איך לחלק את רווחי הגז?

האם יש לתורה עמדה בשאלה למי שייכים רווחי הגז – לכלל הציבור או למי שמצאו אותו? • העיקרון שקובעת התורה: אדם זכאי ליהנות מפרי חריצותו, בעוד המשאבים הטבעיים ואמצעי הייצור צריכים להתחלק בשווה • כיצד ניתן לקיים בימינו את הרעיון של מצוות היובל • בימינו ההשכלה והחינוך הם אמצעי הייצור העיקריים, ויש לדאוג להעניק אותם בשווה לכל אדם • איזו מוזיקה אסור לשמוע בימי בין המצרים • מוצרים שאין מברכים עליהם "שהחיינו" מותר לקנותם בימי בין המצרים

שאלת הגז

שאלה: האם אפשר ללמוד מהתורה מה צריכה להיות העמדה הצודקת מבחינה מוסרית וכלכלית ביחס לסוגיית הגז, ששנויה במחלוקת ציבורית?

מצד אחד, נציגי החברות שמצאו את הגז טוענים שמגיע להן להרוויח רווחים גדולים בעבור סכומי העתק שהשקיעו בחיפושי הגז תוך סיכון רב, ולא ייתכן שלאחר שהגז נמצא – נציגי המדינה יפרו את ההסכמים שנחתמו לפני תחילת החיפושים. הפרה שכזו עלולה גם לפגוע במדינת ישראל, שכן אילי הון וחברות גדולות נמנעים מלהשקיע במדינות שאינן עומדות בהסכמים.

מנגד, נציגי ציבור רבים טוענים שההסכם אינו הוגן, הואיל והגז הוא משאב טבעי ששייך למדינה ולא למי שמצא אותו. מעבר לכך, הציבור משקיע הון עתק בשמירה על גבולות המדינה ובכלל זה גם על אסדות הקידוח, ולכן ראוי שחלקו ברווחים יהיה גדול יותר. ואמנם נכון שמגיע למשקיעים להרוויח הון רב ממציאתו, אבל יש לשים גבול גם לרווחים אלו.

תשובה: כדי להביע עמדה במחלוקת הנוכחית על סוגיית הגז צריך להכירה על כל פרטיה: מה היו הסיכומים הראשוניים? האם סוכמו כדין ובסמכות, או שמא הופעלו לחצים על מקבלי ההחלטות מטעם הממשלה? האם המציאות השתנתה באופן מהותי מאז? וכן ראוי לדעת מה מקובל במדינות אחרות בעולם, תוך לקיחה בחשבון של עלויות הביטחון הגבוהות יותר באזורנו. אולם אנסה לברר את העמדה העקרונית העולה מהתורה.

העמדה העקרונית

יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם – עדיין יישארו בידם מאות מיליונים – אבל זה יעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו

שלא כמו השיטה הקומוניסטית, התורה אינה מצווה עלינו לחלק את הרווחים בשווה בין אלה שהצליחו יותר בעבודתם לאלה שהצליחו פחות. להפך, התורה מבצרת את זכות הקניין של האדם ברכושו, מתוך עמדה שזכאי אדם ליהנות מיגיע כפיו לפי חריצותו, כישרונו וברכת ה' שבמעשיו. וציוותה התורה לקיים את הכוהנים והלוויים והעניים על ידי הפרשת אחוז מסוים מהיבול, ואפילו בזה נתנה התורה לבעל הפירות את הזכות לקבוע לאיזה כהן ייתן את תרומותיו, ולאיזה לוי או עני ייתן את מעשרותיו (אמנם לקט שכחה ופאה עמדו לרשות העניים בלא שתהיה לבעל השדה זכות לחלקם).

אמנם ישנו יסוד גדול של שוויון בתורה, שבא לידי ביטוי במצוות היובל, לפיו כל קרקעות הארץ צריכות להיות מחולקות בשווה לכל ישראל. וגם מי שנאלץ למכור את נחלתו – בשנת היובל נחלתו תחזור אליו או ליורשיו. וכן מי שלא הצליח להתקיים עד שנאלץ למכור את עצמו לעבד – היה משתחרר ביובל, כדי שיוכל לפתוח דף חדש, ולשוב לסלול את דרכו על פי בחירתו (יש לציין שבמצב כלכלי כמו שלנו, שבו אין אדם שרעב ללחם כפשוטו, אסור לאדם למכור עצמו לעבד, וממילא אסור לקיים את מוסד העבדות).

השילוב בין שני הרעיונות

אפשר לומר שאכן שני הרעיונות – השוויון מחד, והבחירה והיוזמה החופשית מאידך – חייבים לבוא לידי ביטוי במקביל. מצד אחד כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, ועל כן משפט אחד לכול, ומתחילה הקרקעות שהן אמצעי הייצור צריכות להיות מחולקות בשווה. מאידך, הביטוי העיקרי לצלם אלוקים שבאדם הוא יכולתו לבחור וליזום. אם יעבוד בחריצות ובכישרון – ירוויח, אם יתעצל – יפסיד. ולמעלה מזה בקודש: אם יקיים את התורה והמצוות – יזכה לברכה בעולם הזה ושכר טוב בעולם הבא. ואם יבחר ברע – לא יראה ברכה בעולם הזה וייענש בעולם הבא.

משמעות מצוות היובל לימינו

בעבר, תשעים אחוזים מבני האדם התפרנסו מחקלאות. האדמה הייתה אמצעי הייצור העיקרי, ולכן חלוקתה בשווה יצרה בסיס שוויוני לכל. כיום האדמה כבר אינה אמצעי הייצור העיקרי, והפרנסה תלויה בגורמים רבים. אולם נדמה שעלינו ללמוד ממצוות היובל שני יסודות: האחד, כשם שהאדמה החקלאית חולקה לכולם בשווה, כך עלינו לחלק את שאר משאבי הטבע שברא ה' בשוויון. בכלל זה הקרקע לבנייה, המים, הנפט, הגז, החופים, גלי רדיו, האוויר והשמש. השני, כשם שציוותה התורה לחלק בשווה את אמצעי הייצור, כך יש להשתדל להעניק לכל הצעירים חינוך שיקנה להם, עד כמה שאפשר, הזדמנות שווה להתפרנס מכישרונם ומחריצותם. בתכנון יעיל ניתן לשלב את שני היסודות הללו יחד, בהפניית הכסף המתקבל ממשאבי הטבע לחינוך מקצועי מיטבי לכל אדם.

בכך נזכה להגשים את רעיון חלוקת הארץ לכל ישראל, כולל התיקון שנעשה בהחזרת הקרקעות לבעליהן ביובל. שכן הענקת חינוך איכותי לכולם, מאפשרת גם לילדיהם של הורים עניים לרכוש מקצוע טוב לפי כישרונם וחריצותם.

אפשר לומר שזה ייעודה של מצוות היובל – להשיב את חירותו הטבעית של האדם שנברא בצלם אלוקים למקומה, תוך חלוקת כל המשאבים שברא ה' בשווה.

הצעת היובל לאילי ההון

אולי עוד אפשר להציע, שכשם שביובל השדות חזרו לבעליהן והעבדים השתחררו לביתם, כך יש מקום שחכמי ישראל יבחנו לעומק את מבנה המשק המודרני, וישקלו אם ראוי שביובל אחוז מסוים מהעושר הנצבר יחזור להיות מחולק בשווה. שכן בנוסף לחוקים שנועדו למניעת מונופול, שפוגע בתחרות החופשית וחונק את התעשייה והמסחר, יש מקום למנוע פערים גדולים מדי בין העשירים ביותר לשאר האנשים. ויש בזה גם מידה של צדק, שכן המערכות הציבוריות התקינות הן שמאפשרות לעשירים הגדולים להתעשר, ועל כן אולי ראוי שאחת ליובל, חלק מהעושר שנצבר על ידם יחולק שוב לצורכי חינוך וציבור. זה לא יפגע ברמת חייהם, עדיין יישארו בידם מאות מיליונים, אבל זה יעניק מעמד חשוב יותר לערך השוויון, בלי לפגוע באחריות האישית של כל אדם לפרנסתו.

שלושת השבועות

שלושת השבועות שמתחילים מליל י"ז בתמוז ונמשכים עד תשעה באב הם ימים של צער, שעליהם נאמר "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א, ג). כדי לציין את אופיים של הימים הללו תיקנו חז"ל לקרוא בשלוש השבתות שבין המצרים הפטרות העוסקות בפורענויות, ובשבע השבתות שלאחר תשעה באב קוראים שבע הפטרות של נחמה (שו"ע תכח, ח, על פי פסיקתא).

ברוב קהילות ישראל נהגו שלא לערוך נישואין בשלושת השבועות. ויש מהספרדים שנהגו להימנע מנישואין רק בתשעת הימים.

יוצאי אשכנז וחלק מהספרדים, ובתוכם יוצאי מרוקו וג'רבה והנוהגים על פי האר"י, נוהגים שלא להסתפר בשלושת השבועות. ושאר עדות המזרח נזהרים בכך רק בתשעת הימים.

ריקודים ומוזיקה

אף שחז"ל לא תיקנו תקנות מיוחדות לציין את הצער והאבלות של שלושת השבועות, נהגו ישראל להימנע בכל שלושת השבועות מריקודים ומחולות (מ"א תקנא, י).

כהמשך לכך, אין שומעים בימים אלו מוזיקה שמחה, וגם מוזיקה שאינה שמחה אין לשמוע בקול רם, כי גם בעוצמת הקול יש חגיגיות ושמחה. ובתשעת הימים, גם מוזיקה שאינה שמחה אסור לשמוע, ורק מוזיקה עצובה מותר (פניני הלכה זמנים ח, ד ה).

ברכת שהחיינו ושאר קניות

נוהגים שלא לקנות בימי בין המצרים בגד או רהיט שמברכים עליו "שהחיינו", מפני שימים אלו הם ימי פורענות, ואין ראוי לומר עליהם "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

אבל מותר לקנות עד ראש חודש אב דברים שאין מברכים עליהם "שהחיינו". לפיכך, מותר בימים אלו לקנות גרביים או גופיות, שהואיל ואינם חשובים כל כך, אין מברכים עליהם "שהחיינו". וכן מותר לקנות בגדים שעוד צריכים תיקון, שכן אין מברכים עליהם "שהחיינו" בעת הקנייה אלא בעת הלבישה הראשונה, ויחדשום לאחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב. וכן מי שאינו נוהג לברך "שהחיינו" בעת קניית הבגד אלא בעת לבישתו, רשאי לקנות בימים אלו בגדים חדשים, ויחדשם לאחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב.

וכן מותר לבני זוג לקנות רהיט, שהואיל והם שותפים ברהיט הם מברכים על קנייתו "הטוב והמטיב" ולא "שהחיינו", וברכה זו מותר לברך בימי בין המצרים. אבל יחיד צריך להימנע מקניית רהיט, מפני שעליו לברך על קנייתו "שהחיינו".

מי שהזדמן לו פרי חדש, אם ניתן לשומרו במקרר עד שבת, יברך עליו "שהחיינו" בשבת. ואם יש חשש שירקיב בינתיים, יברך עליו "שהחיינו" בימי החול כדי שלא להפסיד את הברכה.

קניות בתשעת הימים

משנכנס אב ממעטים במשא ומתן, ויש להימנע גם מקניות שאין מברכים עליהן "שהחיינו". ואף קנייה חודשית של מזון אין ראוי לקיים בתשעת הימים.

טיולים ושחייה

יש אומרים שצריך להימנע מטיולים ומרחצה בים או בבריכה בשלושת השבועות, כדי למעט בתענוג בימי בין המצרים. ועוד, שאלו ימים מועדים לפורענות, וצריך להימנע בהם מדברים שעלולים לסכן את הנפש.

אולם להלכה אין בזה איסור, מפני שמה שאמרו חז"ל למעט בשמחה הוא רק מראש חודש אב, אבל לפני כן אין איסור לעשות דברים שיש בהם הנאה ותענוג, ורק מאירועי שמחה מיוחדים יש להימנע, כגון קיום מסיבות, קונצרטים וריקודים. לפיכך מותר לטייל, לרחוץ ולנפוש בבית מלון עד סוף חודש תמוז.

ולגבי החשש מדברים שיש בהם סכנה, אין מדובר בחשש שמשנה את כללי הזהירות הנדרשים במשך כל השנה. לפיכך, מותר לקיים טיולים וכדומה בשלושת השבועות, ויש להקפיד בהם במשנה זהירות על כללי הבטיחות שצריך לשמור בכל השנה.

משנכנס אב ממעטים בשמחה, ולכן צריך להימנע מטיולים ומבילויים שעיקרם לתענוג ושמחה. וטיול או נופש שנועדו בעיקר לצורך לימודי או בריאותי – מותר לקיים בתשעת הימים. וכן לגבי רחצה בבריכה או בים, אם המגמה לשם בילוי – אסור, ומי שמסיבות בריאותיות הורו לו לשחות – מותר אף בתשעת הימים.

חרם שלא כדין

המחלוקת נגד היתר המכירה כביטוי של התנגדות לציונות ולחילוניות • התנגדות החזון איש להיתר וטענתו שהמכירה היא בגדר שליחות לדבר עבירה • טענת החזון איש פוגעת בכבוד החולקים עליו ומבטלת את דעתם כאילו אינה קיימת כלל • עיוותים בחיי הציבור החרדי בגלל פגיעתם הקשה של בעלי המחלוקת והקנאים, שגורמת לגדולי הרבנים לחשוש להביע את דעתם • הסוברים שאסור לאכול מפירות שגודלו על פי היתר המכירה מגבבים סברה על גבי סברה לחומרא, ופוגעים בכבודם של גדולי ישראל שהורו להיתר

בשבוע הקודם סיפרתי על תולדות היתר המכירה, כפי שהונהג על ידי גדולי הרבנים. גם ציינתי שהחל מהדור השני, המאפיין הבולט של המתנגדים להיתר היה שהם הסתייגו במידה זו או אחרת מהיישוב החדש, וקל וחומר שהתנגדו לתנועה הציונית שהוקמה בינתיים בשנת תרנ"ז (1897) ורוב מנהיגיה ופעיליה היו חילוניים.

בלא זאת קשה להבין את הסיבה להתנגדותם החריפה להיתר, שכן מצד הדין ההיתר מבוסס מאוד, הרבה יותר מהיתרים דומים שכל ישראל נוהגים לסמוך עליהם.

שכן לדעת סיעה חשובה של גדולי הראשונים (רז"ה, ראב"ד, נימוקי יוסף, מאירי ועוד), אין חובה לשמור שביעית בזמן הזה. ואף הסוברים שחובה לשמור שביעית, מסכימים שהחובה אינה אלא מדברי חכמים (זולת כמה אחרונים בודדים, שדבריהם קשים).

בנוסף לכך, יש ספק אימתי חלה שנת השמיטה: לדעת רש"י, רא"ש וטור, בשנת תשע"ד, לדעת ראב"ד בשנת תשע"ב, ומנהגנו כדעת הגאונים – בשנת תשע"ה. ספק זה משמעותי עד שכתב מהר"י ענגיל שמחמת ספק זה היה אפשר להתיר את השביעית לגמרי, שכן כל שנה אפשרית בטלה בשתי האפשרויות הנוספות (אוצרות יוסף, שביעית עמ' צו).

אכן אם מתבוננים בהיתר המכירה נמצא שהוא נוטה לחומרא לעומת מה שמקובל במקרי דחק דומים. אין זאת אלא שהמחלוקת נגד התנועה הציונית קלקלה את שורת הדין אצל החולקים על ההיתר, עד שהתעלמו מכל המקורות האיתנים של ההיתר תוך שהם מקבצים את כל הטענות האפשריות לחומרא.

ההיתר בדור השלישי

נמצא שיש בטענתו של החזון איש פגיעה עצומה בגדולי רבני הארץ. לא זו בלבד שחלק עליהם, כשהם היו רבני המקום וגדולים ממנו בחכמה, באחריות ובהבנת המציאות, עוד התעצם לטעון שאין דעתם נחשבת כלל, עד שהעושים כמותם נחשבים כבעלי עבירה

בדור השלישי להתיישבות החדשה הנהיגו את ההיתר הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והראשל"צ הרב עוזיאל, ועמם הרב פרנק רבה של ירושלים ורוב רבני הערים והיישובים בארץ.

לעומתם, בראש המתנגדים עמד החזון איש שעלה לארץ בשנת תרצ"ג. ראוי לציין שבשונה משאר מתנגדי ההיתר, החזון איש גילה אחריות ודאגה לחקלאים הדתיים, טרח ללוותם ואף חידש קולות מופלגות בהלכות שמיטה כדי שיוכלו להתקיים בלא היתר המכירה. אולם כמו שאר המחמירים, אף הוא התנגד לתנועה הציונית. עוד מוכרחים לציין בצער, שבהתנגדותו להיתר העלה את המחלוקת לרמה חמורה.

הטענה על תוקף המכירה מאיסור "לא תחונם"

אחת הטענות המרכזיות של החזון איש, שהואיל ואסור למכור קרקעות לגוי בארץ ישראל משום "לא תחונם", הרי שכאשר האיכרים ממנים את הרבנים לשליחים שלהם למכור את הקרקע, נעשים הרבנים שליחים לדבר עבירה. כיוון שכך, אין למעשיהם תוקף כי שליחותם בטילה, "שאין שליח לדבר עבירה" (חזו"א שביעית כד, ד).

כמובן שלרבנים המתירים הייתה על כך תשובה ניצחת. שהרי איסור "לא תחונם" נועד לחזק את ישיבתם של ישראל בארץ, שנאמר: "כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גויים רבים מפניך… ונתנם ה' אלוקיך לפניך והיכיתם, החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחונם" (דברים ז, א ב). ואם כן, כאשר מכירת הקרקע היא לזמן קצר ונועדה לחזק את ההתיישבות היהודית בארץ, אין בה שום איסור (ישועות מלכו יו"ד נה, נט; אדר"ת; אבני נזר יו"ד תנח).

בנוסף לכך, גם אם המכירה לא הייתה נצרכת לחיזוק יישוב הארץ, ביארו הראשונים שמלכתחילה כל איסור "לא תחונם" הוא רק במכירה לצמיתות, או לפחות כאשר הגוי מתכוון לנהוג שם כבעל הבית זמן מסוים, אבל כאשר המכירה לזמן קצר ובלי כוונה של הגוי לנהוג כבעל הבית, אין בה איסור של "לא תחונם" (רמב"ן והחינוך שלט, וכן עולה מהרמב"ם הל' ע"ז י, ג ד).

הטענה הקשה נגד החזון איש

נמצא אם כן, שלפי דעת גדולי הפוסקים, הרבנים שמבצעים את המכירה מקיימים מצווה, בסייעם לחקלאים שמיישבים את הארץ. וכיוון שכך, גם החולקים עליהם אינם יכולים לטעון שהם עוברי עבירה. וכשם שהספרדים שנוהגים על פי שולחן ערוך שלא לחמם מרק בשבת, אינם יכולים לטעון על התימנים שמחממים מרק כדעת הרמב"ם שהם עוברי עבירה.

נמצא שיש בטענתו של החזון איש פגיעה עצומה בגדולי רבני הארץ. שלא זו בלבד שחלק עליהם, כשהם היו רבני המקום וגדולים ממנו בחכמה, באחריות ובהבנת המציאות, עוד התעצם לטעון שאין דעתם נחשבת כלל, עד שהעושים כמותם נחשבים כבעלי עבירה.

ההשלכות הקשות

לצערנו הרב, בעקבות עמדות חמורות וקשות כאלה נגד גדולי הרבנים, כבר שלושה דורות רבים מרבני הציבור החרדי מפחדים לברר את הסוגיות הגדולות כראוי. הם חוששים שאם יביעו עמדה שאינה לרוחם של המחמירים ושל הקנאים התומכים בהם, כל דעותיהם ייפסלו, והם יוקעו אל מחוץ למחנה כמסיתים ומדיחים לדבר עבירה.

כך קרה שבכמה דברים סטה הציבור החרדי מדרך התורה, עד שרבים מבניו התרגלו לבזות את גדולי הרבנים כמרן הרב קוק ותלמידיו, למרות שבסתר רבים מגדולי רבניהם מתנגדים לכך. כך קרה גם שרבים התרגלו לבטל את מצוות יישוב הארץ, שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכן רבים מעזים לכפור בפומבי במצווה הגדולה שמקיימים החיילים שמגנים על העם והארץ. ואף המציאו איסורים חדשים נגד לימודי חכמות העולם ושירות לאומי, ועוד חומרות שונות שיוצאות משורת ההלכה. ולכל הדברים הללו ישנם רבנים חרדים רבים שמתנגדים בסתר, אבל הם אינם מבררים את דעתם בגלוי מחמת החשש מפגיעתם של בעלי המחלוקת.

לימוד זכות

אמנם על החזון איש עצמו אפשר ללמד קצת זכות, שהיה תקיף מאוד באופיו, וכל מה שעלה לו בלימודו כתב בלי לשאת פנים לגדולים ממנו. בנוסף לכך, החזון איש כיבד באופן מיוחד את מרן הרב קוק בפנותו אליו בלשון "הוד כבוד מרן שליט"א".

וכן אפשר ללמד זכות מעין זו על הרב הרידב"ז, משוללי ההיתר החריפים, שהיה חריף וסוער ורִתחת התורה אנסתו, ופעמים שהביע צער על כך שיצא שביזה את מרן הרב קוק. הנה למשל, כאשר רב אחד החל להחשיב עצמו כרב ביפו תוך ערעור על סמכותו של הרב קוק, כתב הרידב"ז שזה מעשה נבלה, "כי איך יעלה על הדעת שילחום זבוב קצוץ כנפיים נגד הנשר הגדול דפקיע שמיה בתבל ומלואה…"

אבל קשה ללמד זכות זאת על כל אותם רבנים חרדים שהיו בעלי אופי רגיל, ובכל זאת ביטלו את דעת גדולי הרבנים מכול וכול. ובוודאי שאין ללמד זכות זאת על אלה שעוד הוסיפו דברי גנאי וביזוי כנגד בעלי ההיתר, שהיו גדולים וצדיקים מהם.

המחרימים את פירות ההיתר

המשך חטאם בכך שהם מחרימים את הפירות שגודלו במסגרת היתר המכירה. שכן בנוסף על כך שדבריהם מבוססים על עוון של ביזוי תלמידי חכמים מהדרגה החמורה ביותר, הם גם מנוגדים לכללי ההלכה היסודיים. שכן ידוע שישנה מחלוקת האם מותר לאכול פירות שגודלו ונשמרו בשביעית תוך ביצוע של איסורים גמורים. לדעת רוב הפוסקים, פירות שגודלו באיסורי עבודה בשביעית מותרים באכילה (ר"ש, רמב"ן, רשב"א). וכן לגבי פירות שנשמרו בשביעית באיסור ולא הופקרו, לדעת רוב הפוסקים הם מותרים באכילה (רמב"ם). ואף שיש חולקים ואוסרים את הפירות, כיוון שדעת רוב הפוסקים להקל, ובנוסף לכך שביעית בזמן הזה מדברי חכמים – הלכה כדברי המקילים. קל וחומר שיש סוברים שאין חיוב לשמור שביעית בזמן הזה, ויש גם ספק על מועד השביעית.

הרי שהמחמירים פוסקים בניגוד לכללי ההלכה. וקל וחומר כאשר החקלאים אינם עובדים באיסור אלא על פי פסיקתם של גדולי הרבנים, ועל כן אין כלל מקום לטעון שהפירות יהיו אסורים מחמת שגודלו באיסור.

גידולי שדה

אמנם יש טוענים שלגבי גידולי שדה יש איסור מיוחד, שכן חכמים גזרו על הספיחים שגדלו בשדה מאליהם שאסורים באכילה, קל וחומר שאסור לאכול ירקות שגודלו באיסור. אלא שכל זה היה נכון אילו החקלאים היו זורעים בלא היתר, אבל אחר שהם זורעים על פי הוראת הרבנים, אין איסור לאכול את הירקות. ואף החולקים על היתר המכירה צריכים להודות בזה, הואיל וכל גזירת ספיחים היא מדברי חכמים כדי למנוע איסור, וממילא במקום שהחקלאים נהגו על פי הוראת הרבנים – אין מקום לאסור.

טענת החשודים

ויש טוענים, שכשם שאסור לקנות פירות מחשודים על עבודה בשביעית, כדי שלא לסייע לדבר עבירה, כך אסור לקנות מפירות שגודלו במסגרת היתר המכירה. אולם כיוון שהחקלאים עובדים על פי היתר הרבנים, אין במעשיהם שום עבירה. והטוענים שאסור לסייע להם, מבטלים לגמרי את דברי הרבנים המתירים, ועוברים על איסור חמור של ביזוי תלמידי חכמים ועשיית מחלוקת.

חטאם של המחרימים

הרי שהסוברים שאסור לאכול מפירות היתר המכירה, מגבבים סברה על גבי סברה לחומרא, נגד כללי ההלכה. בנוסף לכך, הם פוגעים בכבודם של גדולי ישראל שהורו להיתר על פי דברי רוב הפוסקים, כדי לסייע לישראל קדושים השבים לארצם.

אין טענה זו מכוונת כנגד אלה שלמדו את הסוגיה והגיעו למסקנה שלא היה ראוי להשתמש בהיתר המכירה, ועל כן הם מעדיפים להימנע מאכילת פירות היתר המכירה. ובתנאי שהם נוהגים כך לעצמם כמנהג חסידות, ומורים לציבור שמצד הדין מותר לאכול מפירות היתר המכירה (כמבואר במעדני ארץ שביעית קנט, ב).

טענה זו מכוונת כנגד הטוענים שפירות ההיתר אסורים באכילה לכול, ואין לאכול אצל מי שסומך על היתר המכירה, ואין לסמוך על כשרויות שסומכות על היתר המכירה, ואף מחרימים אירועים ציבורים ומשפחתיים מחמת זה. אלה חוטאים בביזוי גדולי ישראל, ומרימים יד לפגוע בקדושת כלל ישראל וארץ ישראל. וכל הנותן יד להחרמה הזאת, שותף בחטאם.

תולדות היתר המכירה

התעוררות בעיית השמיטה בשנת תרמ"ט, לראשונה לאחר הגלות • המחלוקת על היתר המכירה בין גדולי הפוסקים באירופה ובארץ ישראל, והסתמכות רוב האיכרים על דעת המתירים • בין האוסרים היו מי ששינו את עמדתם כשנוכחו בגודל שעת הדחק • בדור השני למחלוקת הושפעה עמדת המתנגדים החריפים להיתר מהתנגדותם לתנועה הציונית ולהתרופפות שמירת הדת בקרב החלוצים והאיכרים • ההתקפות וההשמצות של קנאי הדור נגד הרבנים המתירים • מדוע ההיתר מזוהה עם הרב קוק, למרות שהונהג שנים רבות לפני שעלה לארץ

בעקבות המאמרים הקודמים על היתר המכירה, הגיעו שאלות וטענות אודות המחלוקת על ההיתר. כדי להשיב לכולן יחד, מצאתי צורך לספר את הסיפור כסדרו.

התעוררות השאלה

הרבנים המתירים ראו צורך גדול למצוא היתר כדי להפקיע את חובת השביעית, שהיא מדברי חכמים או ממידת חסידות, ולקיים את מצוות יישוב הארץ שחיובה מדאורייתא. לימים התברר שהנחיצות הייתה הרבה יותר חמורה, מפני שרבים מהנותרים בגולת אירופה נרצחו על ידי הנאצים או נלכדו תחת שלטון השמד הקומוניסטי

במשך שנות הגלות הארוכה ארץ ישראל עמדה בשיממונה, ומעט היהודים שגרו בה לא עסקו בחקלאות.

גם מגורשי ספרד שהחלו לעלות לארץ לפני כחמש מאות שנה, וכן החסידים ותלמידי הגר"א שהחלו לעלות לארץ לפני כמאתיים שנה, לא עסקו כמעט בחקלאות. רק לפני כמאה וארבעים שנה החלו יהודים להקים יישובים חקלאיים ברחבי הארץ. ראשונים היו בני היישוב הישן בירושלים שיצאו מהחומות ויחד עם עולים חדשים הקימו היאחזויות קטנות, עד שבשנת תרל"ח הקימו את פתח תקווה. בשנת תרמ"ב החלה העלייה הראשונה של חובבי ציון, שמכוחה קמו עוד שבע מושבות עד שנת השמיטה של תרמ"ט (1889 למניינם): ראשון לציון, זיכרון יעקב, עקרון (מזכרת בתיה), נס ציונה, ראש פינה, גדרה ויסוד המעלה.

אז התעוררה לראשונה שאלת השביתה בשביעית, כשהבעיה הייתה כפולה – אישית וכללית. מבחינה אישית, האיכרים התקיימו בקושי ונזקקו לתמיכה, ושביתה בשביעית הייתה עלולה להביאם לדוחק נורא, עד שחלקם היו עלולים להגיע לחרפת רעב. מבחינה כללית, השביתה הייתה עלולה לגרום לחורבן המושבות. כי גם אם מקצת האיכרים יכלו להמשיך להיאחז בנחלתם, היה ברור שרבים לא יחזיקו מעמד, ובנוסף לכך – רבים מבני הגולה שחשבו לעלות לארץ יימנעו מלעלות לאחר שישמעו על קשיי השמיטה והקיום.

הרבנים המתירים

הרב שמואל מוהליבר, מגדולי התורה שבדור ומראשי חובבי ציון, יחד עם חבריו הרבנים באירופה, רבי יהושע מקוטנא והרב קלפפיש אב"ד ורשה, דנו בנושא, והכריעו להתיר לאיכרים להפקיע את השדות מחובת שמיטה על ידי מכירתם לגוי, באופן שלאחר המכירה היהודים יעבדו בשדות כשכירים של הגוי בעל השדה. גם הפוסק המפורסם רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה תמך בהיתר. וכן רבני הספרדים בארץ, ובראשם הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר, תמכו בהיתר, תוך שהם נשענים על פסקי רבני הספרדים מהדורות הקודמים שחיו בארץ.

המתנגדים להיתר

אולם רבני האשכנזים בירושלים, ובראשם הרב שמואל סלנט והרב דיסקין, התנגדו להיתר. להערכתם, לא היה צפוי נזק גדול מהשביתה בשביעית, שכן ממילא היו שיטות חקלאיות לפיהן טוב להשבית מעת לעת את השדות. ועוד סברו שניתן להשיג תמיכה כלכלית לקיום המתיישבים שישבתו. עוד היו שטענו שאם יקלו בזה יימשכו להקל בעניינים נוספים. ואדרבה, חששו שמא דווקא ההיתר יגרום לחורבן המושבות, מפני שנאמר בתורה שעוון ביטול השמיטה גורם לגלות. היו עוד רבנים חשובים מאירופה, כדוגמת הנצי"ב מוולוז'ין והרב סולובייצ'יק בעל 'בית הלוי', שהתנגדו להיתר.

ככלל, המחלוקת עמדה על שני צירים. האחד, האם היתר המכירה מבוסס על רוב הפוסקים או על מיעוט. השני, האם המציאות דחוקה, שכן כלל ידוע בהלכה שבשעת הדחק אפשר לסמוך גם על דעות יחידים, וככל שהדוחק חמור יותר, כך נכון יותר להקל.

בפועל נהגו על פי היתר המכירה

בפועל, רוב האיכרים והתומכים שלהם חשו הכרח לסמוך על ההיתר, ובהדרכת רבניהם מאירופה פנו אל רבני הספרדים בארץ, והם ביצעו בעבורם את מכירת השדות. כך גם הייתה עמדתם של רוב גדולי הרבנים. אבל עדיין היו רבנים רבים בגולה ובירושלים שהתנגדו לו, וקנאי הדור עמדו לצדם ולחמו בחריפות נגד ההיתר ונגד הרבנים שתמכו בו.

בתחילה היו מחובבי ציון בין המחמירים

ראוי לציין שבתחילה היו מבין הרבנים המחמירים גם רבנים שחשו אחריות ציבורית כלפי היישוב החדש והאיכרים, כמו רבני ירושלים. וכן היו מבין הרבנים המחמירים רבנים שתמכו באופן נלהב ב'חובבי ציון', כדוגמת הנצי"ב מוולוז'ין והרב מרדכי גימפל יפה. אולם משביעית לשביעית התברר יותר עד כמה קשה לחלוצים לשבות, ולכן אף מבין המחמירים היו ששינו את דעתם להיתר. וכפי שהעיד האדר"ת על עצמו, שבשתי השמיטות הראשונות, בהיותו בגולה, נטה לדעת המחמירים. אולם לאחר שעלה לכהן כרבה של ירושלים, נוכח בדוחק הגדול ושינה את דעתו לתמוך בהיתר (אגרות ראי"ה רז). גם הרב דיסקין מירושלים התנגד בשמיטה הראשונה להיתר, ובשמיטה השנייה, לאחר הכרת המציאות, הסכים להיתר באופן חלקי.

המחלוקת בדור השני

בשנת תרס"ד (1904 למניינם) החל הרב קוק לכהן כרבה של יפו והמושבות, ובשנת השמיטה תר"ע, עשרים ואחת שנים לאחר הנהגת ההיתר על ידי גדולי הדור הקודם, קיים הרב קוק את היתר המכירה.

במשך השנים שעברו מעת תחילת ההתיישבות החדשה המושבות גדלו והתרחבו. במקום מאות איכרים היו כבר בארץ אלפי משפחות של איכרים שהתפרנסו מחקלאות. מצד אחד עובדה זו הפכה את ההיתר לנצרך יותר, ומנגד גרמה למתנגדי ההיתר להחריף את עמדתם, הואיל והוא נעשה מקיף וכולל הרבה יותר אנשים וקרקעות.

מצבם הרוחני של האיכרים

עוד שינוי משמעותי התחולל בינתיים: רוב תושבי המושבות הראשונים, בני העלייה הראשונה, היו שומרי מצוות, שמחויבים לפסקי הרבנים. אולם במשך הדור שעבר, תהליך החילון המואץ שעבר על הקהילות היהודיות באירופה השתקף בהרכב העולים הצעירים שהגיעו לארץ במסגרת העלייה השנייה. כך שבשנת תר"ע, רבים מהאיכרים החדשים לא היו שומרי מצוות בשלמות. רובם היו מוכנים לשתף פעולה עם הרבנים בענייני שבת, ערלה והפרשת תרומות ומעשרות, אבל בשום אופן אי אפשר היה לשכנעם לשבות ממלאכת השדות שנה שלמה. התרחקותם של החלוצים ממצוות גרמה למתנגדי ההיתר להחריף את מאבקם נגדו ונגד הרבנים שתמכו בו, ומנגד חיזקה את עמדת המתירים, שסברו שעל ידי ההיתר ימשיכו החלוצים לשתף פעולה עם הרבנים בענייני הכשרות (אגרות ראי"ה רצא, שיא).

מאבק נגד התנועה הציונית

אז כבר התבררו המחנות לגמרי. אם בתחילה היו רבנים שתמכו בחובבי ציון אך התנגדו להיתר, הרי שבדור השני כל התומכים בהתיישבות החדשה תמכו בהיתר. מנגד, המאפיין הבולט של המתנגדים היה, שהם הסתייגו במידה זו או אחרת מהיישוב החדש, וקל וחומר שהסתייגו מהתנועה הציונית שהוקמה בינתיים בשנת תרנ"ז (1897) ורוב מנהיגיה ופעיליה היו חילוניים.

רק לאור זאת ניתן להבין את ההתנגדות הקשה להיתר. אמנם בדור הראשון הרבנים המתנגדים עוד יכלו להתעלם מדעת המקלים, מפני שהיה מדובר בסוגיה חדשה שעוד לא התבררה דיה, וכן דוחק הרבים הכרוך בזה לא היה ברור. אבל בדור השני המתנגדים להיתר כבר הכירו את שיקוליו, ויכלו לדעת שהוא הרבה יותר מבוסס מהיתרים דומים, כדוגמת אכילת חדש בחוץ לארץ, שמקובלים בשעת הדחק. ולא זו בלבד, אלא שמנהיגי ההיתר נטו להחמיר ולהיזהר יותר לעומת מה שהיה מקובל להקל במקרי דחק דומים.

אין זאת אלא שהמחלוקת של רובם נגד התנועה הציונית קלקלה את שורת הדין, עד שהתעלמו מכל המקורות האיתנים של ההיתר, תוך שהם מקבצים את כל הטענות האפשריות לחומרא.

מצוות יישוב הארץ

כלומר, אם סוברים שאין טעם ביישוב הארץ בלי לשבות בשביעית, וגם אין ערך לקיום מצוות יישוב הארץ על ידי מי שאינו מדקדק במצוות, מובן מאליו שאין לחפש שום היתר לעבוד בשביעית.

אולם ההיתר מבוסס על מצוות יישוב הארץ, שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות. והשביתה בשביעית הייתה עלולה לפגוע מאוד בהתיישבות, מפני שגם בלעדיה קשיי העלייה והתיישבות היו עצומים ורק מעטים הסכימו לעלות לארץ, על אחת כמה וכמה שהם היו צפויים להתמעט אם יצטרכו לשבות ממלאכה בשביעית. לפיכך, ראו הרבנים צורך גדול למצוא היתר כדי להפקיע את חובת השביעית, שהיא מדברי חכמים או ממידת חסידות, ולקיים את מצוות יישוב הארץ שחיובה מדאורייתא. לימים התברר שהנחיצות הייתה הרבה יותר חמורה, מפני שרבים מהנותרים בגולת אירופה נרצחו על ידי הנאצים או נלכדו תחת שלטון השמד הקומוניסטי.

המחלוקת

לא היה קל לרבנים המתירים. הם נאלצו לעמוד בהתקפות והשמצות קשות מצד קנאי הדור. והיו מגדולי הדור שבתחילה התנגדו להיתר, ולאחר ששמעו את נימוקי ההיתר תמכו בו, אלא שנמנעו מלהביע את דעתם בגלוי מחמת המריבה שניהלו המתנגדים להיתר (כך למשל הפוסק המפורסם המהרש"ם).

הרב קוק

בעת שגדולי הדור הנהיגו את ההיתר בשנת תרמ"ט היה הרב קוק רק בן עשרים וארבע. למרות זאת, רבים מזהים את ההיתר עם הרב קוק, מפני שהוא ביאר את יסודותיו בהרחבה בספרו 'שבת הארץ', ובתשובות ואיגרות רבות, והוא גם היה אחראי על יישומו בהיותו הרב של יפו והמושבות בשמיטת תר"ע ותרע"ז (למרות שלא היה אז בארץ). גם לאחר מכן, בשמיטות תרפ"ד ותרצ"א, הנהיג את ההיתר כרבה של ארץ ישראל.

ראוי לציין שמטבעו היה מרן הרב קוק חסיד מופלג שנוטה להדר בכל מה שאפשר, ואף הצטער מאוד על שהוכרח להפקיע את מצוות השביעית על ידי המכירה. אלא שלמעשה הכריע שאי אפשר בשום פנים להחמיר. וכפי שכתב, שאין לשער את גודל חילול השם וחורבן התורה העלול להיגרם אם יחמירו בזה מעבר לחובה, שעל ידי כך מחזקים את הכופרים שטוענים שהתורה לא מאפשרת לישראל להתקיים, ולכן מוכרחים להתנער ממצוותיה (אגרות רצא, שיא).

בעז"ה בשבוע הבא אמשיך לכתוב על החמרת עמדתם של המתנגדים להיתר, ועל ההשלכות החמורות מזה עד ימינו.

כשהרב אליהו זצ"ל לימד הלכה

געגועים לשיעורי ההלכה של מו"ר הראשון לציון הרב מרדכי אליהו • האם מותר להכין מיץ גזר וסלט חצילים מפירות שביעית • הרב אליהו על פח שביעית: "וכי מה? אומרים לאדם למלא את ביתו ביתושים?!" • האם מותר לכבות נר הבדלה ביין שביעית • מדוע חשוב להציג את העמדה התומכת בהיתר המכירה בלי נימת התנצלות והצטדקות • זכותו הגדולה של הרב יהושע בן מאיר שליט"א בפועלו לחיזוק מעמדו של היתר המכירה • כישלונם של מפקדי צה"ל בפרשת החייל שאכל חזיר בפרהסיא

מו"ר הרב אליהו זצ"ל

בכ"ה בסיוון יחול תאריך פטירתו של מו"ר הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל.

בשנה האחרונה זכיתי ללמוד הלכות שביעית, ובעז"ה בעוד כחודש אקווה להוציא לאור ספר בהלכות שביעית.

בתוך לימודי שמעתי שיעורים של הרב אליהו זצ"ל בהלכות שביעית (מאתר 'ישיבה').

דמותו נשקפה לנגד עיניי וגעגועים הציפו את לבי. זכרתי איך היה מעביר שיעורים בהדרת כבוד ובמלוא תחושת האחריות והשליחות ללמד תורה והלכה לישראל, וכל סביבותיו כבוד ואהבה לתורה ולשומרי מצוותיה. בתוך כך היה שוזר לעתים בהומור ובאירוניה דקה הערות חשובות, שמוסיפות שמחה וחדווה לכלל השומעים ומחכימות את תלמידי החכמים שבהם. אשתדל להעביר את נוסח דיבורו לכתיבה, ומי שזוכר את שיעוריו בוודאי יוכל להבין את הרבדים הנוספים.

מהלכות שביעית

אחד המאפיינים הבולטים בדרך הצגת סוגיית היתר המכירה היא שהמתירים נטו לנהוג בחסידות וענוותנות, ומתוך כבוד לדעת המחמירים הציגו את שתי הדעות כשוות. אולם מנגד, רבים מהמחמירים נטו לבטל את עמדת המתירים ולזלזל בכבודם ואף לכנותם בביטויים קשים, תוך פגיעה חמורה בכללי הוויכוח הראויים בין תלמידי חכמים

כידוע, פירות שביעית מקודשים ומיועדים לאכילה כפי הדרך שרגילים לאוכלם, וכל המשנה מדרך אכילתם נחשב כמפסיד אותם.

השאלה מה נחשב שינוי מדרך אכילה, שאסור לעשותו בפירות שביעית.

וכך אמר הרב: לגבי מיץ גזר, אנשים יכולים לטעון ששיניתי את דעתי. בעבר אמרתי שאסור לעשות מיץ גזר, וכיום אני אומר שמותר. אבל לא אני שיניתי את דעתי, אלא המציאות השתנתה. בעבר לא היה מי שהעלה בדעתו לסחוט גזר למיץ, ולכן הסוחט היה משנה. אבל היום שרגילים בזה – מותר.

עוד אמר במעט אירוניה, על השאלה האם מותר לרסק חצילים כדי לעשות מהם סלט: "על סלט חצילים ראיתי ארבעה פוסקים. יש מי שאומר: 'אני, בחיים שלי לא טעמתי סלט חצילים, אין דרך אכילתם בכך! אסור לרסק חצילים!'. השני אומר: 'אני, כל שבת אוכל סלט חצילים, כך דרך אכילתו! מותר לרסק אותם!' השלישי אומר: 'תלוי, אם אתה מרסק אותם ריסוק טוב עד שאתה לא רואה את החתיכות של החצילים, אז זה אסור. אבל אם אתה לא יודע לרסק טוב, ולא מרסק במיקסר, אז זה מותר, מפני שזה לא נחשב ריסוק אלא תיקון אכילה'. בא הרביעי ומזהיר: 'לא! דבר כזה אסור לעשות! כי זה ריסוק משונה. צריך לרסק כדרכו!". אז בקיצור", פסק הרב, "סלט חצילים הפך להיות חלק מהאוכל, ולכן מותר לרסק חצילים כדי לעשות סלט".

על שיירי פירות שביעית

כידוע, כתב מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן פג) שאין לזרוק שיירי פירות שביעית לפח, כי שם הם נמאסים ונאבדים עד שאין עוד אפשרות לאוכלם.

על הלכה זו אמר הרב אליהו: "אז יש אומרים תיקח פח, ושם תשים את כל מה שיש בו קדושת שביעית, ותחכה עד שיסריח, עד שירקיב, עד שיבאיש, בינתיים יהיו לך יתושים בכל הבית. ומי יודע, אולי יבואו יתושים מהביצות שהיו עוקצים ועושים מחלות. וכי מה? אומרים לאדם למלא את ביתו ביתושים?! בוודאי לא נכון לעשות כן. אלא יניח את השיירים בשקית, וייקח שני כיסויים כדרך כבוד, ואפשר גם אחד מנייר, שהעיקר לכסות את הפרי".

אמנם הכיסוי השני הוא הידור שהוסיף הרב אליהו, ורוב הפוסקים לא כתבו שצריך שני כיסויים.

תפוח לתינוק

עוד ביאר הרב שמותר לתת תפוח לתינוק, למרות שייתכן שיקלקל חלק ממנו, ואין זה נחשב שהוא מפסיד את התפוח, כי כך היא דרך אכילתו.

וגם אין צורך לרדוף אחר התינוק ולהכריחו לגמור את הכול. אמנם מתחילה עדיף לתת לו פלח אחד, כדי למעט את הסיכון שחלק ממנו ייזרק (עיין מאמ"ר יג, טו).

יין שביעית בהבדלה ובליל הסדר

"בנוגע ליין של אוצר בית דין, אדם ממלא לכוס של הבדלה, וסבתא שלו לימדה אותו שבמוצאי שבת כשאתה ממלא את הכוס, אתה צריך למלא את הכוס עד שיישפך יין לצלחת לסימן טוב! או דבר אחר: האבא שלו או אמא שלו לימדו אותו: אם אתה רוצה לכבות את הנר – לא תכבה אותו בפיך! זה מסוכן! אלא תיקח את הנר ותכבה אותו ביין שנשפך מהכוס לצלחת. אבל בשביעית הזהירו 'לאכלה' – ולא להפסד. אז יש מהאחרונים שאומרים, אסור לך לשפוך יין של שביעית לצלחת ולכבות בו את הנר (כך דעת מרן הרב קוק). השני אומר: 'לכם' – לכל צרכיכם, אם זה הצורך שלו, אז מותר לו לשפוך מהיין לצלחת ולכבות בו את הנר. וכן הלכה למעשה, כי כששופכים את היין לצלחת של הבדלה וטוענים שזה נותן ברכה, ממילא יש בכך הנאה כלשהי. רק הבעיה תהיה בכוס שנייה של ליל הסדר, ששופכים בעת המכות דצ"ך עד"ש באח"ב, שזה אסור. כי את היין שם שופכים על האויבים, אז איזה הנאה יש מזה? לכן אסור" (וכ"כ במאמ"ר יג, מד מה).

היתר המכירה

הרב סבר שמוכרחים להשתמש בהיתר המכירה, שאם לא כן נכנסים לקשיים הלכתיים גדולים יותר.

ואף מי שרוצה להיעזר בפתרון של אוצר בית דין, צריך לצרף עמו את היתר המכירה. וכן ביאר בהרחבה במאמר מרדכי סימן כ"א.

לגבי הערבה הדרומית ואילת, הורה שהכול בכלל גבולות עולי מצרים, וממילא הפירות שגדלים שם קדושים בקדושת שביעית, וכן אסור לעבוד שם בשדות בלא היתר המכירה.

על מי שתוקפים את ההיתר

בכמה מאמרים ביארתי לאחרונה את היסודות ההלכתיים של היתר המכירה.

יש מהקוראים שתקפו אותי על דרך הצגת הסוגיה. הם רגילים שכותבים על ההיתר מתוך התנצלות והצטדקות, ואילו אני מעמיד אותו כדרך המלך, תוך הצגת תמיהות גדולות על החולקים עליו, שצירפו את כל הדעות המחמירות כדי לאוסרו. ולא זו בלבד, אלא שרבים מחרימים את פירות ההיתר, בניגוד מוחלט לכללי ההלכה. מפני שרק אם יחשיבו את דעת המתירים כבטלה ומבוטלת ניתן לומר שהפירות אסורים באכילה. אבל כל מי שמחשיב את דעת המתירים כדעה לגיטימית, אין לו שום יסוד הלכתי לאסור את פירות ההיתר באכילה.

אכן, אחד המאפיינים הבולטים בדרך הצגת סוגיה זו היא שהמתירים נטו לנהוג בחסידות ובענוותנות, ומתוך כבוד לדעת המחמירים הציגו את שתי הדעות כשוות (כפי שכתבו למשל הרב טיקוצ'ינסקי ב'ספר השמיטה' והרב זוין ב'לאור ההלכה'). בכך הלכו בדרכו של מרן הרב קוק זצ"ל, שנהג בחסידות יתרה. כך גם נהג מו"ר הרב אליהו זצ"ל, והיה דורש "בחריש ובקציר תשבות" – להחריש בוויכוחים על השביעית, ואם מוכרחים לדבר אזי בקיצור.

אולם מנגד, רבים מהמחמירים, במיוחד בדורות האחרונים, נטו לבטל את עמדת המתירים ולזלזל בכבודם, ואף לכנותם בביטויים קשים ככופרים ועוקרי תורה וכיוצא בזה, תוך פגיעה חמורה בכללי הוויכוח הראויים בין תלמידי חכמים. ומכיוון שדברי המתירים נשענים על יסודות התורה ומצוות יישוב הארץ, נגררו המחמירים במלחמתם לפגוע בכבוד התורה ובגדולי הדור ובקדושת יישוב הארץ.

ומכיוון שהאמת תובעת את עלבונה, חובה עלינו לבאר את הסוגיה כהלכה בלי להפריז בכבודם של המחמירים, אלא לבקרם ביושר על שלא נהגו בסוגיה זו כפי המקובל בישראל מדורי דורות.

תודה לרב יהושע בן מאיר שליט"א

בעניין זה עלינו להחזיק טובה גדולה לרב יהושע בן מאיר שליט"א, ראש המכון להלכה ומחקר שעל יד ישיבת 'שבות ישראל'.

כבר שנים הוא מעורר את הציבור בכתב ובעל פה להבנת נחיצותו וחשיבותו של היתר המכירה, וחוזר ומוחה תדיר כנגד אלה שאינם מסכימים לכלול אותו בהכשר מהדרין.

אודה על האמת, גם אני הושפעתי במידת מה מהתעמולה הקשה נגד היתר המכירה. כמובן שידעתי שהוא כשר ומבוסס, שכן גדולי ישראל הורו אותו, ובראשם מרן הרב קוק זצ"ל. מכל מקום חשבתי שהוא בדיעבד. יש לציין שכך גם אפשר להבין מדברי מרן הרב קוק זצ"ל, שמרבה להיאנח בתשובותיו ובאיגרותיו על הצורך בהיתר. אולם הוא עשה זאת מתוך חסידותו וקדושתו, שהיה נוטה מצד עצמו להדר ולהחמיר בכל מה שאפשר. ולכן רק כאשר תקפו את ההיתר בחריפות, הגיב וביאר שהוא מבוסס מאוד ובאמת היה אפשר להתיר הרבה יותר.

עתה לאחר הלימוד אני מוצא שההיתר הוא לכתחילה לימינו, ובמידה רבה הוא נוטה לחומרא. ובכל אופן כל הדרכים ההלכתיות האחרות פחות טובות, מפני שהן פוגעות במצוות יישוב הארץ ובפרנסתם של חקלאים יהודים ובעוד מצוות והלכות. זכות גדולה לו לרב יהושע בן מאיר שחיזק ומחזק עניין זה.

על כבוד התורה והעם בצה"ל

לצערנו מפקדי צה"ל כשלו בטיפולם בפרשה הכאובה של החייל שאכל חזיר בפרהסיא, תוך שהוא מציעו לחבריו.

מעציב שהם לא מבינים את העלבון שבעמדתם.

זה כמובן מצטרף לצמצום במעמדה של הרבנות הצבאית, והדרתה מהמרחב הציבורי הצה"לי אל טיפול בחיילים הדתיים ובפרטים המעשיים של ההלכה.

כאן המקום לשבח את הרב הצבאי הראשי לשעבר, הרב ישראל וייס, שמתוך אחריות כרבצ"ר לשעבר ניהל מסע הסברה שבו ביקר את מפקדי הצבא, וחזר והסביר ברשתות התקשורת השונות, בהיגיון וברגש, את חומרת המעשה ואת החובה לשמור על זהותו היהודית של הצבא.

נקווה שנבחרי הציבור שהביעו עמדה צודקת גם יידעו לפעול להגשמתה ולהחזרת מעמדה של היהדות למרחב הציבורי בצה"ל. וכן ידעו לתבוע התנצלות מהמפקדים שביטלו את עונשו של החייל בלי שהתנצל בפומבי על הפגיעה בכבוד ישראל ותורתו. ואם לא יתנצל, עליהם לתבוע את החזרת העונש הראשון למקומו. נקווה שיהיו עיתונאים בעלי תודעה יהודית שיעקבו אחר הסיפור, כדי לדווח לנו כיצד העניין טופל.

לא לפסול את ספר התורה

זכויותיו הרבות של הרב שלמה ריסקין שוויתר על כל מנעמי אמריקה, עלה ליישב את הארץ והקים בה מפעלות לתפארת • הבדלי הגישות הם חלק מעולמה של ההלכה, וגם אם עמדתנו שונה – אסור לבטל את עמדת הרב ריסקין • פגיעה ברבנותו היא כמו עקירת פרשיות שלמות מספר התורה • האם הרבנות הראשית יכולה לחייב את כלל הרבנים לקבל את עמדתה, ומה התנאים לכך • כל עוד הרבנות מבליגה על פגיעה בעמדתה מצד רבנים חרדים, אין מקום לנהוג אחרת ברב ריסקין

הרב שלמה ריסקין שליט"א

כרב צעיר, מוכשר וכריזמטי, נואם בחסד שיודע לרומם את רוחם של שומעיו ולקרבם לתורה ומצוות, זכה הרב ריסקין למעמד מכובד מאוד בארצות הברית. אולם עוד לפני גיל ארבעים, מתוך אמונה טהורה בה' ובתורה, ויתר על מעמדו בארצות הברית ובחר לעלות לארץ ולחונן את עפרה

לאחרונה התפרסם שמועצת הרבנות הראשית התלבטה ביחסה לרב שלמה ריסקין שליט"א, רבה של אפרת, האם לאשר את המשך משרתו כרב העיר למרות שהגיע לגיל שבעים וחמש.

הדיון עצמו היה אמור להיות פרוצדורלי בלבד, אולם כפי הנראה היו לאחדים מחברי המועצה טענות כלפי הרב ריסקין, ולכן רצו לפגוע בהמשך כהונתו. זו ההזדמנות לדבר בשבחו של הרב ריסקין שהוא צדיק, חכם ומנהיג בעל זכויות עצומות.

הרב ריסקין נולד למשפחה לא דתית וענייה למדי, ומתוך בחירה אישית ובסיוע סבתו החל מגיל צעיר לסלול את דרכו לתורה ומצוות. בהיותו עילוי ומצטיין במיוחד בלימודיו, התקבל לאוניברסיטה היוקרתית בעולם, הרווארד, במלגת לימודים מלאה. בהליכתו לשם היה מבטיח את עתידו המקצועי והכלכלי, שכן כל הדלתות פתוחות בפני בוגרי הרווארד. זו הייתה הזדמנות שלא תתואר. מעטים היו עומדים בניסיון כזה. הרב שלמה ויתר על המלגה והלך ללמוד בישיבה-יוניברסיטי, שאף היא הכירה בכישרונו והעניקה לו מלגת לימודים מלאה. מאז החל להקדיש את חייו לתורה.

כרב צעיר, מוכשר וכריזמטי, נואם בחסד שיודע לרומם את רוחם של שומעיו ולקרבם לתורה ומצוות, זכה הרב ריסקין למעמד מכובד מאוד בארצות הברית. גם אנשים מצליחים ומשכילים מצאו טעם רב בדברי תורתו וזכו להתקרב על ידו למסורת ישראל סבא. תורת אמת הייתה בפיהו ורבים השיב מעוון. היה צפוי לו עתיד מזהיר כאחד ממנהיגי הקהילה היהודית באמריקה. אולם עוד לפני גיל ארבעים, מתוך אמונה טהורה בה' ובתורה, ויתר על מעמדו בארצות הברית ובחר לעלות לארץ ולחונן את עפרה. בהחלטתו זו ויתר על כלי העבודה העיקרי שלו, השפה האנגלית, שבה הצטיין כל כך בארצות הברית. גם בעברית למד לדבר מצוין, אבל אומרים שבאנגלית הוא אחד מטובי הנואמים.

בזכות חזונו, כישרונו ומנהיגותו, זכה להעלות רבים מבני קהילתו לארץ, ולהקים בישראל עיר שמרכז חיי הרוח שבה הוא לימוד תורה ושמירת מצוות, ותושביה מצטיינים ברמת חיים גבוהה ותורמים לפיתוח הכלכלה, המדע והחברה בארץ. עלייתו לארץ השפיעה על מאות ואלפים שעלו בעקבותיו לאפרת ולכל רחבי הארץ, ותוך כך התחזקו בתורה ובמצוות. כהמשך לכך זכה להקים בגוש עציון ובירושלים ישיבות ומוסדות חינוך לבנים ובנות, ובמרץ שלא ייאמן הוא מגיע לכל המוסדות, מלמד, מספר, ממחיש ומלהיב את לבבות התלמידים לחיי תורה ומצוות. אולם בעת שעלה לארץ, שום דבר לא הובטח לו. במקלו עבר את הירדן.

העלייה מארצות המערב

תמונת דיוקן של הרב שלמה ריסקין
הרב שלמה ריסקין

לא תמיד אנחנו זוכרים, אבל לדאבון לבנו רוב רובם של העולים לארץ בעת החדשה עלו מארצות שהיהודים סבלו בהן מרדיפות ומעוני. העלייה מארצות המערב, ובפרט מארצות הברית, היא אולי העלייה מהמניעים הטהורים ביותר. רוב העולים מארצות הברית היו יכולים לזכות למעמד כלכלי וחברתי מצוין במרכז הכלכלה, המדע והתרבות העולמית. אך הם החליטו לוותר על כל זה ולעלות לארץ, להקים בה יישובים וקהילות, לשלוח את ילדיהם לצבא, ובתוך כך לחפש עבודה תוך התמודדות עם קשיי השפה והמנהגים השונים. בעזרת ה' רבים הצליחו ורואים ברכה במשפחתם ובמעשי ידיהם. גם השר נפתלי בנט הוא אחד מפירותיה הברוכים של עלייה זו.

האם היינו עומדים בניסיון

לפעמים מגיעים לביקור בישיבה בהר ברכה בחורים שעלו מארצות הברית לארץ למשך שנה, כדי ללמוד תורה באווירה של ארץ ישראל. בדרך כלל הם שואלים גם על מצוות יישוב הארץ, ואני משתדל להשיב כהלכה, שאכן חובה לעלות לארץ. אבל אם יש יתרון משמעותי בהשלמת לימודיהם המקצועיים בארצות הברית, או שהדבר כרוך בכיבוד הורים, אפשר לדחות מעט את העלייה עד לסיום לימודיהם האקדמיים. אבל אני מקפיד להקדים ולומר: אני עונה לכם כפי ההלכה, אבל לצערי אינני יכול להתחייב בפניכם שאם הייתי עומד בניסיון כשלכם, הייתי נוהג כפי ההלכה שאני מציג לפניכם. שכן פעמים שהניסיון גדול, ותירוצים יש למכביר. עובדה שהכול יודעים שיש מצווה ליישב את הארץ, ולא כל שומרי המצוות עולים לארץ.

לכן אני מעריך כל כך את הרב שלמה ריסקין ואת כל העולים מארצות הברית.

הבדלי גישות

אכן ישנם הבדלי גישות ביחס לסוגיות שונות בהלכה. כך היה תמיד בישראל בין תנאים, אמוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים. פעמים שההבדלים נובעים מהאופי, כמו ההבדלים בין שמאי והלל, ופעמים שההבדלים נובעים מהרקע או מסגנון המחשבה. על כיוצא בזה אמרו חכמים: "בעלי אסופות – אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקים בתורה, הללו מטמאים והללו מטהרים, הללו אוסרים והללו מתירים, הללו פוסלים והללו מכשירים. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד – א ל אחד נתנם, פרנס אחד אמרם, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב 'וידבר אלוקים את כל הדברים האלה'. אף אתה עשה אוזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרים ואת דברי מתירים, את דברי פוסלים ואת דברי מכשירים" (חגיגה ג, ב).

יהדות אמריקה

הרקע האמריקני של הרב ריסקין משמעותי בפועלו, שכן יהודי ארצות הברית והעולים משם ניצבים בחזית ההתמודדות עם התרבות המערבית, עם עקרונות הליברליזם והשוויון, ובכלל זה הפמיניזם. מתוך נאמנות לתורה, הרב ריסקין וחבריו סוללים דרך להתמודדות עם השאלות הגדולות והחשובות הללו. גם בין הרבנים האמריקנים ישנן גישות שונות, עד כמה לפתוח ועד כמה לסגור, את מה לקרב ואת מה לרחק.

לעתים רבנים אחרים, ואף אני בכללם, מעדיפים פתרונות אחרים. פעמים שהעדפה זו נובעת מהמנהג שאנו מחויבים לו, ופעמים שכך אנו סבורים שראוי יותר. חילוקי הדעות והמנהגים הם בעיקר בשאלות חינוכיות וחברתיות, ולא בשאלות הלכתיות מובהקות. הזמן ילמד אותנו מה המעלה והיתרון שבכל דרך. בכל אופן, אסור לנו לבטל את דרכו של הרב ריסקין, שהיא אחת מהדרכים החשובות לגילוי התורה בדורנו.

ספר תורה שלם

ספר תורה שחסרה בו אות אחת פסול. כך גם בעולם התורה הכלל-ישראלי, לכל תלמיד חכם אמיתי ישנה אות בתורה, וכל המוציא תלמיד חכם מהכלל פוסל את ספר התורה שלו. פגיעה ברבנותו של הרב ריסקין כמוה כעקירת פרשיות שלמות בתורה.

אני משער שרק מחמת חוסר ידיעה נתנה מועצת הרבנות הראשית מקום להתלבטות ביחס לרב ריסקין, אבל לאחר שישמעו מעט על יראתו, חוכמתו וצדקותו, רוב חברי מועצת הרבנות יעמדו לימינו.

אם חס ושלום יחליטו אחרת, כבודו של הרב ריסקין לא ייפגע כמלוא הנימה, מעמדו בקהילתו ובמוסדותיו ימשיך לעלות והשפעתו תגבר. אבל מעמדה הציבורי של הרבנות הראשית כנושאת דגל התורה הכלל-ישראלי ייחלש, כשרבים ידעו שספר התורה שהיא מייצגת חסר ופסול.

מדיניות הרבנות הראשית

יש טוענים שהרבנות הראשית צריכה לקבוע קו שכל הרבנים צריכים להיות מחויבים לו, ואילו הרב ריסקין אינו מחויב לקו שנקבע לגבי גיור ועוד נושאים.

אכן, ראוי שהרבנות תקבע עמדה בסוגיות הציבוריות העומדות על הפרק. אולם לשם כך עליה לקיים דיון עמוק ורציני בכל סוגיה וסוגיה. הדיון צריך להיות בדברי הגמרא, הראשונים והאחרונים, ובניתוח המציאות הנידונה על כל חלקיה. כדי לזרז את הדיון, יצטרכו הרבנים העוסקים בסוגיה ללמוד לקראת הדיון ספרים ומאמרים שונים, אולם גם לאחר מכן, הדיון בכל סוגיה יארך לכל הפחות מספר ימים שלמים. לצערנו, שום דיון רציני לא נערך כיום בשום נושא משמעותי, לא ברבנות ולא בשום גוף תורני אחר. למשל בנושא הגיור, הרב חיים אמסלם שליט"א כתב ספר רציני מאוד שיש לדון בו. מסקנתי אמנם שונה, אולם רוב היוצאים נגדו דוחים את דבריו בטענות של הבל שנתמכות באלימות המקובלת בחוגי החרדים.

חובה להוסיף, שלמרות הערך החשוב שבקביעת עמדה מוסכמת בכל סוגיה, אסור שעמדה זו תבטל את שיקול דעתם של הרבנים השונים. גם כשבית הדין הגדול היה יושב בלשכת הגזית, הייתה סמכות מסוימת לבתי הדין המקומיים. שכן העמדה העקרונית אינה קו דק אלא שדה אשר בירכו ה', שדה שבמרחב תחומו יש מנהגים וגישות שונות, שבזכותם התורה שבעל פה מתעשרת ומתברכת. על אחת כמה וכמה כיום, שאין מדובר בבית הדין הגדול שנסמך איש מפי איש עד משה רבנו, אסור לה לרבנות לקבוע קו חותך שפוסל עמדות תורניות חשובות. ככל שמעמדה וסמכותה של הרבנות הראשית פחותה, כך עליה להתחשב יותר בדעות השונות בעת שהיא באה לקבוע עמדה. וכך היה מנהג רבני ישראל מימים ימימה.

משפט אחד יהיה לכם

פרט לכך, משפט אחד צריך להיות לכול. כאשר מועצת הרבנות הראשית מבליגה על פגיעה חמורה בעמדתה ובכבודה מצד רבנים מהעדה החרדית, שמחרימים את ההכשרים שלה ומבזים את הרבנים הראשיים ואת רבני הערים והשכונות, חובה עליה לנהוג בסובלנות ובחיבה גם כלפי רבנים כדוגמת הרב ריסקין, שמכבדים את הרבנות הראשית אבל לעתים נוקטים עמדה שונה.

המצב כיום הוא שהרבנות אינה מתאמצת לפטר לאלתר רבנים שבניגוד לכללי ההלכה מבטלים גיורים של נציגי הרבנות. היא ממשיכה להכיר בהכשרים, בנישואים ובגיורים של רבנים שמעזים לעקור בפומבי מצוות דאורייתא, כדוגמת מצוות יישוב הארץ והמצווה להגן על עם ישראל בשירות הצבאי, או כופרים בטובתו של הקב"ה בהקמת המדינה ומוקיעים את מי שאומר הלל ביום העצמאות. במצב כזה, חובה עליה לגדור את עצמה מלפעול נגד רב שיראתו, מעשיו וחוכמתו מרובים משל אותם רבנים חרדים שהם נזהרים בכבודם יותר מדי.

למכור כדי לקיים "לא תחונם"

האם במכירת הקרקעות לנוכרי במסגרת היתר המכירה יש בעיה של "לא תחונם"? • טעם האיסור הוא למנוע אחיזה של הגויים בארץ ישראל • אין איסור "לא תחונם" במכירה לזמן מוגבל • אין איסור כשמטרת המכירה היא לחזק את אחיזתנו בארץ • הטוענים נגד היתר המכירה מטעם "לא תחונם" הם דווקא אלה שמתרשלים במצוות יישוב הארץ • מדוע סבר רבי יהודה הנשיא שיש לבטל את תקנת השביעית לאחר החורבן • מדוע לא הפעילו את היתר המכירה בתקופה שלאחר החורבן

שאלה על היתר המכירה

בזכות המאמר על היתר המכירה הבנתי בפעם הראשונה עד כמה הוא מבוסס בהלכה. לפני כן הושפעתי מטענת החרדים שזלזלו (בלשון המעטה) ברבנים שמקבלים את ההיתר. אמנם עוד נשארה לי שאלה, הרי אסור למכור לנוכרים קרקע בארץ ישראל, שנאמר: "לא תחונם", ואיך אפשר למכור את הקרקע כדי להפקיע את חיוב השביעית?

איסור "לא תחונם"

הרי שהאמת הפוכה, דווקא משום מצוות "לא תחונם" עלינו למכור את השדות לנוכרי בשביעית, כדי שישראל השבים מהגלות יוכלו להתחזק בארצם, ולא ייתנו לנוכרים להיאחז בקרקע על ידי שינצלו את השביתה של ישראל בשביעית

נבאר תחילה את האיסור. נאמר בתורה על עמי ארץ כנען "ולא תחונם" (דברים ז, ב), ופירשו חכמים, שאיסור זה כולל שלושה איסורים: לא תחונם – לא תיתן להם חנייה בקרקע, לא תיתן להם חן, לא תיתן להם מתנת חינם (ע"ז כ, א).

האיסור שלא לתת להם חן פירושו שלא לשבחם, כדי שישראל לא ילמדו ללכת בדרכיהם הרעות. האיסור שלא לתת להם מתנת חינם הוא כדי שלא לחזקם בדרכם ובאחיזתם בארץ.

האיסור שלא למכור להם קרקע בארץ ישראל הוא כדי שלא לחזק את אחיזתם בארץ. וכפי שנפסק ברמב"ם: "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל… ומפני מה אין מוכרין להם במחובר (לקרקע)? שנאמר: 'לא תחונם' – לא תיתן להם חניה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע – ישיבתם ישיבת ארעי…" (הלכות עבודה זרה י, א ד).

הרי שהאיסור הוא למכור לגויים קרקע בארץ ישראל, כדי שלא לחזק את אחיזתם בארץ וכדי שלא נלמד ממעשיהם הרעים. ולכן כל הדברים הללו מותרים בגוי שהוא 'גר תושב' – היינו גוי שקיבל על עצמו בפני בית דין שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל, ובתוך כך הוא גם מאמין בה' שהבטיח לעם ישראל את ארץ ישראל. אמנם בזמן הזה שהיובל אינו נוהג, לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים אין אפשרות לקבל גרים תושבים, אלא רק גרי צדק שנעשים יהודים לכל דבר (רמב"ם שם י, ו). ואילו לדעת הראב"ד, גם כיום מי שבפועל נוהג כגר תושב, מותר למכור לו קרקע בארץ.

פסוקי התורה

וכל הדברים הללו עולים ומתבארים מפסוקי התורה שבהם מופיע איסור "לא תחונם". שנאמר: "כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גויים רבים מפניך, החיתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחיווי והיבוסי, שבעה גויים רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלוקיך לפניך והיכיתם, החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחונם. ולא תתחתן בם, בתך לא תיתן לבנו ובתו לא תיקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים, וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר… כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים ז, א).

אין שום איסור "לא תחונם"

נמצא אפוא שאין שום איסור למכור שדות לנוכרי למשך שנה או שנתיים. שכן כל מגמת האיסור היא למנוע מגויים שאינם גרים תושבים להשתקע בארץ. ובמכירה זו אין שום חשש, שהרי המכירה היא לזמן קצוב. וגם במשך זמן המכירה אין הגוי מתכוון לנחול את השדה בפועל, אלא להפך – כל מגמתו של הגוי הקונה היא לסייע ליהודים להתקיים יותר בארץ.

וכן כתב האדר"ת, שאינו מבין כלל את טענת החולקים, וכי מה הבעיה במכירה "לשנים אחדות באופן בטוח שיחזור לנו אחר כך, שלכאורה לא שייך בזה כלל 'לא תחנם'. בשגם (שהרי) כל עיקר הלאו הוא כמובן כדי שתהיה לנו אחיזה בארץ הקודש ולא להם, ואם נחמיר כל כך, הרי אי אפשר חס ושלום שתהיה לנו" (הובא בסוף ספר שבת הארץ). וכן כתב בשמן המור יו"ד ד; ישועות מלכו יו"ד נה, נט; אבני נזר יו"ד תנח; הרב פרנק (הר צבי זרעים ב, מז).

אין איסור "לא תחונם" במכירה לזמן

בנוסף לכך, גם אם המכירה לא הייתה נצרכת לחיזוק יישוב הארץ, כתבו כמה פוסקים שכל האיסור הוא במכירה לצמיתות, או לפחות כאשר הגוי מתכוון לנהוג שם כבעל הבית זמן מסוים. וכאן כאשר המכירה לזמן קצר בלא כוונה של הגוי לנהוג כבעל הבית, אין בה איסור של "לא תחונם". וכן כתב בספר החינוך מצווה של"ט בשם הרמב"ן.

דווקא משום מצוות "לא תחונם" צריך למכור את השדות לזמן

הרי שהאמת הפוכה, דווקא משום מצוות "לא תחונם" עלינו למכור את השדות לנוכרי בשביעית, כדי שישראל השבים מהגלות יוכלו להתחזק בארצם, ולא ייתנו לנוכרים להיאחז בקרקע על ידי שינצלו את השביתה של ישראל בשביעית.

ודווקא כדי שנוכל לקיים את מצוות השביעית כהלכתה מן התורה, צריך להיעזר בינתיים בהיתר המכירה. משום שמצוות השביעית מן התורה מתקיימת רק כאשר כל ישראל יושבים בארצם, איש על מחנהו ואיש על דגלו. וכדי שנוכל להמשיך להתחזק בארץ אל מול האויבים, וכן כדי שיוכלו כל הגלויות להתקבץ ולהיאחז בארץ, צריכים להקל ככל האפשר על החקלאים, שיתפסו כמה שיותר שדות, ויטעו כמה שיותר מטעים, בשביל כל היהודים שצריכים לעלות לארץ.

סברות נוספות

עוד נאמרו סברות נוספות בעניין זה, כמו למשל שהאיסור הוא לעובדי עבודה זרה דווקא, או שאין איסור כאשר ממילא יש כבר לגוי קרקע בארץ, או שבשעת הדחק לצורך ישראל הדבר מותר. אולם למרות שהפוסקים וגם מרן הרב קוק זצ"ל האריכו בהם מאוד מפני חיבת הלימוד והעיון, מכל מקום כל אלה הן סברות צדדיות לעניין המרכזי. והטעם העיקרי להיתר הוא כנ"ל, שכאשר המכירה היא לזמן קצר, ואין חשש שהגוי יאחז על ידי כך בארץ אלא להפך, על ידי המכירה לזמן ישראל יתחזקו באחיזתם בארץ – אין בזה שום עבירה, ואדרבה יש בזה מצווה של יישוב הארץ. שכן "לא תחונם" הוא ענף של המצווה הכללית – יישוב הארץ. ועובדה היא שרוב אלה שטוענים נגד היתר המכירה מטעם "לא תחונם" התרשלו ומתרשלים במצוות יישוב הארץ, ואין צורך להאריך בעניין כאוב זה.

רצונו של רבי יהודה הנשיא לבטל את השביעית

לאחר חורבן בית המקדש היו שנים שבהן מצבם של היהודים בארץ היה קשה מנשוא. בנוסף לנגישׂות הקבועות של הרומאים ששלטו בארץ והטילו מיסים גבוהים על היהודים, לעתים הגיעו שנות בצורת או מלחמה, שבהן דרשו הרומאים מיסים גבוהים יותר לצורך האספקה לחילותיהם. וכאשר שנים אלו נפלו סביב השנה השביעית, היה העול קשה מנשוא. לפיכך רצה רבי יהודה הנשיא (רבי) להתיר את השביעית, שהואיל והיא מצווה מדברי חכמים, יכולים חכמים להתירה בשעת הדחק. אולם רבי פנחס בן יאיר, שנודע כאחד מצדיקי הדור, לא הסכים להצטרף לכך, כי סבר שניתן להתקיים בדוחק בלא לעבוד בשביעית, ורבי נסוג מכוונתו (ירושלמי דמאי א, ג; תענית ג, א).

היאך רצה לבטל

לכאורה יש לשאול, היאך חשב רבי לבטל את השביעית, והרי כלל הוא שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחוכמה ובמניין, ובית הדין שתיקן לקיים את השביעית היה בית דינו של עזרא הסופר שלא היה גדול ממנו, והוא הנקרא כנסת הגדולה? אלא שסבר רבי שהואיל והצורך בכך דוחק מאוד, וממילא רבים מישראל עברו על התקנה ועבדו בשביעית, עד שאמרו חכמים "נחשדו ישראל על השביעית" (גיטין נד, א), לכן אפשר לבטל את השביעית גם על ידי בית דין קטן יותר. אבל מכיוון שלא קיבל לכך הסכמה מלאה מחכמי דורו, לא היה לרבי הכוח לכנס בית דין חשוב שיבטל את השביעית.

יחסו לעובדים בשביעית

ופעם הביאו לפני רבי אדם שעבד בשדהו בשביעית כדי שימחה בו, אולם רבי נמנע מלמחות בו ואמר: ומה יעשה המסכן הזה, שבעבור קיום חייו הוא עובד (ירושלמי תענית ג, א). עוד אמרו חכמים, שמקיימים תעניות ותפילות בשנת בצורת גם כשהיא נופלת בשביעית, בשביל פרנסתם של אחרים. ושאלו מי הם האחרים שבעבורם מתענים שירד גשם, והלוא ישראל צריכים לשבות מעבודת השדה בשביעית? ויש שפירשו שהתענו בעבור הגויים העובדים בשביעית, שאם לא ירדו גשמים התבואה תתייקר וגם ישראל יסבלו מכך. ור' זעירה פירש שהתענו בעבור יהודים חשודים שעבדו בשדותיהם כדי לקיים את עצמם, וביארו שדעתו כדעת רבי שהקל ביחס לעניים העושים מלאכה בשביעית (ירושלמי שם על פי קרבן העדה, פני משה, מרן הרב, ולא רש"ס והגר"א).

מצבנו היום

שאלה: אם בזמן חכמים שהיה קשה כל כך לשמור שביעית לא השתמשו בהיתר המכירה, מדוע היום אנחנו משתמשים בו?

תשובה: ביאר מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, שהואיל ובאותם הימים הרומאים השליטים ניסו לעקור את ישראל משדותיהם, לא הייתה אפשרות לבצע שום סוג של מכירה, פן שונאי ישראל ינצלו זאת כדי לנשל את המוכר מאדמתו.

ובכל אופן אין מקום להשוות את תקופתנו לתקופה הסמוכה לאחר חורבן בית המקדש השני. שכן אז לכל הדעות היו חייבים לשמור שביעית מדברי חכמים, ואת זה ניסה רבי לבטל. אולם מאה וחמישים שנה לאחר תקופת רבי בטל בית הדין שקידש חודשים ומנה יובלות, ומאז לדעת כמה וכמה מגדולי הראשונים אין כלל חובה לשמור שביעית. בנוסף לכך, התעורר ספק לגבי מועד השנה השביעית, ויש שלוש דעות בראשונים אימתי היא השביעית. כך שגם בלי מכירה היה אפשר להקל בשעת הדחק לעבוד בשביעית, על אחת כמה וכמה בתוספת המכירה.

שמחת שבועות בגשמיות וברוחניות

חשיבות השמחה בחג השבועות, גם בהיבט הגשמי • להימנע מהכנה אסורה משבת לחג השבועות • האם מותר להוציא בשבת מאכלים מהמקפיא לצורך החג • האסור והמותר בהכנת נרות חג השבועות ובהדלקתם • באילו תנאים מותר להתקלח בשבת וביום טוב • אופן אמירת ברכות השחר לאחר לילה בלי שינה • אכילה ושתייה במהלך ליל שבועות ובזמן הסמוך לתפילת שחרית • עדות מביקור בבית האבלים על הרב משה לוינגר • החיבור של המשפחה הגדולה והענפה למורשתו של הרב לוינגר

שמחה חג השבועות – רוחנית וגשמית

שמחת חג השבועות גדולה ומיוחדת היא. ולכן אפילו רבי אליעזר, שלדעתו ראוי לאנשי מעלה להקדיש את הימים הטובים ללימוד תורה, והאכילה בהם תהיה רק כדי שלא יחשבי מעונה, מודה גם הוא שבחג השבועות צריכים לערוך סעודה חשובה, מפני שהוא "יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב). שהואיל והתורה באה לתקן את שני העולמות, הרוחני והגשמי, צריכה השמחה בחג השבועות להתפשט גם בעולם הזה באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף, ועל ידי כך מתגלה שאין דבר מנותק או מרוחק מה' יתברך. ויש תכנים עמוקים שגנוזים בגוף ובתחושותיו, שרק כאשר הגוף מצטרף לנשמה אפשר לעמוד עליהם. ולכן הדבקות השלמה בה' כוללת נשמה וגוף. וכפי שיהיה לאחר תחיית המתים, שתחזור הנשמה להיות בגוף, והעניין האלוקי יתגלה בשלמות בכל המדרגות.

לפיכך צריך להדר מאוד בשמחת חג השבועות, כדי שיהיה ניכר שעל ידי התורה גם הצד הגשמי שבחיים מתוקן. ויסוד זה רמוז בכך שבחג השבועות מביאים את מנחת שתי הלחם, שעשויה חמץ. כידוע, החמץ רומז לגאווה וליצר הרע, ועל ידי התורה יצר הרע נעשה מתוקן, ולכן מקריבים אותו בחג השבועות.

דיני הכנה משבת ליום טוב שחל במוצאי שבת

כשעליתי מאמריקה, סיפרה הרבנית לוינגר, חשבתי שכבר הפסדתי את הזכות להיות מאנשי הבראשית שהיו שותפים במצווה של הקמת המדינה. ואז לאחר מלחמת ששת הימים אמר לי ר' משה: הנה, גם לך יש הזדמנות להיות מאנשי בראשית

כאשר יום טוב חל במוצאי שבת, יש להיזהר שלא להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ולמנוחה, ולא כדי
שיעשו בה הכנות ליום אחר. וכל הטורח בשבת להכין דבר ליום חול או ליום חג – מזלזל בכבודה (פניני הלכה שבת כב, טו‑טז).

לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת ישטפו אותם לצורך סעודת החג. וכן אסור לנקות את השולחן בשבת לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

מי שהולך לבית הכנסת מבעוד יום רשאי לקחת עמו מחזור של חג, ויעיין בו מעט בשבת ובכך לקיחתו תיעשה גם בעבור שבת.

נחלקו הפוסקים בדין הוצאת מאכלים מהמקפיא בשבת לצורך סעודת ליל חג. ולמעשה בשעת הדחק, כאשר ההמתנה לצאת השבת תגרום עוגמת נפש ועיכוב משמעותי של הסעודה, מותר להוציאם בשבת. אבל בלא צורך גדול, יש להחמיר שלא להוציא מאכל מהמקפיא לצורך החג.

אסור להניח ביום השבת את התבשילים על הפלטה לצורך סעודת הלילה, אלא רק לאחר שתצא השבת, ויאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש". אז מותר להתחיל לעסוק בצורכי אוכל נפש ולבשל ולחמם את המאכלים.

זמן סעודה שלישית

לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית לפני שלוש השעות האחרונות של היום. ואם לא הקדים, יקיים אותה גם בשעות הסמוכות לכניסת החג, וישתדל למעט באכילתו, כדי שיוכל לאכול בתיאבון את סעודת ליל יום טוב.

שינה בשבת לקראת ליל שבועות

עדיף שלא לומר שישנים בשבת כדי שיהיה כוח ללמוד בליל חג השבועות. ומי שרוצה לומר זאת רשאי, הואיל ועיקר האיסור הוא לדבר בשבת על דבר שאסור לעשותו בשבת, ובלימוד תורה אין מעשה שאסור לעשותו בשבת. וגם אין בדיבור זה כל כך פגיעה בכבוד השבת, הואיל והוא לצורך מצווה.

הדלקת נרות

אסור להדליק את נרות החג לפני צאת הכוכבים, אלא יש להמתין עד לאחר שייצאו הכוכבים ותצא השבת, ואז לומר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" ולהדליק את הנרות.

מכיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה, יש צורך להכין מלפני השבת נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו נר כזה, יש להיעזר בשכנים ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, ולמרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט. וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר לתחוב פתיל-צף לתוך מצוף השעם. אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא ימרח, שהוא תולדה של ממחק. וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתוקעו בנקב הפמוט, משום איסור מחתך.

רחצה

מכיוון ששבת ויום טוב צמודים, ואנשים רבים רגילים להתרחץ בכל יום, מי שמרגיש צורך להתרחץ בשבת אחר הצהריים, רשאי להתרחץ במים פושרים שאין סובלים מקרירותם אך גם אינם חמים, אבל לא ירחץ במים חמים משום גזירת מרחץ. ובלילה של חג השבועות או ביום שלמחרת מותר אף להתרחץ במים חמים, ובתנאי שהמים התחממו בהיתר, כגון על ידי דוד שמש או על ידי שעון שבת (פניני הלכה שבת יד, ח; מועדים ה, י).

עוד צריך לזכור שלא להסתרק, משום שהסירוק משיר שיער והדבר אסור מהתורה.

ברכות השחר לנשארים ערים בלילה

גם מי שלא ישן בלילה מברך את ברכות השחר, מפני שברכות השחר נתקנו כהודאה על ההנאה הכללית שמתחדשת לבני האדם בכל יום, ולכן גם מי שלא נהנה באופן אישי מדבר מסוים – מברך עליו. אמנם לגבי מספר ברכות ישנם חילוקי מנהגים.

נטילת ידיים

לעניין נטילת ידיים, מוסכם שצריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו האם לברך על נטילה זו. למנהג אשכנזים, הטוב הוא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, ובכך יתחייב בנטילת ידיים בברכה. אולם למנהג הספרדים, בכל מקרה אין לברך על נטילה זו.

ברכות התורה

מוסכם שאם ישן במשך היום שלפני כן לפחות חצי שעה, יברך בבוקר ברכות התורה. ואם לא ישן כלל במשך כל היממה, לדעת רוב רובם של הפוסקים יברך את ברכות התורה, אבל מכיוון שיש מעט פוסקים שסוברים שלא לברך, לכתחילה טוב לשומען מאדם שישן ולכוון לצאת בשמיעתן.

ברכת "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה"

יש אומרים שרק מי שישן בעצמו יכול לברכן, ועל כן נכון לשומען מחבר שישן ולכוון לצאת בשמיעתן. וכאשר אין שם מי שעומד לברכן, לדעת רוב הפוסקים יברך אותן בעצמו, וכך נוהגים כל הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אשכנזים שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות. ואשכנזי שאינו יודע מה מנהגו, רשאי לנהוג כמנהג רוב ישראל ולברך את כל הברכות בעצמו.

סיכום

למנהג רוב ישראל, הנשארים ערים כל הלילה מברכים את כל ברכות השחר וברכות התורה. והמהדרים, כאשר יש להם אפשרות, יוצאים ידי חובת ברכות התורה וברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה" בשמיעתן ממי שישן בלילה.

זמן הברכות

על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. ועל פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה ושתייה בלילה ולפני תפילת שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה. ומשיגיע לחצי שעה הסמוכה לעמוד השחר, אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור לאכול אז פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. ומשעה שיעלה עמוד השחר אסור לאכול דבר וכן אסור לשתות קפה או מיץ, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. ורק מים מותר לשתות אחר שעלה עמוד השחר.

הרב משה לוינגר זצ"ל

אשתי זכתה לנחם אבלים בבית משפחת לוינגר בחברון. כשבאה אצל הרבנית האבלה, מיד אמרה לה: מכל בתי המדרש, רק בית מדרשו של הרב קוק הבין את ערכה של ארץ ישראל. כל ההתיישבות ביהודה ושומרון והגולן מכוח בית המדרש הזה. ההצלה של מדינת ישראל בזכות ההתיישבות הזאת. לולי כל היישובים כל השטח הזה היה נשלט על ידי דאע"ש, וכל המדינה הייתה בסכנה.

כשעליתי מאמריקה, סיפרה הרבנית לוינגר, חשבתי שכבר הפסדתי את הזכות להיות מאנשי הבראשית שהיו שותפים במצווה של הקמת המדינה, ואז לאחר מלחמת ששת הימים, אמר לי ר' משה: הנה, גם לך יש הזדמנות להיות מאנשי בראשית.

הם יושבים אבלים, אבל הבית מלא חיוניות. נכדים ממלאים את כל החדרים. כל מנחם שמתחיל לספר על הרב משה זצ"ל, מיד מזדרז אחד הנכדים ומפעיל מכשיר הקלטה. בצד יושבת נכדה ומתמללת את ההספדים, ובצד השני נכד אחר מקליד את דברי המנחמים. נכון להיום מונים הילדים, הנכדים והנינים מאה וארבעים ותשעה, ועוד עשרים ושלושה חתנים וכלות של הילדים והנכדים. והרבנית אומרת בדמעות: רק להודות לה', רק להודות לה' על כל הברכה.

לאחר שהתחילו ליישב את חברון, היה הרב משה מכתת רגליו מעיר ולעיר ומתיכון לתיכון, ובכל מקום דרש ולימד על ערכה של תורת ארץ ישראל וקרא להצטרף למפעל ההתיישבות. אחת הבנות שנענתה לקריאתו הייתה ציפורה מרחובות, שעלתה לחברון ונישאה למנחם לבני, והקימה בית של חסד בקריית ארבע. לפני ימים ספורים, בגיל 63, נפטרה ממחלה קשה כשהיא מותירה אחריה משפחה מפוארת, שכבר עתה מונה 45 נפשות. שישה ילדים כבר זכתה לחתן, והם פרושים ברחבי יהודה ושומרון.

הופעת הקדושה בדרך הטבע

האם אפשר לסמוך בימינו על הבטחת התורה לברכה חקלאית בשנה השישית? • הברכה נאמרה בזמן שכל ישראל על אדמתם והשביעית מדאורייתא, ולא בדרך של הסתמכות על הנס • יישובים שלא סמכו על היתר המכירה לא זכו לברכה כלכלית • בארץ ישראל הברכה האלוקית מופיעה דווקא בדרך הטבע • בחוץ לארץ הקדושה יכולה להתגלות רק בדרך לא טבעית • כשבני ישראל נכנסו לארץ ישראל פסקו הניסים הגלויים שהיו במדבר • גדולתו של דוד שניצח את אויביו בדרך הטבע בלי ניסים

מדוע אין מאמינים בברכה האלוקית בשביעית

רבים שואלים, מדוע לסמוך על היתר המכירה ולהפקיע את חובת השביתה בשביעית, והלא התורה הבטיחה ברכה לישראל כשישבתו בשביעית, שנאמר: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים" (ויקרא כה, כ כא). ולא זו בלבד, אלא שבעוון ביטול שביעית ישראל גולים מאדמתם, שנאמר: "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי הושמה ואתם בארץ אויביכם, אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה. כל ימי הושמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כו, לד לה). ואמרו חכמים: "בעוון גילוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטים ויובלות – גלות בא לעולם, ומגלים אותם, ובאים אחרים ויושבים במקומם" (שבת לג, א).

התשובה הפשוטה

היישובים המעטים שניסו לשבות מעבודה חקלאית בשביעית סבלו מקשיים מרובים, פרט לקשיים הרגילים של המשקים החקלאיים שנעזרו בהיתר המכירה. לעומת זאת, הקיבוצים והמושבים הדתיים שעבדו במסגרת היתר המכירה זכו לברכה יתרה, וגם משבר הקיבוצים הגדול לפני שלושים שנה לא פגע בהם כמעט

בפשטות התשובה היא כפולה:

א) ההבטחה האלוקית לברכה בשנה השישית היא כאשר מצוות השביעית מהתורה, וכפי שכתבו הסמ"ע (חו"מ סז, ב), הגהות יעב"ץ וחידושי חתם סופר (על גיטין לו), פאת השולחן (כט, ג), ישועות מלכו סי' נג, מהר"י ענגיל, מרן הרב קוק (אגרת תקנה) ועוד (ושלא כדברי חידושי הרי"מ לגיטין שם, וחזו"א שביעית יח, ד).

ב) הדרכת התורה היא שאין לסמוך על הנס. וצריך לומר שכאשר כל ישראל יושבים בארצם כתיקונם וחובת השביעית מהתורה, הנס בא בדרך הטבע, היינו שעל פי השכל רואים שניתן לשמור שביעית. אבל כאשר החיוב מדברי חכמים, פעמים שהשיקול הריאלי מראה ששמירת השביעית תגרום לדוחק רב, ותפגע ביכולת לקיים מצוות אחרות שהן מדאורייתא. ואזי נכון להפקיע את חובת השביעית מן השדות על ידי מכירה, וכפי שמפקיעים את מצוות השמטת החובות הכספיים על ידי פרוזבול.

אם רוצים לדקדק

מלבד זאת, אם מתעקשים לדקדק בענייני הברכה האלוקית, אזי מוכרחים להכיר שהמציאות הוכיחה שהברכה אינה מתקיימת כיום. שכן היישובים המעטים שניסו לשבות מעבודה חקלאית בשביעית סבלו מקשיים מרובים, פרט לקשיים הרגילים של המשקים החקלאים שנעזרו בהיתר המכירה. וזאת למרות היותם אנשים צדיקים וחרוצים, יראי שמיים ואוהבי הארץ.

לעומת זאת, הקיבוצים והמושבים הדתיים שעבדו במסגרת היתר המכירה זכו לברכה יתרה, וגם משבר הקיבוצים הגדול לפני שלושים שנה לא פגע בהם כמעט. וזאת בנוסף לכך שזכו ליישב את הארץ בהיקף גדול.

בשאלה זו יסוד אמונת ישראל

אם נתעמק, נמצא שיסוד האמונה תלוי בזה. בעלי אמונה שטחית סוברים שהעניין האלוקי מתגלה בדרך נס, במה שמחוץ לעולם. לכן הם אינם רואים ערך גדול בעבודת האדם לפרנסתו, ואינם מוצאים פגם בכך שציבור גדול נזקק לכספי תמיכה מהמדינה ומתורמים פרטיים, כי ממילא הכול תלוי בה', ואם ירצה גם בלא עבודה יזכו לרוב ברכה. לכן גם אינם רואים ערך בלימוד המדע ופיתוחו, מפני שהוא טבעי ואינו עוסק במה שמעבר למציאות. אולם האמת היא שאחת הדרכים המרכזיות לגילוי האמונה והתורה היא על ידי המדע וההיגיון, וכפי שאמר הגר"א, שככל שיחסר לאדם יד אחת בחכמות, יחסר לו כנגד זה מאה ידות בתורה.

ולכן הם גם נוטים לסבור שהשובתים בשנה השביעית יזכו לברכה בדרך נס, גם כשעל פי ההיגיון נראה שהשביתה תגרום לדוחק גדול ולפגיעה קשה במצוות יישוב הארץ.

מצוות יישוב הארץ

עתה אפשר להבין את חשיבותה ומרכזיותה של מצוות יישוב הארץ. שכן מצווה זו מכריחה אותנו לגלות את כל הערכים שבתורה בתוך המציאות הארצית, עם כל השיקולים הארציים המציאותיים.

לפי התפיסה השטחית, המצווה צריכה להתגלות בלי להתייחס לשום שיקול ריאלי. ואם נצטווינו לכבוש את הארץ, הרי שצריך לכובשה בלא שום התחשבות ביכולתנו הצבאית ובכוחות שעומדים נגדנו. וכיוון שתפיסה זו מנוגדת להיגיון ואי אפשר להגשימה, ממילא הדוגלים בה טוענים שהמצווה תתקיים רק כאשר יבוא המשיח, על ידי נס גלוי שמעבר לכל שיקול ריאלי.

לפי תפיסתם, לא צריך לפעול למען קיבוץ גלויות ויישוב הארץ, כי לדעתם הגאולה תבוא בדרך נס שאפילו יוצאי מצרים לא זכו לו. אלא פתאום מיליוני בתים ירדו מן השמיים, ואיתם מערכת כבישים, חשמל, מים וביוב, כדי לקלוט את המוני בית ישראל שיעלו יחד עם המשיח מארבע כנפות תבל. ובאותו זמן תתכסה הארץ במטעים וגידולי שדה לפרנס את כל היהודים, ויקומו מיד מפעלי תעשייה לייצור מזון, בגדים ורהיטים וחנויות בערים, כדי לספק את כל צורכיהם של מיליוני העולים.

עמדה זו כופרת בתורה, שציוותה אותנו ליישב את הארץ, וכפי שביאר הרב צבי הירש קלישר, שצריך לפעול באופן ממשי כדי לקרב את הגאולה.

אמונת חוץ לארץ אלילית

עתה אפשר להבין מדוע אמרו חכמים: "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (כתובות קי, ב). מפני שבחוץ לארץ האמונה מתגלה רק בנס, רק במה שמעבר לטבע, ואילו בטבע כביכול שולטת הסטרא אחרא, בניגוד להנהגה האלוקית השמימית. אולם אמונת ישראל קובעת שה' אחד בשמיים ובארץ. ועיקר גילוי האמונה בטבע כולו, על כל השיקולים הרציונליים שבו. וכך היא גם תורת ארץ ישראל, שמבארת איך הברכה האלוקית משתלשלת משמי שמיים אל העולם הזה דרך השתדלותו של האדם בתיקון העולם.

ולכן כאשר כתוב בתורה שייתן ה' את ברכתו בשנה השישית, הכוונה שנוכל להבין בהיגיון איך תבוא לישראל ברכה על ידי העבודה בשש השנים והשביתה בשביעית, וכפי שביארתי במאמרי הקודם על פי דברי הספרא ור' פנחס בעל ההפלאה.

הקדושה שמתגלה בטבע

כתב מרן הרב קוק זצ"ל: "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עִם ישראל, הוא הכישרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה וכו'" (אורות התחיה כח).

הנס בדיעבד והטבע לכתחילה

אכן, קיומו של עם ישראל בגולה תלוי בנס שעומד בניגוד לטבע, שכן בנוהג שבעולם כבשה אחת אינה שורדת בין שבעים זאבים. ולכן בתורת חוץ לארץ תופס הנס מקום מרכזי. אולם מכיוון שהנס יוצא מהסדר הרגיל, אין הנס יכול ליצור מציאות מבורכת. הוא יכול להציל, להצביע על כיוון, ובמובן זה יש לו מקום גם בארץ ישראל. אבל הנס אינו המסלול המרכזי שדרכו שופעת הברכה האלוקית.

לכן אותם אנשים שרגילים ללכת לבעלי מופתים, מסובלים יותר בייסורים של מחלות ופרנסה ושלום בית. ואף שהם זוכים לפעמים לישועות, מכיוון שאינם מכירים בברכה האלוקית שבאה בדרך הטבע על ידי ההשתדלות המעשית, רוב שפע הברכה האלוקית נעדר מהם. וכפי שנאמר: "למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה" (דברים יד, כט).

הברכה האלוקית שופעת דרך הטבע

וכן מבואר בפרשת בחוקתי, שהשכר המובטח לישראל כשילכו בדרכי ה' ותורתו יבוא בדרך הטבע. הגשמים ירדו בעתם, והארץ תיתן את יבולה בשפע. וכן הקללה באה בדרך הטבע על ידי בצורת, מחלות ואויבים.

אילו המגמה הייתה להתנהל בדרך הנס, הרי שעדיף היה להישאר במדבר ולאכול את המן שירד מהשמיים, כפי דעת המרגלים. אולם התורה ציוותה את ישראל להיכנס לארץ ולעבוד באדמתה ולטרוח בגידול פירותיה הקדושים. וזאת הברכה המובטחת לנו אם נשמור את התורה, שנזכה לעבוד ולראות ברכה במעשה ידינו, עד שכל הקיץ נהיה עסוקים בקציר ובציר.

הנהגת ארץ ישראל

במצב המתוקן בארץ ישראל אין נזקקים לניסים, שכן הקדושה מתגלה בארץ עצמה, וזהו הנס הנסתר שגדול מכל הניסים. לעומת זאת במצרים ובמדבר היו אותות ומופתים, ומגמתם הייתה לסמן את הדרך והכיוון לחיים השלמים בארץ ישראל. ולכן עם הכניסה לארץ הניסים הגלויים מתבטלים. המן כבר לא יורד מן השמים, הנעליים והבגדים חוזרים להתבלות כדרך כל הארץ. עמוד האש והענן והבאר כבר אינם מלווים את ישראל. אבל כל הארץ אומרת שירה לה'.

לכן נצטווה משה רבנו לפקוד את כל הגברים מגיל עשרים היוצאים לצבא, כדי להכינם לכיבוש הארץ בדרך הטבע. ומעת שישראל נכנסו לארץ התחילו לאכול ממה שצומח בארץ, ודווקא אז התחייבו במצוות התלויות בארץ.

ארבעה מלכים

וכן למדנו במדרש: ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הם: דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר: ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, ונענה לו הקב"ה וסייע בידו. עמד אסא ואמר: אני אין בי כוח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה הורגם, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה הורג באויביי, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה. אמר לו הקב"ה: אני עושה, שנאמר: "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור" (איכה רבה פתיחתא ל').

לפי האמונה השטחית, בבחינת חוץ לארץ, נראה שחזקיהו הוא הגדול שבמלכים, שלו נעשה הנס הגדול ביותר. אולם חכמים רצו ללמדנו שדוד מלך ישראל הוא הגדול שבכולם, שהברכה האלוקית התגלתה דרך מעשיו.

וציוויתי את ברכתי

הניסיון הקשה לחקלאים בשביתה ממלאכה בשביעית • השביתה יוצרת מקום לאמונה, שמשפיעה מכוחה גם על יבול שש השנים • שנת השמיטה מקנה לאדם תכונות של יעילות, חסכנות וחריצות, אשר תורמות לעבודתו בשאר השנים • הברכה חלה כאשר כל ישראל יושבים על אדמתם, ובכך יכולים להתמודד יחד עם אתגר השמיטה • על הרב עוזי קלכהיים זצ"ל, מחבר ספר 'שירת אומה לארצה' על 'שבת הארץ'

מצוות השביעית

מצווה לשבות בשנה השביעית ממלאכת השדה. מצווה זו היא כדוגמת מצוות השבת, אלא שביום השביעי שובתים מכל מלאכה ובשנה השביעית שובתים ממלאכת השדה. מתוך מצוות השביתה נמשכות כמה מצוות:
א) הפקרת הפירות שצומחים בשמיטה.
ב) זהירות בפירות שביעית, שהם מקודשים לאכילה ואסור להפסידם ואסור לסחור בהם.
ג) שמיטת חובות בסוף השנה השביעית.

עיקר המצווה לשבות ולא חלוקת הפירות

על ידי השביתה והימנעות ממסחר בפירות, האדם מתרומם לאמונה עמוקה בה' ומתקשר לתורה, ונעשה בן חורין שמסוגל לדחות סיפוקים, לשלוט ביצר התאווה והעצלות ולהיות חרוץ בשש השנים. מתוך ההתחזקות באמונה האדם גם נעשה שמח בחלקו, ואינו נצרך לבזבז את כספו על מותרות

עיקר המצווה היא לשבות, ורק מתוך כך נמשכת מצוות הפקרת הפירות והקדשתם לאכילה. וכפי שנאמר (ויקרא כה, ב ז): "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך לעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".

אמנם יש סוברים שעיקר מגמת השביעית שיאכלו כולם בשווה מהפירות, אולם בפועל, בעקבות איסור הזריעה והזמירה יבול שנת השמיטה היה מצומצם מאוד. שכן בדרך כלל רוב ניכר של יבול השדות הוא מגידולים חד שנתיים של תבואה, קטניות וירקות, והם אינם קיימים כלל בשביעית מפני איסור הזריעה והשתילה. ואף כמות הפירות שצמחו על העצים הצטמצמה הואיל ואסור לזמור ולעשות מלאכות שמועילות לצמיחתם. ניתן להעריך שהיבול שצמח מעצמו בשביעית היה כ 20 אחוזים מיבול שאר השנים, הרי שעיקר המצווה הוא לשבות.

השביתה לה'

השביתה היא לה'. אמרו חכמים: "אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא" (סנהדרין לט, א). והיה זה ניסיון קשה מאוד, כי עיקר הפרנסה הייתה מעבודת השדה, וציוותה התורה לישראל שיאמינו בה' שלמרות שישבתו ממלאכת שדותיהם שנה שלמה, יזכו לברכה בשאר השנים ובני ביתם לא ירעבו ללחם. אמרו חכמים שעל שומרי שביעית נאמר: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו" (תהלים קג, כ). מפני שבמשך שנה שלמה, יום אחר יום, חודש אחר חודש, הם רואים את שדותיהם מופקרים ושעריהם פרוצים, האילנות מופקרים ופירותיהם נאכלים, והם כובשים את יצרם ושותקים (ויק"ר א, א; תנחומא שם, א).

גילוי הנשמה

על ידי השביתה בשנה השביעית נוצר בתודעתם של ישראל חלל פנוי שמתמלא באמונה בה', שהארץ כולה שייכת לו, ומתוך כך נמשכה ברכה לשש שנות העבודה. שכן הזמן שהתפנה נועד כמובן ללימוד התורה, לקיים מה שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל" (יהושע א, ח).

ברכת השביעית

סוד גדול טמון בברכת השבת והשביעית. כידוע פרנסתו של האדם קשה, עד שאמרו חכמים: "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" (פסחים קיח, א). חייו תלויים במזונו. אם לא יאכל כמה ימים ימות מרעב. ועל האדם לעבוד את אדמתו בזיעת אפו ולגדל תבואה ופירות כדי לקיים את עצמו. וציווה ה' יתברך את עמו לשבות מכל מלאכה ביום השבת, ולשבות ממלאכת השדה בשנה השביעית. ואומות העולם תמהו, איך יוכלו ישראל להתקיים עם מצוות קשות שכאלה. וישראל קדושים, האמינו בה' ובתורתו והתגברו על דאגתם ויצרם ושבתו בשבת ובשביעית. והנה פלא, לא אירע להם שום נזק והפסד. להפך, הברכה שרתה במעונם.

חשיבות האמונה

אמנם הוטלה על האדם אחריות לדאוג לפרנסתו, ולשם כך עליו להשפיל את עיניו לארץ ולעבוד את האדמה, אולם עליו לזכור גם את בורא העולם ולשאת את עיניו לשמים, כדי שמעבר לקיום הבסיסי, תהיה לעבודתו גם תוכן רוחני ויזכה להידבק בעניין האלוקי, ומוסר וערכים ידריכו אותו בעבודתו, וברכת ה' תשרה במעשה ידיו.

וזהו שנאמר: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש השנים". (ויקרא כה, יט כא).

ההיגיון שבברכה

גם על פי השכל ניתן להבין היאך מצבם הכלכלי של שומרי שבת ושביעית משתפר לעומת אלה שאינם שומרים. כי אף שהמחסור במזון מסוכן לקיומו של האדם, התאווה והכבוד מסוכנים יותר. הנה לעתים יש לאדם עונה טובה והוא מרוויח הרבה, ובתאוותו הוא מבזבז את רווחיו על מותרות. הוא היה יכול לאגור תבואה ולחסוך כסף לימים קשים, אבל מפני תאוותו וגאוותו בזבז את כספו. כשתגיע שנה קשה לא יהיה לו לחם לתת לבני ביתו והם ימותו ברעב.

על ידי השביתה והימנעות ממסחר בפירות, האדם מתרומם לאמונה עמוקה בה' ומתקשר לתורה, ונעשה בן חורין שמסוגל לדחות סיפוקים, לשלוט ביצר התאווה והעצלות ולהיות חרוץ בשש השנים. מתוך ההתחזקות באמונה האדם גם נעשה שמח בחלקו, ואינו נצרך לבזבז את כספו על מותרות וקל לו יותר לחסוך, וכך הוא הולך ומתעשר.

הברכה באה בדרך הטבע

אמרו חכמים: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, אין לי אלא בשישית, בחמישית וברביעית בשלישית ובשנייה (ובראשונה). מנין? משנה לחבירתה מנין? תלמוד לומר בשנה" (ספרא בהר, שם). כלומר, לא רק השנה השישית תתברך בזכות השמיטה, אלא בזכות השנה השביעית תימשך הברכה משנה לשנה במשך כל שש שנות העבודה, באופן שישראל ילמדו לתכנן היטב את עבודתם, ובחריצות ויעילות יחסכו תבואה בשש שנות העבודה. עד שבתכנון נכון, למרות השביתה בשביעית, לא יחסר להם דבר. יתר על כן, מהזמנים שבהם ישראל שובתים ממלאכה ועוסקים בתורה, תימשך השראה לימי המעשה, להמציא פיתוחים ושכלולים לייעול העבודה והשבחתה, ועל ידי כך נמשכת ממנה ברכה כפולה לאושר ועושר. ועיין בספרו היפה והעמוק של הרב גרוזמן (נאמן בית הוסיאטין) 'קרא שמיטה', עמ' 62 65.

הנהגה של עשירים

וכן פירש ר' פנחס בעל ההפלאה ב'פנים יפות', שבזכות השמיטה בכל שנה ושנה יגדל היבול בשישית, ומסך כל השישיות שיצטברו בשש השנים יחיו בשנה השביעית. וכך היא מידת שמאי (ביצה טז, א), שהיה שומר מיום ראשון מאכלים טובים לשבת. וכך היא ההנהגה הראויה לעשיר, לתכנן היטב את מעשיו ועסקיו, לחסוך ולהתעשר. אבל הלל הזקן מידה אחרת הייתה לו. לא היה חוסך לשבת אלא מאמין שיזמן לו ה' ביום שישי מאכלים טובים לשבת. וכך היא ההנהגה של העניים, שהם סומכים על ה'.

כידוע ברכת התורה שישראל יחיו בארץ כעשירים, כמבואר בפרשת בחוקותי. וכן נפסק בהלכות שבת, שהמנהג הראוי לכלל הציבור הוא כמידת שמאי (מ"ב רנ, ב).

שביעית בזמן הזה מדברי חכמים

מצוות השביעית חלה מהתורה כאשר כל שבטי ישראל יושבים על אדמתם בנחלותיהם ומקיימים את היובל. משום שכאשר כל ישראל יחד יושבים בארצם, הם יכולים להתעלות למדרגה הגבוהה של מצוות השביעית.

גם על פי ההיגיון אפשר להבין זאת, שכן האתגר שבשמירת השביעית גדול מאוד, ורק כל העם יחד יכול להתמודד איתו. אבל כאשר אין כל ישראל יושבים בארץ, נכנסים במקומם נוכרים, והחקלאים היהודים שצריכים לשבות בשביעית כבר לא יוכלו להתחרות בהם. אמנם חכמים תיקנו להמשיך לשמור שביעית כזכר למצווה.

הברכה המיוחדת אינה קיימת בזמן הזה

גם ברכת השביעית שנאמרה בתורה אינה מתקיימת כאשר המצווה מדברי חכמים (סמ"ע חו"מ סז, ב). ולכן כאשר יש קושי לחקלאים להתפרנס תוך קיום השביעית, עליהם למכור את השדות לנוכרים כדי להפקיעם מחובת המצווה.

ואין לטעון שעדיף שיחפשו להם פרנסה אחרת, מפני שמצוות יישוב הארץ היא מהתורה, ואמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ומצווה שימשיכו לגדל את פירותיה הקדושים של הארץ מאשר יהדרו שלא להשתמש בהיתר המכירה שיסודותיו איתנים.

הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

כדאי להזכיר כאן את הספר היפה והיסודי 'שירת אומה לארצה', מאת הרב עוזי קלכהיים (תרצ"ה-תשנ"ד), ובו ביאור רחב להקדמת מרן הרב קוק לספרו 'שבת הארץ'. ובתוך כך מתבארים יסודות התורה ביחס לעם ולארץ, ליובל ולשמיטה, לתהליך הגאולי של שיבת ציון ובניין הארץ.

הרב עוזי היה מגדולי תלמידי הרצי"ה, מפאר גידוליה של ישיבת מרכז הרב. בנוסף לידענותו בש"ס ופוסקים היה מהבקיאים שבדור בענייני המדרש והאגדה, ראשונים ואחרונים, ובמיוחד בדברי המהר"ל והראי"ה. הוא שימש כרבה של אבן שמואל, ולאחר מכן כרב קהילה בירושלים. במשך עשרות שנים הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה בישיבת כרם ביבנה ומכון הרי פישל, ומתלמידיו רבנים ומורים בארץ ובחו"ל.

סיפר לי ידידי הרב קלמן בר שליט"א, שלאחרונה נבחר לרבה של נתניה, שזכות גדולה נפלה בחלקו שבמשך שנים היה הרב עוזי מתארח בביתו בלילה, בין שני הימים שבהם היה מלמד בכרם ביבנה.

כאשר פעלתי מטעם רבני יש"ע בימי ממשלת אוסלו הזכורה לרעה, נכנסנו אצל האדמו"ר מגור רבי פנחס מנחם אלתר זצ"ל, ובתוך דבריו סיפר לנו בהערכה איך שהרב עוזי דיבר איתו בלהט, בחריפות ובכאב על ענייני העם והארץ. וכידוע למכיריו היה הרב עוזי איש נעים הליכות במיוחד, מתון בדיבורו ומסביר פנים, אבל ענייני העם והארץ בערו בלבו.

ספרו 'שירת אומה לארצה' מבטא את אישיותו ופועלו. בט' באייר מלאו עשרים ואחת שנים לפטירתו.

אין היתר לפסול את ההיתר

היתר המכירה אינו דחוק כלל, וניתן היה להקל אף יותר • לדעת רוב הפוסקים שביעית בזמן הזה מדרבנן, ויש אומרים ממידת חסידות בלבד • מחלוקת הפוסקים באיזו שנה חלה שנת השמיטה • היתר אמירה לנוכרי באיסור דרבנן ובשעת הדחק • רוב הפוסקים סוברים שבעלות הנוכרי מפקיעה חובת שביעית מהקרקע • לדעת רוב הפוסקים, פירות שגדלו בשביעית באיסור או לא הופקרו אינם נאסרים באכילה • מסקנה: החרם החרדי על היתר המכירה חסר בסיס הלכתי, ומהווה פגיעה בכבוד התורה של הרבנים המתירים

שאלה על יסודות היתר המכירה

שאלה: היאך אתם סומכים על היתר המכירה בשביעית, שהוא היתר דחוק מאוד. עובדה היא שהחרדים אינם מקבלים אותו, ואף אינם מוכנים לאכול פירות שגודלו בהיתר המכירה, וכן אינם סומכים על הכשרים שמקבלים את היתר המכירה, וכן אינם אוכלים אצל יהודים שסומכים על היתר המכירה?

תשובה: יסודותיו של היתר המכירה איתנים ואין בהם שום דוחק. הוא נקבע על ידי גדולי הרבנים בדורות הקודמים, ומהם: הרב יצחק אלחנן מקובנא, הרב שמואל מוהליבר, הרב יהושע מקוטנא, בעל האבני נזר. ובמיוחד יש לציין שכל הרבנים שכיהנו בפועל כרבני הארץ, שלהם הסמכות של מרא דאתרא, תמכו והפעילו את ההיתר. ומהם: הראשל"צ הרב אלישר, מרן הרב קוק, הראשל"צ הרב עוזיאל, הרב הרצוג, הרב צבי פסח פרנק ועוד רבים.

יתר על כן, ההיתר אינו נוטה לקולא אלא לחומרא, שכן מעיקר הדין בשעת הדחק היה אפשר להתיר לגמרי כל עבודה בשביעית, וקל וחומר כאשר העבודה נעשית על ידי גוי. והרבנים החמירו להצריך גם מכירה, כדי להפקיע את השדות מחיוב שביעית. ואף לאחר המכירה החמירו לדרוש שהמלאכות שיסודן בתורה ייעשו על ידי נוכרי.

ואכן אלה מהחרדים שמחרימים את היתר המכירה הולכים נגד כללי ההלכה, וחוטאים בביזוי התורה וגדולי הרבנים. וחטאם זה נובע מחטאם היסודי ביחס למצוות יישוב הארץ. ונתחיל לבאר.

חיוב שביעית בזמן הזה

היתר המכירה אינו נוטה לקולא אלא לחומרא, שכן מעיקר הדין בשעת הדחק היה אפשר להתיר לגמרי כל עבודה בשביעית, וקל וחומר כאשר העבודה נעשית על ידי גוי. והרבנים החמירו להצריך גם מכירה, כדי להפקיע את השדות מחיוב שביעית. ואף לאחר המכירה החמירו לדרוש שהמלאכות שיסודן בתורה ייעשו על ידי נוכרי

לדעת רוב הפוסקים, מצוות השביעית בזמן הזה היא מדברי חכמים. מפני שרק בעת שכל ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, כל שבט ושבט במקומו, חלה מצוות היובל והשביעית מן התורה. אבל מעת שבני ראובן וגד וחצי המנשה הוגלו מנחלתם על ידי מלך אשור, בטלה המצווה מהתורה. ורק כשיחזרו ישראל לארצם, והארץ תחולק שוב לכל שבטי ישראל, תחזור חובת היובל והשביעית מהתורה. וכן פסקו רוב הראשונים והאחרונים, ובראשם הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל י, ט).

ויש פוסקים מעטים שסוברים שחיוב שביעית בזמן הזה מן התורה. ומנגד – פוסקים רבים מהם סוברים שאין כיום חובה כלל לקיים את השביעית, מפני שלאחר כשלוש מאות שנה מעת חורבן בית המקדש השני בטל בית הדין הגדול שקידש חודשים ועיבר שנים ומנה יובלות. ולדעתם מאז נתבטלה לגמרי חובת השביעית, ורק מצד מידת חסידות נהגו לקיים כיום את השביעית. כך היא דעת רז"ה, ראב"ד ומאירי, וכן משמע מעוד ראשונים.

כידוע, בשעת הדחק ההלכה היא שאפשר לסמוך על דעת יחידים אפילו באיסור תורה, כפי שנהגו להקל באיסור אכילת תבואה חדשה בצפון אירופה כדי להתיר שתיית יי"ש, שהיה נחוץ מאוד שם (ט"ז יו"ד רצג, ד). על אחת כמה וכמה שאפשר לסמוך בשעת הדחק על דעת היחידים שמתירים לגמרי שביעית בזמן הזה, שהרי גם המחמירים סוברים שאיסורה רק מדברי חכמים. ועל אחת כמה וכמה שאפשר היה להתיר זאת בצירוף ספק מניין השנים.

ספק השנים

בנוסף למה שהוזכר, גם לגבי סדר מניין השנים נחלקו הפוסקים, ויש שלוש שיטות אימתי חלה שנת השמיטה.

המסורת קובעת שבית המקדש חרב במוצאי השמיטה, היינו בשנה הראשונה למחזור השמיטה. אלא שנחלקו באיזו שנה היה החורבן. אנחנו נוהגים כשיטת רבנו תם ורוב הראשונים, ולכן שנת תשע"ה היא שמיטה. אולם לדעת רש"י והטור, שנת החורבן הייתה שנה אחת קודם, לפיכך שנת השמיטה לדעתם הייתה בשנת תשע"ד.

עוד דעה ישנה, לפיה צריך לחשב את שנת היובל בנפרד. כלומר, לאחר כל שבע שמיטות צריך להוסיף שנה אחת ושוב למנות שמיטות. כך סבר גם הרמב"ם, אלא שביטל את דעתו למנהג המקובל, לפיו אין מוסיפים את שנת היובל לחשבון השביעיות.

גם במשך הדורות חזרה והתעוררה שאלה זו, ואמנם תמיד ההכרעה הייתה כפי מנהגנו כיום, אולם שתי הדעות החולקות לא התבטלו. ויש סוברים שמכיוון שיש שלוש אפשרויות אימתי הוא מועד שנת השמיטה, והואיל וחובת שביעית בזמן הזה היא מדברי חכמים – מעיקר הדין אין חובה לקיים את השביעית, כי כל שנה אפשרית בטלה ברוב של שתי האפשרויות הנוספות (עיין ביביע אומר ח"י יו"ד מב, ח). וכפי שכתב הרז"ה, מעצם זה שיש מחלוקת על זמן השמיטה, מוכח שלא נהגו לקיימה במקומות רבים.

ואף שעל פי המנהג אנו מפרישים כיום מעשר שני בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית ואף מברכים על פדיונו, מכל מקום ההלכה היא שמברכים על מנהג למרות שהוא שנוי במחלוקת.

וכך נהגו רבים להקל ולגבות חובות אחר השביעית, למרות שמצד הדין שמיטת כספים חלה בכל העולם. ואמרו כמה שיקולים להיתר, ואחד מהם – ספק השנים (מהרי"ל).

על ידי פועלים גויים

כידוע, אסרו חכמים ליהודי לבקש מגוי לעשות בעבורו מלאכה בשבת, ואיסור זה נקרא "אמירה לגוי" או "שבות". אולם הסתפקו חכמים בתלמוד האם איסור אמירה לגוי חל גם על איסורי תורה שאין בהם חומרת שבת, שעונשה סקילה (ב"מ צ, א). למעשה, דעת רוב הפוסקים שגם בשאר איסורי התורה אמירה לגוי אסורה מדברי חכמים (רמב"ם ורא"ש).

אלא שכל זה לגבי מצוות האסורות מהתורה. אבל מצוות שאיסורן מדברי חכמים, לדעת הרבה פוסקים אין בהן איסור שבות כלל, אלא מותר ליהודי לומר לגוי לעשותן בעבורו. ואף אם נאמר שאיסור שבות חל גם על מצוות שאיסורן מדברי חכמים, הרי שכל זה הוא במצב רגיל, אבל בשעת הדחק או לצורך מצווה – אפילו בשבת שבות דשבות מותר. קל וחומר במצוות שביעית, שיסודה כיום מדברי חכמים, שמותר לבקש מגוי לעשות בעבורנו מלאכות בשדה, הן מצד שעת הדחק של צורכי פרנסת החקלאי, והן מצד מצוות יישוב הארץ. וקל וחומר שהדבר יהיה מותר אם יעשו עם הגוי עסקה שבה הוא עצמו ירוויח אחוזים ממעשיו.

ואף על פי כן העדיפו גדולי הרבנים להחמיר ולמכור את השדות לגוי, וזהו היתר המכירה.

היתר המכירה

לא נלאה את הקוראים בפרטי הסוגיה, שהיא מסובכת, ויסודה במחלוקת אם גוי שקנה שדה בארץ ישראל מפקיע אותה מחיוב המצוות התלויות בארץ. רק אציין שלמעשה, כאשר חיוב השביעית מדברי חכמים, דעת רוב הפוסקים שאין חובת השביעית חלה על קרקע שבבעלות גוי. אמנם דעת המבי"ט והסוברים כמותו, שגם על קרקע של גוי חלים כל איסורי שביעית. אולם דעת רבי יוסף קארו, הגר"א ופאת השולחן שאין חלים על הקרקע שבבעלות גוי חיובי המצוות. וכן היה המנהג בארץ ישראל.

ואמנם אפשר להרחיב ולפלפל בסוגיה זו, לחזק יותר את דעת המתירים או המחמירים. אבל בסופו של דבר כולם מודים שיש בדבר מחלוקת, וכפי הנראה, לדעת רוב הראשונים והאחרונים, מכירת הקרקע לגוי מפקיעה אותה מאיסור העבודה בשביעית. וזה יסוד ההיתר.

בכל אופן, גדולי הרבנים התחשבו בדעת הסוברים שגם לאחר שהגוי קנה את הקרקע חלים עליה כל המצוות. ולכן גם לאחר המכירה התירו ליהודים לעשות רק את המלאכות שיסוד איסורן בדברי חכמים, ואילו את המלאכות שיסודן בתורה (זריעה וזמירה, קצירה ובצירה וחרישה) התירו לעשות על ידי גוי בלבד. ורק בשעת הדחק התירו גם מלאכות אלו על ידי יהודים.

סיכום היתר המכירה

הרי לנו שמעיקר הדין יכלו הרבנים להתיר לעבוד בשביעית על סמך שני שיקולים כבדי משקל: האחד – לסמוך על דעת היחידים שאין דין שביעית נוהג בזמן הזה, הואיל וגם למחמירים שביעית מדברי חכמים בלבד. והשני – בגלל הספק אימתי חלה השמיטה.

עוד יכלו להתיר את העבודה על ידי גויים גם בלי מכירת השדות, שכן מדובר באיסור שבות במצווה שיסודה כיום מדברי חכמים.

אלא כפי שכתבתי בתחילה, מכיוון שהיה הדבר אפשרי, גדולי הרבנים העדיפו להחמיר ולהתיר באופן מרווח יותר על ידי מכירת השדות לגויים, ואף לאחר המכירה התירו רק את המלאכות שיסודן מדברי חכמים.

דין פירות שביעית שגדלו בעבירה

ישנה מחלוקת מה הדין של פירות שביעית שגדלו בשדה של יהודי שנעל את שדהו ולא הפקיר את פירותיו כדין. יש אוסרים את הפירות באכילה (ר"ת וראב"ד), אולם לדעת רוב הפוסקים הפירות מותרים, הואיל והם שייכים לכולם, ואין אפשרות שהיחיד יאסרם (ר"ש, רמב"ן, רשב"א). וכן ישנה מחלוקת מה הדין של פירות שביעית שגדלו על ידי יהודים שעשו בהם את כל העבודות האסורות בשביעית: יש אוסרים (ראב"ד ורמב"ן), אולם לדעת רוב הפוסקים הפירות מותרים, הואיל והם שייכים לכל ישראל, ואין היחיד יכול לאוסרם (רמב"ם, רא"ש, רדב"ז ועוד).

הרי שגם אם לא היה שום שיקול להתיר, ולא היה היתר מכירה כלל, וכל עבודת החקלאים הייתה באיסור לכל השיטות – לדעת רוב הפוסקים הפירות מותרים. ולא זו בלבד, אלא שמדובר במחלוקת בדברי חכמים, וספק דרבנן לקולא.

על אחת כמה וכמה כאשר מצרפים את שיקולי ההיתר שהזכרנו, ובנוסף לכך את היתר המכירה, פשוט שאין שום בסיס לחרם של רבים מהחרדים על הפירות של היתר המכירה. ולהפך, יש בכך פגיעה חמורה בתורה ובכבוד גדולי הרבנים שבדורות האחרונים, שהפגיעה בהם היא עבירה חמורה מן התורה.

הערה לסיום

אפשר לדון ולפלפל בכל פרט ממה שכתבתי, לחומרא ולקולא, אבל למיטב הבנתי, הסיכום הזה מבטא באופן מאוזן את הסוגיה. ואילו עמדת החרדים היא לקבץ כל סברה אפשרית לחומרא, בניגוד לכללי הלימוד וההלכה.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד