כתיבת פרוזבול – מתי וכיצד

הרקע הכלכלי-חברתי והיסוד ההלכתי של תקנת הפרוזבול, שמבטלת את השמטת החובות בשמיטה • באמצעות הפרוזבול המלווה מוסר את גביית החוב לידי בית הדין • הזמן שבו חלה שמיטת הכספים ומתי כותבים פרוזבול • טוב לכתוב פרוזבול גם על חסכונות וקרנות פנסיה, למרות שמעיקר הדין אינם נשמטים • לאיזה בית דין יש למסור את החוב • גם נשים חייבות בשמיטת כספים • האם יש צורך לזכות קרקע ללווה • המנהג להותיר הלוואה שתתקיים בה מצוות שמיטת כספים • נוסח שטר פרוזבול

תקנת הפרוזבול

בשלהי ימי בית המקדש השני רבו העניים שביקשו הלוואות והתקשו לפורען. וכנגד זה נמנעו העשירים מלתת לעניים הלוואות לפני השמיטה, מחשש שלא יחזירו אותן בזמן ויישמטו. לפיכך תיקן הלל הזקן שיעשו פרוזבול שיפקיע את שמיטת החובות, וכך יוכלו העשירים לעזור לעניים בהלוואות סמוך לשמיטה בלי לחשוש שיפסידו את כספם.

הפרוזבול מועיל לכל ההלוואות שנתן המלווה עד זמן חתימת הפרוזבול, שעל ידי הפרוזבול הם נמסרים לבית הדין. אבל הלוואות שיינתנו לאחר חתימת הפרוזבול נשמטות בסוף השביעית. לכן כותבים פרוזבול לקראת סוף שנת השמיטה

יסודו של הפרוזבול בדין התורה הקובע שחובות המסורים לידי בית הדין אינם נשמטים בשביעית. שנאמר: "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" (דברים טו, ג) – דווקא חובות שבידך תשמט, אבל חובות שביד בית דין אינם נשמטים. אלא שכדי להפקיע את חובת ההשמטה מדין תורה, היה המלווה צריך למסור את שטרות החוב שלו לבית הדין, ולהטריח את בית הדין לטפל בגביית החוב. ותיקן הלל הזקן שיסתפקו בכתיבת שטר פרוזבול, שבו המלווה מודיע שחובותיו מסורים לבית הדין, בלי שימסרם בפועל לבית הדין. ועל ידי כך יוכל המלווה מכוח בית הדין לגבות לאחר השמיטה את כל החובות שחייבים לו – כולל הלוואות שנתן בעל פה, בלי שטר. ואמנם בזמן שחובת השמיטה נוהגת מהתורה הפרוזבול אינו מועיל, הואיל ובפועל השטרות לא נמסרו לבית הדין. אולם מאז שבטל היובל קיום השמיטה הוא מדברי חכמים, ועל כן יכול היה הלל לתקן שכתיבת שטר הפרוזבול לבדה תועיל (פניני הלכה שביעית ו, ה, 7).

ביאור הצורך בתקנה במקום פתרונות אחרים

לכאורה יש לשאול לשם מה היה צריך לתקן פרוזבול, הרי הלכה היא שיכול המלווה להתנות עם הלווה שחוב זה שהוא נותן לו לא יושמט בסוף השמיטה, ועל ידי כך הוא מפקיע את ההלוואה מחובת השמיטה. כמו כן יכול המלווה לדרוש מהלווה משכון, ומכיוון שהמלווה קיבל משכון, נחשב החוב כגבוי והשמיטה לא חלה עליו.

אלא שפעמים רבות בעת מתן ההלוואה ישנה אופטימיות שהלווה יחזיר את החוב בזמן, ולא מתאים לבטא אז חשדנות כלפי אמינותו של הלווה ולהתנות איתו במפורש שחוב זה לא יושמט בשביעית, או לדרוש בעבורו משכון. ובמיוחד כאשר מדובר בסכומים שאינם גדולים. בנוסף לכך, אם כל אחד יצטרך להבטיח את חובותיו באופן אישי, לעשות על כך תנאי או לבקש משכון, יוכלו להתגלע ויכוחים האם אכן נעשה תנאי, והאם המשכון ניתן כמשכון או בהשאלה וכו'. אבל כאשר תיקן הלל שיעשו פרוזבול, כולם יזכרו לעשותו ולא יהיו יותר ויכוחים על תוקפם של החובות אחר השמיטה. בנוסף לכך, על ידי הפרוזבול נעשה זכר לשמיטת כספים, שיודעים שיש שמיטת כספים אלא שהפרוזבול מפקיע אותה (פניני הלכה שביעית ו, ה, 7).

בנוסף לכך, יש סוברים שלכתחילה אין לעשות תנאי על החוב שלא תחול עליו השמיטה (ב"ח, חת"ס, מרן הרב קוק בעזרת כהן מב). אמנם לדעת רוב הפוסקים גם לכתחילה מותר לעשות תנאי על החוב, אלא שכדי למנוע אי נעימות וכן להציל את השוכחים מלעשות תנאי, תיקן הלל הזקן שבשטר הפרוזבול יקיימו את כל החובות שלא יישמטו בשביעית (פניני הלכה שם ו, ד, 5).

משמעות שטר הפרוזבול

הפרוזבול הוא שטר שבו מוסר המלווה את כל חובותיו לבית הדין. יש מי שאומר ששטר הפרוזבול צריך להתקיים בפני בית הדין עצמו, היינו שהשטר יימסר בפועל לבית הדין, ויחתמו עליו הדיינים או שני עדים שראו שהחובות נמסרו לבית הדין. אבל לדעת רובם המכריע של הפוסקים אין צריך למסור את הפרוזבול לדיינים, אלא העיקר שהמלווה יכתוב בפרוזבול שהוא מוסר את חובותיו לבית הדין שבמקום פלוני, אפילו אם הם בעיר אחרת (שו"ע ורמ"א סז, כ כא).

זמן שמיטת כספים

כאשר החמה שוקעת ביום האחרון בשנה ושנת השמיטה נגמרת, גם ההלוואות נשמטות ופוקעות. שנאמר: "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה". לפיכך, עד סוף שנת השמיטה עוד יכול המלווה לתבוע את חובו, וכשתשקע החמה ביום האחרון של השנה השביעית, החובות נשמטים ואסור לתבוע אותם (רמב"ם ט, ד; שו"ע חו"מ סז, ל).

מה נשמט ומה לא

שביעית משמטת את כל סוגי ההלוואות, בין הלוואות קטנות ובין גדולות, בין אם נעשו על-פה ובין אם נכתבו בשטר. ואף אם נכתב בשטר שכל נכסי הלווה יהיו ערבים להחזרת החוב, בסוף השמיטה החוב נשמט. אמנם אם נכתב בשטר שפירעון החוב יהיה מקרקע מסוימת, אין השמיטה משמטת את החוב, מפני שהוא נחשב כגבוי ועומד מהקרקע שנקבעה לכך.

אבל כספים שמופקדים בבנק בתוכנית חיסכון או בקרן השתלמות או פנסיה אינם נחשבים כהלוואה אלא השקעה או פיקדון, ולכן אינם נשמטים. ואמנם יש מחמירים וחוששים שאולי גם השקעות אלה נחשבות כהלוואות, אולם אין הלכה כמותם. בכל אופן, גם מי שאינו זוכר שנתן הלוואה, נכון שיכתוב שטר פרוזבול, כי ייתכן שנתן הלוואה ושכח ממנה, וגם כדי לצאת ידי הפוסקים שחוששים שמא השקעות וחסכונות בכלל הלוואות. בנוסף לכך, יש בכתיבת הפרוזבול מעלה שעושים על ידו זכר לשביעית.

הפרוזבול מועיל לכל ההלוואות

אדם שנתן הלוואות רבות לאנשים שונים, די לו בפרוזבול אחד, שכן בפרוזבול אחד הוא מוסר את כל חובותיו לבית הדין.

הפרוזבול מועיל לכל ההלוואות שנתן המלווה עד זמן חתימת הפרוזבול, שעל ידי הפרוזבול הן נמסרות לבית הדין. אבל הלוואות שיינתנו לאחר חתימת הפרוזבול נשמטות בסוף השביעית.

לכן כותבים פרוזבול לקראת סוף שנת השמיטה. וכדי שלא לשכוח, רבים נוהגים לכתוב את הפרוזבול בערב ראש השנה יחד עם התרת נדרים.

בית הדין של הפרוזבול

יש אומרים שבית הדין שמוסרים לו את החובות צריך להיות של רבנים חשובים, מגדולי החכמים שבדור (רמב"ם ט, יז), ויש אומרים שאפשר למוסרם לכל שלושה רבנים (רמב"ן, רשב"א, רא"ש ורמ"א). למעשה, נכון למסור את החובות לבית דין חשוב שבאותו אזור, אבל אין צורך לדקדק שיהיה החשוב שבדור, מה עוד שאי אפשר לקבוע מי הוא בית הדין החשוב שבדור (עיין שו"ע סז, יח).

העדים

טוב שהעדים שחותמים על הפרוזבול יהיו כשרים לעדות ולא קרובים זה לזה. אולם מצד הדין אפשר לקיים את הפרוזבול גם על ידי עדים פסולים וקרובים, וכן על ידי נשים, הואיל וגביית החוב אינה נעשית מכוח העדים אלא מכוח זה שהמלווה מסר את הלוואותיו לבית הדין, וחתימת העדים אינה אלא לקיום הדבר.

מכיוון שאין בכתיבת הפרוזבול עשיית דין, אפשר לכתוב אותו בלילה. כמו כן אפשר לעשות שליח לכתיבת הפרוזבול.

עברה השביעית ובא המלווה לגבות את חובו ואמר: פרוזבול היה לי ואבד – מאמינים לו ויגבה את חובו (שו"ע סז, לג).

נשים

נשים חייבות כגברים בכל מצוות השביעית, ובכלל זה בשמיטת כספים. בני זוג שמנהלים חשבון משותף, יכול אחד מהם לחתום על פרוזבול בעבור חשבונם המשותף. ואם יש להם חשבונות נפרדים, צריך שמי שחותם על הפרוזבול יציין במפורש שהוא כולל גם את חשבונות בן או בת זוגו (עי' שו"ע סז, כה).

האם צריך להקפיד שיהיו הלווים בעלי קרקע

תיקנו חכמים שהפרוזבול יחול בתנאי שיש ללווה או לאשתו זכות בקרקע כלשהי, שעל ידה יש מקום לחוב להתחיל להיגבות כבר בעת כתיבת הפרוזבול (ר"ש). יש חוששים שאולי אין ללווה קרקע, ולשם כך בעת שחותמים על הפרוזבול, מקנה המלווה ללווים שאין להם קרקע משהו מהקרקע שברשותו. ויש שאף כתבו זאת בשטר הפרוזבול (מאמר מרדכי כג, יט).

אולם למעשה אין צריך לדקדק בזה, מפני שאין אדם שאין לו זכות בקרקע כלשהי, שכן גם מי ששוכר דירה או אף קיבל קרקע בהשאלה למקום מיטתו, נחשב כמי שיש לו קרקע. למשל, בן שיש לו מיטה בבית הוריו, וכן בחור ישיבה שיש לו מיטה קבועה (אפילו במיטת קומתיים), נחשב כמי שיש לו קרקע.

ורק אם אין ללווה שום קרקע, וגם לא קיבל רשות מאדם שיש לו קרקע להניח את מיטתו או חפציו בחלקו, צריך המלווה להקנות או להשאיל לו קרקע בשיעור כלשהו, ועל ידי כך הפרוזבול יחול (משנה י, ו; שו"ע סז, כב כה).

הידור במתן הלוואה בלא פרוזבול

יש מהדרים לתת הלוואה לחבר לאחר חתימת הפרוזבול וקובעים שזמן פירעונה יהיה לפני תום השנה השביעית, כדי לקיים בה את מצוות השמטת הכספים. וטוב שהחבר יבוא להחזיר את ההלוואה, כדי שהמלווה יקיים את השמיטה בפיו ויאמר לו: "משמט אני".

נוסח שטר פרוזבול

במצורף לגיליון זה אמור להיות שטר נוסח פרוזבול, וזה לשונו:

אנו החתומים מטה מאשרים בזה כי בא לפנינו ……. ואמר לנו: היו עלי לעדים שהנני מוסר כל חוב שיש לי ולבני ביתי לבית הדין הרבני הגדול שבירושלים, הלא המה: הראשון לציון הרה"ג יצחק יוסף שליט"א, הרב הראשי לישראל הרה"ג דוד לאו שליט"א, חבר בית הדין הגדול בירושלים הרה"ג ציון אלגרבלי שליט"א, כדי שאוכל לגבות כל חוב שיש לי כל זמן שארצה. ועל זה באנו על החתום ביום …… לחודש אלול תשע"ה למניין שאנו מונים לבריאת העולם.
על החתום: ……

מי שאין לו נוסח מודפס, יכול להעתיק נוסח זה מכאן, וכמובן ימלא את הפרטים החסרים והתאריך ויחתים עליו עדים, ובכך יהיה לו שטר פרוזבול כשר.

מצוות שמיטת כספים ותקנת הפרוזבול

המצווה להלוות לאדם מישראל בלי ריבית בשעת דחקו • המצווה המקורית מתייחסת להלוואה מועטת לטווח קצר לצורך קניית מזון • מצוות שמיטת חובות בסוף שנת השמיטה • מי שיש בידו להחזיר – מצווה שיחזיר למרות השמיטה • האיסור להימנע מהלוואה לקראת שנת השמיטה • בהלוואות בסיכון גבוה יש אפשרות להבטיח את החוב על ידי משכון • מדוע שמיטת כספים נוהגת מהתורה רק כשהיובל נוהג • תקנת הפרוזבול של הלל הזקן באה על רקע התרבות העניים והחשש שהעשירים לא יוכלו להלוות

שנת השמיטה עומדת להיגמר ומועד מצוות שמיטת כספים עומד להגיע, וראוי לבאר את המצוות והערכים הכרוכים בה, ומתוך כך להבין את ההיגיון שבתקנת הפרוזבול.

מצוות ההלוואה

מצווה מן התורה להלוות לאדם כסף בלי ריבית בשעת דחקו. מצווה זו היא ענף של מצוות הצדקה, אלא שאמרו חכמים שמצוות ההלוואה גדולה ממצוות הצדקה, מפני שקבלת הצדקה משפילה את האדם ואילו בהלוואה כבודו נשמר, ועל ידי כך יוכל ביתר קלות לשקם את עצמו (שבת סג, א). עוד מעלה במצוות ההלוואה – שהיא ניתנת לעניים ולעשירים, ואילו הצדקה ניתנת לעניים בלבד (סוכה מט, ב).

על אילו הלוואות ציוותה התורה

בשלהי ימי בית המקדש השני רבו העניים שביקשו הלוואות ולא הצליחו להחזירן, ונוצר מצב שאם העשירים ילוו את כספם לכל נצרך כמצוות התורה, אזי בסוף כל שמיטה, כשיצטרכו לשמוט את החובות, המלווים יפשטו את הרגל. ולא לכך התכוונה התורה במצוות ההלוואה

ההלוואות שדיברה בהן התורה הן בעיקר הלוואות קטנות לזמן קצר, שאנשים נצרכו להן כדי לקנות לעצמם מזון. וכפי שאמרו חכמים: "סתם הלוואה לשלושים יום" (מכות ג, ב). שכן עד העת החדשה, בה למדו האנשים במדינות המודרניות לייצר מזון ומלבושים ושאר צורכי הבית בכמויות גדולות ובזול, המחסור היה גדול, ואנשים עבדו בעבודות קשות כדי להשיג לבני ביתם לחם לאכול ובגד ללבוש. ואף שעבדו לפרנסתם – לעתים נותרו בלי כסף מפני שעדיין לא סיימו את עבודתם, או מפני שעדיין לא שילמו להם, או מפני שלא מצאו קונה למרכולתם, וכדי לקנות דברי מאכל נאלצו לבקש הלוואות. הם לא היו עניים שאינם מסוגלים לעבוד – שלהם ציוותה התורה לתת צדקה, אלא נצרכו להלוואה זמנית שתאפשר להם לשרוד עד שיקבלו את שכרם. ולעתים אף אדם שנחשב אז עשיר, כי היה לו בית נאה, בגדים יקרים ורהיטים טובים, נותר בלא כסף מזומן לקנות מזון לבני ביתו, וציוותה התורה להלוות גם לו בשעת דחקו. אלא שאם באו עני ועשיר לבקש הלוואה, מצווה להקדים את העני, כי מצבו דחוק יותר, ואילו העשיר יכול בשעת הדחק למכור מעט מרכושו בזול כדי להתקיים (ב"מ עא, א; שו"ע חו"מ צז, א).

ההלוואות בימינו

חשוב לציין שבעקבות העלייה בתנאי החיים, רבות מן ההלוואות שאנשים לוקחים כיום הן הלוואות גדולות שעיקר ייעודן השקעה. למשל הלוואה לקניית דירה שתחסוך את הצורך לשלם שכר דירה חודשי, או הלוואה לצורך הקמת עסק שיניב רווחים, או לצורך מימון לימודי מקצוע שיאפשר פרנסה מכובדת. ומכיוון שמדובר בהשקעה ולא בהלוואה, נותן הכסף זכאי לקבל אחוזים מהרווח בעבור השקעתו. לכתחילה היה ראוי שיחשבו כמה רווחים נוצרו בזכות ההשקעה ויחלקום ביניהם כפי שיוסכם מתחילה. אלא שהואיל וחישוב זה קשה ומורכב מאוד, נעזרים ב'היתר עסקה' (פניני הלכה שביעית ו, ג).

מצוות שמיטת כספים

נחזור למצוות ההלוואה, שמצוות שמיטת הכספים היא ענף שמסתעף ממנה.

ציוותה התורה שבסוף שנת השמיטה ישמטו כל ישראל את החובות שאחיהם בני ישראל חייבים להם, ולא יתבעו אותם מהם יותר. והעובר על כך ותובע חוב אחר השמיטה, מבטל מצוות עשה ועובר בלא תעשה (דברים טו, א ג).

מגמת המצווה היא לסייע לעניים שלא הצליחו לשלם את חובם, שאחת לשבע שנים יוכלו להשתחרר מעול החובות שהשׂתרגו על צווארם. וקבעה התורה את זמן פקיעת החובות בתום השנה השביעית, כדי שיוכלו להתחיל מחדש את מחזור שבע השנים כשהם משוחררים מעול החובות.

מכיוון שמגמת המצווה היא לסייע לעניים, לווה שיש בידו אפשרות להחזיר את חובו לאחר השמיטה, למרות שמצד הדין הוא פטור – מצווה שייתן למלווה במתנה את הסכום שקיבל ממנו בהלוואה. ואם ניצל את שמיטת החובות ולא שילם, אין רוח חכמים נוחה הימנו והרי הוא נבל ברשות התורה. ואף מותר לאנשים אחרים ללחוץ עליו שישלם למלווה את דמי חובו במתנה (משנה שביעית י, ט; פניני הלכה שביעית ו, ב).

האזהרה שלא להימנע מלהלוות לקראת השמיטה

הזהירה התורה מאוד שלא נימנע מלהלוות כסף לאנשים נצרכים לקראת שנת השמיטה. שנאמר: "הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. נתון תיתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" (דברים טו, ט י).

המצווה להלוות – לאנשים נאמנים בלבד

אמנם המצווה להלוות היא דווקא לאדם נאמן, אך כאשר מבקש ההלוואה ידוע כאדם לא אמין, בכל השנים אין מצווה להלוות לו (שו"ע חו"מ צז, ד), מפני שמצוות ההלוואה נועדה לסייע לאנשים, ולא להביאם לסכסוכים סביב החזר ההלוואה.

קל וחומר שאין מצווה להלוות לאדם שאינו אמין לקראת השמיטה, שכן המצווה היא להלוות ולא לתת מתנה. ואדם שאינו אמין שמבקש הלוואה לקראת השמיטה – בעצם מבקש מתנה. שהואיל ולא ישלם בזמן – כשתסתיים שנת השמיטה, ההלוואה תהפוך למתנה.

הרי שהמצווה היא להלוות לאנשים נאמנים, שמסתבר שיחזירו את חובם. אלא שבכל הלוואה יש סיכון מסוים, שמא הלווה ייקלע לקשיים לא צפויים ולא יצליח לפרוע את חובו, ולסיכון הזה נצטווינו להיכנס כדי לקיים את מצוות ההלוואה. ואף לקראת השמיטה נצטווינו באזהרה חמורה שלא להימנע מלהעניק הלוואות לאנשים נאמנים, למרות שאם לא יצליחו להחזירן עד סוף השמיטה, נצטרך לשמוט אותן.

הפתרון להלוואות בסיכון גבוה

כאשר אנשים אמינים נאלצו לבקש הלוואה גדולה, והסיכון שמא לא יצליחו להחזיר היה כבד, היה המלווה דורש משכון בשווי ההלוואה, או דורש לשעבד קרקע ("אפותיקי") להבטחת ההלוואה. באופן זה היה המלווה מבטיח את החזר חובו, ואף בסיום השמיטה הלוואה כזו אינה פוקעת, הואיל והחוב כבר נחשב כגבוי על ידי המשכון או הקרקע.

כאשר לא ניתן היה לשעבד קרקע או משכון להחזרת החוב, ועדיין היה הלווה אמין בעיני המלווה, היה המלווה טורח למסור את שטר חובו לבית הדין, שגם באופן זה אין החוב נשמט בסוף השביעית.

המצווה מהתורה רק בזמן שהיובל נוהג

מצוות השביעית מהתורה חלה בעת שכל עם ישראל יושב על אדמתו כתיקונו, כלומר, כל שבט בנחלתו וכל משפחה על אדמתה. אפילו היו כל ישראל יושבים בארצם אבל היו מעורבים זה בזה, מבני שבט בנימין יושבים בנחלת יהודה ומבני שבט יהודה בנחלת בנימין, אין הם נחשבים כיושבים על הארץ כתיקונם, וחיוב השביעית מהתורה מתבטל (ערכין לב, ב).

ההיגיון שבמצווה

ההיגיון שבמצווה זו ברור. כאשר היובל היה נוהג, לכל משפחה מישראל הייתה חלקת אדמה שממנה הייתה יכולה להתפרנס, וממילא העניים היו מעטים, וגם הסיכון שלא יחזירו את ההלוואות היה קטן. במצב זה ציוותה התורה על כל אדם מישראל שיש לו כסף פנוי, להעניק הלוואות קטנות לצורכי מזון לאנשים הגונים שנקלעו לקשיים, ולשמוט את החובות המעטים של אלה שלא הצליחו לפרוע את חובותיהם עד סוף השנה השביעית.

כמו כן המצווה לשבות מעבודת הקרקע בשביעית חלה מהתורה רק כאשר היובל נוהג, מפני שרק כאשר לכל ישראל יש קרקע בארץ וכולם שומרים שביעית, הם יכולים להתמודד עם האתגר הגדול של השביעית. אבל כאשר רק לחלק יש קרקעות, אין הם יכולים לשאת בנטל השביעית לבדם. בנוסף לכך, כאשר אין כל ישראל יושבים בארץ, מן הסתם המקומות הפנויים מתמלאים בנוכרים שעובדים שבע שנים בשדותיהם, ויוצרים תחרות ששומרי השביעית מתקשים לעמוד בה.

תקנת חכמים

לאחר שבני שבט ראובן וגד וחצי המנשה גלו מנחלתם, כמאה וחמישים שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון, בטלה מצוות השמיטה מהתורה (ערכין לב, ב). ואף על פי כן תיקנו חכמים להמשיך לקיים את המצווה. וכן תיקנו חכמים לקיימה בימי בית המקדש השני, למרות שבימי הבית השני עם ישראל לא זכה לשבת בארץ כתיקונו, כל שבט בנחלתו. ואף שבתנאים אלו קיום השביעית נעשה קשה יותר, תיקנו חכמים שנתאמץ יותר ונשמור את השביעית, כדי לשמור על הערכים שבמצוות השביעית, ומתוך כך נזכה לגאולה ולקיום המצווה בשלמות מהתורה.

תקנת הלל הזקן

בשלהי ימי בית המקדש השני רבו העניים שביקשו הלוואות ולא הצליחו להחזירן, עד שההפסד למלווים היה גדול מדי, מעל ומעבר למה שהתכוונה התורה והתכוונו חכמים בתקנתם. נוצר מצב שאם העשירים ילוו את כספם לכל נצרך כמצוות התורה, אזי בסוף כל שמיטה, כשיצטרכו לשמוט את החובות, המלווים יפשטו את הרגל. ולא לכך התכוונה התורה במצוות ההלוואה, כי למצבים הללו נועדה מצוות הצדקה, שיש לה קצבה. וכפי שאמרו חכמים שאל לו לאדם לתת לצדקה יותר מחומש מנכסיו ומשכורתו, כדי שיציבותו הכלכלית לא תיפגע (כתובות נ, א).

לפיכך, כדי שהעשירים יוכלו להמשיך להלוות לעניים בלי חשש שיתרוששו במוצאי השמיטה, התקין הלל הזקן שיעשו פרוזבול, ויפקיעו בכך את ההלוואות שלא נפרעו מדין השמיטה. וכך יכלו העשירים להמשיך לקיים את מצוות ההלוואה מהתורה, ויכלו העניים להיעזר בהלוואות גם לקראת שנת השמיטה.

בעזרת ה', בשבוע הבא אבאר את מצוות שמיטת הכספים והפרוזבול הלכה למעשה.

דרכו של מרן הרב קוק בפסיקת הלכה ובהנהגת הרבנות

גדולתו הייחודית והכוללת של הרב זצ"ל בתורתו, באישיותו ובעבודת ה' שלו • גישתו בפסיקה: לחשוש לדעות השונות היכן שאפשר, ורק בשעת הדחק לסמוך על שיטות המקלים • צערו של הרב על היתר המכירה והימנעותו המכוונת מלבסס אותו יותר • יחסו האמביוולנטי לכהונתו ברבנות • דרכו של הרב קוק בהנהגת הרבנות ובהיתר המכירה, לעומת דרכו של הרב עובדיה • המקרים הנדירים שבהם יצא הרב בעוז נגד החולקים עליו • ה"חיסרון" של הרב קוק שנתן מקום לחולקים עליו לבסס את טעותם

מרן הרב

Abraham_Isaac_Kook_1924לרגל יום האזכרה לאור ישראל וקדושו, מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ראוי לברר מעט את דרכו ברבנות ובפסיקת הלכה. מצד אחד אנו מוצאים בתשובותיו נטייה לחומרא, ובהנהגותיו האישיות החמיר עוד יותר. מאידך, ישנן שאלות שבהן הוא נחשב מקל. מצד אחד, חסידיו רואים בו דוגמה ומופת לרב בישראל, ואף הוא טרח לבסס את הרבנות הראשית. ומנגד מצינו שהוא עצמו הצטער מאוד על כך שנאלץ לעסוק ברבנות.

התורה השלמה

פוסק רגיל, לאחר שמכריע את ההלכה אינו נותן יותר מקום לחולקים, אלא מעצב קו ברור ומחזק אותו. דוגמה לכך אפשר ללמוד מהרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאחר שבירר וחיזק את היתר המכירה כדרכו של מרן הרב קוק לא הביע צער וכאב על הצורך לסמוך על ההיתר, וכנגד המלעיזים על פסקו יצא בתוקף

גדול הגדולים וגאון הגאונים היה מרן הרב זצ"ל בכל תחומי התורה: תלמוד והלכה, מקרא ומדרש, קבלה וחסידות, היגיון ואמונה. בדרך כלל הבקיאים אינם מעמיקים, והמעמיקים אינם בקיאים; החודרים לדיוק הפרטים אינם בעלי מבט כולל ומקיף, ובעלי המבט הכולל והמקיף אינם חודרים לעומק הדיוקים. ואילו מרן הרב היה בקיא וחריף, מעמיק ומקיף. דברי התורה היו חיים ומאירים בו באופן נפלא כל כך, עד שכל ישותו מלאה תורה, וכל מעייניו משחר ילדותו ועד יומו האחרון היו נתונים לבירורה בשלמות.

תורתו הייתה תורה שמאירה, מדריכה ומחייה את העולם כולו: הקודש והחול, מדעי הרוח והטבע, היחיד, החברה, העמים והאנושות, הכישרונות השונים, ותנועת כולם אל תיקונם וגאולתם על ידי ישראל. מחשבתו מלאה רעיונות וחידושים מכל מרחבי התורה שניצבו גלויים לנגד עיניו.

כבסיס לכך, באישיותו היה צדיק וחסיד מאין כמוהו, שכל חייו קודש לעבודת ה'. גדולי תורה וחסידות העידו על עצמם שתפילתו ביום חול רגיל הייתה במדרגת תפילתם שלהם ביום הכיפורים.

נטייתו לחסידות ולהידור

הוא ראה את נקודת האמת והאור שבכל דעה, ולכן בהנהגותיו נטה להדר ומתוך כך להחמיר ככל השיטות. ולא היה לו בזה שום קושי, כי היה שמח בכל הידור שיש לו בסיס בהלכה, ובתנאי שהחומרא לא תהיה על חשבון אחרים.

לעתים אף נטה להחמיר בדברים שנראים כתרי חומרי דסתרי אהדדי (שתי חומרות שסותרות), אלא שהוא ברוחב דעתו ראה איך שתי השיטות הסותרות משלימות זו את זו, ולכן לא היו אצלו החומרות נחשבות כסותרות. כך למשל לעניין גיור (דעת כהן קנג קנד).

אמנם כשהשעה הייתה דחוקה הכריע על פי כללי ההלכה להיתר, וכפי שנהגו כל הפוסקים מדורי דורות לסמוך בשעת הדחק גם על שיטות של יחידים המקלים. אלא שגם מצבי הדוחק שונים זה מזה, ולכן פעמים שהתיר יותר ופעמים שהתיר פחות, לפי מידת ההכרח ולא יותר. כך למשל בעניין השמיטה, מחד ביסס את היתר המכירה, ומאידך נטה בכל מה שאפשר לדעת המחמירים, כדי לנסות ככל האפשר לקיים את מצוות השמיטה ולהעמיד את היישוב על האידיאל התורני. לכן גם לאחר המכירה אסר על יהודים לעשות את המלאכות הכתובות בתורה, למרות שמעיקר הדין אין הבדל בין המלאכות, שכן שביעית בזמן הזה מדברי חכמים. ולא זו בלבד, אלא שאף הסכים לנסות לשלב אוצר בית דין עם היתר המכירה, למרות הסתירה שיש ביניהם לכאורה (אגרות הראיה שיג שיד, משפט כהן עו).

עדות הרידב"ז על בכיו של הרב

כידוע, הרידב"ז ניהל מלחמה חריפה נגד היתר המכירה. בתוך המערכה סביב שמיטת תר"ע, הטיח הרידב"ז ברב קוק טענות קשות והעליל עליו עלילות רבות. אולם לעומתו, הרב השיב לו בכבוד ובאהבה.

בתוך דברי הקדמתו לספרו 'בית רידב"ז' כתב הרידב"ז דברים רבים שאינם מדויקים, וזאת מפני שלא הקפיד לבדוק את שמועותיו. וכפי שכתב למשל על הרב יצחק אלחנן מקובנא כאילו חזר בו מתמיכתו בהיתר המכירה. גם על הרב קוק כתב דברים שאינם נכונים מפי הרב יהודה ליב זלצר, שלאחר מכן הוצרך לכתוב מכתב התנצלות לרב קוק, שבו הכחיש את הנאמר בשמו (עיין מאמר של הרב איתם הנקין בעלוני ממרא 121).

אולם נדמה שניתן לקבל את עדותו האישית, וכפי שכתב שם: "מעיד אני עלי שמים וארץ שהרב דקהילת יפו (הרב קוק) בכה לפני בדמעות, לא כמו בוכה – אלא דמעות חמים מאוד". אולם אין משמעות המעשה הזה כפי שכתב שם הרידב"ז שבכי זה ביטא את רצונו של הרב קוק לחזור מההיתר, ורק מפני הלחצים הכבדים עליו נאלץ להמשיך לקיימו. שכן הרב קוק ידע עד כמה ההיתר מבוסס, מעל ומעבר לכל ההיתרים הנהוגים בישראל, כפי שביאר בספרו ובתשובותיו. אלא שהוא בכה על המחלוקת, ועל שעת הדחק שמכריחה את היישוב לוותר על קיום מצוות השמיטה בשלמותה האידיאלית. וכשם שהמזבח מוריד דמעות על זוג שמתגרש (גיטין צ, ב), למרות שבמצבים מסוימים מצווה לתת גט על פי התורה.

רבנותו

ראוי להוסיף כי באמת מתחילה מרן הרב קוק לא רצה לכהן ברבנות. ועד סוף ימיו, יחד עם הבנת החשיבות המרובה של תפקיד הרבנות בעם ישראל, סבל מהרבנות, שגם קיצרה את ימיו ומיררה את חייו. הצורך להכריע בין דעות שונות שבכל אחת יש אמת העיק עליו, שכן הוא ראה את האמת והטוב שבכל דעה. הוא נכסף לעולם שלם, והצורך להורות לכלל ישראל היתר מפני שעת הדחק כאב לו. ולכן גם כשהכריע להיתר, במידה מסוימת היה מרוצה מכך שיש מי שדואג להזכיר את דעת המחמירים.

במסגרת האחריות המוטלת עליו, רב צריך גם לעורר ולמחות על ענייני הדת, והרב קוק מילא את חובתו זו במסירות נפש. אולם לשם כך היה עליו להתעסק בפרטים מעשיים של כשרות, גיטין, סכסוכים וקטטות, ואילו נשמתו נכספה ללימוד תורה בשלמות, לגילוי סודות התורה כדי להביא גאולה לעולם. הוא בוודאי ראה את הערך העצום שבגילוי התורה הכללית בכל הפרטים הקטנים, ובחיבור לימוד התלמוד עם לימוד ההלכה. הוא הסביר איך שגם על ידי כך מקרבים את הגאולה, ואף השקיע זמן רב מיוזמתו בכתיבת ספרו 'הלכה ברורה' לשם כך. אבל הטרדות המעשיות והלימודיות לא השאירו לו מספיק פנאי וזמן לעסוק בדברים הגדולים שאליהם נטתה נשמתו, למעשה בראשית ומעשה מרכבה (סוכה כח, א).

כיצד קיבל על עצמו רבנות

מתחילה לא רצה מרן הרב לשמש ברבנות. וכפי שהיה מקובל באותם ימים, לפני חתונתו התחייב חותנו האדר"ת, שהיה אחד מגדולי הדור ורבה של פוניבז', לפרנס אותו בביתו שנים רבות כדי שיוכל לעסוק בתורה. אולם האדר"ת, שהיה צדיק וחסיד, נצרך לאסוף כסף לבני קהילתו העניים, ובמיוחד למאות המשפחות שבתיהן נשרפו, ולשם כך אף משכן את רכושו. כך נוצר מצב שהאדר"ת נתן את מיטתו לבתו וחתנו, ואילו הוא עצמו ישן על כיסאות בחדר לימודו. כששמע על כך החפץ חיים, חברו הטוב של האדר"ת, ביקש מהרב קוק שיסכים לקבל על עצמו את הרבנות הראשונה שיציעו לו. כך נאלץ הרב קוק להתחיל לשמש ברבנות בגיל עשרים ושלוש, בניגוד לכוונתו הראשונה.

מצבו הכלכלי אף פעם לא השתפר, כי כל כסף שהיה בידו תרם לעניים מבקשי עזרה, וכך נאלץ תמיד לשמש ברבנות. ומכיוון שהיה גאון, צדיק ואהוב, והנהיג את רבנותו כאחד הגדולים אשר בארץ, התבקש תמיד לשמש כרב בקהילות שונות.

המנהיג הרבני הרגיל

אולם כשמתבוננים לאחור, ניכר שמרן הרב לא היה המנהיג הרבני הרגיל. מנהיג רבני רגיל קובע עמדה ומחזק אותה, בלי לתת מקום חשוב לדעות החולקות. הקטנים שבהם אף מבטלים את דעת כל החולקים עליהם. ואילו מרן הרב הבין את נקודת האמת שבכל השיטות, מימין ומשמאל, חרדים וכופרים, ובכללם גם אלה שחלקו עליו ברשעות.

פוסק רגיל, לאחר שמכריע את ההלכה אינו נותן יותר מקום לחולקים, אלא מעצב קו ברור ומחזק אותו. דוגמה לכך אפשר ללמוד מהראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאחר שבירר וחיזק את היתר המכירה כדרכו של מרן הרב קוק, לא חש יותר לדעת החולקים. הוא לא הביע צער וכאב על הצורך לסמוך על ההיתר, וכנגד המלעיזים על פסקו יצא בתוקף. וזאת למרות שלא הכניס לשיקול ההלכתי את מצוות יישוב הארץ, אלא הסכים להתיר על סמך הדוחק של החקלאים והצרכנים בלבד (יבי"א ח"י יו"ד לז מד). פוסק רגיל שהיה מכניס לשיקול ההלכתי גם את המצווה של יישוב הארץ, שהיא שקולה כנגד כל המצוות, היה הולך עוד צעד וקובע שבזמן הזה מצווה וחובה גמורה לנהוג על פי היתר המכירה, שכן בזכותו מחזקים את מצוות יישוב הארץ.

אנחתו של מרן הרב על מתן ההיתר

אולם מרן הרב נאנח וכאב על הצורך בהיתר. ואף שמצוות השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ויש סוברים שרק ממידת חסידות יש לשמור שביעית, ולא זו בלבד אלא שיש מחלוקת גדולה אימתי היא השנה השביעית (בימינו: תשע"ב או תשע"ד או תשע"ה), ועל ידי מכירה פשוט שאפשר להקל, וכפי שכתב בעצמו באגרת שי"א. מכל מקום, מכיוון שראה בעיני רוחו את האור הגדול הגנוז במצוות השביעית, גם כאשר בפועל עתה חיובה מצומצם ומוטל בספק – כאב מאוד את הצורך להפקיע את חיובה על ידי מכירה. זו אחת הסיבות לכך שוויתר כל כך על כבודו והבין את החולקים עליו, אף שמבחינה הלכתית טענותיהם היו קלושות (עיין אורות התחיה ה').

לכן כתב: "… בכוונה לא סדרתי את כל הדברים בעניין זה (של ההיתר) בהבנה גמורה, מסודרת ועמוקה כראוי, וכמה צדדים וטעמים ברורים השמטתי לגמרי, והכל כדי שלא ייקלט על ידי זה עניין ההיתר יותר מדאי…" (אגרת שי"א). ועוד הוסיף אחר כך שגם אם החולקים יתעצמו לטעון נגד ההיתר, באופן שיכריח אותו לבאר יותר עד כמה ההיתר מבוסס להלכה, מכל מקום "גם אז לא אמנע בעזרת ה' יתברך מלהעיר תמיד שהוא היתר של דחק ועניין של הוראת שעה, אבל לכתחילה ניחא לי שלא אצטרך לבא לידי מידה זו (שאבאר יותר את יסודות ההיתר), ויהיה הדבר עומד כפי התכונה הרפויה שנתתי לו בהמבוא (לשבת הארץ)".

דרך לימודו המסתעפת לפרטים צדדיים

כל סעיף וסברה תורנית היו חביבים על מרן הרב עד מאוד, ולכן אהב לפלפל ולהתדיין גם בטענות הצדדיות, עד שלעתים שומעיו ולומדי תורתו לא הבינו את דעתו לאשורה. כך שלעתים החולקים עליו התעלמו מהטענות המרכזיות שלו, ויצאו לפקפק על ההיתר בכך שתקפו סברות צדדיות שכתב רק כציצים ופרחים לדיון.

כך למשל ביחס למכירה עצמה, שמצד הדין אין בה שום חשש "לא תחנם" הואיל והיא לזמן מוגבל ולתועלת כלל ישראל, כמבואר בראשונים (עיין פניני הלכה – שביעית ויובל ז, ו). אבל כדי להוסיף דקדוק והידור המשיך לדון בעניין וכתב שעדיף למכור לישמעאלי שיש לו כבר קרקע, וסמך על גרסת הב"ח – שלימים התברר שהיא מוטעית. ועל כך "חגגו" החולקים, בעוד שכל הדיון שם הוא צדדי לגמרי (עיין במבוא לשבת הארץ פרק יב, ומשפט כהן סג).

אימתי יצא נגד החולקים

רק כאשר פגעו בפרנסתם ובכבודם של החקלאים, או בעניין הכללי של יישוב הארץ על ידי עלייה והתיישבות, יצא מרן הרב בעוז נגד מעשי הרשעות של מי שמתיימרים להיות צדיקים ופוגעים בעיקרי התורה.

כך כתב כאשר שמע שמתנגדי ההיתר בירושלים, לא זו בלבד שהחרימו את הפירות של היתר המכירה, עוד הוסיפו ונתנו היתר לשווק במקומם פירות של גויים: "עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות. כי אחרי אשר הוחזק הדבר עד כה, שלא ליתן הכשר להגויים כדי שלא לדחוק את רגלי ישראל המדוכאים ומיוגעים בעוניים, ועיניהם תלויות למחיתם על ידי פדיון הענבים, הנה עתה אחרי אשר נגמר העניין בדבר סכסוך שאלת השמיטה, שכל עיקרה באה לטובת אחינו בני המושבות, נמצאו חותרי מחתרת, אשר יעצו בסתר לקנות דווקא מהגויים, ולהרים קרן צרינו השוחקים על משבתנו, איך שאנחנו בעצמנו רודפים את אחינו בני בריתנו. אי שמים. אין לשער גודל החרפה וחילול השם ועוצם הרשעה שיש בזה. דמי לבבי כסיר ירתחו, וכאבי עד לשמים מגיע מהמצב האיום הזה, מהנפילה של תורה ויראת שמים אמיתית שיש בעניין זה…"

וכן כאשר החומרא הייתה קלושה ובניגוד לכללי ההלכה, ובמיוחד כאשר היא פגעה באנשים, היה תקיף בהוראת ההיתר, כדי שלא תיעקר התורה ח"ו. שכן ציוותה התורה לעשות סייג לתורה, ומתוך כך למדו חכמים שאסור לעשות סייג לסייג, וכפי שכתב לגבי היתרו לשמן שומשמין בפסח. אמנם גם שם נהג כבוד גדול ברבנים הזקנים שהחמירו, למרות שלדעתו טעו לגמרי בדבר הלכה (אורח משפט קיב).

עמדתו הרוממה נתנה מקום לשיטות רבות

ברוב צדיקותו, חסידותו וכישרונותיו המופלאים, דבק מרן הרב זצ"ל בתורה כולה, ממרום השגותיה העליונות הנובעות מהאחדות האלוקית העליונה ועד לכל היקף גילויה בהסתעפויות כל השיטות והדרכים, ונעשה בכך צינור לגילוי אור התורה לדורות. מתוך כך השכיל לראות ולהבין את המהלכים האלוקיים ההיסטוריים, ואת תנועת הרוח הישראלית והאנושית אל התיקון והגאולה.

אולם מרוב גדולתו ואורו היה לו "חיסרון": הוא התקשה לצמצם את עצמו למידת הדין הנדרשת להנהגת שיטה אחת בלבד בכל ענייני הציבור. ובכך ניתן מקום לחולקים עליו לבסס את הטעויות שלהם.

אולם כפי הנראה לא הייתה ברירה. זו הייתה הדרך לגילוי אור התורה בשלמות, ולהדרכה אלוקית לדורות המופלאים הללו שחושך ואור משמשים בהם בערבוביה. ועלינו מוטלת האחריות להמשיך בדרכי תורתו הרוממה, לבנות מסגרות ולסלול את הדרך הציבורית והמעשית לגילוי התורה כולה על ידי כל עם ישראל בכל מרחבי ארץ ישראל.

לא לרצח, לא לאפליה

לאחר שהמתקפה התקשורתית נרגעה, זה הזמן להגיב לשני אירועי הרצח מלפני שבועיים • העזתם של הפושעים לעטות מחלצות של קנאות לתורת ה', מתאפשרת בשל תסכול עמוק של מגזרים רחבים שמופלים לרעה על ידי מוסדות השלטון • מלבד ענישה נגד הפושעים וחינוך לערך החיים וכבוד האדם, יש להתוות למדינת ישראל חזון יהודי ולהשיב את כבודנו הלאומי • יש לנסות לקרב ולהציל מחטא את החוטאים במשכב זכר, אולם המצעדים המתריסים נגד קדושת המשפחה הם בגדר תועבה

שני השגרירים החדשים

כאשר מגמת המצעד להחצין נושא, שגם כאשר הוא נעשה כהלכה הצנעה יפה לו, ועוד להתריס בריש גלי נגד ערכי המשפחה המקודשים בישראל ולהכריז שאיסור התורה בטל ומבוטל, הרי שאין למצעד זה הגדרה מתאימה יותר על פי התורה מאשר "מצעד התועבה"

שני שגרירים מצוינים נבחרו לאחרונה לייצג את מדינת ישראל. הראשון הוא דני דיין, ראש מועצת יש"ע לשעבר, שנתמנה לשגרירנו בברזיל, המדינה החמישית בעולם במספר תושביה (יותר ממאתיים מיליון) ושביעית בתמ"ג השנתי שלה. דני דיין הוא אחד מנאמני ארץ ישראל הוותיקים עוד מימיו כפעיל מרכזי בתנועת התחיה, שותף מלא בבניין יהודה ושומרון, ואף נודע כאחד הדוברים המצוינים של ישראל בכלל ושל יהודה ושומרון בפרט.

השנייה היא פיאמה נירנשטיין שנתמנתה לשגרירה באיטליה, שאמנם במספר תושביה היא במקום ה‑23 (כ‑62 מיליון) ובתמ"ג השנתי שלה היא במקום ה‑12, מעט לאחר צרפת ובריטניה, אולם בזכות מעמדה המדעי והטכנולוגי ומעמדה המרכזי באיחוד האירופי השפעתה גדולה ביותר. פיאמה, שהתגוררה שנים אחדות בירושלים, פעלה במשך שנים כעיתונאית בכירה וחיברה ספרים רבים ונודעה כלוחמת אקטיבית למען ישראל. היא אף הספיקה לכהן כחברת פרלמנט באיטליה, ולעמוד שם בראש הוועדה למאבק באנטישמיות.

ראוי לציין לשבח בעניין זה את ראש הממשלה בנימין נתניהו וסגנית שר החוץ ציפי חוטובלי. נקווה שמינויים אלה מסמנים כיוון חדש בעמדת ישראל וייצוגה במדיניות החוץ: מעבר מעמדת הגנה והתנצלות לעמדה שמתקיפה את השקר, הרשע והזדון שבטענות אויבינו ותומכיהם במערב. עמדה המדגישה את האמת והצדק ההיסטורי של ישראל, ומציגה את ישראל כמדינה שחותרת לתיקון עולם בכלכלה וחברה, מדע ומוסר, לאור התורה וחזון הנביאים.

תגובה למאורעות המצערים

לפני שבועיים, ביום שישי בבוקר, בעקבות שני האירועים המצערים שהסתיימו ברצח, פרסמתי תגובה. חשבתי להרחיב בה בטור הקודם, אולם כפי שכתבתי: "בעקבות מבול המשטמה והשנאה הבוקע מכלי התקשורת הממסדיים, החלטתי לדחות את העיסוק בנושא לזמן רגוע ומאוזן יותר". נדמה שהשבוע כבר אפשר לפרסם את התגובה שכתבתי באותו יום שישי ולהוסיף לברר כמה נקודות.

חובה לציין כי אז היה ברור לכל המדווחים שיהודים זרקו את בקבוק התבערה בכפר דומה. כיום יש מטילים בכך ספק. אבל אביא כאן את תגובתי בדיוק כפי שנכתבה לפני שבועיים, לפני שנודעו מלוא התוצאות הקשות:

"למרבה הצער, ביממה האחרונה אירעו שני מעשים מזעזעים ומתועבים של רצח וניסיון לרצח. אדם הלך, כביכול, בשם התורה והטהרה והקדושה, לבער את הטומאה, וזאת על ידי מעשה שהוא הנורא מכול, והוא עצמו אבי אבות הטומאה – רצח בזדון. ברוך ה' שזממו המתועב לא יצא אל הפועל במילואו, ונקווה שכל הפצועים יחלימו במהרה וישובו לאיתנם.

"לצערנו, במקרה השני של בני המשפחה הערבית, התינוק נרצח ובני משפחתו נפצעו קשה מאוד, ומי יודע עוד כמה יצטרכו להתייסר מפציעותיהם הקשות. עוד הוסיפו חטא על פשע, וכתבו שם: 'יחי המלך המשיח לעולם ועד'. כאילו בשם השלום העולמי של ימות המשיח, צריך לרצוח אנשים בשנתם.

"האמת שבכל חברה יש פושעים, ונציגי החברה חייבים להתמודד איתם. לשם כך יש חוק ושלטון. אבל העובדה שהפושעים הללו מעזים לעטות על עצמם מחלצות של קנאות לה' ולתורתו, מתאפשרת מפני שציבורים גדולים, שומרי תורה ומצוות, ישרים ותמימים, חרדים ומתנחלים, חיים בתסכול עמוק וחוסר אונים. הם רואים באופן תדיר שהממשלה ומוסדות המדינה והתקשורת הממסדית מפלים אותם ואת ערכיהם לרעה. התסכול הזה מתפרש אצל פושעים כמתן רשות לפעולות נוראות.

"יחד עם החינוך הקבוע לערך החיים וכבודם של בני האדם, והפעולות הנמרצות נגד הפושעים עצמם, ראוי לייבש את הביצה על ידי התוויית דרך וחזון למדינת העם היהודי בארצו המקודשת. בכלל זה צריכה המדינה לפעול לביסוס התרבות היהודית, לימוד התורה וקיומה על פי המסורת היהודית לדורותיה, לחיזוק ההתיישבות בכל חבלי הארץ ולמלחמה נחרצת באויבי ישראל. והעיקר לעשות את כל זאת לא כזכות הפרט אלא כחובת הכלל. מתוך כך לחנך לערך החיים והכבוד לכל אדם, והחירות והזכות שנתן ה' לכל אדם לבחור את דרכו בין טוב לרע. על ידי כך נקרב את ימות המשיח ככתבם בנביאים וכמשמעותם המוסרית".

הפגיעה בערבים

יש טוענים שאנחנו במצב מלחמה עם כלל הערבים, ועל כן אין לטעון נגד יהודים שפוגעים בערבים, שכן אמר רבי שמעון בן יוחאי: "טוב שבגויים הרוג" (מכילתא דרשב"י בשלח).

ראשית ראוי לבאר שדברי רבי שמעון בן יוחאי נאמרו על מצב של מלחמה פעילה, כפי שהיה בעת שיצאו ישראל ממצרים, וכדוגמת הסיפור על חיילי מחלקת הל"ה, שעל פי המסופר פגשו בדרכם לגוש עציון הנצור רועה ערבי וחמלו על חייו, ואחר שהסתלקו רץ הרועה להזעיק את האויב, והסוף שכולם נהרגו וגופם הושחת והושלך כדומן על האדמה. אותו רועה בימים אחרים היה יכול לארח אותם בנדיבות רבה, עד שאולי היה אפשר אז להגדירו כ"טוב שבגויים". אולם בעת מלחמה התייצב עם האויב נגדנו, ועל כן אמרו חכמים שיש להורגו כדי להציל את חיינו.

אולם העיקר הוא שאם אנחנו נמצאים במצב מלחמה, הרי שעלינו להקפיד ביתר שאת על שמירת הוראות הממשלה דרך שר הביטחון ופיקוד הצבא, שכן עיקר הניצחון תלוי בלכידות הפעילות המלחמתית, ולכן הענישה על הפרת משמעת בעת מלחמה חמורה מאוד, כעין דין מורד במלכות שבמקורות.

ואף שמעת לעת יש לרבים טענות נגד המדיניות הביטחונית, ולעתים הטענות מוצדקות, מצווה וחובה לנהל את המלחמה באויב במסגרת צה"ל והמדיניות שהממשלה מתווה לו. יתר על כן, אפשר לומר שמעולם לא היה לעם ישראל צבא מושלם, בלי שום תקלות מבצעיות ופגמים מוסריים. פעמים שהיו לצבא יותר תקלות ופעמים פחות. ואף על פי כן, המצווה והחובה להילחם למען העם והארץ במסגרת הוראות המלכות נותרה שרירה וקיימת. וכשלא הצלחנו לקיים את המצווה הזאת, באו עלינו צרות נוראות. על כן, כאשר יש ביקורת על מדיניות צה"ל, צריך לאומרה כדי לשפר את המצב ולתקנו, אבל כל הביקורות אינן מבטלות את החובה להילחם אך ורק במסגרת צה"ל.

וכיוון שכך, מעמדו של ההורג שלא במסגרת חוק הפעילות הצבאית או התגוננות הוא כמעמדו של רוצח, שבנוסף לחטא הרצח החמור גם פוגע במאמץ המלחמתי האמיתי שלנו באויב.

התסכול הנורא

אציין בקיצור נמרץ את הגורמים לתסכול העמוק: איסור תכנון ובנייה ביישובי יהודה שומרון, שפוגע ביכולת שלנו לקיים את מצוות יישוב הארץ השקולה כנגד כל המצוות, ופוגע ביכולתם של ילדים להתגורר ליד הוריהם ביישובים שאהבו. איסור תפילה בהר הבית. עצימת עין בפני ההסתה הערבית, הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי והפשע במגזר זה. כל זה פוגע מאוד בכבודנו הלאומי.

על היחס לבעלי נטיות הפוכות

חטא משכב זכור נחשב לאחד החטאים החמורים שבתורה ונקרא "תועבה", אולם אין להחמיר ביחס לחוטאים בו יותר מאשר ביחס לחוטאים בשאר עבירות חמורות, ובכללן חילול שבת שנחשב חמור יותר, אלא במידה מסוימת אף להקל, מפני שיצרם גובר עליהם. ואף שהם חוטאים במשכב זכר, אין זה פוטר אותם משאר המצוות, וכל מצווה ומצווה שהם מקיימים, כגון תלמוד תורה, צדקה או שבת, היא בעלת ערך אלוקי עליון כמו אצל כל יהודי אחר. והם מצטרפים למניין, ואם הוא כהן חובה עליו לעלות לדוכן, ואם קרא בתורה הוציא את הרבים ידי חובתם. ומצווה על כל יהודי לאהוב גם את החוטא בזה ולעזור לו כפי כל כללי החסד והצדקה הנוהגים כלפי כל ישראל.

לפיכך, כאשר יש בידינו אפשרות, חובה עלינו להשתדל להניא את החוטאים מכך. ועם זאת מצווה עלינו לאהוב גם את מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו, ולדעת שיש ערך גדול לכל מצווה ומצווה שהוא מקיים. ולכן צריך להיזהר שלא להרחיקם מבתי הכנסת, כדי שיתחזקו בתורה ובמצוות כפי יכולתם. וכבר ידוע שערכו של הרע מוגבל ואילו ערכו של הטוב הוא בלא סוף. כיוצא בזה חומרתן של העבירות מוגבלת, ואילו ערכן של המצוות אין סופי. ועל כן גם מי שנכשל בעבירות אלו, זוכה לחיי העולם הבא בזכות מצוותיו ומעשיו הטובים.

מצעד התועבה

כל זה בתנאי שחטא משכב הזכר אינו הופך לדגל. אבל כאשר מקיימים ברחובות העיר מצעד פומבי למען חטאים אלו, להתריס בריש גלי נגד ערכי המשפחה המקודשים בתורה ונגד ערכי הצניעות שהם בסיס לקיומה של חברה בריאה, הרי שפוגעים בתורה ובמסורת ישראל, והמשתתף בזה נחשב "מומר להכעיס", וכל הדינים כלפיו משתנים. אין חובה לגמול עמו חסד, ואין לצרפו למניין. אמנם הוא ישראל, וכפי שאמרו חכמים: "ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא" (סנהדרין מד, א), ושערי תשובה לא ננעלים בפניו. אולם מאחר שהפריש עצמו בהתרסה ממסורת ישראל, הרחיק עצמו מכלל ישראל.

לו מגמת המצעד הייתה להגן על כבוד האדם ועל אנשים שסובלים מעלבונות קשים בגלל סיבות שונות ובכלל זה גם עקב נטייתם, אפשר היה להבין אותו. אבל כאשר מגמת המצעד היא להחצין נושא שגם כאשר הוא נעשה כהלכה הצנעה יפה לו, ועוד להתריס בריש גלי נגד ערכי המשפחה המקודשים בישראל ולהכריז שאיסור התורה בטל ומבוטל, הרי שאין למצעד זה הגדרה מתאימה יותר על פי התורה מאשר "מצעד התועבה".

ראוי היה לרשויות המדינה לשלול קיום מצעדים אלו בהיותם פוגעים במסורת ישראל, לצד הגנה חמורה על חייו וכבודו של כל אדם.

הרבה יותר מ-13 מיליון יהודים

לא אצרף את קולי למקהלה האנטישמית שמנצלת את האירועים הקשים כדי להתנכל לנאמני התורה, העם והארץ • כאשר רוב עם ישראל יחזור לארץ, נתחייב במצוות חלה ותרומות ומעשרות מדין תורה • לפי דברי חז"ל, אליהו הנביא עתיד להחזיר את נידחי ישראל שהורחקו בזרוע • למספר המדובר של 13 מיליון יהודים בעולם יש להוסיף מיליונים רבים של בני מתבוללים שניתן להוכיח את מוצאם היהודי • ייתכן שיש להוסיף למספר עוד עשרות מיליוני צאצאי אנוסים ועשרת השבטים, שבחזרתם יצטרכו לעבור גיור לחומרא

בעקבות האירועים הקשים שאירעו ביום חמישי ושישי שעבר, חשבתי לכתוב אודות המתינות הנדרשת בניהול הוויכוח בסוגיות השנויות במחלוקת חריפה ונוקבת במדינת ישראל, ולהתייחס לכך הן מהצד ההלכתי והן מהצד הרעיוני. אולם בעקבות מבול המשטמה והשנאה הבוקע בימים האחרונים מכלי התקשורת הממסדיים, החלטתי לדחות את העיסוק בנושא לזמן רגוע ומאוזן יותר. כך לא יתווסף חלילה קולי למקהלה האנטישמית המחליאה, שמנצלת באופן בזוי את הטרגדיה האנושית והזעזוע הקשה מרצח הנערה מירושלים ורצח התינוק הערבי, כדי להתנכל לציבור הטוב והישר, הנאמן והצודק ביותר שיש במדינת ישראל – הציבור הדתי והמסורתי, נאמני התורה, העם והארץ.

לפיכך, נעסוק בקדושת הארץ ומצוותיה שתלויות במצבנו הלאומי, שכן הפתרון היסודי לכל התחלואים והבעיות שעמנו סובל מהן תלוי בקיבוץ הגלויות, תקומת ישראל וחזרה אל ערכי הנצח של תורתנו.

"רוב ישראל" וחיוב המצוות התלויות בארץ

כיום אנו חייבים במצוות שביעית, חלה, תרומות ומעשרות מדברי חכמים בלבד. וכאשר רוב ישראל יתגוררו בארץ, מצב המכונה בדברי חז"ל "רוב יושביה עליה", נזכה להתחייב מן התורה במצוות חלה, תרומות ומעשרות. וכאשר ישראל ישבו בארץ כתיקונם, היינו כל שבט בנחלתו – נזכה לקיים את מצוות השביעית והיובל מן התורה.

מספר היהודים בעולם

נראה שלכל הפחות יש לכלול בחשבון העם היהודי את כל אותם אנשים שהוריהם התבוללו במאה השנים האחרונות, שעל ידי בירורים קלים למדי, תעודות ועדויות, ניתן להוכיח שהם צאצאים של אם יהודייה. שכן להלכה אי אפשר להתעלם ממה שניתן לברר בקלות יחסית

נברר תחילה את הגדרת "רוב יושביה": רבים אומרים שמספר היהודים בעולם כיום הוא כשלושה עשר מיליון, וכאשר יותר משישה וחצי מיליון יהודים יגורו בארץ, יתקיים התנאי הראשון ונתחייב בחלה ובתרומות ומעשרות מהתורה. יש שטועים ואומרים שאז גם נתחייב בשביעית מהתורה, והם אינם זוכרים שכדי להתחייב בשביעית מהתורה צריך שכל שבט יחיה בנחלתו, וכתב הרמב"ם (מלכים יא, א) שזה יהיה בימות המשיח.

אולם נראה שגם לגבי הגדרת רוב ישראל יש להוסיף ולעיין, כי המספר שלושה עשר מיליון כולל רק את היהודים שמזדהים כיום כיהודים, אבל אינו כולל שתי קבוצות נוספות של צאצאי יהודים. יחד עם הקבוצה הראשונה מדובר ביותר משמונה עשר מיליון יהודים, ועם הקבוצה השנייה – יותר ממאה מיליון.

העוזבים את היהדות מחמת אונס יחזרו לצור מחצבתם

כדי להבין את הסוגיה צריך להקדים תחילה מה שאמרו רבי יהושע ורבי יהודה (משנה עדויות ח, ז), שלעתיד לבוא אליהו הנביא יבוא להשיב לישראל את כל אלה שהתרחקו בזרוע, היינו שמחמת אונס הורחקו מישראל. כדוגמה לכך הביאה המשנה את משפחת בית צריפה שהייתה בעבר הירדן, ואדם אלים שהיה מקושר לשלטון ושמו בן ציון הרחיקה בזרוע מישראל, וכשיבוא אליהו הנביא הוא יחזיר את צאצאיה לישראל.

מבאר הרמב"ם (בפירושו למשנה שם) שבכך יתקיימו דברי התורה: "אם יהיה נידחך בקצה השמיים, משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם ייקחך. והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והיטיבך והרבך מאבותיך. ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" (דברים ל, ד ו). וכיצד יהיה הדבר, נאמר בנביא: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כג כד).

ואמנם לדעת רבי שמעון שם במשנה, תפקידו של אליהו הנביא לעשות שלום בעולם, ולא להחזיר לישראל את אלה שהתרחקו בזרוע. אולם מסתבר שאף הוא מסכים שכל היהודים שהתרחקו בזרוע יחזרו לצור מחצבתם, אלא שלדעתו אין זה ייעודו של אליהו הנביא, ואולי נביא אחר נועד לכך, ואולי יימצאו בדיקות גנטיות שיבררו זאת.

לסיכום: אם אפילו משפחה שהתרחקה מישראל בגלל אדם אלים נחשבת כמי שהתרחקה בזרוע, על אחת כמה וכמה שהיהודים שהתרחקו מישראל בעקבות הגזירות האיומות במשך הגלות הארוכה נחשבים כמי שהורחקו בזרוע ויחזירם ה' לצור מחצבתם. אולם לעניין מספרם של ישראל השאלה היא את מי צריך להחשיב.

הקבוצה הראשונה: יהודים שהתבוללו בדורות האחרונים

הראשונים הם יהודים שהוריהם התבוללו לפני דורות ספורים, ועל ידי בירורים קלים למדי ניתן לוודא שאמם יהודייה. יחד איתם ניתן לשער שהעם היהודי מונה כיום לפחות שמונה עשר מיליון.

ראוי לציין שבקבוצה זו נכללים אנשים שלמרות היותם חכמים ובעלי מודעות עצמית גבוהה, בעקבות התהפוכות הנוראות שעם ישראל עבר בדורות האחרונים, הם אינם מודעים למוצאם היהודי. כדוגמה לכך נזכיר את מדלן אולברייט, שכיהנה בתפקיד מזכירת המדינה של ארצות הברית בממשלו של קלינטון, והייתה האישה בעלת התפקיד הבכיר ביותר בממשל האמריקני עד אז. היא עצמה נולדה בפראג לשני הורים יהודים שהמירו את דתם כדי להימלט מרדיפות. היא גדלה כקתולית, ורק לאחר שנים רבות נודע לה על מוצאה היהודי, ושרבים מבני משפחתה נרצחו בשואה.

אגב, גם הורי אביו של מזכיר המדינה בממשל האמריקני הנוכחי, ג'ון קרי, הם יהודים שהמירו את דתם כדי להינצל מהגורל היהודי. ואף ג'ון קרי לא ידע על כך במשך שנים, ורק לאחר שבגר נודע לו על מוצא משפחתו. אלה רק דוגמאות לבני הקבוצה הראשונה, שבעזרת בירורים פשוטים יחסית ניתן להוכיח בוודאות שהם יהודים להלכה.

הקבוצה השנייה: יהודים שהתבוללו במשך ייסורי הגלות

הקבוצה השנייה גדולה בהרבה, וכוללת בתוכה את כל צאצאי היהודים שהתבוללו בגויים בלחץ ייסורי הגלות האיומים, אבל להלכה הם יהודים, שכן הם צאצאי אימהות יהודיות, ולהלכה כל מי שאמו יהודייה – אפילו לאחר מאה דורות נותר יהודי.

האנוסים בספרד ובפורטוגל

אם נערוך חישוב סטטיסטי של צאצאי האנוסים שהם יהודים על פי ההלכה, מסתבר שנגיע ליותר ממאה מיליון. מעריכים למשל שכעשרה אחוזים מתושבי ספרד וחמישה עשר אחוזים מתושבי פורטוגל הם צאצאי אנוסים. ומכיוון שכל צאצאי הבנות היהודיות הם יהודים, הרי שאחוז היהודים באוכלוסייה נשמר. ומכיוון שהספרדים והפורטוגלים הקימו את מדינות אמריקה הלטינית, יוצא שרק צאצאי אנוסים אלו מונים כיום כשלושים עד ארבעים מיליון. ומי יודע, אולי מקרב צאצאי האנוסים אחוז המהגרים לאמריקה היה גדול עוד יותר, שעל ידי כך נמלטו מאימת האינקוויזיציה.

האנוסים באירופה

גם במערב אירופה, במשך יותר מאלף שנה, יהודים רבים נאנסו להמיר את דתם, עד שניתן להעריך שלפחות עשרה אחוזים מכלל אוכלוסיית אירופה המערבית והמהגרים ממנה לארצות הברית וקנדה ואוסטרליה, הם צאצאי יהודים. הרי שמדובר בעוד כשלושים עד ארבעים מיליון צאצאי יהודים.

שאר האנוסים

ויש עוד צאצאי יהודים בארצות ערב, פרס ומזרח אירופה, שגם שם אנסו את היהודים להמיר את דתם, אמנם באחוזים נמוכים יותר. הרי שבהערכה ראשונית מדובר ביותר ממאה מיליון יהודים, ומי יודע – אולי מדובר בהרבה יותר.

וזאת בלי להחשיב את צאצאי עשרת השבטים, שאמנם חלקם חזר והסתפח לישראל, אך חלקם נותר בארצות גלותם. אמנם איננו יודעים אם העם שבקרבו חיו התרבה או התמעט, שכן תהפוכות היסטוריות עלולות למעט ולמחוק עמים מסוימים ולהרבות עמים אחרים. אולם ברור שהעמים שבתוכם האנוסים התבוללו לאחר חורבן בית המקדש השני, בדרך כלל התרבו מאוד.

מי נכלל בחשבון העם היהודי לדין "רוב יושביה"

אם נלך לפי דעת הסוברים שהעם היהודי מונה כשלושה עשר מיליון יהודים, כפי המספר המוערך של האנשים שמזדהים כיום כיהודים, אזי בעוד שנים ספורות רוב היהודים בעולם יחיו בארץ.

אולם נראה יותר שלכל הפחות יש לכלול בחשבון העם היהודי את כל בני הקבוצה הראשונה, היינו את כל אותם אנשים שהוריהם התבוללו בדורות האחרונים, בסביבות מאה השנים האחרונות, שעל ידי בירורים קלים למדי, תעודות ועדויות, ניתן להוכיח שהם צאצאים של אם יהודייה. שכן להלכה אי אפשר להתעלם ממה שניתן לברר בקלות יחסית.

אמנם לגבי בני הקבוצה השנייה, שהם צאצאי כל האנוסים שהתבוללו בגויים במשך כל הדורות, יש מקום לספק. אפשר לומר שאף שלבסוף כל הנידחים יחזרו לישראל, בינתיים מכיוון שאין דרך לברר מי הם – אין מתחשבים בהם, אלא רק במי שניתן להוכיח בוודאות שהם יהודים. ומנגד, אפשר לומר שיש להתחשב בכל מי שלהלכה הוא יהודי, גם אם בפועל לא ניתן לברר את זהותו.

למעשה נראה שיהיה צורך בהחלטה של בית דין גדול, שמכוח כל ישראל שחיים בארץ יכריע בשאלה מי הם היהודים העולים לחשבון "רוב יושביה", וממילא מתי יגיע הזמן שבו נוכל לומר שרוב ככל העם היהודי גר בארץ. ואולי נצטרך להמתין להופעת נביא שידריך אותנו בסוגיה זו.

תהליך חזרת צאצאי האנוסים לישראל

מסתבר שככל שנזכה להתקדם ביישוב הארץ, להתגדל באמונה, בלימוד התורה ובקיום המצוות, כך מעמדו של עם ישראל יעלה, ורבים מצאצאי האנוסים יתעוררו לחפש את שורשיהם היהודיים כדי לשוב לצור מחצבתם ולקיים את התורה והמצוות. אולי גם תימצא בדיקה גנטית שתוכל להוכיח את מוצאם של היהודים. ואף שנראה להלכה שלא נוכל לסמוך על הבדיקה הגנטית בלבד, והנידחים השבים יצטרכו לעבור גיור לחומרא, מכל מקום היחס אליהם יהיה כאל יהודים שצריכים לעבור גיור לחומרא (בדומה למה שקבעו חכמים, שיהודי שהמיר את דתו וחזר, צריך לעבור כעין גיור בטבילה וקבלת מצוות, רמ"א יו"ד רסח, יב).

שביתה בכל ענפי המשק

השביתה ממלאכה בשביעית פועלת על כלל ישראל כמו שפועלת השביתה בשבת על היחידים מישראל • גילוי הנשמה בשנה השביעית על ידי תוספת לימוד תורה מתוך עונג ושמחה • בעולם של היום, מצוות השביתה מעבודה חקלאית נוגעת רק לכשני אחוזים מהאוכלוסייה • להרחיב את הברכה הרוחנית של השביעית אל כל המקצועות • כיצד תיראה תקנת שביתה בשביעית במקצועות שאינם חקלאיים • מצוות השביעית מחנכת לחיסכון ומשחררת מהתלות במותרות • הברכה הרוחנית של השנה השביעית מתפשטת על שש שנות העבודה

חזון השביעית

תכליתה של השנה השביעית, שנזכור על ידי השביתה את ה', בורא השמיים והארץ.

מן הראוי שרעיון השביתה בשביעית יבוא לידי ביטוי בכל המקצועות. כשם שהשביתה נועדה להזכיר לחקלאים שהארץ של ה' היא, כן ראוי שגם העובדים בשאר המקצועות ישבתו בשנה השביעית, ויזכרו וידעו שהארץ וכל אשר עליה של ה' היא, ויתחזקו באמונה ובתורה, ומתוך כך יתברכו בשש שנות העבודה

וזהו שאמרו חכמים: "אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא" (סנהדרין לט, א).

אמרו חכמים: "דברים הרבה ברא הקב"ה בעולם, ובירר לו אחד מהם. ברא שבעה ימים ובחר הקב"ה בשבת… ברא שנים ובירר לו אחת מהן, שנאמר: ושבתה הארץ שבת לה'… ברא ארצות ובירר לו אחת מהן – ארץ ישראל… ברא אומות ובירר לו אחת מהן – אלו ישראל…".

הדברים שברר לו ה', הם הדברים שנועדו לגילוי הנשמה והמהות. השבת היא נשמת השבוע, השביעית נשמת שבע השנים, ארץ ישראל נשמת הארצות ועם ישראל נשמת העמים.

נמצא שהשביתה נועדה לגלות את הנשמה הפנימית. בכל ימות השבוע האדם טורח במלאכתו ונשמתו נסתרת, ועל ידי יום השבת נשמתו באה לידי ביטוי והוא יכול להתענג על ה' בלימוד התורה ובסעודות השבת, ומתוך כך הוא מבין את ערך עבודתו בששת ימי המעשה והיא מתברכת.

וביאר מרן הרב קוק זצ"ל, שמה שעושה השבת לכל יחיד ויחיד עושה השנה השביעית לכלל ישראל. על ידי המנוחה מהעמל והטרדה, בני ישראל מתחזקים באמונה בה' ומרבים בלימוד התורה. על ידי הפקרת הפירות ושמיטת החובות, בני ישראל נרגעים מהמתח והתחרות שמלווים את המסחר, ומבליטים את מידת החסד והרחמים שבין אדם לחברו. וכך במשך שנה שלמה חוזרת הנשמה להאיר בעם ישראל, והם נזכרים בכל השאיפות הטובות, ונכספים לעולם שיתוקן בחסד ואמת, והאהבה שבין השכנים מתגברת, וחיי החברה הולכים ומשתבחים. ומתוך כך נמשכת ברכה לשש שנות העבודה (על פי ההקדמה לשבת הארץ).

לימוד התורה בשביעית

גילוי הנשמה בשבת ובשביעית נעשה כמובן על ידי תוספת לימוד תורה, לימוד שנעשה מתוך עונג ושמחה. כך אפשר גם ללמוד מתיאורם המופלא של חכמים בזוהר על הנעשה בשמיטה בעולמות העליונים: בוא וראה, בכל שמיטה ושמיטה כרוז יוצא בגן עדן ואומר: התאספו גברים ונשים וכל אותם בני אמונה, ותעלו מגן עדן התחתון לגן עדן העליון, ואז כולם מתפשטים מלבושיהם החיצוניים, זכרים ונקבות, ואיתם כל הטף והנערים, ועולים ונכנסים לישיבה של רקיע, ושמחים שם בשמחת ההתעלות שלהם, ויש שם שמחה על שמחה, ואומרים שם דברי תורה חדשים וישנים, וכולם שם שמחים בשמחה שאין כמותה (ח"ג קעא, ב, בתרגום ופירוש).

השינוי באחוז העוסקים בחקלאות

ככל שהאנושות מתקדמת יותר מבחינה מדעית וטכנולוגית, כך אנשים מעטים יותר עושים עבודה שנעשתה בעבר על ידי אנשים רבים יותר. בעבר הרחוק, למעלה מתשעים אחוז מבני האדם נצרכו לעסוק בחקלאות, כדי לספק לאדם את צרכיו הבסיסיים. כיום, בעזרת המכונות ושאר הפיתוחים, רק כשני אחוזים מכלל האוכלוסייה בישראל עוסקים בחקלאות, והם מגדלים הרבה יותר פירות ממה שגידלו החקלאים הרבים בעבר. שאר האנשים מתפנים כיום לעסוק בעבודות שמשפרות את רווחתו של האדם בתחומים נוספים כמו ייצור מאכלים ובגדים משובחים יותר ובניית בתים מרווחים ונוחים יותר; ייצור רהיטים ומכשירים שמשפרים את תנאי חייו של האדם; יצירת מערכת תעבורה יעילה ונוחה שכוללת כבישים, מכוניות, רכבות ומטוסים; מערכת פיננסית ענפה ויעילה; יצירת אמנות ומוזיקה, ופיתוח אתרי נופש. כך נוצר מצב שמצוות השביעית נוגעת כיום רק לשני אחוזים שעוסקים בחקלאות.

שביתה בכל המקצועות

נראה שמן הראוי שרעיון השביתה בשביעית יבוא לידי ביטוי בכל המקצועות. כשם שהשביתה נועדה להזכיר לחקלאים שהארץ של ה' היא, כדי שיתחזקו באמונה ובתורה, ומתוך כך יתברכו בשש שנות העבודה, כן ראוי שגם העובדים בשאר המקצועות ישבתו בשנה השביעית, ויזכרו וידעו שהארץ וכל אשר עליה של ה' היא, ויתחזקו באמונה ובתורה, ומתוך כך יתברכו בשש שנות העבודה.

יתר על כן: השבת והשביעית הם מעין עולם הבא, ונועדו להזכיר לאדם את נשמתו, ושמתחילה הוא נועד להיות בן חורין בלי שיהיה משועבד לעבודה. ומתוך כך לימוד התורה בשביעית מעמיק את ערך החירות של הנשמה, ומשחרר את האדם מהשעבוד ליצר התאווה ורדיפת הממון. לפיכך נראה לעניות דעתי, שהסנהדרין שתקום במהרה בימינו, תתקין שביתה בכל המקצועות על פי היסוד העקרוני שמבואר בתורה.

כדוגמת תקנת מעשר כספים

כיוצא בזה למדנו שתיקנו חכמים להפריש מעשר כספים מידה בינונית, וחומש מידה טובה. שכן בזמן שרוב ככל ישראל התפרנסו מחקלאות, ציוותה התורה שייתנו במסגרת התרומות והמעשרות בין מעשר לחומש לכוהנים וללוויים ולעניים. וכן מבהמות היו מקדישים בין מעשר לחומש (בכורות, זרוע לחיים וקיבה, וראשית הגז). ומכיוון שרבים החלו להתפרנס ממסחר ועוד עבודות, תיקנו חכמים להפריש מכל רווח מעשר כספים, והוסיפו שמידה טובה להפריש חומש (כך על פי דעת רוב הפוסקים הסוברים שמעשר כספים מדברי חכמים, כמבואר בט"ז יו"ד שלא, לב. אמנם יש סוברים שהחיוב מחמת מנהג, ויש אומרים שהחיוב מהתורה).

הצעת תקנת השביתה בשאר המקצועות

כשם שבשביתת השדה אסרה התורה מלאכות שנועדו להצמיח פירות נוספים כזריעה, זמירה וחרישה, כך השביתה בשאר המקצועות תכלול שביתה מעבודה שנועדה להשביח את העסק ולהצמיח ממנו פירות. וכשם שהתורה אסרה על בעל השדה לקטוף את פירות השדה, כך הפירות הצומחים באופן טבעי משאר המקצועות יהיו מופקרים לכול, בלי שתהיה לבעל העסק עדיפות בהם. וכשם שפירות השביעית קדושים, כך ניתן לומר שברווחים שהעסקים יניבו מעצמם יוכל כל אדם ליהנות כפי ההנאה הראויה להם, אבל לא לסחור בהם ולא לבזותם או להשחיתם.

כמו כן, כשם שמותר בשדה לעשות מלאכות שנועדו למנוע נזק שיימשך לשנים הבאות, כך גם בשאר התחומים, כל מלאכה שנועדה למנוע נזק לטווח ארוך תהיה מותרת. ואם יהיה הכרח להמשיך לקיים את הייצור כדי לשמור על השוק, אזי הרווחים יהיו קודש למען הציבור.

זמן השביעית

ראוי שהשביתה בכל המקצועות תהיה בשנה השביעית המקודשת, שבה חובת השביתה בשדות, כדי שאווירת המנוחה והשלווה תתפשט על כולם, ויוכלו כולם יחד לעסוק בתורה. אולם בתחומים שחייבים לקיים עבודה רצופה כמו הוראה, רפואה ותחבורה, נכון שבכל אחת מהשנים אחד מכל שבעה עובדים בענף יזכה לשנת שבתון, שבה יוכל להינפש ולהתחזק בתורה לקראת שש השנים הבאות. וכפי שכבר היום נוהגים במקצוע ההוראה, שבהשראת מצוות התורה תיקנו שכל מורה זכאי לשנת שבתון, שבה הוא נח מעבודתו וממשיך ללמוד כדי להעמיק ולהרחיב את מחשבתו וידיעותיו.

החינוך לערכים וחיסכון

מצוות השביתה בשביעית מחנכת את האדם להיות בן חורין ולהשתחרר מהעבדות ליצר התאווה, שמשעבד אותו לעבוד בפרך כל ימי חייו, כדי להשיג עוד כסף כדי לקנות לעצמו כמה שיותר דברים. החינוך הזה מעניק לו ברכה מרובה מאוד, כי כשם שחשוב שהאדם יעבוד בחריצות כך גם חשוב שידע שאושרו אינו תלוי במותרות, אלא בחיים ערכיים. ההכנה לשביעית מלמדת את האדם לחסוך, ומתוך כך הוא יכול אחר כך בשנת השביתה להתחזק באמונה ותורה. ומתוך כך גם בשנות העבודה יזכה לקבוע עתים לתורה ולשמוח בחלקו, ולא יתפתה לבזבז את כספו על מותרות, ועל ידי כך הוא מתברך ומתעשר.

גילוי הנשמה והעונג בשביתת השביעית

כשם שהשבת מגלה את הנשמה של כל השבוע על ידי לימוד התורה וההתענגות על טובו של ה' בסעודות ומנוחה, ומתוך כך נמשכת ברכה והשראה לעבודתו בימות החול, כך גם השביתה בשנה השביעית נועדה לגלות את הנשמה של שש שנות העבודה. שבשנה השביעית האדם נופש מעמלו, ומתענג על ברכת ה' ביבול שחסך בשנים הקודמות, ומתוך המנוחה והחופש בני הזוג יכולים לבלות יותר יחד ולהוסיף אהבה ושמחה בחיבור שביניהם, ולהעצים את הקשרים שלהם עם בני המשפחה והחברים. לתת ביטוי לנשמה בקביעת עתים מרובים לתורה, בלימוד אישי ובהשתתפות בשיעורים, כל אדם בתחום הקרוב ללבו. ועם זאת להרחיב את ידיעותיו בתחומי המדע והרוח שיש לו בהם עניין ומרחיבים את הבנתו בתורה.

הברכה שבשביתה המקודשת

מתוך כך אפשר להבין גם על פי ההיגיון כיצד תוכל להתפשט ברכה מרובה מהשביתה בשביעית לשש שנות העבודה. המנוחה מהעבודה המפרכת תשחרר את האדם מהלחצים שהצטברו בנפשו ובגופו. לימוד התורה יאיר את נשמתו, העמקת הקשרים עם בני המשפחה והחברים תעשיר את נפשו, ומתוך כך יוכל לחזור לעבודתו במרץ מחודש.

השתלמות ערכית מקצועית

יתר על כן, חלק נכבד מלימוד התורה של כל אדם בשביעית ראוי שיהיה בתחום הקשור למקצועו, כדי לרומם את ערך עבודתו. כמו כן ראוי שבשנת השביתה ישתלם כל אדם בתחומי מקצועו: חקלאים ישמעו מהחוקרים על המחקרים והפיתוחים החדשים בחקלאות, מהנדסים על המחקרים והפיתוחים החדשים בתחומם, אנשי עסקים וכספים ישתלמו בכלכלה. גם לחוקרים באקדמיה תצמח מזה ברכה, כי מן הסתם מתוך מפגש עם אנשי השטח ישמעו רעיונות וכיוונים חדשים שלא עלו על דעתם. ומי יודע, ייתכן שרק המחקרים והפיתוחים החדשים שיצמחו ממפגשי השביעית יתגלו כמשתלמים יותר מכל מה שהיה אפשר להרוויח בעבודה בשביעית.

משנים את החוק כרצונם

ראוי לתבוע להדיח מתפקידו את היועץ המשפטי לממשלה, שמבקש לרוקן מתוכנו את החוק נגד הונאה בכשרות • בג"ץ מתיר לקראים להציג את הבשר שלהם ככשר בהשגחה רבנית • כאשר תעשיית המזון הופכת יותר ויותר מורכבת ומסועפת, סמכות הפיקוח של הרבנות הראשית על כל גופי הכשרות היא הכרחית • כיצד לנהוג בזמן בין השמשות שבין שבת לצום תשעה באב • כיצד עושים הבדלה כשתשעה באב חל במוצאי שבת • דין מעוברות ומניקות בתשעה באב שנדחה משבת ליום ראשון

חוק הכשרות

כשם שיש פיקוח וטרינרי כללי על כל המזון, ופיקוח כללי על כלל הרופאים, כך דרוש פיקוח כללי על מערכת הכשרות, וזוהי תכליתו של חוק הונאה בכשרות. נקווה שהממשלה תמצא במהרה את הדרך לגדור את הפרצה הזאת, ובתוך כך תעמיד את המערכת המשפטית על מקומה

בחוק איסור הונאה בכשרות משנת תשמ"ג נקבע כי מועצת הרבנות הראשית והרבנים המקומיים שהוסמכו על ידה הם היחידים שיכולים להעניק תעודת כשרות למאכלים במדינת ישראל.

לאחרונה הורה היועץ המשפטי לממשלה, ביוהרה האופיינית לו ולמערכת המשפטית, שכל אדם, בין רב ובין עם הארץ, בין דתי ובין חילוני, רשאי לכתוב תעודת השגחה למסעדה, לרשת מזון או לבתי מלון. עליו רק לציין באופן בולט כי "מסמך זה אינו מהווה תעודת הכשר מטעם הרבנות הראשית לישראל", וכן לא יכתבו כי מדובר בעסק "כשר".

כלומר, יוכל כל פלוני אלמוני להעניק תעודה מאוד מכובדת ומרשימה מטעם, נניח, "בית דין צדק 'שומרי התורה' בראשות הרב הגאון פלוני אלמוני", ובתעודה זו יהיה כתוב: "כל האוכל הנמכר או המוגש כאן הוכן על פי כל כללי ההלכה למהדרין מן המהדרין, מתוך התחשבות בכל דעות הפוסקים, ראשונים ואחרונים, ספרדים ואשכנזים, ולאוכלים ינעם" וכו'. ובשורה התחתונה יהיה כתוב: "תעודה זו היא מטעם 'בד"ץ שומרי התורה' ולא מטעם הרבנות הראשית". ה"רבנים" שיעניקו את התעודה יכולים להיות חילונים גמורים, או צדיקים פתאים, או סתם אנשים שקיבלו בעבור כך כסף, ולא תהיה בכך שום עבירה על החוק, כי בתעודת ההשגחה המפוארת שלהם לא יהיה כתוב שהיא מטעם הרבנות הראשית, ולא תופיע בה המילה "כשר".

אפילו בית המשפט העליון, בהחלטה שפגעה בסמכותה של הרבנות הראשית, הסכים כי "מטרתו ותכליתו של החוק הן למנוע הונאה ביחס לכשרות המזון מבחינת טיבו, דרך הכנתו והגשתו" (תיאדור אור, 27.5.90). והנה היועץ המשפטי מעז לרוקן את החוק מכל תוכן, בניגוד מוחלט לכוונת המחוקק. ראוי היה לתבוע את הדחתו לאלתר. נקווה לפחות שמעשים מקוממים שכאלה מקרבים אותנו לשינוי הנדרש בכל מערכת המשפט.

בג"ץ קראים

בתוך כך הנחיתה המערכת המשפטית עוד מכה על המוני בית ישראל שומרי המסורת והכשרות. ביום ראשון קיבל בג"ץ את עמדת הקראים, והתיר להם לשווק בשר תחת הכותרת "כשר בהשגחת הרבנות הקראית". להלכה הבשר שהם משווקים הוא טרף, הואיל ואינם שומרים את ההלכה כפי הוראת חכמי תורה שבעל פה. ואילו שופטי בג"ץ התירו להם להונות את הציבור כאילו הבשר שלהם כשר בהשגחה רבנית מסוימת, בניגוד גמור לחוק הונאה בכשרות.

חשיבות חוק הכשרות

אין אפשרות לספק מזון כשר להמוני בית ישראל בלי שתהיה לרבנות הראשית סמכות פיקוח על כל גופי הכשרות. ככל שעוברות השנים, תעשיית המזון הולכת ונעשית יותר מורכבת ומסועפת, ויש הכרח בפיקוח רחב, כולל ואחראי. בלי זאת, גם רבנים עם כוונות טובות ייכשלו במתן הכשר למאכלים שאינם כשרים, כי לא יוכלו לבדוק אם אין בפירות איסור ערלה, ואם אין בתבואה שרובה מיובאת מחו"ל איסור חדש, ואם אין הבשר מגיע ממקום שלא נשחט כהלכה, וכו' וכו'. קל וחומר כאשר אנו יודעים שבשוק המזון מעורבים אינטרסים כלכליים אדירים, וברור שישנם גורמים שינצלו את הפתח שהמערכת המשפטית החילונית פתחה לפניהם, וימצאו דרך לקנות "תעודת השגחה" בזול, ולשווק תחת כסותה מזון טרף.

כשם שיש פיקוח וטרינרי כללי על כל המזון, ופיקוח כללי על כלל הרופאים, כך דרוש פיקוח כללי על מערכת הכשרות, וזוהי תכליתו של חוק הונאה בכשרות. נקווה שהממשלה תמצא במהרה את הדרך לגדור את הפרצה הזאת, ובתוך כך תעמיד את המערכת המשפטית על מקומה.

דיני תשעה באב שחל בשבת

כאשר תשעה באב חל בשבת הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר ושותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו, וכן שרים שירי שבת כרגיל, שאין אבלות בשבת (ולעניין דברים שבצנעה עיין שו"ע תקנד, יט).

זמן הביניים שבין השבת לצום

בין השבת לכניסת הצום ישנו זמן ביניים, משום שהזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, בין השמשות, הוא ספק יום ספק לילה. ומכיוון שיש מצווה להוסיף על השבת, השבת נמשכת עוד כמה דקות אחרי צאת הכוכבים, כפי שכתוב בלוחות השנה (בירושלים שקיעת החמה 19:45, וצאת השבת 20:21. בתל אביב השקיעה 19:43, וצאת השבת 20:23).

יוצא אם כן, שמשקיעת החמה ועד זמן צאת השבת הוא זמן משותף לשבת ולצום. ובאותו זמן אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת. ומנגד, משעת שקיעת החמה נמנעים מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה.

סעודה שלישית

לפיכך, בסעודה שלישית אוכלים כבכל שבת, וכן מזמרים שירי שבת כבכל שבת, אולם מפסיקים לאכול ולשתות לפני שקיעת החמה. ואין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית לאחר שקיעת החמה. וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, ואין בזה סימן אבלות, הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה.

רחצה בזמן הביניים

וכן נמנעים מרחיצה וסיכה משקיעת החמה ועד צאת השבת, שכן ממילא אין רוחצים כל השבת. אבל מי שיצא משירותים בזמן בין השמשות ייטול ידיו כרגיל, שאם לא יעשה כן נמצא שהוא מתאבל בשבת.

החלפת בגדים ונעליים

נשארים לבושים בבגדי השבת ובנעליים, וממשיכים לשבת על הכיסא ולומר שלום זה לזה, עד שייצאו שלושה כוכבים בינוניים ויעברו עוד כמה דקות לשם תוספת שבת. ואומרים: "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובזה נפרדים מהשבת. אחר כך יסירו את הנעליים ויפשטו את בגדי השבת וילבשו בגדי חול.

יש נוהגים להסיר את הנעליים כבר בשקיעת החמה, מפני שנעילת הסנדל היא אחד מהדברים האסורים בתשעה באב, ומכיוון שממילא אין חובה ללכת בנעליים כל השבת, אין בזה פגיעה בכבוד השבת. אבל ברור שאם יהיו שם אנשים שירגישו שחלץ את מנעליו לשם אבל, יהיה בכך איסור. ולכן המנהג הרווח להסיר את הנעליים רק לאחר צאת השבת.

כאשר מחליפים את בגדי השבת בבגדי חול, יש ללבוש בגדים שכבר לבשום בשבוע שעבר, מפני שאסור ללבוש בגדים מכובסים בתשעה באב.

תפילת ערבית

נוהגים לאחר את תפילת ערבית של ליל תשעה באב כרבע שעה אחרי זמן צאת השבת, כדי שכל המתפללים יספיקו להיפרד מן השבת בביתם, לחלוץ את מנעליהם ולהחליף את בגדיהם ולבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית וקריאת איכה בבגדי חול.

הבדלה בדיבור ועל היין

כיוון שיצאה השבת החל הצום ואי אפשר להבדיל על היין, לפיכך ההבדלה על הכוס נדחית עד לאחר סיום צום תשעה באב. אבל את ההבדלה שבתפילת ערבית – "אתה חוננתנו" – כמובן שאומרים. ויש אומרים שטוב שנשים יתפללו ערבית במוצאי שבת זו כדי שיבדילו ב"אתה חוננתנו". ומי שאינה מתפללת תאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ואז תוכל לעשות מלאכות האסורות בשבת.

ברכה על הנר

מברכים "בורא מאורי האש" על הנר במוצאי שבת, מפני שברכת הנר אינה תלויה בכוס היין, אלא היא הודאה על בריאת האש, שנתגלתה לאדם הראשון במוצאי שבת. ונוהגים לברך על הנר אחר סיום תפילה ערבית לפני קריאת איכה, שאז מדליקים נרות. גם נשים מברכות על הנר. ואם הן בבית הכנסת ישמעו את הברכה מהחזן וייהנו מאור הנר שידליקו לידן. ואם הן בבית, ידליקו נר ויברכו עליו (עיין פניני הלכה שבת ח, א, 1).

הבדלה על כוס בסיום הצום

בסיום הצום צריך להבדיל על הכוס, ומברכים שתי ברכות, "בורא פרי הגפן" ו"המבדיל", אבל אין מברכים על הבשמים ועל הנר.

בצאת הצום אסור לאכול לפני אמירת ההבדלה על הכוס, שכן אמירת "אתה חוננתנו" או "ברוך המבדיל בין קודש לחול" מתירה לעשות מלאכה, והבדלה על הכוס מתירה אכילה ושתייה.

מעוברות ומניקות

מכיוון שהצום נדחה משבת ליום ראשון, מעוברת ומניקה שחשה חולשה או קושי לצום רשאית לאכול ולשתות. זאת מפני שמעמדו של צום תשעה באב שנדחה קרוב למעמד הצומות הקלים, שבהם מעוברות ומניקות פטורות לגמרי (פניני הלכה זמנים י, כ).

הבדלה לחולה שצריך לאכול בתשעה באב

חולה שצריך לאכול בתשעה באב, לפני שיאכל צריך להבדיל על הכוס. ונכון להבדיל על משקה מדינה, כלומר על משקה שיש בו אלכוהול ואינו יין, כדוגמת בירה לבנה. ובשעת הדחק אפשר גם להבדיל על קפה, שיש אומרים שגם הוא נחשב משקה מדינה (פניני הלכה שבת ח, ד). ואם אין לו משקה מדינה יבדיל על מיץ ענבים, שאינו משמח. ובשעת הדחק יבדיל על יין וישתה מלוא לוגמיו בלבד.

קטן שאוכל בתענית אינו צריך להבדיל לפני אכילתו.

מנהגי אבלות ביום שלאחר תשעה באב

רוב בית המקדש נשרף ביום י' באב. ואמנם את הצום קבעו בתשעה באב על פי זמן תחילת השריפה, אלא שהואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי – נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. ורבים נוהגים גם לא להסתפר ולהתרחץ במים חמים, לכבס או ללבוש בגדים מכובסים בי' באב.

השנה, שיום הצום נדחה לי' באב, מנהגי האבלות אינם נמשכים במוצאי הצום, ומותר מיד לאחר הצום להתרחץ במים חמים ולכבס בגדים וללבוש בגדים מכובסים. ולגבי אכילת בשר ושתיית יין בליל מוצאי הצום, המחמיר תבוא עליו ברכה והרוצה להקל רשאי.

ממעטים בשמחה – כיצד?

היבטים שונים של דין מיעוט בשמחה משנכנס אב • להימנע מטיולים, מנופש במלון וממסיבת רעים • מי שנפגש עם חברו החביב עליו מאוד יברך "שהחיינו" גם בתשעת הימים • גדרי איסור בניין של שמחה • כיצד ינהגו קבלן בניין ופועלי בניין • קניות שאסור לעשותן בתשעת הימים • ספרדים בשנה זו מותרים לכבס בתשעת הימים, אך לא להסתפר ולהתגלח • איסור כביסה ולבישת מכובס, ומה יעשה מי ששכח להכין בגדים שאינם מכובסים • רחצה בבריכה לצורך בריאות בתשעת הימים

טיולים ונופש

אמרו חכמים במשנה: "משנכנס אב ממעטים בשמחה" (תענית כו, ב). לפיכך, אין לקיים בתשעת הימים אירועים משמחים כדוגמת טיולים, נופש במלון ומסיבת רעים. ורק אירועים שמטרתם העיקרית היא חינוכית או ציבורית מותר לקיים. לפיכך מותר לקיים סיורים לימודיים וכן ימי עיון, אף שיש שמחה מסוימת בקיומם. וכן מי שנזקק למנוחה מסיבה בריאותית, יכול לצאת בימים אלו לחופשה במלון או בבית הבראה.

האם לברך "שהחיינו" על חבר שלא ראו שלושים יום

שאלה: מי שנפגש בימי עיון המתקיימים בתשעת הימים עם חברו שחביב עליו מאוד, שלא ראהו שלושים יום והוא שמח לראותו, האם יברך "שהחיינו" כפי הדין בשאר ימות השנה? או שמא מפני שמדובר בתשעת הימים אין לברך "שהחיינו"?

תשובה: יברך "שהחיינו", הואיל ואם לא יברך – יפסיד את הברכה. שכן מבואר בשולחן ערוך (תקנא, יז) שטוב להיזהר מלברך "שהחיינו" בימי בין המצרים על פרי ומלבוש, כי אפשר לדחות את ברכתם לאחר תשעה באב. אבל כתב הרמ"א שם שאם לא יוכל לברך על הפרי אחר תשעה באב, כגון שעד אז הפרי ירקב, יברך עליו מיד כדי שלא יפסיד את המצווה (ועיין במ"ב תקנא, קא).

מסיבת גיוס

שאלה: האם מותר לקיים מסיבת גיוס בתשעת הימים לכבוד חבר שעומד להתגייס לצבא?

תשובה: אין לקיים בימים אלו מסיבת גיוס, מפני שאלו ימים שממעטים בהם בשמחה, ומסיבת גיוס כשמה כן היא – אירוע חגיגי.

אך מותר להתאסף ולומר דברי תורה וחיזוק לכבוד חבר שעומד להתגייס בתוך תשעת הימים. ואם החבר מתגייס כמה ימים אחרי תשעה באב, גם התאספות כזו אין רצוי לקיים בתשעת הימים, שיש בה צד של שמחת חברים ונכון לדחותה לאחר תשעה באב.

בנייה ושיפוצים

מכיוון שממעטים בשמחה בתשעת הימים, אסור לבנות בימים אלו בניין של שמחה, כגון להרחיב דירה או מרפסת בלא שיהיה לכך צורך חיוני. ומי שהתחיל לבנות לפני תשעת הימים, יסכם מתחילה עם הקבלן שיפסיק לבנות בתשעת הימים. ואם טעה ולא סיכם, יבקש מהקבלן להפסיק לעבוד בתשעת הימים, ואם הקבלן עומד על זכותו להמשיך לעבוד, אין צורך להפר עמו את החוזה.

אבל מי שגר עם בני ביתו בדירה צפופה, מותר לו לבנות חדר נוסף בתשעת הימים. וכן מותר לעשות כל עבודת בנייה לצורך מניעת נזק, כגון אדם שכותלו עומד ליפול, אף שאינו צריך לאותו חדר ואין בזה סכנה, מותר לו להחריב את הכותל באופן מסודר ולבנותו שוב, שעל ידי כך הוא מונע מעצמו נזק (פניני הלכה זמנים ח, טז יז).

צבע וגימורים

אסור בתשעת הימים לסייד ולצבוע את קירות הבית, מפני שהסיוד והצביעה נחשבים מותרות משמחים, שהרי אפשר לחיות בבית בלעדיהם. וכן אסור לעשות בימים אלו שיפוצים שנועדו לנוי או למותרות, כמו החלפת תריסים, ארונות, וילונות, וכיוצא בזה דברים יקרים ומשמחים שאין בהם צורך הכרחי.

לצורך מצווה

מותר לבנות ולסייד ולצבוע לצורך מצווה, כגון לבנות בית כנסת או בית ספר. וכן כל דבר שהוא לצורך רבים נחשב כצורך מצווה ומותר (פניני הלכה זמנים ח, טז).

קבלן ופועלים

מותר לקבלן ופועלים יהודים להמשיך לבנות בתשעת הימים בתי מגורים כדי למוכרם, מפני שהבתים נועדו למגורים ולא למותרות. בנוסף לכך, זאת פרנסתם. ובארץ ישראל יש מצווה לבנות בתים. אמנם את הסיוד והצביעה ידחו לאחר תשעת הימים. ורק אם עיכוב הסיוד והצביעה יגרמו להם הפסד גדול – יוכלו לצבוע ולסייד בתשעת הימים.

מעבר דירה

שאלה: האם מותר לעבור דירה בתשעת הימים?

תשובה: ככלל אין להיכנס בתשעת הימים לדירה חדשה, קנויה או שכורה – גם מפני השמחה שבדבר, וגם מפני שאין בימים אלו סימן טוב. אבל אם עיכוב הכניסה יגרום להפסד גדול, מותר להיכנס.

משא ומתן בדברים משמחים

נראה למעשה שגם למנהג אשכנז אפשר להתרחץ כיום. ראשית, מפני שאפשר לסמוך בזה על מנהגי ספרדים, שמנהגם נוסד באקלים הדומה לארץ ישראל. ועוד, שכיום רוב האנשים רגילים להתרחץ בכל יום, עד שהרחצה הפכה לפעילות שגרתית. ומי שרגיל להתרחץ בכל יום, אם ימנע עצמו מרחצה ירגיש סבל

בשלושת השבועות נמנעים מלקנות דבר שנוהגים לברך בעת קנייתו "שהחיינו", ומשנכנס אב ממעטים בשמחה, ובכלל זה במשא ומתן בדברים משמחים. כלומר, אין קונים דברי מותרות כמו תכשיטים, בגדים, כלים נאים, רהיטים חדשים ומכונית משפחתית. וכן אסור להזמין אצל חייט בגד חדש.

אמנם אדם שנפלה לידו הזדמנות לקנות דבר מה משמח במחיר מיוחד, ויש חשש סביר שאם ימתין עד לאחר תשעה באב יפסיד אותו – רשאי לקנותו בתשעת הימים. וטוב שיכניסנו לביתו או יתחיל להשתמש בו רק לאחר תשעה באב.

סוחרים שעוסקים בדברי מותרות משמחים כתכשיטים ובגדים, מותר להם לשאת ולתת בעסקיהם בתשעת הימים, כדי שלא ייגרם להם הפסד גדול באיבוד לקוחותיהם. וישתדלו לעסוק בעיקר בהכנות עסקיות לקראת הימים שלאחר תשעת הימים. ומי שיכול לסגור את חנותו בתשעת הימים בלא שייגרם לו מכך הפסד משמעותי – צריך לסוגרה.

משא ומתן לצורך מצווה

לצורך מצווה מותר לקנות אף דברים משמחים, לפיכך מותר לקנות בימים אלו תפילין, מפני שהם צורכי מצווה. וכן מותר לקנות ספרי קודש, מפני שהם צורכי מצווה ורבים אינם נוהגים לברך על קנייתם "שהחיינו". אבל מי ששמח בהם מאוד צריך לברך עליהם "שהחיינו", וממילא אסור לו לקנותם.

מי שאין לו נעלי בד או גומי לתשעה באב – רשאי בדיעבד לקנותם בתשעת הימים.

משא ומתן בשאר דברים

טוב למעט בתשעת הימים גם במשא ומתן רגיל של דברים שאינם משמחים. למשל, אדם שרגיל אחת לכמה שבועות לערוך קניות גדולות של מזון ושאר צורכי הבית, לכתחילה טוב שיבצע את הקנייה לפני או אחרי תשעת הימים (פניני הלכה זמנים ח, יח).

איסור כיבוס וגילוח למנהג ספרדים

אסרו חכמים לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב. וזה אחד מביטויי האבלות, שמתוך צער והזדהות עם הנפטר או עם חורבן הבית, האדם מפסיק לטפח ולפנק את עצמו. בכלל האיסור גם גיהוץ בגדים או כיבוסם בכיבוס יבש. וכן נוהגים יוצאי ספרד.

בשנה זו תשעה באב חל בשבת, והוא נדחה ליום ראשון. נחלקו הפוסקים בדין השבוע שלפני כן, ולמעשה המנהג להקל שבמצב כזה אין דין "שבוע שחל בו", ומותר לכבס בכל השבוע הזה בלא הגבלה.

אולם לגבי תספורת וגילוח, נכון שכל יוצאי ספרדי יחמירו בשנה זו שלא להתגלח בשבוע שלפני שבת (עיין פניני הלכה זמנים ח, כג, 7).

איסור כיבוס למנהג אשכנזים

יוצאי אשכנז נהגו להחמיר שלא לכבס בכל תשעת הימים, ורק בגדים של תינוקות וילדים שרגילים להתלכלך מותר לכבס.

כשם שאין מכבסים, כך אין לובשים בימים אלו בגד מכובס. וכן אסור לפרוס בימים אלו מצעים מכובסים על המיטה, או מפה מכובסת על השולחן.

רבים נוהגים להכין לתקופת האיסור כמה בגדים משומשים. וכך עושים: לובשים לפני זמן האיסור כמה בגדים, כל בגד כשעה ויותר, ועל ידי כך אותם בגדים כבר לא ייחשבו מכובסים, ויהיה מותר ללובשם בזמן האיסור. ומי שלא הכין לעצמו בגדים לפני זמן האיסור, יכול לקחת בגד מכובס ולזורקו על הרצפה ואף לדרוך עליו, ואז כבר לא ייחשב מכובס וממילא יוכל ללובשו.

מותר ללבוש בימים אלו לבנים וגרביים מכובסים ולהחליף מגבות ידיים שנזדהמו, שהואיל וכיום רגילים להחליפם לעתים תכופות, אין בהחלפתם צד של תענוג אלא רק הסרת מיאוס. והרוצה להחמיר, יניחם לפני כן על הרצפה.

בשעת הצורך כאשר לא נותרו לבנים נקיים, מותר לכבסם גם בשביל מבוגרים. וכשהדבר אפשרי, טוב להוסיפם למכונה שמכבסים בה את בגדי הקטנים.

רחיצה בשבוע שחל בו תשעה באב

על פי תקנת חכמים איסור הרחיצה חל בתשעה באב בלבד, אולם נהגו הראשונים להחמיר ברחיצה גם בימים שלפני תשעה באב. בספרד נהגו שלא לרחוץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואילו באשכנז, שהאקלים קר יותר ופחות מזיעים, נהגו שלא לרחוץ כלל בתשעת הימים, אפילו לא במים קרים, ורק לקראת שבת חזון התרחצו מעט במים קרים (שו"ע תקנא, טז; מ"ב שם, כה"ח קפו).

נמצא שלמנהג ספרדים אפשר לכתחילה להתרחץ בשבוע שחל בו תשעה באב, ובלבד שהרחצה תהיה במים פושרים – שאין בהם תענוג וגם אין בהם סבל.

ונראה למעשה שגם למנהג אשכנז אפשר להתרחץ כיום. ראשית, מפני שאפשר לסמוך בזה על מנהגי ספרדים, שמנהגם נוסד באקלים הדומה לארץ ישראל. ועוד, שכיום הרגלי הניקיון והרחיצה השתנו לחלוטין. בעבר, כשלא היו מים זורמים בבתים, הרחצה נחשבה לאירוע מיוחד של תענוג ופינוק. אבל כיום רוב האנשים רגילים להתרחץ בכל יום, עד שהרחצה הפכה לפעילות שגרתית. ומי שרגיל להתרחץ בכל יום, אם ימנע עצמו מרחצה ירגיש סבל.

לפיכך, מותר לכל אדם להתרחץ כדרכו בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב, ובכלל זה לחפוף את ראשו כפי שהוא רגיל, ובלבד שהרחצה תהיה במים פושרים, שאין תענוג להישאר בהם זמן מיותר, ומנגד גם לא צריך שהמים יהיו קרים באופן שהמתרחץ יסבול מהם.

ומי שריח זיעתו נודף מפני שלא התרחץ – חייב להתרחץ, וייזהר שלא יחמיר בזה מחמת המנהג, כדי שלא יתחלל שם שמיים על ידו.

רחצה בבריכה או בים

כאשר הרחצה נעשית למטרת בילוי, כבר מראש חודש אסור, מפני שצריך למעט בשמחה.

כאשר המטרה בריאותית, כמו אנשים שרגילים לשחות בכל יום כחצי שעה בבריכה, למנהג ספרדים מותר עד שבת חזון, ולמנהג אשכנזים אסור בכל תשעת הימים.

ומי שצריך לשחות לצורך רפואי, רשאי לשחות עד ערב תשעה באב.

בצדק תשפוט את הרב

השמצות נגד הרב ריסקין על סמך סרטון יוטיוב בשפה האנגלית • הרב ריסקין לקח על עצמו שליחות קדושה לקרב את הגויים לאמונת ישראל • כשמדברים עם בני דתות אחרות, אי אפשר להתבטא בזלזול כלפי דתם • דברי הרב קוק שאיננו שואפים להרוס את הדתות האחרות אלא לרומם אותן • מעשה בר' ישראל מסלנט שממחיש כיצד התבוננות מן הצד במסר שהותאם לקהל שומעים מיוחד עלולה להטעות • איסור קבלת לשון הרע והחובה לדון לכף זכות • היחס הנכון לנוצרים אוהבי ישראל

הזדון שבהשמצות

תארו לכם שהיו מגיעים לבית הכנסת בממל אנשים טיפשים, שהיו הולכים אחר כך אל רבנים שונים ובתום לב מספרים להם שבמו אוזניהם שמעו איך רבי ישראל מסלנט מתיר חילול שבת גמור ופומבי, שהרי כך אמר: "לטפל במטעני הנמל בשבת – מוכרחים, אך הכתיבה אינה הכרחית"

בעקבות הדברים שכתבתי בזכותו של הרב שלמה ריסקין שליט"א, קיבלתי כמה מכתבי נזיפה קשים. החריפים מבין הכותבים טענו שהוא מכניס מינות לכרם ישראל ומעודד מיסיונרים להדיח יהודים לנצרות. המתון שבהם כתב: "הייתי בהלם ובמבוכה. אני מאוד אוחז מהרב ומספריו וכו'… אני פשוט משער שהרב לא מודע לדעותיו של הרב ריסקין האוהדות את הנצרות ואת אותו האיש… ה' ירחם… אני מציע לרב להסתכל בסרטונים שמובאים ביוטיוב שהרב ריסקין מדבר בשבח הנצרות ואותו האיש. הסרטונים באנגלית. אשמח להבין את הגנת הרב לרב ריסקין לאור זאת".

מכיוון שכל המשמיצים תמכו את דבריהם בסרטון מסוים שבו הרב ריסקין מדבר באנגלית, ביקשתי מהרב מאור קיים שליט"א, ר"מ בישיבתנו שהאנגלית היא שפת האם שלו, שיקשיב בדקדקנות לדברי הרב ריסקין, יתרגם אותם מילה במילה ויחווה את דעתו עליהם.

חוות הדעת

"יש לציין שהקטע המדובר, שאורכו כשמונה דקות, ערוך ומצונזר מתוך שיחה שאורכה כשעה, ובה הוא מקרב את שומעיו הנוצרים לאמונת ישראל, ואומר במפורש שכל יהודי שיאמין בנצרות בוגד באמונתו ומאבד את עולמו. ובכל אופן גם בקטע הערוך אין דברי תמיכה בנצרות, אלא שהוא מתייחס אליהם בכבוד.

"ככלל, הרושם שמתקבל מהשיחה הוא שהרב ריסקין הוא נואם מרתק בעל השפעה גדולה, שיודע להסביר גם לרחוקים את ערכי היהדות. הוא מנסה בשיחה זו לקרב נוצרים לערכים הטובים שביהדות, במיוחד לשלום עולמי, ולשתף אותם בביקורת על האסלאם האלים אשר מאיים על ישראל והעולם. בדבריו הוא מקרב את שומעיו הנוצרים לאהבת ישראל ולערכים אוניברסליים, ומנסה לבנות בסיס משותף שעליו אפשר להתקדם. הוא מדבר על ערכים משותפים של חזון, גאולה, אמת ואהבה, וסולל דרך לאפשר לעם ישראל להיות אור לגויים".

מסקנה

אינני מצטט מתמלול דבריו את הנקודות הרגישות שעליהן אפשר לבקר את הרב ריסקין, מפני שמסקנת הדברים ברורה: מתוך נאמנות מוחלטת לאמונת ישראל, הרב ריסקין נטל על עצמו שליחות קדושה: לקרב את הגויים לאמונת ישראל ולתמיכה בתהליך הגאולה של קיבוץ הגלויות, כדברי התורה והנביאים, ולהרים אותם מהאנטישמיות האופיינית לנצרות שהמיטה אסונות נוראים על עמנו. אמנם ברור שיהיו רבנים שיעדיפו בעניינים מסוימים לנקוט בלשון שונה, אבל אין זה אומר שהנוסח שהוא בחר אינו ראוי, ובוודאי שאין שום בסיס לעלילה שהעלילו עליו.

סגנונות הסברה

כידוע יש הבדל גדול בין הדרך שבה מדברים אל ציבור דתי ובין הדרך שבה מדברים אל יהודים רחוקים, וקל וחומר לדרך שבה נכון לדבר עם נוצרים. וכפי שהעיר מרן הרב קוק (אגרת תקנז) לתלמיד חכם שחיבר חוברת בשם 'דת ישראל' כדי לבאר את אמונת ישראל ביפנית, ששגה בכך שהתבטא בזלזול על אותו האיש ומוחמד. "אי אפשר להושיט תוכן דתי עליון לעם זה בביטויים של עלבון על מייסדי דתות, יהיו מי שיהיו. אנחנו צריכים לדבר רק על היתרון הקדוש העליון של תורת ד', והשלילה מאליה באה".

מגמתנו ביחס לאומות והדתות

עוד כתב (באגרת קיב) ביחס לדתות השונות, שאין מגמתנו להרוס אותן אלא לרומם אותן עד שיותקנו. "לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורות. 'והסרותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלוקינו'. וזה נוהג אפילו באליליות, וקל וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל".

כלל העולה, כל המנסה לקרב נוצרים לאור אמונת ישראל חייב לסלול לו דרך בשדה מוקשים, כדי שמצד אחד לא יבזה את הצד החיובי שבאמונתם ומצד שני לא יסכים לדבר שאסור להסכים. הרב ריסקין, בכישרון הסברתו הנדיר, הוא מהיחידים שפועלים בדרך זו, וכולנו צריכים להכיר לו תודה על כך. וגדול מנשוא עוונם של המוציאים עליו דיבה. ומי שיש לו ביקורת על סגנון זה או אחר, עליו להציע בכבוד נוסח שהוא טוב יותר לדעתו.

הסיפור מרבי ישראל מסלנט

ראוי להמחיש את הרעיון על ידי סיפור על אחד מגדולי ישראל, רבי ישראל מסלנט זצ"ל, שעיקר פועלו היה בליטא בייסוד תנועת המוסר, ובסוף ימיו פעל במערב אירופה. כך סיפר הרב דב כ"ץ בספרו תנועת המוסר (ח"א עמ' 174): בעת שהשתקע בממל היו רבים מבני העיר עוסקים במסחר הקשור עם הנמל המקומי, ואף ביום השבת היו ממשיכים בעסקיהם ופורקים וטוענים סחורות. כשבא ר' ישראל בפעם הראשונה לבית הכנסת שבו התפללו הסוחרים וסוכני הנמל על מנת לדרוש בענייני השבת, שאל האם יש בין המתפללים יהודים מליטא (שהיו רגילים לדקדק במצוות). כשאמרו לו שישנם יהודים מליטא, לא דיבר כלום מענייני השבת. לשבת אחרת, כשאמרו לו שאין בבית הכנסת יהודים מליטא, החל ר' ישראל להסביר את עניין השבת, עד שהגיע לידי מסקנה: "לטפל במטעני הנמל בשבת – מוכרחים, אך הכתיבה אינה הכרחית". הסוחרים הסכימו לדעתו וקיבלו עליהם שלא לכתוב בשבת. לאחר כמה שבתות דרש שוב ר' ישראל בענייני השבת ואמר: "לפרוק סחורות בשבת – מוכרחים, אבל טעינה בשבת, בוודאי שאינה הכרחית". גם לזה הסכימו הסוחרים. לימים דרש שוב והזהיר גם על הפריקה. וכך השפיע עליהם צעד אחר צעד, עד שחולל שם מהפכה גדולה (תנועת המוסר ח"א עמ' 174).

תארו לכם שהיו מגיעים לבית הכנסת בממל אנשים טיפשים, שהיו הולכים אחר כך אל רבנים שונים ובתום לב מספרים להם שבמו אוזניהם שמעו איך רבי ישראל מסלנט מתיר חילול שבת גמור ופומבי, שהרי כך אמר: "לטפל במטעני הנמל בשבת – מוכרחים, אך הכתיבה אינה הכרחית". ואם גם אותם רבנים היו מתפתים להאמין לדבריהם, היו מוציאים עליו דיבה שהוא רפורמי ומשמיצים אותו, מזהירים את הציבור מפניו ומחרימים אותו. לשמחתנו זה לא קרה. אבל לצערנו, בדרך זו התחילו הרבה מחלוקות.

כיצד מקרבים

הרי שכדי לקרב רחוקים מוכרחים להשתמש בסגנון שמתאים לרחוקים, ולהעדיף לקרבם למה שאפשר תוך התעלמות ממה שאי אפשר לומר בינתיים. וכפי שאמרו חכמים: "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה, ב). ולא זו בלבד, אלא שראוי לכבד את הרחוקים שמתקרבים ואת עמדותיהם, שכן הם אינם נובעים מרשע, ואם המבקרים היו נולדים במקומם, מי יודע אם היו מצליחים להגיע למדרגה של הרחוקים שעכשיו מתחילים להתקרב. וכל המעליל על רב שעוסק בקירוב רחוקים, ומנסה לדייק בדבריו כאילו הוא תומך בחילול שבת וכיוצא בזה, עובר באיסור חמור. אמנם לכתחילה יש להיזהר שהקרובים ישמעו דברים שמתאימים לקרובים, והרחוקים ישמעו דברים שמתאימים לרחוקים. אולם כיום המציאות היא שאפשר להקליט דבר שאומרים לרחוקים ולהשמיעו בפני קרובים, ועל כן צריך תמיד לבחון למי הדברים נאמרו, ולאור זאת לשופטם.

היחס לשמועות

אסור מהתורה לקבל לשון הרע, שנאמר: "לא תישא שמע שווא" (שמות כג, א), ואמרו חכמים: "הרי זה אזהרה למקבל לשון הרע" (מכילתא דר' ישמעאל). האיסור הוא להאמין שהדברים הרעים שמספרים על אדם מסוים הם נכונים, שכן כפי שנוכחנו לדעת מאותו סרטון – לאחר בדיקה מתברר שהשמועה הרעה אינה נכונה.

ואמרו חכמים שעונשו של מקבל לשון הרע כעונשו של המספר (פסחים קיח, א), כי בעטיו של המקבל, בעלי לשון הרע ממשיכים בפעילותם הרעה לעורר מחלוקות ורשע.

ואם אפשר היה כבר מתחילה לפרש את השמועה הרעה באופן חיובי, כפי שאפשר היה לעשות לגבי הסרטון, ופירשו אותה באופן שלילי, עוברים על איסור תורה נוסף, שנאמר: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו), ואמרו חכמים: "הווי דן את חבריך לכף זכות" (שבועות ל, א). ואדם שידוע כירא שמיים ומדקדק במצוות, החובה לדון אותו לכף זכות גדולה יותר (שערי תשובה ג, ריח; חפץ חיים עשין ג).

איננו יכולים לבדוק כל ידיעה וידיעה, אבל נדמה שעל סמך הניסיון כבר אפשר לקבוע שרוב רובן של הידיעות על אנשים שפועלים לקירוב נוצרים לתמיכה בישראל – יסודן בשקר.

הרשע שבנצרות והדרך לתיקונו

במהלך ההיסטוריה הובילה השנאה האנטישמית של הנוצרים לעם ישראל להשמצות נוראות, הסתה, עלילות דם, גירושים, מסעות שמד ורציחת קהילות שלמות. עד היום נמשכת השנאה הזאת ברוב הארגונים הנוצרים. הנה רק לאחרונה האפיפיור הקתולי, שנחשב יחסית לידיד היהודים, הכיר בבעלותם של הכובשים הערבים על ירושלים, תוך התעלמות מזכותנו ההיסטורית על ירושלים והתעלמות מהיות הערבים יוזמי כל המלחמות נגדנו. כמו כן אנחנו שומעים על כנסיות שונות שמארגנות חרמות על ישראל.

דווקא על הרקע הזה יש לראות את בחירתם הטובה של עשרות מיליוני נוצרים, בעלי מצפון ונאמנות לתנ"ך, שהחליטו לתמוך ביהודים ובמדינת ישראל. ולא זו בלבד, אלא שרבים מהם מקבלים אחריות על פשעי הנצרות כלפי ישראל ומבקשים לכפר עליהם בעבודה התנדבותית, בתרומות ובתמיכה מדינית וציבורית ברחבי העולם. וזאת למרות שהם עצמם לא היו שותפים בשום פשע כלפי העם היהודי. בוודאי מצווה להעריך אותם, לעודדם ולקרבם.

איך לחלק את רווחי הגז?

האם יש לתורה עמדה בשאלה למי שייכים רווחי הגז – לכלל הציבור או למי שמצאו אותו? • העיקרון שקובעת התורה: אדם זכאי ליהנות מפרי חריצותו, בעוד המשאבים הטבעיים ואמצעי הייצור צריכים להתחלק בשווה • כיצד ניתן לקיים בימינו את הרעיון של מצוות היובל • בימינו ההשכלה והחינוך הם אמצעי הייצור העיקריים, ויש לדאוג להעניק אותם בשווה לכל אדם • איזו מוזיקה אסור לשמוע בימי בין המצרים • מוצרים שאין מברכים עליהם "שהחיינו" מותר לקנותם בימי בין המצרים

שאלת הגז

שאלה: האם אפשר ללמוד מהתורה מה צריכה להיות העמדה הצודקת מבחינה מוסרית וכלכלית ביחס לסוגיית הגז, ששנויה במחלוקת ציבורית?

מצד אחד, נציגי החברות שמצאו את הגז טוענים שמגיע להן להרוויח רווחים גדולים בעבור סכומי העתק שהשקיעו בחיפושי הגז תוך סיכון רב, ולא ייתכן שלאחר שהגז נמצא – נציגי המדינה יפרו את ההסכמים שנחתמו לפני תחילת החיפושים. הפרה שכזו עלולה גם לפגוע במדינת ישראל, שכן אילי הון וחברות גדולות נמנעים מלהשקיע במדינות שאינן עומדות בהסכמים.

מנגד, נציגי ציבור רבים טוענים שההסכם אינו הוגן, הואיל והגז הוא משאב טבעי ששייך למדינה ולא למי שמצא אותו. מעבר לכך, הציבור משקיע הון עתק בשמירה על גבולות המדינה ובכלל זה גם על אסדות הקידוח, ולכן ראוי שחלקו ברווחים יהיה גדול יותר. ואמנם נכון שמגיע למשקיעים להרוויח הון רב ממציאתו, אבל יש לשים גבול גם לרווחים אלו.

תשובה: כדי להביע עמדה במחלוקת הנוכחית על סוגיית הגז צריך להכירה על כל פרטיה: מה היו הסיכומים הראשוניים? האם סוכמו כדין ובסמכות, או שמא הופעלו לחצים על מקבלי ההחלטות מטעם הממשלה? האם המציאות השתנתה באופן מהותי מאז? וכן ראוי לדעת מה מקובל במדינות אחרות בעולם, תוך לקיחה בחשבון של עלויות הביטחון הגבוהות יותר באזורנו. אולם אנסה לברר את העמדה העקרונית העולה מהתורה.

העמדה העקרונית

יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם – עדיין יישארו בידם מאות מיליונים – אבל זה יעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו

שלא כמו השיטה הקומוניסטית, התורה אינה מצווה עלינו לחלק את הרווחים בשווה בין אלה שהצליחו יותר בעבודתם לאלה שהצליחו פחות. להפך, התורה מבצרת את זכות הקניין של האדם ברכושו, מתוך עמדה שזכאי אדם ליהנות מיגיע כפיו לפי חריצותו, כישרונו וברכת ה' שבמעשיו. וציוותה התורה לקיים את הכוהנים והלוויים והעניים על ידי הפרשת אחוז מסוים מהיבול, ואפילו בזה נתנה התורה לבעל הפירות את הזכות לקבוע לאיזה כהן ייתן את תרומותיו, ולאיזה לוי או עני ייתן את מעשרותיו (אמנם לקט שכחה ופאה עמדו לרשות העניים בלא שתהיה לבעל השדה זכות לחלקם).

אמנם ישנו יסוד גדול של שוויון בתורה, שבא לידי ביטוי במצוות היובל, לפיו כל קרקעות הארץ צריכות להיות מחולקות בשווה לכל ישראל. וגם מי שנאלץ למכור את נחלתו – בשנת היובל נחלתו תחזור אליו או ליורשיו. וכן מי שלא הצליח להתקיים עד שנאלץ למכור את עצמו לעבד – היה משתחרר ביובל, כדי שיוכל לפתוח דף חדש, ולשוב לסלול את דרכו על פי בחירתו (יש לציין שבמצב כלכלי כמו שלנו, שבו אין אדם שרעב ללחם כפשוטו, אסור לאדם למכור עצמו לעבד, וממילא אסור לקיים את מוסד העבדות).

השילוב בין שני הרעיונות

אפשר לומר שאכן שני הרעיונות – השוויון מחד, והבחירה והיוזמה החופשית מאידך – חייבים לבוא לידי ביטוי במקביל. מצד אחד כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ועל כן משפט אחד לכול, ומתחילה הקרקעות שהן אמצעי הייצור צריכות להיות מחולקות בשווה. מאידך, הביטוי העיקרי לצלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לבחור וליזום. אם יעבוד בחריצות ובכישרון – ירוויח, אם יתעצל – יפסיד. ולמעלה מזה בקודש: אם יקיים את התורה והמצוות – יזכה לברכה בעולם הזה ושכר טוב בעולם הבא. ואם יבחר ברע – לא יראה ברכה בעולם הזה וייענש בעולם הבא.

משמעות מצוות היובל לימינו

בעבר, תשעים אחוזים מבני האדם התפרנסו מחקלאות. האדמה הייתה אמצעי הייצור העיקרי, ולכן חלוקתה בשווה יצרה בסיס שוויוני לכל. כיום האדמה כבר אינה אמצעי הייצור העיקרי, והפרנסה תלויה בגורמים רבים. אולם נדמה שעלינו ללמוד ממצוות היובל שני יסודות: האחד, כשם שהאדמה החקלאית חולקה לכולם בשווה, כך עלינו לחלק את שאר משאבי הטבע שברא ה' בשוויון. בכלל זה הקרקע לבנייה, המים, הנפט, הגז, החופים, גלי רדיו, האוויר והשמש. השני, כשם שציוותה התורה לחלק בשווה את אמצעי הייצור, כך יש להשתדל להעניק לכל הצעירים חינוך שיקנה להם, עד כמה שאפשר, הזדמנות שווה להתפרנס מכישרונם ומחריצותם. בתכנון יעיל ניתן לשלב את שני היסודות הללו יחד, בהפניית הכסף המתקבל ממשאבי הטבע לחינוך מקצועי מיטבי לכל אדם.

בכך נזכה להגשים את רעיון חלוקת הארץ לכל ישראל, כולל התיקון שנעשה בהחזרת הקרקעות לבעליהן ביובל. שכן הענקת חינוך איכותי לכולם, מאפשרת גם לילדיהם של הורים עניים לרכוש מקצוע טוב לפי כישרונם וחריצותם.

אפשר לומר שזה ייעודה של מצוות היובל – להשיב את חירותו הטבעית של האדם שנברא בצלם אלוקים למקומה, תוך חלוקת כל המשאבים שברא ה' בשווה.

הצעת היובל לאילי ההון

אולי עוד אפשר להציע, שכשם שביובל השדות חזרו לבעליהן והעבדים השתחררו לביתם, כך יש מקום שחכמי ישראל יבחנו לעומק את מבנה המשק המודרני, וישקלו אם ראוי שביובל אחוז מסוים מהעושר הנצבר יחזור להיות מחולק בשווה. שכן בנוסף לחוקים שנועדו למניעת מונופול, שפוגע בתחרות החופשית וחונק את התעשייה והמסחר, יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים. ויש בזה גם מידה של צדק, שכן המערכות הציבוריות התקינות הן שמאפשרות לעשירים הגדולים להתעשר, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם, עדיין יישארו בידם מאות מיליונים, אבל זה יעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו.

שלושת השבועות

שלושת השבועות שמתחילים מליל י"ז בתמוז ונמשכים עד תשעה באב הם ימים של צער, שעליהם נאמר "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א, ג). כדי לציין את אופיים של הימים הללו תיקנו חז"ל לקרוא בשלוש השבתות שבין המצרים הפטרות העוסקות בפורענויות, ובשבע השבתות שלאחר תשעה באב קוראים שבע הפטרות של נחמה (שו"ע תכח, ח, על פי פסיקתא).

ברוב קהילות ישראל נהגו שלא לערוך נישואין בשלושת השבועות. ויש מהספרדים שנהגו להימנע מנישואין רק בתשעת הימים.

יוצאי אשכנז וחלק מהספרדים, ובתוכם יוצאי מרוקו וג'רבה והנוהגים על פי האר"י, נוהגים שלא להסתפר בשלושת השבועות. ושאר עדות המזרח נזהרים בכך רק בתשעת הימים.

ריקודים ומוזיקה

אף שחז"ל לא תיקנו תקנות מיוחדות לציין את הצער והאבלות של שלושת השבועות, נהגו ישראל להימנע בכל שלושת השבועות מריקודים ומחולות (מ"א תקנא, י).

כהמשך לכך, אין שומעים בימים אלו מוזיקה שמחה, וגם מוזיקה שאינה שמחה אין לשמוע בקול רם, כי גם בעוצמת הקול יש חגיגיות ושמחה. ובתשעת הימים, גם מוזיקה שאינה שמחה אסור לשמוע, ורק מוזיקה עצובה מותר (פניני הלכה זמנים ח, ד ה).

ברכת שהחיינו ושאר קניות

נוהגים שלא לקנות בימי בין המצרים בגד או רהיט שמברכים עליו "שהחיינו", מפני שימים אלו הם ימי פורענות, ואין ראוי לומר עליהם "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

אבל מותר לקנות עד ראש חודש אב דברים שאין מברכים עליהם "שהחיינו". לפיכך, מותר בימים אלו לקנות גרביים או גופיות, שהואיל ואינם חשובים כל כך, אין מברכים עליהם "שהחיינו". וכן מותר לקנות בגדים שעוד צריכים תיקון, שכן אין מברכים עליהם "שהחיינו" בעת הקנייה אלא בעת הלבישה הראשונה, ויחדשום לאחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב. וכן מי שאינו נוהג לברך "שהחיינו" בעת קניית הבגד אלא בעת לבישתו, רשאי לקנות בימים אלו בגדים חדשים, ויחדשם לאחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב.

וכן מותר לבני זוג לקנות רהיט, שהואיל והם שותפים ברהיט הם מברכים על קנייתו "הטוב והמטיב" ולא "שהחיינו", וברכה זו מותר לברך בימי בין המצרים. אבל יחיד צריך להימנע מקניית רהיט, מפני שעליו לברך על קנייתו "שהחיינו".

מי שהזדמן לו פרי חדש, אם ניתן לשומרו במקרר עד שבת, יברך עליו "שהחיינו" בשבת. ואם יש חשש שירקיב בינתיים, יברך עליו "שהחיינו" בימי החול כדי שלא להפסיד את הברכה.

קניות בתשעת הימים

משנכנס אב ממעטים במשא ומתן, ויש להימנע גם מקניות שאין מברכים עליהן "שהחיינו". ואף קנייה חודשית של מזון אין ראוי לקיים בתשעת הימים.

טיולים ושחייה

יש אומרים שצריך להימנע מטיולים ומרחצה בים או בבריכה בשלושת השבועות, כדי למעט בתענוג בימי בין המצרים. ועוד, שאלו ימים מועדים לפורענות, וצריך להימנע בהם מדברים שעלולים לסכן את הנפש.

אולם להלכה אין בזה איסור, מפני שמה שאמרו חז"ל למעט בשמחה הוא רק מראש חודש אב, אבל לפני כן אין איסור לעשות דברים שיש בהם הנאה ותענוג, ורק מאירועי שמחה מיוחדים יש להימנע, כגון קיום מסיבות, קונצרטים וריקודים. לפיכך מותר לטייל, לרחוץ ולנפוש בבית מלון עד סוף חודש תמוז.

ולגבי החשש מדברים שיש בהם סכנה, אין מדובר בחשש שמשנה את כללי הזהירות הנדרשים במשך כל השנה. לפיכך, מותר לקיים טיולים וכדומה בשלושת השבועות, ויש להקפיד בהם במשנה זהירות על כללי הבטיחות שצריך לשמור בכל השנה.

משנכנס אב ממעטים בשמחה, ולכן צריך להימנע מטיולים ומבילויים שעיקרם לתענוג ושמחה. וטיול או נופש שנועדו בעיקר לצורך לימודי או בריאותי – מותר לקיים בתשעת הימים. וכן לגבי רחצה בבריכה או בים, אם המגמה לשם בילוי – אסור, ומי שמסיבות בריאותיות הורו לו לשחות – מותר אף בתשעת הימים.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד