בין בשר לחלב

איסורי התורה בנוגע לבשר וחלב • חכמים אסרו אכילת בשר עם חלב גם בלי בישול, ולכן חייבו להמתין בין בשר לחלב • לפי הגמרא יש להמתין בין סעודה לסעודה, אלא שנחלקו הפוסקים בהבנת ההגדרה • מרבית הפוסקים, גם בקהילות אשכנז, הורו להמתין שש שעות • אין למחות במי שמנהגו להמתין שעה או שלוש שעות • יש נוהגים להמתין יותר מחמש שעות, ורצוי להמתין שש שעות שלמות • בשר בין השיניים אחרי יותר משש שעות • מדוע להמתין זמן ממושך אחרי בשר

בשר וחלב

למעשה, לכתחילה יש להמתין שש שעות שלמות, ובשעת הצורך אפשר להקל אחרי חמש שעות וחצי, וכשהצורך גדול יותר אפשר להקל אחרי שיעברו יותר מחמש שעות

אסרה התורה לבשל בשר עם חלב, שנאמר בפרשת השבוע, פרשת משפטים: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט). שלוש פעמים נזכר איסור זה בתורה, ללמדנו שיש שלושה חלקים באיסור:

  • א) אסור לבשל בשר וחלב יחד.
  • ב) אסור לאוכלם.
  • ג) אסור ליהנות מהם (חולין קטו, ב).

איסור התורה הוא דווקא כאשר הבשר והחלב מתערבבים על ידי בישול, שהבישול מערבם היטב לעומק. אבל כאשר טעמי הבשר והחלב מתערבבים שלא על ידי בישול, כגון על ידי השרייה, אין באכילתם איסור תורה, אלא שחכמים אסרו לאוכלם (שו"ע יו"ד פז, א).

אכילת חלב אחר בשר

מכיוון שאסרו חכמים לאכול בשר עם חלב גם בלא שהתבשלו ביחד, אסרו חכמים לאכול חלב אחרי בשר, שמא משהו מהבשר או טעמו יישאר בפה, ונמצא אוכל בשר עם חלב.

מר עוקבא, שהיה אחד מגדולי האמוראים, היה אומר שבעניין זה הוא כ"חומץ בן יין": אביו היה מחמיר וממתין עשרים וארבע שעות בין אכילת הבשר לאכילת החלב, ואילו הוא עצמו מסתפק בהמתנה עד הסעודה הבאה בלבד (חולין קה, א).

נחלקו הראשונים בנוגע לדברי מר עוקבא. יש אומרים שמצד הדין מי שאחרי אכילת הבשר יקנח את פיו על ידי אכילת דבר אחר, וידיח אותו על ידי שתייה, יהיה מותר לו לאכול מיד חלב. מר עוקבא לא קינח את פיו והדיחו, ועל כן היה צריך להמתין עד הסעודה הבאה (בה"ג, רז"ה, ר"ת).

למעשה, אין מי שמקל כדעה זו, אלא נוהגים כדברי רובם המכריע של הראשונים שסברו שמנהג מר עוקבא הוא הדין המחייב, שכן משמע שלא נהג מנהג חסידות כאביו אלא הלך על פי הדין. ולכן כל האוכל בסעודה בשר אינו רשאי לאכול חלב עד הסעודה הבאה. אולם נחלקו הראשונים במשמעות הדבר, וממחלוקתם הסתעפו הבדלי המנהגים בין ספרד לאשכנז.

מנהג אשכנז

לדעת כמה מגדולי אשכנז הראשונים, מה שלמדנו מדברי מר עוקבא הוא שאסור לאכול באותה סעודה בשר וחלב, אבל אם יברך ברכת המזון, ינקה את השולחן, יקנח את הפה וידיחו, יהיה מותר לו לערוך מיד שולחן לסעודה חלבית, הואיל וזו סעודה אחרת (תוספות, ראבי"ה). ומכיוון שבספר הזוהר (ח"ב קכה, ב) מבואר שאין לאכול בשר וחלב בשעה אחת, מקפידים להמתין לפחות שעה בין אכילת הבשר לאכילת החלב. וכן נוהגים מקצת מיוצאי אשכנז (רמ"א פט, א; ש"ך ז).

מנהג ספרד ורוב הפוסקים

לדעת רוב הראשונים, מכיוון שזמן ההמתנה המקובל בין סעודה לסעודה היה כשש שעות, זו ההפסקה הנדרשת בין אכילת הבשר לאכילת החלב (רמב"ם, עיטור, רא"ש, רשב"א ור"ן). וכך נוהגים כל יוצאי ספרד, ורוב יוצאי אשכנז (שו"ע ורמ"א פט, א).

מנהג אשכנז בדורות האחרונים

למרות שבימי הראשונים המנהג הרווח באשכנז היה להמתין שעה אחת בין אכילת בשר לחלב, מכיוון שרוב הראשונים כתבו שיש להמתין שש שעות, נטו לפסיקה זו גם גדולי אשכנז בתחילת תקופת האחרונים. כפי שכתב הרמ"א: "והמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אחר כך גבינה… ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות".

יש משפחות במערב אירופה שקיבלו כעיקרון את דעת רוב הראשונים שיש להמתין בין בשר לחלב כשיעור שבין סעודה לסעודה, אלא שהואיל ומשך ההמתנה הקצר ביותר בין ארוחה לארוחה הוא כשלוש שעות, נהגו להמתין שלוש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב (עי' דרכי תשובה פט, ו).

ויש מגדולי האחרונים באשכנז שעוררו את הכול להמתין שש שעות אחר אכילת בשר, וכפי שכתב רבי שלמה לוריא, שכל "מי שיש בו ריח תורה" ראוי שיחמיר וינהג כך. דבריו הובאו בידי רבי שבתאי כהן בפירושו החשוב לשולחן ערוך (ש"ך פט, ח). לפני כמאה וחמישים שנה, כבר נעשה מנהג זה מחייב במזרח אירופה, עד שכתב בספר ערוך השולחן (פט, ז): "וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל להמתין שש שעות וחלילה לשנות ובזה נאמר פורץ גדר וגו'".

האם נכון לעודד את הנוהגים להמתין שעה או שלוש שעות להחמיר

הואיל ונכון לכבד מאוד את מנהגי ישראל שנוסדו על ידי גדולי תורה, אין לשכנע את מי שנהג במשפחתו להמתין שעה או שלוש שעות לשנות את מנהגו. במיוחד כאשר מדובר בהלכה שיסודה מדברי חכמים, שהרי הכלל הוא שבדרבנן הלכה כדברי המקל. ואפשר שגם אותם הרבנים שהמריצו את הכול לנהוג שש שעות, עשו זאת בקהילות שבהן כבר נהגו רבים להחמיר בזה, אבל בקהילות שהיה מקובל להפסיק שעה או שלוש שעות לא עודדו לעשות כך.

שש שעות מסיום הבשר לתחילת החלב

כפי שלמדנו, המנהג הרווח הוא להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב. ההמתנה היא מסיום אכילת הבשר ועד תחילת אכילת החלב, אף אם מעת ברכת המזון ועד נטילת הידיים של הסעודה הבאה לא עברו שש שעות (דגול מרבבה פט, א).

שש שעות או יותר מחמש

יש סוברים שאין כוונת הראשונים להמתין שש שעות שלמות בדיוק, שכן לא היו בידם שעונים ומסתבר שלא חייבו לדקדק בכך, אלא כל שעברו יותר מחמש שעות, מכיוון שכבר נכנסו לשעה השישית מותר לאכול חלב (שיח נחום מו). ויש אומרים שלאחר יותר מחמש וחצי שעות, מכיוון שכבר עברה רוב השעה השישית, מותר לאכול חלב (עי' יבי"א ח"א יו"ד ד).

אולם לדעת רבים מהאחרונים, חובה לדקדק שיעברו שש שעות שלמות, וכן נפסק בשולחן ערוך (פט, א). וייתכן שמאז שהשעונים נעשו נפוצים וסדרים רבים נקבעים לפי שעה מדויקת, גם ההפרדה בין בשר לחלב צריכה להיעשות במדויק, ולכן שש השעות צריכות להיות שש שעות שלמות.

למעשה, לכתחילה יש להמתין שש שעות שלמות, ובשעת הצורך אפשר להקל אחרי חמש שעות וחצי, וכשהצורך גדול יותר אפשר להקל אחרי שיעברו יותר מחמש שעות, וכפי שנהגו בכמה ישיבות כדי לשמור על סדרי הלימוד.

הרוצה להקל לכתחילה אחרי יותר מחמש שעות, יש לו על מה לסמוך. המהדרים מחמירים להמתין תמיד שש שעות שלמות (וכן נוהגים במשפחת אבי מורי).

במצב של ספק אם עברו שש שעות מאז אכילת הבשר, גם המהדרים יכולים להקל ולאכול חלב.

אחר תבשיל בשרי

מי שאוכל תבשיל שהתבשל עם בשר, אף שלא אכל בשר ממש ולכן מעיקר הדין אינו צריך להמתין שש שעות, מכיוון שבמה שאכל היה ממש טעם בשר, המנהג להחמיר ולהמתין שש שעות עד אכילת חלב. לפיכך, מי שאוכל תפוחי אדמה שבושלו עם בשר, או מרק צח שבושל עם בשר, צריך להמתין שש שעות לאכילת חלב.

אחר חזקת בשרי

אמנם אם אכל מאכל שהוא "בחזקת בשרי" אבל אין בו טעם בשר, אף שאסור לאוכלו עם חלב, לאחר שיסיים את אכילתו יוכל לאכול מיד מאכלי חלב.

למשל, מי שאוכל סלטים שהוגשו בסעודה בשרית, ובאותם כלים שנטלו בשר נטלו גם מהסלטים, הסלטים נחשבים "בחזקת בשריים" כי אולי יש בהם מעט בשר או שמנונית בשר, ולכן אסור לאוכלם עם מאכלי חלב. אבל מכיוון שאין מרגישים בסלטים טעם בשר, אין צריך להמתין לאחר אכילתם שש שעות.

וכן האוכל במסעדה, שבאותם הכלים מגישים מאכלי בשר ומאכלי פרווה, אין לאכול שם את מאכלי הפרווה עם חלב, אבל אחרי אכילתם אינו צריך להמתין שש שעות.

ואפילו אם טיגנו בשר בשמן, ולאחר מכן טיגנו באותו שמן כדורי פלאפל, כל שאין מרגישים בהם טעם בשר אין צריך להמתין אחריהם שש שעות. זה הכלל: כל שאין מרגישים טעם בשר ברור במאכל, הוא "בחזקת בשרי" ואסור לאכול אותו עם חלב, אבל אין צריך להמתין אחריו.

וכן להפך, לאחר אכילת בשר מותר לאכול מאכל שהוא בחזקת חלבי, כל זמן שאין טעם החלב מורגש בו בבירור.

טעם חובת ההמתנה

שני הסברים עיקריים נאמרו בטעם חומרת ההמתנה בין אכילת בשר לחלב. א) טעם הבשר חזק ועלול להיות מורגש בפה עד שש שעות, ואולי הדבר מושפע גם מעיכולו שהוא ממושך יותר. ב) בדרך כלל הבשר קשה וחתיכות ממנו עלולות להיתקע בין השיניים, ואחר שש שעות הן כבר משתחררות או שטעמן מתפוגג ברוק הפה.

בשר בין השיניים אחרי שש שעות

מי שמצא אחרי שש השעות בשר בין שיניו, צריך להוציאו מפיו ולהדיח את פיו, ואחר כך יוכל לאכול מיד חלב (שו"ע ורמ"א פט, א). אבל בדיעבד, אם בלע את חתיכת הבשר שהייתה בין שיניו, מכיוון שטעמה כבר נחלש במשך הזמן ששהתה בפיו, ידיח את פיו ויוכל לאכול מיד חלב.

מי שמוצא חתיכת בשר בין שיניו בתוך שש שעות, יוציאה מפיו ואינו צריך להדיח את פיו, מפני שעד שיעברו שש שעות כבר יעבור טעמו של הבשר לגמרי.

הפירות החייבים בעורלה

המשך דיני עורלה: ההשלכה ההלכתית של הגדרת פירות כפירות עץ או אדמה • כיצד מגדירים צמח רב-שנתי • הבעיה בהגדרת חצילים ופלפלים • התכונה המהותית של העץ: פירותיו משתבחים משנה לשנה • נוער הגבעות: גם אם טענותיהם כלפי הממסד צודקות, יש להכריע לעסוק ביישוב ובבניין ולא במתקפות והרס • ביקורת על הממסד – רק מתוך הכרה בערך מדינת ישראל

ההבדל בין עץ לירק לברכות ועורלה

זו המציאות שבה אנו חיים, זה העם שלנו וזו הממשלה שהוא בחר. בתוך מציאות כזו צריך להכריע האם להשתתף במצוות יישוב הארץ והגנת העם, או להקים פחונים ואוהלים לריק ולהתקוטט לבהלה

להבחנה בין פירות העץ לפירות האדמה יש משמעות הלכתית, לעניין לברכות הנהנין ולעניין עורלה. פרי עץ ברכתו "בורא פרי העץ", וחל על העץ שלו איסור עורלה, כלומר בשלוש השנים הראשונות פירותיו אסורים באכילה ובהנאה. פרי אדמה, כירק וקטניות, ברכתו "האדמה" ואין חלים עליו דיני עורלה.

בנוגע לצמחים חד-שנתיים אין שאלה, מפני שבוודאי כולם פירות אדמה. השאלה נוגעת לצמחים רב-שנתיים. ככלל, ההבדל העיקרי בין עץ לירק רב-שנתי, שגזעו של ירק רב-שנתי נובל בכל שנה וחוזר לצמוח בשנה הבאה משורשיו, ואילו גזעו של עץ נשאר משנה לשנה, וממנו ממשיכים לצמוח בכל שנה ענפים ופירות. לכן על בננה, אף שהיא גדלה לגובה של ארבעה מטרים ונראית כמו עץ, מכיוון שבכל שנה גזעה נובל והיא חוזרת וצומחת משורשיה, מברכים "האדמה" (ברכות מ, א; כגאונים; שו"ע ורמ"א או"ח רג, ב ג).

חצילים ופלפלים

לגבי חצילים התעוררה שאלה, שכן הגזע שלהם נשאר משנה לשנה, ולכאורה לפי זה יש בהם דין עורלה. וכך כתב בכפתור ופרח (פרק נו). אולם אם נפסוק כך, כל החצילים ייאסרו באכילה, שכן כל החצילים שאנחנו אוכלים הם מהשנה הראשונה או השנייה לשיח החצילים, שנעקר לאחר מכן מפני שפירותיו נעשים מרים. החיד"א כתב שמותר לאכול חצילים, וכל הצדיקים שהיו רגילים להחמיר על עצמם ולהדר במצוות נהגו לאוכלם, ומהם רבי יוסף קארו, האר"י ומהר"ם אלשיך. "לפי שכל אילן שעושה פירות בכל שנה הולך ומשביח, וזה האילן של הבאדינג'אן (חצילים) שנה ראשונה הוא טוב ומתוק, ובשנה שנית גורע מעט והוא מר קצת, ובשנה השלישית הוא מר הרבה, שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי הדחק, וזה מורה שהוא ירק" (ברכי יוסף רצד, ד). וכן דין פלפלים שדומים לחצילים.

מהות העץ שפירותיו משתבחים משנה לשנה

למדנו אם כן שההבדל המהותי בין עץ ובין שיח שדינו כירק הוא שפירות העץ משתבחים משנה לשנה, ואילו פירות שיח הירק נעשים גרועים משנה לשנה.

וכן מבואר בתורה, שעץ נותן פירות לפחות חמש שנים, ובזכות שמירת מצוות עורלה פירותיו מתרבים ומשתבחים בשנה החמישית, שנאמר: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא ייאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט, כג כה). וכפי שאמרו חכמים: "המצווה הזו שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו (בשנה החמישית), שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעה" (רש"י עפ"י תורת כהנים שם). וכן מבאר הרמב"ן (שם).

סימני הפטור מעורלה

למעשה, בהקשר לשאלת החצילים, כתבו הפוסקים סימן להגדרת שיח שפטור מעורלה, שאם הוא נותן פרי טוב בשנתו הראשונה אינו אילן (רדב"ז ג, תקלא; קול אליהו, מאמר מרדכי, פרי אדמה, רב פעלים ח"ב או"ח ל).

ויש שכתבו סימן נוסף, שאם גזע הצמח חלול – אין הוא גזע עץ אלא גבעול, גם אם יהיה עבה כדוגמת גזע הבננה, שכן רק גזע-גבעול יכול לצמוח במהרה ואילו גזע מעוצה צומח במשך כמה שנים (הלכות קטנות א, פג; רב פעלים, שם).

פפאיה ופסיפלורה

לפי זה אין דין עורלה בפירות פפאיה ופסיפלורה, הואיל ועד השנה החמישית פירותיהם מתמעטים, ורבים מהם גם אינם מחזיקים מעמד חמש שנים, וכבר למדנו שהתכונה המרכזית של עץ שפירותיו מתרבים ומשתבחים משנה לשנה. אמנם יש מחמירים בזה, מפני שלעתים הם נותנים פירות יותר מחמש שנים (משפטי ארץ א, ד, לגבי פפאיה; הרב יואל פרידמן לגבי פסיפלורה).

למעשה אין בפפאיה ובפסיפלורה דין עורלה הן מצד המהות, שפירותיהם מתמעטים משנה לשנה, והן מצד גדרי ההלכה, שהרי קבעו הפוסקים שכל צמח שנותן פירות בשנתו הראשונה אין בו דין ערלה, והם נותנים פרי בשנתם הראשונה. בנוסף לכך גזע הפפאיה חלול, וגזע הפסיפלורה חלול במקצת. וכן פסקו למעשה שאין דין עורלה בפפאיה (רב פעלים ח"ב או"ח ל; יין הטוב לראשל"צ הרב יצחק ניסים ח"א יו"ד יד; מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו במאמ"ר ג, י; הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ביחו"ד ד, נב).

דין פטל ואַסְנָה כירק

פטל נראה כשיח שנותן פירות שנים רבות, אולם באמת בכל שנה יוצאים מהאדמה ענפים חדשים שכל אחד מהם נחשב שיח בפני עצמו, וכל ענף שיוצא מהאדמה נותן פירות בשנתיים הראשונות, או רק בשנה השנייה, ואחר כך מתנוון. בינתיים יוצאים מהאדמה ענפים חדשים, ואף הם נותנים פירות במשך כשנתיים ומתנוונים. ומכיוון שכל שיח נותן פירות שנתיים בלבד, אין לפטל דין ערלה וברכתו "האדמה". וכן דין אַסְנָה וכל השיחים שענפיהם מתנוונים בשנה השלישית.

דרך ההלכה

שאלה: מדוע כבוד הרב קורא לנערי הגבעות ותומכיהם "פראים", ועוד מוסיף שיש מהם שנוהגים ברשעות? הלא הם רואים שכבר שנים רבות לא הקימו יישובים חדשים, וגם היישובים הקיימים נמצאים בהקפאה, ומנגד הממשלה מזרימה כספים לרשעות הפלשתינאית, ואינה הורסת בתים שהם בונים בניגוד לחוק ליד היישובים וליד הכבישים. הנערים גם זוכרים את הגירוש מגוש קטיף ואת הפיגועים הקשים. הם שומעים על ההסתה הערבית הרצחנית נגד היהודים, ומנגד רואים שהצבא פותח להם צירים ונוהג כלפיהם ברכות. הם גם כועסים על המתנחלים שבונים בתים עם פועלים ערבים. נגד כל זה הם מתמרדים, יוצאים מהגדרות, ומנסים לנקום בערבים ולהרתיעם כפי כוחם. מדוע לקרוא להם "פראים"?

תשובה: רוב הטענות צודקות. אולם זו המציאות שבה אנו חיים, זה העם שלנו וזו הממשלה שהוא בחר. בתוך מציאות כזו צריך להכריע, האם להשתתף במצוות יישוב הארץ והגנת העם, או להקים פחונים ואוהלים לריק ולהתקוטט לבהלה. כך היא הדרכת התורה, להכריע בשאלות העומדות לפנינו על פי כללי ההלכה.

למשל, חולה שנמצא במצב מסוכן ומתברר שהדרך היחידה להצלת חייו היא על ידי ניתוח, אלא שהרופא היחיד שיכול לנתח אותו הוא מושחת, גס רוח, וגם ידוע שלעתים מתרשל במלאכתו וחולים מתים תחת ידו. אפשר לומר שאנחנו מעדיפים שכולם יהיו בריאים, ושאנחנו תובעים שהרופא יהיה הגון ומקצועי. אולם המציאות דורשת הכרעה, אם לא יעבור את הניתוח קרוב לוודאי שימות, ואם יעבור את הניתוח אצל הרופא הבעייתי יש סיכוי סביר שיבריא. איש ההלכה חייב להכריע שבמצב הקיים צריך לעבור את הניתוח. ואם קרובי החולה יזרקו אבנים על הרופא, יגדפו את האחיות ויפריעו למהלך הטיפול, חובה על איש ההלכה לפעול להפסקת ההפרעות, אף שיש צדק רב בטענותיהם ואפשר להבין את כעסם.

כך גם בבניין העם והארץ. אפשר לבחור ברע, להתלונן על הממשלה ומערכת המשפט והצבא והעם, ולעסוק בהקמת אוהלים ופחונים והפגנות וקטטות; ואפשר לבחור בטוב, לבנות את העם והארץ כפי האפשר על פי הדרכת התורה, ובמקביל להכין מערכות חינוכיות ואקדמיות כדי לגדל מנהיגות טובה יותר לתיקון העולם כדבר ה'.

ביקורת על הממסד

שאלה: למה אינך כותב ביקורת על הממסד, וכי רק הנוער המתפרע והתומכים בו הם הבעיה? האם אין בכך ניסיון לרקוד "מה יפית" לפני השליטים כדי למצוא חן בעיניהם?

תשובה: בעשרות מאמרים מתחתי ביקורת נוקבת על כל זרועות הממשל והממסד, ממשלה וצבא, משטרה ובתי משפט, פרקליטות ותקשורת, חינוך ותרבות. רק מי שבזדון רוצה להתעלם מהדברים שכתבתי במשך שנים, יכול להטיח בי האשמה כזו. אף שילמתי על כך מחיר. לא זו בלבד, אלא כאן המקום לספר שלפני כשנה, חודשים אחדים לאחר שמעמד ההסדר הוחזר לישיבת הר ברכה, החלטתי להתפטר מתפקידי כראש ישיבת ההסדר ולתפקד כמי שאחראי על לימוד התורה בלבד, כדי שאוכל להתבטא מתוך חירות בלא חשש שדבריי יפגעו בתלמידי הישיבה החיילים. אולם כל הביקורת שלי נובעת מתוך יחס בסיסי חיובי, ולכן היא גם מועילה.

הבסיס החיובי

הביקורת מועילה מפני שיחד עמה, אני עומד משתאה מול הנס של הקמת מדינת ישראל על כל מוסדותיה, נס שהופיע דרך מסירות נפשם של המוני בית ישראל שפעלו למען קיבוץ הגלויות, הקמת יישובים, פיתוח הכלכלה, חירוף הנפש בהגנה על העם והארץ במסגרת צה"ל ושאר כוחות הביטחון. ואף שיש כשלים חמורים וכואבים, אי אפשר שלא לראות את גודל הטובה. וכך היה מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל חוזר ומלמד במשך עשרות שנים: "גדול קידוש השם מחילול השם". כשיש באותו עניין צד של קידוש השם וצד של חילול השם, הצד של קידוש השם הוא הגדול והגובר. אף שאין להתעלם מחילול השם ומהצורך לתקנו.

קל וחומר כאשר באמת כל מתבונן הגון חייב להודות שהצד של הטובה גדול לאין ערוך מהצד של הרע. ובצד הזה של הטובה נמצאים כל האנשים שנושאים בעול קיום מדינת ישראל, חיילים ומפקדים, פקידי ממשלה ושוטרים, מדענים וסוחרים, מחנכים ומשפטנים ועוד. כל האנשים הללו כשהם כאן בארץ ישראל, הם מקושרים לתורה, לעם ולארץ הרבה יותר מאשר אחינו שבגולה, וכל זה בזכות מדינת ישראל.

בחו"ל רק כעשרה אחוז דתיים, רוב הצעירים מתבוללים בנישואיהם, ומעל חמישים אחוזים כמעט אינם חשים קשר עם עמם ומולדתם. ואילו במדינת ישראל המצב טוב לאין ערוך. כשלושים אחוזים שומרי מצוות, ועוד כחמישים אחוזים מסורתיים, ואף רובם המכריע של עשרים האחוזים הנותרים מזדהים עם העם היהודי ומוכנים לחרף נפשם למען כלל ישראל.

קדוש לעולם קיים

מצוות ההספד נובעת מכבוד האדם שנברא בצלם אלוקים • חובה מיוחדת להספיד את הנהרגים על קידוש השם מתוך מצוות יישוב הארץ • דפנה מאיר הי"ד – חיי קדושה של חסד, עקשנות ומסירות • ט"ו בשבט: חישוב שנות העורלה • מצוות עורלה ונטע רבעי מחנכות לאיפוק, סבלנות ובנייה נכונה של מהלך החיים

מצווה להספיד את המת, להתבונן על חייו במבט כולל ולראות את כל הטוב והאמת שבו. מצווה זו היא ענף מהמצווה לכבד את האדם שנברא בצלם אלוקים. במשך החיים כולנו מתרשלים מלראות את הטוב הכללי שבאדם ולשבחו כראוי, מפני שטרדות השעה גוברות, ואנו נאלצים לעסוק בפרטים. ועל כן בשעה שמספידים אדם כשר, מצווה לחזור ליסודות ולהזכיר את כל האמת והטוב שבו.

ומצווה שכל מכריו וחבריו של הנפטר יתעוררו בתשובה מתוך כך, וכפי שנאמר: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי ייתן אל לבו" (קהלת ז, ב). ואם ח"ו אין מתעוררים לתשובה כראוי, יש מקום לדאגה, ולכך התכוונו חכמים באומרם: "אחד מבני חבורה שמת – תדאג כל החבורה כולה" (שבת קו, א).

על קידוש השם, העם והארץ

על אחת כמה וכמה שכאשר אחד מבני חבורתנו, המתנחלים, נעקד על קידוש השם ומתעלה לישיבה של מעלה, שאנו צריכים להתאמץ בהספדו, ולקשור את חייו הפרטיים אל קדושת הכלל.

מצוות ההספד

ראו מה בינינו לבין שונאינו. ה"קדושים" שלהם רוצחים נתעבים, מהרסי עולם ומחריביו; והקדושים שלנו – אחות רחמנייה, גומלת חסדים, שעוסקת ביישוב הארץ ותיקון עולםו

הנהרג על קידוש השם מפני היותו יהודי, אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתו בגן עדן (עיין פסחים נ, א). בעיני העולם הנהרגים נדמים כמי שחייהם נתמעטו והתקצרו, אולם הם באמת חיים יותר מכול, בעולם שכולו ארוך. הם קדושים, ו"קדוש לעולם קיים" (סנהדרין צב, א). על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באישה שמסרה נפשה במשך שנים רבות על יישוב הארץ, ולמרות כל שונאינו שטוענים נגד זכותנו להפריח את שממות הרי יהודה – בנתה את ביתה בעתניאל. ולמרות הרוצחים המבקשים את נפשנו ומאיימים עלינו בתוך היישובים ובדרכים המיוסרות בדם, קיימה שגרת חיים ברוכה, הקימה משפחה ונסעה לעבודתה בבית החולים, ועוד נותר בה כוח לגמול חסדים בביתה, ולחמול ולרחם על כל אדם בעבודתה. ואת כל זה עשתה מתוך מודעות עמוקה לסכנות הביטחוניות ולכאב שבחיים.

בעת שאנו מזילים דמעות על זכרה, עלינו לזקוף את קומתנו ולהיות ראויים לתפקיד הגדול והנורא שנטלנו על שכמנו, לקיים את מצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות, להגדיל ולהרחיב ככל האפשר את היישובים ולהגשים בחיינו ובמעשינו את דברי הנביאים. להעצים את חיי החברה המתוקנים ביישובים, להרבות בלימוד התורה בשבתות ובימות החול, לגברים ונשים, מבוגרים וצעירים, ולהרבות בגמילות חסד בתוך היישובים וכלפי כל אדם.

כמי שראויה להיות קורבן ציבור, זכתה דפנה הי"ד שהמוני בית ישראל שמעו על פועלה והזילו דמעות לזכרה. אלפי מתנחלים חלוצים השתתפו בהלווייתה, רבנים נכבדים ושרים נשאו דברים לזכרה, ואף בנשיאת מיטתה אל דרכה האחרונה למנוחת עולמים התכבדו רבנים, שרי ממשלה, חברי כנסת וחברים לדרך.

עדות לזכרה

ביתו של אחי הרב ישראל מלמד צמוד לביתם של נתן ודפנה מאיר. על פי מה שסיפר לי כתבתי כמה מילים לזכרה.

דפנה הייתה חברה בוועד היישוב, ופעמים רבות עוררה את הציבור לטפל בליקויים בתחום הבטיחות בדרכים וזהירות בשמירת החיים. יחד עם הביקורת שהייתה אומרת בתוקף ובלא מורא, הקפידה לסיים כל מכתב בחיוך, "סמיילי", של לב ענק ופועם, כסימן לידידות ואהבה.

דפנה הייתה אחות מקצועית מאוד, והייתה מוכנה לעזור בשמחה וללא תמורה לכל פונה. כאשר ילדים נפצעו, הייתה תופרת להם את החתך בידיים אמונות ובטוחות.

דפנה נמנתה על המומחים בתחום פוריות האישה וטיפול בבעיות ההיריון. הייתה לה שיטה למניעת היריון בשעת הצורך, והיא אף נאבקה לעתים על עמדתה עם רופאים ורבנים בלא משוא פנים, וקיימה בעצמה את הצו "לא תגורו מפני איש". היא סברה שאסור לחסוך את האמת מהשואלים.

דפנה עבדה כאחות במחלקה נוירוכירורגית במרכז הרפואי סורוקה. כדי שתוכל לטפל טוב יותר בעולים מרוסיה למדה רוסית, ולאחרונה החלה ללמוד ערבית כדי להיטיב את טיפולה בחולים הערבים. גם ד"ר אחמד נאסר, מתמחה במחלקה שבה עבדה, ביכה את מותה. הוא ציין שההיכרות איתה הייתה בשבילו זכות גדולה, ושהיא אף הייתה לו משענת כאמא.

עוד לפני שנישאו, הסכימו היא ובעלה שלא משנה כמה ילדים יהיו להם, הם יתאמצו לאמץ ילדים שאינם שלהם. הם זכו להגשים חלום זה בצורה מעוררת השתאות.

בחייה האישיים עברה דפנה סבל רב, גדלה במוסדות ואחר כך במשפחה מאמצת, והצליחה למנף את קשייה וסבלה לכוחות יצירה וחסד.

אילן במה אברכך

ראו מה בינינו לבין שונאינו. ה"קדושים" שלהם רוצחים נתעבים, מהרסי עולם ומחריביו; והקדושים שלנו – אחות רחמנייה, גומלת חסדים, שעוסקת ביישוב הארץ ותיקון עולם.

לקראת ראש השנה לאילנות, ראוי לברך את ילדיה היקרים, שילכו בדרכה ויהיו כמותה, פירותיהם יהיו מתוקים, צילם יהיה נאה ויהיו שתולים על נחלי מים – התורה והמצוות, להוסיף ברכה לעולם.

מצוות הארץ – עורלה וט"ו בשבט

מתוך כך נמשיך למצווה התלויה בארץ ונוגעת לט"ו בשבט – מצוות עורלה, שכן סיום שלוש שנות העורלה בט"ו בשבט, (כשיטת רז"ה, תוספות, רשב"א ועוד).

שיטת המחמירים, שתמיד שנות הערלה מסתיימות בט"ו בשבט. וחשבון זה מורכב, ולא כאן המקום לפרטו בהרחבה. כך הוא החשבון: אם העץ השתרש באדמה עד יום כ"ט אב, הרי שעד א' בתשרי יעברו עליו שלושים יום, ואותם שלושים יום ייחשבו לו כשנה שלמה. אחר כך יש להמתין עוד שנתיים עד לסיום שלוש השנים, ומכיוון שראש השנה לאילנות הוא ט"ו בשבט, יש להמתין עד ט"ו בשבט, כי הפירות שחונטים לפני ט"ו בשבט חנטו מכוח גשמי השנה הקודמת כאשר העץ עוד היה עורלה. הרי שבפועל דין עורלה חל על העץ במשך שנתיים וחמישה וחצי חודשים.

אבל אם העץ השתרש בקרקע מיום ל' באב ואילך, מכיוון שלא היו לו שלושים יום עד א' תשרי, רק בא' תשרי יתחילו לספור לו שנה ראשונה, ויצטרכו להמתין שלוש שנים שלמות. ומכיוון שראש השנה לאילנות הוא בט"ו בשבט, יצטרכו להמתין לו עוד כמה חודשים עד ט"ו בשבט. הרי שאם העץ הושרש באדמה בל' אב, דין עורלה חל עליו במשך שלוש שנים וחמישה וחצי חודשים.

בחוץ לארץ דין עורלה נוהג מהלכה למשה מסיני, אולם בכל מקרה של ספק ההלכה היא להקל, מה שאין כן בארץ ישראל שבה במקרה של ספק – מחמירים.

גבולות הארץ לעניין מצוות עורלה הם גבולות עולי מצרים. וגם לסוברים שדרום הערבה מחוץ לגבול עולי מצרים, מכיוון שהוא תחת שלטון מדינת ישראל חלה עליו המצווה מהתורה.

מצוות עורלה ונטע רבעי

מצווה שלא ליהנות מפירות העורלה, הם הפירות הגדלים בשלוש השנים הראשונות של העץ, ומצווה להעלות את הפירות הגדלים בשנה הרביעית לירושלים ולאוכלם בקדושה ובהלל לה', ומתוך כך תימשך ברכה לפירות שיגדלו מהשנה החמישית ואילך (ויקרא יט, כג-כה). כיום, כשאין בידינו אפשרות לאכול את פירות השנה הרביעית בטהרה סמוך למזבח שבירושלים, פודים את כל הפירות על פרוטה, ובכך הפירות יוצאים לחולין.

עורלה פירושו אטימה, כגון ערל לב (יחזקאל מד, ט) שהוא מי שלבו אטום. הרי שנצטווינו שפירות שלוש השנים הראשונות יהיו אטומים לנו, שלא נאכל מהם ולא נהנה מהם.

טעם המצווה, לכבד את ה' בראשית פירות העץ, לאוכלם בקדושה בירושלים ולהלל בהם את ה' על הטוב שגמל איתנו. ומכיוון שבדרך כלל הפירות הגדלים בשלוש השנים הראשונות אינם מרובים ומשובחים, אין ראוי להלל בהם את ה', ועל כן אסרה אותם התורה, כדי שתחילת אכילתנו תהיה בקדושה ובהלל לה' בשנה הרביעית שבה כבר גדלים פירות רבים וטובים. ומתוך כך, נועם ה' וברכתו יחולו על הפירות הגדלים בכל השנים הבאות, ואכילתם תהיה מחוברת לאמונה ותעניק חיוניות להוסיף טובה וברכה בעולם. כיוצא בזה מצינו שציוותה התורה לקדש את בכור האדם, את בכור הבהמה ואת פירות הביכורים. וכן הוא טעמן של מצוות תרומה, חלה וראשית הגז (עיין רמב"ן שם; חינוך רמו-רמז).

ערך האיפוק – ממצוות עורלה

היכולת להתאפק ולדחות את סיפוק הרצון לזמן המתאים הוא תנאי הכרחי להצלחתו של האדם בעולם הזה ובעולם הבא. הנה למשל ידוע שמי שילמד בנעוריו בשקידה, יצליח יותר בחייו האישיים ובפרנסתו. ואף על פי כן צעירים רבים אינם מצליחים להתאפק, נגררים אחר יצרם ומאבדים את זמנם בבילויים שונים. כמו כן ידוע שקשרי חברות בין בחורים ובחורות שלא לשם נישואין מזיקים ליכולתם להינשא ולהקים באהבה בית נאמן, ואף על פי כן רבים אינם מצליחים להתאפק, ונגררים אחר יצרם לקשרים סוערים שאינם מובילים לברית אמת. וכן ישנם אנשים שאינם מצליחים להתאפק מלבזבז את כספם על מותרות כמו קניית דירה יקרה מכפי יכולתם, ולאחר מכן אינם מצליחים לחסוך כסף כדי לחתן את ילדיהם ולסייע להם לרכוש מקצוע, וכדי לקיים את עצמם בזקנותם.

גם אדם הראשון נגרר אחר יצרו וחטא מפני שלא התאפק מלאכול מעץ הדעת טוב ורע, וגרם בכך מיתה לו ולצאצאיו. על ידי מצוות העורלה לומד האדם לראות את פירותיו גדלים ולהימנע מליהנות מהם, ותוך כך הוא לומד להתגבר על יצרו ולהתאפק. זהו שאמרו חכמים: "מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד על צוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינים לעורלה שלוש שנים" (ויקרא רבה כה, ב; עיין גם ביצה כה, ב).

הדרכה חינוכית

עלינו ללמוד ממצווה זו הדרכה חינוכית לנערים, שעליהם להתאפק כדי לבנות את כוחותיהם לאור התורה, ולא לצאת בעודם בוסר, ורק לאחר שיבשילו כוחותיהם כראוי יצאו לפעול בעולם.

וממצוות נטע רבעי עלינו ללמוד, שלאחר שאדם סיים את חוק לימודיו ויש בידו מקצוע, נכון שתחילת עבודתו תהיה לשם שמיים, ומתוך כך ימשיך אחר כך בעבודתו, ויזכה ממנה לברכה בעולם הזה ובעולם הבא.

בנייה לא מוסדרת מזיקה להתיישבות

אין להאשים בהכללה את תושבי הגבעות בחטאיהם של המעטים שנוהגים בפראות • מדוע יש צורך לפרסם את הביקורת דווקא בעת הזאת • הדיון מתקיים כדי לברר את דרכו של הציבור האמוני, ולא לצורך התנקות מהאשמות השמאל • הצורך בסגנון נוקב כלפי מי שמעשיהם רעים אך הם מתלבשים במחלצות של קדושה • הקמת מאחזים בלי תיאום עם הרשויות מעכבת אישורי תב"ע ופוגעת בהתפתחות היישובים • הפראים גורמים נזק בעימותים מיותרים עם ערבים ועם צה"ל • המאבקים הרבים פוגעים בנפש הנערים ובעתידם

אין להכליל

כאשר מנסים להקים שוב ושוב מבנים ארעיים במקומות לא מוסדרים, גוררים עקב כך את החיילים והשוטרים להחריב את המבנים הללו. אחר כך גוררים בני נוער צעירים לפעילות הרפתקנית של שמירה כביכול על המבנים הללו, ולמאבק תמידי נגד החיילים והשוטרים. כך הנוער צובר מרירות, תסכול ועוינות כלפי הממסד כולו

בעקבות הטור הקודם הגיעו תגובות רבות. דווקא אנשים שנושאים בנטל הקדוש של יישוב הגבעות הביעו תמיכה נחרצת, וזה מוכיח את דבריי שאין להכליל את תושבי הגבעות, שרובם צדיקים, בחטאיהם של המעטים שנוהגים בפראות. אחד מראשי המתיישבים בגבעות כתב שהוא חותם על כל מילה. שני הוסיף שידוע בכל הגבעות, שכל אימת שהחבר'ה הפראים הללו מגיעים מתחילות צרות וכל ההתפתחות נעצרת. לכן כל גבעה שמתבססת עושה כל שביכולתה כדי להרחיק ממנה את הפראים.

לעומת זאת, יש שהצטערו מאוד מקריאת המאמר. טענות קשות הגיעו מהורים ובני משפחות של הפעילים הפראים הללו, ושאלות רבות מתומכים תמימים שלהם. מכיוון שרוב הטענות והשאלות נובעות מחוסר הבנה, אתייחס לכמה שאלות.

עיתוי הפרסום

שאלה: מדוע היה צריך לפרסם את הביקורת הנוקבת כאשר נערים אלו מעונים ומושמצים? מדוע לא היה עדיף להמתין עוד כמה חודשים?

תשובה: מפני שבימים אלו אנשים טובים ותמימים שאינם מכירים את דעתם ופועלם מעלים על נס את צדקתם כביכול, כאילו הם הגיבורים המייצגים את התורה ואת המאמץ ליישוב הארץ, לכן נוצר צורך דחוף להציג את הדברים כאמיתתם. אף על פי כן דחיתי בשלושה שבועות את פרסום המאמר, מפני שהוא נועד לתיקון. המטרה היא שידונו בו בחוגי המתנחלים ותומכיהם ולא באמצעי התקשורת החילוניים, אשר נשלטים ברובם על ידי אנשים שלצערנו עוינים מאוד את מפעלנו. לכן, לאחר שהוגשו כתבי האישום וסיפור החקירות נגמר והממסד התקשורתי כבר לא עוסק בזה – הגיעה השעה לברר את הדברים.

עמדה זו לא נועדה להסיר מאיתנו אשם

שאלה (מכיוון הפוך): דברי מחאתו של כבוד הרב נגד המתפרעים בגבעות חשובים מאוד, אבל מדוע לא נכתבו בשעה שכל התקשורת עסקה בנושא? בכך היית מתנער מהפושעים ומסיר את האשם מכלל המתנחלים?

תשובה: ראשית, אין ראוי להתנער מאשם, שכן מי שיכול למחות ואינו מוחה נתפס על כך (שבת נד, ב).

והעיקר, שאין כמעט תועלת בגינוי המתפרעים בעת שהתקשורת מדברת בגנות ההתנחלויות, מפני ששנאת ישראל וההתנחלויות אינה נובעת ממעשי פשע מסוימים, אלא ממניעים עמוקים יותר. ולכן די בכך שנציגי המתיישבים יביעו עמדה עקרונית נגד האלימות. כל מה שמעבר לכך מנוצל לרעה על ידי שונאינו. הרי נציגי השמאל ניצלו את הרצח בדומא כדי להאשים את כל הימין, כולל ראש הממשלה, באחריות ישירה "לרציחות ולשריפת המשפחות". והשמאל הקיצוני האשים גם את השמאל המתון במתן הכשר "לפרעות ולפוגרומים ולשריפת המשפחות והרציחות שהמתנחלים וצה"ל מבצעים". ושונאי ישראל בעולם האשימו את כל הישראלים באחריות למדיניות רצח ואפרטהייד כלפי "העם הפלשתיני". והאנטישמים הגדולים האשימו את כל היהודים בעולם ברצח "העם הפלשתיני" שאין מסכן ומדוכא ממנו עלי אדמות. מכל זה רציתי להתרחק.

אין להתייאש מלהסביר את עמדתה של ישראל, אלא שלשם כך צריך להציב עמדה עקרונית מוסרית, ולא להתנצל על אלימות שמשקלה אפסי לעומת האלימות המוסלמית הנוראה.

יתר על כן, הביקורת החריפה לא נאמרה ביחס לאמות מידה אחרות, אלא ביחס לאמות המידה שלנו – נאמני התורה, העם והארץ. אלה שנאנחים על כבודו של הקב"ה ועל כבודם של ישראל, ומייחלים לקיבוץ הגלויות ובניין הארץ ולישועה שתצמח, ומצפים ברוב חמדה לבניין ירושלים והמקדש, אהובים למעלה ונחמדים למטה לעיני כל הבריות (עי' תדב"א פרקים: ד, יד).

מדוע הביקורת נכתבה בסגנון נוקב

שאלה: מדוע כבוד הרב הוקיע את השובבים שבנערי הגבעות בלשון נוקבת וחריפה? האם הם הגרועים ביותר? האם לא צריך להוקיע קודם נערים שמתדרדרים לסמים ופריצות?

תשובה: אף אחד לא חושב שנערים שמתדרדרים לסמים ופריצות עושים מצווה, כולם יודעים שהם חוטאים, וכל שיחות המוסר מופנות כלפיהם. אין תנועה שטוענת בשם היהדות והתורה שצריך לחלל שבת ולאכול טרף. הבעיה שנוצרה בשנים האחרונות, שאנשים שהרצון הבסיסי שלהם טוב מרשים לעצמם להתייחס לקודשי ישראל בפראות ורשעות, ועוד טוענים שמתוך צדיקות וחסידות יתרה הם מבזים את התורה ונושאיה, את המגינים על עם ישראל ואת העוסקים ביישוב הארץ. הפוך מכל היסודות שליבן וביאר מו"ר הרצי"ה זצ"ל בשיעוריו ובמאמריו החשובים ב'לנתיבות ישראל'. לכן יש הכרח להגדיר את הרע כרע. כי בלא זאת אין שום אפשרות לתקנו, במיוחד כאשר הוא מתלבש במחלצות של קדושה.

הנזק בשלושה תחומים

שאלה: מה הנזק בכך שיש אידיאליסטים שמוכנים לחרף נפשם למען ההתיישבות ביהודה ושומרון ולהקים גבעות במסירות נפש?

תשובה: התועלת מאותה קבוצה של מתפרעים ליישוב הארץ מועטה מאוד, ולעומת זאת הנזק שלהם עצום, בשלושה תחומים:

א) בהפרעה ליישוב הארץ.
ב) ביצירת עימותים תמידיים עם הערבים וצה"ל.
ג) בקלקול בני נוער נוספים.

יישוב הארץ בהרחבת היישובים

חשוב לדעת שכמעט כל הגבעות הוקמו בהנחיית מנהיגי ההתיישבות, תוך שיתוף פעולה עם הבכירים ביותר במערכות השלטון, על שטחים שתוכננו מלכתחילה להרחבת ההתיישבות. צורת התיישבות זו נוצרה לאחר הסכמי אוסלו הארורים, שיצרו לחץ כבד נגד הקמת יישובים חדשים. הפתרון שנמצא הוא להקים שכונות, שלעתים נקראו גבעות, בקרבת היישובים. למרות הקשיים וההתנכלויות, גבעות אלו התפתחו תוך מימון ממשלתי, ורובן כבר הפכו לשכונות מבוססות שמאכלסות אלפי משפחות.

לעומת זאת, כל הגבעות שנהרסות תדיר על ידי צה"ל והמשטרה, הן גבעות שהוקמו ביוזמה פרטית של פעילים ונערים על שטחים לא מוסדרים. במשך השנים היו מקרים שהוקמו גבעות על קרקעות לא מוסדרות, כתגובה ציונית לרציחתם של חברינו שנהרגו על קידוש השם, העם והארץ. גם גבעות אלו בדרך כלל נהרסות, ורק במקרים נדירים, כאשר מצליחים לחבר אליהן את נציגי הציבור, הן זוכות להישאר על תלן, כאשר הטיפול בהן דורש משאבים ציבוריים אדירים.

אילו היינו זוכים ורוב חברי הכנסת היו תומכים נלהבים של הרחבת ההתיישבות, מצבנו היה טוב מאוד. אולם בפועל רק כמחצית מהשרים וכשלושים ח"כים תומכים באופן פעיל בהרחבת ההתיישבות. במציאות כזו אנחנו מתאמצים מאוד להמשיך לבנות ולקלוט משפחות, וברוך ה', ההתיישבות מצליחה להתפתח בקצב של כחמישה אחוזים בשנה.

הפרעת הפראים

לא נלאה אתכם בכל הסיבוכים הקשורים בבניין הארץ. ככלל, מתן אישורי בנייה סופיים (תב"ע) לשטחים שכבר נבנו, או מתן אישור עקרוני לשטחים שעומדים להיבנות, תלוי בכך שהבתים נבנים לפי התכנון המקורי של רשויות המדינה – גם אם מסיבות פוליטיות ומדיניות אישור תוכניות אלו עדיין לא הושלם. החבורה הפראית הזאת מקפידה לבנות על שטחים לא מוסדרים, ובכך תוקעת את המשך תכנון הבנייה ביישוב הסמוך אליהם למשך שנים רבות. לא זו בלבד, כל עוד אין אישור תב"ע, הממשלה אינה רשאית לבנות מעונות, גנים, בתי ספר וכל מבנה ציבורי שבני היישוב זכאים לו.

אנחנו המתנחלים החלטנו להקדיש את חיינו ולעתים אף לסכן את נפשנו למען בניין הארץ, ולא כדי לשחק במשחקים של "שוטרים וגנבים" עם אחינו החיילים והשוטרים. התיישבנו כאן כדי להגשים את חזון הנביאים ולקיים את מצוות יישוב הארץ, שעליה אמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות. עיקרה של מצווה זו, שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה.

כידוע הסכנה להמשך ההתיישבות גדולה. איננו יכולים להיות בטוחים שנצליח. נציגי כל המדינות כמעט לוחצים שניסוג מלב ארצנו. רבים מאחינו מקבלים את עמדתם ומאמינים שיבוא שלום על ישראל אם יעקרו אותנו מיהודה ושומרון, והפרקליטות גם היא מפריעה ומניחה בפנינו מכשולים קשים. השרים וחברי הכנסת שתומכים בנו נאלצים לעמוד בפני טענות קשות של נציגי מדינות ידידותיות. הם מצטדקים בכך שהבנייה מתבצעת בתוך קווי המתאר של היישובים הקיימים. כדי להסיר מעמנו ומארצנו את הסכנה – עלינו לגדול בקצב המהיר ביותר, במיוחד בגב ההר, במקומות המאוימים ביותר. כאשר היישובים יתפקעו מרוב יושבים, נוכל ביתר קלות להמשיך להתרחב. הפראים הללו מפריעים ליישובים לגדול ולהתפתח.

עימותים תמידיים

פראים אלו יוצרים עימותים תמידיים עם הערבים וצה"ל. עימותים שמאלצים את החיילים להזדעק כדי להציל את חייהם, ולאחר מכן להפריד בינם לבין הערבים. פעמים שעד שצה"ל מגיע להצילם, כיתות הכוננות והרבש"צים של היישובים מוזעקים להצילם מידי הערבים. ומכיוון שדיווחיהם לוקים בחוסר דיוק קיצוני, התושבים מיהרו לפתוח באש כדי להציל נער משבי ורצח. כך תושבים הסתבכו בתקריות, חקירות, שלילת רישיון נשיאת נשק ואיבוד עבודה. הפראים הללו גם פוגעים בפועלי בניין ערבים שבאים לבנות ביישובים.

קלקול בני נוער

כאשר מנסים להקים שוב ושוב מבנים ארעיים במקומות לא מוסדרים, גוררים עקב כך את החיילים והשוטרים להחריב את המבנים הללו. אחר כך גוררים בני נוער צעירים לפעילות הרפתקנית של שמירה כביכול על המבנים הללו, ולמאבק תמידי נגד החיילים והשוטרים. כך הנוער צובר מרירות, תסכול ועוינות כלפי הממסד כולו. במקום לראות את כל מה שנבנה, במקום להכיר בתפקידו החשוב של צה"ל, הוא לומד לראות רק את הרע. יש שנחלצים מהמעגל ההרסני הזה, אבל יש נערים שבעקבות כך נפלטים ממוסדות החינוך, לעתים אף מסתבכים בפלילים, לעתים גם צורכים סמים ואלכוהול, ונחסמת דרכם לגיוס לצה"ל ולרכישת מקצוע מכובד.

להבדיל בין טוב לרע

חטאיהם וטעויותיהם של מי שמורדים בהוריהם וברבותיהם, בזים ללומדים בישיבות ולמשרתים בצה"ל, וסבורים שרק בהתיישבות לא מוסדרת נגאל את הארץ • התנהגות של כמאה עד מאתיים צעירים בגבעות מגיעה לכדי פראות ורשע • רוב תושבי הגבעות טובים בבסיסם, ויש שהם ממש צדיקים • הקריאה לטוב ולרע בשמם היא תנאי הכרחי להצלחה חינוכית • דברי חז"ל על ההכרח להוכיח את הבנים כדי להצליח בחינוכם • הטענות על עינויים צריכות להיבדק על ידי אנשים נאמנים • להעניק למתפרעים טיפול מערכתי מיטבי, בשיתוף הוריהם

חטא המתפרעים

לעתים מתוך טוב לב או חוסר דעת אנחנו נוטים שלא לחרוץ עמדה כלפי מעשים רעים ודעות רעות. זה לא נעים להגדיר בחור שמתפרע ומתחצף כרשע, במיוחד כשלטענתו הוא צדיק ומקדש שם שמיים. אבל המחיר החינוכי של חוסר ההגדרה הוא כבד

שאלות שונות עולות בעקבות המעצר, החקירה והגשת כתבי אישום נגד בחורים שחשודים בביצוע פשעי אלימות ורצח. החשובה שבהן היא כיצד מונעים התדרדרות של בחורים ממשפחות טובות לתרבות רעה ומקולקלת.

על החשד לגבי אותם פשעים חמורים איננו יכולים לדבר, כי אולי יתברר שאינם אשמים, והלוואי שכך יהיה. אבל על מה שידוע אפשר לדבר. הידוע הוא שמבין מתיישבי הגבעות ישנם בחורים שלעיני הציבור כולו מבזים ברשע את התורה ואת העם. הם כביכול אוהבים את ארץ ישראל, אבל שונאים את כל מי שעסק ועוסק ביישובה ומגן על היושבים בה מכוחה של מדינת ישראל. באופן מופשט ועקרוני הם כביכול אוהבים את עם ישראל, אבל בפועל הם שונאים את היהודים.

הם חושבים שרק בבנייה לא מוסדרת יגאלו את הארץ. בכך הם חולקים על כל המתנחלים הצדיקים שעוסקים בבניית היישובים והרחבתם, מקיימים בגופם ובנפשם את מצוות יישוב הארץ השקולה כנגד כל המצוות, ומצילים את עמנו מהסכנה הנוראה של הקמת מדינת טרור שמחוברת למאות מיליוני רוצחים במדינות האסלאם.

הם בזים לכל בני גילם שלומדים תורה בישיבות, משרתים בצבא ומגנים על העם והארץ. בטיפשות ובשחצנות הם חושבים שבזכות התנהגותם הפראית הערבים שמסביבם אינם פוגעים בהם, ואילו האמת היא שבלא ההרתעה של צה"ל והשב"כ הם לא היו מצליחים לשרוד אפילו יום אחד.

הם מתיימרים להעפיל אל ההר, אבל אין ה' בקרבם, כי ארון ה' ומשה נמצאים במחנה עם כלל ישראל (במדבר יד).

מקלה אביו ורבו

על המבזה אביו ואמו בסתר נאמר "ארור מקלה אביו ואמו" (דברים כו, טז). על אחת כמה וכמה שהדברים אמורים כלפי מי שלעיני כל ישראל מבזה במעשיו ובדיבוריו את עמדותיהם ואמונותיהם של הוריו.

על מי שחולק על רבותיו אמרו: "כל החולק על רבו – כחולק על השכינה. וכל העושה מריבה עם רבו – כעושה עם השכינה. וכל המתרעם עליו – כאילו מתרעם על השכינה. וכל המהרהר אחר רבו – כמהרהר אחר השכינה" (סנהדרין קי, א; שו"ע יו"ד רמב, ב). והם מהרהרים ומתרעמים ועושים מריבה וחולקים על מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל וכל תלמידיו, שהם הוריהם ורבותיהם.

מדרגות

בין אלפי היהודים שמתגוררים בגבעות ישנן מדרגות שונות. קשה להעריך את המספרים, אבל אולי כמאה עד מאתיים מהם יכולים להתנהג ממש בפראות וברשע. הם עלולים להגיע לרצח של ערבים או אפילו של שכן יהודי, כפי שכמעט אירע באחת הגבעות בגב ההר, בעקבות מריבה על הקמת בית כנסת נוסף במקום שבקושי מצליח לקיים מניין קבוע.

ויש עוד כמה מאות שבטיפשות מגיעים לזלזול ושנאה כלפי קודשי ישראל, אבל בתוך לבם יש גם כבוד ואהבה לתורה ולחיילי צה"ל. הם יכולים לקלל חיילים, לצעוק בחוצפה "בוגד" כלפי זקני הרבנים וכלפי שרים נכבדים, לזרוק אבנים על שוטרים בהפגנות ועל ערבים שנוסעים בדרכים. כשהם מגיעים לבית כנסת שמתקיים בו שיעור, הם מעדיפים לשוחח בקרבת מקום בקול על הדברים "החשובים באמת", למשל על הקטטות "הקדושות" שלהם או על "דברי תורה" שמוכיחים שהעולם כולו טועה והם צודקים. אם אין עם מי לשוחח, יוכלו לקרוא בקול בספר של ר' נחמן או ישלימו שניים מקרא ואחד תרגום של השבת שעברה. העיקר להפריע מעט לשיעור של הרב, ושיידעו כולם שיש להם סדר יום משלהם, וכל דברי זולתם בטלים ומבוטלים. כשהקהל מתפלל עמידה הם יאמרו בקול פסוקי דזמרה. אבל למרות הכול, כשהם רגועים ומעירים להם, הם בדרך כלל מתחשבים, כי אין בהם זדון.

ורוב תושבי הגבעות טובים בבסיסם. אמנם לרבים מהם קשה עם המסגרת הרגילה, אבל לבם טוב. ויש שהם ממש צדיקים, שאוהבים באמת את התורה, העם והארץ, וחפצים בכל לבם לגאול את האדמות הקדושות, והם גם מעריכים את החיילים ונוהגים כבוד כלפי כל אדם.

הגדרת הטוב והרע

היסוד הראשון בחינוך הוא ההבדלה הערכית בין טוב לרע. לכן מוכרחים לומר שמבחינה ערכית, עמדותיהם והתנהגותם של הבחורים הפראים שבגבעות היא רשעות.

לעתים מטוב לב או חוסר דעת אנו נוטים שלא לחרוץ עמדה כלפי מעשים רעים ודעות רעות. זה לא נעים להגדיר בחור שמתפרע ומתחצף כרשע, במיוחד כשלטענתו הוא צדיק ומקדש שם שמיים. אבל המחיר החינוכי של חוסר ההגדרה הוא כבד. אמנם אין דרך שמבטיחה תוצאות של מאה אחוז בחינוך, וגם ההורים הטובים ביותר עלולים לעמוד מול מציאות של בנים סוררים. אבל הגדרת הטוב והרע היא המקדמת ביותר את סיכויי ההצלחה החינוכית.

חושך שבטו שונא בנו

דברים אלו אנו לומדים ממדרש רבה בפתיחת ספר שמות. יעקב אבינו זכה שמיטתו הייתה שלמה וכל בניו המשיכו בדרכו, ומבארים חכמים שזה מפני ש"רידה את בניו", כלומר שהוכיח אותם.

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, זהו שנאמר: 'חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר' (משלי יג, כד)… ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות – סוף בא לתרבות רעה ושונאהו. שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועים על אברהם אביו ולא רידהו, ויצא לתרבות רעה ושנאהו והוציאו מביתו ריקם… כיוצא בו: 'ויאהב יצחק את עשו' (בראשית כה, כח), לפיכך יצא לתרבות רעה על אשר לא רידהו… כיוצא בו דוד שלא ייסר לאבשלום בנו ולא רידהו – יצא לתרבות רעה וביקש להרוג את אביו… וגרם לו דברים קשים הרבה שאין להם סוף… וכיוצא בו עשה דוד באדוניה שלא רידהו בייסורין ולא גער בו, לפיכך יצא לתרבות רעה".

ואוהבו שחרו מוסר

ממשיך המדרש ומלמד: "'ואוהבו שיחרו מוסר' – זה הקב"ה על שאהב את ישראל… הוא מרבה אותם בייסורים. אתה מוצא שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולם לא נתנם להם אלא על ידי ייסורים: התורה, וארץ ישראל, וחיי עולם הבא…

"כל המייסר את בנו, מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו… אתה מוצא שאברהם ייסר את יצחק בנו ולימדו תורה והדריכו בדרכיו… (ובזכות זה הלך יצחק בדרכיו), שנאמר: 'ואלה תולדות יצחק בן אברהם' (בראשית כה, יט), ללמדך שהיה דומה לאביו בכל דבר, בנוי בחכמה בעושר ובמעשים טובים. תדע לך שבן שלושים ושבע שנה היה כשעקדו אביו, וכתיב 'ואברהם זקן בא בימים', ועקדו וכפתו כשה ולא נמנע, לפיכך: 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק' (בראשית כה, ה)… כיוצא בו היה יצחק משחר מוסר ליעקב, שלימדו יצחק תורה וייסרו בבית תלמודו… לפיכך זכה לברכה וירש את הארץ. ואף יעקב אבינו ייסר את בניו ורידה אותם ולימדם דרכיו, שלא היה בהם פסולת, שכן כתוב 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה' וגו', השווה כולם ליעקב, שכולם צדיקים כיוצא בו היו".

האם זה טרור

ויכוח ציבורי התעורר, האם יהודים שרוצחים ערבים נחשבים כטרוריסטים. הוויכוח הוא בעיקר פורמלי, שכן חשודים ברצח "רגיל" מותר לחקור רק בכלים מתונים יחסית, ואילו חשודים ברצח במסגרת ארגון טרור מותר לחקור תוך שימוש בעינויים.

אנשי השמאל, שלפי אמונתם ודתם אין שום הבדל בין יהודים וערבים, מתעצמים לטעון שאין שום הבדל בין הפושעים הלאומיים היהודים למחבלים הערבים. אולם מצד האמת, ההשוואה ביניהם היא כמו השוואה בין יתוש לנשר. אפשר לטעון שיתוש הוא נשר קטן, אולם ההבדלים ביניהם כל כך גדולים עד שההשוואה מקוממת. אמנם מצד הנזק שנגרם למדינת ישראל, לדעת רבים מהמנהיגים האחראים על ביטחון ישראל, נזק זה גדול וחמור מאוד. אמנם הוא נובע מעמדה לא הוגנת של מדינות שונות כלפי ישראל, אך בפועל זה המצב. ולכן לדעתם מוכרחים לחקור מעשים אלו באופן הנחרץ ביותר, כדי להפסיקם לחלוטין. על פי זה נקבע שגם מעשיהם נחשבים כטרור.

הואיל ונשמעו טענות שנקטו נגד העצורים עינויים קשים במיוחד, יש מקום לברר ולבקר זאת על ידי עורכי דין ונציגי ציבור נאמנים, שלא ייתנו לחוקרים לחטוא בלהיטות יתר, לנצל את ההזדמנות וליטול סמכויות רחבות מדי כדי לפגוע בחוג אידיאולוגי שלם, תוך חקירת אנשים שאינם קשורים לפשעים החמורים. אם יתברר שהיועצים המשפטיים או החוקרים עברו על החוק, יש לדאוג כי ישלמו על כך את המחיר המלא.

כיצד צריך לנהוג במתפרעים

פושע שייתפס צריך להיענש, כי הדין דין והחוק חוק, הן לצורך כפרת עוונם והן לשלום הציבור, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו. וכאשר יתחרטו ויבקשו סליחה ויחפשו דרך לתקן את מעשיהם, יהיה נכון לשקול הקלה בעונשם כפי שמקובל במקרים דומים. אז גם יהיה ראוי לצרף כטיעון מקל לעונש את המתח הביטחוני שבו אותם בחורים היו שרויים, תוך ציון שמות קרוביהם ומכריהם שנרצחו בפיגועי הטרור הערבי.

אולם אסור להתייחס בעוינות כלפי שאר הבחורים הפראים. אמנם חייבים להוקיע את מעשיהם הרעים ודעותיהם הרעות, אבל יחד עם זאת צריך להעניק להם טיפול מערכתי מיטבי, תוך שיתוף הוריהם בתהליך החינוכי והשיקומי. יש להשקיע משאבים ולהוציא אישורי בנייה חדשים לצורך הורדת התסכול, כדי שיחזרו בתשובה וימצאו אפיקים חיוביים להוצאת כוחותיהם אל הפועל בבניית בתים, בפיתוח החקלאות ובגיוס לצה"ל.

נשים למען גאולת ישראל

מצרים שִעבדו את ישראל כדי ליטול מהם את רצון החיים וגם לנצל אותם כלכלית • כשרוחם של הגברים נשברה, עתיד האומה היה תלוי בנשים • בניגוד לנהוג בעולם העתיק, נשות ישראל לא חיפשו לעצמן גברים מהצד המנצח והמשיכו לאהוב את בעליהן ולעודד אותם • המראות ששימשו את הנשים כדי להתקרב לבעליהן היו חביבות לפני ה' יותר מכל התרומות למשכן • תרומתן הגדולה של נשות זמננו, שעמלות ויולדות ומטפחות משפחות גדולות, לגאולת ישראל • כיצד לשמור על קדושת יין של שביעית

ויעבידו אותם בפרך

"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותימלא הארץ אותם" (שמות א, ז). וכל זאת תוך שמירת זהותם הייחודית והאמונה שה' יפקוד אותם ויביאם לארצם הקדושה, להקים ממלכת כהנים גוי וקדוש.

בפני המצרים עמדה הבחירה: הם היו יכולים לתמוך בחזון ישראל לחזור לארצם, ואף לסייע בידם, כגמול על כל הטובה שהגיעה למצרים בזכות יוסף. אבל מתוך גאוותם בחרו המצרים לראות בכך איום. הם לא יכלו להבין, איך ייתכן שהישראלים אינם מתבוללים בתרבות המצרית? כך החל השעבוד הנורא, כשהמטרה של המצרים כפולה: לנצל את כוח עבודתם של ישראל כדי להתעשר, ותוך כך ליטול מהם את רצון החיים, לפורר את זהותם הייחודית ולהכחידם מהעולם. לשם כך העבידו אותם בפרך, בעבודות שמשברות את הגוף. מי שלא עבד הומת. מי שלא הזדרז בעבודתו חטף מכות רצח. כשראו המצרים שבני ישראל עדיין ממשיכים לפרות ולרבות, החמירו את השעבוד, ובמשך חודשים ארוכים הכריחו את הגברים לישון בשדות העבודה, כדי למונעם מפרייה ורבייה.

הגברים איבדו את רצון החיים

במצב כזה גברים מאבדים את טעם החיים. אין להם כבוד עצמי. הם בטוחים שהנשים רואות בהם מפסידנים עלובים ואינן אוהבות אותם יותר. כדי שלא לספוג השפלה נוספת, הם מעדיפים שלא לבחון זאת, והם מתרחקים מנשותיהם. הם גם אינם חפצים להוליד ילדים. לשם מה ללדת אותם? כדי שגם הם יהיו עבדים נדכאים?!

העבודה הקשה שברה את גופם, וההשפלה שברה את רוחם. איך יישא הבעל את עיניו אל אשתו? הלא הוא אמור לפרוש את חסותו עליה, להיות לה מגן מפני אויב ומתנכל, להביא לה פרנסה וכבוד, להיות דוגמה לילדיהם. והנה עתה הוא עבד מושפל, הנתון למרמס תחת כפות רגלי אדוניו ונוגשיו.

במצב כזה גברים מאבדים את טעם החיים. אין להם כבוד עצמי. הם בטוחים שהנשים רואות בהם מפסידנים עלובים ואינן אוהבות אותם יותר. כדי שלא לספוג השפלה נוספת, הם מעדיפים שלא לבחון זאת, והם מתרחקים מנשותיהם. הם גם אינם חפצים להוליד ילדים. לשם מה ללדת אותם? כדי שגם הם יהיו עבדים נדכאים?!

השאלה הגורלית הייתה מה יעשו הנשים. בהן היה תלוי גורל עתידו של עם ישראל.

האם הנשים יתבוללו

באותם הימים, בנות של עם שהפסיד במלחמה התאמצו להסתפח לצד המנצח. אם הגברים שלהן אינם מסוגלים להעניק להן ולילדיהן הגנה, כבוד ופרנסה, מוטב להן לנסות את מזלן אצל הגברים המצליחים והמנצחים. היה מקובל אז שגברים עשירים וחזקים, בני עם מנצח, נושאים כמה נשים. לכן גם אם הגברים הכובשים היו כבר נשואים לנשים מעמם, עדיין אפשר היה לקוות שייקחו להם אישה נוספת, מבנות הצד המנוצח. לשם כך הסכימו נשות המנוצחים להיות יותר צייתניות וחרוצות.

אין לגנות את הנשים על זה, כך הוא צו ההישרדות. מתברר שגם ההורים עודדו את בנותיהם לכך, כי זאת הייתה הדרך היחידה להבטיח להן עתיד טוב יותר ולהמשיך את קיום השושלת המשפחתית. כך נעלמו כל העמים המנוצחים מעל במת ההיסטוריה. הנשים הסתפחו לצד המנצח, הגברים נעשו עבדים, ולאחר שהאחרונים שבהם מתו – כבר לא נותר מי שיזכור את עברו של העם שהיה ואיננו עוד.

גם במצרים, אפשר היה לצפות שמרבית הנשים העבריות יתאמצו למצוא חן בעיני מצרים מבוססים, כדי להסתפח אליהם ולמצוא לעצמן חיים חדשים. מן הסתם, גם המצרים קיוו שהנשים העבריות ישתוקקו לחבור אליהם, עד היעלמותם של העבריים.

בזכות נשים צדקניות

אולם הניצוץ הנשמתי הישראלי לא כבה. הוא נותר בזכות הנשים שנשארו נאמנות לבעליהן. למרות היות בעליהן מושפלים בעבדות, הן המשיכו להאמין בהם, לראות את הטוב שבהם, לכבדם ולאהוב אותם. וזהו שאמרו חכמים: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו אבותינו ממצרים" (סוטה יא, ב).

מכיוון שראו הנשים שאין המצרים נותנים לבעליהן לחזור לביתם מהעבודה הקשה, היו שואבות מים לחמם לבעליהן, והקב"ה היה מזמן להן דגים קטנים בתוך המים. והיו שופתות שתי קדרות, אחת של מים חמים ואחת של דגים, ומוליכות אותן אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותם וסכות אותם בשמן שמצאו ומאכילות אותם בדגים.

ובכל מעשיה הייתה האישה רומזת לבעלה: אולי בעיני המצרים אתה עבד בזוי, אבל בעיניי אתה יקר וחשוב. וכמו שהייתי שמחה לקראתך אילו היית חוזר מעבודה מכובדת, כך אני שמחה לקראתך היום, ובאתי אליך לשדה לרחוץ את רגליך העייפות ולסוך את גופך הכואב, כי אתה הוא בעלי ואהובי.

המראות הצובאות

ועדיין היו הגברים מכונסים בתוך עצמם, כי לא שכחו איך הִכום הנוגשים והשפילום, ולא האמינו שהנשים חפצות בהם באמת. ורצו הנשים לעודד את רוחם, והיו מוכרות מעט מהדגים ולוקחות בהם יין, כדי לשמח בו את בעליהן. והיו מביאות להן מראות, ולאחר שאכלו ושתו, היו נוטלות את המראות ומביטות בהן עם בעליהן. זאת צוחקת כנגדו ואומרת אני נאה ממך, ואף הוא מתעורר כנגדה ואומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילים עצמם לידי שמחה שבאהבת איש לאשתו, והקב"ה היה פוקדם לאלתר, והיו פרים ורבים.

ועל כל הייסורים שליוו את הילדים שנולדו להם לא נדבר עתה.

אלו חביבים עליי מן הכול

לימים, כשביקש הקב"ה ממשה לאסוף תרומות להקמת המשכן, עמדו כל ישראל ונדבו למשכן. היו שהביאו זהב, והיו שהביאו כסף, והיו שהביאו נחושת או אבנים טובות. אמרו הנשים הזקנות: אנו מה יש לנו ליתן לנדבת המשכן? עמדו והביאו את אותן המראות שהיו מתקשטות בהן כשהיו הולכות אצל בעליהן אל שדות העבודה. ואף שהיו המראות חביבות עליהן ביותר, מרוב חיבת הקודש לא נמנעו מלהביאן. והיה משה רבנו מואס בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. ויש אומרים שאף זעף על הנשים, ואמר בלשון גוזמא לאלה שעמדו אצלו: קחו מקלות ושברו את שוקיהן על שהעזו בחוצפתן להביא מראות אלו לעבודת הקודש.

אמר לו הקב"ה למשה: מראות אלו אתה מבזה?! המראות הללו העמידו את כל הצבאות הללו במצרים. קבל אותן, כי אלו חביבים עליי מן הכול. טול אותן ועשה מהן כיור נחושת וכנו, שבו יהיו הכוהנים מקדשים עצמם לעבודת הקודש (תנחומא פקודי ט, רש"י שמות לח, ח).

ללמדנו כי אין דבר טהור יותר מאהבה זו שאינה תלויה בדבר והביאה חיים לעולם.

הבו שבח לנשים הצדקניות שבדורנו

כאז גם עתה, בזכות נשים צדקניות שבאהבה ומסירות אין קץ, אל מול התרבות שמבחוץ ואל מול הקשיים שמבפנים, מטפחות משפחות גדולות, אנו הולכים ונגאלים. הן מרבות באהבה עם בעליהן ומגדלות מתוך כך את ילדיהן, קמות בעוד לילה לסדר את ביתן ולהשכים את ילדיהן לגן ולבית הספר, ומנדדות שינה מעיניהן מחמת הדאגה על חינוך ילדיהן. ושוב קמות יום ויום אל כל העמל והטורח, להביא טרף לביתן ולשמח את ילדיהן במיני מאכלים ותבשילים. ועושות את הכול באהבה, שנובעת מאמונה גדולה שהחיים הם טובים, ואין דבר יקר יותר מלהוסיף עוד חיים בעולם. "קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה… תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה".

בליל שבת מלווים מלאכי השרת את הבעלים בחזרתם לביתם מבית הכנסת. הם מגיעים לבית ורואים את כל הטורח שטרחו לקראת שבת בניקוי הבית, הכנת התבשילים, כיבוס הבגדים והלבשת הילדים מקטון ועד גדול. הם מביטים בפניהן העייפות של הנשים הצדקניות, ולאחר שהם אומרים: ”יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך", כמובא בתלמוד (שבת קיט, ב), הם מוסיפים ואומרים: בזכות נשים צדקניות אלה עתידים ישראל להיגאל.

ומלאכים רעים בעל כורחם עונים אמן.

מדיני יין של אוצר בית דין

פירות השביעית הם קדושים, היינו מקודשים ומיועדים לאכילה באופן הראוי להם, וזהו שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה", ודרשו חכמים: "לאוכלה" – ולא להפסד (פסחים נב, ב).

ומכל מקום, כאשר משתמשים בפירות שביעית כדרך אכילתם, דין הזהירות מהפסדם הוא כדין "בל תשחית" שבכל השנים, שכל מה שלא נחשב הפסד באכילת שאר השנים, מותר מצד הדין גם בשמיטה. אלא שהואיל ויש בפירות שביעית קדושה, רצוי להדר יותר בפירות שביעית ולא לגרום לאיבודם כאשר הדבר אפשרי.

לפיכך, כאשר מוזגים יין של שביעית לכוסות הילדים ויש חשש שלא יגמרו את היין, עדיף למזוג להם כמות קטנה, שמרב הסיכויים שיגמרו אותה. אבל אם לא רצו לגמור אין להקפיד עליהם שיגמרו, כי כך היא דרך אכילת הילדים, שלפעמים אינם מסיימים את מה שנתנו להם.

כיצד למזוג כוס של מצווה ושל הבדלה

אפשר ורצוי להשתמש ביין של שביעית לכל המצוות הטעונות כוס של ברכה כקידוש, ברית מילה, פדיון הבן ונישואין, אבל אין למלא את הכוס באופן שאולי יישפך ממנה יין. וכן בהבדלה, נכון שלא למלא את הכוס יותר מכפי מידתו לסימן ברכה, מפני שיש בזה איבוד של יין שביעית (מרן הרב קוק זצ"ל). אבל אין להימנע מחמת זאת מלהשתמש ביין של שביעית, מפני שיותר מעלה יש בשתיית יין של שביעית מאשר בקיום מנהגים אלו, שאין להם מקור חזק.

ולדעת מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, אף שאין למנהג זה מקור איתן, מותר למלא את כוס ההבדלה מעל גדותיה ולכבות במה שנשפך את הנר ולהניח מהיין על העיניים, כי כך רגילים בכל השנים.

ענייני דיומא

מתחילה כתבתי טור ובו התייחסות חינוכית וערכית לענייני דיומא. אך מתוך חשש שמא ישתמשו בו כדי לנגח את כלל הציבור היקר, האהוב והקדוש ביהודה ושומרון, דחיתי את פרסומו.

אוצר לא כלכלי

שתי בעיות קשות בהיתר אוצר בית דין: העבודה והמסחר • האם היתר האוצר מקרב אותנו לקיום מצוות שביעית כהלכתה? • עד כמה חשוב לאכול פירות קדושים בקדושת שביעית • למצוות שמיטה כהלכתה נתקרב על ידי הגדלת התמיכה הממשלתית בחקלאים ששובתים שביתה מלאה • המחיר הגבוה של פירות האוצר אינו באשמת המנהלים, אלא הוא תוצאה מובנית של המסגרת הכלכלית • כאשר מתאמצים שהאוצר יהיה כלכלי מסתבכים באיסור סחורה • בפועל, כשפירות האוצר זולים באופן ניכר אין בהם איסור סחורה

אוצר בית דין אינו הפתרון הראוי לשביעית

בטור הקודם כתבתי שהפתרון הנכון לקיום החקלאות והחקלאים בשביעית הוא היתר המכירה ולא אוצר בית דין, מפני שקיומו של האוצר כרוך בשתי בעיות קשות: הראשונה, במסגרת האוצר מתירים על פי חידושו של החזון איש מלאכות רבות לצורך הצמחת הפירות, עד שהעבודה בשביעית מתבצעת כמעט כמו בכל השנים. וזאת בניגוד לכל המבואר בתלמוד, בראשונים ובאחרונים. השנייה, איסור מסחר. כי רק כאשר פירות האוצר זולים באופן משמעותי ממחירם בשוק, אין בהם איסור מסחר.

בנוסף למכתבי תמיכה קיבלתי כמה קושיות, ואנסה להתייחס אליהן.

כיצד מתקרבים לקיום השביעית

כאשר ניהול העבודה נעשה על ידי בית הדין, העבודה פחות יעילה, העלויות עולות ומחירי הפירות מאמירים לעומת מחירי השוק. ככל שמנהלי בתי הדין יצליחו למצוא פתרונות יעילים יותר, כך ייאלצו להיות יותר סוחרים בפירות שביעית בניגוד להלכה

היו תלמידי חכמים שטענו שאמנם נכון שמבחינה הלכתית יש בשיטת האוצר יותר בעיות, אולם על ידו מרגישים יותר את השמיטה וגם מתקרבים יותר לחזון קיום השביעית כהלכתה, לפיו הציבור יאכל מפירות השביעית הקדושים, תוך שמירת השביעית כדין מבלי להפקיע את המצווה.

תשובה: אין בזה קיום שביעית כהלכתה וכחזונה, מפני שעיקר מצוות השביעית היא השביתה, וכמו שביום השבת נצטווינו לשבות מכל מלאכה, בשביעית נצטווינו לשבות ממלאכת השדה. ואף לגבי הפירות, עיקר המצווה היא לשומטם, היינו להפקירם למאכל בני אדם וחיות השדה, ואין מצווה לאוכלם. ואמנם מדברי הרמב"ן אפשר ללמוד שיש מצווה לאכול את פירות השביעית, אולם לפי שאר הראשונים אין מצווה כזו, ואף לפי הרמב"ן אין זו אלא מצווה שנלווית לעיקר המצווה – לשבות מעבודה ולהפקיר את הפירות (עיין פנה"ל שביעית ויובל ג, א, 1). וכן המעיין בפשט הפסוקים (ויקרא כה, בז) ימצא שעיקר המצווה לשבות ממלאכת השדה, ורק כהמשך לזה נצטווינו לשמוט את הפירות לאכילת כל חי.

על ידי אוצר בית דין מתרחקים מקיום השביתה

הרי שעל ידי כל היתרי המלאכות במסגרת האוצר אנו מתרחקים משמירת השביעית, שעיקרה שביתה. גם בעבר כל הדיון על אכילת פירות השביעית נגע לכ20 אחוזים מכמות הפירות שהיו גדלים בשנים רגילות. שכן רוב יבול השדות הוא מגידולים חד-שנתיים של תבואה, קטניות וירקות, ומכיוון שאין זורעים ושותלים בשביעית, ממילא כשבעים אחוזים מהיבול אינו בנמצא. נמצא אפוא שעיקר יבול השביעית היה מפירות העץ, וגם הוא היה מצטמצם בשמיטה, הואיל ואסור לעשות מלאכות שמועילות לצמיחת העץ והפירות. וזה מה שמבואר בתורה שעל ידי ברכת ה' בשנים הקודמות, שיצברו בהן יבול, יתקיימו בשביעית ובשמינית, ולא על ידי פירות השביעית (ויקרא כה, ככב).

כיצד נתקרב לשמיטה כהלכה

אמנם אסור לטעון נגד היתר המכירה, שכן הוא כשר לכתחילה, ובלעדיו אי אפשר לקיים את מצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות. ולכן חלילה להחליש חקלאים מלעסוק במקצועם המקודש תוך שהם נעזרים בהיתר המכירה. אבל כאשר יש חקלאי שמסוגל לשבות בשביעית – יש לעודד אותו לכך.

אכן בפועל, משמיטה לשמיטה מתרבים החקלאים שמשביתים את שדותיהם תוך סיוע משמעותי של המדינה, שנותנת מענקים לשובתים. כדי לקדם תהליך זה, יש לפעול להגדלת תקציבי המדינה בעבור שביתה בשביעית.

מה עוד שפעמים שגם השיקול הכלכלי מצטרף. למשל, בשנים האחרונות נוצרו עודפי יין, ולאור זאת החליטו במשרד החקלאות לסבסד ב35 מיליון שקלים כורמים שישביתו את כרמיהם בשביעית. כך גם הכורמים נהנו משנת שבתון כמצוות התורה, וגם שוק היין התאושש מעודפי היין.

הטענות על מנהלי האוצר

יש טוענים כלפי מנהלי האוצרות שאינם נוהגים כשורה, ומנצלים את הרצון של הציבור להדר במצווה וגובים ממנו מחירים מופקעים כדי להעשיר את קופותיהם. שכן איך ייתכן שהחקלאים מקבלים שכר רק בעבור עבודתם ולא בעבור השדה והפירות עצמם, ואילו המחירים בפועל יותר יקרים?

והיו בעלי חנויות שהתלוננו על מנהלי האוצרות שהכריחו אותם לעבוד תמורת שכר נמוך מאוד, תוך שמחירי פירות האוצר עלו אל מעבר למחיר המקובל בשוק. כך הם יצאו מופסדים בכפליים, הקונים התמעטו ואחוז הרווחיות פחת.

המנהלים אינם אשמים

אולם מנהלי האוצרות אינם אשמים, השיטה אשמה. קשה להסביר בקצרה את תורת המחירים, אך בתמצית – התחרות החופשית שהיא עיקר המסחר, יחד עם המניע האישי של המגדלים, המשווקים ובעלי החנויות להרוויח, גורמים לייעול העבודה ולהורדת המחירים. כל ניסיון לארגן את הכול מלמעלה תוך הסרת התחרות והמניע האישי, גורם לעלייה בעלויות הייצור והשיווק. לכן באופן טבעי פירות האוצר יהיו יקרים יותר משאר הפירות.

הפתרון כרוך באיסור מסחר בשביעית

כל פתרון אמיתי לבעיה זו אסור משום איסור סחורה בשביעית, משום שהוא יהפוך את מנהלי האוצר ליצרנים וסוחרים רגילים שמתחרים בשוק עם מניע אישי. רק בהיקף קטן, על ידי חקלאים אחראים במיוחד, ובמסגרת פשוטה של שיווק, ניתן להוזיל את המחירים באופן משמעותי. ואף זאת בזכות רצונם הטוב של המחלקים והצרכנים לטרוח על קבלת הפירות. וכדוגמת מיץ הענבים מהאוצר של מבוא חורון, שעליהם אמליץ בהמשך.

אבל במסגרת רחבה, למרות כל הכוונות הטובות, שמיטה אחר שמיטה לומדים מנהלי האוצרות על בשרם את יסודות השוק החופשי ותורת המחירים, ונאלצים לייקר את פירות האוצר מעבר למחיר הרגיל, ואף זאת תוך ספיגת הפסדים (שאת חלקם מכסים על ידי השגת תקציבים ממשלתיים). המסקנה המתבקשת: אין אפשרות לארגן חלוקת פירות שביעית מוזלים במסגרת אוצר בית דין.

דוגמאות

לדוגמה, בתחילה נקבע שהואיל והתשלום לאוצר הוא בעבור העבודה, ואין הבדל בעלות הקטיף וההובלה בין הפירות שנקטפים בתחילת העונה לאלה שנקטפים באמצע העונה או בסופה, מחירי הפירות יהיו קבועים במשך כל העונה. אולם כאשר נהגו כך, נוצרו הפסדים גדולים לאוצר. לפיכך נאלצו להורות, שכיוון ששאר הפירות שבשוק נמכרים לפי ההיצע והביקוש, כאשר בתחילת העונה המחיר גבוה ואחר כך יורד, עדיף שגם האוצר יתאים את התשלום תמורת חלוקת הפירות לפי מחירי השוק, ובאופן שתמיד יהיה זול ממחיר שאר הפירות. אולם גם באופן זה, בדרך הטבע תגובתם של מנהלי האוצר לתנודות המחירים הייתה איטית ולא יעילה מספיק, ובעקבות כך נגרמו הפסדים.

כיוצא בזה, אם החקלאים עובדים בשליחות בית הדין, צריך לשלם להם מראש כשכירים, בלי תלות בהצלחת היבול ובמחיר שיקבלו בעבורו. בפועל הניסיון הראה שכאשר נהגו כך הפסידו הון תועפות, כי החקלאים לא עבדו ביעילות המרבית. לפיכך יש בתי דין שקבעו שישלמו לחקלאים לפי התמורה שיקבלו בעת חלוקת הפירות. בפועל, מכיוון שלא היה לבית הדין אינטרס להשיג בעבור הפירות את המחיר המרבי, התשלום לחקלאים היה נמוך מאוד. ואזי החקלאים התמרמרו, שאם הם שכירים צריך לשלם להם תשלום קבוע, ואם הם עצמאים שייתנו להם להרוויח כפי ערך פירותיהם. אלא שזה אסור משום סחורה.

ופעמים שחקלאים הביאו פירות גרועים מדי שאינם ראויים לשיווק. למשל, לחנות אצלנו הביאו בננות ירוקות ומרות, עד שלא נמצאו אנשים שירצו לשלם בעבור לקיחתן. בשנים רגילות שום סוחר לא היה מקבל פירות שכאלה, וממילא החקלאי היה מבין שעליו להתאמץ יותר להביא פירות טובים שראויים לשיווק. אולם נציגי האוצר, שלא נשאו באחריות אישית להפסדים, נטו לנהוג במידת הרחמים וקיבלו גם פירות שאינם ראויים לשיווק. על כל החלטה לא כלכלית שכזו, האוצר הפסיד מיליונים, מה שחייב את מנהלי האוצר להעלות את המחירים של שאר הפירות שבניהולו.

כללו של דבר, מכל הסוגיות שבתי הדין נצרכו לעסוק בהן עולה עובדה יסודית: כאשר ניהול העבודה נעשה על ידי בית הדין, העבודה פחות יעילה, העלויות עולות ומחירי הפירות מאמירים לעומת מחירי השוק. ככל שמנהלי בתי הדין יצליחו למצוא פתרונות יעילים יותר, כך ייאלצו להיות יותר סוחרים בפירות שביעית בניגוד להלכה. ועדיין יפסידו, כי חלק מהמערכת אינו עובד לפי כללי השוק החופשי. אם יצליחו למצוא פתרון מושלם, סימן שנהגו כסוחרים בכל שלבי הייצור והשיווק, וממילא הכול אסור משום סחורה (עי' פנה"ל שם ח, 8).

כשהם זולים מותר לקנותם

להלכה, כאשר מחיר פירות האוצר זול באופן משמעותי, אפשר לקנותם בלא חשש איסור מסחר. ואף אם סמכו על היתרי החזון איש בניגוד לדעת מרן הרב קוק זצ"ל, אין בפירות עצמם איסור. אבל כאשר מחירם קרוב למחיר הפירות הרגילים, וקל וחומר כאשר הוא יקר יותר, יש בקנייתם איסור מסחר.

קריאה לקניית יין מאוצר בית דין

לקראת השמיטה הבאה ראוי לשאול את הציבור מראש אם הוא מעוניין שבתי הדין ינהלו בעבורו את עבודת החקלאים, על כל הספקות ההלכתיים הכרוכים בזה. אולם לגבי הנותר משמיטה זו, ראוי לסייע לחקלאים הצדיקים שפעלו לשם שמיים במסגרת בית הדין.

לפיכך הנני קורא למי שמעוניינים, להזמין בקבוקי מיץ ענבים טהור מענבים משובחים, שגודלו בכרמי מבוא חורון במסגרת אוצר בית דין בראשותו של הרב יונה דוברת שליט"א. הם הכינו 130 אלף בקבוקים, שאותם מחלקים בארגזים של 12 בקבוקים עד לבית הלקוח תמורת 138 שקלים. התשלום לבקבוק של ליטר מיץ ענבים – 11.5 שקלים. זהו מחיר זול באופן משמעותי מהמקובל.

כאשר יישוב או ישיבה מארגנים את החלוקה, התשלום לבקבוק יורד ל10 שקלים.

גם שלו קיים, מזכיר היישוב שלנו, הר ברכה, נרתם למשימה. בתוך יממה הוזמנו יותר מ2,000 בקבוקים על ידי תושבי היישוב.

הציבור מוזמן להזמין יין משובח וקדוש באתר מבוא חורון קהילה www.gkehila.co.il/mevohoron או אצל שליח בית הדין דוד גולדברגר, 050-2050809.

אוצר בית דין? היתר המכירה עדיף

המקור בתוספתא להיתר אוצר בית דין • העבודות שנדרשות בשביעית כדי שיגדלו פירות בכמות ובאיכות שישתלם לקוטפם • המחלוקת לגבי היתר החזון איש לעשות מלאכות הנדרשות לקיום הפירות • איסור סחורה בפירות שביעית, וכיצד הוא נפתר בהיתר האוצר • מחיר פירות האוצר חייב להיות נמוך משמעותית ממחיר השוק, ובפועל במקרים רבים זה לא כך • קשה לקיים מערכת אוצר גדולה שתמכור בזול ותהיה כלכלית • האפשרות לשימוש חלקי בפתרון האוצר • מסקנה: היתר המכירה מהודר יותר, לחקלאי וגם לצרכן

אוצר בית דין אינו הפתרון הראוי לשביעית

גם אני סברתי לפני השמיטה שמסגרת האוצר היא המהודרת ביותר, ולכן גם משפחתי הייתה מנויה על אוצר הארץ. אולם במשך שנת השמיטה התעמקתי בלימוד הסוגיה, והגעתי למסקנה ברורה שחוץ ממקרים מסוימים מאוד, הבעיות שבפתרון האוצר מרובות כל כך עד שאין להשתמש בו

לאורך שנת השמיטה עסקתי כמה פעמים בטור זה בהיתר המכירה, והוכחתי שהוא היתר מרווח, ושבמצבנו הנוכחי לכתחילה יש לפעול על פיו, וכל הפתרונות האחרים גרועים.

אולם לא הסברתי מדוע מסגרת אוצר בית דין מייסודו של החזון איש אינה טובה. וזאת משום שלא רציתי לפגוע בכל הארגונים הטובים והחקלאים הצדיקים שעבדו במסגרת זו, וכבר שנה לפני השמיטה החלו להיערך למסגרת האוצר, והביקורת הפומבית על שיטתם באמצע שנת השמיטה הייתה עלולה לגרום להם נזקים כספיים עצומים.

גם אני סברתי לפני השמיטה שמסגרת האוצר היא המהודרת ביותר, ולכן גם משפחתי הייתה מנויה על אוצר הארץ. אולם במשך שנת השמיטה התעמקתי בלימוד הסוגיה, והגעתי למסקנה ברורה שחוץ ממקרים מסוימים מאוד, הבעיות שבפתרון האוצר מרובות כל כך עד שאין להשתמש בו.

המקור לאוצר בית דין

מבואר בתוספתא (שביעית ח, א) שכאשר ראו חכמים שיש אנשים שקוטפים פירות רבים מדי בשביעית, העמידו שליחים מטעמם בפתח העיירות. וכל מי שהביא פירות רבים מן השדות, היו אותם שליחים משאירים לו מזון שלוש סעודות בלבד, ואת שאר הפירות שהביא היו נוטלים ומכניסים לאוצר שבעיר, כדי לחלקם לשאר האנשים. וכאשר הגיעה עונת הקטיף של הפירות המצויים, וכן של הענבים והזיתים, היה בית הדין שוכר פועלים שיקטפו אותם, ואת הענבים סחטו הפועלים בגתות כדי להכין מהם יין, ואת הזיתים טחנו בבית הבד כדי להכין מהם שמן. ומהפירות, היין והשמן, היו מחלקים בערבי שבתות לכל בני העיר, כל אחד לפי צורכי ביתו.

תקנה זו נועדה למנוע מעוברי עבירה ליטול כמויות גדולות מפירות שביעית ולסחור בהם. כפי הנראה הייתה מגמה נוספת לתקנה – לספק פירות שביעית לכול בשווה. שהואיל וקשה לבני העיר לצאת בכל פעם לשדות כדי לקטוף פירות לצורכי ביתם, היו שליחי בית הדין קוטפים את הפירות בעבור כולם. ומן הסתם בית הדין שילם לפועלים מקופת הקהל, שנאספה ממיסי כלל תושבי העיר.

יש אומרים שתקנת אוצר בית דין היא הדרך לקיום השביעית בלא להזדקק להיתר המכירה. ועוד יש אומרים, שזו הדרך הנכונה לקיום השביעית בזמן הזה, מפני שכיום רגילים לגדל פירות במטעים גדולים שמרוחקים ממרכזי האוכלוסייה, ולא משתלם לאדם לנסוע למטע כדי לקטוף חמישה קילוגרמים לתצרוכת ביתו. ולכן קטיף הפירות וחלוקתם על ידי אוצר בית דין הם הדרך היחידה שבאמצעותה יוכל הציבור ליהנות מפירות השביעית.

בעיית העבודה במטעים

יש מקשים על פתרון האוצר, היאך הפועלים קוטפים את כל הפירות, והרי אסור לקטוף בשביעית פירות רבים? והתשובה, אכן לאדם פרטי אסור לקטוף פירות מעבר לתצרוכת ביתו, אבל לנציגי בית הדין מותר לקטוף בעבור כלל הציבור.

אולם הבעיה הקשה, שכדי שיצמחו על העצים פירות בכמות ובאיכות שיהיה משתלם לקטוף אותם ולהובילם לצרכנים, צריך לבצע בשביעית עבודות רבות שאיסורן מדברי חכמים כדוגמת דישון, ריסוס וגיזום. זאת משום שבחקלאות המודרנית כל עץ ושיח מוציא כמות גדולה ויפה של פירות, פי כמה ממה שהיה מקובל בעבר. ובלא כל הטיפולים הללו, יצמחו על העצים והשיחים פירות מעטים וקטנים באופן משמעותי מהמקובל, עד שלא יהיה משתלם להעסיק פועלים שיקטפום מהעץ.

אמנם תומכי אוצר בית דין ובראשם בעל החזון איש חידשו הלכה, לפיה כל המלאכות שיסודן מדברי חכמים שהותרו לצורך קיום העץ, מותרות גם לצורך הפירות שעל העץ. על פי זה התירו כמעט את כל המלאכות, כדי שהפירות יגיעו לרמה שישתלם לקוטפם ולשווקם.

אולם דעה זו מנוגדת למהלך הסוגיות בגמרא ובראשונים, שבהן מבואר שכל המלאכות האסורות – אסורות תמיד, זולת מקרים בודדים שבהם מותר לבצען לצורך קיום האילן. ואם מותר לעשות מלאכות בעבור הפירות, הרי שכמעט תמיד כל המלאכות הללו מותרות זולת מקרים בודדים.

וכן הורה מרן הרב קוק זצ"ל, שאסור לעשות שום פעולה לצורך קיום הפירות. ולא זו בלבד, אלא שגם אם מדובר במלאכות שאיסורן מדברי חכמים, כאשר עוברים עליהן באופן קבוע – עוברים על מצוות עשה לשבות בשביעית (עיין פנה"ל שביעית ויובל ב, ב-ג; ח, ג, 4).

אמנם אפשר לפתור בעיה זו על ידי שכירת נוכרים שיבצעו את כל העבודות לצורך הצמחת הפירות (פנה"ל שם ה, ט). אלא שעדיין תישאר הבעיה השנייה – איסור מסחר בפירות שביעית.

איסור מסחר

מצוות השמיטה שהפירות יהיו מופקרים לצורכי אכילה ולא יסחרו בהם, שנאמר: "והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה" (ויקרא כה, ו), פירשו חכמים: "לאוכלה – ולא לסחורה" (ע"ז סב, א). גם כאשר מוכרים מעט פירות, אסרו חכמים למכור במשקל או במידה, או במקומות קבועים בשוק או בחנויות כמו בשאר השנים, כדי שיהיו נמכרים בזול ויזכרו שהם פירות שביעית.

ואמנם התומכים באוצר מבארים שאיסור מסחר חל רק על פירות שנמצאים בבעלות של אדם מסוים, והתשלום הוא על הפירות עצמם. ואילו במסגרת האוצר הפירות אינם ברשות אדם מסוים אלא ברשות הציבור כולו, ושליחי בית הדין מארגנים את הפירות כדי שכל הציבור יוכל ליהנות מהם. וממילא התשלום אינו על הפירות, אלא על העבודה הכרוכה בטיפול בפירות ובהבאתם לציבור, ובכלל זה עבודת הריסוס, הדישון, הגיזום, הקטיף, האריזה, ההובלה, החלוקה והארגון. ולכן גם מותר למדוד את הפירות, כדי לדעת כמה לשלם על העבודה שהושקעה בהבאתם לחלוקה.

התשלום מותר רק כאשר הוא זול באופן משמעותי

אולם ההיתר לחלק את פירות השביעית מותנה בכך שהתשלום בעבור חלוקתם נמוך באופן משמעותי מהמקובל בשוק. המחיר הנמוך מבטא את העובדה שמדובר בפירות הפקר, והתשלום הוא רק בעבור הטורח שבשימורם וחלוקתם, בלי שום קשר למחיר הפירות בשוק.

אבל כאשר מחיר פירות האוצר קרוב למחיר המקובל בשוק, הרי שמדובר במסחר. שכן אין מחיר אמיתי לפירות, אלא המחיר בשוק הוא מה שמוכנים לשלם בעבורם. כך הם כללי המסחר, כאשר אפשר לגבות יותר – גובים יותר, וכשאי אפשר לגבות יותר – גובים פחות. נמצא שאם מחירי פירות האוצר קרובים למחיר הפירות בשוק, הרי שמדובר במסחר לכל דבר.

אי אפשר לקיים מערכת גדולה בלי איסור מסחר

בפועל, בתי הדין שמארגנים את האוצר, למרות כוונותיהם הטובות, מתקשים לעמוד בכך, ופעמים רבות הם אף נאלצים לגבות מחיר גבוה ממחיר השוק כדי לכסות את העלויות שלהם.

כמדומה שעל פי כללי הכלכלה ותורת המחירים, אין לבעיה זו פתרון. כשם שמשק קומוניסטי פחות יעיל ממשק קפיטליסטי, ועלויות הייצור בו יקרות מעלויות הייצור במשק קפיטליסטי, כך העלויות של בית הדין תהיינה גבוהות מהעלויות של השוק החופשי. מפני שהתחרות החופשית היא שגורמת לבעלי השדות ולמשווקים לשקוד תדיר על ייעול עבודתם ולהוזיל עד כמה שאפשר את מחירי הפירות, כדי שהקונים יעדיפו לקנות מהם. וכאשר הניהול מופקד בידי אנשים שאינם מרוויחים מהייעול באופן אישי, ואינם צריכים לעמוד בתחרות כדי לשרוד ולהרוויח – הכרח הוא שניהול העבודה יהיה פחות יעיל ומחירי הפירות יעלו. וככל שהאוצר ינהל מערכת גדולה ומורכבת יותר, כך עבודתו תהיה פחות יעילה. כדי להבין את הבעיה לעומק מומלץ לקרוא את ספרו של תומס סואל 'יסודות הכלכלה', בהוצאת שלם.

אימתי אפשר להיעזר באוצר בית דין

רעיון האוצר יכול לצאת אל הפועל אם האוצר יתמקד בחקלאים אחראים במיוחד, וישווק את הפירות באופן ישיר וזול בחלוקה של כמויות גדולות יחסית בכיכר העיר לאנשים שמוכנים לטרוח בעבור קבלת פירות האוצר, ואז יוכל לחלק את הפירות במחיר זול באופן ניכר.

גם ביינות יוקרתיים אפשר לעתים לקיים חלוקה במסגרת האוצר, שכן ביינות אלו חלק משמעותי מהתשלום הוא בעבור המוניטין, ולכן כאשר החלוקה מתבצעת בתמורה לכיסוי הוצאות העבודה, יוצא שמחיר היין זול באופן משמעותי לעומת מחירו של יין דומה בשוק. וכך נהגנו בחלק מהכרמים שבהר ברכה, שמהענבים המשובחים שגדלו החלו להפיק יין משובח במסגרת האוצר, ומחירו יהיה כ 15 שקלים לבקבוק.

מסקנה

המסקנה העולה מכל זה היא שאין פתרון בשימוש באוצר בית דין לקיום החקלאות והחקלאים בשביעית. ראשית, מפני שבמסגרת האוצר מתירים מלאכות אסורות כדי להצמיח את הפירות. שנית, מפני איסור מסחר. כי רק כאשר הפירות זולים באופן משמעותי ממחירם בשוק, אין בהם איסור מסחר.

עתה ניתן להבין מדוע מרן הרב קוק, ואחריו הרב הרצוג והרב פרנק, לא מצאו יתרון בטיפול בפירות שביעית דרך אוצר בית דין.

בנוסף לכך, פתרון זה לא רק שאינו מקרב אותנו לקיום המצווה, אלא אף מרחיק אותנו מהתיקון הנכון. שכן עיקר מגמת השביעית שהחקלאים ישבתו ממלאכה, ואילו במסגרת אוצר בית דין הם כביכול מקיימים את השביעית תוך שהם עובדים בשדותיהם כמו בשאר השנים ואולי יותר.

לפיכך נראה שיש להורות לחקלאי שמתלבט בין עבודה במסגרת היתר המכירה לעבודה במסגרת אוצר בית דין, שיעבוד במסגרת היתר המכירה. אמנם בהדרגה יש להתקדם לשביתה גמורה בשמיטה, כפי שכבר כתבתי במאמר אחר.

לקראת השמיטה הבאה, על שומרי התורה לדרוש כשרות מהודרת שצורכת פירות היתר המכירה, שעל פי כללי ההלכה הם המהודרים ביותר בימינו.

חג החינוך

הבעיה החינוכית של כרסום סמכות ההורים והמורים • בעבר ההורים והזקנים היו בעלי הידע, כיום הידע נגיש לצעירים לא פחות מאשר למבוגרים • כאשר המוסר והערכים עומדים במרכז השאיפות, הניסיון והבשלות לא מאבדים את חשיבותם • התנגשות הערכים בין היהדות להלניזם היווני • בעידן הפוסט-מודרני המחנכים לא מאמינים בזכותם וביכולתם להנחיל ערכים • האמונה בדבר ה' שציווה על הטוב ועל הרע מבססת את סמכות ההורים והמורים • המשמעות החינוכית של חג החנוכה • הדלקת נרות למי שמתארח בשבת חנוכה

אובדן הסמכות בחינוך

אחת הבעיות המרכזיות כיום בחינוך היא הכרסום החמור בסמכות ההורים והמורים. לא ניתן לדבר על הנפת דגל החינוך בלי להתמודד עם בעיית המשמעת והאלימות בבתי הספר.

שורשי הבעיה

המורים לומדים כיום באקדמיה שעליהם ללמוד להקנות לתלמידים כלי לימוד וניתוח, כדי שיוכלו להתמודד עם הידע העומד לפניהם ולבחור את דרכם. אבל אין למורה זכות לקבוע לתלמיד אילו ערכים הם נכונים ואילו שקריים, שכן בכל עמדה יש אמת ולכל אדם אמת משלו, ואל לו למורה להיות שיפוטי

בתקופה שבה מעטים מאוד מבני אומות העולם ידעו לקרוא ולכתוב, מעמד ההורים והזקנים היה נכבד ביותר. כולם נזקקו להם. הם היו בעלי הידע, שאותו למדו מהוריהם ומוריהם ומניסיון חייהם. ממילא כיבדו אותם, שמעו בקולם וצייתו להוראותיהם. מי שלא למד מהזקנים וניסיונם, לא ידע כיצד לגדל את מזונו, מאילו חומרים וכיצד לבנות בית ולהכין בגד, וכיצד להתמודד עם מחלות ופגעי טבע.

לפני כמה מאות שנים התחיל תהליך של שינוי. יותר ויותר אנשים מבני אומות העולם למדו לקרוא ולכתוב, הדפוס הומצא, הספרים נעשו זמינים יותר ואחוז הקוראים עלה בהתאם. במאה האחרונה מחיר הספרים ירד ונעשה שווה לכל נפש, שעות העבודה התקצרו, זמני הפנאי התרבו ומספר הקוראים גדל לאין שיעור. וככל שלמדו יותר מן הספרים, פחות נזקקו להורים ומורים, וממילא מעמדם נפגע. פחות שמעו בקולם, אבל עדיין הייתה משמעות לניסיון החיים שלהם ולכמות המידע שכבר הספיקו ללמוד.

כאשר התפתחו מאגרי המידע הממוחשבים, נוצר מצב הפוך: הצעירים נעשו מסוגלים להגיע למידע רחב יותר מהמבוגרים, ומעמדם של ההורים והמורים נפגע קשות.

כמובן שמורה מוכשר במיוחד, בעל יכולת העמקה וניתוח, עדיין יכול להועיל לתלמידיו ולהקנות להם דרכי לימוד וכלי ניתוח – ואת זה מנסים כיום ללמד את המורים. אבל אפילו הורים ומורים מוכשרים במיוחד איבדו במידה רבה את סמכותם. קל וחומר רוב המורים וההורים, שהם בעלי כישרונות רגילים, והפער בינם לבין התלמידים והילדים מצטמצם והולך. בתחילה מעמדם נפגע ביחס לבני הנעורים, וכיום אף ביחס לילדים הקטנים.

זו בעיה יוונית ולא יהודית

אולם זוהי בעיה יוונית. ככלל, התפישה היוונית מחשיבה את החכמה, היופי והכוח, אבל המוסר, חזון תיקון העולם, אינו תופש בה מקום מרכזי. טוב משמעו אצל היוונים – מוצלח, חכם, יפה, חזק, אבל לא בהכרח מוסרי.

כלומר השאיפה להיטיב אינה החזון הגדול של יוון.

לעומת זאת, התפישה היהודית מציבה את המוסר במרכז השאיפות. כלומר השאיפה להיטיב לזולת ולתקן את העולם היא יסוד היהדות. וזה תחום שדורש הרבה יותר עומק וניסיון מאשר לימוד כל חומר מדעי אחר. גם כאשר כל האנציקלופדיות פתוחות לפני הילדים והנערים, עדיין הם נזקקים להבנתם הבשלה של המבוגרים. כמה שיהיה הילד חכם ובעל ידיעות, עדיין לא יוכל להבין לעומק את מידת הענווה, ואת האופנים בהם מי שנראה כעניו הוא באמת מתגאה. אין לו את ניסיון החיים המלמד שלפעמים מעשה של חסד עלול לפגוע יותר מאשר להועיל.

במילים אחרות, כאשר הערכים הם בראש הסולם, אזי יש להורים ולמורים מה ללמד את הילדים, והילדים לומדים להעריכם ולכבדם, וסמכותם מתבססת. כל זאת כמובן בנוסף למצוות התורה לכבד הורים ומורים.

מעמד הערכים בתרבות המערבית

בימי בית המקדש השני אירעה ההתנגשות הגדולה בין היהדות לתרבות היוונית. לאחר מאות שנים של התפתחות הדרגתית בתחום המחקר המדעי, סדרי הממשל, האומנות והאסטרטגיה הצבאית, הגיעה התרבות היוונית לשיאה. תוך שנים ספורות כבשה יוון את כל העולם המוכר. ותוך עשרות שנים עיכלה התרבות היוונית אל תוכה את כל התרבויות העתיקות, עד שכולם נעשו הלניסטים. נותר רק אי אחד קטן בתוך האוקיינוס הגדול הזה שלא קיבל את התרבות ההלניסטית במלואה. זו הייתה יהודה, שמנתה אז כחצי מיליון איש. גם ביהודה התפשטה ההלניסטיות, הכוהנים הגדולים נקראו בשמות יווניים והעדיפו להשתתף בתחרויות ספורט מאשר בעבודת בית המקדש. נראה היה שהגזירות של אנטיוכוס יסיימו את הפרק ההיסטורי של האומה הישראלית.

אולם אירע הנס ועם ישראל התעורר, עמד על נפשו. ובסופו של דבר, בתהליך ממושך שארך מאות שנים, ניצחה היהדות את היוונות. ערכי המוסר שבתנ"ך התפשטו בכל העולם ההלניסטי ופוררו אותו. האליליות הבוטה עברה מן העולם, אנשים החלו לחפש מוסר וצדק. גם מבני משפחת הקיסר הרומי היו שהתגיירו.

לצערנו לא זכינו להביא את הבשורה היהודית המתוקנת לעולם, וכך רוב ערכי היהדות התפשטו בצורה חלקית ומעוותת על ידי הנצרות. אולם השאיפה למוסר הפכה להיות הציר המרכזי שדחף את עמי המערב אל שיאים תרבותיים (על כל זה מומלץ לעיין בספרו של הרב זאב סולטנוביץ' 'בינה לעיתים' בהוצאת מכון הר ברכה ח"א פרקים כב-כו ולב).

בפועל זה היה מוסר חלקי, לא מאוזן, ועל כן לא הצליח לתקן כראוי את עמי המערב. כיום, אנשים רבים התייאשו מהאידיאולוגיות הגדולות, התאכזבו מתביעות מוסריות דוגמטיות. נותר רק הערך היהודי הבסיסי, שהוא הכבוד לאדם ולחירותו והחמלה כלפי הסובל – ואף זאת בצורה מעוותת ולא מאוזנת. אין כמעט דיבורים על אמת ושקר, טוב ורע, אלא העיקר הוא שכל אדם יוכל לבחור בחופשיות את דרכו ולא יזיק לחבריו. "חיה ותן לחיות". יש כאן חזרה מסוימת לאליליות היוונית, הפלורליסטית, בתוספת יסודות מוסריים מסוימים. זה היום השיח השולט בתרבות המערב ובאקדמיה, זה גם השורש לאובדן הסמכות.

ומה בישראל

גם אנחנו מושפעים מהתפישה הזו. המורים לומדים כיום באקדמיה שעליהם ללמוד להקנות לתלמידים כלי לימוד וניתוח, כדי שיוכלו להתמודד עם הידע העומד לפניהם ולבחור את דרכם. אבל אין למורה זכות לקבוע לתלמיד אילו ערכים הם נכונים ואילו שקריים, שכן בכל עמדה יש אמת ולכל אדם אמת משלו, ואל לו למורה להיות שיפוטי. בעמדה הקיצונית, הדברים מגיעים לאובדן ערכים חמור, עד אמירה לפיה ליהודי האמונה והאמת שלו, ולערבי האמונה והאמת שלו, וזכותנו על הארץ אינה עדיפה על שלו. במדרגות הביניים הדברים מעורבבים. ובכל אופן, הסמכות שנשענת על ערכים מוחלטים הולכת ונשחקת.

הסמכות להעניש

מי שיוצא מתוך עמדה שאין ערכים מוחלטים, מתקשה מאוד להעניש את ילדו או תלמידו, שכן בליבו מנקר הספק – מי קבע שהאמת שלו עדיפה על האמת של ילדו או תלמידו?

המצב שונה כאשר ההורים והמורים יוצאים מתוך עמדה ערכית כי יש טוב ויש רע, וה' צווה אותנו בתורתו לבחור באמת ובטוב, ולהורים ולמורים ניתנה הזכות והחובה לחנך את ילדיהם ותלמידיהם לבחור בטוב. מי שזו עמדתם, מובן להם כי חובה עליהם להעניש את הילדים והתלמידים על חטאיהם, ולשבחם ולתגמלם על מעשיהם הטובים. כך ילמדו באופן מוחשי כי אם יבחרו ברע ייענשו בעולם הזה ובעולם הבא, ואם יבחרו בטוב, יזכו לכל הטובות והברכות שהבטיח הקב"ה לישראל.

וכפי שנאמר (משלי יג, כד): "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר". וכן אמרו חכמים (שמות רבה א): "כל המונע בנו מן המרדות, סוף בא לתרבות רעה ושונאהו".

ימי החנוכה

בימי החנוכה התברר באופן עמוק, כי ה' עומד לימין ישראל כשהם בוחרים באמונה, באמת ובטוב, וסופו של האור לנצח את החושך.

חנוכה, שבו חנכו את המקדש, הוא גם חג חינוכי מאוד לגדולים ולקטנים. מפרסמים את הנס בהדלקת הנרות, זוכרים את עמידתם במסירות נפש של המעטים מול הרבים, הטהורים מול הטמאים, ומתקשרים אל החזון הגדול של תיקון עולם בצדק ובמשפט, בחסד ורחמים. ונותנים מתנות לילדים, ומטגנים להם סופגניות ולביבות, כדי שיידעו עד כמה טוב להיות יהודי, כמה טוב להתקשר למורשת הקדושה עמנו, וכמה טוב להיות שותפים בגילוי השכינה בארץ ישראל, ומתוכה לכל העולם.

וכאז כן היום, התיקון יבוא מפח שמן טהור, ממקור התורה, שלא נטמא ממגע זרים. ממנו ידליקו את האור שידריך עמים במישרים, ועל ידו כל עם וכל רעיון ימצא את המקום המכובד והמתאים לו.

הדלקת נרות חנוכה למשפחה שמתארחת

משפחה שמתארחת בשבת, כיוון שהם גם ישנים שם, ביתם באותה שבת הוא בית המארח. למנהג יוצאי ספרד שמדליקים רק חנוכייה אחת בבית, המתארחים יתנו פרוטה למארח כדי שיהיו שותפים בנרות, וכך יצאו ידי חובתם בהדלקתו. ובדיעבד גם אם לא יתנו פרוטה יצאו ידי חובה הואיל והם סמוכים על שולחנם, והדלקת בעל הבית מועילה לכל האורחים. ולמנהג יוצאי אשכנז, שכל אדם מדליק חנוכייה, גם האורחים ידליקו נרות בברכה.

ואם הם ישנים בדירה נפרדת, לפי כל המנהגים ידליקו נרות בברכה בדירת האירוח.

היכן ידליקו במוצאי שבת

אם האורחים מתכוונים לחזור במהרה לביתם במוצאי שבת, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא ילכו אנשים ברחוב, עדיף שיצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם, כפי שיצאו בערב שבת.

ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, הם רשאים להחליט היכן להדליק את נרותיהם, כי מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פנה"ל זמנים יג, י).

הדלקת נרות חנוכה בימינו

להשתדל לחזור מוקדם מהעבודה ולהדליק נרות חנוכה סמוך לשקיעה • האם לדחות את זמן ההדלקה כדי לא לבטל שיעור תורה קבוע • מי שחוזר מעבודתו מאוחר ישתדל מאוד להדליק לא יאוחר מתשע בערב • האם לדחות את ההדלקה כשאחד מבני הזוג מאחר להגיע • המאחר להדליק יימנע מאכילה עד שידליק • למנהג הספרדים, האם ילדים רשאים להדליק נרות בברכה? • מחלוקת הפוסקים אם אפשר להדליק נרות במסיבות ובכנסים ציבוריים • מי שגר בקומה גבוהה ידליק בחלון הפונה לרשות הרבים

זמן הדלקת נרות חנוכה

קבעו חכמים להדליק את הנרות בזמן שבו יתפרסם הנס ביותר. בעבר, לא הייתה תאורת רחוב בלילה, והאנשים היו חוזרים לביתם לפנות ערב, ואז היו הרחובות הומי אדם. לפיכך אמרו חכמים שזמנה של הדלקת הנרות "משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כא, ב).

ואף שכיום יש לנו תאורת חשמל, וזמן סיום העבודה וחזרת האנשים לביתם מאוחר יותר מצאת הכוכבים, לכתחילה יש להשתדל לסיים את העבודה מוקדם כדי להדליק נרות בזמן שקבעו חכמים – בצאת הכוכבים.

ומה טוב להקדים לחזור בימי החנוכה הביתה לפני חמש, ולאחר הדלקת הנרות להרבות בלימוד התורה וכינוסים משפחתיים שבהם יעסקו בזיכרון הנס ובייעודו של עם ישראל.

מה להקדים: תפילת ערבית או הדלקת נרות?

לכאורה עדיף שבן הזוג שנמצא בבית ידליק נרות בצאת הכוכבים, ויפטור בזה את בן זוגו שמאחר להגיע. אולם בפועל, אם בן הזוג שמאחר לא ישמע את ברכות הנרות במקום אחר, וכן כאשר יש חשש שהוא ייפגע, או שהקשר שלו למצווה ייפגע, יש להמתין עד שיחזור

הנוהגים להתפלל ערבית בצאת הכוכבים, צריכים להקדים את תפילת ערבית להדלקת נרות, כפי הכלל: "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם". ולאחר סיום תפילת ערבית יחזרו לביתם בזריזות כדי להדליק נרות סמוך כמה שאפשר לזמן צאת הכוכבים.

אבל מי שרגיל להתפלל מעריב מאוחר יותר, עדיף שידליק נרות בצאת הכוכבים ויתפלל ערבית בשעה שהוא רגיל, וכך יוכל להדליק נרות בזמן המהודר ביותר, בצאת הכוכבים.

אמנם יקפיד שלא לאכול ארוחת ערב לפני כן. ואם יש חשש שבעקבות המסיבה שלאחר הדלקת נרות ישכח להתפלל מעריב, עדיף שיתפלל בצאת הכוכבים וידליק נרות אחר מעריב.

האם לבטל שיעור תורה כדי להדליק בצאת הכוכבים?

במקום שמתקיים שיעור תורה קבוע אחר תפילת ערבית, ואם ילכו להדליק נרות אחר תפילת ערבית הלימוד יתבטל, עדיף שיקיימו את השיעור ואחר כך ידליקו נרות, שמצוות לימוד התורה עדיפה על הדלקת נרות בזמן המהודר (פניני הלכה זמנים יב, יג; יג, 13).

האם לאחר את הדלקת נרות עד החזרה מהעבודה?

מי שקשה לו לחזור לביתו בצאת הכוכבים, כגון שהוא חייב לעבוד עד השעה שבע, רשאי להדליק נרות בברכה לאחר שיחזור מעבודתו. שהואיל ואף בעבר לדעת רוב הפוסקים אפשר היה בדיעבד לקיים את המצווה כל הלילה – קל וחומר היום, שרבים רגילים לחזור לביתם לאחר צאת הכוכבים.

בכל אופן גם המאחר ישתדל להקדים עד כמה שאפשר את הדלקת הנרות, ולכל המאוחר ידליק עד תשע, כי עד אז גם המאחרים חוזרים לביתם מעבודתם. ורק בשעת הדחק אפשר להדליק כל הלילה, אבל לברך אפשר רק בתנאי שיהיה שם עוד אדם שיראה את הנרות (פנה"ל שם יג, ח, 12).

המאחר צריך להקפיד שלא לאכול אכילת קבע עד שידליק נרות (פנה"ל שם יג, ו).

האם להמתין לבן זוג שמאחר לחזור?

במשפחות רבות מתעוררת השאלה כיצד ראוי לנהוג כאשר אחד מבני הזוג אינו יכול לחזור מהעבודה בצאת הכוכבים. האם עדיף שבן זוגו ידליק נרות בצאת הכוכבים (סמוך לשעה 17:00), או שעדיף שימתין לו עד שיחזור?

לכאורה על פי שורת ההלכה, עדיף שבן הזוג שנמצא בבית ידליק נרות בצאת הכוכבים, ויפטור בזה את בן זוגו. אולם בפועל, ברוב המקרים עדיף להמתין עד לחזרת בן הזוג. שכן אם בן הזוג שמאחר לא ישמע את ברכות הנרות במקום אחר, יש להמתין לו. וכן כאשר יש חשש שהוא ייפגע, או שהקשר שלו למצווה ייפגע, יש להמתין עד שיחזור.

ואם ירצו, אפשר שבן הזוג שנמצא בבית ידליק נרות בזמן, וכשהמאחר יגיע הביתה ישוב וידליק נרות בברכה (עי' פנה"ל יב, ד, 2).

האם להמתין לבנים ולבנות למנהג ספרדים ואשכנזים?

למנהג הספרדים, לפיו רק אחד מבני המשפחה מדליק נרות בעבור כל בני הבית, יש להמתין גם לכל אחד מבני המשפחה על פי אותם השיקולים שלפיהם ממתינים לבן הזוג.

אמנם אם המאחר יגיע לאחר תשע בערב, עדיף שלא להמתין לו ולהדליק לפני כן. והמאחר יקפיד להשתתף בהדלקת נרות ולשמוע את הברכות במקום שבו הוא נמצא. ואם אינו יכול, ואין מדובר באירוע חד פעמי, מוטב שינהג כמנהג אשכנז, ויכוון שלא לצאת בהדלקת המשפחה, וכשיגיע לבית ידליק נרות בעצמו בברכה.

לפי מנהג אשכנז, אין ממתינים לבן או לבת המאחרים, וכאשר הם יגיעו – ידליקו נרות לעצמם בברכה.

האם לפי מנהג ספרדים ילדים רשאים להדליק נרות בברכה?

מנהג ספרדים שרק גדול הבית מדליק נרות חנוכה. ואם הילדים משתוקקים להדליק גם הם חנוכייה, מותר להם להדליק נרות, ובתנאי שלא יתערבו הנרות עד שלא יהיה ניכר כמה נרות מדליקים באותו יום.

המנהג הרווח הוא שהילדים שמדליקים נרות אינם מברכים על הדלקתם, מפני שהם יוצאים ידי חובת המצווה בהדלקת אביהם. וראוי להמשיך במנהג זה. אולם מי שילדיו מאוד רוצים לברך, או שהוא מאוד רוצה שגם הם יברכו, יכול לסמוך על דעת מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהתיר לילדים עד גיל בר מצווה להדליק נרות בברכה.

לדעת הרב שלום משאש זצ"ל, גם בנים שעברו גיל בר מצווה, רשאים לכוון שלא לצאת בהדלקת אביהם ולהדליק בברכה (ילקוט שמש או"ח קצב). ובשעת הצורך הרוצה לסמוך עליו רשאי.

הדלקת נרות במסיבות ובאירועי ציבור

רבים נוהגים להדר בפרסום הנס ולהדליק חנוכייה בכל מקום שמתאספים בו אנשים, כגון בחתונה, בר מצווה, בת מצווה, וכן כאשר מתאספים למסיבת חנוכה או לשמיעת הרצאה.
אולם לדעת רבים אין לברך על הדלקת נרות במסיבות אלו, מפני שרק בבית הכנסת נהגו להדליק נרות בברכה, אבל אין בידינו כוח לחדש מנהגים במקומות אחרים. ולדעתם המברך על ההדלקה במקומות אחרים מברך ברכה לבטלה (הרב אויערבאך והרב אלישיב).

אולם לדעת כמה פוסקים מותר להדליק נרות בברכה בכל מקום של התאספות ציבורית, מפני שטעם המנהג להדליק בבית הכנסת הוא כדי לפרסם את הנס, ועל כן יש להדליק נרות בברכה בכל מקום שיש בו התאספות ציבורית (הרב ישראלי, הרב עובדיה ביבי"א ח"ז נז, ו). ואם אפשר, טוב שיתפללו שם מעריב, ואז אותו מקום ייחשב במידה מסוימת כבית כנסת, וממילא יוכלו להדליק בו בברכה כמנהג (הרב אליהו).

למעשה, מי שרוצה לסמוך על הסוברים שאפשר להדליק בברכה רשאי. וכאשר יש שם אנשים שלא שמעו באותו יום את ברכת הנרות, עדיף שאחד מהם יברך על הדלקת הנרות (פנה"ל שם יב, 18).

מקום הדלקת נרות למי שגר בקומה גבוהה

לכתחילה קבעו חכמים להדליק נרות סמוך לפתח, כדי לפרסם את הנס לעוברים והשבים ליד הבית. אלא שישנה מחלוקת היכן הוא מקום הפתח למי שגר בבניין קומות. יש אומרים בפתח הבניין, כי פתח הבניין הוא מקום המעבר לכיוון רשות הרבים. ויש אומרים בפתח הדירה הפונה לחדר המדרגות, ולדעתם אם ידליק בפתח הבניין לא יקיים את מצוותו, מפני שהמצווה היא להדליק סמוך לביתו ולא ברחוב, והמדליק בפתח הבניין דומה למי שמדליק ברחוב.

וכיוון שיש ספק אם המדליק בפתח הבניין המשותף יוצא ידי חובה, ואילו המדליק בפתח ביתו לכל הדעות יוצא ידי חובה, עדיף להדליק בפתח הדירה.

ואם יש בדירה חלון הפונה לרשות הרבים, יותר טוב להדליק עליו, כי העיקר הוא פרסום הנס, ובכך הוא מתפרסם יותר. ואפילו מי שגר בקומה רביעית ומעלה עדיף שידליק שם. ואמנם אמרו חכמים שהמדליק במקום גבוה מעל עשרים אמה (9.12 מטר) אינו יוצא ידי חובה, אולם הם דיברו על מי שמדליק את הנרות על עמוד באמצע חצרו. אבל מי שמדליק את הנרות על החלון שבתוך ביתו, כמטר וחצי מהרצפה, בוודאי שיוצא ידי חובתו. ומכיוון שאנשים רגילים להסתכל לחלונות הבתים, על ידי שידליק בחלונו יתפרסם הנס יותר (פנה"ל זמנים יג, ג).

ואם הם נוהגים כמנהג אשכנז, שגם הילדים מדליקים נרות, עדיף שראש המשפחה ידליק על אדן החלון, ואחד הילדים סמוך לפתח הדירה.

הנרות

כל הנרות כשרים לנרות חנוכה, ובלבד שיהיה בהם חומר בעירה שיכול לדלוק לפחות חצי שעה. ומי שמדליק נר שאינו יכול לדלוק חצי שעה, ספק אם יצא ידי חובה, ויחזור להדליק שוב נר שיוכל לדלוק חצי שעה. אבל לא יברך, כי יש מעט פוסקים שסוברים שבדיעבד יוצאים ידי חובה בנר שדולק פחות מחצי שעה (פנה"ל שם יב, 7).

לכתחילה יש לבחור נר שאורו יפה ביותר, כדי לפרסם את הנס. לכן רבים בוחרים להדליק נר שעווה או פראפין (דרכי משה). ויש אומרים שעדיף להדליק בשמן זית, שגם אורו יפה והוא מזכיר את נס החנוכה שנעשה בשמן זית (מאירי וכלבו. פנה"ל יב, 6).

נורות חשמל

לדעת רוב הפוסקים אין יוצאים ידי חובה בנורות חשמל, כי אינן נחשבות כנר. ואמנם לעניין נר שבת, לדעת פוסקים רבים אפשר לצאת בנורות חשמל, שכן בנרות שבת עיקר המגמה היא להוסיף אור, ואולם בנרות חנוכה הכוונה היא להזכיר את הנס שאירע במנורת המקדש, ולכן צריך שהנרות יהיו כדוגמת הנרות שבמנורת המקדש (פנה"ל שם יב, ח).

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד