שלושה ימים של התעלות

סמיכות ראש השנה לשבת – הזדמנות נפלאה להעמקה ולהתעלות • ביום טוב מותר להתרחץ במים חמים • כיצד יש להיזהר מתלישת שיער בעת הרחצה • חולה שאינו מסוכן חייב לצום, ואין להפריז בחששות רחוקים לסכנה • חולה שאינו פטור מהצום, גם אכילה לשיעורים אסורה עליו מדין תורה • מעוברות ומיניקות חייבות לצום ואין בזה סכנה • את ההחלטה האם הצום מסוכן לחולה יש לקבל בהתייעצות עם רופא ירא שמיים • עצה לרופא כיצד יחליט האם החולה מנוע מלצום

להיזהר מאכילה יתרה

השנה אנו זוכים לשלושה ימים קדושים רצופים, וזו הזדמנות נפלאה להעמקה והתעלות. אמנם לשם כך צריך להיזהר מאכילה יתרה, כדי שאפשר יהיה להתרכז בתפילה ולהרבות בלימוד תורה.

היתר רחצה ביום טוב ושבת

יש שרצו להתיר למעוברות לשתות לשיעורים בטענה שהנשים נעשו כיום חלושות, והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן. אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. רק לעתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, ומכל מקום אין בכך סכנת נפשות

מותר להתרחץ במים חמים שהתחממו בערב יום טוב, או במים חמים שהתחממו ביום טוב על ידי דוד שמש או שעון שבת. וזה ההבדל שבין שבת ליום טוב, שבשבת מותר לרחוץ במים פושרים אבל לא בחמים, ואילו ביום טוב מותר לרחוץ גם במים חמים (עיין פניני הלכה שבת יד, ח).

ואמנם יש מחמירים וסוברים שדין יום טוב כדין שבת, וגם ביום טוב מותר להתרחץ בפושרים בלבד. ויש מחמירים וסוברים שאף בפושרים אסור להתרחץ בשבת ויום טוב, וכך נוהגים חלק מיוצאי אשכנז. אולם למעשה, העיקר כדעת רוב הפוסקים, שמקילים לרחוץ ביום טוב במים חמים. וכאשר הדבר גורם צער, כגון בראש השנה שנמשך יומיים, או ביום טוב שסמוך לשבת, ראוי לנהוג כדעת המקילים, כדי לכבד את החג ולהתענג בו.

וכן בשבת, כאשר אדם סובל מכך שלא התרחץ, רשאי להתרחץ במים פושרים, היינו מים שאין נהנים מחמימותם אבל מנגד אין סובלים מהיותם קרים.

המים החמים

מי שיש לו דוד שמש, יכול להתרחץ במים שהתחממו בו במשך החג. ומי שאין לו דוד שמש, יכול להפעיל את דוד המים החשמלי לפני החג. וכדי שלא יבזבז חשמל לריק, יחבר את הדוד לשעון שבת ויפעיל אותו למשך הזמן הנדרש בלבד.

שלא כמו בשבת, ביום טוב מותר לפתוח את ברז המים החמים גם כאשר המים שבדוד רותחים, וגם בשעה שגוף החימום החשמלי דולק, מפני שאין איסור בישול ביום טוב. אבל אסור להדליק ביום טוב את דוד המים החשמלי, מפני שהדלקתו נחשבת כהבערת אש מחודשת שאסורה ביום טוב (פניני הלכה מועדים ה, י).

הרחצה הסבון והמרכך

מותר להשתמש בשבת וביום טוב בסבון נוזלי. אבל בסבון קשה או סמיך, רבים נהגו להחמיר (פנה"ל שבת יד, ו).

מותר לחפוף ברכות את שיער הראש, וכן מותר להשתמש בשמפו ומרכך (נוזלי). וצריך להיזהר לחפוף ברכות, כדי שלא לתלוש שערות. וכאשר ברור שהחפיפה תתלוש אפילו שערה אחת – הרי היא אסורה. אבל אם אין ודאות שהחפיפה תתלוש שערות, אין בה איסור. וגם כאשר מוצאים שערות תלושות במקלחת, כל זמן שחופפים ברכות רבה, עדיין אין ודאות שתלשו שערות, מפני שייתכן שהשערות הללו ניתקו ממקורן לפני כן, ועתה הן נשטפו במים.

אישה שיש לה שיער ארוך והיא רגילה לסרקו תמיד לאחר הרחצה, נכון שלא תשטוף את שערה בשבת או ביום טוב, כדי שלא תיכשל אחר כך באיסור תורה של סירוק (פנה"ל שבת יד, ג). ומי שנצרכת מאוד לחפוף את ראשה, ויודעת בוודאות שלא תיכשל אחר החפיפה בסירוק, תוכל גם ביום טוב לחפוף את שערותיה. והעצה לכך להשתמש בעדינות במרכך.

עוד צריך להיזהר במשך חפיפת הראש והזקן שלא לסחוט את השיער, שסחיטה זו אסורה משום דש, משום שהיא מוציאה מהשיער מים וסבון שניתן להשתמש בהם להמשך הרחצה. אבל מותר לנגב את השיער במגבת, שהואיל ואין מעוניינים להשתמש במים שיוצאים מהשיער ונבלעים במגבת, אין בזה איסור סחיטה (פנה"ל שבת יד, ח).

מי שהצום מסכן את חייו אסור לו לצום

חולה שהצום ביום הכיפורים עלול לגרום למותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התענית (יומא פה, ב). והנמצא בספק סכנה ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול – חוטא, מפני שעבר על מצוות התורה לשמור את נפשו.

ואין הכוונה רק לסכנה כזו שבעטיה אחוז ניכר מהחולים מתים, אלא כל שישנו סיכוי שהצום יגרום למותו של החולה, או יחליש את יכולתו להתמודד עם מחלתו המסוכנת – מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו. גם חולה הנוטה למות, כל זמן שהצום עלול לקרב את מותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שגם בעבור הצלת חיי שעה מותר לשתות ולאכול ביום הכיפורים.

אין להפריז בחששנות

מאידך אין להפריז בחששות רחוקים, שכן אם נחשוש בכל מחלה רגילה לסכנת נפשות, הרי שביטלנו את ההלכה שקבעה שחולה חייב לצום ביום הכיפורים.

ולא זו בלבד, אלא שאם נפריז ונחשוש לסכנות רחוקות מאוד, נצטרך לאשפז בבית חולים את כל החולים, ונצטרך גם לאסור נסיעות מיותרות במכונית, מחשש לתאונות דרכים. וכמובן שנצטרך לאסור יציאה לטיולים וכל כיוצא בזה.

אלא כך הוא הכלל: כל סכנה שאנשים רגילים לטפל בה בדחיפות תוך השקעת זמן ומשאבים, כמו החשת החולה לבית חולים, נחשבת כסכנת נפשות, וכדי למונעה מצווה לחלל שבת ולשתות ולאכול ביום הכיפורים. אבל סכנה שאין מזדרזים לטפל בה תוך השקעת זמן ומשאבים, אינה נחשבת כסכנת נפשות.

הטעות הגדולה בדין אכילה ושתייה לשיעורים

רופאים וחולים רבים סבורים בטעות שההצעה לשתות לשיעורים היא מעין דרך ביניים, שמתאימה לחולים שהצום אינו מסכן את חייהם. אולם האמת, שהואיל ואין נשקפת סכנה לחייהם, גם שתייה לשיעורים ואפילו שתייה כלשהי אסורה עליהם מהתורה.

אלא העניין הוא שכאשר חולה מסוכן חייב לאכול ולשתות ביום הכיפורים, לדעת הרמב"ן עדיף שיאכל וישתה לשיעורים. שכן למדנו לעניין העונש, שהאוכל ביום הכיפורים באיסור, אם אכל כשיעור במזיד חייב כרת, ובשוגג חייב חטאת, ואם אכל פחות מכשיעור, למרות שעבר באיסור תורה, אינו נענש בכרת או בחטאת. ועל כן לדעת הרמב"ן, למרות שמותר לחולה מסוכן לאכול ולשתות, עדיף שיאכל וישתה פחות מכשיעור.

ואמנם רוב הראשונים ובכללם הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו הדרכה זו, מפני שלדעתם חולה מסוכן רשאי לשתות ולאכול לכתחילה בלי שום הגבלה, וכן כתבו כמה אחרונים (נצי"ב, אור שמח ועוד). מכל מקום השולחן ערוך כתב שאם אפשר, עדיף שישתה ויאכל פחות מכשיעור (תריח, ז-ח).

אולם בדור האחרון מתברר שהחומרה של הרמב"ן והשו"ע גרמה לפרצה חמורה, שרבים טועים לחשוב שגם לחולה שהצום אינו מסכן את חייו מותר לאכול ולשתות פחות מכשיעור.

מעוברות ומיניקות

ויש שבאים מתוך כך להקל שלא כדין אפילו במעוברות ומיניקות. אולם הלכה ברורה היא שמעוברות ומיניקות חייבות לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואפילו בתשעה באב מעוברות ומיניקות חייבות לצום, קל וחומר ביום הכיפורים שחיובו מהתורה.

ויש שרצו להתיר למעוברות לשתות לשיעורים בטענה שהנשים נעשו כיום חלושות, והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן. אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. ורק לעתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, ומכל מקום אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להפך, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר, הן בזכות שפע המזון המגוון והן בזכות ההתקדמות הרפואית, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום לשנות את ההלכה שמעוברות ומיניקות חייבות לצום, וכך נהגו בישראל מדורי דורות. ואילו היה בדבר סכנה, היו יודעים על כך ולא היו קובעים שמעוברות ומיניקות חייבות בצום (ציץ אליעזר יז, כ, ד; נשמת אברהם תריז, א).

הלכה זו מסורה לרופאים יראי שמיים

ורק במקרים מיוחדים של סכנת נפשות אסור לצום, והרופא הוא שצריך לקבוע על פי המידע הרפואי שברשותו אם יש בצום סכנת נפשות. אולם הבעיה, שישנם רופאים רבים שמתוך חששנות יתר או מתוך זלזול במצווה – מורים תמיד לכל חולה לשתות ולאכול ביום הכיפורים. וכפי שלמדנו, יש מהם שסבורים בטעות שאם יגידו לחולה לשתות ולאכול לשיעורים, כבר אין בכך איסור. אבל באמת כל זמן שאין סכנת נפשות בצום, אסור מהתורה לשתות אפילו לשיעורים.

לפיכך על החולים לשאול בעניין זה רופא ירא שמיים. ואין יראת השמיים תלויה בהכרח בכיפה, אלא העיקר הוא שהרופא יהיה ישר ומוסרי, ויכריע באחריות מרבית הן כלפי קדושת הצום והן כלפי חיי אדם.

עצה לרופא ירא שמיים

מה יעשה רופא ירא שמיים שנשאל על ידי חולה או מעוברת או מניקה, האם עליהם לצום ביום הכיפורים, והוא מתלבט בשאלה עד כמה עליו לחשוש לסכנות רחוקות מאוד? ישקול בעצמו מה היה עושה אילו ביום הכיפורים היה נודע לו עליהם שהם צמים: אם היה מוכן לנסוע עשר דקות כדי להורות להם לשתות ולאכול כדי להציל את חיי החולה או העובר או היונק, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות להם לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ואם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות שחובה לצום.

עצה זו מועילה לרוב רובם של הרופאים, שמצד אחד אינם עצלנים, ומאידך אינם אוהבים להתרוצץ בין חוליהם.

חולה שטעה ושאל רופא שאינו ירא שמיים

חולה שטעה ושאל רופא שאינו ירא שמיים והורה לו לשתות ולאכול, כפי שבדרך כלל רופאים כאלה מורים, צריך להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים. ואם חטא ולא שאל ואין עוד ביכולתו לשאול רופא ירא שמיים, ישתה ויאכל ביום הכיפורים, מפני שאף שיש לנו ספק אם הרופא השיב לו כהלכה, מכלל ספק לא יצאנו, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות ולאכול.

וכדי למנוע טעות זו הקדמתי לכתוב הלכות אלו עתה, כדי שעוד יהיה זמן בידי החולים לשאול רופאים יראי שמיים.

דינו של אדם בימים הנוראים

לדעת רבים, עיקר דינו של אדם בימים הנוראים הוא לעולם הבא • חיי העולם הבא מחולקים לשני שלבים: עולם הנשמות ותחיית המתים • "שכר מצווה מצווה" – הנידון לחיים בראש השנה יזדמנו לו אירועים שיסייעו לו להוסיף ולהתעלות • באופן כללי הצדיקים מקבלים שכר והרשעים נענשים, אך פרטי הדין הם עמוקים ומורכבים • מה הסיבה לכך שלעתים צדיקים מתייסרים ורשעים חיים בטוב בעולם הזה • שכר ועונש לפי עוצמת הניסיון והמאמץ • השפעת דין הכלל על מצבו של הפרט

על מה אדם נידון בימים הנוראים

לקראת הימים הנוראים נקדיש הפעם את הטור להעמקה במשמעות הדין. ואף שהדברים מורכבים יש תועלת רבה בלימודם, מפני שיש בהם ניסיון לסדר סוגיות מורכבות (והרוצה להבינם יותר, יעיין בפניני הלכה ימים נוראים פרק א').

אמרו חכמים שבראש והשנה ויום הכיפורים הצדיקים נידונים לחיים והרשעים למיתה. וכפי שנלמד בהמשך, הכוונה לחיי העולם הזה והעולם הבא כאחד.

שני שלבי העולם הבא

יש אנשים שמצד גורל ייעודם נבראו עם יצר רע חזק מאוד, או שגדלו בסביבה קשה ורעה, וגם אם יצליחו ללמוד מעט תורה ולעשות מעט מעשים טובים – יש לכך ערך עצום ויזכו לשכר מרובה. וכפי שאמרו חכמים: "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג). ויש שיצרם הטוב חזק וגדלו בסביבה טובה, ואם יחטאו – ייענשו בחומרה

חיי העולם הבא מורכבים משני שלבים. השלב הראשון מתחיל לאחר פטירתו של האדם, שאז נשמתו עולה לעולם הנשמות, שבו יש גן עדן לצדיקים וגיהינום לרשעים. השלב השני יגיע לאחר שיושלם תיקון העולם בתחיית המתים, וישובו הנשמות להתאחד עם הגוף, ויחד עמו יתעלו בלא סוף (רמב"ן שער הגמול; רמח"ל דרך ה' חלק א' פרק ג').

העולם הבא על שני שלביו נקרא גם עולם האמת, מפני שלעומת העולם הזה שבו השקר גובר, והתדמית החיצונית מסתירה את המהות הפנימית – בעולם הבא מתברר מעמדו האמיתי של האדם וערכם האמיתי של מעשיו. ומכיוון שהעולם הבא חשוב לאין ערוך מהעולם הזה, שכן "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא" (אבות ד, טז), לדעת רבים עיקר הדין שנידונים בראש השנה הוא על העולם הבא.

שני חלקי הדין על העולם הבא

החלק האחד בדין הוא שבכל שנה מחשבים את כל המעשים שאדם עשה במשך השנה. על הטובים שמור לו שכר לעולם הבא, ועל הרעים שמור לו עונש לעולם הבא. אלא שהדין שנקבע בראש השנה אינו סופי, מפני שאם במשך השנים הבאות יחזור בתשובה, יציל את עצמו מדינה של גיהינום וירבה שכרו לעולם הבא. ואם חס ושלום יתהה על הראשונות ויתחרט על המעשים הטובים שעשה, יירש גיהינום ויפסיד את השכר שהיה שמור לו לעולם הבא.

על האפשרות להתקרב לה'

החלק השני בדין הוא על האפשרות להתקרב לה' בשנה הבאה. הנידון בראש השנה לחיים, יזדמנו לו במשך השנה אירועים שיסייעו לו להמשיך להתעלות בתורה ובמצוות שעל ידם יזכה לחיי העולם הבא. בשעה שילמד תורה – יזכה לתוספת הארה והבנה, ובשעה שיעסוק במצוות ובמעשים טובים – יזכה לתוספת שמחה וברכה, מעין העולם הבא. ואם ידונו אותו חס ושלום למיתה, הרי שיזדמנו לו במשך השנה הבאה ניסיונות ואירועים שעלולים להרחיקו מה' ולאבדו מן העולם הבא. וגם כשילמד תורה – יקשה עליו לקלוט את ההארה האלוקית שבה, וגם כשיעסוק במצוות – לא יזכה להרגיש כראוי את הקדושה והעונג שבמצווה. וזו משמעות דברי חכמים (אבות ד, ב): "מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצווה מצווה ושכר עבירה עבירה" (נפש החיים א, יב).

השכר נקרא חיים והעונש מוות

כלל השכר נקרא חיים והעונש נקרא מוות. חיים פירושם קרבה והתחברות לה', מקור החיים, שעל ידי כך האדם זוכה לכל הטובות שה' משפיע בעולם הזה ובעולם הנשמות ובעולם הבא. ומכיוון ששורשי כל הטובות והתענוגים שבעולם הזה נובעים מהחיים שה' משפיע לעולם – השכר שבעולם הבא גדול לאין ערוך מכל תענוגי העולם הזה, שאינם אלא השתקפות חיוורת של שורש התענוג. וזהו שאמרו חכמים: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (אבות ד, יז). וזאת משום שבעולם הבא יכול אדם לזכות ליהנות מזיו השכינה ולהתענג על ה', והחיים שבו מתגברים ומתעצמים לאין שיעור. ואילו בעולם הזה האורה האלוקית מגיעה אלינו דרך מסכים בצמצום גדול. ואף על פי כן, על ידי הדבקות בה' בלימוד התורה וקיום המצוות, יכול אדם לזכות גם בעולם הזה למעין עולם הבא ולהתענג על הדבקות בה'.

לעומת השכר שנקרא חיים, השם הכללי של העונש הוא מוות, שפירושו ריחוק ממקור החיים, שגורם להתגברות הצרות, עד מיתת הגוף בעולם הזה וייסורי הנשמה בגיהינום.

עומק הדין ומורכבותו

אף שכללי הדין הם פשוטים, שההולך בדרכי ה' זוכה לברכה בעולם הזה ובעולם הבא, והרשע נענש בעולם הזה ובעולם הבא, פרטי הדין הם עמוקים ומורכבים לאין שיעור. לכן ישנם מקרים שצדיק סובל מעוני ומחולאים ומת בקיצור ימים, ויש רשע שמאריך ברשעותו בעושר ובריאות. והעיקר הוא שהכול מכוון לתיקון העולם. ונבאר מעט.

הבחירה החופשית

לצורך תיקונו של העולם, הכרחי שתהיה לאדם בחירה חופשית. ולכן כל זמן שהעולם עוד לא הגיע לתיקונו, לא ייתכן שכל הצדיקים ייהנו מהטוב וכל הרשעים יסבלו, כי אז הבחירה תהיה צפויה מראש ומוכתבת על ידי הציפייה לשכר המוחשי והוודאי והחשש מהעונש המוחשי והוודאי, ולא מתוך בחירה חופשית ואמיתית בטוב. ועל כן הנהגת הדין מורכבת מאוד ופרטיה מרובים, כך שתמיד ישנם צדיקים שמתמודדים עם ייסורים ורשעים שנראים כמי שנהנים מתענוגי העולם הזה. ועל ידי כך הבחירה החופשית לא נפגעה, והאדם שבוחר בטוב זוכה לתקן את עצמו ואת העולם כולו.

ומכל מקום, כאשר מתבוננים לטווח ארוך, למשל על ענייני המשפחה והאושר האמיתי שבחיים, אנו מוצאים שבדרך כלל גם בעולם הזה הצדיקים זוכים לברכה והרשעים נענשים. וזה עיקר הניסיון, שהיצר הרע מטה את האדם להתבונן על העולם במבט שטחי ולטווח קצר, ואילו היצר הטוב מעורר את האדם להתבונן לעומק ולטווח ארוך. ולכן למרות שגם בעולם הזה בטווח הארוך הצדיקים זוכים בדרך כלל לרוב טובה והרשעים מתייסרים, עדיין נותרת הבחירה חופשית, מפני שלטווח קצר אין הדברים ניכרים.

כאשר גורל הייעוד נחרץ

ונתחיל לבאר את פרטי הדין: יש אדם שגורל ייעודו להיות עשיר ולהתמודד עם היצר הנלווה לכך, וגם אם ירבה לחטוא, יישאר עשיר. וכל הדין של ראש השנה בעניין זה הוא על תנאי חייו כעשיר, האם ישמח בעושרו או יתייסר מדאגות בגללו. וכן לגבי חייו בעולם הבא, הדין הוא האם עושרו יגרום לו לעמוד בניסיונות קשים מאוד או קלים, או אולי אף יסייע לו בעבודת ה'. ויש מי שגורל ייעודו להתמודד עם עוני, וגם אם ירבה זכויות יישאר עני, ודינו הוא על השאלה האם העוני יהיה נורא או נסבל. ולגבי העולם הבא, האם תנאי חייו כעני יועילו לו לעבודת ה' או יפריעו לו.

ולעתים רחוקות, על ידי זכויות מיוחדות או חטאים חמורים, יכול אדם לשנות את גורל ייעודו.

כאשר גורל הייעוד אינו נחרץ

ופעמים שהגורל שנקבע לאדם אינו נחרץ, אלא רק קובע את הכיוון ומאפשר עדיין שינויים מסוימים, ואזי הדין שבראש השנה יכול להשפיע גם על מי שגורלו להיות עשיר אם יהיה רק אמיד או עשיר או עשיר מאוד, וכן על העני אם יהיה דחוק מעט, או עני ממש או אביון.

האם עושר הוא שכר

ופעמים שאין לאדם ייעוד מיוחד להיות עני או עשיר, ועל כן גורלו אינו קבוע. ומכיוון שבחר בטוב בעניינים הקשורים לממון וצדקה, מגיע לו על פי הדין שיהיה עשיר, והוא מתעשר והולך כדי שיוכל להמשיך להתעלות בחסידותו ובצדיקותו. ולעתים גלוי לפני יודע תעלומות שאם יזכה בעושר יגבר עליו יצרו ויש חשש שיחטא בגאווה, בתאווה ובקמצנות ויאבד את מדרגת צדקותו. ואזי כיוון שהדבקות בה' היא העיקר, ובה תלויים חיי העולם שלו, מרחמים עליו מהשמיים ודנים אותו לקשיי פרנסה, כדי שיימלט מן הניסיון הקשה ויזכה לחיי העולם הבא. ואם לא זכה כל כך, ייתכן שיזכה לעושר בעולם הזה, אבל יצטרך לעמוד בניסיונות קשים שעלולים להורידו לשאול תחתיות.

לפי גודל הניסיון

עוד חשבון ישנו, והוא עוצמת ההתמודדות וההתגברות שנדרשת לאדם כדי לבחור בטוב ולהימנע מהרע. יש אנשים שמצד גורל ייעודם נבראו עם יצר רע חזק מאוד, או שגדלו בסביבה קשה ורעה, וגם אם יצליחו ללמוד מעט תורה ולעשות מעט מעשים טובים – יש לכך ערך עצום, ויזכו לשכר מרובה. וכפי שאמרו חכמים "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג). ויש שיצרם הטוב חזק וגדלו בסביבה טובה, ואם יחטאו – ייענשו בחומרה.

שכר רשעים ועונש צדיקים בעולם הזה

עוד חשבון ישנו, שלפעמים דנים רשע שעשה מעט מצוות, שיקבל את כל שכר מצוותיו בעולם הזה, כדי לאבדו בגיהינום. וכן לפעמים דנים צדיק שעשה מעט עוונות, שיקבל את כל עונשו בעולם הזה, כדי שיעלה זך ונקי לגן עדן.

ואף שהשכר והעונש שבעולם הזה אינו נחשב כלום לעומת השכר שבעולם הבא, כך ראוי וצודק, משום שהרשע עשה את מצוותיו מסיבות חיצוניות, כדי להתגאות ולהתפאר, ולכן ראוי שגם שכרו יהיה בעולם הזה החולף ולא יקבל על כך שכר בעולם האמת. וכן לגבי הצדיק, כיוון שעיקר רצונו להידבק בה', אם חטא בטעות, כשם שחטאו חיצוני כך ראוי שהעונש עליו יהיה חיצוני בעולם הזה, ועל ידי כך יזדכך עד שלא יישאר ממנו שום כתם לעולם הבא (קידושין לט, ב; דרך ה' חלק ב' ב, ו).

דין הכלל והפרט

עוד צריך לדעת, שאף שהדין של ראש השנה הוא לעם ככלל ולכל יחיד ויחיד בפני עצמו, מכל מקום דין היחיד בעולם הזה מושפע מאוד ממצבו הכללי של העם, כל עם ועם לפי עניינו. אמנם פעמים שאין סתירה בין דין העם לדין היחיד, שכן גם כאשר העם ככלל זוכה לשפע ברכה, אין הברכה נפגעת מכך שכמה יחידים נענשים על חטאיהם. וכן כאשר העם ככלל מקבל עונש, אין העונש נפגע מכך שכמה יחידים יזכו בשכר. אבל לעתים ישנה סתירה בין דין העם לדין היחיד, כגון בשעה שנגזרה על העם גזרה קשה כחורבן וגלות, ואזי אין מנוס מכך שגם הצדיקים יענשו. ומכל מקום הדין נותר על כנו, שכן בעולם הנשמות, בגן עדן, יקבלו הצדיקים את מלוא שכרם, וההשלמה המלאה תהיה בעולם הבא, בעת תחיית המתים, כשיחזרו הנשמות להתאחד עם גופם.

להתפלל עם ר' אריה לוין

'פניני הלכה' לימים נוראים • זיכרונות מתפילות הימים הנוראים במרכז הרב, שרוחם של הראי"ה קוק והרצי"ה שרתה עליהם • נוסח התפילה שהביא רבי אריה לוין מישיבת וולוז'ין • רוח מרכז הרב – כנות, יראת שמיים ישרה, אהבת ישראל עצומה ואידיאליזם • מדוע תפילות הימים הנוראים עוסקות בעיקר בכלל ישראל ולא באדם הפרטי • העיסוק בכלל מעצים גם את הפרט, ובכלל מאתיים מנה • איך לכתוב הלכה באופן שחילוקי המנהגים בין העדות ייתפסו כקולות שונים בתוך תזמורת הרמונית

הספר החדש על הימים נוראים

בעזרת ה' יתברך יצא לאור הספר על ימים נוראים במסגרת סדרת ספרי 'פניני הלכה', וזכיתי לסיים בכך את הלכות השבת והמועדים (בשבעה כרכים). בהקדמה לספר כתבתי מעט זיכרונות ומחשבות שליוו אותי בלימודי ובכתיבתי.

זיכרונות

במרכז הרב שרתה רוח מיוחדת של כנות, יראת שמיים ישרה, אהבת ישראל עצומה ואידיאליזם. היו שם תלמידי חכמים ובחורי ישיבה שהיו מחוברים בכל לבם לחיילים שבצבא, למתיישבים שמפריחים את שממות ארצנו, לכל יושבי הארץ וליהודי התפוצות. ומעל הכול נכספו לגילוי תורת ארץ ישראל כדי להביא גאולה לעולם

אזכרה ימים מקדם, כשאבי מורי הוליכני משכונת גבעת מרדכי לישיבת מרכז הרב שבשכונת קריית משה בירושלים לתפילות הימים הנוראים. למרות שהייתי ילד קטן, רושם התפילות הנהדרות והנוראות נאצר בלבבי. כל עוד יכולתי, שם התפללתי. משנה לשנה מתברר לי יותר עד כמה הרוח הגדולה שנשבה שם הולכת ומעמיקה את השפעתה עליי. בין כותלי בית המדרש שרתה אז נשמתו הגדולה של מייסד הישיבה, מאור הדורות האחרונים, מרן הרב קוק זצ"ל, ורוחו של בנו ממשיכו ראש הישיבה דאז, מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. הוא אמנם היה מתפלל בבניין הישן של הישיבה, כי לא יכול היה שלא להתפלל במקום שבו אביו התפלל. אבל השפעתו על מתפללי הישיבה בבניין החדש שבקריית משה הייתה עצומה. במעומעם אני זוכר את תפילותיו של הרב הצדיק אריה לוין זצ"ל, שהיה עובר לפני התיבה במוסף יום ראשון של ראש השנה ובתפילות ערבית, מוסף ונעילה של יום הכיפורים. במוסף יום שני של ראש השנה עבר לפני התיבה ר"מ הישיבה הרב מרדכי פרום זצ"ל, חתן של חתנו של מרן הרב קוק.

הרב אריה לוין העיד על תפילתו שהיא כנוסח ששמע בישיבת וולוז'ין, נוסח שהועבר במסורת מהמהרי"ל. לאחר שנפטר, ביקש הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל מאבי מורי לשמש שליח ציבור תחתיו. שמעתי מקרובנו הרב מרדכי שטרנברג שליט"א, שאכן תפילתו של אבי דומה מאוד לתפילתו של ר' אריה לוין, הן בקולו והן בנוסחו, עד שכשעצם את עיניו נדמה היה לו שר' אריה לוין הוא שעומד עכשיו בתפילה. תפילתו הייתה בהטעמה, בתחנונים ובענווה, כבן המתרצה לפני אביו.

במזרח, בצד הימני של החזן, ישבו הרב שפירא, הרב ישראלי, הרב פרום ואחריהם אבי. ממול התפלל נכד מרן הרב קוק, הרב שלמה רענן הי"ד. לא אשכח איך היה מזרזני לומר עמו בהטעמה: "אחת, אחת ואחת" וכו'. בשנות ילדותי תמהתי על פשר הספירה הזו, שכפי הנראה מנוסח התפילה יש לה חשיבות מרובה. מתוך כך כשגדלתי המשכתי לחשוב על משמעותה. הפירוש לכך (בפרק י, יא) מוקדש לזכרו.

אני עוד זוכר את ר' שבתאי שמואלי ז"ל, מזכיר הישיבה ומתלמידיה הראשונים, אומר במקומו ברעדה "המלך" וניגש לעלות לתפילת שחרית. אחר כך היה תוקע בשופר. לאחר מכן, כשנחלש, דודי הרב איתן איזמן שליט"א, שגם הוא היה הולך איתנו מגבעת מרדכי, החליף אותו ונעשה לתוקע הקבוע. הוא גם לימדני לתקוע בשופר, ובי קיימו שם את דברי חכמים: "אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אבל מתעסקין בהם עד שילמדו" (ר"ה לג, א; רמ"א תקצו, א). אני זוכר את הקידוש שהר"מים היו עושים בחדר השיעורים עם הרב מרדכי פרום לפני מוסף, ואת המתח שהיו שרויים בו לקראת עבודת הקודש. בדרכנו חזור היינו הולכים דרך האוניברסיטה העברית, שבבריכת הנוי שלה היינו עושים תשליך.

לאחר הסתלקות הרב אריה לוין, החל מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל לשמש שליח ציבור בנעילה, ולימים אחר שהרב מרדכי פרום נפטר גם במוסף אחד של ראש השנה. וכשאבי מורי עבר לבית אל, שימש הרב שפירא שליח ציבור בכל המוספים, וקולו שהיה יוצא מהלב ברגש עצום היה מרעיד ומעורר את הלבבות.

את תפילת 'כל נדרי' ובדרך כלל גם את תפילת נעילה היינו מתפללים בגבעת מרדכי, ואז זכיתי להתפלל עם בעלי בתים, חלקם ניצולי שואה, ולשמוע את הרב יהודה עמיטל זצ"ל עובר לפני התיבה. גם ניגוניו שהיו ספוגים חמימות וכיסופי דבקות השפיעו עליי. לימים, לאחר שהחל להתפלל בישיבתו בהר עציון, אבי מורי החליפו בתפילת נעילה. כך היה גם בעת שפרצה מלחמת יום הכיפורים, כאשר מתוך בית הכנסת גויסו מתפללים לחזית.

כשאני מנסה לפענח את האווירה המיוחדת שהייתה בישיבת מרכז הרב, נדמה לי שבנוסף להתלהבות שמלווה את כל הישיבות שרתה שם רוח מיוחדת של כנות, יראת שמיים ישרה, אהבת ישראל עצומה ואידיאליזם. היו שם תלמידי חכמים ובחורי ישיבה שהיו מחוברים בכל לבם לחיילים שבצבא, למתיישבים שמפריחים את שממות ארצנו, לכל יושבי הארץ וליהודי התפוצות. ומעל הכול נכספו לגילוי תורת ארץ ישראל כדי להביא גאולה לעולם, כפי שמו"ר הרב צבי יהודה היה מלמד תמיד בשיעוריו, שאותם זכיתי אחר כך לשמוע בשנות לימודי בישיבה.

השתדלתי ליצוק לתוך הספר מקצת מההשראה שזכיתי לקבל מתפילות הימים הנוראים בין כותלי ישיבתו של מרן הרב קוק זצ"ל.

כלל ישראל

בהלכות הימים הנוראים בולט מאוד העניין הכלל הישראלי, שיסודו בבחירה שבחר ה' אותנו מכל העמים להיות לו לעם סגולה כדי לגלות את שכינתו בעולם ולתקנו. זה היסוד לתשובה ולכפרה. אמנם רבים מהעוסקים בתורה נוטים להדגיש את הצדדים הפרטיים שמתחילים מהאדם, ובעקבות כך נותרים בקטנותם למרות כל המאמצים העיוניים והרגשיים.

ויש שאף מעזים לטעון כנגד מרן הרב קוק זצ"ל שכביכול הדגיש מדי את היסוד הכללי. אולם האמת היא שהעניין הכללי הוא עיקר ייחודו וקדושתו של עם ישראל, וכל מי שישים לב למה שהוא אומר בתפילות ובסליחות יבחין בכך מיד. מרן הרב קוק החזיר עטרה ליושנה, וביאר בעמקות את משמעותה של קדושת כלל ישראל.

כפי הנראה טומאת הגלות השכיחה מרבים את היסוד הכללי, ועלינו ללמוד תורה בישרות ולהבין שהיסוד לאמונה, לתשובה ולגאולה הוא בקדושת כלל ישראל. וזה עיקר עבודת הימים הנוראים, ששורשה בעבודת הכהן הגדול שהיה מכפר על כלל ישראל.

הפרט מתעצם מכך

ואל לו ליחיד לחשוש מלהתעלות למדרגת הכלל, מפני שרק בתפיסה השטחית רעיון הכלל פוגע במעמדו של היחיד, אולם באמת רעיון הכלל מעצים ומרומם את הפרט, ונותן לכל נטיותיו משמעות מקודשת ונצחית. "בכלל מאתיים מנה" – העיסוק בכלל מכיל בתוכו גם את העיסוק בכל הפרטים, שכן הכלל מורכב מכל הפרטים. אולם העיסוק בפרט אינו מכיל בתוכו את הכלל.

זמן תשובת היחיד היא במשך כל השנה, ותשובת הימים הנוראים היא תשובת הכלל, שבימים אלו השנה מתחדשת, ואז הוא הזמן של כל ישראל לשוב ולזכור את האמונה ולהתעורר לדבקות בתורה ובמצוות. ומכיוון שמדובר בתשובת הכלל, יש בימים אלו גם שמחה רבה, והדבר בא לידי ביטוי במצווה לערוך סעודות חגיגיות בראש השנה ובערב יום הכיפורים וללבוש בגדים חגיגיים בראש השנה וביום הכיפורים.

הדגשת הכללים המשותפים

ישנם ספרי הלכה שמדגישים מאוד את כל חילוקי המנהגים בין העדות, והדבר יוצר מועקה רבה וגם קושי בזכירת הלימוד. כך למשל מלמדים את הילדים שהאשכנזים תוקעים בשופר בחודש אלול והספרדים אינם תוקעים. אבל הנכון הוא ללמוד את הכללים היסודיים המשותפים לכול, ומתוך כך ההלכה מתבארת היטב, וחילוקי המנהגים נדמים כקולות שונים בתזמורת הרמונית.

תקיעת השופר בחודש אלול

כך כתבתי על עניין התקיעה (בפרק ב, א):

אמרו חכמים: "בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה: 'עלה אליי ההרה' (דברים י, א, לכפר על חטא העגל), והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עולה להר, שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה. והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר: 'עלה אלוקים בתרועה ה' בקול שופר' (תהלים מז, ו). ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה" (פרקי דר' אליעזר מו). ובחרו לעורר את העם על ידי קול השופר, מפני שיש בכוחו להזהיר את העם מלחטוא ולעורר את הרבים לעשות תשובה (טור וב"י או"ח תקפא, א).

וכן נוהגים ישראל לתקוע בשופר בחודש אלול. מנהג יוצאי אשכנז לתקוע בכל יום בסיום תפילת שחרית. ומנהג יוצאי ספרד לומר סליחות בחודש אלול ולתקוע בעת אמירת הקדיש שבסיום הסליחות, ורבים נוהגים לתקוע גם בעת אמירת י"ג מידות רחמים. ומנהג זה של תקיעת השופר אינו חובה, ואף על פי כן ראוי לציבור להשתדל לקיימו, אבל יחיד שלא שמע שופר אינו צריך לחפש מי שיתקע לו בשופר.

מנהג הסליחות

כך גם ראוי לבאר את יסוד מנהג הסליחות, שיסודו בתקופת הגאונים, ומגמתו לבקש על גאולת ישראל, כפי שעולה מתוך נוסח הסליחות (שם ב, ב ד). ומתוך כך להמשיך לחילוקי המנהגים. וכך כתבתי:

בימי הגאונים נהגו לומר סליחות בעשרת ימי תשובה, וכך נהגו בישיבות הגדולות שבבבל, והיו מקומות מעטים שנהגו לומר בהם סליחות גם בכל חודש אלול.

בסוף תקופת הראשונים נתקבל המנהג בקהילות ספרדים לומר סליחות בכל חודש אלול ועשרת ימי תשובה (שו"ע תקפא, א). וככל שמתקרבים יותר לראש השנה כך רבים יותר נזהרים לקום לסליחות, ובמיוחד מקפידים על כך בעשרת ימי תשובה. ומנהג אשכנז להתחיל לומר סליחות במוצאי שבת שלפני ראש השנה, ובתנאי שיספיקו לומר סליחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. וממילא מתברר שמנהג אשכנז להוסיף מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" במשך חודש אלול, וכן המנהג להוסיף בלימוד מוסר ותשובה, מכוון לאותה מגמה.

מעלתם של מאמצי ילדים

האם מי שלא זכו לבנים חייבים לעבור טיפול רפואי כדי לקיים מצוות פרייה ורבייה? • מעלתם של חשוכי בנים שמאמצים ילדים שאין מי שיגדלם, ונחשבים כאילו ילדו אותם • חובתו של בן מאומץ לכבד את הוריו המאמצים • נעמי נחשבה לאמו של עובד משום שסייעה לטפל בו ולגדלו • גם מי שמלמד ומחנך את בן חברו נחשב כאילו הולידו • להצטרף למפעל 'אוצר הארץ' שמוצא את הדרכים המהודרות ביותר לשמירת שמיטה ולקיום החקלאית העברית בארץ

שאלה כואבת

כבוד הרב, כזוג שמייחל לילדים ועדיין לא זכה לכך, המאמרים שכתבת לאחרונה היו חשובים מאוד בשבילנו. במיוחד במה שכתבת על ערך האהבה והשמחה בקרב זוגות חשוכי ילדים, ועל הניסיון הגדול שיש בכך, שלא לשקוע בצער אלא להוסיף תמיד טובה ושמחה. יהי רצון שנזכה לכך תמיד.

אמנם עדיין עומדת בפנינו השאלה עד כמה עלינו להשקיע בטיפולים רפואיים כדי לקיים את מצוות פרייה ורבייה. יש לנו ברוך ה' ילד אחד, ושאלתנו היא האם עלינו להתאמץ לבצע הפריות מבחנה כדי לקיים מצוות פרייה ורבייה בבן ובת? בעצם זוהי שאלה כללית, האם מצוות פרייה ורבייה מחייבת השתדלות שלא כדרך הטבע?

תשובה

מי שקשה לו לגדל יתום או לסייע בגידולו, יכול לתרום כסף לטיפול בילדים עזובים כדי לספק את צרכיהם ולהעמידם על רגליהם, ובזה גם הוא נחשב שותף בגידולם, ומבחינה מסוימת נחשב כאילו ילד אותם. וככל שהסיוע משמעותי יותר, כך חלקו חשוב יותר

מצווה על כל זוג שמתקשה בקיום מצוות פרו ורבו, לפעול בכל הדרכים הרפואיות המקובלות כדי לקיים את המצווה בבן ובת. ובכלל זה גם לבצע הפריית מבחנה.

ואמנם בעבר הורו הפוסקים שאין חובה לאדם לעשות דברים שלא כדרך הטבע כדי לקיים את המצווה. אולם זה היה בתקופה שעדיין לא נמצאו דרכים אמינות לפתרון הבעיות, ואף הרופאים נחלקו בעמדתם, וממילא גם רוב הציבור לא היה רגיל להיעזר בשיטות שחלק מהרופאים פיתחו, ועל כן ההשתדלות בהן נחשבה שלא כדרך הטבע (עיין דברי מלכיאל ד, קז; מנחת שלמה ג, צח, ח).

אולם במצבנו כיום, לאחר שהשיטות הרפואיות התפתחו בהצלחה עד שרוב רובן של בעיות העקרות נפתרות על ידן, כל מה שמקובל לעשות במסגרת הרפואה נחשב בכלל חובת המצווה. וברור שהחובה כוללת את כל הטיפולים שקופות החולים צריכות להעניק למבוטחים שלהן. ונראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם רוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם – חובה לעשותם גם אם מחירם יקר כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. וכך כתב הרב דיכובסקי (תחומין כב).

גם מי שכבר זכה לקיים חובת פרו ורבו מהתורה, מצווה שיוסיף להוליד ילדים בעזרת הכלים שהרפואה מעניקה. אולם כאשר הדבר דורש מאמץ גדול, אין זו חובה אלא הידור בלבד.

מכון פוע"ה

כאן המקום להזכיר את ידידי הדגול עוד מימי לימודינו בישיבת מרכז הרב, הרב מנחם בורשטיין שליט"א, שהקים את מכון פוע"ה – פוריות ורפואה על פי ההלכה, כדי לסייע לכל הפונים בקיום המצווה הגדולה הזאת. אין לשער את גודל הזכות של העוסקים במלאכת הקודש לסייע להורים ללדת את ילדיהם.

אימוץ ילדים

אדם צדיק אחד כתב לי, שהיו לו ולאשתו בעיות קשות של פוריות, ותלאות גדולות עברו עליהם בתפילות ובהוצאות כספיות עצומות. אשתו עברה טיפולים קשים מנשוא, לרבות מאות ואולי אלפי זריקות, הפריות מבחנה והפלות. למרות הכול הם לא זכו לילד, אבל מצאו פתרון חשוב: הם אימצו ילדים. ונפשו בבקשתו, שאכתוב על מעלת האימוץ, שעל ידה מצילים ילדים המצויים בסיכון, ועל ידי כך יכולים חשוכי הילדים מתוך צרתם להוליד ישועה.

לכבוד הוא לי למלא את בקשתו ובתוך כך להעלות על נס את הצדיקים, האבות והאימהות שזוכים לגדל ילדים יתומים ועזובים.

המגדלים יתומים נחשבים כאילו ילדום

אמרו חכמים (כתובות נ, א), כי מי שזוכה לגדל יתום או יתומה בתוך ביתו ולהשיאם, עליו הכתוב אומר שהוא "עושה צדקה בכל עת" (תהלים קו, ג). עוד אמרו במדרש (שמו"ר מה, ו) שיש לקב"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למי שמגדלים יתומים בביתם.

אמרו חכמים: "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (מגילה יג, א). ואין הכוונה דווקא ליתום ששני הוריו נפטרו, אלא גם לילד שיש לו הורים אבל הם אינם יכולים לספק לו את כל צרכיו הגופניים והנפשיים. שכן המקור לדברי חכמים אלו הוא ממשה רבנו, שנקרא בנה של בתיה בת פרעה. ואף שיוכבד הייתה אמו ואף היניקה אותו, מכיוון שבתיה בת פרעה גידלה אותו, משה רבנו נחשב כבנה.

לא זו בלבד אלא שיש סוברים שבני זוג שמגדלים יתום בביתם מקיימים בכך ממש את מצוות פרו ורבו, שכן כאשר אמרו חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" התכוונו כפשוטו, שהם נחשבים ממש כמי שילדו אותו (עי' חכמת שלמה אה"ע א, א). ומכל מקום, גם לשאר הפוסקים שסוברים שאין זה ממש כמו להוליד, מצד מסוים יש בזה מצווה יתרה, שהם עושים זאת בהתנדבות.

מצוות כיבוד הורים לבן מאומץ

בנים מאומצים חייבים לכבד את הוריהם המאמצים לא פחות מאשר בנים רגילים. ואמנם מצד דקדוקי המצווה אין הילדים המאומצים חייבים במצווה כבנים ביולוגיים, ולכן מותר להם לבצע בהוריהם המאמצים טיפולם רפואיים שמוציאים דם (פניני הלכה ליקוטים ג' א, כה). אך מכל מקום מצד מוסר התורה הם חייבים לכבד את הוריהם כפי שבנים רגילים חייבים, ומצד מסוים אף יותר, הואיל והוריהם המאמצים עשו זאת בהתנדבות.

וכן מצווה על הבנים המאומצים שיתאבלו ויאמרו קדיש על הוריהם המאמצים אחר פטירתם.

סיוע בגידול ילדים נזקקים

מי שקשה לו לגדל יתום או לסייע בגידולו, יכול לתרום כסף לטיפול בילדים עזובים כדי לספק את צרכיהם ולהעמידם על רגליהם, ובזה גם הוא נחשב שותף בגידולם, ומבחינה מסוימת נחשב כאילו ילד אותם. וככל שהסיוע משמעותי יותר, כך חלקו חשוב יותר.

גם מי שמסייע להורים רגילים לטפל בילד שלהם ולחנכו נחשב במידה מסוימת כאילו ילדו. וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין יט, ב) שעובד, בנם של רות ובועז, נקרא גם בנה של נעמי, מפני שהיא הייתה שותפה בטיפול בו ובחינוכו, שנאמר: "ותקראנה לו השכנות שם לאמור: יולד בן לנעמי, ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד" (רות ד, יז).

התלמידים כבנים

אמרו חכמים: "כל המלמד בן חברו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", והראיה שבני אהרן נקראים בניו של משה רבנו – "לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו" (סנהדרין יט, ב).

וכן נאמר בפרשת שמע: "ושיננתם לבניך" (דברים ו, ז), ודרשו חכמים (בספרי): "לבניך – אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר: 'וייצאו בני הנביאים אשר בית-אל אל אלישע' (מלכים ב' ב, ג); וכי בני נביאים היו, והלא תלמידים היו? אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים… וכשם שהתלמידים קרויים בנים כך הרב קרוי אב, שנאמר 'ואלישע רואה והוא מצעק: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. ולא ראהו עוד' (שם ב, יב)".

יש לכך אף משמעות הלכתית, שהמוצא אבדת אביו ואבדת רבו, אם אין באפשרותו להשיב את שתיהן, ישיב את אבדתו של רבו, "שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". והכוונה לרב שלימדו את רוב חכמתו. ואם גם אביו היה חכם, אבדת אביו קודמת (ב"מ לג, א). וגם אם האב לא היה חכם, אם האב מימן את לימודו של הבן – האב קודם לרב אפילו אם הוא הרב המובהק.

מורים לחיים

חשוב להדגיש לאור זאת, שכל מורה שמלמד את תלמידו תורה, חוכמה ומוסר וגם מטפח ומעודד את תלמידו לצמוח כפי מיטב כישרונותיו, נחשב במידה רבה כאב. וכן מורה כזו נחשבת במידה רבה כאם. אבל מורים שרק ממלאים את חובתם ו"מעבירים את החומר" לבני כיתתם, אינם זוכים למעלה הגדולה הזו.

רבנים חשוכי ילדים

אמרו חכמים, שעל רבנים שהעמידו תלמידים ולא זכו לילדים אמר הנביא: "כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותיי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. ונתתי להם בבית ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נו, ד-ה). וכן מסופר על רבי יוחנן שהצטער מאוד על בניו שמתו כולם בילדותם ולא זכה לקיים בהם את מצוות פרו ורבו, עד שניחמוֹ זקן אחד בכך שתלמידיו נחשבים לו כבנים, ובזכותם יזכה לעולם הבא ולשם עולם (זוהר ח"א קפז, ב; זוה"ח רות קח, ב).

כתב בספר חסידים (שסז), שלעתים אין רוצים לנכּות מזכויותיו של האדם, ועל כן אינו זוכה לשני שולחנות, וכיוון שזכה לשולחן של תורה, אין מזכים אותו בשולחן של משפחה עם ילדים. ואם היה זוכה לילדים, לא היה זוכה בתורתו לשם עולם.

כדאי להוסיף כאן, שאף המחזיקים בלומדי תורה נחשבים כמי שמלמדים אותם, שאילולי תרומתם לא היו יכולים ללמוד.

'אוצר הארץ'

ערב שנת השמיטה, ראוי לחזק את מפעל 'אוצר הארץ' מיסודו של מכון התורה והארץ. ארגון זה, שמונחה על ידי רבנים חשובים ומונהג בפועל על ידי הרב יהודה עמיחי שליט"א, מתמודד באופן מאוזן עם מכלול השאלות ההלכתיות, ומוצא את הדרכים המהודרות ביותר לשמירת שמיטה ולקיום החקלאות העברית בארץ. כל מי שמתחייב לקנות דרכם זוכה להיות שותף בביסוס החקלאות העברית, ובהמשך בסלילת הדרך לחקלאות מהודרת על פי התורה. שכן על פי ההתחייבות מראש יכול 'אוצר הארץ' לסכם עם חקלאים נוספים על סדרי 'אוצר בית דין' וגידולים בנגב הדרומי ובחממות מיוחדות לכך. אמנם צריך להקפיד שבתוך המדרג, מעמדם של פירות היתר המכירה יהיה קודם ליבולי נוכרים.

סגן השר הרב אלי בן דהן

בשעה הזו ראוי לחזק את ידיו של סגן שר הדתות הרב אלי בן דהן. בלא להתייחס לפרטי החוקים והתקנות המוצעים, אני מביע את ביטחוני במאמציו הכנים, ביראת השמיים שלו, בשיקול דעתו ובידענותו בתחומי ההלכה והמנהל הדתי.

שם עולם, טוב מבנים ומבנות

איך להתייחס לבת רווקה שמסרבת לשמוע הצעות שידוך • התמודדות נפשית ורוחנית עם מציאות של עקרות • חטאים שגורמים לעקרות • סיפורם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, צאצאי המלך חזקיהו שהיו סריסים בהיכל מלך בבל • האם היו עקרים או שבניהם מתו? הדעות השונות בחז"ל • מסירות נפשם על קידוש השם הצילה את עם ישראל מכליה פיזית ורוחנית • לפעמים דווקא הסריסים, שאינם קשורים לאישה וילדים, יכולים להתעלות מעבר לחיי ההווה אל האמונה הטהורה שאיננה תלויה בדבר

שאלה כואבת

למרות החשיבות העצומה של הקמת משפחה, צריך לזכור שיש לבתך ערך עצום, אין סופי, כאדם וכבת ישראל, ונכון לאהוב אותה בלא תנאי. בנוסף לכך, ראוי להעריך אותה בלא גבול על כל אחת מן המעלות הטובות שיש בה ועל כל מעשה טוב שהיא עושה. וה' יעזור שתרוו ממנה נחת עד בלי די

תגובות רבות, חלקן כאובות מאוד, קיבלתי בעקבות הטורים הקודמים. לא אוכל להתייחס לכולן, אבל אתייחס לשאלה של אם אחת:

שלום לרב מלמד, אני קוראת קבועה של הטור שלך ב'בשבע'. הטור פותח אופקים מעניינים וחשיבה אחרת ואמונית. תודה רבה!

רציתי להתייעץ בנוגע לבתי, שמתקרבת לגיל ארבעים. היא עדיין לא הצליחה לבנות את ביתה. ילדיי האחרים נשואים ברוך ה' באושר ובשמחה. הבעיה היא שהיא אינה מוכנה לקבל הצעות. היא דוחה את כל מי שמבקש להכיר לה מישהו. נראה לי שזה נובע מרוב ייאוש ותסכול מההצעות הרבות שקיבלה שהיו לא ראויות, בלשון המעטה. אני אינני מסוגלת לדבר על לבה. כאשר ניסיתי לאחרונה, מרוב עלבון היא כמעט ניתקה את הקשר עמי, וזאת כמובן שאינני רוצה. לבד מזאת היא ילדה נפלאה, ממש עשר. הייתי מאוד רוצה לשמוע מהרב או מהרבנית עצה שתעזור לי לעזור לה. לאנשים אחרים אני לפעמים מצליחה לעזור, אבל לבתי שלי קצרה ידי מלהושיע. מה מציע לי הרב לעשות?

תשובה

אינני יודע מה אוכל להוסיף לך. את בוודאי יודעת יותר, מכיוון שאת מכירה את בתך היטב. בכל אופן, עצה אחת יסודית כדאי לומר: למרות החשיבות העצומה של הקמת משפחה, צריך לזכור שיש לבתך ערך עצום, אין סופי, כאדם וכבת ישראל, ונכון לאהוב אותה בלא תנאי. בנוסף לכך, ראוי להעריך אותה בלא גבול על כל אחת מן המעלות הטובות שיש בה ועל כל מעשה טוב שהיא עושה. וה' יעזור שתרוו ממנה נחת עד בלי די, ואף היא תרווה מכם נחת ותתחזק מאהבתכם.

אקווה שיש בדבריי המעטים קצת תועלת.

על ערך התפילה

שאלה: אם גורלו של האדם הוא הקובע, כפי שכתב הרב בשבוע שעבר שלידת הילדים תלויה במזל, מה אם כן הטעם בתפילה? הרי אם לפי המזל צריך שיהיו לבני הזוג ילדים – יהיו, ואם לא צריך – כל התפילות לא יעזרו?

תשובה: ראשית, כפי שהזכרתי בגיליון הקודם, פעמים רבות המזל אינו נחרץ, וממילא לבחירה החופשית ולמעשי האדם ותפילתו יש השפעה רבה. שנית, גם כאשר נועדו לאדם לפי מזלו ילדים או עושר, אם לא יתאמץ לא יהיו לו. ופעמים רבות שאם לא יתפלל לא יזכה לברכה השמורה לו. משל למי ששלחו לו מתנה בדואר. אם לא יבוא לקחתה – לא יקבל אותה.

שאלת עקרים

שאלה: פנו גם מספר אנשים שבעקבות מחלות שונות נעשו עקרים, ונפשם בשאלתם: מה תוחלת יש בחייהם?

תשובה: אכן יכול אדם שלא זכה לילדים לשקוע בצער וייאוש על שלא יישאר אחריו זכר בעולם. אבל אם יזכה לקשר את חייו אל הקודש הנצחי, יזכה לשם עולם שהוא טוב מבנים ומבנות. וכפי שאמר הנביא: "ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש. כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נו, ג ה).

כל עוד יש חטאים בעולם, יש גם מוות וחולאים שונים בעולם. וכשיתוקן העולם מכל חטאיו, יתרפאו גם כל תחלואיו.

הפגיעה בכבוד ישראל

חטאים מסוימים גורמים במיוחד לסריסות, ואחד מהם הוא הפגיעה בכבוד ישראל והמקדש. וכפי שלמדנו, שלאחר הנס הגדול שאירע לחזקיהו המלך באו אליו שליחי מלך בבל, ובמקום לקרבם לאמונה, חטא בגאווה ובחנופה והראה להם את כל אוצרותיו ואוצרות המקדש. אמר לו הנביא: "ומבניך אשר ייצאו ממך אשר תוליד ייקחו, והיו סריסים בהיכל מלך בבל" (ישעיהו לט, ז).

דניאל, חנניה, מישאל ועזריה היו עקרים

אמרו חכמים שהנבואה הקשה הזו התקיימה בדניאל, חנניה, מישאל ועזריה, שהיו צאצאי המלך חזקיהו. שבעודם ילדים נותקו ממשפחתם ועמם, ונלקחו לארמון המלך נבוכדנצר כדי לשמש לו כמשרתים ויועצים, ובתוך כך גם עברו סירוס. ואמנם בתלמוד (סנהדרין צג, ב) מבואר שנחלקו האמוראים בשאלה האם היו ממש סריסים. ומכל מקום בהמשך מבואר שגם לדעת מי שסובר שלא היו סריסים, מכל מקום הילדים שנולדו להם מתו בחייהם, ולכן נחמתם שיהיה להם שם טוב מבנים ומבנות.

ובפרקי דרבי אליעזר (פרק נא) מבואר שהיו סריסים ממש. ומשמע בפשטות שהמלך ציווה לסרסם, כדי שיהיו נאמנים לו. ובאוצר המדרשים מסופר כך: "ותקרא אסתר להתך, התך זהו דניאל, ולמה נקרא שמו התך? שחתך זכרותו בימי נבוכדנצר הרשע, הוא וחבריו חנניה מישאל ועזריה. בעת שהלשינו עליהן שונאי ישראל ואמרו לנבוכדנצר, אלו היהודים שהבאת הם מזנין עם שפחות המלך ועם נשי השרים. מיד שמע דניאל וחבריו חנניה מישאל ועזריה וחתכו זכרותם, שנאמר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו'. מיד (לאחר שמיעת הדיבה) נתמלא נבוכדנצר חמה עליהם וציווה להביא אותם כדי שיהרגם. אמרו לו: אדונינו המלך, חלילה לנו מעשות הדבר הזה, שבדין ישראל אסור בניאוף ובזנות, שנאמר לא תנאף, והראו לו זכרותם (שהיו סריסים). מיד שמח נבוכדנצר שמחה גדולה…" (אייזנשטיין, אסתר עמוד 60). בסוף ימיו, דניאל הוא התך סייע לאסתר ומרדכי בימי אחשוורוש להושיע את ישראל. ואף אסתר כמותו לא זכתה להקים משפחה בישראל, אלא מסרה נפשה על הצלת העם.

סיפור חייהם

מתוך התבוננות בדמותם ובפועלם אפשר ללמוד על ייעודו של מי שנפל בגורלו להיות סריס.

לאחר שהביא המלך נבוכדנצר את ארבעת הילדים לעירו, ציווה שיאכילום בשר משולחנו וילמדום את שפת הכשדים ותרבותם כדי לבוללם. אך הם התאמצו במסירות לשמור על אמונתם, ומכיוון שהבשר היה טרף, נמנעו מאכילתו ובמשך שנים ניזונו מקטניות. אילו נודע למלך שהפרו את הוראתו היה מצווה להורגם, אבל דניאל וחבריו הסכימו למסור את נפשם על כך.

במהלך שנות גלותם בארמון המלך החריבו חילותיו של נבוכדנצר את בית המקדש והגלו את ישראל לבבל. אבל דניאל וחבריו, שכבר התמנו לשרים בכירים, לא איבדו את אמונתם. לימים, לאחר שמלכות בבל נפלה ודריווש מלך מדי גזר שלא יתפללו כי אם אליו, המשיך דניאל להתפלל לה' שלוש פעמים ביום לכיוון ירושלים. וכשנתפס הושלך לגוב האריות, וה' הצילו בנס (דניאל ו).

ואף שנעשה דניאל סריס, לא התבודד בעצבות רוח, אלא אמרו חכמים: "מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמילות חסדים… היה מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני ומתפלל שלוש פעמים בכל יום ותפילתו מתקבלת ברצון" (אבות דרבי נתן ד).

מסירות נפשם

נחזור לימי שלטון בבל. העם היה אז במשבר קשה. מלכות של רשע שלטה בעולם, בית המקדש נחרב, העם הוגלה מארצו ונדמה היה שאין עוד תוחלת לאמונת ישראל. בעקבות זאת, רבים מהגולים עזבו את דרך התורה והמצוות, מתוך שסברו שממילא בתוך דור או שניים יתבוללו בגויים.

והנה החליט נבוכדנצר להקים צלם גדול מזהב, שיבטא את תוקף מלכותו ושלטונו, וקבע מועד לעריכת טקס רב רושם, שבו כולם ישתחוו לצלם שלו. כפי הנראה בין המשתחווים היו יהודים רבים. גם חנניה, מישאל ועזריה, שהיו פקידים בכירים בארמונו של נבוכדנצר, יכלו למצוא לעצמם היתר להשתחוות, בטענה שאין מדובר בעבודה זרה גמורה (כדעת ר"ת). אולם מכיוון שהצלם היה נראה כעבודה זרה, הסכימו שלושתם ליפול לכבשן האש ובלבד שלא ישתחוו לו ויחללו שם שמיים בפרהסיה. ונעשה להם נס גדול ולא נשרפו, ונתקדש שם השם לעיני כל ישראל והגויים.

אמרו חכמים שדניאל לא היה שם באותו הזמן (סנהדרין צג, א), אבל גם הוא מסר את נפשו על התפילה לכיוון ירושלים.

במסירותם הצילו את כלל ישראל

אמרו חכמים על אותה תקופה חשוכה, שבה שכחו ישראל את אמונתם ומולדתם והשתחוו לצלם: "ביקש הקב"ה להפוך את העולם כולו ללילה… ולדם… כיוון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה – נתקררה דעתו" (סנהדרין צג, א). בזכותם זכר עם ישראל את בריתו עם ה' אלוקיו וחזר לארצו ובנה את בית המקדש ואת חומות ירושלים.

תקנת עקרים

במקום להתייאש מחייהם, בחרו גדולי ישראל אלו להזדהות עם חפץ ה' וגזירתו, ומתוך כך יכלו לפעול גדולות בעולם. וכדרך שאמרו חכמים: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות ב, ד). במקום ברית המילה, שמתקיימת באיבר שניטל מהם, הם התעלו אל הברית האלוקית עם כלל ישראל, בתורה ובארץ, ועל ידי כך גילו את ערך החיים עצמם שמקושרים למקורם האלוקי, עד שנאמר עליהם: "ומחזיקים בבריתי" – שבזכותם התקיימה הברית.

ההתקשרות אל עצם החיים

מחייהם ופועלם של דניאל, חנניה, מישאל ועזריה אפשר ללמוד שלפעמים דווקא הסריסים יכולים להתקשר באמונתם אל עצם החיים, אל מעבר לחיי ההווה הכרוכים בדאגה למשפחה ולילדים, אל האמונה הטהורה שאינה תלויה בדבר. ומתוך כך הם יכולים למסור את נפשם על גילוי הברית שבין ה' לישראל, ועל ידי כך העולם כולו מתקיים, וישראל חוזרים לארצם ובונים את ירושלים והמקדש. "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת".

האתגר של זוגות מעוכבי פריון

גודל צערם של מי שלא זכו לילדים • האם עקרות היא עונש על חטאים או גזירת גורל? • מחלוקת בין החכמים עד כמה יכולים ישראל לשנות את גורלם על ידי מעשים טובים • תנאי חייו של אדם נקבעים על פי ייעודו, ויש מי שמיועד להתמודד עם ייסורים • לעתים לא נכון להעתיר בתפילה יותר מדי • התפילות והמעשים הטובים אינם שבים ריקם • ערכה המיוחד של אהבת איש ואשתו דווקא כשלא זכו לפרי בטן

ייסורי עקרות

קשים הם ייסוריו של מי שלא זכה לילדים. אמרו חכמים: "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת" (נדרים סד, ב), שנאמר: "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" (בראשית ל, א). ולא באו חכמים ללמדנו זאת, אלא כדי שיידעו אנשים עד כמה גדול צערם של חשוכי ילדים, ויבקשו עליהם רחמים שייפקדו (תוספות שם). גם בני זוג שזכו לילד אחד או יותר ומייחלים לעוד ילד ולא זוכים עלולים להיות עצובים מאוד, במיוחד כאשר הם זוכים לחיות בסביבה שבה מקובל להקים משפחות גדולות.

הניסיון להבין את פשר הייסורים

השאלה היא מה פשר הייסורים הללו. האם יש בהם עונש על חטאים, וכדי לזכות בילדים חובה על האדם להתעורר בתשובה? או שמא כך נקבע בגורלו עוד בטרם נולד, ואין להטיל עליו את האשמה לייסוריו?

התשובה מורכבת מאוד. לעתים הייסורים נובעים מחטאים ולעתים מהגורל ולעתים משילוב של חטאים וגורל. לעתים התשובה והתפילה יועילו ולעתים לא, והדבר תלוי בגורמים רבים לאין ספור. ונתחיל לבאר.

משמעות המזל, הגורל – רבה ורב חסדא

כתבו בכמה ספרים, שצריכים העקרים להיזהר שלא להעתיר יותר מדי בתפילה, אלא תמיד לבקש מאת ה' שאם אין הדבר טוב בעיניו, הרי שהם מוותרים על בקשתם. כי לפעמים יודעים בשמיים שאם ייוולדו להם ילדים, הם יהיו רשעים או מסובלים בייסורים נוראים, וכדי להקל מצער ההורים אין נותנים להם ילדים

אמרו חכמים: "חיי, בני ומזוני – לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא" (מועד קטן כח, א). "חיי" הוא מספר שנות חייו של האדם, "בני" – מספר ילדיו, "מזוני" – פרנסתו. כל אלו נקבעים על פי מזלו של האדם בעת לידתו, ולא על פי זכויותיו. והראיה לכך, שרבה ורב חסדא היו שניהם צדיקים, ובעת עצירת גשמים תפילות שניהם היו נענות. למרות זאת, גורלם היה שונה לחלוטין. רב חסדא חי תשעים ושתיים שנים, ורבה חי רק ארבעים שנה. בביתו של רב חסדא היו שישים חתונות, ובבית רבה שישים מקרים של שכול. בבית רב חסדא היו עשירים ואף את הכלבים האכילו בסולת חיטים, ואילו בבית רבה היו עניים, ואפילו לחם שעורים זול לא נמצא להם תמיד לפי צורכיהם. כיוצא בזה אמרו חכמים "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" (בזה העולם אין), כלומר: שכר המצוות ועונש העבירות אינו משולם בעולם הזה החולף, אלא בעולם האמת הנצחי (קידושין לט, ב).

מזל נקרא בלשוננו גורל. וכשם שידוע כיום שבעת יצירתו של האדם נתרקמה המפה הגנטית שלו שקובעת אם יהיה גבוה או נמוך, חכם או קשה תפיסה, בריא או חולה, מכוער או יפה, מעין זה אמרו חכמים שבעת לידתו נקבע מזלו לעניין "חיי, בני ומזוני".

האם ישראל יכולים לשנות את המזל

ואמנם לכאורה נחלקו בזה חכמים (שבת קנו, א), שלדעת רבי חנינא יש מזל לישראל, כלומר גם ישראל נתונים תחת שלטון המזל, ובתוך המסגרת הזאת שאינה נתונה לשינוי עליהם לבחור בטוב ולתקן את עצמם ואת העולם. ולדעת רבי יוחנן אין מזל לישראל, כלומר יש לישראל כוח בתפילתם ובמעשיהם לשנות את מזלם.

אולם כבר ביארו המפרשים שהכול מודים שהמזל משפיע מאוד, והכול מסכימים שלעם ישראל יותר מלשאר האומות יש לעתים כוח לשנות את המזל על ידי תפילה ומעשים טובים. המחלוקת היא האם זה דבר שכיח שיהודי יכול לשנות את מזלו, או שרק במקרים יוצאים מהכלל הוא יכול לשנות את מזלו (עי' תוס' שבת שם, וריטב"א ור"ן מו"ק שם).

מעט על משמעות הייסורים

והעניין הוא שלכל אדם ישנו ייעוד מסוים, ולפי ייעודו נקבע מזלו. לעתים לצורך הגשמת ייעודו טוב שיהיה עני ומסובל בייסורים, ולעתים טוב שיהיה עשיר ובריא. לעתים הגורל נחרץ, וכל מה שיעשה האדם לא יועיל לו להימלט מגורלו, זולת במקרים נדירים מאוד. ולעתים הגורל אינו מוחלט, ואז על ידי עבירות יטה אותו לרעה ויסבול ייסורים, ועל ידי זכויות יזכה גם בעולם הזה ליותר ברכה. ולעתים הייסורים מזככים את האדם ומצילים אותו מרעה גדולה יותר, ואזי דווקא אם יהיה צדיק יזכה בייסורים. ובכל אופן, כל עוד העולם אינו מתוקן מבחינה מוסרית יהיו בו אנשים שיסבלו מייסורים, ועל ידי ההתמודדות עם הייסורים העולם הולך ומזדכך מבחינה מוסרית.

ההשתדלות

על ההשתדלות הנדרשת מזוגות חשוכי בנים מבחינה רפואית ומבחינה רוחנית אקווה לכתוב מעט בפעם אחרת. עתה ננסה להוסיף ביאור בפשר הייסורים.

התפילות שלא נענות

לעתים כל התפילות, התשובה וההתחזקות בתורה ובגמילות חסדים אינם מביאים לפתרון הבעיה. חודשים עוברים ושנים חולפות ובני הזוג אינם זוכים להיפקד בילדים. אולי גורלם חתום ואין אפשרות לשנותו, מפני שהנשמות שהיו יכולים להוליד שייכות לעולם אחר, שעדיין לא הגיע זמנו. וייתכן שאם היו מצליחים לשנות את הגורל היה הילד שנולד להם רשע גדול, מפני שלא היה מתאים לזמנו, ולכן חסד עשה איתם ה' שמנע מהם ילד שיוריד את שיבתם ביגון שאולה. כיוצא בזה אמרו חכמים (ברכות י, א) שלאחר החורבן והגלות לעגו שרי אומות העולם לכנסת ישראל על שהיא עקרה, ואינה זוכה לברכת הילדים בארץ. והייתה כנסת ישראל משיבה להם: כאשר הרשע שולט בארץ, עדיף להיות עקרה ולא ללדת ילדים רשעים לגיהינום כמותכם. וזהו שנאמר: "רוני עקרה לא ילדה, פצחי רינה וצהלי לא חלה, כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'" (ישעיהו נד, א).

וכן כתבו בכמה ספרים, שצריכים העקרים להיזהר שלא להעתיר יותר מדי בתפילה, אלא תמיד לבקש מאת ה' שאם אין הדבר טוב בעיניו הרי שהם מוותרים על בקשתם. כי לפעמים יודעים בשמיים שאם ייוולדו להם ילדים, הם יהיו רשעים או מסובלים בייסורים נוראים, וכדי להקל מצער ההורים אין נותנים להם ילדים (שבט מוסר כד, יט).

ואף על פי כן עליהם לדעת שכל התפילות והמעשים הטובים והתורה שהם מרבים אינם אובדים לריק, כי גם אם אינם מועילים לעצמם, הרי שהם מועילים לחשוכי ילדים אחרים שייפקדו. ובכל אופן הם מועילים לתיקון העולם ומקרבים אותו ליום שבו יוכלו נשמות ילדיהם להיוולד.

ערך אהבה והשמחה

ועתה הגענו לעיקר העיקרים: ניסיון עצום, גדול ונורא, עומד בפני בני זוג שלא זכו לילדים: האם ישקעו בצערם ויאבדו את אמונתם ושמחתם, או יתגברו על צערם וירבו אהבה ביניהם, ויקיימו את מצוות עונה בשמחה יתרה, ויחשבו תמיד איך להוסיף טובה ושמחה לכל בני משפחתם וחבריהם. כי באמת, אף שלא זכו לילדים, יש בזוגיות שלהם ערך עצמי גדול מאוד.

האהבה כשאין ילדים

וכן למדנו ששאלו חכמים (ברא"ר מה, ד) מדוע היו האימהות עקרות. וביאר אחד החכמים: "כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנוין". וחכם אחר ביאר: "כדי שייהנו בעליהן מהן, שכל זמן שהאישה מקבלת עוברים היא מתכערת ומתעזבת. שכל תשעים שנה שלא ילדה שרה הייתה ככלה בתוך חופתה, והיו מטרוניות באות לשאול בשלומה". הרי שמצד מסוים, זוגות שאינם זוכים לילדים יכולים להגדיל ולהעצים את האהבה, התשוקה והשמחה שביניהם.

הילדים הרוחניים

וזהו שביארו חכמי הנסתר, שמכל חיבור שנעשה באהבה ותשוקה מתווסף שפע חיים וברכה בעולם. וכפי שכתב השל"ה: "מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה, יצא ממנו פעולה טובה. ואף שאין אשתו מתעברת… מתהווה מזה נשמה קדושה… כי מכל ביאה נשפע נשמה, ואלו הנשמות באו לוולדות אחרים". ולכן "אברהם היה משמש מיטתו עם שרה אף שהייתה עקרה, וחס ושלום שיהיה לבטלה". וביארו בזוהר (ח"ג קסח, א) שמתוך החיבור השלם, בדבקות ותשוקה, של שני הצדיקים, אברהם ושרה, נבראו בעולמות העליונים נשמות שהשתלשלו ונולדו אחר כך כילדים למשפחות שונות. וכשאותם הילדים גדלו הם התקרבו לאברהם ושרה והתגיירו על ידם, ועליהם נאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה). הרי שכאשר הם מתגברים על העצבות ומתייחדים בדבקות ותשוקה, הם נעשים שותפים בהורדת נשמות לעולם ומעניקים להן ניצוצות נשמה מהייחוד שלהם.

הזיווג לקיום העולם

יתר על כן, כאשר בני הזוג שלא נפקדו בילדים מצליחים למרות ייסוריהם וצערם להתחזק באמונה, להעמיק את האהבה ביניהם ולשמח זה את זה במצוות עונה – הם זוכים להוסיף חיים וברכה לכל העולם. כי טהרה מיוחדת יש באהבתם, שאינה תלויה בדבר ואינה נשענת על הילדים שנולדו מהם, אלא כולה מיוסדת על עצם האהבה שביניהם, שיש בה ביטוי לאחדות האלוקית שמתגלה בעולם.

הם אמנם לא זכו לילדים, אבל הם זוכים לגלות את ערך החיים עצמם, ולכן הם מוסיפים חיות וקיום לכל העולמות. וכפי שביאר האר"י הקדוש, שיש שני מיני זיווגים, האחד לצורך הולדת נשמות, והשני לצורך חיות וקיום העולמות (שער המצוות בראשית עמ' ז). ואמנם גם בני זוג שזכו בילדים זוכים לקיים את הזיווג מהסוג השני לצורך חיות וקיום העולמות, בעת שהאישה כבר בהיריון או כשהיא מיניקה או כשהיא מבוגרת. אבל מכיוון שאצל בני זוג שלא זכו לילדים זהו סוג הזיווג היחיד שלהם, השפעתם בו יתרה. אולם זאת בתנאי שהם אכן זוכים על ידי האהבה והשמחה שביניהם לפרוץ את מחסום העצבות, לראות את העולם בטוב, לשמוח בשמחתם של בני משפחתם וחבריהם, לעסוק ביישובו של העולם ולגמול חסד עם הבריות כפי יכולתם.

דברי נחמה לחשוכי ילדים

מכתבי תגובה כאובים שקיבלתי בעקבות טורים על מצוות פרו ורבו • זוגות חשוכי ילדים מבקשים התייחסות לצערם ולהתמודדותם האמונית • אינני מכיר את הבעיה מקרוב, ולכן אני מתקשה לכתוב דברים אמיתיים ומחזקים • הייסורים שעוברים בני הזוג מעלים אותם לדרגות רוחניות גבוהות יותר • השמחה והאהבה שבין בני הזוג מביאה גם היא ברכה לעולם

העיסוק במצוות פרו ורבו

בדרך כלל, לאחר שאני כותב על ערכה של מצוות פרו ורבו והיבטיה השונים, אני מקבל מכתבים נוגעים ללב ממשפחות שמצפות ומייחלות לילדים, ואינן זוכות. במיוחד התרבו התגובות בחודשים האחרונים שבהם הרחבתי בלימודי במצווה זו, והדברים באו לידי ביטוי במאמרים רבים.

מכיוון שיש תועלת מוסרית עצומה בהבנת כאבם של חשוכי הילדים, אצטט כמה מהמכתבים.

תגובה מאמא לילדה יחידה

פעמים ייסורי העקרות נובעים מגורל ייעודו של האדם, ואז אין כמעט אפשרות לשנות את הגורל, והתפילות והתשובה אמנם מועילות לתיקון העולם אבל אינן מזכות את ההורים בילדים. ולעתים הייסורים נועדו כדי לעורר את ההורים להתעלות למדרגה גבוהה יותר ואזי תשובה ומעשים טובים יכולים להועיל

לכבוד הרב מלמד, השלום והברכה.
מדי שנה, במיוחד בפרשת שמות, הרב מביא את לימודו על עניין ההולדה, הפריון וכמובן גיל החתונה, שהרב מקפיד להבהיר שהאיחור בו גורם לפגיעה במצווה.

אני כמאותגרת פריון, ולא מצדי אלא מצד בעלי שיחיה, כל פעם מחדש מתרעמת ומבכה את העניין. קשים לי הדברים שחודרים ללבי כחץ ופוגעים ומצערים אותי כל פעם מחדש.

ואני שואלת: איפה הקב"ה בכל התמונה? למה אנחנו כל כך בטוחים שאנחנו המחליטים על קיומנו ועתידנו? מי קבע שאם נתחתן בגיל 20 נזכה להביא ילדים רבים? האם לשותף העיקרי אין מילה והחלטה בעניין?

אני מאוד רציתי להתחתן בגיל צעיר, והתעכבתי שלא מרצוני. זה היה רצונו של ה' יתברך להביאני בברית הנישואין בגיל 27. כל כך רציתי ילדים והרבה, ואפילו לא לקחתי גלולות לפני החתונה, העיקר שניפקד כמה שיותר מהר בלי מניעות. האם אני אשמה שה' יתברך קצב לי נשמה טהורה ומאירה רק אחרי חמש שנים? האם אני אחראית לכך שלבעלי יש בעיית פוריות קשה? שהרי ה' בראו כך.

לא נראה לי שיהיו לנו עוד ילדים, ועל כן בעל כורחי אני מסתפקת בבת היחידה שלנו, ומודה מקרב לבי על הילדה המיוחדת שנתן לנו ה' יתברך, מלוא כל הארץ כבודו.

אני מבקשת מהרב שיתייחס למאותגרי הפריון, שלצערי יש הרבה מהם בארצנו. ולו רק כדי לומר לכולנו כי אין אשמים אנו.

תשובה: ל… היקרה שלום.
דברייך נגעו ללבי. אני בטוח שגם את מבינה שחשוב לעודד את הציבור לקיום המצווה, ולשם כך מכוונים דבריי. עם זאת, אני מעוניין לכתוב דברים טובים ומשמחים גם למאותגרי פריון, וה' יעזור שאזכה לכך. כדי לכתוב על נושא עמוק, עצוב ומאתגר שכזה דברים בעלי משמעות, אני צריך לסייעתא דשמיא. אם יש בידייך מאמרים בעניין זה, אשמח לקבלם.

שלום כבוד הרב,
ראשית, אודה לרב על מילותיו החמות.

כמובן שאני יודעת כי כוונת הרב רצויה וטובה עד מאוד. הנושא קשה לי מכיוון שלכאורה עוכבתי בשני הנושאים המרכזיים – חתונה וילדים, וזה לא בגלל שלא רציתי. ועל כך אני עובדת אמונית כל פעם מחדש. רק לאחרונה הבנתי עד כמה הקב"ה שאין בלתו, הוא ורק הוא אחראי על הכול, והכול מאיתו יתברך. הוא המחליט והקובע מתי, למה וכמה. חבל לי שלא מדברים על עיכובי פוריות בישיבות ובמדרשות.

הידיעה שמיד אחרי החתונה תוך תשעה חודשים נולד ילד היא טעות מרה, שיש בה גם גאווה של "כוחי ועוצם ידי". אולי הידיעה שזה לא בטוח תעורר את אלו שמתעכבים בחתונתם מתוך שאננות כי לאחר שיתחתנו יזכו בוודאות לילדים. מקווה שלא התחצפתי כלפי הרב בשיחתי הנ"ל. לא זו הייתה כוונתי כלל.

העיקר שעם ישראל ימשיך לגדול ולפרוץ ביתר שאת וביתר עוז בקדושה להיות עם קדוש, גוי אחד בארץ.

תגובה מאיש שלא זכה לילד

קראנו את מאמר הרב על ערך מצוות פרו ורבו ומה יש לומר, הסכמנו עם כל מילה. אולם לצערנו הרב ישנם זוגות רבים שעוברים במשך שנים ייסורי גוף ונפש בטיפולי פוריות ללא הצלחה.

אנחנו זוג דתי בני למעלה מארבעים ממרכז הארץ. הכרנו זה את זו כבר בגיל 30 אולם אז נפרדו דרכינו, כי הרי ברור שאפשר למצוא בת זוג יפה יותר או בן זוג מיחידה קרבית יותר. היום אנחנו מבינים שתקתוק השעון החרישי החל כבר אז.

בגיל 36 נפגשנו שוב, ובחסדי ה' ממש בדקה ה 90 יצאנו מהרווקות המאוחרת, אבל ההיריון בושש לבוא. במשך שנים עברנו את כל המסלול הנורא של טיפולי פוריות מהקל אל הכבד, כולל הפריות מבחנה, אבל כולם נכשלו. במהלך שנות הטיפולים גם עברנו הפלה. היום הרופאים טוענים שאפסו הסיכויים להרות ומספרים לנו על אפשרויות למציאת פתרון במרפאות פוריות בחו"ל. מעציבה אותנו המחשבה על פתרונות שעלולים להיות בעייתיים מבחינה הלכתית, גנטית וכספית.

אנחנו מתמודדים יום יום עם שאלות קשות. מה אענה לאשתי ששואלת 'מה עשיתי שמגיע לי הסבל הזה?'. מה אענה לעצמי, שאני כל כך רוצה ילד שימשיך את משפחתי? מה אענה לשאלות הסביבה שרואות אותנו כחריגים? זוגות כמונו קוראים את מאמריו של כבוד הרב ועיניהם כלות. האם הרב לא מכיר מקרוב זוגות שלא זכו לילדים?

הייתי שמח לקרוא מאמר של הרב על הדרך האמונית הנכונה להתמודדות עם הנושא. ואגב, תשובות מסוג של תסתכלו על חצי הכוס המלאה בחיים וזה צער השכינה כבר שמענו לרוב. תשובות אלו הן נחמה קטנה בלבד. תקוותנו כי נזכה בחודש אדר הקרוב ל"ונהפוך הוא" ואותו "אין סיכוי" שאומרים לנו, יהפוך בעז"ה לישועה גדולה לכל הזוגות במצב הזה, ובכללם גם אנחנו.

כל טוב ויישר כוח על המאמרים המעניינים והחשובים מדי שבוע.
זוג מהמרכז.

תשובה: בעזרת ה' אקווה שאזכה ביום מן הימים לכתוב על הנושא החשוב שהעליתם. עד כה הרגשתי שאין לי מה להוסיף. ואפילו את התשובות הרגילות שהזכרתם, על חצי הכוס המלאה וצער השכינה, שהן כמובן תשובות נכונות, אין ביכולתי לכתוב כראוי, שכן קשה לי לכתוב דבר שאינני זוכה להבין אותו בשלמות, בשכל ובלב. אני צריך שהדברים יעברו דרכי באופן שלם. שאלת האם אינני מכיר מקרוב זוג שלא זכה לילדים. אכן אינני מכיר, וכנראה אני פחות מודע לבעייתם של חשוכי הילדים.

אני מקווה שבשנים הקרובות, אולי כשאלמד שוב הלכות נישואין ופרו ורבו, אזכה לחוש במלוא לבבי את צער חשוכי הילדים, לבכות עמהם ממש, ומתוך כך אולי אזכה למלא את בקשתכם.

תגובה מהזמן האחרון

אנחנו קוראים בעניין ובהנאה רבה את הטור 'רביבים' בעיתון 'בשבע', וזאת הזדמנות להגיד לרב יישר כוח ותודה רבה!

אם אפשר להאיר נקודה מסוימת שמפריעה לנו: בחודשים האחרונים הרב כותב הרבה על חשיבות מצוות פרו ורבו וריבוי הילודה. בתור זוג שעובר טיפולי פוריות וכל כך מחכה, ועושה השתדלות רבה מאוד, וחווה קשיים פיזיים, נפשיים, כלכליים וחברתיים, רצינו לספר על ההרגשה שלנו בקריאת הטורים.

כשקוראים משפטים (ובכלל את האמירה והאווירה הכללית) כמו "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה", ואיך שמצוות יישוב הארץ תלויה בפרייה ורבייה ועוד משפטים רבים, אנחנו מבינים ומסכימים לכך שכלית, אבל ההרגשה שכביכול אין לנו חלק בכל הדברים החשובים האלה קשה מנשוא.

קשה לנו גם עם התפיסה ונקודת המוצא שהילודה היא דבר ברור מאליו וניתן לבחירה אישית, בלי התייחסות לכל הזוגות הרבים שלא יכולים ולא יודעים מתי ואם בכלל זה יקרה.

כמובן שהנושא של ריבוי ילדים חשוב וצריך חיזוק, אבל להרגשתנו חשוב לזכור את הצד של הזוגות שכל כך רוצים ומחכים לילד. אולי ראוי לפחות לסייג את הדברים ולהעלות למודעות את צערם.

מקווים שהובנו, ושוב יישר כוח גדול על הכול!

תשובה: הבנתי. תודה רבה על ההארה הגדולה. בעז"ה אתחזק ואמצא את הדרך לכתוב באחד השבועות הקרובים גם על האתגר הגדול והמקודש שעומד בפני חשוכי ילדים.

תחילת ההיענות לבקשה

בתקופה האחרונה, בתוך העיסוק במצוות עונה ופרו ורבו, הקדשתי כמה שבועות לסוגיית חשוכי הילדים, בהלכה ובמחשבה. נכנסתי מעט למחוזות הצער, הייאוש והכאב של חשוכי ילדים. דמעות רבות זלגו מעיניי באותן שעות שהייתי בדמיוני איתם, ובתוך כך כתבתי פרק עם שמונה סעיפים (בסגנון של פניני הלכה), ושמו "נחמת חשוכי ילדים". בפרק זה עסקתי בייסורי העקרות ושורשם, שפעמים הם נובעים מגורל ייעודו של האדם, ואז אין כמעט אפשרות לשנות את הגורל, והתפילות והתשובה אמנם מועילות לתיקון העולם אבל אינן מזכות את ההורים בילדים. ולעתים הייסורים נועדו כדי לעורר את ההורים להתעלות למדרגה גבוהה יותר ואזי תשובה ומעשים טובים יכולים להועיל, וכפי שהיה אצל האבות והאימהות, שרובם סבלו מעקרות. וכתבתי על ערכה של תפילת עקרים, וכפי שלמדנו מתפילתה של חנה. עוד כתבתי על מי שמאמצים ילדים או עוזרים בגידולם של ילדים, שבכך הם נחשבים כאילו ילדום. וכן על חינוך ילדים, ועל צדקה לצורך חינוכם, שגם בזה נחשב המחנך והתורם כאילו ילדם.

אולם הרעיון החשוב ביותר שאותו ייחלתי להסביר, וכל זמן שלא זכיתי להבינו כראוי לא יכולתי לכתוב על כל שאר הדברים שסביבו, הוא הסעיף העוסק בערך אהבתם ושמחתם של חשוכי ילדים. הוא פשוט ועמוק כאחד, ותמציתו, שאם למרות הייסורים והצער זוכים חשוכי הילדים להתחזק באמונה, להעמיק את האהבה ביניהם ולשמח זה את זו מאוד במצוות עונה – הם זוכים להוסיף חיים וברכה לכל העולם.

אם ירצה ה', ולא יהיו בעיות בוערות מבית או מחוץ, אמשיך בנושא חשוב זה בשבוע הבא.

ככה אי אפשר לנצח

כאשר המנהיגות עוסקת בהישרדות וביטחון במקום בתנופה וחזון – התקווה לניצחון אינה ריאלית • מה יכול להיחשב כניצחון גם בעיני האויב, ומדוע אי אפשר להשיגו במצב התודעתי הנוכחי • גבורתם ומסירותם של הלוחמים • להצביע על אחריותם של תומכי אוסלו והגירוש ואנשי התקשורת • כפיות טובה בקרב ערביי ישראל ואחריותה של מפלגת 'ישראל ביתנו' • בתיאום עם מצרים, לעודד הגירת תושבים מעזה • לעשות מה שבכוחנו: תנופת התיישבות ביהודה ושומרון גם בעידן של הקפאה חלקית • חיזוק הילודה, לזכרם של הנופלים

תוצאות המלחמה – סיכום ביניים

על המנהיגות ועל הציבור הישראלי לחזור אל הערכים הבסיסיים, ולהיגמל מהזיית השלום ושתי המדינות. כל זמן שזה לא קורה, מנהיגי ישראל לא יצליחו להשיג יותר מאשר הפסקת אש זמנית ורעועה. לכן במצב הנוכחי, ההחלטה של ראש הממשלה והקבינט הביטחוני על הסגת כוחות צה"ל מרצועת עזה היא מובנת

עדיין לא ניתן להעריך את מלוא התוצאות של המלחמה, אבל בינתיים נדמה שבסך הכול, לפי מצבנו הלאומי, קשה היה להשיג יותר. כאשר המנהיגות עוסקת בהישרדות ולא בתנופה, בצורכי ביטחון בלי חזון, ויחד עם זה רוב האליטות והתקשורת מתייחסים בעוינות או בריחוק לערכים היהודיים והציוניים – התקווה לניצחון לא הייתה ריאלית.

ניצחון יהיה רק כאשר נכבוש את רצועת עזה כחלק מארץ ישראל, נרסק את ארגוני הטרור, נקים מחדש בגוש קטיף את כל היישובים היהודיים שנחרבו, נעודד הגירה מסיבית של הערבים שאינם חפצים לחיות איתנו ונאפשר חיים טובים לאלה שתומכים בנו. גם בעיני האויב הערבי, רק מצב כזה ייחשב כהפסד.

אבל לשם כך על המנהיגות ועל הציבור הישראלי לחזור אל הערכים הבסיסיים, ולהיגמל מהזיית השלום ושתי המדינות. כל זמן שזה לא קורה, מנהיגי ישראל לא יצליחו להשיג יותר מאשר הפסקת אש זמנית ורעועה. לכן במצב הנוכחי, ההחלטה של ראש הממשלה והקבינט הביטחוני על הסגת כוחות צה"ל מרצועת עזה היא מובנת. לא היה עוד מה לעשות שם.

נותר לנו לקוות לאחת משתיים: או שראש הממשלה והמקורבים אליו יחזרו בתשובה למורשתם, או שתיבחר מנהיגות אחרת טובה יותר.

הכישלון

גם במסגרת המוגבלת הנוכחית, לצערנו לא הצלחנו לפגוע בראשי החמאס. כנראה שהיה חסר מודיעין, או שהם הסתתרו מתחת לאזרחים רבים ולא נמצא העוז המוסרי להפציץ אותם בכל זאת, למרות שכעיקרון הדבר מותר על פי החוק הבינלאומי. עכשיו הם ייצאו מהמאורות שלהם ויגרפו סכומי עתק לכיסיהם ולמימון הטרור, והכול בחסות השלום והחמלה.

כישלון נוסף של בכירי הצבא, שעדיין לא למדו את הלקח, להרחיק את הכוחות שאינם לוחמים מקו האש. כך נהרגו לנו חיילים בשני אירועים מיותרים.

החיילים

לעומת זאת, אי אפשר שלא להתפעל מחיילי צה"ל, שמוכנים לחרף את נפשם על הגנת עמם ומולדתם. בזכותם עם ישראל ממשיך את חייו במדינת ישראל. לא ייאמן באיזו נכונות הגיעו כוחות המילואים, איך פצועים בבית החולים ביקשו לחזור לקרב. ואף ההורים ששכלו את בניהם הקדושים מצאו בקרבם תעצומות נפש לעודד את החיילים להמשיך בדרך. לציבור הזה מגיעה מנהיגות של חזון ועוז רוח.

התפכחות

רצינו לקוות שעכשיו כולם יתפכחו. תומכי אוסלו ומובילי הגירוש מגוש קטיף יתנצלו על כל מה שעוללו לישראל. אבל לא. זו הדת שלהם. אדם מוכרח שתהיה לו אמונה, ואמונתם היא שהכול יסתדר כאשר ניסוג מיש"ע ותוקם מדינה נוספת לערבים.

ועדיין אפשר לקוות שבעקבות המבצע, ציבור שלא היה אדוק בדת השלום ההזוי יתפכח ויבין שנסיגה נוספת תהיה הרת אסון.

קידום ההתפכחות

אמנם צריך לדעת: אם מנהיגי הימין לא יידעו למנף את המציאות שהתפוצצה בפנינו לצורך התפכחות והיגמלות מהזיית השלום וחזרה לערכי העם והארץ, יש חשש שמאמיני השלום ההזוי יצליחו למנף את המצב לצדם. הם שוב יפיחו תקוות שווא על שיתוף פעולה אזורי שיכול להבטיח כביכול יציבות במידה ונמשיך לסגת, או לכל הפחות ידרשו להקפיא את ההתיישבות ביהודה ושומרון.

לשם העמקת ההתפכחות, יש צורך להטיח בתומכי אוסלו והגירוש מגוש קטיף את השאלה איך הביאו אותנו למצב המסובך והקשה הזה?! איך קרה שממצב שבו נשים עם תינוקות יכלו לקנות בשוק של עזה, הגענו למצב שבו יורים משם טילים על כל ישראל, וכשאנחנו מנסים להתנגד כל העולם יוצא נגדנו בחריפות?

ראוי להציב משמרות מחאה ליד בתיהם של תומכי אוסלו והגירוש, כדי להזכיר לציבור מי דרדר אותנו למצב הנוכחי.

יש גם צורך להצביע על התקשורת כשותפה מרכזית למחדל. לכן טוב שהוחלט לסגור את קול ישראל. צריך להמשיך ולפעול גם לסגירת גלי צה"ל. ככל שהשידור הציבורי יופרט, כך יש לקוות יותר שהשדרנים יצטרכו לשרת את העם. כל עוד רשות השידור הממלכתית מזלזלת בערכי היהדות והציונות, גם הגופים הפרטיים מרשים זאת לעצמם, תוך התעללות בציבור הישראלי.

היחס לאזרחי ישראל הערבים

בעקבות חטיפת הנערים והמלחמה נחשף פרצופם של רבים מאזרחי ישראל הערבים. במקום להודות ליהודים על כל הטוב שנפל בחלקם לעומת כל אחיהם במזרח התיכון, הם לא מפסיקים להתלונן נגד היהודים ומדינתם ולייחל לניצחון האויב. אם המנהיגות שלנו תגלה אחריות, היא תשנה את המדיניות כלפי אזרחי ישראל הערבים ותתבע מהם לשאת בנטל. אם אינם רוצים לשרת בצבא, אזי ישרתו בסלילת כבישים.

אפשר אולי לבקש ממפלגת 'ישראל ביתנו' שבמקום להרבות בדיבורים, פעם אחת תמלא את הבטחותיה לבוחר. שהשר לביטחון הפנים שהעמידה עלינו, מר אהרונוביץ', יפעל להעמקת שלטון החוק בחברה הערבית, ידאג שכל המתפרעים יועמדו לדין, יסייע לרשויות לאכוף במגזר הערבי את חוקי הבנייה והמס והחלטות בית המשפט. האם זה מופרז לבקש ממפלגה שכבר אין ספור פעמים הבטיחה זאת, שתקיים את הבטחתה? גם לציבור יש אחריות לתבוע זאת ממנהיגיו.

הגירה ערבית

יש לקוות שבעקבות ההרס הגדול ברצועת עזה, ערבים רבים שם יחליטו להגר לארצות אחרות. הם כבר יכולים להבין שעם המנהיגות שהם בחרו לעצמם הם לא יזכו לחיים סבירים. מעריכים שכשליש מהערבים ברצועת עזה אינם מסכימים עם הנהגתם. אולי הם ימצאו את הדרך לצאת לחוץ לארץ. נציגי ישראל ישכילו לעשות אם יבקשו מהמצרים לפתוח את שעריהם, ולהעניק לעזתים לכל הפחות אשרות מעבר דרך מצרים לארצות אחרות.

הדבר תלוי בנו

לפעמים מייאש לראות איך ייתכן שאחרי כל "הסכמי השלום" שהתפוצצו לנו בפנים, יש עדיין אנשים שלא מבינים שנסיגות וויתורים על זכותנו ליישב את ארצנו מביאים למלחמה וטרור.

אבל האמת היא שבמידה רבה הדבר תלוי בנו. הרי ישנו ציבור גדול מאוד שמבין את ערכה של ארץ ישראל, ואת הסכנה הקיומית ממדינת טרור ערבית בלב ארצנו. אמנם נכון שלא כולם יכולים לעלות להתיישב ביהודה ושומרון. יש שעוסקים בשליחות חינוכית במקומם, יש שמטופלים בהורים, יש שצורכי פרנסתם אינם מאפשרים להם לעבור דירה, ויש שמתגוררים בצפון ובדרום וממלאים בכך שליחות התיישבותית. ועדיין ישנם רבים מאוד שמסוגלים לעלות ליהודה ושומרון, לקיים את מצוות יישוב הארץ השקולה כנגד כל המצוות, ולהציל בכך את העם והארץ. למרות ההקפאה החלקית בבנייה, ביישובים רבים יש עדיין מגרשים שהופשרו מזמן לבנייה ואפשר לבנות עליהם מיד עשרות אלפי דירות, שיוכלו לקלוט בין מאה למאתיים אלף יהודים. אם יתחילו לבנות בכולם, יש להניח שיופשרו מגרשים נוספים.

אם בעקבות המלחמה בעזה ומסירות נפשם של חיילינו הקדושים, משפחות רבות יתחילו לנוע לכיוון ההתיישבות ביהודה ושומרון – ננצח במערכה המרכזית ונציל את עמנו וארצנו מהסכנה הקיומית של מדינת טרור.

לפעמים אנשים מקשים עליי, מה הטעם לכתוב זאת בעיתון 'בשבע'? לשכנע את המשוכנעים? אכן, זה הטעם. הכי חשוב לשכנע את המשוכנעים. אם המשוכנעים יעשו את כל מה שהם מבינים – רוב הבעיות ייפתרו. הדבר תלוי בנו.

בעיית הדיור

גם בעיית הדיור שהחברה הישראלית סובלת ממנה תוכל להיפתר על ידי הרחבת ההתיישבות ביהודה ושומרון. אחרי הכול, הבעיה היא שמדינת ישראל קטנה וצפופה מאוד, במיוחד באזור המרכז. לכן באופן טבעי המחירים רק ימשיכו לעלות. על ידי בניית עשרות אלפי דירות ביהודה ושומרון, במקומות הסמוכים יחסית למרכזי התעסוקה, ניתן יהיה לשחרר את הלחץ מהמרכז, ולהוריד בכך את מחירי הדירות בלי שהמדינה תצטרך להשקיע סכומי עתק בסבסוד דירות שמחירן ממשיך לעלות. אמנם תנופת התיישבות רחבה שכזו תלויה בהחלטות הממשלה.

ילודה

עוד דבר תלוי בנו: התחזקות במצוות פרו ורבו, שגם בה תלויה מצוות יישוב הארץ. לאור מסירות נפשם של החיילים הקדושים, יש להעלות את ערך המצווה. פנה אליי אדם שהתפעל מאוד מאישיותו של אחד הקצינים שנהרגו על קידוש השם ברצועת עזה. לבו נמלא צער על הקצין המופלא שנפל, ונפשו יצאה אל משפחתו האצילה. הוא רוצה מאוד לעשות דבר לזכרו, להמשיך את מורשתו, לנחם את משפחתו היקרה. מה הוא יכול לעשות לשם כך?

נחמה

בדחילו ורחימו השבתי: אם אתם מתלבטים לגבי לידה נוספת, עצתי היא שתחליטו ללדת ילד נוסף לזכרו, ולאחר שייוולד תלכו להורי החייל ותספרו להם שבזכותו החלטתם להוליד עוד ילד. במידה מסוימת הילד הזה הוא כמו נכד שלהם. תשמרו איתם על קשר, תלכו לבקרם בימי הולדת, תיתנו להם להיות חלק ממשפחתכם.

אם קוראים לילד שממילא נולד על שם חייל שנפל, זו מחווה יפה. אבל אם מכוח מסירות נפשו של החייל משפחה קיבלה את הכוח ללדת ילד נוסף – זה דבר גדול ועצום. אין נחמה גדולה ואמיתית יותר.

יהיו שיטענו: הסיבה היחידה ללידת ילד צריכה להיות הוא עצמו (בהשראת משנתו של קאנט). אבל זו טעות. את כל הדברים אנחנו עושים מסיבות רבות ושונות שמצטרפות לעניין המרכזי, וזהו ביטוי לאחדות. אכן ברור שילד אינו אמצעי לשירות מטרות אחרות, אבל אידיאלים לאומיים ורצון לנחם יכולים להצטרף ולהעצים את ערך החיים והרצון ללדת עוד ילדים. נכון שאסור להטיל על ילד למלא מקום של מישהו אחר, אבל אפשר להעניק לחייו משמעות ערכית נוספת, משמעות שהוא יתגאה בה ולא תהיה עליו לעול.

ארץ ישראל אינה הבעיה אלא הפתרון

תיקון חטא המרגלים בימי החורבן – על ידי קיום מצוות יישוב הארץ • הנסיגות משטחי ארץ ישראל לאורך מאה השנים האחרונות לא גרמו להבאת השקט המיוחל אלא להגברת הסכסוכים והמתחים הבינלאומיים • הוויתור על חבלי ארץ הוביל את עם ישראל גם למלחמה הקשה שמתנהלת כעת בעזה • הפתרון למלחמה: בניית עשרות אלפי יחידות דיור ביהודה ושומרון, כיבוש הרצועה והקמת היישובים מחדש

חטא המרגלים

בימים אלו, בהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, אנחנו צריכים לעסוק בתיקון חטא המרגלים שהוא שורש כל הפורענויות. גם פרשת השבוע דברים עוסקת בו.

אמרו חכמים: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ (בעקבות חטא המרגלים שהתרחש ביום זה), וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר" (תענית כו, ב).

וצריך להבין, במה חטאו המרגלים? הרי לפי פשט הכתוב, על פי הערכתם הכניסה לארץ הייתה כרוכה בסכנת נפשות, וכדי להציל את נפשות ילדיהם רצו להישאר במדבר. האם היו צריכים להתעלם מהסכנה?!

אלא שחטאם היה שמאסו בארץ חמדה. גישתם הבסיסית הייתה שכיבוש הארץ ויישובה הוא עניין קשה, "בעיה" רצינית. עדיף להישאר במדבר, לאכול מן ושׂליו ולהתקיים בנס. ועל כן כשראו את הענקים ואת הערים הבצורות, גמרו בדעתם שאי אפשר לכבוש את הארץ והמסו את לבב העם. אבל סופם שנענשו והתעכבו ארבעים שנה, "עד תום פגריכם במדבר". הם בחרו לשמור על הגוף ולמאוס בחזון יישוב הארץ, ונותרו פגרים מתים במדבר.

כי ארץ ישראל אינה בעיה לקיום היהודי, ארץ ישראל היא הפתרון.

היהודים בגלות ושאלת ארץ ישראל

אם ישמעו שממשלת ישראל מתכוונת לכבוש את רצועת עזה, לבנות מחדש את היישובים שנחרבו, לעודד את הגירתם של הפליטים ושונאי ישראל, חלומם לנצח את ישראל יימוג, ובתהליך הדרגתי הלחצים הבינלאומיים יפחתו וביצת הטרור תתייבש

היו יהודים בגלות שרצו לשכוח את ארץ ישראל, להפסיק להרגיש זרים, להתערות בסביבה. אבל הגויים לא נתנו להם לשכוח את ארץ ישראל. "יהודים לפלשתינה" הטיחו כנגדם. יהודים רבים האמינו שאם יצליחו להשכיח את הזיקה לארץ ישראל, תבוא להם ישועה. אז יוכלו להתקבל בין העמים ולהשפיע עליהם מרוחם. הרפורמים אפילו מחקו את ארץ ישראל וירושלים מהסידור.

ובסוף הגיעה השואה, ובמקרה הטוב גזירות השלטון הקומוניסטי, וכבר לא היה אפשר לעלות לארץ.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה, היא הפתרון.

תלמידי הגר"א ומבשרי ציון

הגר"א ותלמידיו החלו לדבר על חשיבות העלייה לארץ ובניינה, אבל דבריהם לא עשו מספיק נפשות, היישוב בארץ נבנה למצער. גם דור לאחר מכן, כאשר הגאונים הרב קלישר והרב גוטמאכר עוררו את הציבור לעלות לארץ ולבנותה, רק מעטים נענו לקריאתם. כי המנהיגות והציבור חשבו שזו בעיה קשה לעלות לארץ ולהתקיים בה. וגברו הצרות והרדיפות מחד, וגברה ההתבוללות מאידך.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה, ארץ ישראל היא הפתרון.

הקמת התנועה הציונית כהצלה

לא זכינו שהמוני ישראל יעלו לארץ מתוך רצון לקיים את מצוות התורה וחזון הגאולה, וגברה האנטישמיות מאוד. וכך קמה התנועה הציונית, כתנועת הצלה לעם היהודי הנרדף.

מתחילה היה ברור שמקום הצלתם של ישראל הוא בארץ ישראל התנ"כית, כולל מזרח הירדן. בחסדי ה' גם אומות העולם הכירו בכך בעת הצהרת בלפור והחלטת חבר הלאומים.

אולם משראתה ההנהגה הציונית כי התביעה על ארץ ישראל מחוללת בעיות ומצריכה מאבקים עם הערבים והבריטים, הוחלט לפתור את "בעיית" ארץ ישראל על ידי ויתור על חלקה המזרחי תמורת קבלת הבטחה ליישוב מערב הירדן, והעברת האוכלוסייה הערבית למזרח הירדן. והנה זה פלא, הוויתור על מזרח הירדן לא הועיל. הלחצים והפרעות נגד היישוב היהודי גברו, ובמקום שהערבים יעברו למזרח הירדן, המונים נהרו למערב הירדן כדי ליהנות מפירות ההתיישבות היהודית. הבעיה החריפה והלכה, והבריטים הגבילו את העלייה היהודית וחילקו את אדמות ארצנו הקדושה לערבים, ובכללן אף אדמות שנרכשו על ידי יהודים.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה אלא הפתרון, ולכן הוויתור על מזרח הירדן רק החריף את הבעיה.

תוכנית החלוקה

אולם ההנהגה הציונית לא למדה לקח והמשיכה להתייחס לשאלת ארץ ישראל כבעיה, וכדי למנוע שפיכות דמים בימי המאורעות (תרצ"ו-תרצ"ט), הסכימה לוותר על רוב שטח מערב הירדן, על פי תוכנית פיל. אבל במקום לקבל שקט, ביטחון ועלייה חופשית כדי להציל יהודים מציפורני הנאצים – הפרעות התגברו והבריטים הטילו מחסומים רבים יותר בפני העלייה לארץ.

כי אכן ארץ ישראל אינה הבעיה, היא הפתרון.

זכו – עוסקים ביישוב הארץ, לא זכו – עוסקים בפיקוח נפש

כאשר ישראל זוכים – עוסקים במצוות יישוב הארץ, משתדלים להעלות כמה שיותר יהודים לארץ, ליישב כמה שיותר מקומות, ומתוך כך זוכים לשקט וביטחון, שגשוג ועלייה, כבוד לאומי בין העמים והעצמת הרוח היהודית. וכאשר ישראל לא זוכים לעסוק ביישוב הארץ, הם נאלצים לעסוק בפיקוח נפש. בחסדי ה' בדורות האחרונים לפחות ישנה נחמה, שמתוך הצרות והסכנות אנחנו זוכים להתקדם ביישוב הארץ, אבל בדרך קשה ומיוסרת.

רק לאחר השואה הנוראה נמצאו הכוחות להקים את מדינת ישראל. רק מפני שהערבים המשיכו להתקיף אותנו בתאוות רצח והשמדה, שחררנו חבלי מולדת והתחלנו ליישב את יהודה ושומרון.

זוהי משמעות דברי חכמים על הגאולה: "זכו – אחישנה, לא זכו – בעִתה" (סנהדרין צח, א). זכו על ידי שמחת העיסוק בבניין הארץ, לא זכו – על ידי ייסורים קשים ונוראים.

הבעיה המוסרית

אישי מוסר שונים בעולם טוענים כלפי מדינת ישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצם של הערבים (שמעולם לא הייתה להם כאן מדינה). גם יהודים בעלי רגישות מוסרית טוענים ש"הכיבוש משחית". אילולי הזיקה המשיחית ליהודה ושומרון, המלחמות היו נפסקות, היינו נחשבים בעולם לאנשים נאורים, היינו יכולים לקיים פה את חברת המופת שחלמנו להקים. אבל לשם כך צריך להיפטר מ"בעיית" השטחים (כינוי גנאי לארץ ישראל).

בפועל, העניקו לערבים אוטונומיה נרחבת ביהודה ושומרון ורצועת עזה, ובמקום שלום השנאה והטרור כלפינו גברו מאוד, האנטישמיות התפשטה בעולם והלחץ הבינלאומי כלפינו התעצם.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה, ארץ ישראל היא הפתרון.

זוכים – מיישבים את הארץ לשם מצווה, לא זוכים – צריכים לערוך עוד ועוד מלחמות, ורק מתוך ייסורים זוכים להרחיב מעט את ההתיישבות.

הבעיה של אמריקה וכל העולם

גם לארה"ב ושאר מדינות המערב יש בעיה קשה עם ארץ ישראל. לולי היישובים היהודיים ביהודה ושומרון, אפשר היה מזמן לעשות שלום עולמי, המוסלמים היו נרגעים, הדמוקרטיה הייתה פורחת בכל הארצות. במקום זאת הם נאלצים לשמוע על עוד בתים שנבנים בהתנחלויות.

וכל זמן שהיהודים בונים בהתנחלויות, התקשורת הבינלאומית נאלצת לעסוק בכך ואינה יכולה להתפנות לסיקור מיליוני הנרצחים בארצות האסלאם, ומאות מיליוני הרעבים והחולים באפריקה. כל זמן שהמתנחלים מתנהגים באלימות נוראה וכותבים כתובות נאצה נגד הערבים, מנהיגי המדינות והאו"ם אינם מצליחים להתפנות לפתרון בעיית הטרור הבינלאומי, הנשק הגרעיני, הסכסוכים שבין המדינות.

והנה מתחילים לפתור את "הבעיה", מצליחים לגרש את היהודים מגוש קטיף, להקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון. ומשום מה המתחים גוברים, המוסלמים לא מרוצים, ההסתה האנטישמית גוברת. ארצות מתפרקות בדם ואש ותמרות עשן.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה, היא הפתרון. על ידי בניינה היו יכולות האומות שחפצות בצדק ובשלום להעביר מסר בהיר לכל הפושעים למיניהם, שהאלימות, השקר והזדון אינם משתלמים. זו הדרך הנכונה בשביל המערב להעמיד את כל משטרי הרשע על מקומם. זו הדרך להביא שלום לעולם.

המלחמה ברצועת עזה

כך הגענו למלחמה המסובכת ברצועת עזה.

אם היינו זוכים – היינו עוסקים במצוות יישוב הארץ, בונים ומרחיבים את גוש קטיף. לא חוטאים בהסכמי אוסלו, לא מעניקים לערבים שום זכויות קולקטיביות בארץ ישראל. אמנם היינו נצרכים להתמודד עם לחצים בינלאומיים ועם איומים מצד האויב הערבי, אבל ההתמודדות הייתה קלה יחסית. זו הייתה יכולה להיות התמודדות שמפתחת ומעצימה.

ומאחר שלא זכינו, וחטאנו בהסכמי אוסלו ובהחרבת גוש קטיף, נכנסנו למלחמה המסובכת ברצועת עזה כדי להציל נפשות ישראל ממאורות הטרור המוסלמי, וחיילינו היקרים מפז צריכים לחרף את נפשם על הגנת העם והארץ.

הדרך היחידה לניצחון – יישוב הארץ

אם הממשלה תמשיך להתעלם מחזון יישוב הארץ, לא נוכל לצאת מהמלחמה בניצחון. שכן הערבים יודעים שהשאלה העיקרית נוגעת לריבונות על הארץ, וכל זמן שהם נותרים על מקומם, ותביעותיהם זוכות לתשומת לב בינלאומית – הם מנצחים. וגם אם נהרוג להם אלפי חיילים ואזרחים, ונהרוס להם אלפי בתים, בזכות זה הם יקבלו עוד מימון לבניית כוחם הצבאי. וכך נצרך להתגלגל ממבצע למבצע, להתפתל ולהתעמת עם הלחצים הבינלאומיים, כי תמיד יהיו לערבים עוד תביעות, ותמיד יהיו עוד טרוריסטים שיפרו את השקט.

הדרך היחידה לניצחון היא על ידי החזרה למצוות יישוב הארץ. אם מתוך המלחמה בעזה נזכה והממשלה תבין שאסור לדבר יותר על נסיגה ביהודה ושומרון, שצריך להרחיב את היישובים היהודיים, תוכל להיות למלחמה זו תמונת ניצחון מסוימת. אם האויב יֵדע שבעקבות המלחמה הממשלה החליטה לבנות עשרות אלפי דירות בהתנחלויות ביהודה ושומרון, הם יֵדעו שהפסידו. אם ישמעו שממשלת ישראל מתכוונת לכבוש את רצועת עזה, לבנות מחדש את היישובים שנחרבו, לעודד את הגירתם של הפליטים ושונאי ישראל, חלומם לנצח את ישראל יימוג, ובתהליך הדרגתי הלחצים הבינלאומיים יפחתו וביצת הטרור תתייבש.

תפקיד היחידים

על כל יחיד להתעורר בימי האבל על החורבן לתיקון חטא המרגלים בבניין הארץ. מי שיכולים להצטרף להתיישבות ביהודה ושומרון נתבעים לכך. וגם מי שאינם יכולים לעלות, בגלל סיבות משפחתיות או מפני שיש להם תפקידים חשובים אחרים, כחינוך וחברה, נתבעים לעודד את מי שיכול – לעלות ולהתיישב.

כמובן שמי שעומדים על משמר ההתיישבות בגולן ובנגב, בגליל ובערבה, צריכים להתחזק במקומם. התביעה היא כלפי תושבי מרכז הארץ, שבלי להפסיד את מקום עבודתם יכולים לקיים את המצווה הגדולה ולהציל את עמנו מהסכנה הקיומית של הקמת מדינת טרור ביהודה ושומרון. כי יישוב הארץ הוא הפתרון, ובבניינה ננוחם.

מוסר מלחמה יהודי

תפילה להצלחת חיילינו ולתבוסת האויב • נביאי השקר של "תהליך השלום" אטמו אוזניהם לכל האזהרות שלנו, שהוכחו כמוצדקות • המערכת הפוליטית מתנקה בהדרגה מתומכי אוסלו וההתנתקות • האם ראש הממשלה יחזור בו מתמיכתו במדינה פלשתינית, הפוגעת בזכותנו על הארץ? • למראיינים בתקשורת אין שאלות קשות ל"אדריכלי השלום" • כאשר האויב יורה מתוך אוכלוסייה אזרחית, חובה להפציץ אותו ולא לסכן את חיילינו • התפיסות הרווחות בהנהגה ובאליטות מונעות ניצחון על החמאס על ידי כיבוש עזה והדחתו מהשלטון • תפקידנו לעת הזאת

תפילה למען חיילינו

כולנו תפילה להצלחתם של חיילינו הנלחמים בגבורה להגנת עמנו וערי אלוקינו. למציאות שלנו מתאים פרק פ"ג בתהילים, שיש בו תפילה לניצחון ונקמה על הרשעים, אויבי ה' אשר נשאו ראש, על עמו יערימו סוד. אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד. אמרו נירשה לנו את נאות א לוהים. ואנו מתפללים: "א לוהים אל דומי לך, אל תחרש ואל תשקוט א ל. עשה להם כמדין, כסיסרא, כיבין בנחל קישון. נשמדו בעין דאר היו דומן לאדמה. א לוהי שיתמו כגלגל כקש לפני רוח. כאש תבער יער, וכלהבה תלהט הרים. כן תרדפם בסערך, ובסופתך תבהלם. מלא פניהם קלון ויבקשו שמך ה'. יבושו וייבהלו עדי עד, ויחפרו ויאבדו. וידעו כי אתה שמך ה' לבדך, עליון על כל הארץ".

מעלת החיילים

אין לשער את גודל מעלתם של החיילים המחרפים נפשם למען עמם ומולדתם. ביציאתם לקרב במסירות נפש למען הכלל, הם מתעלים אל המדרגה העליונה של קדושת כלל ישראל. הם נאלצים עתה לתקן את מה שקלקלו כל הממשלות מאז אוסלו.

אמרנו לכם

העמדה המוסרית הנכונה היא שבעת מלחמה פוגעים באויב יחד עם האזרחים שצמודים אליו. מלחמה לא נוצרת על ידי אנשים יחידים. הכוח לצבור נשק, לרכז צבא ולתפוס שלטון מחייב התגייסות ציבורית רחבה. לכן הציבור שהעלה את החמאס לשלטון ברוב עצום נושא באחריות מלאה למעשיו

אמרנו שבעקבות הסכמי אוסלו יירו עלינו טילים, והם לעגו לנו וטענו שאנחנו מהלכים אימים על הציבור.

הזהרנו שנסיגה מגוש קטיף תחזק את שונאינו, ואישי הממשלה והביטחון השיבו בשחצנות שלהפך – הנסיגה תגביר את הביטחון.

התרענו שבלי שליטה ישראלית רצועת עזה תתמלא בנשק ובטילים שיכוונו נגדנו, והם אמרו שיש הסכמות עם הפלשתינים והמצרים שרק רובים לצורכי שיטור ייכנסו לרצועת עזה.

התרענו שנסיגה תחליש את זכותנו על הארץ והטענות נגדנו בעולם יתגברו, והם בחלומותיהם ציירו עתיד ורוד, לפיו לאחר ההכרה באש"ף והנסיגות יכירו כולם בזכותנו להתקיים בארץ ישראל. כיום מצבנו הבינלאומי גרוע בהרבה, אפילו הממשל האמריקני תובע מאיתנו דברים שלא חלם לתבוע בעבר, וההסתה האנטישמית נגדנו גברה לאין שיעור בכל העולם וגם בתוך מדינת ישראל (הקשיבו לנציגי הערבים).

אמרנו שהנסיגה מעזה תעלה את החמאס לשלטון, וכאשר ניאלץ להילחם לאחר שניסוג המלחמה תהיה קשה בהרבה. והם טענו להפך, אם לאחר הנסיגה הם יפתחו באש – נוכל להכות בהם ללא מעצורים.

שאלנו: הרי הם יירו טילים מתוך בתי האזרחים. והם הפטירו בפטרונות: ראשית, אין להם טילים. שנית, אם יירו – נוריד את הבתים שמתוכם ירו, על יושביהם. והנה עתה הם יורים ואנו לא מגיבים מיד בהפצצה מחשש שמא האזרחים יושבי הבתים ייפגעו, ובתוך כך מכניסים את חיילינו לסכנת מוות.

כל הטועים והמטעים הללו – מנהיגים, מומחים ופרשנים – צריכים היום לבקש סליחה מעם ישראל ולפנות את הזירה לטובים מהם.

תקוות לשיפור המנהיגות

בתהליך הדרגתי וארוך לעייפה, תומכי אוסלו וההתנתקות יורדים מהבמה. הם לא מתנצלים, אבל לכל הפחות, לרווחתנו, מפנים את הזירה. יו"ר הכנסת והנשיא הנכנס הם כבר אישים שהתנגדו להסכמי אוסלו ולהחרבת גוש קטיף. שר הביטחון התנגד להחרבת גוש קטיף. רבים משרי הליכוד וישראל ביתנו התנגדו להסכמי אוסלו ולנסיגה מרצועת עזה.

מנגד, ראש הממשלה אמנם התנגד לאוסלו ובשלב הסופי גם התנגד להחרבת גוש קטיף, אבל בשנים האחרונות הודיע על תמיכה בגרסה מרוככת של מדינה פלשתינית. בכך הוא מסכן את מדינת ישראל ומסכל את האפשרות להסביר את זכותנו על ארץ ישראל. שרת המשפטים הובילה בגאון את חורבן גוש קטיף, ועד היום לא התנצלה ולא ביקשה סליחה. מסתבר שגם שני האישים הללו, נתניהו ולבני, יפנו את הזירה בשנים הקרובות, אבל זה לוקח יותר מדי זמן. גם תנועת יש עתיד, שהתגלתה כהרבה יותר שמאלנית ממה שניסתה להציג לפני הבחירות, תאבד מן הסתם את מעמדה, אבל בינתיים אנחנו תקועים איתם.

ועדיין נותרת השאלה – מי יחליף אותם? האם המחליפים יחזרו שוב על כל הטעויות? ואולי עוד יש סיכוי שראש הממשלה יחזור בתשובה, יפיק לקחים ויוביל את עם ישראל להרחבת ההתיישבות בכל רחבי הארץ, להעמקת הזהות היהודית ולהעמדת האוכלוסייה הערבית במקומה? הלוואי!

התקשורת

נסו לשמוע ב'קול ישראל' מראיין ששואל שאלות קשות את תומכי אוסלו, את מאמיני דת השלום וחסידי שתי המדינות לשני העמים. נסו לפחות לשמוע אותם שואלים שאלה תמימה – איך הגענו למצב הזה? איך תוך עשרים וחמש שנה, ממצב שבו אימהות יהודיות עם ילדיהן קונות ירקות בשוק של עזה, חברון, שכם וקלקיליה, הגענו לכך שהמקומות הללו נהפכו לקיני רצח, טרור ותעמולה אנטישמית שלא הייתה כדוגמתה מאז הנאצים?

אבל לא תשמעו את המראיינים שם שואלים שאלות לעניין. את כל החוצפה שלהם הם מפנים לאנשי ארץ ישראל השלמה, לרבנים, למי שתומכים בערכי המשפחה והשבת, ואילו לעובדי אליל השלום שסיבכו את מדינת ישראל עד צוואר לא נותרו להם שאלות.

מזמן כבר היה צריך לסגור את 'קול ישראל'. אפילו כשהם מדברים על חיילינו הקדושים שנפלו במלחמתם על הגנת העם והארץ, הם לא מצליחים להסתיר את עמדותיהם.

הגיע הזמן גם לסגור את ערוץ 10. אין ספור פעמים ויתרו להם על חובותיהם. אם הם מוכרחים לבטא עמדות שמאל – שיעשו זאת על חשבונם. גם את גלי צה"ל הגיע הזמן לסגור.

תהיה התקשורת חופשית לגמרי, בלי מונופולים ובלי מימון מהמדינה, ואז אפילו אנשי התקשורת יצטרכו לשרת את הציבור. אגב, בלי מימון גרמני גם עיתון 'הארץ' היה נסגר מזמן.

ביקורת על מי שמסכנים את חיי חיילינו

לצערנו גם במלחמה זו אנחנו שומעים מנהיגים ומפקדים שמשתבחים בכך שטייסים וחיילים נמנעים מלפגוע במחבלים שנמצאים סמוך לאזרחים. אמנם כבר לא שומעים מח"ט שיאמר בפומבי כי הוא מעדיף שחיילים שלו ייהרגו ובלבד שלא לפגוע בנשות האויב, כפי שהיה במבצע 'חומת מגן' במחנה הפליטים בג'נין (נהרגו לנו שם 13 לוחמים, והקצין לא הודח).

אבל עדיין אנחנו רחוקים מלפעול כראוי מבחינה מוסרית וכפי הנדרש להשגת ניצחון. לכן חובה לבקר את אותם מנהיגים ומפקדים שחסים על חיי אזרחי אויב ומסכנים את חיילינו. הבעת עמדה זו היא בבחינת פיקוח נפש והצלת חיי חיילינו.

העמדה המוסרית הנכונה היא שבעת מלחמה פוגעים באויב יחד עם האזרחים שצמודים אליו. מלחמה לא נוצרת על ידי אנשים יחידים. הכוח לצבור נשק, לרכז צבא ולתפוס שלטון מחייב התגייסות ציבורית רחבה. לכן הציבור שהעלה את החמאס לשלטון ברוב עצום נושא באחריות מלאה למעשיו, ובפרט שהם כל כך שמחים על כל הרוג או חטוף מקרב חיילינו.

כך גם הסכימו אומות העולם באמנת ז'נבה הרביעית (1949), שכאשר הלוחמים מסתתרים בין אזרחים ואין אפשרות אחרת – מותר לפגוע בהם יחד עם האזרחים שסביבם.

כיצד לנצח

קשה לנצח את החמאס. כל זמן שהם נשארים שם בשלטון – הם מנצחים, גם אם נהרוג להם אלפי לוחמים ונהרוס אלפי בתים. ככל שיהיה בעזה יותר רע, כך הם ירוויחו יותר. ארצות ערב והמערב יעניקו לשיקום הבתים סיוע כספי, שחלקו הנכבד ילך כמובן לחימוש נוסף וחלק נכבד אחר ישתלשל לכיסם של ראשי הארגון. אז מה רע להתחבא בינתיים? כל יום שעובר, הרווחים שלהם עולים.

אין ספק, בהסכמי אוסלו ובנסיגה מעזה סיבכנו את עצמנו עד מעל הראש – עם כל האומות וכל החוקים. יש רק דרך אחת ליציאה מהסיבוך הקשה: כיבוש מחדש של כל רצועת עזה, השלטת שלטון צבאי מלא, פגיעה בכל המחבלים ופירוק כל ארגוני הטרור. מבחינת העמדה המצרית, זו השעה המתאימה.

כדי שהפתרון יהיה שלם, תהיה חובה להחזיר את כל היישובים היהודיים למקומם ולהגדילם פי כמה וכמה. בתוך כך יש לפעול באופן נמרץ לשיקום כל האתרים היהודיים ברצועת עזה, כולל בית הכנסת שבמרכז העיר.

הבעיה הקשה

הבעיה היא שממשלת ישראל הנוכחית אינה מסוגלת לכך. היא שבויה בתפיסות עולם שאינן מניחות לה לעשות את הדרוש. רק אם החמאס ימשיך לתקוף ללא הרף, ייתכן שהממשלה תיאלץ בלית ברירה לכבוש את כל הרצועה. וגם אז, היא לא תדע מה לעשות בהמשך.

זו אינה בעיה של המנהיגות בלבד. זו בעיה הרבה יותר קשה ועמוקה. בעיה בתשתית הערכית של אליטת החברה היהודית על כל מרכיביה. מדינת ישראל צריכה להיות מבוססת על חזון שיבת ציון, והאליטה היהודית בורחת מהחזון הגדול הזה.

האחריות המוטלת עלינו

וכאן ישאל הקורא, ומה אני הקטן יכול לעשות?

ראשית, להיות מודע לכך שההתנכרות לחזון שיבת ציון היא שורש הבעיה. וכדברי הפתגם: שאלת חכם – חצי תשובה. הבנת הבעיה היא תחילת הפתרון. ככל שהחזון הישראלי יהיה ברור יותר, כך הדרך להתמודדות עם הבעיות תהיה בהירה יותר ונעשה פחות שגיאות. הרי כל הבעיות שיש לנו כיום נוצרו על ידי שגיאות של המנהיגות הישראלית.

שנית, כל אימת שתינתן לאדם הזדמנות לפעול ולהביע עמדה, עליו לעשות זאת. וגם כאשר אין אפשרות להגשים את החזון השלם, יש לבחור תמיד את העמדה המקדמת יותר את חזון שיבת ציון. בין אם מדובר במערכת בחירות ובין אם בכל פעילות ציבורית, חינוכית או הסברתית.

ובכלל זה כמובן, פעילות נמרצת ככל האפשר לחיזוק ההתיישבות ביהודה ושומרון, עידוד עלייה וילודה, וחינוך יהודי אמיתי.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד