ביטחון לאומי על פי התורה

שיתוף פעולה בין חכמי תורה לחכמי מעשה יאפשר ניהול מדיניות ביטחונית נכונה בהדרכת התורה • מצוות כיבוש הארץ וירושתה לדורות לפי שיטת הרמב"ן • לשיטת הרמב"ם אין מצווה לדורות לרשת את הארץ, אבל יש מצווה לשבת בה ולהגן על היושבים בה • ההבדל המעשי בין שתי השיטות אינו גדול • אם ישראל תאולץ לצאת למלחמת הגנה, ההזדמנות תנוצל כדי לקיים את מצוות כיבוש הארץ על פי הרמב"ן • מגורי גויים בארץ: העמדה העקרונית, ומימושה בפועל בעת שגויי הארץ מאיימים על ריבונותנו

מדיניות ההתיישבות והביטחון על פי התורה

במשך דורות רבים היה עם ישראל במצב של אונס, שנבע מגלות הגוף והנפש, ולא יכולנו לקיים את המצווה הכללית של יישוב הארץ, וממילא גם רוב היחידים התרשלו בקיומה. בחסדי ה', בדורות האחרונים החל ה' להצמיח את ישועתנו, מצבנו השתנה ואנו יכולים לקיים את המצווה כעם וכיחידים

מעת לעת עולה השאלה, האם ניתן ללמוד מהתורה וההלכה מהי המדיניות הביטחונית הראויה, והאם אפשרי שתלמידי חכמים יושבי בית המדרש ינהלו את מדיניות הביטחון של מדינת ישראל.

התשובה אמנם מורכבת מאוד, אבל ניתן לתמצת אותה במשפט אחד: עקרונות בוודאי צריך ללמוד מהתורה, אולם דרכי הביצוע תלויות במצב המציאותי הכולל. לפיכך, כדי להגשים את החזון צריך קודם כל שתלמידי חכמים יבררו היטב את העקרונות התורניים. ולצד אותם תלמידי חכמים יש צורך באנשים חכמים מאוד שמבינים את העקרונות התורניים ומאמינים בהם, ויחד עם זה מבינים את המצב המדיני והביטחוני על כל מרכיביו, כדי שיוכלו לבחון מהי הדרך להגשים את החזון. ומבין אותם אנשים חכמים צריכים לקום מנהיגים שמסוגלים להוביל את הרעיון המעשי אל הפועל.

בעת שהציבור עוסק בבחירת המנהיגים המעשיים, נשתדל אנחנו למלא את תפקידנו בבירור העקרונות שבלעדיהם אין אפשרות להגשים את החזון.

וזה היסוד הראשון שעלינו ללמוד מהתורה, שסוף מעשה במחשבה תחילה. התלמוד קודם למעשה. תחילה עלינו לדעת למה אנחנו שואפים. מפני שככל שהמטרה פחות בהירה כך קשה יותר להגשימה. זו הבעיה הבסיסית של המדיניות הישראלית: מצד אחד אומרים שהשאיפה היחידה כמעט היא לשקט, שלום ושלווה. ומצד שני, מתחת לפני השטח ומעבר להצהרות הרשמיות, רוחשת כמיהה לגאולה, לקיבוץ גלויות וליישוב הארץ, ובעת הצורך יהודים אף מוכנים למסור את נפשם למען הגשמת החזון הזה. אם תקשיבו היטב לדברי המנהיגים המרכזיים של מדינת ישראל, כמעט תמיד תמצאו את הסתירה הזו בדבריהם.

נתחיל בבירור העקרונות.

מצוות יישוב הארץ

היסוד של המדיניות הישראלית נעוץ בהבטחה שהבטיח ה' לאבותינו את הארץ ובמצוות התורה ליישב את הארץ. ללא ההבטחה והמצווה לא הייתה קמה התנועה הציונית ולא היינו מייסדים את מדינת ישראל.

דברי הרמב"ן – כיבוש והתיישבות

ראש המדברים במצוות יישוב הארץ הוא הרמב"ן, שאף זכה להיות נאה דורש ונאה מקיים, עלה לארץ והקים קהילה בירושלים. ועד היום בתי הכנסת הרמב"ן שבירושלים נקראים על שמו.

וכך כתב הרמב"ן (השמטות לספר המצוות, מצווה ד): "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וזהו שנאמר (במדבר לג, נג-נד): והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ…" "והורשתם" פירושו לכבוש, שתהיה ריבונות ישראל על הארץ. "וישבתם" פירושו ליישב את הארץ, שלא תהיה שממה.

המצווה מחייבת את ישראל לכבוש את הארץ, "וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ו) מלחמת מצווה…. ולשון ספרי (שופטים יז יד) 'וירשתה וישבת בה' – בזכות שתירש (תכבוש) תשב…" ומדגיש הרמב"ן שלא נטעה לחשוב שמצוות כיבוש הארץ נאמרה לעולי מצרים בימי יהושע בן נון בלבד, אלא המצווה מחייבת את כל הדורות שלא להניח את הארץ "ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות… הרי נצטווינו בכיבוש בכל הדורות". ומכוח מצוות עשה זו חייב כל יחיד לשבת בארץ ישראל, "ואפילו בזמן גלות".

אמנם במשך דורות רבים היה עם ישראל במצב של אונס, שנבע מגלות הגוף והנפש, ולא יכולנו לקיים את המצווה הכללית, וממילא גם רוב היחידים התרשלו בקיומה. בחסדי ה', בדורות האחרונים החל ה' להצמיח את ישועתנו, מצבנו השתנה ואנו יכולים לקיים את המצווה כעם וכיחידים.

עוד צריך להוסיף שמצווה זו דוחה פיקוח נפש של יחידים, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, ולא התכוונה התורה שנסמוך על הנס, ומכיוון שבכל מלחמה ישנם הרוגים, הרי שמצוות כיבוש הארץ מחייבת אותנו לסכן נפשות עבורה (מנחת חינוך תכה תרד, משפט כהן עמ' שכז).

דעת הרמב"ם – התיישבות והגנה

אמנם הרמב"ם לא כתב בהלכותיו שמצווה על ישראל לכבוש את הארץ. ומשמע שלפי דעתו מצוות הכיבוש הוטלה על דור עולי מצרים, ונראה שגם על מלכי ישראל לדורותיהם. אמנם מצווה כללית ויסודית שכל יהודי יגור בארץ ושעם ישראל יקים בארץ את מדינתו. וזה שלא מנה הרמב"ם מצווה זו בתרי"ג המצוות, מפני שקבע בכללי המניין שלו שאין הוא מונה מצוות כלליות שמצוות אחרות תלויות בהן. ואכן במצוות יישוב הארץ תלויות מצוות רבות מאוד, ובכללן כל מצוות החקלאות התלויות בארץ, וכן מצוות הקמת בית המקדש, קידוש חודשים, לא תחנם, איסור הסגרת עבד שברח לארץ ישראל והזכרת הארץ בברכת המזון.

ואף על פי כן לדעת הרמב"ם, אם כבשו הגויים את ארץ ישראל והגלו את ישראל מתוכה, אין חובה לישראל ליזום מלחמה כדי לכבוש את הארץ בחזרה. אלא מצוות המלחמה שנזכרה בתורה חלה כיום רק לשם "עזרת ישראל מיד צר".

כלומר, לפי הרמב"ם כך היא התוכנית הריאלית ליישוב הארץ, שיעלו עוד ועוד יהודים להתיישב בארץ, וכך היישוב היהודי ילך ויתבסס. ואז יקרה אחד מהשניים: או שבתהליך של תשובה גדולה יזכו לגאולה ניסית שתוביל לריבונות מלאה. או שבתהליך הדרגתי יתבסס מעמדם של ישראל בארצם, ואם יהיו גויים שיסכנו את קיומם – תחזור מצוות המלחמה מהתורה להצלת ישראל. ומצוות המלחמה במצב כזה אינה רק להתגונן, אלא אף לתקוף כדי להתגונן. וכפי שאמרו חכמים (עירובין מה, א) לעניין שבת, שאם באו גויים אפילו לגנוב קש ותבן מעיירות שעל הגבול, מצווה לחלל שבת ולצאת כנגדם בכלי נשק. שאם ישתקו להם על גניבת קש ותבן, סוף שיבואו להרוג נפשות (הל' שבת ב, כג). הרי שמתוך ההגנה מגיעים לריבונות (מלומדי מלחמה סי' א).

תקדים בית ראשון ובית שני

אפשר לומר שלדעת הרמב"ן, הדוגמא המחייבת לקיום מצוות יישוב הארץ לדורות היא כיבוש הארץ ויישובה על ידי יהושע בן נון ובני דורו. וזו המצווה המוטלת על ישראל בעת שנמצאים בגלות או תחת ריבונות זרה, לחתור בכל כוחם להשגת ריבונות תוך נכונות ליזום מלחמה כדי לכבוש את הארץ ולשחררה מידי זרים.

ואילו הדוגמא המחייבת לדברי הרמב"ם הוא מנהגם של ישראל בימי בית המקדש השני, שתחילה התיישבו בארץ בחסות השליטים הגויים, ובמשך הזמן התרחב היישוב עד שצרכי ההגנה על הקיום הרוחני והגשמי הכריחו אותם ללחום בשליטים ולהחזיר את הריבונות והמלכות לישראל. וכפי שכתב הרמב"ם (הל' חנוכה ג, א): "בבית שני כשמלכי יוון גזרו גזרות על ישראל וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאוד מפניהם ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכוהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני". ועל דבר זה אנו מודים ומהללים לה' בימי החנוכה.

ההבדל ביניהם

למעשה, ההבדל בפועל בין הרמב"ם לרמב"ן אינו גדול. שכן גם הרמב"ן מודה שאין לכבוש את כל הארץ בבת אחת, וכפי שהורתה התורה לכבוש תחילה את עיקר הארץ ולהתרחב בהדרגה, והמלחמה צריכה להתנהל על פי השיקול הרציונאלי בלי לסמוך על הנס. מנגד, גם הרמב"ם שסובר שמלחמת מצווה היא רק מלחמה הגנה מכיר במציאות ההיסטורית, שכמעט בלתי אפשרי שציבור גדול של יהודים יוכל להגן על עצמו ללא ריבונות, ואין הגנה ללא הרתעה – כולל תפישת המקומות שמהם יצאו התוקפים.

אך בצד העקרוני יש ביניהם הבדל גדול: לשיטת הרמב"ן יש לחתור בפועל לכיבוש הארץ ואח"כ ליישובה, ואילו לשיטת הרמב"ם יש לחתור ליישוב הארץ ולאחר מכן להגן על יושביה, דבר שמצריך בדרך כלל מלחמה על הריבונות.

מה שהיה

מה טוב היה אילו היינו זוכים לשוב בתשובה שלימה ולקיים את החובה לגור בארץ כדברי הרמב"ן, ואפילו בעיר שרובה גויים, כדברי הרמב"ם. עם ישראל היה עולה לארצו עוד הרבה לפני השואה כדי ליישבה ולכונן בה מחדש את ריבונותו, ומתוך כך היינו זוכים להצלה של מיליוני יהודים ולקירוב הגאולה.

ומשלא זכינו, עיקר קיבוץ הגלויות החל אחר השואה, ובמתי מעט ומתוך התגוננות זכו שרידי השואה ופליטי הגלויות להקים את מדינת ישראל.

המדיניות לעתיד

נדמה שלאור מה שלמדנו עולה ומתבהרת המדיניות הנכונה על פי התורה, שיש בה שילוב של כל העקרונות שהעמידו הרמב"ם והרמב"ן: עלייה, התיישבות, הגנה וכיבוש.

ההצהרה הבסיסית של מדינת ישראל צריכה להיות כדברי הרמב"ן: שכבני העם הישראלי, על פי תורתנו הקדושה, הננו שואפים ליישב את כל מרחבי הארץ מנהר מצרים ועד נהר פרת, בשני עברי הירדן. רק גויים שהם אוהבי ישראל, מאמינים בתורה ומקיימים את שבע מצוות בני נח רשאים להיות אזרחים בארצנו (כדין גר תושב).

אולם בהיותנו שוחרי שלום ומכבדי אדם, אנו כובשים את שאיפותינו ואיננו מתכוונים ליזום מלחמת כיבוש, וכן איננו מתכוונים לגרש נוכרים שאינם מזדהים באופן מלא עם השאיפות שלנו.

אבל אם חס ושלום יעזו אויבינו מבחוץ לתקוף אותנו, ננצל כל מלחמה כדי להרחיב בהדרגה את גבולות ארצנו. ואם יעזו הנוכרים החיים עמנו לאיים על הריבונות שלנו, בנוסף לכך שנדכא את אלימותם, נפעל בהדרגה להוצאתם מהארץ.

אגב, כל עם נורמלי נוהג כך בדרך זו כלפי אויביו המושבעים, אלא שאנחנו לא עם ככל העמים, ולכן רק כאשר נבין שערך מקודש מנחה אותנו בכך, נוכל לקיים את המדיניות הזו בתבונה, נחישות ורגישות.

מתוך עמדה מדינית זו, ניתן להתמודד באופן הרבה יותר מוצלח עם הלחצים הבינלאומיים, שרבים מהם מעוגנים בשיקולים מוסריים והיסטוריים, ללא מודעות לחזון האמיתי של עם ישראל.

להדליק נרות ביחד

גם מי שהגיע לגיל מבוגר וטרם מצא את זיווגו, ראוי שיעודד אחרים להינשא בגיל צעיר • למרות שבן עזאי עצמו לא התחתן, הוא דרש בשבחה של מצוות פרו ורבו • מדוע אי אפשר להתחתן לפני גיל עשרים בלי חשבון ולסמוך על ה' שידאג לפרנסה • חשוב שההורים ילוו וידריכו את ילדיהם בעניין נישואיהם • לפי מנהג הספרדים, האם כשהאב מדליק נרות חנוכה יכולים גם הילדים להדליק בברכה? • כשאחד מבני הזוג מאחר להגיע הביתה, האם עדיף להדליק בזמן בלעדיו או לחכות לו?

תגובה למאמר על גיל הנישואין

שאלה: העציב אותי מאוד לקרוא את המאמר האחרון ב'רביבים'. אני רווק בן 29. עשיתי את כל ההשתדלויות האפשריות, המעשיות והרוחניות, כדי למצוא זיווג. אני מרגיש שמאמר כזה מזלזל ומוריד מערך המאמצים שעשיתי כשלא זכיתי לראות פרי מהם. כל כך קל לדבר ולומר "תתחתנו עד גיל 24". ההנחה שעומדת מאחורי פסיקה כזאת היא שלמצוא בת זוג זה משחק ילדים. בפועל זו קריעת ים סוף. גם ככה הדמעות שלי מרטיבות את הכר כל לילה. אני לא חושב שאני לבד בתחושה הזאת.

תשובה: אכן יש מצבים שאדם אינו זוכה למצוא את זיווגו, אבל אין להחליש את תוקף המצווה להתחתן עד גיל 24 בגלל מצבים אלו.

את היחס הנכון לנושא נלמד מבן עזאי, שבעצמו לא התחתן ולא הוליד ילדים, ובכל זאת לימד לרבים (יבמות סג, ב) שכל מי שאינו עוסק בפרייה ורבייה "כאילו שופך דמים וממעט הדמות. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים?! אמר להם בן עזאי: ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה? אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים". הרי שלמרות שהרגיש בן עזאי בעצמו שהוא אנוס, כי מרוב עיסוקו בלימוד התורה העריך שלא יוכל להעניק את היחס הראוי לאישה – עדיין בשום פנים לא רצה שבעטיו יפחיתו בערך מצוות פרו ורבו. בדומה לכך ראוי גם למי שלא מצא עדיין את זיווגו לעודד את הצעירים להתחתן בגיל צעיר, כדי שלא יגיעו לגיל מבוגר שבו יותר קשה להתחתן. ואדרבה, מתוך כך יזכה להקים במהרה את ביתו באהבה ובשמחה.

תגובה להיתר לדחות נישואין עד גיל 24

אמנם אין הילדים חייבים לציית להוריהם בעניין הנישואין, אך אין להסיק מכך שההורים אינם צריכים להתערב כלל. להפך, מצווה עליהם להדריך את ילדיהם ולייעץ להם. ומוטלת על הילדים חובה להקשיב להדרכת ההורים, הן מצד מצוות כיבוד הורים והן מצד שהשכל מחייב להקשיב לאנשים בעלי ניסיון שמכירים אותם מיום שנולדו ורוצים בטובתם

עוד כתבתי, שאף על פי שהוראת חז"ל הייתה להתחתן עד גיל עשרים, מכיוון שמצינו בדברי חכמים ובפסקי האחרונים (רש"ל וחיד"א) שבשעת הדחק אפשר לדחות יותר את הנישואין אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע – יש להורות כך לכתחילה. וזאת משום שעצם קביעת גיל שמונה עשרה כגיל הנישואין הייתה כדי שהנערים יספיקו להתכונן לחתונה בלימוד תורה ולימוד מקצוע (קידושין כט, ב; סוטה מד, א), והיום שההכנות ארוכות יותר – יש להאריך את הזמן עד גיל עשרים וארבע. והוספתי שמי שמורים כיום לבחורים להתחתן לפני גיל עשרים "גוזרים על רוב שומעי לקחם חיי עוני, ומונעים מהם את האפשרות להשתתף ביישובו של עולם לפי הכישרון שחנן אותם ה'. ורבים מהם גם נוטים להתכחש למצווה הגדולה מן התורה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ".

על דברים אלו קיבלתי כמה תגובות, ואחת מתוכן ממצה את כולן בקיצור: "כבודו כתב: 'המחייבים בחורים להתחתן לפני גיל עשרים גוזרים על רוב שומעי לקחם חיי עוני'. כבוד הרב, כל חיי לימדוני רבותיי שמי שגוזר חיי עוני או עושר זה הקב"ה, כי הפרנסה היא רק מאיתו יתברך. ומתקבל הרושם שכבוד הרב מתעלם מכך".

תשובה על ערך העבודה והאחריות לפרנסה

למרבה הצער או שלא הבנת את תלמודך או שכל חייך למדת אצל רבנים ששיבשו את דברי התורה. שכן מצינו בתורה שחייב אדם להתאמץ לעבוד לפרנסתו כפי שהשכל מחייב, ועל גבי זה באה הברכה. וכפי שנאמר לגבי המקיימים את מצוות המעשרות: "למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה" (דברים יד, כט). דרשו חכמים: "יכול יהא יושב ובטל? תלמוד לומר: בכל מעשה ידך אשר תעשה" (תנא דבי אליהו רבה טו). הרי שאפילו מי שעבד ונתן מעשרות לא יזכה לברכה אם לא ימשיך לעבוד, שאז יברך אותו ה' במעשה ידיו. וכן מצינו שהיו אבות האומה חרוצים במלאכתם, רועי צאן וחופרי בארות כדי להוסיף ברכה לעולם.

ואף יעקב אבינו השתבח בחריצות שבה עבד, שנאמר: "זה עשרים שנה אנוכי עמך, רחליך ועזיך לא שיכלו… טרפה לא הבאתיך אליך… הייתי ביום אכלני חורב (שמש קופחת) וקרח בלילה, ותידד שנתי מעיניי (בחריצות מלאכת שמירת הצאן). לולי אלוקי אבי אלוקי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני, את עוניי ואת יגיע כפי ראה אלוקים ויוכח אמש" (בראשית לא, לח-מב). ואמרו חכמים: "חביבה היא המלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון ומלאכה הצילה נפשות" (בראשית רבה שם). הרי שעצם הקיום תלוי בחריצות המלאכה, וכל התוספות שמעבר לכך תלויות בזכויות הרוחניות, בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה.

וכן כתב הרמב"ם: "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך יישא אישה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אישה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה…" (הל' דעות ה, יא).

הדעה המוטעית

לפי מה שאתה טוען שלמדת מרבותיך, לא צריך שאדם ילמד לפני הנישואין מלאכה שמפרנסת אותו, כי הפרנסה מאת ה'. ולפי זה גם לא צריך להחיש חולה מסוכן לבית חולים כי הרפואה מאת ה', וגם לא צריך להתגייס לצבא כי השמירה מאת ה'. וכל זה בניגוד לתורה, שציוותה להציל חולים ולהתגייס למלחמת מצווה של הצלת ישראל מיד צר.

וכן כתב רב יוסף אלבו בספר העיקרים: "הנה ביארו שברכת השם יתברך תגיע ותבוא עם ההשתדלות. וכן אמר המשורר: 'אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר', אבל אם ה' ישמור עיר – יפה שקד שומר, שעם השמירה וההשתדלות האנושי יגיע העזר האלוקי, ולא בזולתו. ובעבור זה ראוי שישתדל האדם בחזקת היד בכל הדברים שאפשר שיושגו בהשתדלות האדם, אחר שנדע שההשתדלות מועיל בכל דבר ובכל הפעולות על דרך שביארנו" (ספר העיקרים ד, ו).

טענה בעניין נישואי בוסר

שאלה: כבוד הרב… האם בדבריך אתה לוקח אחריות על כל נישואי הבוסר, על כל הצעירים שיתחתנו מוקדם מדי ואחר כך יתגרשו? האם בדקתם פעם את אחוז הצעירים שמתגרשים בגלל נישואי בוסר?

תשובה: ראשית, נישואין לפני גיל עשרים וארבע אינם נישואי בוסר. שנית, הניסיון מעיד שנישואין בגיל המתאים, היינו לפני גיל עשרים וארבע, מחזיקים יותר מעמד ומעניקים יותר נחת ושמחה לבני הזוג. הסיבה לכך היא שעם השנים ההרגלים הולכים ומתקבעים, וקשה יותר לבני הזוג להתגמש כדי להתאים זה לזה. גם האהבה העזה של הצעירים מקלה עליהם להתאחד בהתאמה מלאה.

ליווי ההורים

עם זאת, ככל שנישאים בגיל צעיר יותר, כך צריך שההורים יהיו מעורבים יותר בעצה והדרכה לילדיהם. יש הורים שבעקבות העצמת מעמדם של ערך החירות והבחירה החופשית בחברה המודרנית, מרגישים שאין זה מתפקידם להתערב בהחלטות ילדיהם. אמנם ערך החירות חשוב מאוד, וזה הביטוי לצלם אלוקים שבאדם, ויציאת מצרים נועדה לגלות את ערך החירות. אולם החירות נועדה בעיקר לאפשר לאדם לבחור את דרכו המיוחדת, ולא כדי שייפול וייכשל במהמורות החיים. ולכן מצווה על ההורים לסייע לילדיהם להתחתן הן בעצה והן בממון (קידושין כט, א; ל, ב).

אמנם ההחלטה נתונה בידי החתן והכלה, ואין חובה לילדים לשמוע בקול הוריהם בנושא חשוב זה (רמ"א יו"ד רמ, כה). אבל מכך שאין הילדים חייבים לציית להוריהם אין להסיק שההורים אינם צריכים להתערב כלל. להפך, מצווה עליהם להדריך את ילדיהם ולייעץ להם. ומוטלת על הילדים חובה להקשיב במלוא הרצינות להדרכת ההורים, הן מצד מצוות כיבוד הורים והן מצד שהשכל מחייב להקשיב לאנשים בעלי ניסיון שמכירים אותם מיום שנולדו ורוצים בטובתם.

ברוב המקרים, לאחר אי הנעימות הראשונית הטבעית, הצעירים שמחים לשתף את הוריהם בהתלבטויותיהם ומודים מאוד להורים על השתתפותם בעצה ובהדרכה.

האם לפי מנהג הספרדים ילדים רשאים להדליק נרות בברכה?

שאלה: מנהג ספרדים שרק גדול הבית מדליק נרות חנוכה, ולעתים הילדים משתוקקים להדליק גם הם חנוכייה. האם מותר להם להדליק נרות לפי מנהג הספרדים? והאם יוכלו לברך על ההדלקה?

תשובה: מותר לילדים להדליק נרות לעצמם, ובתנאי שידליקו במקום אחר, כדי שיהיה ניכר כמה נרות מדליקים בכל יום. לגבי הברכה, המנהג הרווח לפי פוסקי האחרונים הספרדים שלא יברכו הילדים על הדלקתם, מפני שהם יוצאים ידי המצווה בהדלקת אביהם. אולם מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל הורה שמותר לילדים עד גיל בר מצווה להדליק נרות בברכה, ואין בזה ברכה שאינה צריכה הואיל וכך מחנכים אותם למצווה. ולדעת הרב שלום משאש זצ"ל, גם בנים שעברו גיל בר מצווה רשאים לכוון שלא לצאת בהדלקת אביהם ולהדליק בברכה (ילקוט שמש או"ח קצב).

האם להמתין לבן זוג שמאחר לחזור?

שאלה: כיצד ראוי לנהוג כאשר אחד מבני הזוג אינו יכול לחזור מהעבודה בצאת הכוכבים? האם עדיף שמי שנמצא בבית ידליק נרות בצאת הכוכבים (בשעה 17:00), או שעדיף שימתין לשני עד שיחזור?

תשובה: לכאורה על פי שורת ההלכה, עדיף שמי שנמצא בבית ידליק נרות בצאת הכוכבים, ויפטור בזה את בן זוגו. אולם בפועל, על פי סיבות שונות, ברוב המקרים עדיף להמתין עד לחזרת בן הזוג, ובתנאי שידליקו לפני השעה תשע בערב ויימנעו מאכילת קבע לפני כן. ורק כאשר יש לבן הזוג מקום לשמוע את הדלקת הנרות והאיחור הוא חד פעמי, עדיף שבן הזוג שבבית ידליק את הנרות בזמן (פניני הלכה זמנים יג, ז).

גיל חובת הנישואין בדורנו

תגובות שונות לטור משבוע שעבר על איסור מניעת היריון • מי שהגיע לגיל הנישואין ולא מצא בת זוג אינו חייב להתפשר על זיווג לא מתאים • בימינו לימודי תורה ופרנסה לוקחים זמן רב יותר. כיצד זה משפיע על חובת גיל הנישואין? • יש לקבוע להלכה שכיום מותר לדחות נישואין עד גיל 24 • מדוע לא לחייב גם בימינו להינשא עד גיל 20 • מדוע לא נכונה הגישה לפיה בימינו מותר לדחות נישואין עד גיל מאוחר • גם כשהמציאות משתנה, העקרונות נשארים

תגובות על הטור הקודם

בשבוע שעבר הגבתי על דיבה שמוטחת כנגד "הרבנים", שכביכול בלי שום בסיס הלכתי המציאו איסור לדחות נישואין והיריון כדי לקדם את האג'נדה החברתית שלהם.

כדי להזים את הדיבה הרעה הזאת שהוציאו על רבנים, ציטטתי מקורות רבים לכך שאכן הורו חכמים שמצוות פרו ורבו מחייבת להתחתן עד גיל עשרים ולא יאוחר מגיל עשרים וארבע. וכל כך חמורה ומחייבת המצווה, שכעיקרון מוטל על בית הדין לכפות על כך, אלא שבפועל כדי להימנע מקטטות נהגו שלא לכוף על הזיווגים (שו"ע ורמ"א אה"ע א, ג). ואם ההלכה מחייבת להתחתן כדי להוליד, מובן מאליו שאסור לזוגות נשואים לדחות את קיום מצוות פרו ורבו על ידי מניעת היריון. אמנם כשיש קושי מיוחד יש לפעמים היתר לדחיית המצווה, וכדי לברר את ההלכה שואלים רבנים, ולא כדי להעצים את שליטתו של "הממסד הרבני" בחייהם של האנשים והנשים, כדברי המעלילים.

היו לטור תגובות רבות – חלקן אוהדות, חלקן מתנגדות וחלקן קנטרניות.

האם צריך להתפשר כדי להתחתן בזמן

ככל שחולפות השנים, חולף עובר גם הזמן המתאים לקשירת קשר הנישואין, מפני שהזמן המתאים מבחינה נפשית לנישואין הוא בסביבות גיל עשרים, וככל שהוא מתרחק ההתלהבות פוחתת וקשה יותר להתקשר בברית עולם של נישואין. לכן צעירים שדחו את נישואיהם מתקשים אחר כך במציאת זיווגם

יש שואלים: איך ייתכן לצוות על בחור להתחתן עד גיל מסוים, הרי זה תלוי אם ימצא בת זוג מתאימה?

תשובה: אכן, בוודאי שאין מחייבים אדם להתחתן עם בחורה שאינה מוצאת חן בעיניו. יתר על כן, עלתה השאלה מה יעשה אדם שמצא בחורה שרוצה מאוד להתחתן איתו, וגם היא לא רעה בעיניו. אלא שלדעתו הוא יכול למצוא בחורה שתתאים לו יותר, והשאלה הייתה האם למרות שכבר הגיע לגיל עשרים מותר לו להתעכב כדי למצוא את הראויה בעיניו. והשיבו שאף שהגיע לגיל חיוב נישואים, אינו חייב להתחתן עם מי שלדעתו אינה מתאימה לו (עיין יפה ללב ח"ד אה"ע א, יג).

הרי שקביעת הגיל נועדה לכוון את האדם למועד המתאים לקיום מצוות הנישואין ופרו ורבו, שכל העולם נברא בעבורה.

השאלה הגדולה על קיום הלכה זו בימינו

אמנם עדיין אנחנו צריכים להתמודד עם בעיה מרכזית בסוגיה זו. הרי לכאורה כבר בגיל שלוש עשרה הנער מתחייב בכל המצוות, ואף על פי כן אמרו חכמים שמצוות התורה חלה על האיש בגיל שמונה עשרה ולא יאוחר מגיל עשרים. וזאת משום שלפני כן עליו להתכונן לקראת האתגר הגדול של הקמת המשפחה בשני תחומים: האחד הוא לימוד יסודות התורה (משנה אבות ה, כא; קידושין כט, ב; יו"ד רמו, ב), והשני – פרנסה. באותן השנים שבהן למדו את יסודות התורה, הקדישו הנערים חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד את המלאכה שממנה יוכלו להתפרנס, וכדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצורכי פרנסה (סוטה מד, א; רמב"ם דעות ה, יא).

לפי זה אנחנו נמצאים במבוכה, שכן בדורות האחרונים עולמנו עבר שינויים מופלגים, החיים נעשו מורכבים יותר, וההכנות לקראת האחריות שבהקמת המשפחה אורכות זמן רב יותר. בעבר היה די בלימוד פשוט של התנ"ך והמוסר, ההלכה וטעמיה, כדי להיות מוכן להקמת בית יהודי. די היה לעבוד עם האב כמה שעות ביום כדי לרכוש עד גיל שמונה עשרה את היכולת המקצועית לעבוד ולפרנס, ואף לחסוך מעט כסף לצורכי החתונה ובניית הבית, שהיה בו חדר אחד בלבד. אולם כיום, כדי להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני האדם, צריך ללמוד הרבה יותר תורה. לשם כך צריכים רוב הצעירים ללמוד במסגרת ישיבתית לאחר גיל שמונה עשרה לפחות שנה, ובדרך כלל יותר.

עוד חובה קדושה מוטלת על הצעירים, להגן על העם והארץ במסגרת הצבא, ואף קיום מצווה זו גורם לדחייה של הנישואין. כמו כן רכישת מקצוע שהולם את כישרונותיו של האדם מצריכה בדרך כלל לימודים אקדמיים שאורכים כמה שנים ומתבצעים לאחר השירות הצבאי. ואפשר שאלו שמוכשרים להיות מדענים, ראוי שידחו את נישואיהם עד לאחר רכישת תואר שלישי, כדי שיוכלו להתקדם במקצועם לרווחת משפחתם, העם והעולם. גם הבתים שאנחנו רגילים לחיות בהם יקרים יותר, מפני שהם יותר גדולים ומאובזרים במערכות מים וחשמל, וכדי לרוכשם צריך לעבוד מספר שנים.

הדילמה והמסקנה

אם נצטרך לדחות את הנישואין עד לסיום לימוד כל יסודות התורה, סיום לימוד המקצוע המתאים וקניית הבית, רוב הצעירים יצטרכו לדחות את נישואיהם עד גיל שלושים וארבעים.

מנגד, דחייה כזו אינה אפשרית להלכה, מפני שלמרות שהסביבה שאנו חיים בה נעשתה מורכבת, מסובכת ומאתגרת יותר, טבעו הנפשי והגופני של האדם לא השתנה, וזמן הנישואין המתאים לו הוא בגיל צעיר. וככל שעוברות השנים, הוא מאבד חלק מהחיוניות המתאימה כל כך לשלבים הראשונים של הנישואים. מעבר לכך, יש גבול למשך הזמן שיכול אדם לגזור על עצמו לחיות כחצי בן אדם, בלי אהבת אמת שמולידה חיים.

לפיכך, מתוך התחשבות במכלול השיקולים וראייה כוללת של המציאות, מחד יש הכרח לדחות את גיל הנישואין בכמה שנים, ומאידך יש הכרח להגביל דחייה זו. ואכן מצינו בדברי חז"ל, שעד גיל עשרים וארבע עוד הבחור גמיש, ועל כן ציוו חכמים להורים לדאוג שעד אז ילדיהם יתחתנו (עיין קידושין ל, א, ובמפרשים). וכן מצינו שכמה מגדולי הפוסקים (רש"ל וחיד"א ועוד) הורו שגם מי שנאלץ לדחות את הנישואין, לא ידחה יותר מגיל עשרים וארבע.

לפיכך, ניתן לקבוע שההלכה מחייבת כיום להתחתן עד גיל עשרים וארבע, ובשעת הדחק בתנאים מסוימים ניתן לדחות את הנישואין מעבר לכך.

הטוענים כנגד דחיית הגיל

אמנם יש שאינם מקבלים הכרעה זו. חלק מתעקשים לטעון שאל לנו להתחשב בקשיים ובאתגרים שהחיים המודרניים מציבים לפנינו, אלא עלינו להמשיך לדרוש מכל הבנים להתחתן לפני גיל עשרים, כדרך שנהגו בדורות הקודמים.

אולם מוכרחים לדחות את דבריהם, מפני שכבר למדנו שחכמים הורו לדחות את הנישואין מפני צורכי דרך ארץ, כלומר כדי שהבחורים יוכלו להכין את עצמם לפרנסת משפחתם (סוטה מד, א). ואכן המחייבים את הבחורים להתחתן לפני גיל עשרים, גוזרים על רוב שומעי לקחם חיי עוני, ומונעים מהם את האפשרות להשתתף ביישובו של עולם לפי הכישרון שחנן אותם ה'. ורבים מהם גם נוטים להתכחש למצווה הגדולה מהתורה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ.

הטוענים שבטל הדין

מנגד יש טוענים שאין לקבוע כיום שום גיל מחייב לנישואין. שכן הגיל שקבעו חכמים היה בתקופה שבה היו יכולים עד גיל שמונה עשרה ללמוד את יסודות התורה, לרכוש מקצוע ולבנות בית. ולכן גם כיום יכול אדם לדחות את נישואיו עד לאחר שיסיים את מלוא הכנותיו בתורה, ירכוש מקצוע מכובד ויקנה דירה ממוצעת. ואמנם מסתבר שאין איסור להתחתן לפני השלמת התהליך הארוך הזה, אבל מנגד גם אין לחייב להתחתן לפני כן. לפיכך פרח מהעולם דין זה של גיל הנישואין.

אולם גם עמדה זו לא ניתן לקבל. שכן העיקרון שקבעו חכמים הוא שלא ניתן לדחות את גיל הנישואין בלא גבול. וכפי שכתב הרא"ש (קידושין א, מב) בטעם הדבר שקבעו חכמים גיל למצוות התורה: "שלא ייתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו". הרי שיש למצווה זו קצבה, והיא לאחר ההכנות ההכרחיות לקראת הנישואין.

יתר על כן, ככל שחולפות השנים, חולף עובר גם הזמן המתאים לקשירת קשר הנישואין, מפני שהזמן המתאים מבחינה נפשית לנישואין הוא בסביבות גיל עשרים, וככל שהוא מתרחק ההתלהבות פוחתת וקשה יותר להתקשר בברית עולם של נישואין. לכן צעירים שדחו את נישואיהם מתקשים אחר כך במציאת זיווגם, ורבים נותרים רווקים שנים ארוכות מאוד. זו אחת הסיבות המרכזיות להתפוררות מוסד המשפחה בארצות המערב. אפשר לומר, שכשם שקשה לבחורים בני עשרים וחמש לעבור טירונות קרבית שמתאימה לבני שמונה עשרה, כך קשה לבני עשרים וחמש למצוא את זיווגם.

שמירת העקרונות והיעדים

אכן אנחנו נמצאים בעולם משתנה, וחלק מההדרכות שהתאימו לדורות קודמים פחות מתאימות לימינו. אולם העקרונות נשארו כשהיו, כפי שגם טבעו הבסיסי של האדם נותר כשהיה. נמצא שתפקידנו לזקק את הערכים והעקרונות שקבעה התורה וליבנו חכמים, בהתאמה לתנאי דורנו.

העקרונות הם שמצוות הנישואין ופרו ורבו הן מהמצוות החשובות ביותר, וכפי שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה" (משנה גיטין מא, ב), שנאמר "לא תוהו בראה, לשֶבֶת יצרהּ". עיקרון נוסף הוא שיש למצווה זו גדר, ולא ניתן לדחותה בלא גבול. גם טבעו הביולוגי-נפשי של האדם מחייב זאת. עקרון נוסף הוא שאדם צריך להתכונן באחריות לקראת נישואיו. ועוד עיקרון חשוב הוא שאדם צריך להיות שותף ביישובו של עולם, כדרך שנהגו האבות שחפרו בארות והתקינו שווקים, ובימינו ראוי לאדם לעסוק בפיתוח התעשייה, המדע, הכלכלה והחברה.

לפיכך, ניתן לקבוע להלכה שגיל עשרים וארבע שנאמר כגיל שניתן לדחות עד אליו את הנישואין בשעת הדחק, הוא הגיל שעד אליו יכול אדם לכתחילה לדחות כיום את נישואיו. אמנם אם הוא מסוגל להתחתן לפני כן בלי לפגוע בעקרונות החשובים שהזכרנו, תבוא עליו ברכה.

אמנם אין מדובר באתגר קל. כדי לקיים את המצווה הנפלאה והמשמחת הזאת, על הצעירים להזדרז לרכוש מקצוע. לשם כך צריך גם שלא להאריך את שנות הלימוד בישיבה מעבר לנדרש. במקרים רבים ניתן גם לחלק את עול הפרנסה עם האישה האהובה והאוהבת כדי להשלים את הלימודים המקצועיים. כמו כן מצווה להורים ולחברה לסייע במתן תנאים אופטימליים לבניית המשפחות הצעירות.

בעזרת ה' עוד נעסוק בכך בעתיד.

האם הרבנים המציאו איסור?

לאחרונה נטען שאיסור מניעת היריון לפני קיום מצוות פרייה ורבייה הוא המצאה של רבנים ולא הלכה • מצווה להינשא עד גיל עשרים ולכל המאוחר עשרים וארבע • החובה להינשא בגיל צעיר עיקרה משום מצוות פרייה ורבייה, ומניעת הרהורי עבירה היא רק טעם משני • מי שמגיע לגיל נישואין ונמנע מפרייה ורבייה מבטל מצוות עשה • אישה חייבת לסייע לבעלה לקיים את מצוותו ועל דעת כן נישאה לו • דחיית היריון דומה לדחיית מצוות המילה ליום התשיעי • הוצאת דיבה על הרבנים

ההתקפות על הרבנים סביב שאלת דחיית היריון

מי שיעיין בדברי חז"ל ובדברי הראשונים והאחרונים, ימצא שהרבנים ממלאים את חובתם נאמנה בכך שהם מלמדים ומורים שמצוות פרייה ורבייה מחייבת להתחתן עד גיל עשרים, ובשעת הדחק עד גיל עשרים וארבע, וכן כאשר הם מורים לזוגות הצעירים שאסור למנוע היריון משום שאסור לדחות את זמן קיומה של המצווה

לאחרונה התפרסמו בכמה כלי תקשורת התקפות על "הרבנים" שמתוך רצון לקדם את האג'נדה החברתית שלהם המציאו איסור הלכתי לפיו אסור לזוג צעיר למנוע היריון לפני היריון ראשון וקיום מצוות פרו ורבו, כאשר באמת מבחינה הלכתית אין בזה שום איסור. על פי הטענות, דינה של מצווה זו כדין המצווה על האב למול את בנו ביום השמיני, שאף שיש הידור למול אותו השכם בבוקר, אין מעודדים את האנשים לקיים את הברית בשש בבוקר אלא רבים מקיימים את הברית אחר הצהריים. כך גם כאן, המצווה היא אכן לפרות ולרבות, אבל אין בעיה הלכתית לעכב את קיום המצווה בכמה שנים. לטענתם, הרבנים משתמשים בהלכה כדי לקדם את האג'נדה החברתית, ובכך הם חוטאים בחטא חמור של הסתרת האמת מהשואלים אותם.

עוד טענו שהרבנים, כחלק מ"הממסד הרבני", עושים זאת כדי להרחיב את שליטתם לתחומים נוספים, ובמיוחד בתחומים הקשורים לחייהן של נשים. שכן נשים פטורות ממצוות פרייה ורבייה, ולכן אי אפשר לחייב אישה בשם ההלכה להיכנס להיריון, אלא שהרבנים משתמשים במעמדם ובסמכותם ללא הצדקה הלכתית.

בעקבות התקפות אלו צריך לברר שלוש שאלות:
א) האם יש גיל מסוים שבו צריך לפי ההלכה לקיים את מצוות פרו ורבו, וכל הדוחה אותה מעבר לגיל זה מבטל את המצווה?
ב) האם נשים פטורות ממצוות פרו ורבו?
ג) האם אישה נשואה יכולה לומר לבעלה שאינה מעוניינת להשתתף עמו בקיום חובת פרו ורבו?

קבעו חכמים גיל לנישואין

לכאורה היה הבן צריך להתחתן בגיל שלוש עשרה, שאז הוא מתחייב במצוות, אלא שהורו חכמים לדחות את הנישואין לגיל שמונה עשרה ולכל המאוחר לגיל עשרים, וכפי שאמרו במשנה (אבות ה, כא): "בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף". וכן מבואר בגמרא קידושין (כט, ב).

שתי סיבות לדחייה

שתי סיבות לדחייה:

א) כדי להתכונן לאתגר הגדול של הקמת משפחה על ידי לימוד התורה, וזהו שאמרו חכמים שם במשנה: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה" (אבות ה, כא). וכן אמרו חכמים שיש להקדים לימוד תורה לנשיאת אישה, שאם יישא אישה תחילה, עול המשפחה עלול למנוע ממנו ללמוד תורה כפי הראוי לו (קידושין כט, ב). וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רמו, ב).

ב) פרנסה. המנהג היא שבאותן שנים שהנערים למדו את יסודות התורה, הם הקדישו חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד ממנו את המלאכה שממנה יוכל להתפרנס, וגם כדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצורכי פרנסה. וכן אמרו חכמים בגמרא: "לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית וייטע כרם ואחר כך יישא אישה" (סוטה מד, א). וכן כתב הרמב"ם (הל' דעות ה, יא). וכן מבואר בהרחבה בזוהר חדש (בראשית ח, ב).

האיסור לדחות נישואין משום פרייה ורבייה

אגב, טענה נוספת מטיחים ב"רבנים", שהסיבה העיקרית לכך שהם מעודדים את הצעירים להינשא היא מפני היצר הרע שגובר על הצעירים. ובמקום שיחנכו אותם להתגבר על יצרם, הם מחנכים אותם להתחתן בשנות העשרים הראשונות, וכמובן גם ללדת מיד לאחר החתונה, וזאת על חשבון פיתוחן האישי של הנשים.

הבה נתבונן ביסוד ההלכתי לחובת הנישואין עד גיל עשרים. מבואר בגמרא: "אמר רבא וכן תנא דבי ר' ישמעאל: עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי יישא אישה. כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר (הקב"ה): תיפח עצמותיו" (קידושין כט, ב). והסיבה לכך מפני שהוא מתבטל ממצוות פרייה ורבייה, שעל חשיבותה אמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה, שנאמר 'לא תוהו בראה, לשבת יצרה'" (משנה גיטין מא, ב).

וכן מבואר במדרש: "עת ללדת ועת למות – משנולד אדם הקדוש ברוך הוא מצפה לו שיישא אישה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אישה – הקדוש ברוך הוא אומר לו עת ללדת הוא לך ולא רצית – אין זו אלא עת למות" (קהלת רבה ג, ג). הרי שמה שאמרו חכמים על מי שלא נשא אישה "תיפח עצמותיו" הוא מפני שהתרשל מלהוליד.

וכן נפסק להלכה, וכפי שכתב הרמב"ם: "האיש מצווה על פרייה ורבייה… וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה, הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה" (אישות טו, ב).

וכך כתב הרא"ש (קידושין א, מב): "שלא ייתכן שיתבטל מפרייה ורבייה כל ימיו" – ולכן הכרח לקבוע את הגיל שבו הבחור יכול להשלים את הכנותיו לחתונה, שאז חובה עליו להתחתן. וכן כתב בסמ"ג (עשין מט): "וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה – הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה" (וכמו כן הלבוש אה"ע א, ג; מהר"ם פדאווה מה; מהרי"ט יו"ד מז; שכנה"ג יו"ד רלו הגה"ט מד; יפה ללב ח"ד אה"ע א, יב. ואף לרשב"א ד, צא, כך ההלכה, אלא שהוא סובר שהחיוב בגיל עשרים הוא מדרבנן, ושבועה חלה על מצווה דרבנן).

משקל החשש מהרהורי עבירה

הוסיפו חכמים עוד טעם לאיסור דחיית הנישואין, שלא יתגבר עליו יצרו, וכפי שאמר רב הונא: "בן עשרים שנה ולא נשא אישה – כל ימיו בהרהור עבירה" (קידושין כט, ב). אבל טעם זה לא נזכר כטעם מחייב להלכה, אלא הוא מצטרף לסיבה העיקרית שהיא קיום מצוות פרייה ורבייה. וכך חייבים לומר, שאם לא כן היה צריך להתחתן בגיל חמש עשרה, שכן אז היצר שולט יותר מאשר בגיל עשרים. יתר על כן, גם אם ידוע על נער שנכשל מאוד בהרהורים כמעשה אונן – אין להורות לו להתחתן לפני שיהיה מוכן לחתונה מבחינה תורנית ומבחינת האחריות לפרנסה.

תוקף המצווה

חובת הנישואין בגיל המתאים חמורה כל כך עד שדינה כדין מצווה שבית דין כופים על קיומה. וכפי שנפסק בשולחן ערוך: "ובשום עניין לא יעבור מעשרים שנה בלא אישה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופים אותו לישא, כדי לקיים מצות פרייה ורבייה" (אה"ע א, ג). לדעת הרי"ף והרמב"ם הכפייה נעשית במלקות שוט, ולדעת בעלי התוספות והרא"ש משתמשים בתוכחות וקנסות, שלא יסחרו עמו או לא יעסיקו אותו, אבל אין מכים או מנדים אותו על כך (שו"ע אה"ע קנד, כא).

וכך מסוכם להלכה על כל הראשונים. אמנם למעשה כתבו הריב"ש (סי' טו), והרמ"א ועוד רבים, שאין לכפות על הנישואין, כדי שלא להרבות קטטות.

אפשרות הדחייה עד גיל עשרים וארבע

על פי המבואר בגמרא (קידושין ל, א) כתבו כמה מגדולי האחרונים שכאשר יש צורך להתכונן לנישואין יותר שנים, אפשר לדחות את הנישואין לאחר גיל עשרים, אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע (יש"ש קידושין א, נז, עפ"י הרא"ש; החיד"א בברכי יוסף אה"ע א, ט; פת"ש אה"ע א, ה; רב פעלים יו"ד ח"ב, ל).

וזו ההוראה המקובלת לימינו, הואיל וחיינו יותר מורכבים וההכנות הנצרכות לחיי הנישואין אורכות יותר זמן. מעבר לכך, גם מצוות השירות בצבא מעכבת בימינו את גיל הנישואין בכמה שנים. אבל אין לאחר יותר את הנישואין, שכן זה הגבול האחרון שקבעו חכמים לדחיית המצווה הגדולה של נישואין ופרו ורבו.

מכל מקום, מי שמתאמץ להתחתן עד גיל עשרים וארבע ולא מצא אישה שראויה לו, הרי הוא אנוס, ואין טוענים נגדו שהיה צריך להתחתן עם אישה שאינה ראויה לו.

ההפרדה בין האיש לאישה

גם הטענה שנשים פטורות ממצוות פרו ורבו, ולכן מותר לאישה לדחות היריון למרות שהדבר אסור לאיש, אינה נכונה. ראשית, גם לאישה יש מצווה לפרות – ועל כך אכתוב בעזרת ה' בפעם אחרת. שנית, לאחר שנתקבלה תקנת רבנו גרשום שאסור לאיש לשאת שתי נשים, ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כורחה, נעשה האיש תלוי לגמרי באשתו בקיום חובת המצווה, ובהסכמת האישה להינשא הסכימה להיות שותפה עמו בקיום חובת המצווה (חת"ס אה"ע כ).

דיבה

נמצא שההתקפות הבוטות על הרבנים יסודן בעלילה. מי שיעיין בדברי חז"ל ובדברי הראשונים והאחרונים, ימצא שהרבנים ממלאים את חובתם נאמנה בכך שהם מלמדים ומורים שמצוות פרייה ורבייה מחייבת להתחתן עד גיל עשרים, ובשעת הדחק עד גיל עשרים וארבע. וכן כאשר הם מורים לזוגות הצעירים שאסור למנוע היריון, משום שאסור לדחות את זמן קיומה של המצווה. אמנם כשיש קושי מיוחד יש לפעמים היתר לדחיית המצווה, וכדי לברר את ההלכה שואלים רבנים.

כמו כן ברור שאין להשוות את דחיית ברית מילה מהבוקר לאחר הצהריים לדחיית מצוות פרו ורבו. שכן מצוות ברית המילה היא שתתקיים המילה ביום השמיני, ורק הידור ישנו בקיומה בבוקר. ואם אחר הצהריים היא תתקיים ביותר שמחה ורוב עם, לכתחילה נכון לקיימה אחר הצהריים. אולם דחיית קיום מצוות פרייה ורבייה דומה יותר לדחיית ברית מילה ליום התשיעי, שיש בזה איסור מן התורה. ומבחינה מסוימת מצבו של מי שדוחה את קיום מצוות פרו ורבו יותר חמור, שאמרו חכמים שקללת "תיפח עצמותיו" חלה על ראשו.

אשרינו

אשרינו שבחר בנו ה' מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובכלל זה את מצוות המשפחה, שבזכותה ניכר בעליל איך שומרי המצוות זוכים להקים משפחות טובות ויפות, עד שקשה להכיל את הכאב והקנאה של מי שלא זכה לקיים את הדרכות התורה.

מצוות ירושת הארץ בהר הבית

שלוש סיבות מדוע נכון לעלות להר הבית בטהרה • מדברי הרצי"ה קוק משתמע שהסכים לאיסור העלייה רק במציאות של ריבונות ישראלית ברורה בהר • דברי הראי"ה קוק נגד עליית הברון רוטשילד להר לא התייחסו למציאות של עלייה בטהרה • מי שמפריזים בחששות הלכתיים מזניחים את מצוות ירושת הארץ במקום המקדש וחוזרים על טעותו של רבי זכריה בן אבקולס • השלטת ריבונות ישראל בהר הבית, אכיפה קפדנית של החוק והרחקת המסיתים המוסלמים החצופים משם היא התשובה לבעיות הביטחון הקשות שהתעוררו לאחרונה

הסיבות להוראת המצווה

כפי שלמדנו בשבוע שעבר, על סמך שלוש סיבות עיקריות מותר ונכון לעלות להר הבית בטהרה:
א) העדויות הרבות על כך שבמשך יותר מאלף שנים לאחר החורבן, גדולי ישראל נהגו להתפלל על הר הבית.
ב) במשך כשלוש מאות שנה יהודים לא הורשו לעלות להר הבית, עד שהתעורר ספק היכן הוא מקום המקדש (ששטחו פחות מעשרה אחוזים ממתחם הר הבית). אולם בעקבות שחרור הר הבית, יכלו לשוב ולמדוד את השטחים ולקבוע בוודאות היכן היה מקום המקדש, וממילא היכן מותר לעלות בטהרה.
ג) האיום על הריבונות היהודית בהר הבית.

דעת הרצי"ה

אילו היה הרצי"ה שומע שדגל ישראל כבר אינו מתנופף מעל הר הבית, ונקודת המשטרה הקבועה הורדה משם, וכבר אין נוכחות צבאית קבועה על ההר, והערבים כבר אינם רק "מסדרים להם שם את תפילותיהם ביום השישי", אלא משם יוצאות לכל העולם קריאות ההסתה כנגד ישראל, הוא היה מתפלץ מצער ותומך בכל אמצעי כשר במסגרת ההלכה כדי לחזק את הריבונות על הר הבית

עוד כתבתי בשבוע הקודם: "נראה לענ"ד, שאם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה רואה שהזהירות היתרה מעלייה להר מביאה לאובדן הריבונות ולהפיכת ההר למוקד שנאה נגד ישראל, היה מסכים לדברי הרב גורן שמותר ומצווה לעלות. עוד נלענ"ד שהיה סומך על בירוריו ההלכתיים של הרב גורן ביחס למקומות המותרים בכניסה".

שאלו: על סמך מה אני כותב כך, הרי ידוע שהרצי"ה סמך ידיו על הזהרת הרבנות הראשית שלא לעלות להר הבית, מחשש כניסה למקום הקודש בלא טהרה.

תשובה: דבריי מבוססים על לימוד דבריו. הנה מה שכתב על כך בכרוז מיום כ"ז שבט תשל"ז:

"בירור דברים בעניין הר הבית – כל החומרה הגדולה ההלכתית, של איסור הכניסה אליו, מפני היותנו עוד, על פי ההלכה, במצב של טומאה, איננה נוגעת, פוגעת וגורעת, במשהו בערך הבעלות הקניינית שלנו על השטח המקום הקדוש הנאדר-בקודש הזה. זכה כבוד הרמטכ"ל שלנו, מר מרדכי גור, ואיתו ועליו כבוד מורנו ורבנו הגאון רבי שלמה גורן, ראש רבני ישראל, ועל ידם שוחרר המקום הזה משלטונות הגויים, והנהו גם הוא, ככל שטחי מקומות ארץ-חיי-קדשנו, ברשותנו ובבעלותנו. ברשותנו ובבעלותנו הם מסדרים להם שם סדרי תפילותיהם ביום השישי. קבוצות חיילינו, הנמצאים שם, שומרים ומשגיחים עליהם בפקודת שלטונותינו. גם אם אנחנו נזהרים בכניסה שמה, כפי מדת ההלכה, גם בתוך-כך ומתוך-כך קבועה וקיימת בכל תקפה בעלותנו על כל שטח המקום הזה, ורשותנו למציאותם זאת של הגויים שם, שאינם בשום אופן בעלי המקום הזה". (לנתיבות ישראל ח"ב מהדורת בית אל ע' רפב).

הרי לנו שהריבונות הייתה אצלו עיקר העיקרים, שכן מצוות יישוב ארץ ישראל מחייבת אותנו שתהיה הארץ בידינו ולא ביד אומה אחרת – ועל אחת כמה וכמה הר הבית, שהוא המקום המקודש שבכל ארץ ישראל. וכל דבריו של הרצי"ה נאמרו בזמן שהריבונות הייתה ברורה ומוסדרת, וכפי שראינו עד כמה טרח לפרט את סממני הריבונות והשלטון.

ולו היה שומע שבעקבות התפרעויות הערבים ולחצים שונים, מבית ומחוץ, דגל ישראל כבר אינו מתנופף מעל הר הבית, ונקודת המשטרה הקבועה הורדה משם, וכבר אין נוכחות צבאית קבועה על ההר, ושוטרים וחיילים אינם מורשים להיכנס למסגד, והערבים כבר אינם רק "מסדרים להם שם את תפילותיהם ביום השישי", אלא משם יוצאות לכל העולם קריאות ההסתה נגד ישראל, ונערים ערבים מעזים ללעוג ולקלל שוטרים וחיילים, והערבים עורכים שם חפלות ומשחקי כדורגל וקוברים שם את מתיהם תוך הפגנת בוז כלפי מדינת ישראל, וכל היהודים שעולים להר הבית נכנסים ברשות הוואקף ובליווי צמוד שלהם, תוך שכנופיות ערבים מקללות ומגדפות אותם. אילו היה רבנו שומע את כל זה היה מתפלץ מצער ותומך בכל אמצעי כשר במסגרת ההלכה כדי לחזק את הריבונות על הר הבית.

עוד אפשר לראות מנוסח הכרוז את יחסו של הרצי"ה לרב גורן ולסמכותו ההלכתית, ומכך יכולתי להסיק שהיה סומך על בירוריו ההלכתיים.

דברי מרן הרב קוק

יש שהתבססו בטענתם נגד העולים להר הבית על דברי מרן הרב קוק זצ"ל, שכתב בהקשר לכך: "פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים".

כדי להבין את הדברים לאשורם, צריך להקדים שמדובר באגרת תרע"ז, מכ"ו אדר תרע"ד, לרב יונתן בנימין הלוי איש הורוויץ, שהיה אחד ממארגני מסע הרבנים למושבות, ולאחר מכן ערך את חוברת 'אלה מסעי' לתיאור מסע הרבנים. הרב קוק כתב הקדמה לחוברת, וצירף אליה איגרת ובה ביקש שאם יוסיף דברים, האנחה על כל הדברים הפרוצים לא תטשטש את הצורה הידידותית הבולטת של המפגש עם החלוצים, "כי בוודאי רק דרך קודש זה, שאור חסד ה' מאיר בו, הוא דרך האמת, דרך תורת חיים ואהבת חסד אשר נטע ה' בקרבנו".

עוד הביע תמיכה בהצעה לצרף לחוברת את סיפור מסעו של הברון רוטשילד, "הנדיב הידוע", בתמיכתו הגדולה בהתיישבות החדשה, שביקר בארץ בשנת תרע"ד, אלא שהביע צער רב על כך שהברון נכנס למקום המקדש. יש לציין שהברון היה שומר מסורת.

וכך כתב מרן הרב:

"טוב מאוד לצרף דברים על דבר מסעו של הברון. אף על פי שלבי נמחץ מאוד, מפני חילול השם של היותו במקום המקדש, וביותר על מה ששום איש לא העיר אותו שהוא דבר האסור. פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מיליונים של ישובים מעשיים". לפי זה לכאורה היה אפשר לחשוב שבטלה מעלתו של הברון, וממילא גם אין טעם לספר בשבח מסעו. אלא שהוסיף הרב וכתב: "ואף על פי שלא הפסיד בכל זה את ערכו הגדול בתור מייסד היישוב, ובשוגג או בדרך מי שהכול הוא בשגגה בא מעשה לידו, וה' הטוב יכפר וייקח טוב". לפי זה מובן למה הסכים ש"טוב מאוד לצרף דברים על דבר מסעו של הברון".

אין ללמוד מדבריו איסור

אמנם אין ללמוד מדבריו אלו איסור לעלייה בטהרה. שכן הברון עלה בלא טבילה למקום המקדש עצמו, ואילו העולים בטהרה נזהרים לטבול תחילה, וגם אחר כך נכנסים רק למחנה לוויה ולא למקום המקדש, שאליו אסור להיכנס גם לאחר טבילה. נמצא שאין בעלייתם שום חשש איסור, ואינם פוגמים כלל אלא להפך.

בנוסף לכך, צריך לדעת שיש לנו בתורה מצוות עשה ומצוות לא תעשה. יש שחרדים לשמירה מפני איסורים, ואינם חוששים להתבטל מקיום מצוות עשה. לכן לדעתם, כל זמן שיש חשש רחוק שמא יהיה יהודי שיעלה להר הבית שלא כהלכה, אסור לכל יראי השמיים לעלות. ואף שאומרים להם שממילא יהודים חילוניים נכנסים למקום המקדש בטומאה, ודווקא על ידי שהם רואים את יראי השמיים נזהרים מכך, חלקם מצטרפים ונזהרים אף הם – עדיין לבם מלא חששות וחרדות. והבעיה העיקרית היא שאין הם חוששים לביטול מצוות עשה של יישוב הארץ, שעיקרה שתהיה הארץ בידינו ולא ביד אומה אחרת. ובמקום המקדש הכול תלוי, שממנו מתפשטת הקדושה והריבונות לכל רחבי ארץ ישראל. וכפי שביקרו חכמים את דוד המלך, שכבש את סוריה לפני שכבש את הר הבית, ועל כן כיבושו נחשב כיבוש יחיד, וסוריה לא התקדשה בקדושת מצוות התלויות בארץ.

על עמדה מסוג זה אמרו חכמים: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו" (גיטין נו, א). מפני שהוא הרבה לחשוש מאיסורים, ומיעט לחשוש מביטול קיומו של בית המקדש.

ועתה שרואים איך ההימנעות מעלייה פוגעת קשות בריבונות ישראל על הר הבית, כל מי שמצוות התורה יקרה בעיניו, צריך להילחם בעד עליית יהודים להר הבית.

הרבנים הטועים בכרת

ומה שיש רבנים שמטיחים בעולים להר הבית בטהרה שהם עוברים באיסור כרת, הוא אחת משתיים: או ששכחו את ההלכה הנוגעת להר הבית, ולא עמדו על ההבדל שבין מחנה שכינה למחנה לוויה, ושכחו שיש מתירים להיכנס גם למקום המקדש עצמו, כך שגם הנכנס למקום המקדש הוא ספק כרת.

או שהם מתעלמים ממצוות יישוב הארץ, שמחייבת את כל ישראל להילחם על הארץ שתהיה תחת ריבונותנו. ומצווה זו מחייבת את כל הדורות, קל וחומר את הדור שלנו, שיש בידו את הכוח לקיים את המצווה. וכפי דברי הרמב"ן שכתב על מצוות יישוב הארץ שעניינה הוא שלא "נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות…". ועוד הוסיף שהיא "מצוות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות". נמצא אם כן שחובה עלינו לפעול למימוש הריבונות שלנו על הר הבית, שלא להניחו לשום עם זר, קל וחומר לאויבינו ומבקשי רעתנו.

הפתרון לבעיית הביטחון והריבונות

בשבוע זה, שבו ליווינו בכאב נורא את הקדושים שנרצחו בתפילתם, עלינו לדעת שפתרון אחד ישנו לבעיית הביטחון והריבונות: החזרת שלטון החוק להר הבית. לשם כך צריך להקים מחדש את תחנת המשטרה על ההר, להגביר את הנוכחות הצבאית על ההר ולעמוד בנחרצות על שמירת כל החוקים.

כל מבנה שנבנה בלי אישור צריך להיהרס. כל פעילות שחורגת מתפילה צריכה להיאסר. כל מי שמגדף, מתפרע או מסית נגד מדינת ישראל או היהודים או בני דתות אחרות – צריך להיות מורחק מהר הבית לצמיתות. וזה כולל כמובן את המטיפים שמעוררים בדרשותיהם את השנאה לישראל.

כמו בעבר, התקוות שוויתורים אשר נעשים כדי לפייס את אויבינו יזכו אותנו בשקט ושלווה התבדו. להפך, כל ויתור מזמין אלימות קשה ורצחנית יותר. ומנגד, ככל שנפגין בנחישות את הריבונות שלנו על הר הבית על ידי שמירת חוק קפדנית ופתיחת ההר בפני יהודים, כך נזכה יותר לכבוד, לשקט ולשלום.

מלחמת הרב הראשי על הר הבית

הרב הראשי לישראל הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל פעל בתוקף וללא לאות למען שמירת הריבונות היהודית בהר הבית • בספרו על הר הבית הסביר מדוע חובה לעלות מהכותל ולהתפלל בהר הבית • מאבקו בהחלטת הממשלה ושר הביטחון משה דיין להסגיר את ההר לידי הוואקף המוסלמי • הפוליטיקאים השתמשו באיסור הרבנים לעלות להר כתואנה למוסרו לידי האויב • יבורכו העולים להר על פי ההלכה, אשר מחזקים את ריבונותנו על הר הבית ועל ארץ ישראל כולה

החלטת הרב גורן להדפיס את הספר על הר הבית

הרב הגאון שלמה גורן זצל
הרב הגאון שלמה גורן זצ"ל, הרב הראשי תשל"ב-תשמ"ג

בשבוע הבא בכ"ד מרחשוון יחולו עשרים שנה לפטירתו של הרב הראשי לישראל, הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל. בימים אלו, בהם דנים על הר הבית, ראוי להזכיר דברים מספרו 'הר הבית', אותו פרסם כשנה לפני פטירתו. בספרו הוא מברר בהרחבה את מקום המקדש והעזרות, המקומות האסורים בכניסה גם לאחר טבילה והמקומות המותרים בכניסה לאחר טבילה.

הימים היו ימי ממשלת רבין השנייה, שערכה הסכמים עם ארגון הטרור אש"ף ומסרה לידי אויבינו חלקים מארץ ישראל. וכך כתב בהקדמתו: "כעת, כאשר הריבונות היהודית על הר הבית נמצאת בסכנה, הר המוריה עלול להפוך לנושא של משא ומתן בינינו לבין הערבים, ולצערנו מצויים פוליטיקאים המוכנים לשאת ולתת על הריבונות שלנו על הר הבית, והם מסתמכים על האיסור כביכול של הרבנות לעלות אל הר הבית. איסור זה עלול לשמש תואנה להסגיר את קודש הקודשים של האומה לידי המוסלמים. לכן החלטתי לפרסם כעת את הספר, ממנו יווכחו כי קיימים אזורים נרחבים בהר הבית המותרים בכניסה לכל יהודי לפי כל הדעות, לאחר שיטבול במקווה טהרה…" (עמ' 15).

הסיבות להוראת ההיתר

ציטוט: כתב הרב גורן: "אילו היו סוגרים את הר הבית בפני יהודים ושאינם יהודים החרשתי, אבל לאפשר לערבים לעשות שם כבתוך שלהם, וליהודים לאסור לפתוח שם ספר תהלים ולשפוך שיח לפני בורא עולם, זוהי שערורייה דתית, היסטורית ומשפטית, הגובלת בחילול הקודש!"

בהר הבית ישנם שני חלקים. האחד, והוא הקטן, כולל את מקום המקדש והעזרות ונקרא מחנה שכינה. אליו אסור להיכנס בימינו, מפני שאיננו יכולים להיטהר מטומאת מת. השני, והוא רוב שטח הר הבית, נקרא מחנה לוויה, ואליו מותר להיכנס בימינו לאחר טבילה. אמנם ידוע שבשנים שלפני הקמת המדינה הורו הרבנים, ובכללם מרן הרב קוק זצ"ל, שלא לעלות לכל הר הבית, מחשש שמא יעברו וייכנסו גם למקומות האסורים.

שלוש סיבות הניעו את הרב גורן להתיר את העלייה לרוב שטחו של הר הבית:
א) המיפוי המדויק של הר הבית שערך חיל ההנדסה בהוראתו לאחר שחרור הר הבית. מפות שעל פיהן ניתן היה לקבוע בוודאות היכן הם המקומות המותרים בכניסה לכל הדעות.
ב) העדויות הרבות על כך שבמשך יותר מאלף שנים לאחר החורבן, גדולי ישראל נהגו להתפלל על הר הבית במקומות המותרים.
ג) האיום על הריבונות היהודית בהר הבית.

יש מקום להוסיף, שייתכן שאחד המניעים לקביעת שלטי האזהרה שלא לעלות להר היה כדי שלא להתגרות במוסלמים ובשליטים ששלטו אז בארץ, ובעת פרעות לא הגנו כראוי על היהודים.

הירידה לכותל – תוצאת ייסורי הגלות

כתב הרב גורן על תחושותיו לאחר מלחמת ששת הימים: "לא יכולתי להשתחרר מן ההרגשה שמבחינה היסטורית הקדשת רחבת הכותל המערבי לתפילת יהודים, אינה אלא תוצאה של גירוש היהודים מהר הבית על ידי הצלבנים והמוסלמים גם יחד. כך נוצר מצב בלתי נסבל שגם לאחר שחרור הר הבית על ידינו נשארו המוסלמים על הר הבית למעלה ואנו למטה, הם בפנים ואנו בחוץ. התפילות ליד הכותל המערבי הן סמל של חורבן וגלות ולא של שחרור וגאולה, כי תפילות היהודים ליד הכותל המערבי החלו רק במאה השש עשרה, לפני זה היו היהודים מתפללים במשך מאות בשנים על הר הבית… ורק לפני כשלוש מאות שנה החלו היהודים להתפלל ליד הכותל המערבי. וזאת למודע כי בכל מקום בו נזכר במדרש שהשכינה לא זזה מהכותל המערבי, ולומד זאת מן הכתוב בשיר השירים: 'הנה זה עומד אחר כתלנו', הכוונה לכותל המערבי של העזרה או של ההיכל שהיא חומת קודש הקודשים, ולא של הר הבית, שהוא הכותל המערבי שלנו" (עמ' 26).

הצורך לעלות מהכותל המערבי להר הבית

אולם כוחו של המנהג שהתבסס במשך שלוש מאות שנים גדול, ועל כן לאחר מלחמת ששת הימים הציבור הרחב נהר להתפלל בכותל המערבי. גם הרב גורן עצמו כתב, שאחד הדברים שמנעו אותו מלהזדרז להסדיר את העלייה להר הבית הוא היותו "כבול במיתרי אהבה לשריד בית מקדשנו הכותל המערבי, שם הייתי רגיל להתפלל מדי שבת ומועד ובערבי ראשי חודשים. מאז ביקורי הראשון בכותל המערבי (בהיותו ילד) לא פגה אהבתי וזיקתי הנפשית לכותל הדמעות…", "אבל קול הזעקה שלנו… מי יעלה בהר ה'…" עורר אותו להתחזק ולברר את היתר העלייה להר הבית (עמ' 14). ועל כן החל לארגן תפילות על הר הבית (שם עמ' 27).

התפילה שבוטלה

לקראת שבת נחמו תשכ"ז פרסם הרב גורן שתיערך תפילה חגיגית המונית על הר הבית, באזור המותר בכניסה לאחר טבילה. אולם בהוראת ראש הממשלה ושר הביטחון התפילה בוטלה. כמה ימים לאחר מכן החליטה ועדת שרים ששר הביטחון והרמטכ"ל יורו לרב הראשי לצה"ל, הרב גורן, שלא יארגן יותר תפילות על הר הבית (עמ' 29 30).

הזעזוע

ההוראה זעזעה את הרב גורן, והוא ניסה לבטל אותה בכל יכולתו ובכלל זה כתב מכתב ארוך ומנומק לוועדת השרים, ובו טען: הכיצד דווקא במקום הקדוש ביותר ליהודים יהיה אסור ליהודים להתפלל?! ואמנם יש מקומות מצומצמים שהכניסה אליהם אסורה על פי התורה ליהודים ונוכרים כאחד, אולם רוב רובו של הר הבית מותר בכניסה. לקראת סיום מכתבו קרא: "אישים דגולים! הצילו את קודש הקודשים של האומה, אל תסגירו את הר הבית בידי מחלליו…" (עמ' 30 33).

שר הביטחון

משה דיין שר הביטחון
משה דיין, שר הביטחון, שמו ייזכר לדיראון על מסירת ניהול ענייני הר הבית לוואקף המוסלמי

לצערנו, קריאתו של הרב גורן לא נענתה. שר הביטחון משה דיין החליט להעביר את האחריות לניהול סדרי הר הבית לידי הוואקף, ופקד על הרבנות הצבאית להתפנות מהר הבית ולא להתערב יותר בשום עניין מענייני הר הבית. הרב גורן הגיב "בזעם ובצער", והודיע לשר הביטחון "כי זה עלול להביא ח"ו לחורבן הבית השלישי, באשר המפתח לשלטוננו על יהודה, שומרון וחבל עזה, הוא הר הבית" (עמ' 34).

אולם שר הביטחון ביצע את אחד המעשים המחפירים בתולדות ישראל ומסר את ניהול ענייני הר הבית לוואקף המוסלמי. מזה שנים היה ידוע שיש במשה דיין שני צדדים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. מצד אחד גיבור ישראל ומצד שני נואף וגנב. כפי הנראה ניאופיו וגניבותיו הכריעו את הכף לרעתו. זה היה השלב שבו החל לאבד את מעמדו הציבורי. שמו ייזכר לדיראון.

הריבונות

אמנם לאחר שהמוסלמים סגרו את שער המוגרבים כדי למנוע כניסת יהודים להר, על פי בקשת הרב גורן צה"ל פרץ את השער כדי להבטיח כניסה חופשית ליהודים, וביטא בכך את הריבונות על הר הבית. אולם מעשה זה לא שינה את ההוראה שאסרה על תפילה של יהודים בהר הבית.

ממשיך הרב גורן ומספר: "בכל עת שהתרעתי על הסגרת קדשי הקדשים של האומה היהודית לוואקף, היתה התשובה של ראשי הממשלה בכל התקופות: הרי בין כך אוסרת הרבנות הראשית ליהודים לעלות להר הבית, ואנו מנועים מלהתפלל שם". בעקבות זאת החליט לכתוב את הספר ולבאר את הדרכים, את המקומות והתנאים שבהם מותר לעלות להר הבית (עמ' 35). לפיכך "חייבים למצות את כל צדדי ההיתר, כדי שנוכל להפגין שם נוכחות יהודית מתמדת ולשמור על הריבונות היהודית על ההר כעל בבת עינינו" (עמ' 46).

השלט של הרבנות

יש טוענים שהרב גורן בעת כהונתו כרב ראשי הסכים לאיסור הכניסה להר הבית, אולם האמת אינה כן. בהקדמה לספרו כתב: "בתקופת כהונתי כרב ראשי לישראל, הבאתי הצעה למועצת הרבנות הראשית להוריד את שלטי האיסור לעלות אל ההר שקבעו הרבנים הראשיים שקדמו לי. מכיוון שבין חברי המועצה היו אחדים שחתמו בזמנו על האיסור, ביקשו לדחות את ההחלטה להורדת שלטי האיסור לעלות על הר הבית, עד שאוציא את הספר…". בגלל סיבות שונות הוצאת הספר נדחתה, והשלטים נותרו על כנם, "דבר שגרם להסגרה בפועל של הר הבית לוואקף המוסלמי" (שם עמ' 35).

חילול הקודש

יתר על כן כתב: "המצב המביש הזה, שתחת שלטון ישראל אין ליהודי זכות תפילה על הר ה', אין להשלים איתו בשום פנים ואופן. הוויכוח היכן מותר לפי ההלכה לעלות על הר הבית והיכן אסור, אינו נוגע לממשלה… מקומות מקודשים אלו אינם רכושם הפרטי של הוואקף המוסלמי, שמאז ומעולם היו חבריו שורש פורה ראש ולענה ליהודים, בהסיתם מתוך המסגדים שבהר הבית לערוך טבח ביהודים… אילו היו סוגרים את הר הבית בפני יהודים ושאינם יהודים החרשתי, אבל לאפשר לערבים לעשות שם כבתוך שלהם, וליהודים לאסור לפתוח שם ספר תהלים ולשפוך שיח לפני בורא עולם, זוהי שערורייה דתית, היסטורית ומשפטית, הגובלת בחילול הקודש!" (עמ' 41).

עוד הוסיף (עמ' 42): בהימנעות מעלייה להר הבית עוברים על איסור תורה של 'לא תחונם', לא תיתן להם חנייה בקרקע (ע"ז כ, א), שכבר קבעו הפוסקים שאובדן הריבונות כמוהו כחורבן (ב"י ומ"א או"ח תקסא, א). נמצא שכאשר הממשלה אוסרת על יהודים לעלות בחופשיות, היא חוזרת ומחריבה את מקום מקדשנו.

דברי הרצי"ה

יש סוברים שדעת מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל הייתה עם האוסרים. אולם נראה לענ"ד, שאם היה רואה שהזהירות היתרה מעלייה להר מביאה לאובדן הריבונות ולהפיכת ההר למוקד השנאה נגד ישראל – היה מסכים לדברי הרב גורן שמותר ומצווה לעלות. עוד נלענ"ד שהיה סומך על בירוריו ההלכתיים של הרב גורן ביחס למקומות המותרים בכניסה.

יבורכו העולים

המשך המצב המחפיר בהר הבית מפיח באויבינו תקוות ומניע אותם לרציחות והתפרעויות בכל רחבי הארץ. כדי לחנוק את גל הטרור וההסתה משורשו, על הממשלה והמשטרה לבטא באופן הנחרץ ביותר את ריבונות ישראל על הר הבית.

יבורכו העולים על פי ההלכה להר הבית. בזכותם מתבררת הריבונות שלנו על ההר ועל כל ארץ ישראל, ודווקא מתוך כך נזכה לביטחון ושלום.

להשתחרר מן החומרנות

אנשי סדום סגדו לעושר החומרי, ומי שנתן צדקה לעניים נחשב בעיניהם ככופר בעיקר • הרדיפה אחר החומר לעולם אינה באה על סיפוקה • גם בימינו יש מי שמעריכים אדם לפי מידת עושרו • המחיר שמשלמת החברה על הסגידה לבעלי ההון • מי שמשועבד לחומר, משכורתו לעולם אינה מספיקה לכסות את הוצאותיו • הפתרון הוא להשתחרר מהשעבוד לחומר ולחיות חיי רוח, אך לשם כך יש צורך גם בסביבה חברתית תומכת • סיפור על חסד, הכנסת אורחים ושמחת חג הסוכות

חטאם של הסדומיים – חומרנות

כמה שירוויח אדם ויתעשר, יקנה בגדים ורהיטים, בתים ומכוניות, חייו לא יהיו טובים יותר. כיסופיו הפנימיים הם לחיים עשירים ברוח, בערכים. להפך, הריצה אחר האתגר הלא נכון, שאינו מביא לסיפוק אמיתי, רק תעשה את החיים שלו חלולים יותר

חטאם של אנשי סדום היה שהאמינו בחומרנות שהיא תכלית חייו של האדם. אותה העריצו, לה הקריבו קרבנות, וכל חוקיהם כוונו למענה. חייו של עשיר נחשבו אצלם כחיים שיש בהם ערך, ולכן ראוי שימשיכו העשירים להרוויח ולהתעשר. לעומת זאת חייו של עני לא נחשבו אצלם כבעלי ערך, ולכן דאגו שהעניים ימותו, או לכל הפחות ייעלמו ממדינתם. לכן הענישו בחומרה נוראה את מי שנתן צדקה לעניים, וראו בו כופר ומתריס כנגד אלילי כספם וזהבם.

לעומת אברהם אבינו שהיה מחזר אחר אורחים, אמרו אנשי סדום: למה לנו עוברי דרכים? שאין באים אלינו אלא לחסר אותנו ממון. תיקנו שלא יארחו יותר שום אורח. ואם היה בא בקרבם אורח עם ממון, היו מוצאים תואנה חוקית להורגו וליטול את ממונו, כפי שרצו לעשות למלאכים שבאו אצל לוט (עיין סנהדרין קט, א ב).

גם הנפש לא תימלא

אבל כמה שירוויח אדם ויתעשר, יקנה בגדים ורהיטים, בתים ומכוניות, חייו לא יהיו טובים יותר. כיסופיו הפנימיים הם לחיים עשירים ברוח, בערכים. להפך, הריצה אחר האתגר הלא נכון, שאינו מביא לסיפוק אמיתי, רק תעשה את החיים שלו חלולים יותר. החורבן שבא על סדום ביטא את המציאות האמיתית של אלה שכל חייהם סביב החומרנות – אין בהם נשמה והם נחרבים, ואפילו האדמה שהם משאירים אחריהם נותרת שוממה.

סיגי סדום בימינו

בימינו, לאחר שערכי התנ"ך נפוצו בעולם, כבר אין כמעט רשעים שמעזים להצהיר הצהרות מרושעות כמו אנשי סדום, אבל סיגים רבים מהסדומיות עדיין נותרו. רבים מאמינים שערכו של האדם נמדד לפי עושרו, לפי הבית שבו הוא מתגורר, לפי הרכב שברשותו ולפי המותגים שהוא לובש. להקות של חנפנים ומעריצים מקיפות את העשירים. כלי התקשורת עוסקים באירועים הנוצצים שהם מארגנים, כאילו אלה הם החיים האמיתיים. גם רוב נבחרי הציבור סוגדים להם.

אחר כך, כאשר העשירים פוגעים במשאבי הטבע ובאינטרסים הציבוריים או עושקים את עובדיהם – מעטים מעזים לעמוד כנגדם. כך הם קונים מהמדינה חברות ברבע מחיר, מקימים קרטלים, מונעים תחרות הוגנת, מעלים מחירים וממשיכים להתעשר על חשבון האזרחים. זה המחיר שהציבור משלם על טיפשות סגידתו לאילי ההון.

החיים במינוס

אנשים רבים אומרים: אנחנו לא מעריצים עשירים וגם לא שופטים אדם לפי רמת הכנסתו. ואף על פי כן גם הם משועבדים לתרבות החומרנית. עובדה שהם מסיימים את החודש עם מינוס בבנק. הם מרגישים שהם מוכרחים לקנות עוד ועוד, וכמה שירוויחו – תמיד ימצאו סיבות להוציא את כל הכסף שברשותם. כשהרוויחו שבעת אלפים שקלים האמינו שאם ירוויחו שמונת אלפים לא יחסר להם דבר. והנה, כשהם מרוויחים עשרת אלפים הם טוענים שהם צריכים עוד אלפיים לחודש, וגם כשהכנסתם עלתה ל 15 אלף מתברר שהם זקוקים לעוד.

החיים סביב החומרנות יוצרים תחושת ריקנות וחיסרון.

הפתרון: חיי רוח

הפתרון לכך הוא לדעת שתכליתו האמיתית של האדם היא רוחנית. הכסף והרכוש הם כלים חשובים לסיוע לחיי הרוח, אבל הם אינם התכלית. כאשר אדם עסוק כל הזמן בכספו וברכושו, הוא הופך את היוצרות. הכלים הופכים אצלו לייעוד, וממילא חייו אינם חיים.

אם יזכה לעשות חשבון נפש אמיתי, יראה שאת רוב כספו הוציא על מותרות, ואת הדברים החשובים הזניח. לא השקיע מספיק בהרחבת משפחתו ובהענקת חינוך ערכי, לא השאיר לעצמו זמן ללימוד ולמעשים טובים.

החברה

הבעיה היא שגם מי שמצליח למלא את חייו בתכנים רוחניים, יודע ליהנות מלימוד, שמח לעזור לחבריו, לתרום לחברה וליישב את הארץ – בעל כורחו הוא מושפע מהתרבות החומרנית שמסביבו אשר מכתיבה רמת חיים שמי שאינו עומד בה מרגיש מסכן.

החברה מכתיבה רמת דיור גבוהה מדי, ואפילו בתחום החינוך התורני – החברה מכתיבה עלויות גבוהות מדי. רק חברה שתציב לעצמה אידיאלים ערכיים, תוכל ליצור פתרון לבעיה זו. אחד העקרונות שצריכים להנחות חברה כזאת הוא שאדם שמשתכר שכר מינימום צריך להסתדר באופן סביר, בלי צדקות וחסדים.

לא ייתכן שבדור כמו שלנו, שרמת החיים עלתה פלאים, וגם מי שמשתכר שכר מינימום יכול לחיות כפי שחיו עשירים לפני חמישים שנה, יהיו כל כך הרבה אנשים שירגישו שאינם יכולים לקנות בית, לגדל ילדים ולהעניק להם חינוך איכותי.

כדי להשתחרר באופן שלם מעול החומרנות, יש צורך לבנות חברה שמציבה את ערכיה הרוחניים בראש. שמבינה את חשיבותו הגדולה של החומר ככלי, אבל אינה הופכת אותו לערך שדוחק וחונק את הערכים הרוחניים. זה הייעוד שהוטל על עם ישראל להיות עם סגולה, לגלות את השכינה בעולם ולהיות מופת ודוגמה לכל העמים, עד שתמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

סיפור

בשבת שבה אנו לומדים על מצוות הכנסת אורחים, חשבתי להוסיף סיפור נאה על כך.

מנהג יפה הנהיגה אשתי הרבנית ביישוב הר ברכה. בחול המועד סוכות מתאספות הנשים למסיבת חג, וכל אישה שיש לה סיפור יפה, מחכים ומעשיר מחוויות החג או השנה, משתפת בו את חברותיה. לא במקרה נבחר חג הסוכות למסיבה זו, שכן חג הסוכות הוא חג האסיף, שבו אנו אוספים את כל הדברים הטובים שאירעו לנו במשך השנה, ועל כן השמחה בו בולטת במיוחד.

סיפורים יפים מאוד מסופרים שם, ותוך ימים אחדים גם הגברים ביישוב מכירים את הסיפורים המעניינים ומעבירים אותם הלאה.

וכך סיפרה השנה אישה כבת שלושים: "אבי נפטר לפני כ 15 שנה, כחודש לאחר חג הסוכות שכה אהב. מאז ניסינו אנחנו הילדים למלא את החלל בעבור אמי. האחיות הגדולות הזמינו תמיד את אמי להתארח אצלן, אך היא העדיפה להישאר בבית. כבת הצעירה במשפחה, נותרתי עם אמי לעשות את החג בבית. לשם קיום מצוות הסוכה, היינו הולכות בחג ובשבת לאכול בסוכת בית הכנסת הסמוך. לאחר נישואיי, גם אני כמו אחיותיי הייתי מקיימת את המנהג הקבוע ומזמינה את אמי להתארח אצלנו בחג, והיא כמנהגה סירבה. כך היה גם השנה.

כבת הצעירה לא הרגשתי שעליי מוטלת האחריות לנסות לשנות את מנהגה, אך לאחר הדלקת נרות החג הציפו את לבי תחושות של צער. מצד אחד מצווה לשמוח בחג, ומצד שני מחשבותיי נדדו אל אמי שנמצאת לבדה. לפני שבעלי חזר מתפילת החג התיישבתי וקראתי את מאמרו של הרב ב'רביבים', שעסק בין היתר במצווה הגדולה שלנו לשמח את היתומים והאלמנות, שהאירוח שלהם בסוכה הוא מצוות האושפיזין האמיתית.

שוחחתי על כך עם בעלי ובלבנו גמלה החלטה שנעשה כל מאמץ על מנת להזמין את אמי לשבת חול המועד, כדי שתחגוג עמנו בסוכתנו. הבנו שייתכן שמה שמונע מאמי לבוא הוא קשיי הנסיעה, וכן הקושי לעזוב את שתי חברותיה הטובות. מדובר בשתי שכנות וחברות טובות שאני מכירה מילדותי, שגם הן אלמנות. האחת מעל גיל 80, והשנייה בשנות ה 60 לחייה, שהתאלמנה לאחרונה. השלוש תומכות זו בזו ואוכלות יחד את רוב סעודות השבת.

מיד בצאת החג טלפנתי לאמי והזמנתי אותה ואת חברותיה לשבת, והודעתי לה שכדי למנוע מהן את טורח הנסיעה, אסע לקחתן במכונית ואחזיר אותן במוצאי השבת. אמי ניסתה להניא אותי מהחלטתי בשל טורח הנסיעה והטרחה שבהכנת שבת תוך יום (החג היה ביום חמישי), וזאת בנוסף לטיפול בילדים הקטנים. אך אני נשארתי דבקה בהחלטתי. היא התפעלה מכך מאוד, ואחרי שהבינה שאני רצינית בהזמנה של שתי השכנות, שמחה והסכימה להעביר את ההזמנה לשתיהן. גם חברותיה שמחו מאוד, ותוך זמן קצר היא הודיעה שהן יבואו. בעלי ואני התחלנו מיד בארגון הבית והבישולים, כדי שהשבת תהיה שמחה ומלאה בכל טוב, עם כל הסלטים והבישולים הנהוגים אצל עולי מרוקו. למחרת ביום שישי המשכנו בהכנות המרובות ובצהריים השארתי את בעלי והילדים ויצאתי לקחת אותן.

כבר כשהגעתי לביתה של אמי הייתה ניכרת ההתרגשות והשמחה הגדולה שלהן. ככל שהתקרבנו יותר להר ברכה, השמחה והאושר עלו, תוך שהן מביטות בנוף השומרון ולא מפסיקות להתפעל מההרים ומהיישובים היהודיים שנראים בדרך, ושמחות לקראת השבת המשותפת שלנו.

הגענו הביתה, ונחפזנו להשלים את ההכנות לשבת. הגענו לרגע הדלקת הנרות, השבת נכנסה ועמה השלווה, החום והאהבה שעוטפים את כולנו יחד.

במהלך השבת הן התפעלו מכל דבר – מהנוף, מאוויר ההרים הצלול, מהילדים שהתרגשו מנוכחותן, מהריחות של הבישולים, מהערבות ההדדית שבין השכנים. בבוקר נשארתי לשכב מעט במיטתי, והנה אני שומעת את האורחות מדברות זו עם זו בסלון, ומתפעלות מהשקט והשלווה ומכך שזכו לישון לילה שלם ברציפות. אחת אמרה: בביתי אני תמיד מתעוררת בארבע, והנה פה בשקט של היישוב ישנתי עד שבע בבוקר.

כדי לכבדן, בעלי לקח אותן למניין המרוקאי שבישיבה (במקום המניין בנוסח הירושלמי שלו), והן כל כך התפעלו מהנוסח המדויק ומהילד הנחמד ששר יחד עם החזן, ואמרו שעשרות שנים לא שמעו תפילה יפה ממש כמו ששמעו בילדותן. זאת למרות שהן מתפללות מדי שבת בבית כנסת מרוקאי.

בצאת השבת הן לא הפסיקו לשבח את האווירה הטובה, וכך יצאו לדרך לביתן יחד עם בעלי, שגם אותו לא הפסיקו לברך כל הדרך. הן כמובן לא שכחו לספר לכולם, לילדים ולבני משפחתן על השבת השמחה שהייתה להן.

יצאנו מהשבת מאושרים על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו. ואין ספק שיותר ממה שזכינו לשמח אותן – שמחנו אנו".

האם לבדוק את בריאות העובר?

עובר שלוקה בתסמונת דאון, האם ובאילו תנאים מותר לבצע הפלה • אין לבצע הפלה בלי חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן שאלת חכם • רופאים שמתרשלים בבדיקה ומורים להפיל בלא צורך • מכיוון שבמקרים קשים יש היתר לעשות הפלה, מותר ורצוי לערוך בדיקות בריאות לעובר • לא לבצע בדיקות שאינן כלולות במסגרת הביטוח הרפואי הבסיסי • החשש מתביעות פיצויים גורם לרופאים להמליץ על בדיקות מיותרות • מהפכת הבחינות הפסיכומטריות של שר החינוך

תסמונת דאון

שאלה: בעקבות הטור הקודם, בו הוסבר שבמקרה שהעובר סובל מליקויים קשים נכון להורות לכתחילה על הפלה, האם גם כאשר העובר סובל מתסמונת דאון נכון להורות על פי ההלכה לבצע הפלה?

בכל שאלת הפלה חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום. למרבה הצער, ישנם מקרים רבים שבהם רופאים מתרשלים במלאכתם, עורכים בדיקות רשלניות וחורצים את דינו של העובר למוות למרות שהוא בריא ושלם

תשובה: הלוקים בתסמונת דאון (להלן: ת"ד) סובלים מעודף של כרומוזום אחד, שגורם לפיגור שכלי וגופני בדרגות שונות ומתבטא גם בתווי פנים וגוף מיוחדים. בקרב בעלי ת"ד ישנה שכיחות רבה יותר של מומים ומחלות שונות כמו מומי לב, הצרה של התריסריון, נטייה לזיהומים וסרטן הדם. אך למרות זאת, בעקבות שיפור הרפואה, הם יכולים לחיות עשרות שנים, ואף להגיע לגיל חמישים. הפיגור השכלי גורם לכך שלא יוכלו להתקיים בכוחות עצמם, אלא יזדקקו לסעד ותמיכה בדומה לילדים קטנים. בדור האחרון פותחו על ידי פרופ' פוירשטיין ז"ל ועוד מחנכים שיטות חינוכיות לשיפור יכולת הלימוד והתפקוד שלהם, עד שיש מהם שזוכים להינשא ולהתגורר בדירה משלהם (הגברים עקרים מטבעם). אולם גם במצבים הטובים, הם יזדקקו לתמיכה וסעד בדומה לילדים גדולים.

הורים רבים חוששים מההתמודדות עם טיפול בילד שסובל מתסמונת דאון. ישנן משפחות שהתפרקו ונהרסו עקב כך, ויש שהצליחו לשרוד אבל שמחת חייהן אבדה, וכאב וייסורים ליוו אותן עד יומן האחרון, וגם חינוך ילדיהן האחרים נפגע מאוד. ויש רבים שהתעצמו באמונה שהכול מאת ה' לטובה, והצליחו להפוך את הקשיים והסבל למנוף לצמיחה מוסרית ורוחנית, והשקיעו בחינוך הילד השונה ואף זכו לרוות נחת ממנו ומשאר ילדיהם. אמנם גם במצב כזה יש מקום לבחון האם נוח לו לאדם להיוולד כאשר ייאלץ להתמודד עם קשיים רבים, ולא יוכל לקיים את עצמו בכבוד.

לפיכך, כאשר התברר שהעובר סובל מת"ד, יש צורך בשיקול דעת נוסף לגבי מצבה של המשפחה, והתייעצות זו צריכה להיעשות עם תלמיד חכם מובהק. אמנם למעשה, לאחר שיקול דעת רציני, במקרים רבים יש מקום להקל ולעשות הפלה.

הזהירות בהיתר הפלה

בכל שאלת הפלה חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום. למרבה הצער, ישנם מקרים רבים שבהם רופאים מתרשלים במלאכתם, עורכים בדיקות רשלניות וחורצים את דינו של העובר למוות למרות שהוא בריא ושלם. לעתים זה קורה כאשר תוצאות הבדיקות מצביעות על ספק, ובלי בדיקה חוזרת נחפזים להורות על הפלה. ולעתים מדובר בבעיה שאותרה בחודש השלישי להיריון, שכדי לעמוד על מצבה המדויק צריך להמתין עד לחודש החמישי, כמו למשל במקרה של ‏CMV, ומתוך זלזול בחומרת ההפלה ממליצים לבצע הפלה בחודש השלישי בלי להמתין לבדיקות מדויקות יותר.

רופאים שאינם זהירים

שמעתי על אישה שחיכתה שנים עד שזכתה להיריון, ולבסוף לאחר בדיקה הודיעו לה שהעובר שבבטנה מת, ויש לבצע הפלה מיידית. מיותר לתאר את גודל צערה. למזלה, בעודה ממתינה בוכייה בתור לקראת הגרידה, עבר שם רופא שהכיר אותה מטיפולים קודמים. כששמע את צערה הציע לערוך לה בדיקה נוספת, והנה התברר שהעובר חי, ואכן נולדה לה בת שגדלה לתפארת.

בעקבות מקרים כאלה, ישנם פוסקים שהורו להלכה שלא לסמוך על רופא חילוני. ורק כאשר אין בנמצא רופא ירא שמיים, הורו להתייעץ עם שני רופאים שיבדקו בנפרד את מצב העובר, ואם שניהם יקבעו שיש לעובר בעיה קשה, יפנו לרב שיפסוק אם מותר להפילו (הרב עובדיה יוסף אסיא א' עמ' 92).

למעשה, אף שיש להעדיף רופא ירא שמיים, ניתן לסמוך גם על רופא שאינו מקפיד על שמירת מצוות, ובתנאי שיהיה ברור שהוא מתייחס בחרדת קודש לחייו של העובר.

החובה לשאול רב

ואף שכתבתי בפעם הקודמת שהעיקר להלכה כדעת המקלים, אין לסמוך על תוצאות הבדיקות הרפואיות אלא חובה לשאול רב שמצוי בתחום. ראשית, כדי שהרב יוודא בעזרת רופא שהוא מכיר שאכן חוות הדעת הרפואית אמינה וכל הבדיקות האפשריות התבצעו. שנית, מפני שלא ניתן להקל בשאלה חמורה שכזו אלא לאחר דיון אחראי בסוגיה על כל מרכיביה, כגון: חומרת הפגיעה, איכות הבדיקה, מצב המשפחה, גיל העובר וצורת ההפלה. מעבר לכך, מדובר בהחלטה מוסרית כבדת משקל שקשה מאוד לבני הזוג להתמודד עמה, והתייעצות עם רב אחראי תקל על מצפונם ותורה להם דרך טובה להמשך בניית המשפחה.

היחס לבדיקות שנועדו לגילוי ליקויים בעובר

שאלה: האם רצוי לבצע בדיקות לבדיקת בריאותו של העובר?

תשובה: רבים מבין הפוסקים שאוסרים לבצע הפלה גם במקרה שהעובר סובל ממחלה קשה, הורו גם שלא לבצע בדיקות לבירור מצבו של העובר, שהרי גם אם יתברר שהוא חולה – לא ניתן יהיה להפילו. ועדיף לסמוך על ה' שכל מה שיעשה הכול לטובה, מאשר לדאוג תמיד מבעיות שאין להן פתרון.

אבל למעשה, עדיף שנשים יבצעו את הבדיקות הנדרשות, מפני שהעיקר כדעת המתירים. וגם לדעת רבים מהמחמירים, במקרה שישנו חשש סביר שמחמת הצער על לידת הילד החולה עלולה האם לחלות בנפשה, מותר לבצע הפלה, משום שמחלת נפש גובלת בסכנת נפשות, וכשיש התנגשות בין חיי האם לחיי היילוד, חיי האם קודמים. ואפילו אם לאחר הבדיקה בני הזוג יחליטו לנהוג כדעת המחמירים, הם יוכלו להתכונן לכך מבחינה נפשית בחודשים שנותרו עד הלידה. וכן הורה למעשה מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל.

אילו בדיקות לבצע?

אמנם עדיין יש לברר אילו בדיקות צריך לבצע. למשל, ידוע שככל שהאישה מבוגרת יותר, גובר הסיכון שהעובר שלה יסבול מתסמונת דאון. הסיכון שאישה בת 20 תלד ילד שסובל מתסמונת דאון הוא אחד ל 1,734 (0.05%), ואילו אצל אישה בת 37 הסיכון הוא אחד ל 234 (0.42%), ואצל אישה בת 45 הסיכון עולה עד אחד ל 31 (3.2%). השאלה היא מאיזה גיל נכון לבצע לשם כך בדיקה?

שאלה נוספת: רופאים נוהגים להציע לנשים הרות לבצע בדיקות רבות שחלקן עולות כסף רב. יש רופאים שנוהגים כך מפני שהם רוצים לבטח את עצמם, כדי שאם יתגלו ח"ו בעיות לא יוכלו להתלונן עליהם. זו הסיבה שגם בתחומים אחרים רופאים ממעטים כיום לקבל אחריות ולהחליט, שמא אחר כך יתבעו אותם למשפט. סיבה נוספת היא שלעתים הרופאים מרוויחים יותר על הבדיקות הנוספות. השאלה היא האם רצוי שהמעוברת תבצע את כל הבדיקות שהרופא מציג בפניה, על כל המתחים והחרדות שמתלווים אליהן? או שעדיף שתעבור את תקופת ההיריון בשמחה ונינוחות, ותסמוך על ה' שעושה הכול לטובה?

תשובה

ככלל ניתן לומר שאת הבדיקות החשובות לאיתור בעיות חמורות ושכיחות צריך לבצע, ואילו בדיקות שנועדו לאיתור חששות רחוקים אין לבצע, כשם שגם בשאר התחומים כמו סכנת תאונות דרכים והרגלי אכילה, אנשים אינם רגילים לחשוש לרמת סיכון שכזו.

הסימן לבחינת חשיבות הבדיקה הוא המימון. כאשר קופת החולים מממנת את הבדיקה במסגרת ביטוח הבריאות הבסיסי, סימן שכך הורה משרד הבריאות על סמך הניסיון הכולל, ונכון לבצעה. וכאשר הבדיקה אינה ממומנת בביטוח הבסיסי, סימן שאינה חשובה כל כך, ולכן אין צורך לבצעה.

שכן האינטרס של קופות החולים ומשרד הבריאות הוא ברור, שהרי עלות הטיפול בילד חולה היא מאות אלפי שקלים, לכן הם יממנו בדיקות של בעיות חמורות שיש לחוש להן. אבל הבדיקות שרק הביטוח המשלים מממן הן בדיקות לבעיות נדירות שהדאגה מפניהן עלולה להזיק יותר מאשר התועלת שבהם. אמנם צריך לסייג שאמת מידה זו נכונה בישראל בשנת תשע"ה, ואם המדיניות תשתנה באופן משמעותי עצה זו כבר לא תועיל.

בדיקות CMV

לדוגמה, לגבי בדיקות CMV, העמדה המקובלת על משרד הבריאות היא שמכיוון שלא ניתן להגיע לבירור מהימן לגבי מצב האישה וק"ו העובר, אם יבצעו בדיקות כאלה באופן סדיר יתעוררו ספקות וחששות וחרדות בקרב המעוברות. ומתוך כך יצטרכו לבצע בדיקות מי שפיר רבות ומיותרות, ונשים רבות יבקשו להפיל בחינם כדי לצאת מהספק. על כן ההוראה הכללית היא שיש להימנע מבדיקות אלה. ואמנם רופאים רבים מתוך חרדת יתר או חשש מתביעות משפטיות, לא מקבלים עמדה זו ומעודדים בדיקות בניגוד לעמדה הרשמית, אבל נכון לנהוג כפי ההוראה הכללית ולהימנע מבדיקה זו.

רופא אמין

אמנם כאשר רופא אמין, שכעיקרון מקבל את ההדרכה של משרד הבריאות וראשי המערכת הרפואית, מוסיף להמליץ על בדיקה מסוימת שלדעתו היא חשובה מאוד, נכון לקבל את הדרכתו.

הורים רופאים

לעתים ילדים של רופאים מתייעצים איתי, האם להיעתר לרצונם של הוריהם הרופאים ולבצע בדיקות נוספות, ותשובתי היא שנכון להם לשמוע בעצת הוריהם. ואף שאולי ההורה הרופא דואג יותר מדי, מכיוון שזו מלאכתו – ראוי לבני משפחתו לנהוג על פיו. יש בזה משום מצוות כיבוד הורים, ובנוסף לכך, הואיל ורופא נפגש בעבודתו עם כל הבעיות, כבר לא חל עליו הכלל "שומר פתאים ה'", שעניינו הוא שאין לאדם לחשוש למקרים שאינם שכיחים ואינם מוכרים לו.

שבח למשרד החינוך

לקראת סיום מצאתי מקום לשבח את ידידי הרב שי פירון, שר החינוך, על הרפורמה הכפולה ביחס לבחינות הבגרות – הידוק הפיקוח על אמינותן, ומתוך כך האפשרות שהן יחליפו את המבחן הפסיכומטרי. מספר פעמים קראתי בטור זה לביצוע רפורמה זו, והנה עתה היא מתחילה להתבצע. נקווה שהיא תועיל מאוד להשבחת הלימודים בשנות התיכון ותחסוך לרבים שנה יקרה שמתבזבזת כיום על המבחן הפסיכומטרי.

דין הפלת עוברים בעלי ליקויים קשים

עובר נחשב כחי לחלק מהדינים, אך אין עונש מיתה על הריגתו • האם האיסור להפיל עובר הוא מטעם רצח או רק מטעם חבלה? • מחלוקת פוסקי דורנו אם מותר להפיל עובר שסובל ממחלות קשות • דעת הסוברים שהפלה מותרת רק במקום סכנה לחיי האם • דעת הסוברים שהפלה אסורה משום חבלה, ולכן כשהעובר בעל מום קשה מותר להפילו • הדרכת מו"ר הגר"א שפירא לפרסם את דעת המקלים • העיקר להלכה שנכון להקל • מעשה רב מהרצי"ה קוק זצ"ל שהורה להקל

האם מותר להפיל עובר שסובל מליקויים קשים

אחת השאלות הקשות בהלכה: במקרה שנודע בעת היריון שהעובר סובל מליקויים קשים, האם מותר להפסיק את ההיריון? בעבר שאלה זו לא הייתה קיימת, מפני שלא הייתה אפשרות לבדוק את מצבו של העובר. עם זאת, תינוקות שסבלו מליקויים משמעותיים בדרך כלל נפטרו בתקופת הינקות או הילדות, שכן תמותת תינוקות וילדים הייתה גבוהה מאוד, ואפילו מקרב הילדים הבריאים למעלה מחמישים אחוזים לא הגיעו לגיל הנעורים.

מעמד הביניים של העובר

מנגד, כל זמן שהעובר עדיין במעי אמו, אין עליו דין של אדם חי. ולכן אף שההורג אדם חייב מיתה, ההורג עובר אינו חייב מיתה. ומכיוון שהעובר עוד לא נחשב חי, אינו יורש כמו ילד שכבר נולד ואינו נטמא למת, ורק מרגע לידתו הוא נחשב כאדם לכל דבר (נדה מד, א ב).

מקור האיסור להפיל

מצד אחד, ברור שישנו איסור להמית עובר או לגרום למיתתו. ולא זו בלבד אלא שאף מחללים שבת כדי להציל עובר, ואפילו אם עוד לא מלאו לו ארבעים יום. זאת מפני שהוא עתיד להיות אדם חי, וכפי שאמרו חכמים (יומא פה, ב) "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (בה"ג, רמב"ן, פניני הלכה שבת כז, ג).

למדנו בפרשת השבוע: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית ט, ו). ודרש מכאן רבי ישמעאל: איזהו אדם שבאדם – זה עובר, שגם ההורג עובר חייב מיתה (סנהדרין נז, ב; רמב"ם מלכים ט, ד. ויש לדעת שעונש המיתה אמור רק לבני נח, וכשם שגם בן נח שגונב פרוטה חייב מיתה, אלא שהוא עונש מקסימלי שנועד להרתעה ונתון להחלטת בית הדין של אותה אומה).

אמנם השאלה היא מה יסוד איסור ההפלה, האם משום רצח או משום חבלה. לכאורה מכך שהאיסור הוזכר יחד עם איסור רצח, משמע שהוא ענף של רצח. ומאידך, מכך שהיה צריך לרבות באופן מיוחד את העובר, משמע שבלא זאת לא היינו יודעים שאסור להרוג עובר, הרי שאיסור ההפלה הוא משום חבלה בלבד. וכן למדנו בתורה (שמות כא, כב) שהפוגע באישה הרה והפיל את עוברה חייב בתשלום נזקין, ומשמע מכך שאין הפלה נחשבת כרצח.

דעת המחמירים

דעת הרב אונטרמן והרב פיינשטיין היא שאכן הפלה אסורה משום רצח, ולכן בשום אופן אין היתר להפיל עובר ואפילו הוא סובל ממחלות קשות ביותר. ורק כאשר ההיריון מסכן את חייה של האם מותר לבצע הפלה, שחייה קודמים לחיי העובר.

ויש שהורו לאסור הפלה משום חומרת העניין וערך חיי האדם, אבל לא התייחסו אל הפלה כאל רצח ממש. וכן הורו הרב אוירבך והרב אלישיב (נשמת אברהם חו"מ תכה, א, 1).

כיוצא בזה בשו"ת שבט הלוי (ז, רח; ט, רסו) דחה את דברי הסוברים שיש בהפלה איסור רצח, ואף על פי כן התיר הפלה רק במצב של ספק נפשות.

ויש שהחמירו מחמת שצירפו שיקול נוסף, שקשה לסמוך על הרופאים, שפעמים רבות אומרים בביטחון שהעובר הוא בעל מום ולבסוף נולד עובר בריא. ולכך נטה הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ד אה"ע א), הואיל והוא ספק איסור דאורייתא, וקשה לסמוך על הרופאים.

דעת המתירים

רבים סוברים שאיסור הפלה הוא משום חבלה והשחתה. כך כתבו בשו"ת מהרי"ט (א, צז) ובשו"ת חוות יאיר (ל"א). לפי זה, במקרים חמורים וכדי למנוע צער גדול – יש מקום לשקול להתיר ביצוע הפלה.

בשו"ת רב פעלים נשאל על מקרה של עובר ממזר בחודש החמישי, האם מותר להפילו. ולא רצה להשיב בהכרעה ברורה, אלא סיכם לרב השואל שלפי דעת החוות יאיר כשאין צורך גדול אסור מלכתחילה. ולפי מהרי"ט (א, צז) הפלה אסורה משום חבלה, ומותרת בשעת הצורך. ומשמע מדבריו שנטה להקל. ובשו"ת שאלת יעב"ץ (א, מג) התיר להפיל עובר ממזר.

ובשו"ת תורת חסד מלובלין (אה"ע) סיכם שיש מחלוקת ראשונים האם איסור הפלה מהתורה או מדברי חכמים, והאם לדעת הסוברים שהוא מהתורה מותר להפיל לצורך גדול של האם גם כשאין האם בסכנת נפשות.

ובשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ד חו"מ מד) נשאל על אישה שלדעת הרופאים אם תמשיך בהיריון תהיה חירשת, והשיב שהואיל וחירשות היא ניוול גדול, מותר לה להפיל.

וכן בשו"ת שרידי אש (חו"מ קסב) נטה להקל על פי דעת רוב הראשונים שאין הפלה נחשבת רצח, כי העובר אינו נחשב עדיין נפש.

וכן כתב מו"ר הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני לב). וכן הורה הרב אליעזר ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט נא, ג, ג, ועוד מקומות רבים), תוך שהוא מבסס דבריו בדיון רחב ויסודי בכל צדדי הסוגיה.

הסיבה לסיכום הסוגיה בעבר

לפני כעשרים וחמש שנים סיפרה לי אחותי, שעבדה כאחות בבית החולים שערי צדק, שרוב התינוקות היהודים שנולדים עם תסמונת דאון וליקויים אחרים חמורים בהרבה הם ממשפחות של שומרי מצוות. וזאת משום שהציבור אינו מודע לכך שיש פוסקים שמקלים להפיל במקרים של מחלות, ולכן נשים רבות אינן מבצעות בדיקות בהיריון. וגם מי שנבדקה והתברר כי עוברה סובל מליקויים קשים, אינה מעלה בדעתה שיש מקום לשאול בזה שאלת חכם.

הזדעזעתי לשמוע עובדה מצערת זו, וליתר ביטחון בדקתיה עם רופאים שונים, ואכן התברר שזו המציאות. חשבתי שיש ערך גדול לפרסם את דעת המקלים בפינת ההלכה היומית ששידרתי אז בערוץ 7.

אלא שידעתי שיהיו שיטענו כי אין לפרסם את דעת המקלים, שמא תיפרץ הגדר ויהיו נשים שיורו לעצמן היתר להפיל גם מסיבות כלכליות או חברתיות או מחמת ליקויים קלים, דבר האסור לדעת כל הפוסקים.

הלכתי לשאול בזה את מו"ר הרב אברהם שפירא שליט"א, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל, ואף הוא הצטער לשמוע את הנתונים, וענה לי שחשוב מאוד לפרסם את דעת המקלים, שכן אפשר לסמוך עליהם. וכששאלתיו אם אוכל לפרסם בשמו את דעתו, לא רצה להכריע כאחת הדעות, אלא הדריך אותי לומר שכל משפחה רשאית להחליט אם לשאול רב שנוטה לחומרא או לקולא (לימים שמעתי שלאחר שהרב ישראלי והרב ולדנברג נפטרו, וכבר לא יכול היה לשלוח את השואלים אליהם, הורה אף הוא בעצמו להיתר).

אכן לתועלת הרבים לימדתי הלכה זו במסגרת פינת ההלכה של ערוץ 7. לאחר מכן סיכמתי הלכות אלו בהרחבה בספרי 'פניני הלכה' (ליקוטים ב), ובמסגרת הטור 'רביבים'.

העיקר כדעת המקלים

בשנה האחרונה שבתי לברר סוגיה כבדה זו, ומתוך לימודי התחזקתי בעמדה שהעיקר כדעת המקלים, שכן עולה מסוגיית הגמרא ומדברי הראשונים והאחרונים שאיסור הפלה הוא משום השחתה ולא משום רצח. ואמנם בדור האחרון פוסקים רבים נטו לחומרא, מיעוטם מפני שסברו שהפלה אסורה משום רצח, ורובם מפני הערך הגדול של החיים שטמונים בעובר. ויש שהורו כך מפני שלא סמכו על חוות דעתם של הרופאים.

ואף שלכאורה מכיוון שמדובר בשאלה חמורה היה ראוי לחשוש לדעת המחמירים, מכל מקום במקרה זה נכון להקל, מפני שהחמרה בשאלות אלו עלולה לגרום סבל נורא להורים ולנולדים, ולעתים הסבל מוביל לפירוק המשפחה. לפיכך, בשעת דחק גדולה, כגון שהעובר סובל מטיי-זקס או ממומים קשים אחרים, או כשידוע שהוא ממזר, או שהמשך ההיריון עלול לגרום לאם עיוורון או חירשות – אפשר לסמוך על דעת המקלים, שדעתם מבוססת יותר. ולכך נטו רבותיי, ראשי ישיבת מרכז הרב.

אמנם בכל שאלה חמורה שכזו חייבים לקבל חוות דעת של רופא ישר שמתייחס בחרדת קודש לחיי העובר, ולאחר מכן לשאול רב שמצוי בתחום.

מעשה רב

שמעתי מאבי מורי שליט"א, שבהיותו ר"מ צעיר בישיבת מרכז הרב, לפני כארבעים וחמש שנים, פנה אליו זוג בשאלה: האישה חלתה באדמת בהיותה בהיריון, ולדברי הרופאים יש סיכון של עשרים וחמישה אחוזים שהעובר יהיה בעל מום. בתחילה הלך לרב שאול ישראלי, מראשי הישיבה. אולם למרות שבספרו 'עמוד הימיני' כתב להתיר, לא רצה להכריע בשאלה זו, והפנה את אבי מורי לחברו הרב יוסף שלום אלישיב, שנטה לחומרא. ואכן הרב אלישיב השיב שאין אפשרות להתיר ללא חשש של פיקוח נפש, אבל אם יש חשש שהאישה תחלה בנפשה, אפשר להקל. שאלו אבי: ואיך נדע אם יש חשש כזה? והשיב: שהאישה המעוברת תחליט.

האישה לא הייתה יכולה להחליט והזוג נותר בצער רב מאוד. כיוון שכך, הלך אבי למורו ורבו ראש הישיבה מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל – שהיה מבוגר מהרב ישראלי והרב אלישיב בכעשרים שנה, אבל לא נהג לפסוק הלכה – ושאלו כיצד נכון לנהוג, אחר שהרב ישראלי נמנע מלהתיר והרב אלישיב החמיר. הרב צבי יהודה השיב, שיש לסמוך על התשובה הכתובה של הרב ישראלי ולהתיר את ההפלה. עד כאן המעשה.

כפי הנראה הרב ישראלי נמנע מלהתיר, מפני שכתב בתשובתו שרק כאשר רוב הסיכויים שהעובר חולה, מותר להפיל. וכיוון שבמקרה המדובר הסיכון היה של עשרים וחמישה אחוזים, נמנע מלהתיר. ומה שהורה הרצי"ה הוא על פי העיקרון שכתוב בתשובת הרב ישראלי, לפיו הפלה אסורה משום חבלה ולא משום רצח, ובמצב שיש סיכון משמעותי וגם בני הזוג בצער רב מאוד, אפשר לסמוך על היסודות המבוארים בתשובה.

סעודה משפחתית זו שמחה

שמחת החג צריכה להתקיים בגוף ובנשמה • אין להסתפק באוכל משובח, אלא יש להשרות אווירה טובה ומשמחת • מצווה לשמח את בני המשפחה, וכן לשמח שכנים ומכרים עניים ובודדים • בהשפעת התרבות החילונית, יש מי שההתכנסות המשפחתית בחגים הופכת אצלם לאירוע מעיק ומתסכל • חובת לימוד תורה במחצית הזמן של החג וחול המועד • לקראת חג האסיף: איסוף נתונים דמוגרפיים על ההתיישבות ביו"ש שאפשר לשמוח בהם לפני ה' • נתונים על גידול היישובים והתרחבותם ראויים להישמע כדרשה בבית הכנסת

מצוות השמחה לנשמה ולגוף

מצוות השמחה בחג ובחול המועד צריכה לבוא לידי ביטוי מלא – בנשמה ובגוף, בתורה ובסעודות. ומתוך כך תימשך ברכה רוחנית וגשמית למשך כל ימות החול.

מצוות שמחת הסעודות

יש מי שההתאספות המשפחתית בחגים נהפכת אצלם לאירוע מעיק ומתסכל, שבו הם נוהגים להעיר בציניות לקרוביהם על הופעתם והתנהגותם, מזכירים עלבונות ישנים וחשים כורח פנימי לפרוק את תסכוליהם על בני משפחתם. זו התוצאה המצערת של התרבות החילונית, המנוכרת לקדושת החגים וערכי המשפחה

על המצווה להכין סעודות מכובדות וטעימות הכול יודעים. אמנם צריך להוסיף שכדי לקיים את מצוות השמחה בסעודה במלואה, צריך כל אחד ואחד מבני המשפחה לשמור על אווירה טובה בסעודה, להיזהר מאמירות פוגעות ולהתאמץ בכל יכולתו לשמח את המסובים בדברי ידידות, ועל ידי כך יזכה לשמחה אמיתית. כי עיקר השמחה היא לשמוח ולשמח אחרים, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד).

כשנתבונן נמצא שיש במצוות השמחה שני חלקים. החלק הראשון הוא לשמוח יחד עם בני המשפחה ובני הבית. ויש לציין שהמילה "אתה" כוללת את שני בני הזוג כאחד, ולעולם בן הזוג קודם לכל שאר הקרובים, שהמצווה הראשונה היא שישמח האיש את אשתו ככל יכולתו ותשמח היא אותו ככל יכולתה. ועל שניהם יחד מוטלת האחריות לשתף בשמחתם את כל בני הבית, שאין שמחה של חג בלא שיתוף בני המשפחה. וכן נוהגים כל ישראל לקיים את שמחת החג בחיק המשפחה.

החלק השני שבמצווה הוא לשמח את השכנים והמכרים העניים והבודדים. היתום והאלמנה שנזכרו בפסוק היו בדרך כלל עניים, הואיל ומטה לחמם נשבר, והמצווה לשמחם מתקיימת על ידי צדקה. והגר שעזב את מולדתו ומשפחתו עלול לסבול מבדידות, והמצווה לשמחו נעשית על ידי הזמנתו להשתתף בסעודת החג.

מצווה לשמח תלמידי חכמים

עוד יש לשים לב, שציוותה התורה לשתף את הכוהנים והלויים בשמחה, ועבודתם הייתה ללמד ולחנך את בני ישראל, קטנים כגדולים, ומכאן שגם כיום צריך לשמח בחג את תלמידי החכמים, שהם הרבנים והמורים, כדוגמת הכוהנים והלוויים (בנין שלמה א, לג).

המושפעים מהתרבות החילונית

יש מי שמושפעים מהתרבות החילונית, וההתאספות המשפחתית בחגים נהפכת אצלם לאירוע מעיק ומתסכל, שבו הם נוהגים להעיר בציניות לקרוביהם על הופעתם והתנהגותם, מזכירים עלבונות ישנים ומרגישים כורח פנימי לפרוק את תסכוליהם על בני משפחתם. בקיצור, מצוות החג אצלם היא להתקוטט. זו התוצאה המצערת של התרבות החילונית, המנוכרת לקדושת החגים וערכי המשפחה. הדבר משתקף בדבריהם ובכתיבתם של רוב העיתונאים החילונים על החגים.

ככל שנתחזק בהבנת קדושת החג וערכי המשפחה, כך נוכל להתאפק מלפגוע בקרובים ונרצה יותר להחמיא להם ולשמחם, ועל ידי כך נזכה לקיים את החגים בשמחה ובשלום, ולהמשיך מהם ברכה לכל ימות השנה.

מצוות הלימוד בשבתות ובחגים

לימוד התורה הוא עיקר מצוות השבתות והחגים. וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). וכמובן שגם חול המועד בכלל זה, ולכן אסור לעבוד בו, וכפי שכתב בספר החינוך: "כי לא לעסוק במלאכה נקבעו ימי חולו של מועד, כי אם לשמוח לפני השם, רוצה לומר להתקבץ במדרשות ולשמוע נועם אמרי ספר" (מצווה שכג). וכן מובא בתלמוד ירושלמי: "אמר ר' אבא בר ממל: אילו היה מי שימנה עמי, התרתי שיהיו עושים מלאכה בחולו של מועד! כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ושמחים ויגעים בתורה, ועכשיו אוכלים ושותים ופוחזים" (מו"ק פ"ב ה"ג). למדנו שאיסור ביטול תורה בחול המועד חמור מאיסור מלאכה (כלבו סי' ס).

משמעות חציו לה'

אמרו חכמים (פסחים סח, ב) שהמצווה היא לחלק את ימי השבתות והחגים, חציו לה' – בבית המדרש, וחציו לכם – בסעודות ושאר דברים משמחים. יש אומרים שצריך להקפיד מאוד שלא ללמוד פחות מחצי היום, וכן כתב רבי חיים בן עטר שהלומד פחות מחצי היום, הרי שחלקו של ה' גזול בידו (ראשון לציון לביצה טו, ב). ויש אומרים שאין צורך לחשב את השעות בדייקנות, אלא המצווה ללמוד בערך מחצית היום (פמ"ג).

המצווה לנשים וילדים

גם לנשים יש מצווה ללמוד בחג, וכן נהגו נשים להשתתף בדרשות השבת והחג (ירושלמי סוטה פ"א ה"ד). כיום שכל הנשים יודעות לקרוא, עיקר המצווה שיקבעו זמן ללמוד מתוך ספר. אבל אין לנשים חיוב להקדיש חצי מהזמן לה', ומי שזוכה לעשות כן – תבוא עליה ברכה.

מצווה ללמוד עם הילדים, וכל הזוכה לעשות כך, זוכה להעצים את שמחת החג במצוות החינוך באופן העמוק והיפה ביותר.

מקומם של הטיולים

רבים שמחים להינפש מעט בטיול, ואף זה בכלל מצוות "ושמחת בחגך" (פניני הלכה מועדים א, יג). אבל הכוונה לטיולים קצרים שמצטרפים לשמחת המועד ואינם מייגעים ומטריחים, ובוודאי שאינם על חשבון חצי היום שצריך להקדיש לתורה. גם שמחת בית השואבה, שהיא מכלל מצוות שמחת החג, אינה על חשבון זמן הלימוד אלא על חשבון חצי היום המיועד לסעודות ושאר שמחות.

בשורה משמחת

לקראת חג האסיף, ראוי לאסוף עובדות משמחות כדי לשמוח בהם לפני ה' ולהודות לו עליהן. ריבויָם של היהודים המתגוררים ביהודה ושומרון הוא מן הדברים המשמחים ביותר. אשרינו שדברי הנביאים מתקיימים בנו, שנאמר: "כה אמר ה' אלוקים, עוד זאת אידרש לבית ישראל לעשות להם, ארבה אותם כצאן אדם. כצאן קודשים, כצאן ירושלים במועדיה, כן תהיינה הערים החורבות מלאות צאן אדם, וידעו כי אני ה'" (יחזקאל לו, לז לח).

וכן נאמר בתורה: "ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך… והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והיטיבך והרבך מאבותיך. ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, למען חייך… כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך. כי תשמע בקול ה' אלוקיך, לשמור מצוותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה…" (דברים ל, ג י). דברי התורה מתקיימים בהתיישבות ביהודה ושומרון, שהיא עיקר הארץ אשר ירשו אבותינו, וההתיישבות בה הולכת ומתעלה בדרכי התורה והמצוות.

המספרים המשמחים

כולם יודעים שמספר היהודים ביהודה ושומרון גדל משנה לשנה. מדובר בגידול של כחמישה אחוזים ויותר בשנה – פי שניים עד שלושה מהגידול בשאר חלקי הארץ. אולם מכיוון שהציבור ביו"ש צעיר, גידול מספרם של הילדים בולט בהרבה, ויש בו הבטחה להמשך גידול כפול ומכופל.

בשנת תשע"ג מספרם של תלמידי כיתה ח' ביהודה ושומרון היה 5,826, ואילו בכיתה א' למדו 9,170 תלמידים. גם חלקם היחסי של התלמידים ביו"ש מתוך כלל האוכלוסייה בארץ גדל מאוד. בני כיתה ח' הם שישה אחוזים מכלל התלמידים היהודים בארץ, ואילו בני כיתה א' שביהודה ושומרון הם כבר תשעה אחוזים. וזאת למרות שגם בכלל האוכלוסייה חל גידול של יותר מעשרה אחוזים. הרי שהגידול ביהודה ושומרון הוא בחמישים אחוזים יותר מהגידול המבורך שבכל הארץ.

במסגרת החינוך הממ"ד

במסגרת החינוך הממלכתי-דתי, תלמידי כיתה ח' ביו"ש מנו בשנת תשע"ג 2,300, ואילו ילדי כיתה א' מנו כ 3,612 – עלייה של יותר מחמישים אחוזים. ולגבי חלקם היחסי של תלמידי יו"ש מתוך כלל תלמידי הממ"ד, בני כיתה ח' מנו 14 אחוזים ובני כיתה א' (שהם היום בכיתה ג') מנו 18 אחוזים. אמנם בקרב הציבור החילוני ביו"ש אין גידול משמעותי, ומספר התלמידים החילונים גדל כפי גידולם הטבעי בשאר חבלי הארץ, והוא עומד על כ 1,500 לשנתון – כשני אחוזים מכלל תלמידי הממלכתי.

בשורות מהטף

הגידול מתעצם מאוד כאשר בוחנים את הגילאים הצעירים יותר. אחת המועצות שבהן יש גידול מבורך במיוחד היא מועצת שומרון. בשנה הקודמת סיימו את מוסדות היסודי 460 ילדים, והשנה התחילו ללמוד בכיתה א' כ 1,050, גידול של יותר ממאה אחוזים. כדי לקלוט את התלמידים המתרבים הוקמו בשלוש השנים האחרונות שישה בתי ספר חדשים.

הגידול בגנים ממשיך להתעצם. בשנתיים האחרונות הוקמו יותר מארבעים גנים חדשים, שמבטאים גידול של כמאה אחוזים, ממחזור של יותר מאלף ילדים בכיתה א' למחזורים של כאלפיים תלמידים בשומרון (הנתונים משלומית בוכניק, ראש מחלקת חינוך במועצה האזורית שומרון).

גם ביישוב שלנו הגידול מתעצם. מספר בוגרי כיתה ח' בהר ברכה כשלושים, מתחילי כיתה א' כשישים, והמחזור הצעיר במעון מונה כמאה ילדים.

המספרים הם דברי תורה

לפני כמה שבתות התארח ביישוב ראש המועצה, גרשון מסיקה. ביקשתי שייתן בבית הכנסת דרשה קצרה ובה יספר על גידול היישובים והתעצמותם בלי להוסיף שום ווארט מפרשת שבוע, כי המספרים הללו הם עצמם גופי תורה. אין הכוונה שמותר לנהל את עסקי הבנייה בבית הכנסת. הדיבור על פרטי הבנייה הוא עניין של חול שאסור לדבר בו בבית הכנסת, אבל כלל עניין הבנייה וההתיישבות הוא מצוות התורה שראוי לדבר עליו בבית הכנסת.

שמעתי שלאחר כשבועיים, בפגישה חגיגית לקראת השנה החדשה, חזר גרשון על אותה דרשה משמחת, והיה אחד שהתפרץ וביקש בשם הדת שידבר על מה שחשוב, על ענייני הדת…

בשביל מה התורה חוזרת בחומש הפקודים ומספרת על מניינם של ישראל העומדים להיכנס לארץ?! בשביל מה מאות פסוקים בספר יהושע עוסקים בגבולות הנחלות והערים השונות?! מדוע מאות פסוקים בספרי עזרא ונחמיה מוקדשים לשמות המשפחות העולות מבבל ומספריהם ומקום יישובם?! כל זה בא כדי ללמדנו שמניינם של ישראל שמתיישבים בארץ הם גופי תורה, וזה עיקר חשיבותו של ספר יהושע (נדרים כב, ב). וכשאנו זוכים להתרחב, עלינו להודות לה' על כל הטובה אשר גמלנו.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד