דילמת היתר המכירה – גילויים חדשים

הספר החדש 'ובשנה השביעית', כרך ראשון מתוך מחקר מקיף על הרקע ההיסטורי להיתר המכירה, חושף את הנתונים העובדתיים על מצב המושבות • בתור סוגיה שנשענת על רקע היסטורי, מחקר של תלמיד חכם יכול לסייע בבירור המחלוקת • בספר, פרי עבודתו הממושכת של הרב ד"ר בועז הוטרר, משתקפת הדילמה של המתיישבים: לסמוך על תרומות, מכיוון שממילא העבודה החקלאית מביאה להפסדים, או לבנות התיישבות שעומדת על רגליה • הדילמה המציאותית נשענת על מחלוקת מהותית מהי אמונה – הסתמכות על הנס או קיום מצוות מחושב ומתוכנן

ספר חדש – 'ובשנה השביעית'

לאחרונה יצא לאור הכרך הראשון של מחקרו של הרב ד"ר בועז הוטרר, ר"ם בישיבת הר ברכה, במסגרת מכון הר ברכה. שם הספר 'ובשנה השביעית', והוא עוסק בהתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל והיחס לשמיטה, תוך התמקדות במחלוקות הגדולות לגבי היתר המכירה. הכרך הראשון מוקדש לתקופה שמזמן הכיבוש העות'מאני ועד שלהי תרמ"ט (תחילת תקופת העלייה הראשונה).

שאלת המחקר: כמה היה דחוק?

עמדתם של 'חובבי ציון', וכל האישים שעסקו בעידוד יהודים לעלות לארץ, הייתה שאם המוני בית ישראל ישמעו ששובתים בשביעית וסומכים על עזרה משמיים או על איסוף צדקות, יהודים רבים יימנעו מלעלות לארץ. ולא פחות חמור – התורמים הגדולים, ובראשם הברון רוטשילד, לא ימשיכו לתרום

בשביעית תשע"ה, בעת שעסקתי בכתיבת 'פניני הלכה' בנושא השביעית, למדתי על המחלוקת הגדולה ביחס להיתר המכירה, שהיא מהמחלוקות ההלכתיות המרכזיות בתקופתנו. חשתי חיסרון גדול בהכרת הנתונים על מצבה הכלכלי-חקלאי של ההתיישבות, שכן עיקר המחלוקת הוא על המציאות, עד כמה המצב דחוק. מפני שעל פי כללי ההלכה, שביעית בזמן הזה מדברי חכמים או ממנהג, וכיוון שיש ספק מסוים אימתי שנת השמיטה, אפשר להתיר בשעת דחק גדול לעבוד בכל עבודה בשביעית. ואם סבורים שהדוחק אינו גדול מאוד, אפשר להחמיר מעט, ולהתיר את העבודה בשביעית באמצעות מכירת הקרקע לנוכרי. ואם סבורים שהדוחק אינו גדול, ראוי להחמיר יותר, ולהתיר את העבודה בקרקע על ידי מכירה, כאשר המלאכות שיסודן מהתורה יתבצעו על ידי נוכרי, כפי שהתירו בפועל בהיתר המכירה. ואם אין דוחק, צריך לשבות מכל מלאכה.

מחקרו של הרב ד"ר בועז הוטרר

הרב בועז הוטרר בטקס השקת הספר

פניתי לרב בועז הוטרר, שבמשך שנים רבות לומד ומלמד בישיבת הר ברכה, ותוך כך גם השלים תואר דוקטור בהיסטוריה, בבקשה שיברר כפי יכולתו את מצבה הכלכלי של ההתיישבות – עד כמה הצליחה לעמוד על רגליה ועד כמה נזקקה לתרומות? מה היחס בין התרומות שקיבלה ההתיישבות העירונית בירושלים, שנקראה "היישוב הישן", ובין התרומות שקיבלה ההתיישבות החקלאית במושבות? עד כמה המתח סביב התרומות עמד בבסיס המחלוקת בשלביה הראשונים? ומי צדק בהערכתו בנוגע למציאות הכלכלית בהתיישבות?

הרב בועז שקע במכלול הסוגיות. מחקרו מגיע עד רמת פירוט העלות הנצרכת לקיום משפחה אחת במושבות ובירושלים, עלות הקמת משק וקיומו, עלות קניית הקרקעות ועלות ההתעסקות המשפטית אל מול השלטון העות'מאני וערבים עוינים. מחקרו מציג את התוכניות הכלכליות של מקימי המושבות השונות ותומכיהם, חלומותיהם, כישלונותיהם המרובים והצלחותיהם המצומצמות, כפי שכתבו באותם ימים במכתבים, ביומנים אישיים ובמאמרים וכתבות בעיתונות. קרוב לארבע שנים השקיע את מירב זמנו במחקר זה, וכעת יצא לאור הכרך הראשון מסדרה של לפחות שלושה כרכים, כאשר רק בשלישי יגיע לשמיטות שבהן היה מרן הרב קוק רבן של יפו והמושבות.

לאחר שקראתי את ספרו הבנתי עד כמה מחקר של היסטוריון מקצועי, שהוא גם תלמיד חכם, יכול לתרום להבנת המציאות בכלל, ולהבנת השאלות ההלכתיות בפרט.

המחלוקת אודות המטרה

מסקנתי הראשונה מלימוד הספר היא שהמציאות כדרכה הייתה מורכבת, ומכיוון שהכול היה חדש ולא מוכר, המציאות הייתה מורכבת אף יותר. לכן אפשר להבין את שני הצדדים, שכן כל צד מצא במציאות סימוכין לעמדתו. שורש המחלוקת נובע ממחלוקת עמוקה יותר בהבנת מצוות יישוב הארץ ומהי אמונה בה' ותורתו, והיא שהשפיעה גם על ניתוח המציאות.

כולם הסכימו שמצב המתיישבים היה דחוק, אלא שלדעת מתנגדי היתר המכירה היה צריך לעזור להם בצדקות ולאסור את העבודה בשביעית, שכן ממילא תוצאת עבודתם הייתה הפסדית. כלומר עלות הזרעים, השתילים, בהמות העבודה וכלי העבודה הייתה גבוהה מהרווח שהיה ביבול הדל שצמח בשדותיהם. כך שממילא המתיישבים נזקקו לתרומות, ומכיוון שעלות החזקתם בעת שישבתו תהיה זולה מעלות החזקתם בעבודה שמובילה להפסדים, מדוע שהתורמים לא יתרמו לשביתה בשביעית? יתר על כן, למדנו בתורה שבעוון הפרת השביעית גלינו מארצנו, ועל כן דווקא בזכות שמירת השביעית נזכה להתיישב בה.

מנגד, תומכי ההיתר האמינו שהמתיישבים חייבים למצוא את הדרך שבה יתפרנסו מעמל כפיהם ולא יזדקקו לתרומות. ואם גם בינתיים הם נכשלים ונזקקים לתרומות, הם מוכרחים להפיק לקחים ולהמשיך לעבוד בחריצות כדי להגיע למצב שבו יוכלו לעמוד על רגליהם. כך שהתרומות הן בעצם השקעה לטווח ארוך, שבעבודה נכונה תניב רווחים יפים. ואין לטעון שבזכות מצוות השביתה יזכו לברכה, שכן השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ואין בה את הברכה האמורה בתורה. מלבד זאת, אין לסמוך על הנס, ומכיוון שבפועל רואים שהמתיישבים אינם מצליחים להתפרנס, מוכרחים להזדקק להיתר המכירה – הן לשלב שבו ילמדו כיצד להתפרנס, והן לשלב שבו יצליחו להתפרנס. אבל אם ישבתו שנה אחת מתוך שבע שנים, יחזרו שוב למצב של דוחק והזדקקות לצדקות. בנוסף לכך, ההזדקקות לצדקות נחשבת בעיני רבים כעוון חמור יותר.

מי צדק?

מדרגות ישנן בשעת הדחק, והדחק הגדול ביותר הוא כזה שלא מאפשר לאדם קיום, עד שהוא נאלץ לעבור למקום אחר, או במקרה של יישוב הארץ – מונע ממנו לעלות לארץ מפני שאין לו אפשרות להתקיים בה. ומי קובע אם אפשר להתקיים? אלה שצריכים להתקיים!

המסקנה העולה מהספר היא שעמדתם של 'חובבי ציון', וכל האישים שעסקו בעידוד יהודים לעלות לארץ, הייתה שאם המוני בית ישראל ישמעו ששובתים בשביעית וסומכים על עזרה משמיים או על איסוף צדקות, יהודים רבים יימנעו מלעלות לארץ. ולא פחות חמור, התורמים הגדולים לקניית קרקעות ויישוב הארץ, ובראשם הברון רוטשילד, לא ימשיכו לתרום. שכן עמדתם הייתה שמוכרחים להשתית את ההתיישבות על עבודה יצרנית (ראו שם עמ' 149, וגם בעמ' 235).

בעמ' 106 מובא מאמר מערכת של עיתון יהודי בלונדון, ששלל הגירה לארץ ישראל, בנימוק שהחובות שמטילות המצוות אינן מאפשרות להתקיים כלכלית בארץ. גם קרל נטר, ממקימי בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', שהיה פעיל מרכזי בכי"ח בסיוע למהגרים יהודים, כתב בשנת תרמ"ב מאמר שעשה רושם רב, ובו הוא טען שקשה ליישב יהודים רבים בארץ, בין השאר בגלל המגבלות של המעשר והשביעית. לכן בפועל, בשם הארגון החזק כי"ח, סייע להגירתם של יהודים פליטים לארצות הברית (שם, עמ' 107).

כיוצא בזה מסופר (שם, עמ' 115-113) שיחיאל ברי"ל, עורך עיתון 'הלבנון', בעקבות פרעות ברוסיה וגלי ההגירה משם, ביקש לעודד עלייה לארץ ולא לאמריקה מחשש שיאבדו שם את אמונתם. אולם כשפנו לד"ר לויזון, נציג הוועד הלונדוני, שסייע לפליטים להגר לאמריקה ומערב אירופה, השיב ד"ר לויזון שאינו מעודד לעלות לארץ בגלל החובה ההלכתית לשמור את המצוות התלויות בארץ. עמדה זו השפיעה על ברי"ל, עד שהחל לתמוך ביישוב יהודים מחוץ לגבול עולי בבל, כדי להיפטר מחומרת חובת המצוות התלויות בארץ.

רבנים שעמדו על הקושי הזה, סברו שיש להתיר את כל העבודות בשביעית בלא שום מכירה. כך לדוגמה סברו שניים מגדולי התורה, הרב לפידות מרייסן והרב אלישברג מבויסק (שם, עמ' 117). אולם בפועל הם התירו היתרים דחוקים יותר, שלדעת רבים מ'חובבי ציון' לא היו מספקים.

הגירת היהודים

במשך תקופת העלייה הראשונה והשנייה, משנת תר"מ ועד שנת תרע"ד, בעקבות הקשיים הגוברים במזרח אירופה, שם חיו כ-80 אחוזים מיהודי העולם, רובם בעוני, הייתה הגירה גדולה של כשני מיליון יהודים לארצות המערב. לארצות הברית היגרו 1,700,000 יהודים, לארגנטינה – 100,000, לצרפת – 80,000, לקנדה – 60,000, ולדרום אפריקה – 50,000. לארץ מולדתנו, המקום שאליו נצטווינו לעלות, עלו רק 60,000 (שם, עמ' 104).

הסיבה העיקרית לכך היא מפני שהארץ הייתה שוממה, השלטון בה היה עוין, מושחת ואכזרי, והקיום בה היה קשה. אולם ככל שהקלו יותר על הדרכים להתפרנס בה, כך התרבו העולים, וככל שהקשו – התמעטו.

הברון הירש והברון רוטשילד

באותן שנים (תרמ"ב-תרמ"ט) עמדו תרומותיו של הברון רוטשילד על כמיליון וחצי ליש"ט, ורק כדי שההתיישבות תתייצב מבחינה כלכלית היה מוכן לתרום. בעמדתו זו נחשב בקרב חבריו העשירים כחולם ומאמין קיצוני, כי הם לא האמינו שההתיישבות בארץ ישראל תוכל לעמוד על רגליה, ולכן הפנו את תרומותיהם העצומות לדברים מועילים יותר לדעתם, כמו סיוע לקליטת יהודים בארצות המערב. יש לשער שאילו האמינו בסיכוייה של ההתיישבות בארץ להתקיים ואף לגדול, הסיוע לבניין הארץ היה פי עשרה. שכן לפחות עשרה יהודים באותה תקופה יכלו לתרום סכומים דומים ואף גדולים מתרומותיו של הברון רוטשילד.

לדוגמה, הברון הירש, שהיה האדם העשיר באירופה, ביקש להציל את הפליטים היהודים מרוסיה על ידי יישובם בהמוניהם כחקלאים בארצות העולם החדש. לשם כך העמיד לרשות יק"א, החברה היהודית להתיישבות שהקים, שמונה מיליון ליש"ט. כדי להבין את גודל הסכום, ראוי לציין שבפחות מחמישה מיליון ליש"ט אנגליה קנתה את חלקה בתעלת סואץ באותה תקופה.

מהי אמונה

אם נעמיק יותר נמצא שהמחלוקת נוגעת למהות האמונה. מתנגדי ההיתר סברו שהאמונה היא לסמוך על כך שכאשר נשבות בשביעית, יסייע ה' בידינו, ובינתיים נתקיים מתרומות. ותומכי ההיתר סברו שהאמונה היא שאפשר לעשות תוכנית רציונלית לקיום מצוות יישוב הארץ בלא לסמוך על נס או על תרומות.

מדובר במחלוקת בין תורת חוץ לארץ שמתגלה בשמיים בלבד, ונשענת על נס, כמו המן והשׂלו שירדו לאבותינו במדבר מהשמיים, ובין תורת ארץ ישראל שמגלה כי ה' הוא האלוקים בשמיים ובארץ, וכל הטבע וחוכמתו הנטועה באדם הם בריאה אלוקית, והמצוות צריכות להתקיים על פי כללי ההלכה המדויקים, המצריכים לשקול את המציאות לפי העובדות שלפנינו. ורק דרך זו היא דרכה של התורה, ורק בדרך זו זוכים לברכה, לגילוי שכינה ולגאולה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

המנהגים ששרדו בזכות יהודי תימן

אומנם אין מקום לישיבות נפרדות לפי עדות, אבל התפילות והמנהגים צריכים להמשיך את מסורות העדות • המסורת של כל עדה שומרת על ערכים מסוימים, ואם מסורת אחת תאבד – יאבד חלק מעולם הערכים של עם ישראל • יהודי תימן שימרו את המנהג המקורי בהלכות רבות: קריאה בתורה מפי העולה, אכילת החגבים המותרים, ברכות השחר לפי סדר ההשכמה בבוקר ועוד • בני רוב העדות אינם מבשלים נוזלים בשבת, אבל כשמתארחים אצל משפחה מעולי תימן מותר לאכול מרק, שהרי בעלי הבית פעלו כמנהגם כפי שראוי

חנוכת בית הכנסת התימני

עולי תימן זכו לשמור במסירות ובדייקנות את מנהגיהם, ולכן בזכות לימוד מנהגי תימן אפשר להבין היטב את שורשי ההלכה והמנהג של כלל עדות ישראל. כמדומה שדבקות זו במסורת היא שהועילה לרבים מעולי תימן להשתתף באחוזים גדולים מהמקובל במצוות יישוב הארץ

בחסדי ה', שעות אחדות לפני שהטור יודפס, נחגוג את חנוכת בית הכנסת התימני ביישוב ובישיבת הר ברכה (בית הכנסת נבנה בהשתתפות הישיבה בקומה שמעל חדר האוכל). יש בשמחת מצווה זו גם אמירה חינוכית ועקרונית על הערך שבשמירת מנהגי העדות. אומנם בלימוד התורה אין להבדיל בין העדות ואין צורך בישיבות מיוחדות לעדות השונות, אולם בנוסחי התפילה ומנגינותיה ראוי להמשיך את נוסח האבות.

החינוך לתורה ואמונה מושתת על שני צינורות עיקריים: האחד הוא הלימוד וההבנה, והשני הוא המסורת והרגש. בבחינת "שמע בני מוסר אביך (תורה) ואל תיטוש תורת אמך (מסורת)". כאשר אחד הצינורות נפגע, החינוך כולו נפגע. לכן גם במסגרת הישיבה אנחנו מעודדים את התלמידים להתפלל בתפילת שחרית של שבת לפי נוסח אבות, כאשר בכל מניין יש רב מהר"מים של הישיבה. המניין התימני זכה למעלה יתרה, שהוא מונהג על ידי שלושה רבנים שהם ר"מים בישיבה – הרב אייל משה, הרב אורן דחבש והרב בראל שבח (מתקיימים בשבת גם מניינים מפוארים על פי נוסח ספרדי-ירושלמי, מרוקאי ואשכנזי, ועוד מניינים שמשלבים נוסח ספרדי ואשכנזי). במניינים הרגילים במשך השבוע הולכים לפי החזן.

בנוסף לכך, לכל מסורת יש ערכים חשובים שבלעדיהם כלל ישראל יחסר. ערך זה בולט במיוחד במסורת עולי תימן, שזכו לשמור במסירות ובדייקנות את מנהגיהם, ולכן בזכות לימוד מנהגי תימן אפשר להבין היטב את שורשי ההלכה והמנהג של כלל עדות ישראל. כמדומה שדבקות זו במסורת היא שהועילה לרבים מעולי תימן להשתתף באחוזים גדולים מהמקובל במצוות יישוב הארץ. כך בעלייה הראשונה בתרמ"ב, וכך ביישובי יהודה ושומרון, שכמדומה שאחוז עולי תימן בהם גבוה יותר משיעורם באוכלוסיית המדינה.

לכבוד אירוע זה, נדגים את דברינו בכמה הלכות ומנהגים.

קריאה בתורה

כאשר תיקנו חכמים שיעלו שבעה עולים לתורה בשבת, ושלושה ביום חול (מגילה כא, א), התכוונו שכל אחד מהעולים לתורה יקרא בתורה בעצמו. אולם כבר מתקופת הראשונים, כדי למנוע עלבון ואי נעימות מאלה שאינם יודעים לקרוא היטב, נהגו למנות "בעל קורא" שיהיה קורא בתורה בשביל כולם, והעולה רק יברך על עלייתו.

אומנם עולי תימן נוהגים עד היום כמנהג הקדום, שכל עולה קורא את קריאתו. שמירת מנהג זה הוא אחת הסיבות לבקיאותם של רבים מעולי תימן בתורה ובדקדוק (פניני הלכה תפילה כב, ה).

חגבים

שרץ העוף אסור באכילה, ובכלל זה כל המינים שיש להם שלושה זוגות רגליים וגם כנפיים, ומהם צרעות, דבורים, זבובים, צרצרים, גמל שלמה וחגבים. רק ארבעה מיני חגבים התירה התורה, ויש בהם שני סימנים מהתורה ושני סימנים מדברי חכמים (ויקרא יא, כ כא; חולין נט, א). אולם בכל הקהילות אבדה המסורת אודות החגבים, ורק בתימן ומרוקו, שבהן היו מצויים חגבים, נשמרה המסורת אודות החגב הכשר, שהוא הארבה שמתרבה בלהקות עצומות.

למעשה, אף שבני עדות אחרות לא נהגו לאכול את הארבה, הוא כשר לכל ישראל, שנאמנים הם בעלי המסורת בזה (פניני הלכה כשרות יז, ח).

ברכות השחר

המנהג המקובל על פי כמה ראשונים והאר"י, שכל אדם אומר את כל ברכות השחר בבת אחת, כדי שלא לשכוח אחת מהן. ואף מי שלא נהנה מעניין מסוים מברך עליו, לכן גם עיוור מברך "פוקח עיוורים", הואיל וכוונת הברכות להודות על הטובה הכללית שהעניק ה' לבני האדם.

אולם תקנת חכמים המקורית הייתה שברכות השחר ילוו את תהליך הקימה, ועל כל דבר נברך סמוך להנאתו, ועל ידי כך תהליך הקימה מהשינה יקבל משמעות עמוקה, כאשר ברכות התודה לה' ילוו כל שלב ושלב בקימה. וממילא על דבר שאין נהנים בו – אין מברכים. וכך פסק הרמב"ם למעשה, ורק מבין עולי תימן יש שנוהגים כך עד היום (פניני הלכה תפילה ט, ב ג).

הפנייה למערב ב"בואי בשלום"

מנהג ספרד לפנות לצד מערב במשך אמירת "מזמור לדוד" וכל פיוט "לכה דודי", ומנהג כל יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד לפנות למערב רק בסוף "לכה דודי" בבית הפותח ב"בואי בשלום". ומנהג תימן וקצת ספרדים שלא לפנות כלל לא למערב ולא לפתח, שאין למנהג זה מקור בתלמוד.

ברכת לישב בסוכה

אף שמעיקר הדין, לפי ראשונים רבים, כל אדם שנכנס לסוכה בסוכות צריך לברך "לישב בסוכה", נהגו בני כל העדות כדעת רבנו תם, שמברכים "לישב בסוכה" רק על האכילה. אולם עולי תימן נוהגים על פי הרי"ף והרמב"ם ורוב הראשונים, לברך "לישב בסוכה" בכל עת שנכנסים לסוכה כדי לשהות בה. וכיוון שהברכה על הישיבה, נוהגים לברך בעמידה לפני שמתיישבים (פניני הלכה סוכות ג, ה).

נענועי הלולב

אמרו חכמים בתלמוד (סוכה לז, ב) שדרך נענוע הלולב היא: "מוליך ומביא מעלה ומוריד". לדעת רבים הכוונה לנענע לארבע רוחות ולמעלה ולמטה (רא"ש, שו"ע תרנא, ט). ויש אומרים שהכוונה כפשוטו, מוליך ומביא כנגדו, ומעלה ומוריד, בלא צורך לפנות לארבע רוחות (רמב"ם ז, י), וכן מנהג תימן בלאדי (פניני הלכה סוכות ה, 2).

תקיעות שופר

מנהג התרועה המקובל הוא כקול בכי, היינו קולות קצרים וקטועים. ומנהג תימן כקול יללה, שהקול אינו נקטע אלא מתרעד ומתרעש, וכל הרעדה נקראת קול אחד. כשנעיין נמצא שהתרועה באשכנז ובספרד דומה להתפרצות בכי, שנקטע בלא שליטה, ואילו התרועה בתימן היא כדוגמת יללה שנעשית כביטוי של בכי ואבל באופן נשלט, כפי שמקובל אצל עולי תימן, לשלוט יותר ברגשות (פניני הלכה ימים נוראים ד, 11).

עוד נוהגים עולי תימן להגביר את התקיעה והתרועה בסופה, והמקשיב יבין שהכוונה לבטא בתקיעה את שיא השמחה, ובתרועה את שיא הצער.

בסדר התקיעות בחזרת הש"ץ ישנו מנהג עתיק, לפיו תוקעים למלכויות תשר"ת, לזיכרונות תש"ת ולשופרות תר"ת, כפי שכתבו הרי"ף, רמב"ם, תוספות ורא"ש. ורק עולי תימן ומקצת קהילות אשכנז שימרוהו (שם ד, 2).

מנהג תשליך

יסוד מנהג אמירת "תשליך" בתקופת הראשונים באשכנז, ובמשך הדורות, לאחר שהאר"י שיבחו, הפך לרווח גם בקרב ספרדים. אומנם אין חובה לקיים את מנהג התשליך, וכן למעשה יש מגדולי ישראל שלא נהגו לקיימו (הגר"א). וכן נוהגים רוב יוצאי תימן (פניני הלכה שם ג, טו).

ארבע כוסות בברכה וצלי בפסח

לדעת גאונים וראשונים (רי"ף ורמב"ם), צריך לברך "הגפן" לפני שתיית כל אחת מארבע הכוסות בליל הסדר, הואיל וכל אחת מהן מצווה בפני עצמה. וכך מנהג יוצאי תימן ואשכנז. אומנם דעת הרא"ש שיש לברך על הכוס הראשונה והשלישית בלבד, וכן מנהג ספרדים (פניני הלכה פסח טז, כא).

אמרו חכמים במשנה (פסחים נג, א), שבמקומות שנוהגים לאכול בשר צלי בליל הסדר – רשאים להמשיך במנהגם, ובמקומות שלא נהגו לאכול צלי – כדי שלא להיראות כאוכלים מבשר הפסח שלא במקומו, אסור לאכול צלי. למעשה בני כל העדות אינם אוכלים צלי, ועולי תימן נוהגים לאכול צלי בליל פסח (פניני הלכה פסח טז, לב).

תשעת הימים וספירת העומר

נהגו הראשונים להחמיר שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בתשעת הימים, הואיל ואמרו חכמים שממעטים בהם בשמחה. אולם עולי תימן נוהגים כדין המשנה (תענית כו, ב), שרק בסעודה המפסקת שלפני צום תשעה באב נמנעים מאכילת בשר ושתיית יין (פניני הלכה זמנים ח, יג).

מנהג ספרדים ואשכנזים מימות הראשונים שלא להסתפר בספירת העומר, אולם מנהג תימן הקדום היה שלא להימנע מתספורת כל הספירה, ואחר כך החלו להחמיר בזה. אבל הורו הרב משרקי בעל השתילי זיתים ומהרי"ץ (פעולת צדיק ב, עו) להסתפר בערב שבת (פניני הלכה זמנים ג, 9).

ניקור החֵלב וגיד הנשה

המנהג המקובל כיום בישראל הוא על פי הניקור הירושלמי, להחמיר מאוד ולנקר כל מה שקרוב ודומה לחלב ולהסתעפויות גיד הנשה ושומניו, עד שמאבדים מהבשר האחורי כ 13 25 אחוזים ממשקלו. ורק עולי שתי עדות, תימן ומרוקו, שמרו בדייקנות את מסורת הניקור, לפיה מאבדים רק כ 5 10 אחוזים ממשקל הבשר האחורי.

מכיוון שמדובר במסורת אחראית של חכמים ויראי שמיים, גם בני עדות אחרות שרוצים לסמוך על מסורתן רשאים. אולם בהשגחות המיועדות לציבור הרחב, נוהגים לחשוש לחומרות כל המסורות כפי הניקור הירושלמי.

קליפת סירכות

למנהג ספרד, כאשר נמצאה סירכא (גידול) על הריאה – הבהמה טריפה, ועל כן חייבים לאכול "חלק", היינו בהמות שלא נמצאו סירכות על ריאתן. אולם בתימן נהגו להקל לבדוק את הסירכות, על ידי קילופן בסכין ובדיקה על ידי בצבוץ במים אם יש שם נקב, כפי הגדרת בשר כשר (מהרי"ץ מקור חיים לא, צו, כעיקר הדין ברמב"ם הלכות שחיטה יא, ו ט). והראיה לשיטתם מהידוע במציאות, שסירכות אלו אינן ממיתות את הבהמות בתוך י"ב חודשים. וכעין זה היה גם מנהג אשכנז ומרוקו.

חימום מרק בשבת

לדעת רמב"ם ועוד ראשונים, הכלל ש"אין בישול אחר בישול" חל גם על תבשילים נוזליים כדוגמת מרק, שאם נגמר בישולם, למרות שהתקררו, מותר לחמם אותם בשבת לחום שהיד סולדת בו. וכן הוא מנהג עולי תימן.

מנגד, ראשונים רבים סוברים שהואיל והחום הוא עיקר הבישול בנוזלים, בנוזלים "יש בישול אחר בישול", ולכן אסור מהתורה לחמם בשבת מרק שהתקרר. וכן מנהג עולי ספרד ואשכנז. אבל כאשר מתארחים אצל תימני מותר לאכול מהמרק שחימם, הואיל ועשה זאת על פי ההלכה לפי מנהגו (פניני הלכה שבת י, ו).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

גלגולו של דין הבשר האחורי

בהכשרים רבים אי אפשר להשיג את החלק האחורי של הבשר, מפני שקשה מאוד להכשיר אותו מאיסורי חֵלב וגיד הנשה • לפי הדין המקורי, ההכשרה לא הייתה מסובכת, אלא שהוצאת החלק האסור מהבהמה דרשה מסורת • עקב קשיי הגלות וחורבנן של קהילות רבות, המסורת סביב הוצאת החלק האסור הלכה והתערערה, והתעוררו ספקות רבים • מסיבה זו נוצרו חומרות רבות בניקור, וכן התפתח מנהג למכור את הבשר האחורי לנוכרי • אולם קהילות מסוימות שיש להן מסורת בעניין אינן צריכות לחוש לחומרות של עדות אחרות

בשר חלק אחורי של בהמה

שאלה: מדוע בהכשרים רבים אי אפשר להשיג בשר מהחלק האחורי של בהמות, האם יש בו איסור?

תשובה: על פי הדין בשר חלק אחורי כשר, אלא שניקורו מחלבים וגיד הנשה הוא מלאכה מסובכת, שגם פוגעת מאוד באיכות הבשר, על כן בקהילות רבות נהגו למוכרו לגויים ולא לנסות להכשירו. בטור זה נפרט את ההלכות והמנהגים שהביאו לכך.

מהו גיד הנשה

מכיוון שהלכות ניקור נלמדות במסורת, יציבות העברתן מדור לדור נפגעת מאוד מטלטולי הגלויות, וככל שארכה הגלות ורבו המקרים שקהילות נחרבו והעברת המסורת שלהן נפגעה – התעוררו בהלכות ניקור יותר ספקות, וכדי לצאת מהספק נצרכו ישראל קדושים להחמיר יותר ויותר

כפי שאנו לומדים בפרשת השבוע, מצווה מהתורה שלא לאכול את גיד הנשה אשר על כף הירך (בראשית לב, לג). הכוונה לגיד שעל כף הירך הימנית ועל כף הירך השמאלית. גיד הנשה הוא הגיד הגדול שדרכו עוברים רוב העצבים של הרגל (עצב השת). תחילתו בחוט השדרה וסיומו בסוף הרגל, והתורה אסרה לאכול את החלק שעל כף הירך, היינו על הבשר התפוח שעוטף את עצם הירך, שצורתו כעין כף של קדירה – צורה מעוגלת שהולכת ומתגבהת באמצעה. כף זו קיימת בכל מיני בהמה וחיה, ואילו אצל העופות, אף שיש בשר על הירך, הוא אינו עגול ככף אלא שטוח. לפיכך גיד הנשה נאסר בבהמות וחיות ולא בעופות.

החלק האסור מהתורה, מדרבנן וממנהג

בשור גדול אורכו של החלק האסור מהתורה לכל היותר שמונה סנטימטרים, ובכבש גדול כארבעה סנטימטרים (רמ"א יורה דעה ק, א; ט"ז ג). חלק זה של הגיד קל להוצאה, מפני שלאחר פירוק בשר כף הירך הוא בולט מהבשר.

הוסיפו חכמים ואסרו גם את תחילתו של גיד זה מעמוד השדרה וגם את המשכו עד סוף השוק. וכן אסרו את הקנוקנות של גיד הנשה, היינו את ענפיו המתפשטים לתוך הבשר שעל הירך. ישנו עוד גיד שנקרא חיצון, ואף אותו אסרו חכמים. שורשו בחוט השדרה, כשתי חוליות לפני תחילת גיד הנשה, ומשם הוא נמשך אל הצד החיצון של בשר הירך וחודר לתוכו (שו"ע סה, ח). גיד זה שני בחשיבותו בהעברת מערכת העצבים לרגל.

בנוסף לכך, ישראל קדושים נהגו לאסור גם את השומן שסביב לגיד ולקנוקנות.

הוצאת כל החלקים האסורים מדברי חכמים ומחמת מנהג ישראל היא מלאכה מורכבת שמצריכה לימוד, כיצד לחתוך את הבשר באופן שבחיתוכים מעטים יחסית יהיה אפשר להסיר את הגיד עם ענפיו ושומנו.

איסור חֵלֶב

החלבים הם חלק מהשומנים שבבשר הבהמה, וכאשר מביאים בהמה קורבן לה' מצווה להקטיר את חלביה ולהזות את דמה על המזבח. כהמשך לכך אסרה התורה לאכול חֵלֶב ודם, שהואיל והחלב ראוי להיות מוקטר לה', אסור לישראל לאוכלו (ויקרא ג, ידיז). איסור חלב חל על שלושת מיני הבהמה: שור, כבש ועז, שהם הראויים לקורבן (ויקרא ז, כג).

החלבים דומים מצד צורתם ומרקמם לשומני הבהמה, אלא שהחלבים הם חתיכות שומן מגובשות וגדולות יחסית, הם מונחים בשלושה מקומות בבהמה, קל יחסית להסירם כמקשה אחת (שו"ע סד, ד) וכאשר מקריבים קורבן נצטווינו להקטירם על גבי המזבח. לעומתם השומנים בלועים יותר בבשר וקשה להסירם כמקשה אחת, וכאשר מקריבים קורבן שלמים, הם נאכלים יחד עם בשר הקרבן.

משמעות המילה חֵלֶב היא מובחר, משובח ושמן. חלב הבהמה הוא החלק השמן והטוב שבבהמה, שכן השומן הוא החלק הרך והעשיר ביותר בקלוריות, והחלבים הם חתיכות השומן הנאות, לכן אותן נצטווינו להקריב על גבי המזבח. שלושה מיני חלבים הם: א) החלב שעל הקרב, היינו שעל קיבות העיכול שנקראות קרביים; ב) החלב שעל הכליות; ג) החלב שעל הכסלים, שעל צדדי המותניים, סמוך לחלב שעל הכליות.

משום חומרת איסור חלב, הוסיפו חכמים ואסרו גם שומנים שדבוקים ונמשכים מחלבים אלו, למרות שהם בלועים בבשר, מפני שהם יונקים מהחלב. וכן אסרו חוטים וקרומים שנמשכים מהחלבים האסורים מהתורה, מפני שהם יונקים מהם. וכפי שאמרו חכמים (חולין צג, א), שישנם חמישה מקומות שיש בהם חוטים וקרומים שצריך להוציאם, שלושה מהם משום חלב – בטחול, בכסלים ובכליות. בנוסף לכך, בקהילות שונות נהגו להחמיר בעוד שומנים, מפני קרבתם או דמיונם לחלבים האסורים.

הספקות והחומרות כתוצאה מהגלות

מכיוון שהלכות ניקור נלמדות במסורת, יציבות העברתן מדור לדור נפגעת מאוד מטלטולי הגלויות, וככל שארכה הגלות ורבו המקרים שקהילות נחרבו והעברת מסורתן נפגעה – התעוררו בהלכות ניקור יותר ספקות, וכדי לצאת מהספק נצרכו ישראל קדושים להחמיר יותר ויותר. כך מצינו שכבר בראשית תקופת הראשונים, מפני הספקות נטו להחמיר מעבר לחובת ההלכה, וכדברי רבי יעקב בן הרא"ש (חי לפני כ700 שנה), שהעתיק בספרו ארבעה טורים (יו"ד סה) את סדר הלכות הניקור שכתב רבי יצחק ממרסיליה בעל העיטור (לפני כ850 שנה), כי הוא היחיד שכתב סדר הלכות אלה באופן מפורט, אולם בסוף דבריו העיר: "זה החכם החמיר, והמחמיר תבוא עליו ברכה". וביאר רבי יוסף קארו בפירושו בית יוסף: "מפני כמה מקומות שהצריך לנקר ולהוציא, ואין להם יסוד ושורש כמו שביארתי כל אחד במקומו".

ועדיין היו כל ישראל שוחטים ויודעים להוציא את החלבים וגיד הנשה וחוטי הדם, אולם ככל שארכה הגלות קהילות נוספות נחרבו, ועד שהשתקמו והקימו קהילות חדשות – התעוררו במסורת הניקור ספקות נוספים, והוצרכו להחמיר יותר, וכבר נדרשה מומחיות רבה למלאכת הניקור. וכפי שכתב לפני כארבע מאות וחמישים שנה רבי שלמה לוריא (רש"ל, ים של שלמה חולין א, ב), שאומנם בימי הראשונים סמכו במלאכת הניקור על נשים וכל אדם כשר, אולם עתה אין סומכים, כי "בימי הקדמונים לא החמירו כל כך בניקורם כמו עתה, כי מדין התלמוד אין הניקור קשה כל כך, רק שהוסיפו (להחמיר) עליו אחר כן… ובארץ אשכנז החמירו יותר ויותר". והמשיך לבאר שאומנם רוב החומרות מדברי חכמים, ובהן אפשר לסמוך גם על מי שאינו מלומד, אולם כיוון שבהלכות אלו הדינים מורכבים, והציבור אינו יודע מה אסור מדברי חכמים ומה מהתורה, לפיכך אפשר לסמוך בזה רק על מנקר שידוע "שהוא איש ירא אלוקים, ובקי במלאכת הניקור".

בנוסף להסבר ההלכתי על סיבת החומרות, כתב השל"ה הסבר כללי ופנימי לתוספת החומרות (בית חכמה תליתאה), לפיו מדור לדור ההתמודדות שלנו עם היצר הרע הופכת להיות גדולה ועמוקה יותר, ולכן הוסיפו ישראל חומרות וגדרים.

מנהג מכירת החלק האחורי

בעקבות הספקות והחומרות שהתרבו, נהגו בקהילות הגדולות למכור לנוכרים את החלק האחורי של הבהמות, שבו נמצאים כמעט כל החלבים האסורים וגיד הנשה והסתעפויותיו, וניקורו אורך כמה שעות (לדוגמה, ניקור רגל אחורית אחת, בעיקר מגיד הנשה והסתעפויותיו, לפי כל חומרות הניקור הירושלמי, אורך כשעה עד שעתיים).

הראשון שהזכיר מנהג זה (לפני כ500 שנה) היה הרדב"ז (א, קסב), שכתב שכך נהגו במצרים. וכן כתב השל"ה שנכון לנהוג (באשכנז לפני כ400 שנה). וכן נהגו בקהילות רבות באירופה, וזאת משום שחששו שמרוב העומס לא יצליחו המנקרים למלא את תפקידם כראוי.

הוויתור על החלק האחורי משמעותי, שכן כמחצית מבשר הבהמה נמצא בו, וגם יש בו בשר שנחשב מובחר במיוחד. מנגד, ככל שמחמירים יותר בניקור החלבים וגיד הנשה, כך איכותו של הבשר שסביבם נפגעת יותר. זאת מפני שצריך לחתוך את הבשר ליותר חתיכות, ושטחים גדולים נחשפים לאוויר, וצריך להשרותם במים לצורך הכשרת הבשר ומליחתו, ובעיני הקצבים המים נחשבים כסם המוות לבשר, כי הם פוגמים באיכותו ובמראהו, עד שנאלצים למוכרו כבשר טחון בזול. מלבד זאת, שטיפתו מקצרת את חיי המדף שלו.

ראוי לציין, שכיום התברר שצומחת תועלת בריאותית מההחמרות שבהסרת שומנים רבים, שכן בתקופת השפע שבה אנו חיים, שומני הבשר נחשבים למאכלים לא בריאים, שאכילתם מגבירה את הסיכון לחלות במחלות כלי הדם וסרטן.

המנהג וההלכה

בפועל, לפי סדר הניקור הירושלמי, המקובל והרווח בכל הקהילות הגדולות בעולם, אין נוהגים לנקר את החלק האחורי. אומנם למעשה, מכיוון שלא התקבל מנהג שאוסר אכילת בשר אחורי, מי שרוצה לטרוח לנקרו כהלכה רשאי (אגרות משה יו"ד ב, מב, ושלא כזקן אהרן יו"ד ב, לז, שטען שהוא נחשב כנדר שאין לבטלו). ויש גופי כשרות שנוהגים למכור את רוב חלקי הבשר האחורי לנוכרים, ולנקר את חלקי הבשר המשובחים יותר (פילה וסינטה), שהניקור בהם קל יחסית ומשתלם.

סדר הניקור הירושלמי

ראוי לבאר כיצד נוסד סדר הניקור הירושלמי: בעקבות המפגש של עולי אשכנז עם מסורות הספרדים מהמערב ובני עדות המזרח, ייסדו רבני האשכנזים בירושלים לפני כמאה וחמישים שנה את 'סדר הניקור הירושלמי' על פי כל חומרות יוצאי ספרד וארצות המזרח ואשכנז כאחד, כאשר מדרך הטבע רוב החומרות הגיעו מקהילות יוצאי אשכנז שעברו חורבנות ונדודים רבים יותר. מכיוון שמנהגי כל העדות נכללו בו, מירושלים יצאה הוראה עד שבמשך הזמן מסורת הניקור הירושלמי נעשתה מקובלת בכל הארץ והתפוצות. בניקור זה מאבדים מהבשר האחורי כ-13 עד 25 אחוזים ממשקלו.

מסורות נוספות

יש קהילות עם מסורות שמורות, כדוגמת עולי תימן ומרוקו, שיש להם מנקרים בקיאים שמנקרים כפי המסורת שלהם, מבלי לחוש לחומרות שאר העדות. בשיטות אלו מאבדים כ-5 עד 10 אחוזים ממשקל הבשר האחורי, ומי שרוצה לסמוך על מסורתן רשאי, אולם בכל הכשר שמיועד לציבור הרחב נוהגים לחשוש לכל המסורות כפי הניקור הירושלמי.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שסבתא תשתלב במעגל הרוקדים

מכתב אישי של כלה לפני חופתה לחברותיה, שבזכותו החתונה התקיימה במלוא השמחה – אך בלי להשאיר את הנשים המבוגרות מחוץ לרחבת הריקודים • בגילוי המכונן של הקב"ה ליעקב אבינו לא נאמר לו ללמוד גמרא בעיון, וגם לא לפתח סולידריות ופלורליזם – אלא לבנות עם וליישב את הארץ • גם היום, אם נדבק בייעוד התורה לבנות את העם והארץ, בכל התחומים והמישורים, גם כל שאר העניינים יסתדרו • אם נזכה, נוכל לעשות זאת גם בלי אויבים מבחוץ שיכריחו אותנו לפתח את הארץ והמדינה

התנהגות אצילית של צעירות בחתונה

"אני מסתכלת על זה כל הזמן בחתונות. אני רואה את הנשים האלה, הקצת יותר מבוגרות, שהתנועות שלהן, המהירות שלהן (יותר נכון האיטיות) והגיל שלהן משדרות לנוער איזה מסר סמוי כזה של 'אנחנו לא רלוונטיים…'. הלוואי שנצליח, אפילו קצת, לתת מקום לאנשים האלה"

לפני כשבוע זכינו לחתן את בתנו. אורחות רבות ציינו לטובה באופן מיוחד את חברותיה הצעירות, בוגרות אולפנת 'שירת הים' מנוה צוף, שיחד עם שמחתן התייחסו בכבוד רב לנשים המבוגרות, וכך במשך כל סבבי הריקודים כל האורחות יכלו להשתתף בריקודים ולקבל מקום מכובד. זאת למרות שמדובר בחברות צעירות ותוססות בנות כשמונה עשרה, שעסקו במוזיקה וריקוד במסגרת לימודן באולפנה. כשציינתי לשבח בשבת שבע הברכות את התנהגותן השמחה, האצילית, היפה והמוסרית של הבנות, אמרה בתגובה מנהלת האולפנה, אביגיל גולדשטיין, שגם למכתב שכתבה בתנו הכלה לחברותיה היה חלק משמעותי בכך. לאחר מכן קראתי את המכתב שנשלח כהודעת ווטסאפ, התרגשתי וחשבתי שטוב לפרסמו – כדי לעורר את רגישותן של עוד כלות וחברותיהן הצעירות לכלול בשמחתן את כל המשתתפות.

"חברות יקרות ואהובות!

החתונה שלי כבר ממש מתקרבת, וזה משמח ומרגש אותי מאוד מאוד.
אשמח שתקדישו כמה דקות לקריאה של כמה נקודות שהיה לי חשוב לכתוב לכן לפני החתונה.

אני מאוד שמחה מזה שתבואו לשמוח איתי ביום הכל כך מיוחד הזה. אני רוצה באמת להודות לכל אחת על שהיא מקדישה לי ערב וטורחת בשבילי. זה ממש לא מובן לי מאליו.

אני רוצה לשתף בלחץ הכי גדול שיש לי לקראת החתונה: שמישהו מהאורחים שלי ייפגע ממני. שאתעלם בטעות, שאסנן…

חשבתי על שני דברים שיעזרו בזה: א', שאני מראש אשתדל שזה לא יקרה. ב', שאתן, החברות שלי, תנסו להבין את העומס הרגשי והטכני שאני מוקפת בו.

ו… שאם אפשר לבקש, תעזרו לי לתת מקום לכל האנשים היקרים לי. לאמא שלי, לסבתות, לאחיות, למשפחה של החתן.

החברות בדרך כלל יודעות להסתדר, אבל המשפחה הקרובה לפעמים נזרקת החוצה בגלל חברות מתלהבות שרוצות לרקוד עם הכלה שוב… (אני ממש מקווה שהמקום שממנו אני אומרת את זה מובן…).

חתונה זה דבר כל כך גדול. בעז"ה כל אחת פה תזכה לזה בזמן שמתאים לה בקלות ובטוב (אמן!). אני לא רוצה למצוא את עצמי בסטטוסים (בווטסאפ). יותר מזה, לא רוצה להיות מול פלאפונים בחופה שלי. אני רוצה להיות מול האנשים שאני אוהבת (וכמובן שאין חובת נוכחות…) ואני מקווה שכל אחת בתור כלה תסכים איתי… זה גם עניין של מעמד גבוה, ורצון שלא להוריד אותו, וגם עניין של לכבד. הזמנתי צלם, רק ממנו אני מצפה לצלם את הרגע הזה.

נקודה אחרונה. שאני מרגישה שהיא הרבה מעבר לחתונה הפרטית שלנו. אני מסתכלת על זה כל הזמן בחתונות. אני רואה את הנשים האלה, הקצת יותר מבוגרות (וגם את הגברים), שהתנועות שלהם, המהירות שלהם (יותר נכון האיטיות) והגיל שלהם משדרים לנוער איזה מסר סמוי כזה של "אנחנו לא רלוונטיים…" והם ממשיכים לרקוד במעגל החיצוני ביותר (ממשיכים כי חשוב להם לשמח. כי הם רוצים להיות חלק). וגם אם הצליחו להשתחל קצת פנימה, הם די מהר מוצאים את עצמם בחוץ.

נכון, זה גיל אחר. הם גם לא רוצים להיות במרכז כל הזמן, הם לא מהמעגל הכי קרוב לחתן והכלה ואולי גם לא שייכים לזה שאחריו.
אבל תמיד משהו במציאות הזאת נראה לי קצת עגום.

הלוואי שנצליח אפילו קצת (וקצת זה יכול ממש להספיק) לתת מקום לאנשים האלה. הקצת יותר מבוגרים… איזה סיבוב אחד שהם לא יהיו הכי בחוץ…

ואמן שזה יהיה עניין כללי, בעוד חתונות.

ושנצליח לשמוח ולשמח הכי הרבה, ולהתחבר ליום הגדול הזה, של הקמת בית נוסף בעם ישראל.

בשורות טובות אצל כולן בעז"ה!!!
תודה רבה למי שקראה עד פה.
ניפגש בחתונה, באהבה גדולה כל כך".

מה ראוי היה שיאמר ה' ליעקב אבינו

אחד הגילויים המכוננים שנגלה ה' לאדם, הוא הגילוי ליעקב אבינו בעת שהגיע לבית אל. "וישכב במקום ההוא, ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. והנה ה' ניצב עליו ויאמר: אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק" (בראשית כח, יא יג). וכאן אנו מצפים לשמוע מהו הדבר החשוב, המכונן, המהותי, שאמר ה' ליעקב.

לו היינו עוצרים לרגע ושואלים את בני החוגים השונים, מה לדעתם ראוי שיאמר ה' ליעקב, מן הסתם היינו מקבלים תשובות שונות. הליטאים היו אומרים: "תלמד גמרא בעיון". החסידים היו אומרים: "תתחזק באמונה בשמחה ופרישות". אנשי ש"ס היו אומרים: "תלמד הלכה בשיטת מרן". חניכי בני עקיבא היו אומרים: "ואהבת לרעך כמוך". הדתיים המודרניים היו אומרים: "דרך ארץ קדמה לתורה". אישי רוח מהאקדמיה היו אומרים: "היה פלורליסט והטל ספק בכל עמדה ודאית".

ומה אמר ה' ליעקב

אולם הקב"ה אמר: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". ומתוך כך "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". זה הגילוי האלוקי. ואכן יעקב אבינו הכיר על ידי כך את גודל קדושת הארץ, ואמר: "אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי… מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמיים" (בראשית כח, יג-יז).

ואם יטענו בני החוגים השונים שאומנם הפעם דיבר ה' על העם והארץ, אבל יש עוד גילויים ועוד פסוקים – אז הנה, גם בגילוי שנתגלה ה' ליעקב אחר חזרתו לארץ, שהיה אף הוא בבית אל, נאמר ליעקב: "פרה ורבה גוי וקהל עמים יהיה ממך, ומלכים מחלציך יצאו. ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק – לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (בראשית לה, יא-יב). וכך בכל הגילויים אל יעקב, תמיד דיבר ה' על העם והארץ, כך בחרן (בראשית לא, ג), וכך בעת שעמד לרדת למצרים (בראשית מו, ב ד).

ומה יאמרו היום

ומה אומרים על כך כתבי העיתונים החרדיים? אילו לא היו הדברים כתובים במפורש בתורה, היו מדווחים שהקב"ה אמר ללמוד גמרא בעיון או הלכה וכדומה. אלא שהפסוקים כתובים, ולכן אומרים שהעיקר לשמוע "לגדויילים" שאומרים על ימין שהוא שמאל. ולחסידים בכלל אין בעיה, שכן ארץ בחינת רצון וישראל בחינת דבקות, וכבר אין צורך בארץ ישראל. והדתיים המודרניים אומרים, שאי אפשר לעמוד נגד כל העולם. ואקדמאים פלורליסטים אומרים, שספק גדול אם גם היום ישנה מצווה ליישב את הארץ ויש בזה דעות שונות וגרסאות שונות ושבעים פנים לתורה.

אולם האנשים הישרים, דתיים, חרדים ומסורתיים, יודעים את גודל ערך אהבת עמם וארצם, ומתאמצים במסירות נפש לחזק את העם ביישוב הארץ.

על ידי יישוב הארץ כל העניינים מסתדרים

עוד פעם נגלה ה' ליעקב אבינו בפרשה, הפעם היחידה שהוא מתגלה ליעקב בחרן, וגם גילוי זה כמובן עוסק בארץ ישראל: "קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך" (בראשית לא, יג). מן הסתם ביקש יעקב אבינו לקבל הדרכות בענייני זיווגו ועסקיו עם לבן, אבל רק על החזרה לארץ התגלה אליו ה'. רעיון יסודי ועמוק אפשר ללמוד מזה: כאשר היעד ברור, להקים עם וליישב את הארץ, גם האמצעים להשגת היעד מתבררים והולכים, והכול בסוף מסתדר. לכן אין צורך בשום גילוי נוסף.

הייעוד הגדול – גם היום

אומנם זכינו לתורה ולכל מצוותיה, אבל עדיין אנו זקוקים לכאורה להדרכה כיצד בדיוק ליישם את היעדים של התורה. והפתרון הוא לזכור את הייעוד הגדול שנאמר בתורה ובנביאים ובדברי חכמים, שלאחר החטאים ועונש הגלות, עלינו לעלות לארץ מכל הגלויות וליישב את הארץ.

לשם כך עלינו לפתח את כל הכישרונות שלנו, הרוחניים והמעשיים, הלאומיים והפרטיים, המדע והחרושת, הכלכלה והארגון, הספרות והמוזיקה, ומתוך כך גאולת העם והעולם הולכת וקרבה.

לכתחילה נכון לפתח את כל הכישרונות הללו בלא לחצים חיצוניים, שכן מצוות יישוב הארץ לגלות את הרעיונות הרוחניים בכל מלוא הכישרונות שמתגלים בעולם. אבל אם מתרשלים בכך, באות עלינו צרות רבות, מבפנים ומבחוץ, ומכריחות אותנו לפתח את כל הכישרונות תוך כדי המלחמה באויב והמאבק על קיומנו.

מתוך התורה – הכרת ערך הארץ

אמרו חכמים שכאשר נאלץ יעקב אבינו לברוח מעשיו ולצאת בשליחות הוריו לחרן כדי למצוא את זיווגו, בחר להטמין עצמו תחילה בבית מדרשו של עבר. שם שקד על התורה במשך ארבע עשרה שנה. בתום תקופת הלימוד יצא לחרן, "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש… וישכב במקום ההוא" (בראשית כח, יא). פירש רש"י: "באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר, לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה".

הרי שכל ארבע עשרה השנים שעסק יעקב בתורה הכינו אותו לגילוי האלוקי ולהבטחה כי "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך… ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".

לכך זוכים כשלומדים תורה בישרות, שהיא מוסיפה בריאות, טבעיות וברכה בעולם. ואכן מתוך כך המשיך יעקב אבינו לעבוד בחריצות וראה ברכה רבה בעדרים שגידל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

איסור נהיגה לא זהירה

הלכות ברכה אחרונה – האם מברכים על שתייה בקשית, שתיית קפה ואכילת גבינה או גלידה • בהמשך לטור הקודם: בעקבות התאונה המחרידה ראוי לעסוק בתפילת הדרך, אך כמובן לא במקום התחזקות בנהיגה זהירה • הנוהג במהירות מופרזת, או תוך הסחת דעת, עובר על איסור בלי קשר לשאלה אם גרם לתאונה • מי שאינו שומר על כללי הנהיגה, גם אם לא פגע באיש, הוא שותף ליצירת נורמה שלילית מסוכנת בכבישים • רצוי לכל נהג להתפלל גם שנהיגתו תהיה מתוך נחת והתחשבות באחרים

השיעור המחייב ברכה אחרונה

ראוי שכל מי שנוסע שלא בזהירות יידע שגם אם הוא אישית לא ביצע תאונה, הוא אשם בעקיפין בקיומן של תאונות דרכים. זאת מפני שבנסיעתו המהירה מדי או בכך שדיבר בטלפון נייד בחוסר זהירות עזר ליצירת נורמה שלילית, שממנה בוודאי יהיו אנשים שייפגעו

מהתורה רק מי שאוכל סעודה ושבע חייב לברך ברכת המזון, וחכמים תיקנו לברך ברכה אחרונה גם על שיעור קטן, ובתנאי שאכילתו או שתייתו תשאיר איזה רושם של נחת. ומה השיעור המזערי לכך? באוכל – כזית, שקבעו הפוסקים שהוא כשיעור נפח מחצית ביצה.

זאת בתנאי שאכל כשיעור זה לכל היותר בתוך זמן של אכילת פרס, היינו זמן שהיו רגילים לאכול את הלחם של סעודה אחת. בממוצע מדובר על משך של כשש דקות. כך הדין לגבי אכילה.

בנוגע לשתייה, קבעו חכמים ששיעור ברכה אחרונה הוא רביעית – 75 מ"ל (נפח ביצה ומחצה, מעט פחות מחצי כוס רגילה). לדעת רוב הפוסקים, כשם שבאכילה משך הזמן הוא אכילת פרס – כשש דקות, כך הדין לשתייה, שאם שתה את השיעור בפחות משש דקות מברך (ראב"ד, ופוסקים רבים בדעת הרמב"ם). מנגד, יש אומרים שבשתייה השיעור שונה, ומברכים רק אם שותים את המשקה במשך זמן שרגילים לשתות רביעית במתינות. כלומר כפי השותים האיטיים ביותר, שגם כשהם שותים רביעית – 75 מ"ל – מפסיקים כמה פעמים (עי' ביצה כה, ב).

מחמת הספק – כך ההלכה, שרק אם שותים את הרביעית במשך זמן של שתייה מתונה של רביעית מברכים. עדיין לא ברור מספיק מהי שתייה מתונה, אך שמחתי לראות את דברי הרב יוסף קאפח זצ"ל שהגדיר זאת בפירושו לרמב"ם בכארבעים שניות: "ואם יורשה לי לשער כפי שראינו נכבדי תימן… ארבעים שניות" (הלכות שביתת העשור ב, ד, הערה ח).

ברכה אחרונה לשותה בקשית

שאלה: האם מי ששותה קפה חם או משקה בקשית מברך אחר שתייתו "בורא נפשות"?

תשובה: מי ששותה קפה חם שאין אפשרות לשתות אותו בגמיעות גדולות – לא מברך. ומי ששותה בקשית משקה פושר או קר בשיעור רביעית, 75 מ"ל – מברך, ובתנאי ששתה ברציפות. וגם אם הפסיק הפסקות קצרות לנשימה נחשבת שתייתו רצופה, שכן כפי שלמדנו, שתייה של רביעית באופן זה אינה אורכת יותר מארבעים שניות.

ואין לחשוש לדעות מחמירות יותר, שכן כבר בכך שאין מברכים ברכה אחרונה על שתייה חמה, שזמן שתייתה ארוך יותר, מתחשבים בדעת מיעוט הפוסקים, למרות שהחשש שלא לברך הוא רק מחמת ספק ספק ספיקא, אבל מעבר לכך כבר אין להסתפק ולחשוש (ראו פנה"ל ברכות י, 12).

ברכה אחרונה למי שאוכל גבינה או גלידה

שאלה: שמעתי שיש סוברים שמי שאוכל גבינה, וכן מי שאוכל גלידה או שלגון, אינם מברכים ברכה אחרונה. הסיבה היא שהם באים ממשקים ועל כן דינם כמשקים, שרק אם שותים אותם במשך זמן שאורכת שתיית רביעית מברכים ברכה אחרונה, וכיוון שאכילתם אורכת יותר זמן, אין מברכים.

תשובה: דנים כל מאכל לפי מצבו לפנינו, ולכן דין גבינה, לבן, גלידה וכל דבר שאוכלים או לועטים כדייסה – דינם כדין מאכל ולא כדין משקה. לכן מי שאכל ממנו כשיעור נפח חצי ביצה (זית), בפחות משש דקות (שיעור אכילת פרס), מברך ברכה אחרונה. רק מה ששותים בלא לעיטה בלשון דינו כמשקה, שמברכים עליו ברכה אחרונה רק כאשר שותים ממנו שיעור רביעית במשך זמן של שתייה מתונה – כארבעים שניות (פנה"ל ברכות י, יא).

הערות על כותרת הטור הקודם

המאמר בשבוע שעבר, שעסק בתפילת הדרך, הוקדש לעילוי נשמת בני משפחת עטר שנהרגו בתאונת הדרכים המחרידה. הכותרת שנתן עורך הטור למאמר הייתה: "התשובה לתאונה המחרידה – תפילת הדרך בכוונה". קיבלתי על הכותרת הערות רבות, וחלקן אביא לפניכם.

"אני קורא קבוע את 'רביבים'. הרוח שקיבלתי מהקריאה במהלך השנים, שכשיש בעיה יש לפתור אותה בעצמה, ולא לברוח לפתרונות חיצוניים וסגוליים. אם יש בעיה בשלום בית – על זה צריך לעבוד, על אהבה והערכה, אמון והכלה, ולא לחפש את פרק התהילים שמיוחסת אליו הסגולה לבעיה זו. הכותרת של הטור האחרון הייתה: 'התשובה לתאונה המחרידה – תפילת הדרך בכוונה'. וכי מה שימנע את תאונות הדרכים זה תפילת הדרך? וכי לא מתו רבים וצדיקים בתאונות, למרות שבירכוה? ממה שלמדנו מהרב שיערתי שתצא קריאה לשמירה מדוקדקת של כל כללי התחבורה ולנהוג בזהירות ובאחריות. אשמח מאוד לדעת מה התיקון העיקרי לדעת הרב".

מכתב נוסף:

"האומנם התשובה לתאונות היא תפילת הדרך? הצטערתי שלא ניצלת את ההזדמנות הנוראה בעקבות תאונה מזעזעת שקורעת כל לב להגיד אמירה הלכתית ברורה וחד משמעית: אסור להסתכל בטלפון בזמן נהיגה. אסור לו לנהג לעסוק בשום דבר שאינו קשור במישרין לאחיזה בהגה ומבט בכביש. זו האמירה שהציבור צריך לשמוע ממך. 'אם ה' לא ישמור בית שווא שקד שומר', אבל צריך גם שומר. מקווה שתמצא את ההזדמנות לומר אמירה הלכתית גורפת ונוקבת: מי שעוסק בטלפון בזמן הנהיגה, אם קורא הודעות או כותב או כל דבר אחר, עובר על איסור תורה! את זה צריך לחזור ולהגיד עד שנפנים, כמו שלא יעלה על דעתנו להגניב לפה רק חתיכה קטנה של בשר טרף. כך גם מבט מהיר לנייד בזמן נהיגה!".

תשובה

על הקוראים לדעת, שכך הכלל בכל העיתונים, שהכותרת ניתנת על ידי העורך, ומגמתו לעורר התעניינות במאמר. בדרך כלל גם כותרות המשנה ניתנות על ידי העורך, אולם במאמרים שלי אני כותב את כותרות המשנה. אומנם המאמר היה קשור לתאונה, כפי שכתבתי בסוף הפסקה הראשונה: "מתוך הזעזוע הנורא נעסוק בהלכות תפילת הדרך ונתעורר לאומרה בכוונה". אבל בשום אופן לא היה צריך להבין שזו "התשובה" לתאונה.

לא כתבתי בעקבות התאונה על חובת הזהירות בדרכים, הואיל וזה עלול היה לפגוע בזכרו של נהג הרכב של משפחת עטר, שמסתבר שנזהר בכל כללי הבטיחות, והנהג השני פגע בו. ואכן ייתכן שאדם ישמור בקפדנות על כל חוקי התנועה, ומחמת רשלנות של נהג אחר יידרס. לכן יש מקום לעסוק בתפילת הדרך בעקבות שמועה מחרידה כל כך, אך בשום פנים התפילה אינה יכולה להחליף את הזהירות בדרכים. להפך, אפשר לומר שמי שאומר את תפילת הדרך ומזלזל בחוקי התנועה, אין הוא מתפלל אלא מנאץ, כשם שמי שמברך על מאכל גזול אינו מברך אלא מנאץ (על פי סנהדרין ו, ב).

מי שנוהג שלא בזהירות עובר באיסור תורה

למעשה, מי שנוסע במהירות גבוהה שנחשבת למסוכנת ומקובל להעניש עליה, או שאינו מציית לשאר חוקי הבטיחות כגון שמדבר בטלפון הנייד שלא כחוק, עובר על איסור דאורייתא. זאת מפני שהתורה ציוותה אותנו לשמור על נפשותינו מאוד, ואין הכוונה רק שלא להתאבד, אלא הכוונה גם להתרחק מן הסכנה ולהיזהר. כמובן חוקי התנועה לא נקבעו בשרירות לב כדי להרגיז את הנהגים, אלא נקבעו על ידי מומחים שבדקו וחקרו את הנושא, והגיעו למסקנה שבמהירות כזו או בעקיפה במקום זה וכדומה ישנה סכנה. ממילא אדם שעובר על חוקים אלו עובר על איסור התורה. וכך שמעתי ממו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל.

את המצווה הכללית להיזהר מסכנות למדנו מהחובה להתקין מעקה לגג שרגילים לעלות אליו, שמא ייפול אדם שיעלה לשם (דברים כב, ח, וספרי שם). וכשם שמי שלא התקין מעקה – למרות שלא נפל מגגו שום אדם – עבר באיסור תורה, כך מי שעבר על כללי הזהירות ולא נזהר – למרות שלא נפגע אדם – עבר באיסור תורה.

בנוסף לכך, ראוי שכל מי שנוסע שלא בזהירות יידע שגם אם הוא אישית לא ביצע תאונה, הוא אשם בעקיפין בקיומן של תאונות דרכים. זאת מפני שבנסיעתו המהירה מדי או בכך שדיבר בטלפון נייד בחוסר זהירות עזר ליצירת נורמה שלילית, שממנה בוודאי יהיו אנשים שיפגעו.

תפילה לפני נהיגה

כאן המקום להזכיר תפילה שחיבר ידידי הרב דוד משלוב, בהשראת פירוש הראי"ה לתפילת הדרך, ואשרי הנהגים המתפללים בה לפני כל נסיעה, וטוב לאומרה לפחות פעם אחת בעת קריאת מאמר זה:

"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹקַי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתַּחֲדִיר לְהַכָּרָתִי אֶת גֹּדֶל הָאַחֲרָיוּת הַמֻּטֶּלֶת עָלַי: לִשְׁמוֹר עַל הַחַיִּים וְעַל שְׁלֵמוּת הַגּוּף – שֶׁלִי, שֶׁל הַנוֹסְעִים עִמִּי, וְשֶׁל כָּל אָדָם בַּדֶרֶך. עֲזֹר נָא לִי שֶׁלֹּא אַסִּיחַ דַּעְתִּי מִנְּהִיגָתִי אַף לְרֶגַע. תֵּן בְּלִבִּי לִנְהֹג תָּמִיד כַּחוֹק, מִתּוֹךְ הִתְחַשְּׁבוּת בַּזּוּלָת, בְּסַבְלָנוּת, וּבִשְׁלִיטָה עַצְמִית, וְלֹא מִתּוֹך בֶּהָלָה לְהַגִּיעַ מֻקְדָּם לְיַעֲדִי. שְׁמֹר נָא עָלַי וְעַל כָּל הַנּוֹסְעִים בְּדֶרֶךְ זוֹ, בְּתוֹךְ שְׁאָר הוֹלְכֵי הַדְּרָכִים בְּיִשְׂרָאֵל – אָמֵן".

שאלות בתפילת הדרך

שאלה: אדם ששכח לומר תפילת הדרך בתחילת הדרך יכול עדיין לברך אם נותר לו מהלך פרסה (כארבעה קילומטרים). האם דין זה חל גם אם כבר נכנס לעיר, ועד ההגעה ליעדו נותר לו עוד לנסוע פרסה?

תשובה: מכיוון שכתבתי שהנוסע בעיר טוב שיאמר את תפילת הדרך בלא שם השם בחתימה, גם במצב כזה טוב שיאמר את תפילת הדרך בלא הזכרת שם השם בחתימה.

שאלה: האם גם מי שנוסע ברכבת מנתניה לתל אביב באופן יומיומי חייב בתפילת הדרך בשם?

תשובה: כן, הואיל ויש בנסיעה זו כארבעה קילומטרים מחוץ לשטחים עירוניים.

שאלה: למדנו שאומרים את תפילת הדרך פעם ביום על כל הנסיעות המתוכננות באותו יום, מה נכלל ביום? ומה הדין אם פתאום החלטתי לנסוע נסיעה נוספת?

תשובה: יום נחשב מהקימה בבוקר ועד שנת הלילה. אם נוספה נסיעה לא מתכוננת, אומרים עליה שוב את תפילת הדרך.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בעקבות התאונה המחרידה – הלכות תפילת הדרך

כאשר חווים אסונות לאומיים כמו התאונה הקשה שאירעה השבוע, צריך להתעורר ולהתבונן במשמעות הדברים • עלינו להתחזק בהקפדה על הלכות תפילת הדרך ובאמירתה בכוונה • תפילת הדרך נאמרת בלשון רבים, כדי שמי שיוצא לדרך ישתף עצמו עם הציבור • אין חובה להוסיף בימינו "תאונות דרכים" לנוסח התפילה, אך מי שחפץ רשאי להוסיף • ספק האם בנסיעה עירונית ארוכה יש לברך, ולכן יאמר בלא שם ה' • בימינו נכון לומר את תפילת הדרך כשנכנסים לרכב, לפני תחילת הנסיעה

האבל והתשובה

מתוך זעזוע ואבל על הסתלקותה של משפחת עטר בסערה השמימה, יריב ושושנה וששת ילדיהם, הנני מקדיש את הטור לעילוי נשמתם. כשאנשים יקרים שכאלה מסתלקים בחטף מהעולם הזה, כולנו צריכים להתעורר ולהתבונן במשמעות החיים. האסון אירע ביום הבחירות, והמחשבה הראשונה היא כמה קטנים כל המתחים האישיים שסביב הבחירות אל מול החיים עצמם, וכמה עלינו להתאמץ לחיות בגדולה הראויה לחיים היקרים שנתן לנו ה'. מתוך הזעזוע הנורא, נעסוק בהלכות תפילת הדרך ונתעורר לאומרה בכוונה.

תפילת הדרך ומשמעותה

כשאנשים יקרים שכאלה מסתלקים בחטף מהעולם הזה, כולנו צריכים להתעורר להתבונן במשמעות החיים. האסון אירע ביום הבחירות, והמחשבה הראשונה היא כמה קטנים כל המתחים האישיים שסביב הבחירות אל מול החיים עצמם, וכמה עלינו להתאמץ לחיות בגדולה הראויה לחיים היקרים שנתן לנו ה'

תיקנו חכמים תפילה ליוצא לדרך, היא תפילת הדרך (ברכות כט, ב). המקום המוגן יותר לבני אדם הוא סביבתם הטבעית, כלומר הבית או העיר. כשאדם ניתק מהעיר, מחבריו ומשכניו, ויוצא לדרך, הוא נחשף לסכנה מסוימת. אם יותקף, יהיו פחות אנשים שיוכלו לבוא לעזרתו. אם ייפגע, עד שיילקח לבית החולים יעבור זמן רב יותר (עי' מהר"ל נתיב גמילות חסדים ה). לכן תיקנו חכמים את תפילת הדרך.

כשנתבונן בנוסח התפילה, נמצא שהתפילה נאמרת בלשון רבים, והדבר אינו במקרה. מבחינה רוחנית, ההתנתקות מהציבור היא שורש הסכנה שבדרך, ולכן מי שיוצא לדרך צריך לשתף את עצמו עם הציבור, ועל ידי כך תפילתו תתקבל יותר.

מאחר שאנו כבר עומדים בתפילה לפני הבורא, ומבקשים שהדרך תעבור בשלום, אנו מוסיפים ומבקשים מה' שגם יצליח את דרכנו (ברכות כט, ב; ל, א). כך הוא נוסח התפילה: "יהי רצון מלפניך ה' א‑לוהינו וא‑לוהי אבותינו, שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום. ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם, ותשלח ברכה במעשה ידינו, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותשמע קול תחנונינו, כי א‑ל שומע תפילה ותחנון אתה, ברוך אתה ה' שומע תפילה". ישנם הבדלים מסוימים בין נוסחי תפילת הדרך, וכולם טובים.

האם צריך לציין בתפילה "תאונות דרכים"

בעבר רוב סכנות הדרך נבעו משודדים וחיות רעות, וכיום עיקר הסכנה מתאונות, וממילא התעוררה השאלה האם נכון להוסיף בנוסח תפילת הדרך בקשה על הצלה מתאונות דרכים.

יש אומרים שנכון לציין בתפילת הדרך גם את סכנת התאונות, ואין בכך פגיעה בנוסח שתיקנו חכמים, שכן כתב הראבי"ה (ח"א, ברכות פו) שאפשר להוסיף בתפילת הדרך את הסכנות המיוחדות לאותה הדרך (הרב מרדכי אליהו במאמר מרדכי לא, ח, והרב דבליצקי בתפילת הדרך והלכותיה כ). ויש אומרים שמי שרוצה להוסיף רשאי (הרב שלמה זלמן אויערבאך בהליכות שלמה ח"א כא, א). עוד יש הסוברים, שהואיל ואנו מבקשים בו שיצילנו ה' "מכל מיני פורענויות" הרי שגם תאונות דרכים בכלל זה, ועדיף שלא לשנות מהנוסח שקבעו חכמים (אשי ישראל נ, הערה ד, בשם ר"ח קנייבסקי). למעשה, כל אדם רשאי לבחור כיצד לנהוג.

מברכים על דרך של פרסה – קרוב לארבע קילומטרים

תיקנו חכמים לומר את תפילת הדרך על דרך שאורכה יותר מפרסה (ברכות ל, א). פרסה היא ארבעה מיל, וכל מיל אורכו 912 מטרים. נמצא ששיעור פרסה קרוב לארבעה קילומטרים (3,648 מטרים). ואם הדרך קצרה משיעור פרסה אין אומרים תפילת הדרך, שהואיל והיא קרובה ליישוב מן הסתם אין בה סכנה (רא"ש). ואין צורך לדקדק במדידת הדרך, אלא כל אדם ישער לפי מה שנראה בעיניו.

מחשבים לפי מרחק ולא זמן

יש אומרים ששיעור פרסה נועד לתת לנו שיעור של זמן, שאם הדרך אורכת יותר משבעים ושתיים דקות, שזה הזמן שלוקח לאדם ממוצע ללכת שיעור פרסה בדרך לא סלולה – צריכים לומר את תפילת הדרך. ואם פחות, מכיוון שהסכנה לא נמשכת זמן רב – אין אומרים את תפילת הדרך (זכרון יהודה או"ח מ"ב; יבי"א ח"ב או"ח יד).

אולם לרוב הפוסקים, כוונת חכמים הייתה לקבוע את שיעור המרחק שעליו צריך לומר את תפילת הדרך. טעמם, משום שככל שהדרך ארוכה יותר כך היא מתרחקת יותר מן היישוב, וכך הסכנות שבה מתרבות. לזמן אין חשיבות בהקשר הזה, שהרי גם בזמן חכמים הרוכבים על סוסים עברו שיעור פרסה בפחות מעשר דקות, ולא חילקו חכמים בין הולך לרוכב, אלא קבעו שבכל אופן יאמרו את תפילת הדרך על דרך של פרסה. לפיכך, גם בזמננו שיש מכוניות מהירות, מודדים את אורך הדרך, ואם היא יותר מפרסה חייבים לומר את תפילת הדרך. דבר זה נכון עוד יותר בימינו, כאשר תאונות הדרכים מהוות את אחת הסכנות העיקריות לחיי אדם בדרכים.

דרך מסוכנת במיוחד גם אם היא קצרה

כאשר הדרך מסוכנת, אפילו אורכה פחות מפרסה יש לומר עליה תפילת הדרך (ט"ז קי, ו, מ"ב קי, ל). אם כן, בזמנים שכבישים מסוימים נחשבים למסוכנים מחמת התנכלויות הערבים שזורקים אבנים, ולפעמים אף זורקים בקבוקי תבערה או יורים, יש לומר את תפילת הדרך אפילו בדרך של פחות מפרסה.

האם לברך על נסיעות בעיר

כיום, שאנשים רבים נוסעים נסיעות ארוכות בתוך שטחים עירוניים, התעוררה שאלה גדולה האם צריך לומר תפילת הדרך על נסיעות בתוך העיר. מצד אחד, חכמים תיקנו את תפילת הדרך לדרכים שמחוץ למקומות היישוב, ואם כן על נסיעה בעיר אין לברך. מנגד, בזמננו השטחים העירוניים גדלו מאוד, ויכול אדם לנסוע שעות בלי לצאת מהם, כמו למשל בנסיעה מרחובות לכפר סבא וחזור. גם בנסיעות אלו יש כיום סכנה, במיוחד כאשר נוסעים בכבישים מהירים (בפועל מעל מחצית ההרוגים מתאונות דרכים, כולל הולכי רגל, נהרגים בתוך הערים).

ואכן, יש סוברים שכיום חובה לומר את תפילת הדרך בעיר, שכן סכנת התאונות בעיר שווה לסכנה מחוץ לעיר. עוד אפשר לומר שגם הכבישים העירוניים אינם נחשבים כמקום יישוב, הואיל ונועדו לנסיעה בלבד (דבר חברון או"ח קט).

מנגד, יש סוברים שחכמים תיקנו את התפילה רק לדרך שמחוץ למקומות המיושבים, ואין בסמכותנו להוסיף ולקבוע לומר את תפילת הדרך בתוך העיר. פרט לכך, יש סוברים שאולי היה מקום לבטל את חובת תפילת הדרך גם מחוץ לעיר, הואיל והיא נתקנה על דרכים מסוכנות בהרבה, שבהן היו שכיחים ליסטים וחיות רעות (רשז"א בהליכות שלמה ח"א כא, 14).

למעשה נכון לברך בלא שם

למעשה נראה שאומנם אין בכך חובה, אבל טוב לכל נוסע בעיר קרוב לארבעה קילומטרים (פרסה) שיאמר את תפילת הדרך בלא להזכיר את שם השם בסופה, כלומר שיאמר בסיום התפילה "ברוך אתה שומע תפילה". וכך כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ז, קונטרס אחרון ג), וכך אמר לי מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל.

נכון לומר את תפילת הדרך לפני תחילת הנסיעה

נחלקו הפוסקים היכן המקום הנכון לאמירת תפילת הדרך. יש אומרים שנכון לומר את תפילת הדרך בעיר בעת היציאה מהבית (עטרת זקנים ט"ז ז). ולדעת רוב הפוסקים, אף שבדיעבד יוצאים ידי חובה גם כשאומרים את תפילת הדרך בעיר, לכתחילה נכון לאומרה לאחר שיוצאים מהעיר, שאז מתחילים בדרך שעליה מתפללים (מ"א, א"ר, פמ"ג ומ"ב קי, כט).

אולם נראה שכיום, לאחר שהגענו למסקנה שטוב לברך גם על נסיעה עירונית, המקום הנכון לאמירת תפילת הדרך הוא בעת שמתיישבים במכונית לפני תחילת הנסיעה, וזאת כדי שתפילת הדרך תחול גם על כל הנסיעה העירונית. לפי מה שכתבנו לעיל, ינהג היוצא לדרך כך: אם הכוונה לצאת לנסיעה בין-עירונית, יש לומר לפני תחילת הנסיעה את תפילת הדרך עם שם ה'. ואם הכוונה לצאת לנסיעה בתוך השטחים העירוניים, נכון לאומרה בלא שם ה'.

עד מתי אפשר לומר את תפילת הדרך

שכח לאומרה בצאתו לדרך, אם עד למחוז חפצו נותרה עוד דרך כשיעור פרסה (קרוב לארבעה קילומטרים), יאמר את תפילת הדרך, ואם נשאר פחות – יאמר את התפילה בלא שם ה' בחתימה (שו"ע או"ח קי, ז).

אדם שנוסע כמה נסיעות ביום, מספיק שיאמר את תפילת הדרך בפעם הראשונה, ויכוון בבקשתו על כל הנסיעות שיעשה באותו היום. אבל אם תכנן רק נסיעה אחת, ולאחר מכן נמלך בדעתו והחליט לנסוע עוד פעם, אזי עליו לאומרה שנית. כאשר הדרך נמשכת כמה ימים, בכל בוקר צריך לומר את תפילת הדרך (שו"ע או"ח קי, ה).

מדוע תפילת הדרך אינה פותחת 'בברוך'

יש שהקשו על נוסח תפילת הדרך, מדוע אינו פותח ב"ברוך". שהרי יש לנו כלל: כל ברכה שאינה סמוכה לחברתה, דהיינו שהיא נאמרת לבדה, יש לפותחה בברכה?

יש הסוברים שאכן יש להסמיך את תפילת הדרך לברכה אחרת, במידת האפשר (מהר"ם מרוטנבורג). אומנם להלכה נפסק שאפשר לומר את תפילת הדרך גם בלא להסמיכה לברכה, הואיל ואינה נחשבת ברכה אלא תפילה (תוס'). ויש אומרים שתפילת הדרך היא אכן ברכה – ברכת "שומע תפילה" שבתפילת העמידה – ומכיוון שבמקומה העיקרי בתפילת העמידה היא סמוכה לברכות שלפניה, אזי גם כשאומרים אותה בנפרד אין צריך לפתוח בה ב"ברוך".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ניצלתי מתאונה – לברך הגומל?

ילד אינו מברך הגומל, כי בברכתו הוא אומר למעשה שהוריו "חייבים" • אדם שכמעט נדרס – אינו מברך, אך מי שהיה בזירת פיגוע וניצל – מברך הגומל • מי שבוחר לעסוק בספורט אתגרי אינו מסכן את חייו ואינו מברך הגומל, ואם הוא מסכן את חייו – זו עבירה • ברכה על לידה: מתי מברכים, ומדוע יש הבדל בין לידת בן ללידת בת • השומע מצווה דרך מכשיר שמיעה – מחלוקת אם יצא, אך כשיפותח מכשיר שמדמה את פעולת האוזן – יהיה אפשר לצאת באמצעותו ידי חובה

ברכת הגומל לילד שניצל

זה שכמעט נדרס אינו מברך הגומל, הואיל ובפועל הסכנה לא הגיעה אליו. אולם מי שהיה בזירת פיגוע, מכיוון שהמחבל התכוון לפגוע באנשים שנמצאים שם, הרי שהסכנה הגיעה אליו, ואזי למרות שבפועל המחבל בחר לתקוף אדם אחר – עליו לברך הגומל

שאלה: לבני אירע מקרה מסוכן, הוא נסע על אופניו, נפל ונפצע. בחסדי ה' לא נפגע ורק נצרך לחבישה קלה. אני מרגישה צורך גדול להודות לה' ולברך "הגומל". האם אפשר שאני אברך, או שהוא יברך?

תשובה: ראשית, רק מי שניצל רשאי לברך ולא הוריו. אולם גם אם זה שניצל יכול לברך, כל עוד הוא קטן לדעת רבים אינו מברך, הואיל ונוסח הברכה הוא "הגומל לחייבים טובות", כלומר למרות שזה שהיה בסכנה היה חייב בעונש, ה' גמל עמו חסד. מכיוון שהקטן עוד לא הגיע למצוות, הוא עדיין אינו נענש על חטאיו, ואם נכנס לסכנה – הרי שזה בעוון הוריו; או מבחינה רוחנית שלפיה הילדים נענשים בעוון הוריהם, או אפילו מפני שלא השגיחו עליו כראוי, ואולי קנו לו אופניים מסוכנים. לכן אין ראוי שיאמר הילד על הוריו שהם "חייבים" ולמרות זאת ה' הצילו (מהר"ם מינץ יד; מ"א, כנה"ג, מ"ב ריט, ג). ואף שיש סוברים שקטן שהגיע לגיל חינוך צריך לברך (לחמי תודה, ברכ"י, חזו"ע), הואיל ויש בדבר ספק, לא יברך (בא"ח, כה"ח ב).

כמעט תאונה ופיגוע

שאלה: מי שהולך סמוך לכביש והתכוון לחצותו ופתאום אוטובוס עבר בנסיעה מהירה סנטימטרים ספורים ממנו, האם עליו לברך הגומל? והאם אדם שהיה באירוע חבלה, והמחבל ירה על אדם אחר לידו, צריך לברך הגומל?

תשובה: מי שכמעט נדרס אינו מברך הגומל, הואיל ובפועל הסכנה לא הגיעה אליו. אולם מי שהיה בזירת פיגוע, מכיוון שהמחבל התכוון לפגוע באנשים שנמצאים שם, הרי שהסכנה הגיעה אליו, ואזי למרות שבפועל המחבל בחר לתקוף אדם אחר – עליו לברך הגומל.

ברכת הגומל לאחר ספורט אתגרי

שאלה: האם מי שמשתתף בספורט אתגרי או בטיול מסוכן צריך לברך הגומל?

תשובה: נראה שמי שבוחר לצאת לטיול במדבר או בג'ונגל, או מי שבוחר בשחייה, בגלישה בעומק הים או בפעילויות אחרות שנראות כמסוכנות במסגרת ספורט אתגרי שאנשים עושים להנאתם, כל זמן שהפעילות התנהלה כסדרה בלא סכנה מיוחדת – לא יברך. מבחינתו אין זה אירוע מסוכן, שכן הוא בחר לעשותו להנאתו. פרט לכך, מן הסתם הוא גם נערך לקראתו כראוי כדי למנוע סכנות. אומנם ייתכן שהואיל וסכנה מסוימת יש בזה, מלכתחילה היה ראוי להימנע מלהיכנס אליה (ראו פניני הלכה ליקוטים ב ט, ז), אולם איסור גמור אין בזה. וכמו שאנשים מוכנים להסתכן לצורך פרנסתם לטפס על עמודים גבוהים ופיגומים, כך יכול אדם שאוהב מאוד ספורט אתגרי לעשותו להנאתו, ובתנאי שיעשה זאת תוך שמירה מרבית על חייו.

מי שמסכן עצמו בטיול או ספורט

אולם אם בחר אדם מרצונו לעשות פעילות שהיא מסוכנת ממש, כגון לטפס בלא אמצעי הגנה נאותים למקומות שגם לצורך פרנסה אנשים רגילים אינם מוכנים לטפס אליהם, הרי שיש בידו עבירה, שכן עבר על המצווה לשמור את הנפש. ומי קובע מהי פעילות ממש מסוכנת? אנשים שיש להם ניסיון, כמו אישים שמופקדים על כך במשטרה, או אנשים שאחראים על יחידות חילוץ.

מכל מקום, מכיוון שעבר אדם זה באיסור בכך שנכנס לסכנה, אינו יכול לברך הגומל. וכפי שהורו רבים לגבי מי שחטא וניסה להתאבד ונותר בחיים, שלא יברך הגומל, מפני שכל עניין הברכה נועד להודות על הצלה מסכנות טבעיות, ולא על הצלה מדברים שהאדם גרם לעצמו במתכוון. בנוסף לכך, איך יעז להודות לה' בציבור על הצלה מחטאו, ואין זה מברך אלא מנאץ (מחזיק ברכה ריט, א, יחו"ד ד, יד; ציץ אליעזר י, כה, כג). ואומנם יש אומרים שיברך, שהרי בסופו של דבר היה בסכנה וניצל (לב חיים ג, נג); אולם למעשה, כיוון שיש בדבר ספק, אינו יכול לברך. וטוב שישמע את הברכה מאחר ויבקש ממנו לכוון להוציאו, וכמובן יעשה תשובה גדולה על חטאו.

כיוצא בזה מי שהסתכן ביציאה לטיול מסוכן, אינו יכול לברך על כך הגומל, אלא עליו לחזור בתשובה על כך שהכניס עצמו לסכנה מיותרת.

הברכה על לידת בן

על לידת בן מברכים ההורים "הטוב והמטיב". אם הם יחד – אחד יברך והשני יענה אמן, ואם האב אינו נמצא שם – האם תוכל לברך מיד לאחר הלידה, והאב יברך כשישמע על כך. ומדוע ברכתם הטוב והמטיב? מפני ששמחה זו משותפת לאב ולאם, וכל שמחה שמשותפת לשניים ברכתה הטוב והמטיב (ברכות נט, ב; שו"ע או"ח רכג, א). ולכן אם ח"ו האם התאלמנה לפני הלידה, כיוון שהיא שמחה בבן לבדה, תברך עליו שהחיינו.

הברכה על לידת בת

לפי מה שנפסק בשולחן ערוך (רכג, א) על לידת בת אין מברכים הטוב והמטיב. אולם על פי כללי ברכת שהחיינו, בעת שההורים יראו את הבת לראשונה וישמחו, יברכו שהחיינו (הגר"ז סדבה"נ יב, יב; מ"ב רכג, ב). ואם לא בירכו בעת הראייה הראשונה, כל עוד הם שמחים ומתרגשים מראייתה, עדיין יכולים להודות לה' ולברך שהחיינו.

טעם החילוק בין בן לבת, שברכת הטוב והמטיב היא על טובה מוחשית ולא על שמחה כללית, ומצד חובת כיבוד הורים טובתו של הבן גדולה יותר, הואיל והבן חייב תמיד לכבד ולסייע להוריו, וגם אם יהיה נשוי ומטופל בילדים קטנים, אם יצטרכו הוריו עזרה – יהיה חייב לטפל בהם ולסעדם. לעומתו הבת, כאשר העזרה להורים מתנגשת בצורכי בעלה וילדיה, פטורה מהחובה לעזור להורים (שו"ע יו"ד רמ, יז, כד, ועי' ש"ך יט).

פירוש נוסף להבדל

אפשר גם לומר שההוראה לברך הטוב והמטיב על בן ולא על בת התבססה על תנאי החיים שנקבעו על פי המצב החברתי-כלכלי. לפי תנאים אלה, לידת בן בדרך כלל הביאה רווחה למשפחה, שכן הבן היה משתתף בפרנסת המשפחה ונישואיו לא הטילו עול על המשפחה. לעומת זאת, לידת בת הייתה כרוכה בעול כספי, מפני שהייתה פחות שותפה בפרנסה ונישואיה הטילו עול כבד על הוריה. משפחות שנולדו להן בנות רבות לעיתים סבלו חרפת רעב, מפני שאת כל רכושן היו צריכות להשקיע כדי לחתן את בנותיהן. לכן אפילו שהחיינו רבים לא נהגו לברך על לידת בת.

אם אכן זו הסיבה, הרי שכיום, הורים ששמחים בלידת בתם כמו בלידת בנם, צריכים לברך הטוב והמטיב. אולם ההוראה המקובלת היא שלא לשנות מהנהוג במשך דורות, שכן גם לפי המסורת הנהוגה, אפשר להודות לה' על לידת בת בברכה חשובה – ברכת שהחיינו. ובכל אופן השמחים בלידת בת לא פחות מבן, ורוצים לברך הטוב והמטיב – רשאים.

שמיעת מצוות דרך מכשיר שמיעה

שאלה: האם כבד שמיעה, שנעזר במכשיר שמיעה, יוצא ידי חובתו במצוות שהוא שומע בעזרת המכשיר? המשמעות המעשית של השאלה היא האם עליו להתאמץ להוציא את מכשיר השמיעה כדי לשמוע קידוש, הבדלה, קריאת התורה, קריאת המגילה ותקיעת שופר, או שהואיל והוא שומע טוב יותר על ידי המכשיר, עדיף שישמע דרך המכשיר?

תשובה: יש אומרים שהשומע דרך מכשיר אינו יוצא ידי חובה, הואיל ואינו שומע באוזנו את הקול המקורי, והרי הוא כמי ששומע הקלטה, שהואיל ולא שמע את הקול המקורי אינו יכול לצאת במצוות התלויות בשמיעה (משפטי עוזיאל א, כא; ג, לד; קול מבשר ב, כה; רמ"מ שניאורסון שערי הלכה ומנהג או"ח רצא; רשז"א במנחת שלמה א, ט; משנה הלכות ד, פה).

מנגד, יש אומרים שהואיל ובפועל השומע דרך מכשיר שומע את הקול, הוא יוצא בשמיעתו ידי חובת המצוות התלויות בשמיעה. שכן בפועל, גם השמיעה על ידי האוזן אינה נעשית במישרים. הקול עובר דרך גלי הקול שבאוויר, לאחר מכן נקלט ברעידות קלות שבתוך האוזן, ואותן רעידות נקלטות כאותות חשמליים בקליפת המוח, שמפוענחים אחר כך במוח לשמיעה שאנו מכירים. לכאורה אין הבדל אם הקול יעבור באמצע גם דרך מכשיר חשמלי (שו"ת ים הגדול כט; חזו"א כמובא שם במנחת שלמה; הרב מרדכי אליהו שו"ת הרב הראשי תשמח-תשמט, עמ' 581; וכן כתב ידידי הרב רא"ם הכהן בתשובה חשובה ויסודית בשו"ת 'בדי הארון' או"ח כא. וכעיקרון כך כתב באג"מ או"ח ב, קח, אלא שלמעשה באו"ח ד, צא היקל במצוות דרבנן בלבד).

ודעת מרן הרב קוק (אורח משפט מח) שכעיקרון אפשר לצאת בשמיעה דרך מכשירים חשמליים, ורק בשמיעת שופר אין יוצאים הואיל והיא צריכה להיות במישרים ולא בקול הברה (וכן כתב הרב פראנק במקראי קודש פורים יא; צי"א ח, יא; בית אבי ג, צב).

לגבי השומע בעזרת שתל קוכליארי, יש אומרים שגם המחמירים יסכימו להקל, הואיל ושמיעתו דומה לשמיעה דרך אוזן (ד"ר ברמה תחומין כד; הרב רבינוביץ' תחומין לא). נראה שכאשר אפשר יהיה לשמוע דרך המכשירים או השתל ממש כמו בשמיעה רגילה, אף המחמירים לעניין שמיעת שופר יסכימו להקל.

למעשה נראה שבכל המצוות עדיף לשמוע דרך מכשיר השמיעה החשמלי, שעל ידו השמיעה טובה וקלה יותר לכבד השמיעה. קל וחומר כאשר מדובר במצוות דרבנן. רק לעניין שמיעת שופר, אם ניתן לשמוע בלעדי המכשיר, למרות שהדבר קשה, יש לשמוע בלא המכשיר (וכך כתבתי במהדורה החדשה של פניני הלכה ברכות יב, ט).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כן, אכפת לנו מעמים אחרים

תגובה לטענות סביב הטור הקודם, על התנועות הלאומיות באירופה: מאבקו של הימין האירופאי חשוב, מכיוון שאנו רוצים בקיומם של הלאומים • הרב קוק זצ"ל לימדנו: אנו שונאים את הרשעה שבעמים, ואוהבים את צלם האלוקים • גם את תנועות השמאל יש לאהוב, אלא שהדבר קשה יותר מכיוון שהן שונאות אותנו • אהבת האדם של השמאל מכוונת כלפי האדם המופשט, אך ברגע שהוא לובש זהות – מתפתחת כלפיו שנאה • עוד בעניין ברכת הגומל: גם אם בעבר נמנעו מכך, אין סיבה שנשים לא תברכנה הגומל במניין

טענה כלפי דבריי

טענות כלפי הדברים שכתבתי מבוססות על תפיסה מצומצמת ושטחית שהתפתחה בחוץ לארץ, כעמדת התגוננות בפני השנאה והרדיפות האיומות. אולם עלינו לחזור לתורה השלמה העוסקת בגאולת עמנו וכל העמים כולם, כל עם לפי אופיו הלאומי, המוסרי, הרוחני והדתי.

בשבוע שעבר כתבתי שנכון להפסיק את החרם שהטילה מדינת ישראל, יחד עם הקהילות היהודיות בגולה, על תנועות הימין באירופה. זאת מפני שתנועות אלו הוקיעו עמדות אנטישמיות, הביעו תמיכה גלויה במדינת ישראל וזיקקו את עמדותיהן הלאומיות לעמדה צודקת ומוסרית, שתובעת שמירה על זהותם הלאומית, הדתית והתרבותית. על צדקת עמדתן כתבתי: "כשם שאסור לגזול את רכושו של אדם פרטי, כפי שעשו הקומוניסטים בארצות שעליהן השתלטו, כך אסור לגזול מאנשים את הזהות הלאומית והדתית שלהם…".
היו שטענו:
מה אכפת לנו מעמי אירופה, שייחרבו כולם אחרי מה שעשו לנו.
היה למדן שתקף את דבריי:
"אסור לגזול מעמי אירופה את הזהות הדתית שלהם?! אסור?! זה איסור דאורייתא? דרבנן? מנהג? אין אומנם חיוב לרדוף אחרי הגויים שיעזבו את פסליהם, אבל לומר שאסור לעשות את זה? אדרבה, תבוא עליו ברכה! וכי בזמן הגאולה לא יעביר הקב"ה גילולים מהארץ, ויהיה משבר אמוני חמור לכל הגויים שיישארו חיים? נראה שהמילה "אסור" כאן היא המקבילה החילונית למילה "אסור" – כלומר על פי הערכים המערביים הדמוקרטיים של חיה ותן לחיות וכל האחד והאמת שלו, אפשר להבין שאסור לגזול מאף אחד את הזהות הדתית שלו. אבל לעמדה שלנו מותר ורצוי. יש השפעה לערכים המערביים על החברה שלנו, גם במקרה זה שבו הם מתנגשים באופן חזיתי עם ערכי התורה. אף שזה לא טוב, אני יכול להבין את זה, וזה טבעי. אבל שרב מוכר יכתוב בסגנון כזה נראה לי לא במקום".

להיטיב לעמים כולם

לא בפליטת קולמוס או בהיסח הדעת כתבתי את דבריי, אלא מתוך עמדה תורנית מבוססת. למי שתמהים מה אכפת לנו מהעמים השונים, אזכיר את דברי מרן הרב קוק: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם… להיטיב לעמים כולם… תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל" (מידות ראיה, אהבה ה). ושם הוא מסביר שבכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה לגויים, הכוונה לרשעה שמאגדת אותם ולא לצלם אלוקים שבהם. ויעוין בפרקים האחרונים בספר ירמיהו, ביחס לעמים שנענשו על רשעותם, שירמיהו בנבואתו מקונן עליהם.

כלפי הטענה על איסור גזילת הזהות הלאומית והדתית, כתב מרן הרב קוק: "אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה, נגד השטחיות הנראה בסקירה הראשונה על ידי שימוש שאינו כל צורכו בתורה… המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה… להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות, דתות ואמונות. ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים… צרות העין הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת… רק כיעור וטומאה, היא מהמחשכים הנוראים שגורמת הריסה כללית לכל בניין הטוב הרוחני…" (מידות ראיה, אהבה י).

וכן כתב מרן הרב קוק ביחס לדתות השונות: "לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורות. 'והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלוקינו' (זכריה ט, ז). וזה נוהג אפילו באליליות, וקל וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל" (אגרות הראי"ה ח"א עמ' קמב). הדתות המדוברות הן דתות כמו הנצרות והאסלאם, שעליהן כתב "שיש להן ערך נכבד" (לנבוכי הדור יד1). לא זו בלבד, אלא ששנאת ישראל היא חלק משמעותי מהרוע שבנצרות ובאסלאם, וכאשר חוגים מתוכן משנים את יחסם כלפי ישראל לטובה, הרי שהחלק הטוב שבהם הולך ומתבהר.

לחשיבות העניין אצטט עוד מדבריו המאירים: "תורת ישראל עומדת להופיע אור גדול מתוכה על כל השטף של רוחות האמונה השונות אצל עמים וקיבוצים שונים, להסיר מהם כל סיג וטפל, ולהאיר אותם באור הקודש והטהרה האלוקית…" (אורות ישראל ה, א; וכן יעוין באורות, זרעונים ו – למלחמת הדעות והאמונות).

הטענות כלפי הדברים שכתבתי מבוססות על תפיסה מצומצמת ושטחית שהתפתחה בחוץ לארץ, כעמדת התגוננות בפני השנאה והרדיפות האיומות. אולם עלינו לחזור לתורה השלמה העוסקת בגאולת עמנו וכל העמים כולם, כל עם לפי אופיו הלאומי, המוסרי, הרוחני והדתי.

אוהבים את השמאל, מקבלים שנאה

מן הסתם אחרי מה שכתבתי הפעם, יגיעו שאלות משמאל: האם גם כלפי תנועות השמאל הליברלי אנחנו יכולים לגלות כבוד ואהבה?

תשובה: כבוד בוודאי, אהבה קצת יותר קשה, ולמרות זאת – כן.

אבאר יותר: העמדה הבסיסית של השמאל הליברלי, לפיה לכל אדם באשר הוא יש ערך מוחלט, וממילא יש לכבד את זכויותיו האישיות לחירות, לקניין ולכבוד, היא עמדה שראויה להערכה גדולה מאוד. יש בה תיקון גדול לעומת מצב שבו עריצים ובעלי שררה דיכאו אנשים שונים. ויש לתמוך בה כל עוד אינה רומסת ערכים חשובים אחרים, כפי שתנועות השמאל הקיצוני נוהגות מראשית דרכן.

אולם לאהוב את מי ששונא אותנו תכלית שנאה – קשה. שכן האהבה היא יחס הדדי, וקשה לאהוב את מי שקורא לנו נאצים ומעליל עלינו עלילות דם שפלות. גם אם יש גרעין של אמת בעמדותיהן העקרוניות, ההופעה שלהן בפועל מרושעת, אלימה ומחרחרת מלחמות.

אם נעמיק יותר בביקורת, בתנועות השמאל אין אהבה אנושית. תנועות השמאל אוהבות את האדם כמושג מופשט, בודד ועירום מכל הגדרה מגדרית, משפחתית, לאומית ודתית. אולם את האנשים בפועל הן נוטות לשנוא – שכן האנשים באים לידי ביטוי דרך הזהויות שלהם, ואת הזהויות הללו תנועות השמאל מבקרות בחריפות מתוך בוז ושנאה. זאת מפני שלדעתן הזהויות הללו הן שורש כל הרע, הפוגע בשוויון שהוא התכלית שאליה צריכים לשאוף, שכן בו תלויה גאולת האדם.

כך נוצרת הסתירה הפנימית המוכרת אצל אנשי השמאל: מצד אחד דיבורים רמים על אהבת האדם, ובפועל עוינות ושנאה כלפי רובם המכריע של האנשים, זולת אלו ששותפים למלחמתם בעד שוויון מוחלט, ונגד זהויות שלדעתם הן תודעה כוזבת שגורמת להפליה ולפגיעה בכבוד האדם וחירותו.

האדם שאנשי השמאל אוהבים מכול הוא האדם המוחלש, אבל באמת אין אדם כזה, שכן כל אדם בא לידי ביטוי דרך זהויותיו, ואל הזהויות הם מתייחסים בשנאה או בזלזול. רק מפני חולשתו הם יכולים להתעלם מזהויותיו ולהגדיר את זהותו כ"מוחלש", שכאשר יזכה למלוא זכויותיו יבוא התיקון המיוחל לעולם. בפועל ההתעלמות מזהותו של המוחלש היא אחת הפגיעות הקשות ביותר בו.

ואף על פי כן, כבעלי זהות יהודית, שנוטים להאמין ולאהוב את צלם האלוקים שבאדם, יש לנו אהבה טבעית גם לאנשי שמאל, ובאופן טבעי, כשאינם פוגעים בנו באופן ישיר, אנחנו מחפשים את נקודות הטוב והאמת שבהם ובדעותיהם.

ברכת הגומל ליולדת

יולדת נחשבת כמי שהייתה חולה מסוכנת, ועליה לברך "הגומל". ולכאורה יש להקשות: הרי חולה בדלקת ריאות אינו מברך הגומל כשמבריא, הואיל ויש לו כיום טיפול שמבטל את הסכנה, ואם כן גם יולדת אינה צריכה לברך הגומל, הואיל ועל ידי הטיפול בבית חולים אין בלידתה סכנה. אלא שיש ביניהם הבדל, שעל חולה בדלקת ריאות אין מחללים שבת, הואיל ואין צריך לטפל בו בדחיפות, אבל יולדת צריך להסיע בדחיפות לבית חולים, ואף בשבת. לכן היא נחשבת כחולה מסוכנת שצריכה לברך הגומל.

בדרך כלל לאחר שבעה ימים היולדת כבר מתחזקת מלידתה ויכולה לברך הגומל. לפעמים חולשת הלידה נמשכת שלושים יום, וממילא אשה כזו תברך הגומל לאחר שלושים יום.

ברכת הגומל לנשים

בעבר, נשים רבות לא הקפידו לברך הגומל. רבים תמהו על כך, וביארו שכפי הנראה, מכיוון שברכת הגומל צריכה להיאמר בפני מניין, מחמת הצניעות נשים רבות חשו שלא בנוח לעמוד בפני עשרה גברים ולברך הגומל (מ"ב ריט, ג). ויש שהציעו שהאישה תעמוד בעזרת נשים, ובעלה יברך בעבורה והיא תענה אחריו אמן ותצא ידי חובה בברכתו (מ"ב ריט, יז). אולם יש אומרים שאין לבעל לברך במקום אשתו (ב"י), ולכן אין להשתמש בעצה זו, אלא אישה שהתחייבה בברכת הגומל צריכה לברך בעצמה הגומל במניין.

לפיכך, אישה שצריכה לברך הגומל תבוא לבית הכנסת לתפילה, ותודיע לגבאי שעליה לברך הגומל. לאחר התפילה או לפניה, הגבאי יסמן לקהל שימתין בשתיקה, והאישה מעזרת הנשים תברך הגומל והקהל יענה אחריה. ואם נוח לה, עדיף שתבוא לתפילה שיש בה קריאת התורה ותברך אחר הקריאה בתורה. אם הזדמנו לה עשרה במקום אחר, כמו יולדת זכר בברית המילה של בנה, תברך לפניהם ולא תצטרך לבוא לבית הכנסת.

הגומל אחרי הפלה

אומנם אחרי הפלה וגרידה, למרות שהגרידה מתבצעת בהרדמה מלאה, נשים רבות נוהגות שלא לברך הגומל, כדי שלא תיאלצנה לספר שעברו הפלה וגרידה. ויש להן על מה לסמוך, שכן למדנו שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, והיינו לא תעשה של "לא תסור" מתקנות שתיקנו חכמים, ואף ברכת הגומל מדברי חכמים.

אפשר שזאת הסיבה שנשים רבות לא בירכו בעבר הגומל, שמחמת נוהגי הצניעות התביישו לברך בפני גברים. אבל כיום שלא מקובל להתבייש כל כך, וטענת הבושה אינה פוטרת נשים מברכת הגומל זולת במקרים מיוחדים כדוגמת הפלה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הימין באירופה כבר לא אנטישמי

הגיע הזמן לבחון מחדש את היחסים עם מפלגות הימין הקיצוני באירופה, לאחר שהוציאו מתוכן את כל שונאי היהודים, והן פועלות באופן ענייני וראוי לשמירת הזהות הלאומית של עמי אירופה • מהלכות ברכת שהחיינו: ראוי לברך על נעליים חדשות, על העלאה בדרגה וכן על הצלחה בטסט אם שמחים בה במיוחד • בעקבות הכתבה שפורסמה בגיליון שעבר על הלנת שכר: יש לפתור את הבעיה אך בלי איסור ריבית • עוד בעניין ריבית: לרוב הפוסקים, היתר עסקה אינו מתיר ריבית על כניסה למינוס בבנק

שהחיינו על קניות משמחות

לאחר הביקור של שטראכה בהר ברכה, שמעתי מאליקים העצני שפנו אליו מהקהילה היהודית בווינה, בטענה שיש עוד ניאו-נאצים במפלגת החירות האוסטרית, ואיך נפגשנו איתם. אליקים לא התעצל, ביקש את שמות הפעילים האנטישמיים והעבירם למנהיגי המפלגה האוסטרית. לאחר זמן הם סולקו משורות המפלגה

שאלה: האם אדם שיש לו חולצות רבות צריך לברך "שהחיינו" על קניית חולצה חדשה? והאם מברכים "שהחיינו" גם על גרביים ושאר דברים קטנים שאדם קונה לעצמו ושמח בהם?

תשובה: שני תנאים נצרכים לברכת "שהחיינו": האחד, שהמברך יהיה שמח בבגד או בכלי החדש; השני, שהוא בגד או כלי שאנשים רבים רגילים לשמוח בו.

נמצא אם כן, שהואיל ורוב האנשים שמחים בקניית בגדים רגילים, כדוגמת חולצה, מכנסיים, עניבה נאה, חצאית, טלית קטן מצמר, כובע נאה ופיג'מה, כל השמח בקנייתם צריך להודות לה' ולברך עליהם "שהחיינו". אבל על קניית בגדים פשוטים שאין רגילים לשמוח בהם, כגרביים, לבנים, מטפחת ראש פשוטה וחולצת טריקו פשוטה, אין לברך "שהחיינו". ואפילו אדם עני, ששמח מאוד בקנייתם, לדעת רוב הפוסקים לא יברך, שאין ראוי לומר ברכה על דבר פעוט שאינו נחשב כמשמח בעיני הבריות. אבל ראוי שיודה לה' בלשונו, או יאמר את הברכה בלא שם ומלכות.

אפשר לומר שקניית בגד, כלי או תכשיט ששוויו בחנויות רגילות כחמישים שקלים, שזה מחיר חולצה נאה, הוא כבר דבר שיש בו חשיבות, ואם הקונה או המקבל אותו שמח – יברך "שהחיינו" (פניני הלכה ברכות יז, ד).

שאלה: מה הדין כאשר אדם קונה דבר שמחירו בחנויות כחמישים שקלים, אבל מכיוון שקנה אותו באינטרנט או בהנחה מיוחדת, שילם הרבה פחות?

תשובה: בוודאי מברך, ששמחתו כפולה, על הקנייה המשמחת ועל שהצליח לקנותו במחיר נמוך.

מי שאינו שמח אינו מברך

אומנם אנשים עשירים או אדישים, שקניית בגד רגיל אינה משמחת אותם, אינם יכולים לברך עליו, שהיאך יברכו "שהחיינו וקיימנו והגיענו" והם אינם שמחים? אבל על בגד חשוב, כחליפה או שמלה יוקרתית שמשמחים אותם, ואפילו מעט – יברכו. ומי שאפילו בגדים חשובים אינם משמחים אותו כלל – הפסיד את הברכה.

ראוי לברך על נעליים

בעבר לא נהגו לברך על נעליים, וכפי הנראה לא הייתה בהן חשיבות, כי נועדו רק למנוע פגיעה ברגליים. אבל נראה שכיום, שמשקיעים בעיצוב הנעליים וצבען וכדומה, והן יקרות וחשובות, ראוי שהשמח בקנייתן יברך.

ברכה על בשורה טובה

מי שנתבשר שהחליטו להעלות את שכרו מעבר לעלייה המקובלת, או שקיבל העלאה לא צפויה בדרגה, יברך "שהחיינו".

וכן מי שקיווה להתמנות לתפקיד מסוים, ושמע שבחרו בו – יברך "שהחיינו". ואם שכח לברך בעת ששמע על כך, יכול לברך כל עוד הוא שמח מאוד בשמועה הטובה. ואם עורכים לו מסיבה לקראת כניסתו לתפקיד, יוכל לדחות את הברכה מעת שמיעת הבשורה לעת המסיבה, שאז הוא שמח ביותר.

מי שהתבשר שעבר בהצלחה את מבחן הנהיגה (טסט), או שקיבל ציון גבוה במבחן פסיכומטרי או במבחן חשוב אחר, אם הוא שמח בזה מאוד, יברך "שהחיינו".


הברכה על שלווה וגרנולה – מזונות

על שלווה, גרנולה ופריכיות שעשויות ממיני דגן לכאורה היה צריך לברך "בורא פרי האדמה", שכן הכלל הוא שהאוכל מיני דגן מבושלים מברך "מזונות" ואם נאפו כלחם – "המוציא", אבל אם אכל גרגירי דגן כפי שהם חיים, או קלויים או מבושלים מעט, מברך "האדמה". זאת משום שלא אכלם כפי מעלתם, והרי הם כשאר מיני קטניות, שמברכים עליהם "האדמה". ולאחר אכילתם לא יברך, הואיל ויש ספק איזו ברכה יברך, "בורא נפשות" כדין כל מאכל שמברכים עליו בתחילה "האדמה" (ריטב"א ורא"ה), או "על המחיה" כדין שבעת מיני דגן (רא"ש ורשב"א). וכיוון שיש ספק, לא יברך.

אולם למעשה, כך נפסק רק לגבי אכילת מיני דגן באופן משונה, שלא כפי מעלתם. אבל כאשר הכינו מהם מאכל חשוב, כמו פריכיות חיטה, שלווה וגרנולה, כיוון שהם מוכנים כל צורכם, ואנשים רגילים לאוכלם כמאכל חשוב שאינו נחות ממיני דגן מבושלים, ברכתם "מזונות" ו"על המחיה".


תיקון בעניין ריבית

בכתבה בשבוע שעבר אודות החשיבות הרבה של המאבק בהלנת שכר במשק, נזכרה הצעה לחייב בריבית את המפגרים בתשלום. אולם חובה להעיר שחיוב ריבית על הלנת שכר אסור מהתורה. הדרך הראויה להתמודד עם הלנת השכר על פי ההלכה, היא לקבוע מראש קנס למי שמאחר לשלם.

איסור ריבית באוברדרפט

מכיוון שכבר הזכרנו את איסור הריבית, נעסוק מעט בשאלה חשובה: האם מותר לאדם להיות במינוס (אוברדרפט) בחשבון הבנק שלו, ולשלם על כך ריבית בהיתר עסקה?

תשובה: לדעת רוב הפוסקים, אסור לאדם למשוך משיכת יתר מהבנק (אוברדרפט) שלא למטרות עסקיות. ולמרות שיש לבנק היתר עסקה על כל פעולותיו, אין זה מועיל למשיכת יתר לצורך מימון שוטף, מפני שיסוד ההיתר מבוסס על כך שהכסף מושקע בעסקאות למטרת רווח, ועל כן אין מדובר כאן בהלוואה אלא בעסקה. אבל אם הכסף נועד לקניית מאכלים ובגדים ושאר צרכים, הרי זו הלוואה רגילה, שלא נועדה להשקעות, וממילא האחוזים שמתווספים על הקרן הם ריבית שאסורה מהתורה (שועה"ר הל' ריבית מב; פרח שושן יו"ד כלל ו; הר הכרמל חו"מ כה; חיים ביד מא; אמרי יושר קח; מהרש"ג יו"ד ד, ולז, ועוד רבים).

ואומנם יש מתירים זאת בשעת הדחק (כך משמע משו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ג, קס, ותליתאה א, קלז, ומהרש"ם ב, רטז). אולם מכיוון שרוב הפוסקים אוסרים, ומדובר בספק איסור תורה, יש להחמיר.

אימתי מותר להיות באוברדרפט

אומנם מי שיש לו תוכנית חיסכון או דירה, ולמשך תקופה מסוימת נקלע למצוקה כספית, וכדי לממן את צרכיו השוטפים יש בפניו שתי אפשרויות – האחת היא לשבור את תוכנית החיסכון או למכור את הדירה, והשנייה היא למשוך מהבנק סכומי כסף ולשלם עליהם אחר כך ריבית – בשעת הדחק מותר לו להיכנס למינוס (לאוברדרפט) ולשלם עליו אחר כך ריבית. זאת מפני שאפשר להחשיב משיכה זו כצורך עסקי, שאם יצטרך לשבור את תוכנית החיסכון או למכור את הדירה, ייגרם לו הפסד כספי גדול יותר, ולכן משתלם לו להיות במינוס ולשלם עליו ריבית מסוימת, ובכך לחסוך מעצמו את ההפסד הכרוך בשבירת תוכנית החיסכון או מכירת הדירה.

אבל גם בהיתר זה אפשר להשתמש רק למשך זמן קצוב. הסיבה היא שבמקרה של גירעון תמידי, אי אפשר לומר שעדיף לו שלא לשבור תוכנית חסכון או לא למכור את הדירה, כי הריבית שהוא מקבל בעבור חסכונותיו, או הרווח שהוא מקבל בעבור שמירת דירתו, קטנים מהריבית שהוא משלם במשך תקופה ארוכה תמורת משיכת יתר.


היחס הראוי לתנועות הימין באירופה

לא מזמן שמענו שוב שבמשרד החוץ הישראלי מתלבטים כיצד ראוי להתייחס למפלגות הימין באירופה, ובמיוחד למפלגת החירות הימנית האוסטרית שמנהיגיה חברים כיום בממשלה. במשך שנים העמדה המסורתית הייתה החרמה, משום שלמרות שרוב מנהיגי וחברי המפלגות הללו התנערו מהנאצים ומהשואה, תנועות אלה שימשו חממה לתומכי נאצים ומכחישי שואה.

אולם בשנים האחרונות תנועות הימין הקיצוני עוברות תהליך של שינוי. קמו מנהיגים שמתנערים מהמורשת הנאצית הגזענית ותומכים בגלוי במדינת ישראל. הם הוציאו בבושת פנים מתנועותיהם ניאו-נאצים שונאי יהודים. הם זיקקו את עמדותיהן הלאומיות של התנועות, ועתה הן מבטאות עמדה צודקת, התובעת שמירה על זהותם הלאומית, הדתית והתרבותית של עמי אירופה. כשם שאסור לגזול את רכושו של אדם פרטי, כפי שעשו הקומוניסטים בארצות שעליהן השתלטו, כך אסור לגזול מאנשים את הזהות הלאומית והדתית שלהם, כפי שמבקשים לעשות כיום הליברלים הקיצוניים מהשמאל, ממשיכי הקומוניסטים, כדוגמת מפלגת הלייבור הבריטית.

לנוכח זאת, העמדה המוסרית, כמו גם שיקולי התועלת, מחייבים אותנו לבחון בחיוב קשירת קשרים עם תנועות הימין באירופה, כאשר כל מקרה צריך להיבחן לגופו. תנועה שמתנערת באופן מוחלט מאנטישמיות ומגזענות ראויה לכבוד, לעידוד ולשיתוף פעולה. העמדה המוסכמת צריכה להיות שהמאבק הצודק באסלאם האלים והתוקפני, ובכל מי שמאיים על זהותם הלאומית, מוגדר כמאבק על השלטת חוק וסדר וקביעת זהות לאומית ברורה למדינה, ובשום פנים לא שנאת זרים.

שטראכה ותנועת החירות האוסטרית

לפני כמה שנים ביקרו בארץ מנהיגים מתנועות הימין באירופה. אחד מהם היה היינץ כריסטיאן שטראכה, מנהיג תנועת החירות האוסטרית. בביקורם הגיעו גם להר ברכה, ולאחר ששמענו מח"כ לשעבר עו"ד אליקים העצני כי לפי מה שבירר מדובר באנשים הגונים, קיבלנו אותם במלוא הכבוד. בפגישה שטראכה נשא דברים בגרמנית, ואליקים העצני תרגם את הדברים לעברית. היה זה נאום ציוני נלהב, של אדם שמלא הערכה לעם היהודי ולהישגיו הכבירים בבניין ארץ ישראל, מבחינה חברתית, תרבותית, כלכלית ומדעית, ובעמידת הגבורה מול האויב הערבי. בתוך דבריו התחייב לעמוד תמיד לימין ישראל והמתיישבים שחזרו לארץ התנ"ך, ועומדים בגבורה כחומה בצורה מול הטרור הערבי, ונחשבים כקו ההגנה הקדמי בהגנת אירופה.

לאחר זמן שמעתי מאליקים העצני שפנו אליו מהקהילה היהודית בווינה, בטענה שיש עוד ניאו-נאצים במפלגת החירות האוסטרית, ואיך נפגשנו איתם. אליקים לא התעצל, ביקש את שמות הפעילים האנטישמיים והעבירם למנהיגי המפלגה האוסטרית. לאחר זמן הם סולקו משורות המפלגה. ואף אותו יהודי שהתלונן חזר לדווח לאליקים העצני שכעת המפלגה נקייה, בלי פעילים ניאו-נאצים.

כמדומה שבמצב כזה, נכון לנציגים הרשמיים של מדינת ישראל לכונן יחסים טובים עם נציגי מפלגת החירות האוסטרית ומנהיגה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מתי מברכים "הגומל" בימינו?

הקריטריונים של ברכת הגומל נוסחו בהתאם למציאות שהייתה בעבר, שבה כל מחלה הייתה עלולה להידרדר למוות, וכל נסיעה הייתה סכנת חיים • התקנה הייתה לברך הגומל לאחר יציאה מסכנה, ולכן גם היום יש לברך רק על סיכון חריג • גם לנוהגים לפי השולחן ערוך, אין לברך על חולי רגיל ששוכבים בגללו במיטה • גם על נסיעה בין עירונית אין לברך, מכיוון שהסיכוי לתאונות דרכים אינו הופך אותה לסכנה ממשית • בנוגע למטוס נחלקו הפוסקים, אך מי שרגיל לטוס – נכון שלא יברך

ברכת הגומל למנהג הספרדים

יש שרוצים לטעון שגם כיום, מכיוון שיש תאונות דרכים, הדרכים מסוכנות מאוד. אולם למרות שכל תאונה מכאיבה מאוד, מבחינה סטטיסטית מדובר בסיכון נמוך מאוד, שהולך ופוחת ברבות השנים. אנשים נהרגים ונפצעים גם במדרגות, ואף אחד אינו מעלה בדעתו לברך "הגומל" אחרי ירידה במדרגות.

שאלה: אני נוהג כמנהגי ספרדים, ולכאורה לפי מנהגנו, כל חולה – אפילו חולה בשפעת קלה שנאלץ לשכב יום אחד על מיטתו – צריך לברך "הגומל" לאחר שיתרפא, שכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח ריט, ח) שכל מי שהיה חולה עד שנאלץ לשכב על מיטתו, כשיבריא וירד ממיטתו יברך "הגומל". ולדעת הרמ"א, מברכים "הגומל" רק לאחר מחלה שיש בה סכנת נפשות מסוימת, שמחללים עליה את השבת.

וכן כל מי שנסע בדרך שארכה יותר משבעים ושתיים דקות צריך לברך "הגומל", וכפי שמבואר בשולחן ערוך (ריט, ז), שלמנהג אשכנז אין מברכים "הגומל" על דרך מעיר לעיר, "שלא חייבו (הגומל) אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה (שמצויים שם) חיות רעות ולסטים. ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך". וכיוון שמהלך פרסה הוא כשבעים ושתיים דקות, הרי שצריך לברך לפי מנהגי ספרדים "הגומל" על כל דרך שארכה שבעים ושתיים דקות.

אולם בפועל, לא נפגשתי במקרה שחולה יום אחד מברך "הגומל", ואפילו חולה שפעת איני זוכר שבירך "הגומל". וגם לגבי הנוסע בדרכים עירוניות, שפסק הגרע"י שאם במשך היום נסע שבעים ושתיים דקות צריך לברך "הגומל", אין מי שנוהג כך למעשה, שהרי רבים האנשים שנוסעים כך בכל יום לעבודתם ואינם מברכים בכל יום "הגומל". השאלה היא: האם יש למנהג הספרדים שאינם מברכים "הגומל" על מה לסמוך?

תשובה: נתחיל בביאור דין חולה, וממנו נמשיך לדין נוסע ושאר דיני "הגומל".

איזה חולה צריך לברך

למעשה, בני כל העדות צריכים לברך "הגומל" רק לאחר מחלה שיש בה סכנה שמצדיקה חילול שבת כדי לרפא את החולה. ואף שפסק השולחן ערוך שכל חולה שיתרפא יברך "הגומל", זה היה משום שבעבר כל אדם שנפל למשכב נחשב כמסוכן במידה מסוימת, מפני שפעמים רבות לא ידעו אם מדובר בשפעת או במחלת לב, אם החולה לקה באנגינה או שהוא חולה סוכרתי שנמצא במצב מסוכן. וכפי שמצינו לעיתים בסיפורים מהעבר, שאנשים שתפקדו כבריאים לגמרי נפלו למשכב יום אחד ונפטרו לבית עולמם. לכן רבים מהראשונים, ובראשם הרמב"ם, הרמב"ן והרשב"א, הורו שכל שנפל למשכב – גם אם חשבו שאין במחלתו שום סכנה – כשיקום יברך "הגומל", שמא הייתה במחלתו סכנה. וכפי שמובא בבית יוסף מקור לזה מדברי הירושלמי: "כל הדרכים בחזקת סכנה… כל החולי בחזקת סכנה" (ברכות ד, ד). וכפי שכתב הרמב"ן, ומלשונו ציטט בשולחן ערוך: "בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה… אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון" (ריט, ח), והעולה לגרדום כמובן נכנס לסכנה. וכן מבואר ממה שהעתיק בבית יוסף את דברי הרשב"א בתשובה (א, פב): "ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע לבוא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע, ואדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר חזק. ואף על פי שנעשה לו נס פעמים רבות וניצל ממנו, מן השמיים ריחמוהו, ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (מגילה ז, ב)". וכן פסק בשולחן ערוך שם. הרי שלכל הדעות בירכו "הגומל" רק מפני הסכנה שהייתה במחלה, אלא שלשולחן ערוך בכל מחלה יש סכנה מסוימת, ואילו הרא"ש והרמ"א הורו שיש לברך רק על מחלה שסכנתה הייתה ניכרת וידועה.

יש להוסיף, שבדורות האחרונים נעשינו יותר מפונקים, ורבים שוכבים על מיטתם מחמת מחלות שבעבר נחשבו רק כמיחושים שאינם מצריכים שכיבה. ואולי לכן הורה בבן איש חי (עקב ז), שרק מי ששכב שלושה ימים יברך 'הגומל'. אומנם רבים חלקו עליו וכתבו שגם חולה ששכב פחות משלושה ימים צריך לברך לפי מנהגי הספרדים (כה"ח ריט, מו; חזו"ע עמ' שעא; אול"צ ח"ב יד, מד), אולם נראה ברור שבכל אופן לדעת השולחן ערוך – אין לברך על מחלה שברור שלא היה בה סכנה.

רק חולה שהיה בסכנה מברך

לפיכך, לאחר שמדע הרפואה התפתח, ויש כיום אפשרות לאבחן את מצב החולה ולקבוע אם יש חשש סכנה במחלתו, יש להורות לבני כל העדות לברך "הגומל" רק לאחר מחלה שהיה בה צד של סכנה. והסימן לכך: שזו מחלה שמתירים לחלל עליה את השבת כדי להציל את החולה. אומנם לעיתים מחללים שבת ומסיעים חולה לבית החולים מחמת הספק, ולבסוף מתברר שהחולה לא היה בסכנה, וממילא ברור שלא יברך "הגומל"; אבל לאחר מחלה שהחולה בה היה בסכנת נפשות עד שהיה ראוי לחלל עליו שבת, מברכים "הגומל".

הנוסעים בכביש אינם בסכנה

כיוצא בזה לגבי הולכי דרכים: הכול מסכימים שהברכה על ההצלה מהסכנה, אלא שנחלקו האם על סכנה רחוקה יחסית שהייתה בהליכה מעיר לעיר מברכים. אולם בכל אופן דובר בסכנה גדולה לאין ערוך מהסכנה שבנסיעה בכבישים בזמננו, שכן בעבר כשהלכו ברגל או על בהמות, מי שנקע את רגלו בדריכה לא נכונה או שנפצע מנפילה, היה עלול להתקשות לסיים את דרכו ולמות מצמא או מזיהום שלא טופל. גם סכנת השודדים הייתה מרובה, ופעמים שהשודדים רצחו את בעלי הרכוש או שמכרום לעבדים. לכן אמרו בירושלמי: "כל הדרכים בחזקת סכנה" (ברכות ד, ד). זו הייתה אחת הסיבות לכך שאנשים מיעטו במסעות, ורוב האנשים במשך כל חייהם לא יצאו מתחום מושבם, וממילא לא הוצרכו לברך "הגומל" על היותם הולכי דרכים. על פי זה פסקו המחמירים לברך על כל דרך בין עירונית.

אולם כיום הדרכים בטוחות. זה אחד ההישגים הגדולים של התקופה המודרנית, שנסיעות והובלת סחורות נעשו קלות ובטוחות, ועל ידי כך הוזלו עלויות המזון והבגדים ושאר המוצרים, ונעשה יותר משתלם להשקיע בהמשך פיתוחים טכנולוגיים שגם אותם אפשר יהיה להוביל ולשווק בכל העולם.

סכנת תאונות אינה נחשבת סכנת נפשות

יש שרוצים לטעון שגם כיום, כיוון שיש תאונות דרכים, הדרכים מסוכנות מאוד. אולם למרות שכל תאונה מכאיבה מאוד, מבחינה סטטיסטית מדובר בסיכון נמוך מאוד, שהולך ופוחת ברבות השנים. כמדומה שאם נחשב את הדקות שאנשים יורדים במדרגות לעומת הדקות שנמצאים בנסיעות, נמצא שלא פחות אנשים נהרגים ונפצעים במדרגות, ואף אחד אינו מעלה בדעתו לברך "הגומל" אחרי ירידה במדרגות. כיוצא בזה, אם נחשב את האנשים שטובעים בים או נהרגים מחמת החלקה באמבטיה, נמצא שסכנת הדרכים מעטה בהרבה. כמובן אין בדבריי כדי להפחית מחשיבות החינוך לזהירות בדרכים, שכן בזכות החינוך לכך אכן סכנת התאונות פוחתת באופן ניכר.

לסיכום, לכל המנהגים אין לברך "הגומל" על נסיעות בין עירוניות במדינות מתוקנות.

ברכת הגומל נועדה למקרים מיוחדים

צריך להוסיף שברכת "הגומל" נועדה למקרים מיוחדים ולא נתקנה כברכה שגרתית. ראיה לכך שיש אומרים שכל מי שצריך לברך "הגומל" היה צריך בזמן בית המקדש להקריב קורבן תודה. כך כתבו הרא"ש (ברכות ט, ג), אור זרוע (הל' פסחים רנב) וסמ"ג (עשין קפג). ובחיי אדם (לאחר כלל סט) כתב סדר אמירת קורבן תודה לארבעה שצריכים להודות, וכתב שעל מברכי הגומל לתרום ללומדי תורה כשיעור הקורבן, שלא ייתכן שבעקבות חורבן בית המקדש יהיו החוטאים נשכרים. אומנם לדעת רבים, למי שצריכים לברך "הגומל" הייתה רק מצווה להביא קורבן תודה – אבל לא חובה (רש"י ויקרא ז, יב. ועי' ר"י פערלא לסמ"ג עשין נט). בכל אופן, אפשר להבין שאין מדובר בברכה שאדם מברך אותה בתדירות (ראוי לציין שהפסקים העיקריים על ברכת "הגומל" אחרי נסיעה נכתבו לפני כשבעים שנה, ביבי"א חלק א ובנתיבי עם).

האם לברך אחרי טיסה

בדורות האחרונים התעוררה שאלה לגבי הטסים במטוס. יש שהורו שאינם צריכים לברך משום שהטיסה אינה מסוכנת יותר מנסיעה במכונית (חלקת יעקב ב, ט; בצל החכמה א, כ, בשם הגאון מטשבין והרבי מבעלז. וכך דעת הרב גורן, ועשה לך רב ו, טז).

לעומתם, פוסקים רבים הורו לברך "הגומל" לאחר טיסה. הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ב, נט) ביאר שברכת "הגומל" נתקנה על יציאה של האדם מן הסדר הרגיל אל מצב מסוכן, כמו יורדי הים למשל, שאין זה טבעי שאדם לא יטבע בים, וכיוון שעבר את הים וניצול בזכות היותו בספינה – כשיגיע למחוז חפצו עליו לברך "הגומל". למרות שבפועל כמעט שלא קורים כיום אסונות בספינות, מאחר שיצא אדם מביתו אל סכנה של שהייה בים, וניצול בזכות היותו בספינה, מברך. קל וחומר שטיסה במטוס, מצד הטבע, מסוכנת יותר מהפלגה בספינה, שאין זה דבר טבעי שאדם ישהה באוויר ולא ייפול, ומאחר שיש כאן הצלה מן הסכנה – יש לברך אחריה "הגומל" (וכ"כ קצוה"ש, הליכות שלמה כג, ה, וכך נמסר בשם החזון איש). אלא שכמה מהפוסקים כתבו שרק לאחר טיסה של לפחות שבעים ושתיים דקות יש לברך (ציץ אליעזר יא, יג, ויחו"ד ח"ב כו).

למעשה נראה שנכון לכל מי שרגיל בטיסות שלא לברך, הואיל וברכת "הגומל" נתקנה על מצב יוצא דופן. ואף מי שאינו רגיל בטיסות – עדיף שלא יברך, הואיל וכיום הטיסות הפכו לדבר טבעי ושגרתי לאנשים, ואין הן מסוכנות מנסיעות ברכב. ואם זה שאינו רגיל בטיסות ירצה, יוכל לסמוך על הסוברים שצריך לברך, מכיוון שלגביו טיסה היא אירוע מיוחד שכרוך בחשש מסוים (שכן ברכת "הגומל" אינה תלויה רק בסכנה, אלא גם אירוע מטלטל וטראומטי כמאסר שאין בו סכנה מחייב ברכה).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד