג.

עוד יש לשים לב, שצוותה התורה לשתף את הכוהנים והלויים בשמחה. ועבודתם הייתה ללמד ולחנך את בני ישראל, קטנים כגדולים. ומכאן שגם כיום צריך לשמח בחג את תלמידי החכמים, שהם הרבנים והמורים, כדוגמת הכוהנים והלוויים (בניין שלמה א, לג).

האחריות המוטלת על כל המסובים

כדי לקיים את המצווה כראוי, על כל אחד ואחד מבני המשפחה לשמור על אווירה טובה בחג, ובמיוחד בעת הסעודות, להתחמק בכל יכולתו מאמירות פוגעות, להתאמץ לשמח את המסובים בדברי ידידות, ועל ידי כך יזכה לשמחה אמיתית.

ויש יהודים שמושפעים מהתרבות החילונית, וההתאספות המשפחתית בחגים נהפכת אצלם לאירוע מעיק ומתסכל. הם מעירים לקרוביהם בציניות על הופעתם והתנהגותם, ולפתע הם נזכרים בעלבונות ישנים ומתקוטטים על כך, ובנוסף לכך החג גם פוגע בדיאטה שהם מצליחים לשמור תמיד באופן מושלם… זו התוצאה המצערת של החילוניות המנוכרת לקדושת החגים ולערכי המשפחה. הדבר משתקף בדבריהם ובכתיבתם של רוב העיתונאים החילונים.

ככל שנתחזק בהבנת קדושת החג וערכי המשפחה, כך נוכל להתאפק מלפגוע בקרובים ונרצה יותר להחמיא להם ולשמחם. ועל ידי כך נזכה לקיים את החגים בשמחה ובשלום, ולהמשיך מהם ברכה לכל ימות השנה.

מצות שמורות לליל הסדר

מצוות עשה לאכול מצות בליל הסדר, שנאמר: "בערב תאכלו מצות" (שמות יב, יח). ועל המצות צריך לשמור באופן מיוחד שלא יחמיצו, שנאמר: "ושמרתם את המצות" (שם יב, יז).

יש אומרים שצריכים לשומרן כבר משעת קצירת החיטים (רי"ף, רמב"ם), ויש אומרים שמספיק לשומרן משעת הטחינה (רא"ש, רש"י ועוד). בנוסף לכך, נחלקו הפוסקים אם השמירה צריכה להיות בכוונה מפורשת לשם מצווה (שאילתות ורשב"א), או שמספיק שישמרו אותן שלא יחמיצו, אבל אין צורך לכוון בשמירתן לצורך מצווה (רא"ה).

למעשה, בליל הסדר נוהגים לדקדק ולאכול מצות שנשמרו משעת הקצירה, ומשעת הלישה מקפידים לכוון לשומרן ולאפותן לשם מצווה. ואף שלהלכה אפשר לצאת ידי המצווה גם במצות שמורות משעת טחינה, מכל מקום לכתחילה צריך לקיים את מצוות אכילת מצה בליל הסדר במצות שהחיטים שלהן נשמרו משעת קצירה (פניני הלכה יב, ב ג).

האם צריך להכין לליל הסדר מצות יד

יש מהדרים לאכול דווקא מצות יד בליל הסדר, כי יש אומרים שצריך לאפות את המצות שאוכלים לשם מצווה בליל הסדר בכוונה מיוחדת לשם מצוות אכילת מצה. ומכיוון שהמכונה אינה יכולה לכוון, נמצא שאין לקיים את המצווה במצות מכונה.

ודעת רוב הפוסקים שמצות מכונה כשרות לכתחילה למצוות ליל הסדר, מפני שגם מה שמכוונים בעת שמפעילים את המכונה לשם "מצת מצווה" מועיל, והרי זה נחשב שעשו את המצות לשם מצווה. ועוד שלדעת כמה ראשונים, אין צורך בכוונה מיוחדת בעת עשיית המצות, אלא המצווה היא לשמור על המצות שלא יחמיצו.

למעשה, מצות המכונה כשרות לכתחילה לקיום מצוות אכילת מצה בליל הסדר, ויש הידור במצות יד.

האם ראוי לקנות מצות שמורות לכל הפסח

שאלה: האם בשאר ימות הפסח כדאי להדר ולקנות מצות שמורות משעת קצירה, או שאפשר להסתפק במצות רגילות, שמחירן כשליש ממחיר המצות השמורות?

תשובה: שני צדדים לשאלה: א) מצד מצוות אכילת מצה. ב) מצד חשש חמץ.

א) לדעת מקצת הראשונים והאחרונים (רא"ש, גר"א) יש מצווה לאכול כזית מצה בשתי סעודות בכל יום מימי הפסח. אולם לשם כך אפשר להסתפק במצות רגילות, מפני שאף שקוראים להן מצות שאינן שמורות, באמת הן שמורות משעת טחינה, ולכן בשעת הצורך אפשר גם בליל הסדר לקיים בהן את המצווה, וקל וחומר שאפשר לקיים בהן את מצוות אכילת מצה בשבעת ימי הפסח.

ב) אמנם מצד חשש חימוץ יש בוודאי הידור להקפיד לאכול דווקא מצות שמורות משעת קצירה. וזאת מפני שאכן בפועל, במצות הרגילות יש תערובת מסוימת של חמץ, שאמנם לדעת רוב הפוסקים הוא בטל בשישים, ולכן הוא כשר. אבל יש פוסקים שמחמירים וסוברים שבפסח חמץ אינו בטל בשישים, ולכן לדעתם אסור לאכול מצות רגילות. ונבאר יותר.

המצות הרגילות לעומת השמורות

באפיית מצות רגילות מגמת היצרנים היא לייצר כמה שיותר מצות במהירות, כדי להוזיל את מחירן להמוני בית ישראל, ואילו במצות שמורות משתדלים לדקדק ולהדר.

את החיטים של המצות השמורות מקפידים לקצור לפני שהתייבשו, כך שגם אם ירדו עליהם גשמים מרובים בעודם מחוברים לאדמה – ודאי שלא החמיצו, הואיל והם יונקים עדיין חיות מהאדמה. לאחר קצירתם מקפידים לאחסנם במקום יבש, ולכן אין בהם חיטים שנרטבו במים והחמיצו. אולם בחיטים הרגילים שבדרך כלל מייבאים מחו"ל, שמהם עושים את שאר המצות, מסתבר שיש חיטים שהחמיצו, או מפני הגשמים שירדו עליהם לאחר שהתייבשו ועוד נותרו בשדה, או מהמים שלפעמים ישנם בתחתית המחסנים שלהם.

גם בשעת הלישה יש הבדל משמעותי בין סוגי המצות. כשאופים מצות שמורות, נוהגים כל פחות מ 18 דקות להפסיק את פעולת המכונה, לפרק את חלקיה ולנקותם היטב. ואילו באפיית מצות רגילות המכונות ממשיכות לעבוד ברציפות שעות רבות, ותוך כדי פעולתן מפסיקים את הזרמת הבצק ומנקים את המכונה עד כמה שאפשר. כמובן שיש ערך לניקוי הזה, אלא שהוא אינו מושלם, ומסתבר שמעת לעת נשארים בחריצי המכונה חלקיקי חמץ שעברו עליהם יותר משמונה עשרה דקות והם מחמיצים, ויש חשש שהם חוזרים אחר כך ומתערבים בבצק המצות.

כללי ההלכה למעיינים

לכאורה לפי זה כולם צריכים להחמיר לאכול מצות שמורות. אולם להלכה כלל ישנו בידינו, שכל האיסורים שנתערבו בטלים בשישים, וכך גם החיטים שהחמיצו וחלקיקי הבצק שנותרו במכונה בטלים בשישים.

ואמנם החמירו חכמים ואמרו שחמץ בפסח אינו בטל אפילו באלף, מכל מקום לדעת רוב הפוסקים כאשר התערובת נעשתה לפני הפסח, כבר בטלו בשישים ואין בהם יותר איסור (שו"ע או"ח תמז, ד).

ואף על פי כן יש מקום להחמיר, מפני שיש סוברים שגם חמץ שהתבטל לפני הפסח בשישים חוזר וניעור עם כניסת החג ואוסר את כל התערובת (רמב"ם ורשב"א). ואף שלהלכה אפשר לסמוך על הפוסקים המקילים שהם הרוב, ובנוסף לכך המחלוקת הזאת היא בדין של חכמים, שכן חכמים הם שקבעו שהחמץ בפסח אינו בטל באלף, מכל מקום בוודאי שישנו הידור לצאת במצות הכשרות לכל הדעות.

סיכום להלכה

המצות הרגילות שהן שמורות משעת טחינה כשרות לכתחילה לכל הפסח, ואף לסוברים שיש מצווה לאכול מצה בכל שבעת ימי הפסח – מקיימים בהן את המצווה. והמהדרים אוכלים מצות שמורות משעת קצירה, בעיקר מפני שמדקדקים יותר בשמירתן מחימוץ.

במה עדיף להדר, במצות שמורות או בצדקה

יש טוענים כנגד המהדרים בקניית מצות שמורות, שיותר טוב להדר ולתרום את הכסף לעניים מאשר לקנות מצות שמורות לכל החג. אלא שטענה זו יכול לטעון רק אדם שאינו מבזבז כסף על מותרות, שהוא אכן יכול לומר בצדק שצדקה לעניים חשובה יותר מההידור במצות שמורות. אבל מי שקונה רהיטים יקרים ובגדים יקרים, ומשקיע בכך אלפי שקלים, מדוע שדווקא בהידורי מצווה יחסוך ויקנה את המצות הפשוטות?!

מכל מקום, למעשה, המצות הרגילות כשרות, ואפשר לסמוך על המשגיחים שעושים את מלאכתם כראוי, ואין חובה להדר בקניית מצות שמורות. וכל אדם צריך להחליט לעצמו אם ירצה להדר ובמה.

סבון כלים כשר לפסח?!

מחלוקת הפוסקים האם הכלל "סיכה כשתייה" נאמר לגבי חמץ בפסח • העיקר להלכה שמוצרי סיכה וקוסמטיקה אינם צריכים הכשר לפסח • משחת שיניים ושפתון שיש לו טעם זקוקים להכשר • סבון כלים אינו זקוק להכשר לפסח • תרופות טעימות חייבות בהכשר לפסח • תרופות שאין להן טעם מותר לבולען ואינן צריכות הכשר לפסח • איסור נטילת תרופות בשבת, גזירה משום שחיקת סממנים • כאשר המיחוש גורם לצער, מותר ליטול תרופות שמיוצרות בבית חרושת • נטילת גלולות למניעת היריון ולחיזוק היריון בשבת

קרם גוף ומוצרי קוסמטיקה בפסח

נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר להשתמש בפסח במוצרים שנועדו לסיכת הגוף, כגון קרם ידיים וקרם גוף, שמעורב בהם חמץ. יש אומרים שמדברי חכמים סיכה אסורה כשתייה, שכן גם על ידי סיכה החומר נבלע בעור, ולכן גם אם החמץ אינו ראוי למאכל כלב, מכיוון שהוא ראוי לסיכה – עדיין שם חמץ עליו ואסור להשתמש בו בפסח. ולכן לדעתם צריך להשתמש בפסח בקרמים וסבונים ושמפו כשרים לפסח.

ויש אומרים, שסיכה נחשבת כשתייה רק לגבי איסור סיכה ביום הכיפורים וסיכה בשמן תרומה, אבל שאר הדברים שאסרה אותם התורה – אסורים באכילה ולא בסיכה. ואף שהחמץ אסור בכל הנאה, מכיוון שעוד לפני פסח נפסל מלהיות ראוי למאכל כלב – אין עליו יותר שם חמץ, ומותר ליהנות ממנו ולסוך בו את הגוף בפסח.

הלכה למעשה

הכשר לפסח לסבון לשטיפת כלים אינו אלא גימיק שיווקי של היצרנים, שעל ידי כך הם חושבים להשיג יתרון על מתחריהם. ותמיהה גדולה על גופי הכשרות שמשתפים איתם פעולה במתן ההכשר ועושים את תורתם קרדום לחפור בו

מצד הדין, מכיוון שמדובר בספק איסור מדברי חכמים, הלכה כדעת המקל. וגם אם היה ידוע לנו שעירבו במוצרים חמץ, מכיוון שבפועל הוא כעת במצב שאינו ראוי למאכל כלב – מותר להשתמש בהם בפסח. לפיכך, אין צורך בהכשר לפסח למוצרים שנספגים בגוף כמו קרם גוף, שפתון שאין לו טעם, ובשמים שיש בהם אלכוהול.

בנוסף לכך, לא מצוי כיום שיערבו במוצרי הקוסמטיקה שלנו חמץ. משום שעיקר החמץ שעירבו בעבר במוצרי הקוסמטיקה היה אלכוהול שהופק מחיטה, אבל כיום כמעט תמיד משתמשים באלכוהול שמופק מתפוחי אדמה, שהוא זול בהרבה. וגם אם מדובר במקרה נדיר שהאלכוהול הופק מחיטה, ייתכן שהופק באופן שאינו חמץ. וגם אם הופק באופן שנעשה חמץ, כבר למדנו שהעיקר להלכה שאם הוא נפסל ממאכל כלב הוא מותר (פניני הלכה פסח ח, ט).

בדרך כלל לאחר שאני מלמד הלכה זו שואלים אותי "וכיצד אתה נוהג למעשה?". ואני משיב: אם יש קרם או סבון כשר לפסח, אנחנו מעדיפים להשתמש בו. אבל אם לא היה בחנות קרם מתאים, או שהוא היה יקר באופן משמעותי, או שיש מישהו רגיש שטוב לו סבון או שמפו מיוחד, אנו משתמשים במוצרים הרגילים של כל השנה.

משחת שיניים ושפתון

במשחת שיניים ושפתון שיש לו טעם חייבים להקפיד על כשרות לפסח, שהואיל ויש בהם טעם, הרי הם כשאר מוצרי המזון שחייבים להקפיד בהם על כשרות לפסח.

האם סבון לשטיפת כלים צריך הכשר לפסח?

סבון לשטיפת כלים אינו זקוק להכשר לפסח. ואף על פי שהוא בא במגע עם כלי האוכל, מכיוון שטעמו פגום לגמרי – גם אם עירבו בו חמץ, אין בו יותר איסור. ואמנם אם אדם היה מתכוון לאכול חמץ שנפסל ממאכל כלב, מכיוון שהחשיב אותו כמאכל, הרי הוא עובר באיסור מדברי חכמים. אבל כאן, שאף אחד אינו מעוניין לטעום מהסבון לשטיפת הכלים, גם אם קרה ולא שטפו את הכלים היטב ונותר בהם טעם סבון, אין בזה שום איסור.

שאלה: מדוע יש גופי כשרות שמעניקים הכשר לסבון לשטיפת כלים?

תשובה: זהו גימיק שיווקי של יצרני הסבון לשטיפת כלים, שעל ידי כך הם חושבים להשיג יתרון על מתחריהם. ותמיהה גדולה על גופי הכשרות שמשתפים איתם פעולה במתן ההכשר ועושים את תורתם קרדום לחפור בו.

שאלת התרופות בפסח

שאלת התרופות בפסח היא מן השאלות הנפוצות ביותר. החשש הוא שמא מעורב בגלולות עמילן המופק מחיטה. תפקידו של העמילן להקשות ולגבש את הגלולה, ואם העמילן הופק מתפוחי אדמה אין כל בעיה. וגם אם הופק מקטניות, מותר גם לאשכנזים לבולעו לצורך רפואה.

השאלה היא מה הדין כאשר העמילן הופק מחמשת מיני דגן. וכן בסירופים יש חשש שמא מעורב בהם אלכוהול מחיטה.

תרופות טעימות חייבות כשרות

אם התרופה טעימה, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, חובה לברר אם היא כשרה לפסח, וכל זמן שלא נודע שהיא כשרה לפסח – אסור לאוכלה. ורק מי שהוא חולה מסוכן ואין לתרופתו תחליף, מותר לו לאוכלה, מפני שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ.

מנהג המחמירים בתרופות מרות שיש בהן חמץ

יש מדקדקים שלא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שהם חוששים לדעת פוסקים בודדים הסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב, ואסור מדברי חכמים לבולעה. ויש שהתירו לבלוע תרופות מרות שמעורב בהן עמילן חמץ לחולים שנאלצים לשכב במיטתם או שכל גופם כואב, אבל החמירו למי שסובל מכאבים ומיחושים קלים, שלא ייטול תרופה זו.

לרוב הפוסקים הן מותרות

אבל לדעת רוב הפוסקים מותר לבלוע בפסח כל תרופה שטעמה מר או שאין לה טעם, ואף אם עירבו בה עמילן מחיטה שהחמיצה. שהואיל והחמץ נפסל מאכילת כלב לפני פסח, אינו נחשב יותר חמץ. ואין לומר שבזה שהוא רוצה לבלוע את התרופה הוא מראה על עצמו שהחמץ חשוב בעבורו, מפני שלא החמץ חשוב לו אלא התרופה, והיא עצמה מרה ואינה ראויה לאכילה, ולכן החמץ שבה בטל ואין בו איסור.

ולכן מותר ליטול תרופה מרה שיש בה עמילן חמץ גם לצורך הפגת כאבים קלים או מניעת מחלות או חיזוק הגוף.

למעשה אין צריך לעיין בלוח התרופות כאשר אין לתרופה טעם

על פי מה שלמדנו, כל התרופות שאין להן טעם, על אף שכתוב בלוחות שהן לא כשרות לפסח, להלכה, על פי דעת רוב הפוסקים, הן כשרות. וכך העיקר למעשה, כי גם המחמירים מודים שהואיל ואין להן טעם האיסור הוא מדברי חכמים, וכידוע במחלוקת בדברי חכמים הלכה כמקלים, ובמיוחד שהם הרוב.

בנוסף לכך, נדיר מאוד כיום שיימצא עמילן חמץ בתרופות לא טעימות, כי ברוב רובן של התרופות משתמשים בעמילן תפוחי אדמה או קטניות.

ולכן למעשה, אפשר ליטול בפסח תרופות מרות או חסרות טעם שנועדו לבליעה בלי לבדוק בלוחות התרופות אם הן ברשימת התרופות הכשרות לפסח (פניני הלכה פסח ח, ז).

האם מותר ליטול תרופות בשבת

שאלה: האם מותר למי שסובל מכאב ראש לבלוע בשבת גלולות כנגד כאב ראש?

תשובה: הסוגיה קצת מורכבת, וכדי לבארה נקדים שחולה בכל גופו, אפילו אין בו סכנה, רשאי ליטול תרופות בלי הגבלה. אבל על מי שחולה במקצת גזרו חכמים שלא ישתמש בתרופות בשבת, שמא יבוא לידי איסור טוחן בשחיקת סממנים (שבת נד, ב).

אלא שנחלקו מה הדין לגבי מי שמצטער מחמת שאינו נוטל גלולה. יש אומרים שהגזירה חלה רק על מי שסובל ממיחוש קל, אבל מי שכבר ממש מצטער ממנו, רשאי לבלוע תרופה (רדב"ז). ולדעת רוב הפוסקים, כל עוד אינו חולה בכל גופו, שנאלץ לשכב על מיטתו, אסור לו לבלוע תרופה.

עוד נחלקו לגבי תרופות שמיוצרות בבתי חרושת. יש אומרים שהואיל ואין אדם רגיל להכין אותן בביתו, אין חשש שיבוא לטחון ולשחוק סממנים כדי להכינן, ולכן מותר לבולען בשבת ללא הגבלה (ציץ אליעזר). ולדעת רוב הפוסקים, גם היום אסור לחולה במקצת ולסובל ממיחוש ליטול תרופות בשבת, מפני שכל תקנה שתיקנו חכמים אינה מתבטלת אלא בהחלטה של בית דין יותר חשוב ויותר גדול מבית הדין שקיבל את החלטת האיסור. ועוד, שעדיין יש אנשים שמכינים תרופות ביתיות, ונמצא שטעם התקנה לא נתבטל לגמרי.

למיחוש אסור ולמצטער מותר

למעשה, אף שבכל אחת משתי המחלוקות רוב הפוסקים החמירו, מכל מקום מכיוון שיסוד האיסור מדברי חכמים, בצירוף של שתיהן יש להקל. לפיכך כאשר המיחוש גורם צער, אפשר ליטול תרופות שמיוצרות בבית חרושת.

לפיכך, כאשר אדם מוטרד ממיחוש באוזניים או בעיניים, לא ייקח טיפות לרפאם. אבל אם המיחוש מצער אותו, רשאי לקחת טיפות. וכן לגבי נזלת, כאשר היא רק מטרידה לא ייקח טיפות לאף, אבל אם הנזלת מצערת אותו – ייקח טיפות לאף.

הרגיל ליטול תרופות תדיר רשאי ליטול מהן גם למיחוש

כל החומרה שהסובל ממיחוש לא ייטול תרופה בשבת, אמורה לגבי אדם שאינו רגיל ליטול תרופות מעת לעת. אבל מי שרגיל בכך, ומקפיד שיהיו לו בביתו תרופות שונות נגד כאבי ראש וכיוצא בזה, רשאי ליטול תרופות שמיוצרות בבית חרושת גם להפגת מיחוש בלבד.

שכן למדנו שכאשר אדם נצרך ליטול תרופה מסוימת ברצף, מותר לו ליטול אותה גם בשבת. מפני שיש סוברים, שגזירת חכמים לא חלה כלל על תרופות שהתחיל ליטול אותן לפני שבת, שהואיל והוא יודע בערב שבת שיצטרך לה בשבת, יכין אותה מערב שבת, ואין חשש שיבוא לשחוק סממנים בשבת (ר"ש קלוגר). ולכן מותר לאישה שנוטלת כדורים למניעת היריון או לחיזוק היריון להמשיך ליטול אותם בשבת.

וכן הדין לגבי מי שרגיל ליטול כדורים לכל מיחוש, שהואיל והוא מקפיד להחזיק תרופות בארון, הן מוכנות אצלו תמיד מערב שבת. ועוד, שהואיל והוא רגיל בזה, יש לו צער כאשר אינו נוטלן (פניני הלכה שבת כח, ה ו).

נישואין של חברות

לקבוע לימוד בהלכות פסח בשלושים הימים שלפני החג • תגובות לשאלה האם נכון לעסוק בפומבי במי שנמשכים לבני מינם • מצוות הנישואין והקמת המשפחה חלה גם על מי שנמשכים לבני מינם • מצווה להיעזר בטיפול פסיכולוגי כדי להגיע למצב של אפשרות להינשא • מי שאינו יכול להתגבר על נטייתו הוא בגדר אנוס מלקיים את מצוות הנישואין • נישואין בלי משיכה, מתוך ערכים של מוסריות, חברות ונאמנות • גודל שכרם של מי שמתגברים על יצרם • האם מי שנמשכים לבני-מינם חייבים לספר זאת בעת שידוך?

שואלים ודורשים

שואלים ודורשים בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום. כך למדנו ממשה רבנו, שבפסח ראשון ביאר את עניינו של פסח שני, שבא שלושים יום אחריו. והטעם העיקרי לכך, שהיו צריכים כל ישראל להכין את הקרבנות לקראת הפסח, ולבדוק שלא יהיה בהם מום שיפסלם לקרבן (פסחים ו, א; ע"ז ה, ב).

ואף לאחר שחרב בית המקדש לא נתבטלה תקנה זו, ויש לעסוק בהלכות פסח שלושים יום לפני בואו. וכידוע הלכות הפסח מרובות – הכשרת הבית, בדיקת חמץ וביעורו, אפיית המצה וליל הסדר. אמנם יש מן הראשונים שסוברים שעיקר התקנה הייתה ששלושים יום קודם לפסח מחויבים תלמידי חכמים, כשמפנים אליהם שאלות בנושאים שונים, לענות תחילה על שאלה בהלכות הפסח, מפני שהיא שאלה מעשית הנוגעת לפסח הקרב (ר"ן ורשב"א). ולפי דעה זו אין חובה על כל אדם לקבוע לימוד בהלכות פסח. מכל מקום, הואיל ורבים מן הראשונים סוברים שמצווה לקבוע לימוד בהלכות פסח שלושים יום קודם לפסח, ראוי לכל אדם לנהוג כך. וכן בבתי הספר ובישיבות ראוי לקבוע לימוד בהלכות פסח באותם שלושים יום.

על העיסוק בפומבי

גדול שכרם של מי שמצליחים להתגבר על יצרם, ומתוך אחריות מוסרית עמוקה בונים זוגיות נאמנה ואוהבת ומקימים משפחה. ולא רק בעולם הבא יזכו לשכר, אלא אף בעולם הזה, מפני שכדי להתגבר על יצרם יצטרכו להעמיק יותר ביסודות האהבה והמוסר, וממילא יזכו לחברות עמוקה יותר

בעקבות הטור על היחס הראוי למי שנמשכים לבני מינם, הגיעו כמה שאלות שראוי להתייחס אליהן. אך לפני כן אזכיר שביקשתי את תגובת הקוראים לשאלה האם ראוי לעסוק בפומבי בנושא זה, שהנוהג המקובל להצניעו. שהרי הנוהג הוא על פי תחושת הציבור, שאם קריאת הדברים יוצרת תחושה לא נעימה, סימן שאכן הדברים מנוגדים לנוהג, ואזי יש לשקול את הנזק שבהפרת המנהג לעומת התועלת.

בפועל, רוב משמעותי של המגיבים, ומהם רבנים ומחנכים ותיקים, סברו שבאופן שהדברים הוצגו לא הייתה שום בעיה, ולהפך – חשוב להמשיך ולברר נושאים מסוג זה. אמנם היו שסברו שהעיסוק הפומבי בנושא הזה אינו מתאים, ויש שאף הפריזו וטענו שהעיסוק בכך נותן לגיטימציה לחוטאים.

אבחר עמדה ממוצעת ואקדיש עוד טור אחד כדי להשיב על מספר שאלות שהגיעו בעקבות הטור הקודם.

מצוות החתונה

שאלה: האם על אדם שחש משיכה לבני מינו ישנה מצווה להתחתן?

תשובה: מצוות התורה חלות על כל ישראל, וגם על גבר או אישה שנוטים להשתוקק לבני מינם חלה המצווה להתחתן כדת משה וישראל, לקיים זוגיות באהבה ובשמחה ולפרות ולרבות.

בדורות הקודמים לא שמענו כמעט על אנשים שלא התחתנו מסיבה זו. גם בדורנו, למרות השינויים הסביבתיים, אפשר להניח שרבים מהאנשים שחשים תשוקה לבן מינם יכולים להתגבר על יצרם הטבעי ולגלות תשוקה אמיתית במסגרת נישואין כמצוות התורה, ולהקים על ידי כך משפחה באהבה ובשמחה.

אגב, בעקבות הטור הקודם קיבלתי מכתבים מאנשים שהעידו על משיכתם החזקה לבני מינם שלדעתם לא ניתן לשנותה, ועל כך שמתוך אמונה בה' ובתורתו הם התחתנו וזכו לחיים טובים ומאושרים. אמנם בקשר שלהם עם נשותיהם בולט יותר הצד החברי ופחות התשוקה.

היכולת להשתנות

שאלה: האם לדעת הרב כדאי לאדם שסובל מתשוקה לבני מינו לנסות לשנות את תשוקתו על ידי טיפולים פסיכולוגיים מסוגים שונים?

תשובה: מכיוון שישנה מצווה להתחתן, מצווה על מי שחש שתשוקתו לכך חלשה להיעזר בכל האמצעים האפשריים, כדי להטות את נטייתו באופן שיכול לבנות זוגיות נאמנה כדת משה וישראל. מסתבר שטיפולים פסיכולוגיים אלו לא יצליחו להועיל לכולם, אבל לרבים הם יועילו במידה רבה או מעטה.

כפי הנראה אין חלוקה מוחלטת בין הנטיות, ולרוב בעלי הנטייה לבני מינם ישנה משיכה מסוימת גם לבני המין השונה, והטיפול נועד להעצים נטייה זו במידת האפשר. כמובן צריך להיזהר שהטיפולים לא יפגעו בנפשו של המטופל, ומן הסתם יש צורך לבחון את ההתאמה שבין המטפל והמטופל.

האנוסים הפטורים

שאלה: האם יש אנשים שפטורים מלהינשא מחמת אונס?

תשובה: אף שיש מצווה על כל אדם מישראל להתחתן, מכל מקום עיקר מצוות החתונה צריכה להתקיים באהבה ובשמחה. וכל עוד אדם חש שלא יוכל להתקשר לאישה ולהתחייב לאהוב ולשמח אותה כראוי לה ולא לבגוד בה, הרי שבפועל לפי תפיסתו את עצמו הוא אנוס, ואינו יכול להתחתן. ורק לאחר שיכיר בנפשו שהוא מסוגל להתחייב להשתדל בכנות לאהוב את אשתו ולשמח אותה כפי שמגיע לה, יוכל לקיים את חובת מצוותו ולהתחתן. וכן הדין לגבי אישה, רק לאחר שתדע שתוכל להיענות לתשוקת בעלה תוכל להתחתן.

נישואין בלא תשוקה

יש להוסיף שגם איש ואישה שיש להם נטייה חזקה לבני מינם, יכולים להתחתן תוך שהם מקבלים על עצמם לכרות ברית נאמנות ביניהם, ולהיות חברים טובים זה לזה, ולהשתדל לקיים מצוות עונה כפי יכולתם. וזאת בתנאי שלא תהיה ביניהם תחושה של דחייה.

וגדול שכרם של מי שמצליחים להתגבר על יצרם, ומתוך אחריות מוסרית עמוקה בונים זוגיות נאמנה ואוהבת ומקימים משפחה. וכפי שאמרו חכמים: "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג). ולא רק בעולם הבא יזכו לשכר, אלא אף בעולם הזה, מפני שכדי להתגבר על יצרם יצטרכו להעמיק יותר ביסודות האהבה והמוסר, וממילא יזכו לחברות עמוקה יותר, וכדרך שאמרו חכמים: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות לד, ב).

תיקון העולם

ואין לשער את גודל שכרם של מי שיצרם נוטה לעבירה והם מתגברים על יצרם ונשמרים מעוון ומצליחים לבנות את ביתם בחברות נאמנה. ולא רק לעצמם הם מועילים, אלא בעמידתם הם זוכים לתקן את העולם. מפני שרבים כל כך נגררים אחר התאווה החומרנית הרעה, וחוטאים בזנות ובניאוף. ואף את נישואיהם הם מבססים על התאווה החומרית בלבד, ומכיוון שכך, כשהתאווה חולפת הם חוזרים לספק את יצרם בניאוף וכל שאר התועבות. ותמיד בסוף הם מתאכזבים, מפני שכל קשר גשמי שאין בו ערך מוסרי של קדושה, הוא קשר שמוביל לשיממון ומוות.

כדי לתקן את העולם יש צורך בתשובת המשקל, בהדגשת הערך הרוחני של הנאמנות, החברות והמוסר וקדושת ברית הנישואין. וזה נעשה באופן מודגש דווקא על ידי אותם אנשים שאינם חשים תשוקה טבעית, ואף על פי כן מתוך קבלת עול מלכות שמיים, כורתים ברית נאמנות עם בת זוגם. ועליהם אמרו חכמים שהם "עושים מאהבה ושמחים בייסורים, ועליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' (שופטים ה, לא)" (שבת פח, א).

מי שמתגברים על יצרם

ואם מי שחש נטייה חזקה מאוד לבני מינו לא מצא בת זוג שאיתה הוא יכול להתחתן, ואף על פי כן הוא מתגבר על יצרו ואינו חוטא, הרי הוא מהאנשים שהקב"ה מכריז על מעלתם בכל יום שהם חסידים (פסחים קיג, א). ובעקדה שהוא מצליח לעקוד את יצרו לכבוד שמיים, הוא מגלה את הערך המוחלט והמקודש של התורה והמצוות, ותיקון גדול נעשה על ידו בעולם. אמנם להקים משפחה אינו זוכה, אבל אור נאמנותו לתורה מאיר בכל העולם, מגדיל את מעמד הרוחניות ומוסיף חיים וברכה לכל המשפחות.

דברי מרן הרב קוק

כתב מרן הרב קוק על אותם האנשים שיצרם גדול והם מתגברים עליו תוך מאבק פנימי קשה ומייסר: "וכשיקבל אז לטוב ובשמחה את מיעוט הרגשתו את התענוג הראוי לבוא מדרך הטוב ומעבודת ה' בכלל, וגם את הפחדים והמרורות הבאים לרגלי התגברותו ללכת בדרך ישרה… בזה הוא מקנה לעצמו הרגל פנימי לעשות את הטוב בשביל עצם הטוב האמיתי, דהיינו חפץ השם יתברך… ובכלל משקל הרוחניות ודאי חסר הוא בעולם, על ידי ריבוי השקועים בחומריות… בהצטרף משקל הרוחניות שלו לאוצר הכלל, ימצא המקום של יבושת לח אצילות הקדושה וירטיבהו בהשפעתו, אז יישא פריו האמיתי, וראוי לו לשמוח בזה. עושין מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (מידות ראיה, ברית א').

האם צריך לספר לפני הנישואין

שאלה: האם איש או אישה שחשים בנפשם נטייה לבני מינם, חייבים לספר זאת בעת השידוכים?

תשובה: מכיוון שהשאלה מאוד מורכבת, ועל שתי כפות המאזניים מוטלים ערכים כבדי משקל, ראוי לכל אדם שמסתפק בכך להתייעץ עם רב או מחנך שמכיר אותו היטב ונאמן עליו. ואם אין כזה, ראוי שיפנה ליועץ פסיכולוגי שמכיר את עולמו.

כדאי להזכיר, שאם אדם ששטוף בחטא של משכב זכר התחתן בלי לספר על כך לאשתו, וכשנודע לה הדבר מיד רצתה לבטל את הנישואין – נחשבים קידושין אלה כקידושין בטעות. ובמקרים מסוימים, כאשר קשה להשיג מהבעל גט, בית הדין יכול לבטל את נישואיהם בלא גט (אג"מ אה"ע ד, קיג).

הפתרון נמצא בשומרון

הסיבות המוכרות שגרמו לעלייה התלולה במחירי הדירות • הסיבות השורשיות לעליית המחירים: צפיפות האוכלוסין והריבוי הטבעי • הפתרון למשבר: בנייה רוויה במערב יהודה ושומרון, סמוך למרכז • אחריות מנהיגי המדינה ואחריותם של המתנחלים לעיכוב קצב הבנייה ביישובים • לעשות תשובה על ההתרשלות במצוות יישוב הארץ ובסיוע לכלכלה ולחברה • ברכת "הטוב והמיטיב" בשתיית יין מסוגים שונים • די בכך שהיין השני שונה מהראשון, ובלבד שלא יהיה גרוע ממנו • מברכים "הטוב והמיטיב" רק כשנשאר משהו מהיין הראשון

משבר הדיור

לו היינו חרוצים יותר במצוות יישוב הארץ, היינו זוכים להסיר מעל מדינת ישראל את הסכנה שבנסיגה נוספת, והיינו מחזקים את הזהות היהודית של עם ישראל, בהעצמת ההתקשרות למקומות הקדושים שבהם חיו האבות, הנביאים והמלכים

כולם יודעים שמחירי הדירות עלו מאוד בשנים האחרונות, בעיקר באזור המרכז. הסיבות הידועות רבות: ראשית, ביורוקרטיה קשה שיוצרת סחבת נוראית בתהליך הכשרת השטחים לבנייה, אישורם ותכנונם – פי כמה מהמקובל ברוב המדינות המפותחות. אמרו שעשרה משרדי ממשלה שונים מעורבים במסלול המכשולים של תכנון, אישור וביצוע הבנייה, וזאת בנוסף לרשויות המקומיות. נוספה לכך החלטה אסטרטגית של ממשלת אולמרט בקיץ תשס"ח, שלא ליזום תכנוני בנייה במרכז הארץ כדי לחזק את הפריפריה. בהחלטה זו יש היגיון, בתנאי שיחד עם הקפאת הבנייה במרכז תבוא תוכנית משלימה לחיזוק הפריפריה בזירוז תהליכי תכנון ובנייה, הקמת מרכזי תעשייה, סלילת כבישים מהירים וייעול התחבורה הציבורית שתקרב את הפריפריה למרכז. בפועל התוכניות במרכז אכן הוקפאו, אך הפריפריה לא חוזקה די הצורך, מה שגרם לבניית הרבה פחות דירות מכפי צורכי השוק.

כללי השוק ידועים: כשהביקוש גובר על ההיצע, המחירים עולים. עברו שנתיים עד שממשלת נתניהו ביטלה את הקפאת תוכניות הבנייה במרכז, אבל העיכוב המשמעותי בהכנת תוכניות הבנייה – יחד עם הביורוקרטיה הקשה והמחלוקות הפוליטיות – יצרו מחסור משמעותי במלאי הדירות, והמחירים המשיכו לעלות.

הבעיה השורשית: הצפיפות הגוברת מעל ומעבר לשאר המדינות

כל זה ידוע לפרשנים השונים, אולם מהבעיה השורשית נוטים להתעלם. בכל אופן מחירי הדירות היו עולים באופן משמעותי, ושום הצעה לא תוכל לפתור באופן בסיסי את המשך עליית מחירי הדירות. הסיבה לכך היא שמדינת ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם. ולא זו בלבד, אלא שהצפיפות בה גוברת והולכת מעל ומעבר למקובל, משום שבזכות התורה והמסורת היהודית שמציבה את ערכי המשפחה במקום גבוה, האוכלוסייה בארץ גדלה והולכת בשיעור הגבוה ביותר במדינות המערב. בנוסף לכך, בחסדי ה' יהודים ממשיכים לעלות לארץ, וכך הצפיפות במרכז גוברת, והמחירים עולים וימשיכו לעלות.

גם התערבות ממשלתית חריפה, בנוסף לנזק שתגרום לכלכלה בכך שתפגע בכוחות השוק החופשי, תוכל להוריד את המחירים לתקופה קצרה בלבד. הלחץ הטבעי ימשיך לדחוף אותם כלפי מעלה.

הפתרון: בנייה רוויה במערב השומרון ויהודה

ישנו פתרון פשוט למצב: לבנות ביהודה ושומרון, ובמיוחד במערב השומרון. אלו שטחים קרובים למרכז, ומחירי הקרקעות בהם עדיין נמוכים מאוד. עתודות הקרקע במערב יהודה ושומרון יכולות לרווח את אזור המרכז, ולהכפיל את יכולת הקליטה שלו פי שלושה וארבעה. על ידי בנייה רוויה (עירונית) נוכל להציע לזוגות הצעירים דירה קרוב למרכז במחיר סביר. את מה שנעשה בגוש מודיעין, שהועיל מאוד למיתון עליית המחירים בעבר, ניתן לעשות פי כמה וכמה על ידי שטחי מערב יהודה ושומרון. זהו אזור ההתרחבות הטבעי של מרכזי האוכלוסין והתעשייה, מן המערב אל המזרח. התרחבות זו גם תיצור פיזור הגיוני של האוכלוסייה במרכז, שבמקום להצטופף ברצועה צרה וארוכה, שמרחיקה את הקצוות מהמרכז, תתפשט במקביל לאורך ולרוחב, תוך קיצור המרחקים בין הקצוות. התרחבות זו גם תפחית את הסכנה הביטחונית המאיימת כיום על מיליוני יהודים בבת אחת.

על גבי מרכז אוכלוסין ענק שכזה, שנמשך מגב ההר ביהודה ושומרון ועד חוף הים, ניתן היה לחזק מאוד את הפריפריה – לדרום, לצפון ולמזרח.

הפחד מהצבת הפתרון

הבעיה היא שרבים מדי מפחדים מהפתרון הפשוט הזה. הזיות ה"שלום" עוד לא התפוגגו, ויש עדיין חסידים שוטים שבטוחים שרק עוד נסיגה אחת ושלום נפלא ישרור במזרח התיכון. נשיא ארצות הברית וראשי השמאל הישראלי עדיין מאמינים בכך. גם אלה שכבר התפכחו מהזיות השלום מהססים להציב לפני הציבור את הפתרון הפשוט והמתחייב – בנייה רחבת היקף ביהודה ושומרון.

מאותה סיבה, של חשש מהתמודדות מול האיבה הערבית, גם את הנגב והגליל לא מפתחים כראוי, ומפקירים שטחי מדינה נרחבים לבנייה בלתי חוקית ולשלטון פשע.

אשמת המתנחלים

גם לנו המתנחלים יש חלק באשמה. כמעט בכל היישובים הקהילתיים מערימים קשיים על בנייה בהיקף רחב בגלל ועדות קליטה נוקשות מדי, או מפני שרוצים לשמר את האופי הקהילתי ואת הנוחות של בית פרטי על חצי דונם, או מפני שרוצים לשמור על מחירי הדירות.

אם בכל היישובים הקרובים למרכזי התעסוקה בירושלים ובמרכז, שיש להם כבר תוכניות מתאר מאושרות, היו מתחילים כבר לפני חמש שנים בבנייה רחבה ורוויה, היינו יכולים לבנות לפחות עוד עשרים אלף דירות. כך אפשר היה לקלוט ביהודה ושומרון עוד מאה אלף מתיישבים, ובמקביל לשקוד על המשך תכנון הרחבת היישובים למרכזים עירוניים שלצדם שכונות יוקרה של ותיקים שמתגוררים בבתים פרטיים.

משימה לאומית

האחריות הראשית מוטלת על הנהגת המדינה, ובראש כולם ראשי הממשלות ושרי הביטחון, שהם המעכבים העיקריים של תוכניות הבנייה ביהודה ושומרון. משם נמשכת האחריות לשאר השרים שהיו יכולים לקדם ולהסיר חסמים מתוכניות הבנייה ביהודה ושומרון. אבל האחריות מוטלת גם עלינו, על כלל הבוחרים, ובאופן מיוחד על המתנחלים, שכבר זכו להכיר את הפתרון היסודי הזה.

הרשלנות הזאת, שלעתים גובלת בפשיעה, פוגעת קשות בקיום מצוות יישוב הארץ. לו היינו חרוצים יותר במצווה, היינו זוכים להסיר מעל מדינת ישראל את הסכנה שבנסיגה נוספת, והיינו מחזקים את הזהות היהודית של עם ישראל, בהעצמת ההתקשרות למקומות הקדושים שבהם חיו האבות, הנביאים והמלכים.

בנוסף לכך, היינו מסייעים לכלכלת ישראל בהוזלת מחירי הדיור ובהושטת יד לזוגות הצעירים שמתקשים כל כך בקניית דירה. מצוקת הדיור מתפשטת לתחומים נוספים, מעכבת זוגות מלהתחתן ומעלה את יוקר המחיה הכללי. בנייה רחבת היקף ביהודה ושומרון במחירים שפויים, הייתה משחררת לשוק כסף חופשי שהיה מושקע בחינוך ובפיתוח הכלכלה, ומאפשר לאנשים לצבור בתוך כך חסכונות משמעותיים לימי הזקנה.

גם שיטות הבנייה היו משתכללות ומשתפרות, שכן הורדת המחירים הייתה יוצרת יותר תחרות, ומכריחה את הקבלנים להתאמץ יותר בייעול וזירוז תהליך הבנייה תוך שיפור האיכות.

ה' יעזור שלא ניענש בייסורים קשים על הרשלנות ביישוב הארץ. אולי אם נזדרז להתעורר לשוב על כך בתשובה, נזכה לסייעתא דשמיא, ונוכל להשלים בשנים הקרובות את מה שהחסרנו.

ברכת הטוב והמיטיב על יין שני ושלישי

סביב חג הפורים, ראוי להזכיר הלכה מיוחדת שמבטאת את הערך שבשתיית יין בדיבוק חברים וסעודות מצווה.

תיקנו חכמים שאם היו לפחות שני אנשים שותים יין, ואחר כך באו לשתות יחד יין מסוג אחר, למרות שכבר בירכו על היין הראשון "בורא פרי הגפן", יברכו על שתיית היין הנוסף "הטוב והמיטיב". כמובן שגם בני משפחה, כמו איש ואשתו או אב ובנו, ששתו מיין הקידוש ואחר כך רוצים לשתות מעוד יין באמצע הסעודה, נחשבים כשניים ששותים יחד, ועל היין השני יברכו "הטוב והמיטיב".

וכן אם ישתו יין מסוג שלישי יברכו גם עליו "הטוב והמיטיב", וכן על רביעי וחמישי וכל יין נוסף.

אפשר שכל אחד ואחד מהם יברך על היין הנוסף "הטוב והמיטיב". ויותר מהודר, שאחד יברך ויוציא את חברו בברכתו.

טיבו של היין השני

אין צורך שהיין השני יהיה משובח מהראשון, אלא כל שאין ידוע שהשני גרוע מהראשון, כיוון שהוא שונה, הרי שיש בו איזה חידוש בטעמו או בטיבו ומברכים עליו "הטוב והמיטיב". ואפילו אם היו שני הבקבוקים מזן אחד, אם יש ביניהם שוני שניכר לשותים, כגון שהם מבציר שונה או שנעשו על ידי חברות שונות ויש שוני בטעמם, יברכו על הראשון "בורא פרי הגפן" ועל השני "הטוב והמיטיב".

ואף אם היין השני זול מהראשון, אם יש בו מעלה מסוימת שאין בראשון, כגון שהוא יותר טעים במתיקותו, או להפך – יותר יבש, יברכו עליו "הטוב והמיטיב".

אבל אם ברור שהיין השני גרוע מהראשון, ומשום בחינה אינו טוב מהראשון, אין מברכים על השני "הטוב והמטיב" (פניני הלכה ברכות ז, ז, 7).

כיצד ינהגו כשיש לפניהם יין טוב ויין גרוע

כשיש לפניהם יין טוב ויין שהוא פחות טוב ממנו מכל הבחינות, על פי ההלכה עליהם להקדים ולברך "הגפן" על היין הטוב, וממילא אחר כך לא יוכלו לברך "הטוב והמיטיב" על השני.

ורק אם מצד סדרי הסעודה מתאים להם יותר לפתוח ביין הגרוע, מכיוון שאינם מתכוונים אז לשתות מהיין הטוב, מותר להם לברך "הגפן" על היין הגרוע, וממילא אחר כך יברכו על היין המשובח "הטוב והמיטיב".

תנאים בברכה

מברכים על היין השני "הטוב והמיטיב" בתנאי שעוד נשאר להם מהיין הראשון, שאז בהוספת היין השני מתרבה השמחה.

מיץ ענבים אינו נחשב כיין, הואיל ואינו משמח.

טוב להדר שהיין השני לא יהיה על השולחן בעת שמברכים "הגפן" על הראשון. וכן אם הם רוצים לברך על יין שלישי ורביעי וכו', נכון שלא יהיו על השולחן בעת שמברכים על הקודמים להם (פניני הלכה ברכות ז, ח, 8).

הבהרה

נשאלתי האם אני בחרתי את הכותרת למאמר מהשבוע הקודם. תשובתי: כותרת הטור והתקציר שבראש המאמר נכתבים תמיד על ידי העורכים מטעם העיתון, ותפקידם למשוך את עין הקורא. לעתים הם משפרים את המאמר תוך מיקוד הנושא המרכזי שבו, אך לעתים המגמה למשוך את תשומת הלב עלולה ליפול להגזמה מוטעית.

היחס הראוי

הצורך לעמוד בלי פחד מול האשמות הלהט"בים נגד התורה והציבור הדתי • האם נכון לעסוק בנושא בפומבי? • איסור משכב זכר וחומרתו, והחובה להימנע ממנו גם כשיש נטייה חזקה לכך • ממקורותינו מוכח שלאורך הדורות התופעה לא הייתה רווחת בעם ישראל • מדוע בדורנו הפכה התופעה לנפוצה? • להיזהר מלהעליב את הסובלים מנטייה חד-מינית • אין להתייחס לחוטאים בזה ביתר חומרה מאשר למחללי שבת • אם אינם מחצינים את נטייתם ואינם מתריסים, יש להעלותם לתורה ואין להרחיקם מהקהילה הדתית

הצורך לעסוק בנושא הנטיות ההפוכות

לאחרונה אנו נפגשים עם האשמות חמורות, פומביות ובוטות, מצד חברי קהילת הלהט"בים כנגד הציבור הדתי והתורה. עמדתם נחרצת ומתריסה: הם אינם מוכנים להסכים לקיומה של עמדה השוללת משכב זכור. עמדתם נשענת על תפיסת העולם הליברלית השולטת כיום בתקשורת העולמית. מחוץ למגזר הדתי מעטים מעזים לעמוד כנגדם. גם אישים פוליטיים בכירים הצטרפו לעמדתם ואף הדירו רגליהם מכנס ירושלים, שהעז לקבוע דיון על האפשרות לסייע להשתחרר מתשוקה אסורה זו כדי לקיים את מצוות הנישואין כדת משה וישראל.

נדמה שרבים מפחדים עתה להביע את עמדת התורה בתחום זה, וכיוון שכך יש צורך לשבור את חומת הפחד. כשם שבעבר ידענו לעמוד מול עובדי אלילים שכפרו בתורה ולקדם את העולם מבחינה מוסרית, כך גם כיום יש לעמוד נגד סוג של אליליות ליברלית הכופרת בתורה מן השמיים ומונעת אפשרות של תיקון שיכול להועיל לרבים. בנוסף לכך, בתוך ההתנפלות התקשורתית מופצים דברי דיבה על תורתנו הקדושה ועל נושאיה, ומכיוון שאנו שותקים, הדיבה מתקבלת.

נוהג הצניעות לעומת הצורך בבירור פומבי

היו תרבויות בעבר שתופעה זו הייתה רווחת אצלם מאוד, עד מצב שבו רוב הגברים חטאו בזה. לעומת זאת בישראל, כאשר התנאים הסביבתיים עודדו יחסי אישות תקינים בין איש לאישה ושללו יחסים בין גברים, נטייה זו כמעט שלא באה לידי ביטוי

בדורות האחרונים הנוהג היה להצניע מאוד את העיסוק בנושאים אלה. כפי הנראה גם לסביבה הנוצרית הייתה השפעה על כך. אולם נראה שכאשר יש הכרח, אין להימנע מלברר את דברי התורה לאשורם. יהיו שיטענו שאין ראוי לפרסם דברים אלו בעיתון, שמא בני נוער יקראום. אולם כפי ששמעתי ממחנכים, הנוער מבקש שיסבירו לו את דברי התורה בתחומים אלה, והיחידים שחוששים מכך הם המבוגרים. ולגבי ילדים, הם ממילא לא קוראים טור זה, וגם אם יקראו – לא יאונה להם כל רע, וכפי שאינם ניזוקים מלימוד פסוקים בתורה שעוסקים בנושא. אמנם עדיין אני בספק האם הצורך לברר סוגיה זו בפומבי גובר על המנהג להצניע, והדבר תלוי במידה רבה בתחושתו של הציבור, ועל כן אשמח לקבל על כך תגובה מהציבור, ובמיוחד ממחנכים.

ננסה אם כן לברר כמה מעיקרי הסוגיה.

איסור משכב זכר

קבעה התורה שאסור לגבר לקיים יחסי אישות עם גבר אחר, שנאמר: "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה, תועבה היא" (ויקרא יח, כב). וכל כך חמור איסור זה, עד שקבעה התורה עונש סקילה לחוטא בו, שנאמר: "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה – תועבה עשו שניהם, מות יומתו, דמיהם בם" (ויקרא כ, יג).

אמנם עונש הסקילה הוא רק כאשר עשו זאת במזיד, ובפני שני עדים שהתרו בהם שלא יעשו כן, ושאם יעשו ייענשו בסקילה, ולמרות זאת עברו וחטאו בפניהם בלי שדבר יסתירם. בפועל צריך להיות משוגע לגמרי כדי לעשות זאת, שכן אין מי שיעז לבצע חטא שחייבים עליו מיתה בפני עדים שמתרים בו שאם ימשיך בחטאו ייענש במיתה. ואם העז, אולי הוא באמת משוגע שאינו אחראי למעשיו ופטור מעונש.

לכן, למרות שיש עשרות עבירות שקבעה התורה שעונשן מיתה, בפועל הוצאה להורג בבית הדין הייתה נדירה מאוד עד שאמרו חכמים שסנהדרין שהוציאה להורג אדם אחד בתוך שבע שנים נקראת "חובלנית", היינו שהיא נוטה להחמיר ולגזור מיתה על אנשים יותר מכפי שראוי. ויש אומרים שאף סנהדרין שהוציאה להורג אדם אחד בשבעים שנה נקראת "חובלנית" (משנה מכות א, י). וגם אותם מקרים נדירים, מסתבר שלא היו על חטאי ניאוף. נמצא אפוא שהעונש הקצוב בתורה מלמד על חומרת העוון, ונועד בעיקרו להרתיע אנשים מלעבור עליו בזדון ובחוצפה בפני עדים.

הגורמים לגילוי יצר זה

בקרב הציבור החילוני, רבים סוברים שהמשתוקקים למשכב זכר נולדו עם תכונה זו, ואין ביכולתם לשנותה. ולכן לדעתם, מי שנוטה לכך צריך ללכת אחר נטיית לבו, ובוודאי שאין לבקרו על כך. אולם על פי התורה, גם כשיש לאדם נטייה חזקה לכך, האיסור נותר במלוא תוקפו, וחובה עליו להתגבר על יצרו. וכשם שהמתאווים לנאוף עם אשת איש חייבים להתגבר על יצרם.

אמנם נכון שבדיני שמיים מתחשבים בקושי של האדם להתגבר על יצרו, וככל שיצרו חזק יותר, כך עונשו קל יותר.

נטייה מולדת ואקלים חברתי-מוסרי

גם אם נקבל תופעה זו כנטייה מולדת, ברור לנו שגם לאקלים החברתי והמוסרי יש השפעה רבה לא פחות מלנטייה המולדת. עובדה היא שהיו תרבויות בעבר שתופעה זו הייתה רווחת אצלם מאוד, עד מצב שבו רוב הגברים חטאו בזה. לעומת זאת בישראל, כאשר התנאים הסביבתיים עודדו יחסי אישות תקינים בין איש לאישה ושללו יחסים בין גברים, נטייה זו כמעט שלא באה לידי ביטוי. ועל כן לא אסרו חכמים על שני רווקים לישון יחד תחת שמיכה אחת, כי לא נחשדו שיגיעו לידי איסור (קידושין פב, א). ואין שום סיכוי שתופעה זו התקיימה בתקופתם בלא שחכמים ידעו עליה, שכן תמיד יש אנשים שחוזרים בתשובה ומתייעצים עם רבנים. בנוסף לכך, מכיוון שזה חטא שמתקיים בין שני אנשים, ישנם מקרים שבהם יש צד נפגע, והוא מתלונן כנגד הפוגע. לפיכך, מוכרחים להסיק שבתקופת חז"ל התופעה של תשוקת גברים לגברים לא הייתה רווחת.

אמנם בדורות האחרונים נטה בעל השולחן ערוך (אה"ע כד, א) להחמיר שלא יתייחדו שני גברים יחד, כי רבו הפריצים. ודבריו מתאימים למה שהיה רווח בארצות האסלאם. אולם גדולי אשכנז כתבו שבמדינות שלהם לא מצינו שנחשדו ישראל על כך, ואין צריך להחמיר באיסור ייחוד של שני גברים (ב"ח). ולא זו בלבד, אלא שיש אומרים שאסור להחמיר בזה, מפני שנראה כיוהרה (יש"ש).

ומכיוון שקשה להניח שטבעם הבסיסי של האנשים השתנה מאז ועד היום, מוכרחים להסיק שגם מי שנולד עם נטייה לכך, במסגרת חברתית כמו זו שרווחה בישראל במשך דורות רבים, נטיות אלו לא באו לידי ביטוי.

המצב בדורנו

איננו יודעים מה השתנה בדור האחרון, עד שישנם אנשים שבטוחים שמטבע בריאתם, תשוקתם מופנית אך ורק לבני מינם ואין להם שום בחירה בזה. האם החירות, שהפכה לגורם מרכזי בחיינו, יחד עם המעלות שבה, גם נתנה דרור לכל הנטיות שהיו כמוסות בתהומות הנפש לצאת אל הפועל, ומשיצאו קשה יותר להתגבר עליהן? או שמא התנועה הפמיניסטית, שיצרה מתח ומלחמה בין המינים, גרמה לבלבול זהות בקרב מקצת הגברים ולחשש מפני קשר עם אישה? יש עוד עשרות השערות והסברים להתגברות התופעה.

מסתבר שתקופה קשה זו תחלוף, ונמצא את הדרך להעמיק יותר את קשר הנישואין בקדושה, באהבה ובשמחה כמצוות התורה, ומתוך כך ההשתוקקות לחטא זה תפחת מאוד.

היחס החיובי לסובלים מכך

בכל אופן, בדורנו תופעה זו נעשתה רווחת יותר, והיא דורשת מאיתנו להתמודד עמה. לפני הכול, חשוב להיזהר שלא להעליב ולפגוע במי שסובל מנטיות שכאלה. לעתים הצער, התסכול והבושה שמלווים נטייה כזו קשים כל כך, עד שיש צעירים שבוחרים לשים קץ לחייהם מרוב כאב. ועל כן צריך להדריך גברים ונשים שחשים נטייה כזו, שישוחחו על כך עם הוריהם ועם רב או מדריך. גם כדי לפרוק מעט מהסבל שמלווה אותם, וגם כדי למצוא את הדרך המיטבית להתמודד עם נטייתם. הדברים נוגעים בפיקוח נפש ממש.

היחס לחוטאים במשכב זכר

התורה הגדירה את עוון משכב זכור "תועבה", וכך היא מגדירה גם את אכילת המאכלים האסורים (דברים יג, ג), ודרשו חכמים: "תועה אתה בה" (נדרים נא, א). כלומר, ייעודה של תשוקה זו לחבר בקדושה ובשמחה את האיש עם אשתו, ומתוך חיבור זה נולדים ילדים והעולם מתקיים. ואילו החוטאים בזה מפנים את תשוקתם לבני מינם ופוגעים בקדושת הנישואין ובקיום העולם (וכן באכילה, ייעודה להוסיף חיים וקדושה, והאוכל מאכלים אסורים תועה בה).

ומכל מקום אין להחמיר ביחס לחוטאים בזה יותר מאשר ביחס לחוטאים בשאר עבירות חמורות, כגון מחללי שבת. וכשם שמעלים לתורה מחללי שבתות כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס, כך יש להעלות לתורה את העוברים על חטא זה כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס. קל וחומר שיש להעלותם לתורה כאשר ייתכן שהם נזהרים שלא לעבור על החטא החמור של משכב זכר.

יתר על כן, רבים מהנכשלים בחטא זה אינם חוטאים בו מתוך התרסה כדרך מחללי שבת, אלא מתוך צער על כך שיצרם אונסם לזה. ומי יודע אם היינו אנחנו צריכים להתמודד עם ניסיונות כאלה, אם היינו עומדים. ורק ה' אלוקי השמיים והארץ, בורא הנשמות, יודע המחשבות ובוחן הלבבות, יודע את יצרו של כל אדם ויכול לדון אותו באמת וברחמים לפי גודל ניסיונותיו ומכאוביו.

אין להרחיקם מהקהילה הדתית

חובה להדגיש: גם מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו וחוטא במשכב זכור, חייב בכל שאר מצוות התורה, ועליו להתחזק ככל יכולתו במה שהוא יכול. ואף ביחס לחטא זה, על כל יום ויום ובכל פעם ופעם שהוא מצליח להתגבר על יצרו ונמנע מהחטא – יש לו שכר גדול.

ועלינו לקבל את מצוות התורה שקבעה שמשכב זכור אסור באיסור חמור, וכאשר יש בידנו אפשרות, חובה עלינו להשתדל להניא את החוטאים מכך. ועם זאת עלינו לאהוב גם את מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו, ולדעת שיש ערך גדול לכל מצווה ומצווה שהוא מקיים. וכל עוד הוא אינו מחצין את נטייתו ואינו מתריס בחטאו, עלינו לקרבו לקהילה הדתית, כדי שיוכל להתחזק בתורה ובמצוות בכל מה שאפשר לו.

וכבר ידוע שערכו של הרע מוגבל, ואילו ערכו של הטוב הוא בלי סוף. כיוצא בזה חומרתן של העבירות מוגבלת, ואילו ערכן של המצוות אין סופי. ועל כן גם מי שנכשל בעבירות, זוכה לחיי העולם הבא בזכות מצוותיו ומעשיו הטובים.

האורות שבכלים

סדרם ומיקומם של כלי המקדש אינם אקראיים, אלא הם ביטוי לערכים אלוקיים • היחס בין הקודש לקודש הקודשים כסמל לדרגה הרוחנית ההכרחית לקיום העולם • על עם ישראל להביט אל צורת הבית, ללמוד ממנו ומתוך כך לשוב בתשובה • תוכחה לטוענים נגד ערכי התורה, החוכמה והעבודה באמצעות התבוננות בכלי המקדש

לעתים מגיעות שעות קשות ונוראות, והחושך גובר בעולם, ודרך רשעים צלחה, ואם רוצים להישאר דבוקים בערכי הנצח, צריכים להקריב את החיים עצמם. בלי מזבח אין קיום לבית המקדש, ואין קיום לערכים המקודשים בעולם

המקדש וכליו

לימוד גדול עלינו ללמוד מכלי המקדש וסדר עמידתם, שאם לא כן לא הייתה התורה מאריכה בפירוט מצוות עשייתם וסדר עמידתם. על ידי המקדש וכליו גילו ישראל את מכלול הערכים האלוקיים בעולם, ומתוך כך התפשטה הארה וברכה להמשך גילויָם בעולם.

קודש הקודשים

המקדש היה מחולק לשני חלקים: השליש הפנימי היה קודש הקודשים, ושני שליש היו הקודש. בקודש הקודשים התגלה יסוד האמונה והתורה. כלומר, שם האיר היסוד האלוקי שבתורה ובו האירה קדושת כנסת ישראל, שעל ידי שני אורות אלו מחייה ה' את העולם כולו. ולכן קודש הקודשים הוא מקומו של ארון הברית, שבו הונחו לוחות האבן והתורה שניתנו למשה מסיני.

מעל הארון הונחה כפורת הזהב, ועליה שני הכרובים שמבטאים את הברית והאהבה שבין הקב"ה לישראל. וכן אנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". הרי שסגולת ישראל והתורה כרוכים ותלויים זה בזה.

ומחיצה הייתה בין קודש הקודשים לקודש כדי להבדיל בין המדרגות, שכל קדושתו של הקודש נובעת מקודש הקודשים, ובלא המחיצה לא היה העולם ראוי לאורו הנשגב של קודש הקודשים והוא היה מתעלה לגנזי מרומים בלא שיוכל להשפיע אור וברכה לקודש ומתוך כך לכל העולם.

שלושת הכלים שהיו בקודש

בהיכל שנקרא קודש הניחו שלושה כלים. קרוב יותר לקודש הקודשים הניחו את השולחן כנגד הפרנסה ואת המנורה כנגד החוכמה. השולחן היה בצפון והמנורה בדרום, ועל זה אמרו חכמים שהרוצה להעשיר יפנה לצד צפון, והרוצה להחכים יפנה לדרום (זוהר בראשית כו, ב). וביניהם לצד חוץ היה מונח מזבח הזהב, שעליו היו מקטירים בכל בוקר וערב את הקטורת, והוא היה כנגד עבודת הלב שבתפילה.

השולחן

השולחן שעליו הקריבו את לחם הפנים ביטא את ערך העבודה והפרנסה, שעל ידי העבודה האדם נעשה שותף עם הקב"ה בקיום העולם. ולכן נצטווה אדם הראשון שהונח בגן עדן לעובדה ולשומרה (בראשית ב, טו). ואחר שחטא נענש וגורש מגן עדן אל האדמה שקוללה בגללו, ונגזר עליו לעבוד קשה כדי להוציא ממנה את לחמו, ולתקן בכך את חטאו ואת העולם. מעלה מיוחדת ישנה לעבודה שבארץ ישראל שהיא מעין עבודת גן עדן, שמקיימים בה מצוות יישוב הארץ, כפי שכתב החת"ם סופר (סוכה לו, ב). כנגד התיקון הזה מכוון השולחן. והיו מניחים עליו בכל שבוע שנים עשר לחמים כנגד עבודת שנים עשר השבטים.

המנורה

מנורת הזהב ביטאה את ערך החוכמה והאמנות, והיו לה שבעה קנים כנגד שבע החוכמות שמתגלות בעולם. שש חוכמות כנגד ששת הצדדים שיש לכל דבר – ארבע רוחות ולמעלה ולמטה. והחלק השביעי כנגד הפנימיות, והוא כנגד המשכת התורה מקודש הקודשים לקודש על ידי חוכמת תורה שבעל פה. ועל זה רמז הגאון מוילנא שהתורה והחוכמה צמודים. ולכן תיקנו חכמים שהרואה חכם מחכמי אומות העולם מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מחוכמתו לבשר ודם". הרי שגם החוכמות החיצוניות הן חוכמות אלוקיות, אלא שלעומת חוכמת התורה הן חיצוניות. וכאשר החוכמות החיצוניות נלמדות מתוך התקשרות לקודש הקודשים, הרי שהן יונקות מקדושת קודש הקודשים, ולכן על חכם יהודי ירא שמיים, שמצטיין בחכמות חיצוניות, מברכים את הברכה שמברכים על חכמי התורה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שחלק מחוכמתו ליראיו" (פניני הלכה ברכות טו, יח).

המזבח הפנימי

מזבח הזהב שעליו הקטירו את הקטורת ביטא את עבודת הלב שבתפילה. הקטורת הייתה עולה על גבי הגחלים, ורומזת לכיסופי הנשמה וגעגועיה לקרבת אלוקים, כדוגמת העשן המיתמר ועולה. והתפילה צריכה לכלול את כל הבקשות של כלל ישראל, ולשם כך תיקנו חכמים נוסח לתפילה.

והייתה הקטורת נעשית מאחד עשר סממנים, כנגד עשר מדרגות הקדושה שעל ידן העולם נברא. ועוד סממן חשוב היה בקטורת, הוא החלבנה שריחו היה רע, כנגד הצדדים השליליים שבעולם. ולאחר שהיה נשחק ומתערב יחד עם שאר סממני הקטורת היה משביח את ריחה. ללמדנו שכאשר כל הכוחות שבישראל מתאחדים למען מטרה קדושה, מתגלה סגולתם הפנימית של פושעי ישראל, ואף הם מצטרפים ומועילים לתיקון העולם (עיין עולת ראיה ח"א עמ' קלו קלח). ולכן אמר האר"י הקדוש שלפני התפילה צריך להתחזק במצוות "ואהבת לרעך כמוך".

עמודי המשכן ויריעותיו

כל הרעיונות צריכים להופיע באחדות, ולכן כלי הקודש היו מונחים יחד במשכן. ועמודי המשכן ויריעותיו רמזו לכל המוני בית ישראל, שאף שלכל אחד כישרון ותפקיד מיוחד, כולם צריכים להתלכד יחד סביב הערכים המשותפים. ולכן כל העמודים היו מתחברים ומתקשרים זה אל זה, וכל היריעות מתחברות אחת אל רעותה, וכל חוט מצטרף ומשתלב בחברו, כדי שיתכללו כל הרעיונות יחד.

וכאשר זכו ישראל לשבת על אדמתם, כל שבט בנחלתו, ומלכות בית דוד מלכדת את כולם, זכו לבנות את המקדש. וכבר לא היה צריך להקימו מקרשים שונים ויריעות מחולקות, אלא נבנה המקדש מלכתחילה כבית אחד מלוכד ומגובש, לבטא את אחדות ישראל וממלכתו.

בשביל מה המזבח החיצון

לכאורה כל הערכים האלוקיים כבר באו לידי ביטוי במקדש, ומדוע ניצב בחצר המקדש מזבח גדול ונורא, והאש יוקדת עליו יומם ולילה?

המזבח מבטא את מסירות נפש. מפני שכל הערכים היפים והטובים, לא יוכלו להתקיים בעולם בלא מסירות נפש. כאשר האדם יתקן את החטא ותסור חרפת המוות מהעולם, גם לא יהיה צורך במסירות נפש ובקורבנות. אבל כל זמן שיש חטא ומוות בעולם, הקורבנות שהיו מקריבים על גבי המזבח נתנו ביטוי לחיים שהגיעו אל קצם באותו היום, שאינם אובדים לעד, אלא כשם שהקורבן עולה לריח ניחוח לה', כך גם הם נאספים בקדושה בגנזי מרומים.

במצב המתוקן, המסירות באה לידי ביטוי בהבאת קורבן בהמה, אחד בבוקר ואחד בערב, והבהמה תמורת האדם. ואף הצדקה נחשבת קורבן ומבטאת מסירות נפש על ערכי התורה. אבל לעתים מגיעות שעות קשות ונוראות, והחושך גובר בעולם, ודרך רשעים צלחה, ואם רוצים להישאר דבוקים בערכי הנצח צריכים להקריב את החיים עצמם. בלי מזבח אין קיום לבית המקדש, ואין קיום לערכים המקודשים בעולם.

הביטו אל הבית הקדוש

אלו מקצת הרעיונות הטמונים בצורת בית המקדש וכליו. בעת שעלו ישראל לרגל, היו מתבוננים בצורת הבית ובמשמעותו ומתקשרים לאידיאלים הקדושים. ורמז לזה הנביא יחזקאל, כשקרא לעם לחזור בתשובה מתוך התבוננות בבית המקדש: "אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית וייכלמו מעוונותיהם ומדדו את תוכנית. ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורותיו ואת כל חוקותיו וכל צורותיו וכל תורותיו הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חוקותיו ועשו אותם" (יחזקאל מג, י יא).

התוכחה

אם יבוא אדם ומרוב אהבתו לתורה יאמר לישראל: מה לכם לעסוק בפרנסה וכל ענייני העולם הזה, העיקר שתהיו אברכים ותעסקו בתורה הקדושה כל ימי חייכם. יצביעו לו על השולחן, כדי שיחזור בתשובה ויבין את ערך העבודה והעיסוק ביישובו של עולם.

ואם מרוב דבקותו וקנאותו ללימוד התורה יטען שאין כל ערך לחוכמות השונות, ולכן אסור לשלב לימודי חול בתוכנית הלימודים, יצביעו לו על המנורה הטהורה בעלת שבעת הקנים שרומזים לשבע החוכמות, כדי שיחזור בתשובה ויבין את גודל אורה של התורה כשהיא מתפשטת על כל החוכמות.

ואם יבוא חוקר מהאקדמיה להשוות בין התורה לשאר החוכמות, יזכירו לו שהבדל עצום ישנו בין התורה הקדושה שקדמה לעולם ומקומה בקודש הקודשים, לשאר חוכמות העולם שמקומן בקודש, ולשם כך הייתה מחיצה שהבדילה בין הקודש לקודש הקודשים.

וכן אם יבואו אנשי מעשה וירצו להשוות בין ערכה של התורה לערך העבודה, יזכירו להם את המחיצה שבין קודש הקודשים לקודש. שאף שהשולחן חשוב וקדוש, התורה שבקודש הקודשים נעלה יותר, ולכן בראש ובראשונה צריך כל אדם לקבוע עתים מקודשים לתורה, ומתוך כך לצאת לעבודה. ולכן אמרו: אפילו פת במלח תאכל, בתורה אתה עמל (אבות ו, ד).

ואם יבוא חסיד ויטען שהתפילה חשובה יותר מהתורה, ואף אין צורך לעסוק בפרנסה ובחוכמות אלא העיקר לצעוק אל ה' ולדבר אליו, כי הוא יתברך דואג בניסי ניסים לכול, וכל החוכמות הבל וכו'. יזכירו לו שאף שהמזבח חשוב והונח בקודש, התורה חשובה יותר ולכן מקומה בקודש הקודשים. ואף בקודש היו מניחים שולחן ומנורה, ללמד שגם הפרנסה והחוכמות ערכים מקודשים.

ואם יבואו בעלי מחלוקות לעורר קטטות בין הערכים, יזכירו להם שכשם שכל עמודי המשכן צריכים להתלכד יחד, כך צריכים אנשי התורה והעבודה והחוכמה והתפילה להתחבר באהבה כדי לעשות את המשכן אחד.
•••
יהי רצון שנזכה שכל הכוחות הטובים שבעם ישראל יתלכדו סביב למקדש, וירושלים עיר קודשנו ותפארתנו תעשה את כולנו חברים.

עבדות בדרך אל החירות

דין עבד עברי בזמן שמצוות היובל נוהגת • דין המוכר עצמו לעבד מחמת עוניו, ודין גנב שבית דין מוכרים אותו • מדוע התירה התורה לחסרי כול להימכר לעבדים, ולא חייבה את העשירים לפרנסם? • התורה אינה פועלת נגד הטבע האנושי וכוחות השוק, אלא מתווה דרך ומציבה גבולות מוסריים • אסור לאדון להעסיק את עבדו בעבודות בזויות • רמת חייו של עבד עברי • האם כשתחזור מצוות היובל תופעת העבדות תתחדש? • ללמוד ממצוות העבדות את הדרך הנכונה לשיקומם של גנבים

פרשת משפטים

לכבוד פרשת השבוע נעסוק מעט במצווה שלבן זמננו קשה לעתים להבין את משמעותה.

מצוות היובל ודין עבד עברי

בעת שהיובל היה נוהג, היה מותר ליהודי למכור את עצמו לעבד. וכן היה מותר לבית הדין למכור אדם שנתפס בגנבתו ולא היה לו כסף להחזירה. אולם כשאין היובל נוהג, אין היתר ליהודי למכור את עצמו לעבד. כי רק כאשר יסוד החירות עומד על מכונו על ידי מצוות היובל שמשחררת את כל העבדים, אפשר להשתמש במוסד העבדות כדי לפתור בעיות קשות (ערכין כט, א).

נבאר תחילה את מצוות התורה, ואחר כך נבחן מה ממנה יתקיים כשיחזרו כל ישראל לשבת על אדמתם ותחזור מצוות היובל למקומה.

אימתי היה יהודי נמכר לעבד

גם כאשר היובל יחזור, לא יהיה היתר לאדם למכור עצמו לעבדות. שכן למדנו, שרק כאשר אין לאדם מה לאכול, מותר לו למכור את עצמו לעבדות. וכיום, בעקבות התפתחות החקלאות והעלייה ברמת החיים, יש לציבור אפשרות לדאוג שלא יהיה אדם שירעב ללחם

על פי התורה, בשתי דרכים בלבד יכול היה יהודי להימכר לעבד:
א) כאשר גבר עליו דוחקו עד שאין לו אפילו מאכל לנפשו, נתנה לו התורה רשות למכור את עצמו לעבד.
ב) גנב שנתפס ואינו יכול לשלם את דמי גנבתו, בית הדין היו מוכרים אותו לעבד (רמב"ם הל' עבדים א, א).

הנמכר על ידי בית הדין נמכר לכל היותר לשש שנים. ואם שנת היובל הגיעה לפני תום שש השנים, יצא לחירות ביובל.

ואם עבד שש שנים ורצה להמשיך בעבדותו, רוצעים את אוזנו במרצע בפני בית הדין, וימשיך לעבוד את אדונו עד שנת היובל או עד מות אדונו.

וכל זה לגבי מי שנמכר בגנבתו על ידי בית דין, אבל המוכר את עצמו מחמת עוניו רשאי למכור עצמו ליותר משש שנים, אולם משיגיע היובל יצא לחירות (רמב"ם שם ב, ב-ג; ג, ו-יא). שנאמר: "וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה, י).

מדוע הסכימה התורה לעבדות?

החירות היא יסוד מרכזי בתורה, ועל כן ראוי לשאול, היאך הסכימה התורה שיימכר אדם לעבדות? אלא שצריך לדעת שהתורה אינה כופה את האדם ללכת נגד הטבע, כי הטבע על כל פגמיו הוא בריאה אלוקית שנותנת לאדם מצע שעליו הוא יכול לתקן ולהשלים את עצמו. לכן התורה אינה מתערבת בכוחות השוק הכלכלי, אלא נותנת להם לפעול את פעולתם תוך שהיא קובעת גבולות מוסריים וכיוון ערכי שמסמן את דרך התיקון וההתעלות.

בתקופות של מחסור חמור, ללא מסגרת העבדות, אותם אנשים שלא הצליחו לפרנס את עצמם, מפני שהיו עצלים או חסרי תושייה או מפני שאדמתם נכבשה מידם, היו מתים ברעב. על ידי העבדות הם שרדו, והעמידו צאצאים שהם כיום בני חורין. ופעמים דווקא העבדים הצליחו להתקיים יותר מבני חורין עניים. לכן התורה לא אסרה את העבדות, אלא קבעה לה גבולות מוסריים. וזהו שנאמר: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, לא תעבוד בו עבודת עבד. כשכיר כתושב יהיה עמך, עד שנת היובל יעבוד עמך. ויצא מעמך הוא ובניו עמו, ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב. כי עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא יימכרו ממכרת עבד. לא תרדה בו בפרך ויראת מאלוקיך" (ויקרא כה, לט מג).

טהרני השמאל החברתי

כאן טהרני השמאל צריכים להטיח כנגד התורה הקדושה: "היה צריך שהעשירים יפרנסו את העניים, ולא להסכים לעבדות!" וישיבו להם שאמנם מצוות הצדקה חשובה מאוד, אבל אם היו מחייבים את העשירים לפרנס את העניים, הכלכלה הייתה נפגעת באופן אנוש (בדומה לארצות קומוניסטיות), עד שלכל האנשים לא היה לחם לאכול. ועדיין טהרני השמאל לא יזוזו מעמדתם ויאמרו: "מוטב שימותו ואל יסכימו לאפליה ועבדות". אבל מכיוון שתורתנו היא תורת חיים, ולא נוטה להמר על חיי אדם וחברה כפי שטהרני השמאל נוהגים עד היום, על כן מדריכה התורה את החיים הממשיים בדרך העולה לגאולה.

הלכות התנהגות האדון לעבדו

התורה אם כן אינה מתערבת בכוחות השוק, אלא קובעת גבולות מוסריים וכיוון ערכי שאליו צריכים להתקדם. נזכיר את עיקר ההלכות הנוגעות ליחסים שבין האדון לעבדו:

אסור לאדון לרדות בעבדו בפרך, היינו לתת לו מלאכה חסרת תועלת שכל מגמתה להעסיקו שלא יתבטל, או לתת לו עבודה שאין לה קצבה, היינו שאין לה סוף, אלא עליו לומר לו: עבוד עד שעה זו בגפנים וכיוצא בזה (רמב"ם שם א, ח). וכן אסור להעסיק אותו במלאכות שנחשבות בזויות מאוד. ואף שמותר לשכור פועל בן חורין שיעבוד בהן, העבד שנפשו שפלה עליו מצטער בהן יותר, ולכן אסור להשפילו בהן (רמב"ם א, ז).

רמת חייו של העבד שווה לאדון

צריך האדון להשוות את העבד אליו במאכל ובמשקה, בכסות ובמדור, שנאמר: "כי טוב לו עמך" (דברים טו, טז). שלא יהיה האדון אוכל פת נקייה ונותן לעבד לאכול פת קיבר, ולא יהיה האדון שותה יין ישן והעבד שותה יין חדש, שלא יהיה האדון ישן על גבי כסת והעבד על גבי תבן. זהו שאמרו חכמים: "כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו" (קידושין כא, א; רמב"ם שם א, ט), כלומר האדון הוא בעצם סוג של מחנך, שביתו הופך לפנימייה משקמת.

הקונה עבד נשוי, צריך לפרנס גם את אשתו וילדיו כפי אותה רמה, אף על פי שאשתו וילדיו אינם חייבים לעבוד. וכן הדין אם התחתן בהיותו עבד בהסכמת אדונו (רמב"ם שם ג, א ב). אבל אם האדון לא הסכים לחתונתו, למרות שמותר לעבד להתחתן, מכל מקום אין האדון צריך לפרנס את אשתו וילדיו, אלא בעת החתונה האישה מקבלת על עצמה לדאוג לפרנסתה.

הנמכר לגוי

כשבית הדין היה מוכר לעבדות את מי שנתפס בגנבתו, היה מוכרו ליהודי או לגר צדק בלבד. וגם למי שמוכר את עצמו לעבדות מחמת עוניו אסור למכור את עצמו לגוי, אבל אם עבר ומכר את עצמו לגוי, אפילו היה הגוי עובד עבודה זרה, מכירתו מכירה (רמב"ם שם א, ג). ואף שעבר בכך עבירה, מצווה על קרוביו לפדותו כדי שלא יתבולל בגויים. לא פדוהו קרוביו, מצווה על כל אדם לפדותו. וישלמו לאדון לפי מספר השנים שנותרו עד היובל (רמב"ם שם ב, ז-ח). ואם לא נמצא מי שיפדה אותו, יצא לחופשי ביובל.

גר צדק אינו נמכר לעבד

גר צדק אינו נמכר לעבד, שנאמר: "ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב" (ויקרא כה, מא). הרי שתנאי בעבדות הוא שתהיה לעבד משפחה שאליה יוכל לשוב כשישתחרר ביובל, ועל ידי כך גם בשנות עבדותו לא יאבד את חוט תקוות חירותו, ויוכל אחר כך להשתקם. אבל הגר, שאין לו משפחה מצד הוריו לשוב אליה, אינו נמכר.

ואולי על כן צוותה התורה בציווי כפול לאהוב את הגר (דברים י, יט), שהואיל ואין לו נחלה וגם אין לו אפשרות לקיום כעבד, צריכים להתאמץ יותר לקיימו בצדקה. וגם אין זה מפר את האיזון הכלכלי, הואיל ומדובר במיעוט קטן של יוצאים מהכלל.

כשיחזור היובל

כפי הנראה, גם כאשר היובל יחזור לא יהיה היתר לאדם למכור עצמו לעבדות. שכן למדנו, שרק כאשר אין לאדם מה לאכול, מותר לו למכור את עצמו לעבדות. וכיום, בעקבות התפתחות החקלאות והעלייה ברמת החיים, יש לציבור אפשרות לדאוג שלא יהיה אדם שירעב ללחם.

אמנם לגבי גנבים שאין להם לשלם, כעיקרון אפשר יהיה למוכרם כעבדים. אבל בעקבות עליית ערכי החירות והחופש, קשה להניח שהעבד יציית כראוי לאדונו, וממילא לא יהיו אנשים שירצו לקנות עבדים.

הפתרון לגנבים

אולי יש מקום להציע פתרון של מאסר חלקי לגנבים משולב עם עבודה מועילה. בכך נוכל להגשים את הדרכת התורה בעניין מכירת גנב לעבד, לפיה הגנב מתאמץ בכל כוחו להחזיר את גנבתו, ובתוך כך משקם את עצמו בהרגלי עבודה ראויים, תוך שהוא לומד דוגמה מאנשים חרוצים והגונים.

ונראה שלשם כך אין צורך להמתין עד שיחזור היובל, אלא כבר עכשיו ראוי לנסות להגשים פתרונות מסוג זה לשיקום גנבים. כל אדם לפי התחום שבו יוכל להצטיין ביותר – מניקיון ועד טכנולוגיה גבוהה.

הצעה זו עדיפה על עונש המאסר שנוהג כיום, שבו האסיר מתרגל לחיי בטלה, ואינו מחזיר אפילו מעט מחובו, אלא להפך – עוד לומד מחבריו לכלא כיצד להיות פושע מתוחכם ומקצועי יותר. העירוב של גנבים עם אנסים ורוצחים אינו תורם לשיקומם, אלא להפך. גם הסוהרים אינם נבחרים על פי מידותיהם התרומיות, כי תפקידם הוא להשליט סדר, ולא להיות מעסיק שמחנך ומדרבן את הגנב להיות חרוץ ויעיל בעבודתו, ולשם כך גם משתמש לעתים באמצעי ענישה.

השיפורים הקיימים כיום

חובה להזכיר שכבר כיום מתקיימות בבתי הכלא תוכניות שונות לשיקום אסירים, שמן הסתם הושפעו מרוח התורה, בעקיפין או במישרין.

למשל, בתי המדרש שהוקמו בבתי הכלא, שאמנם אינם מחנכים לעבודה שממנה יוכל אחר כך האסיר להתפרנס, אך מכל מקום האסירים מתחנכים שם לאורה של התורה, והשיקום שלהם אחר כך מוצלח יותר.

כמו כן צריך להזכיר לטובה את מתן האפשרות לעבוד במסגרת בתי הסוהר.

אבל עדיין זה רחוק מהכיוון שלמדנו בתורה, לפיו המשתקם חי בחברה נורמטיבית, כשחלק מהעונש הוא עבודה מאומצת וקשה, שהשכר שלה מופנה להחזרת חובותיו.

הכנה לחיי חירות

לסיכום נאמר: בשונה לגמרי מהתפיסה המקובלת לגבי העבדות, העבדות שהתורה מדברת עליה נועדה לחנך את העבד ולגבש את אישיותו כדי שיהיה בן חורין.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד