ביעור יין שביעית בערב פסח

ערב פסח הוא הזמן האחרון לביעור יין שביעית, על ידי הפקר • מתי וכיצד אפשר להפקיר בפני אנשים שבוודאי לא ייקחו את היין, כך שיזכה בו בחזרה • קניית יין מאוצר בית דין לאחר הפסח • מחיר יין מאוצר בית דין צריך להיות נמוך • אין לקיים ביין שביעית את מנהג הטפת הטיפות מהכוס בליל הסדר, ובכל זאת ראוי להשתמש בו • מצווה במועד להקדיש חצי מהזמן ללימוד • מסחר מותר רק לאכילה ולצורכי המועד; חנויות רבות פתוחות בחול המועד באיסור

למשפחות רבות יש בקבוקי יין מאוצר בית דין. הכוונה ליין שגדל בשביעית ובית הדין היה אחראי על עשייתו מעת הבציר ועד חלוקתו לציבור. יין זה מקודש לשימושו ואסור במסחר, וחייב בביעור. חכמים קבעו (פסחים נג, א) שזמן ביעור הענבים והיין הוא בפסח, היינו בערב פסח. אמנם היה צריך לבער את היין כבר מראש חודש שבט, אבל ערב פסח הוא הזמן האחרון לביעור (פנה"ל שביעית ד, 13). נבאר מעט את דיני הביעור.

ביעור פירות שביעית

אין להטיף יין של שביעית בעת אמירת עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב. אף על פי כן, אין להימנע מחמת זאת מלהשתמש ביין של שביעית, מפני שמעלת שתייתו אינה פחות מקיום מנהג זה

כל פרי ופרי שגדל בשביעית מיועד לכול ונועד לאכילה ולא לסחורה, וכל אדם רשאי ליטול מהפירות כפי צורכי ביתו. אם בשעה שכלו שאריות הפרי מהשדות עדיין נותרו לו מאותם הפירות בביתו, עליו להשאיר לעצמו כמות שבני ביתו רגילים לאכול בשלוש סעודות, ומהנותר יחלק מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד ממכריו עד שיכלו הפירות, ובכך הוא מבער את הפירות כפי ייעודם המקורי (משנה שביעית ט, ח).

אם התעצל מלחלק את הפירות שבידו, יוציאם ויכריז ברבים שכל הרוצה ליטול מהם יבוא וייטול (תוספתא שביעית ח, ב). לכל הפחות יכריז זאת בפני שלושה, ושלא יהיה אחד מהם סמוך לשולחנו. אז רשאי כל אדם לקחת מהם כאוות נפשו, גם הרבה יותר ממזון שלוש סעודות, ובתנאי שינהג בהם קדושה כבפירות שביעית, שלא יפסידם ולא יסחר בהם. גם זה שהפקירם רשאי לזכות בהם ולהחזירם לביתו.

מי רשאי לזכות בפירות שהופקרו

כאשר בעל הפירות דחוק בממונו ונצרך לפירות, הציעו לו חכמים שיוציא את הפירות לרחוב ויפקיר אותם בפני שלושה מאוהביו, שלא יבואו לזכות בפירות אחר שהם יודעים שהוא רוצה בהם, וכך יוכל לחזור ולזכות בהם. מי שאין לו אוהבים, וחושש שאם יפקיר את הפירות בפני שלושה יקפצו הם ויזכו בפירות, יכול להוציא את הפירות לרחוב בשעה שאין שם עוברים ושבים, להכריז בקול שהפירות הפקר, ולפני שאנשים יספיקו לבוא לקחתם – יגביהם ויכניסם בחזרה לביתו (ירושלמי ט, ד).

כיצד לנהוג ביין של אוצר בית דין

אדם שלקח הרבה בקבוקי יין מאוצר בית דין, ושילם בעבור הטיפול בהם, גם אם אינו דחוק, רשאי לכתחילה להפקיר אותם בפני אוהביו ולזכות בהם מחדש ולהכניסם לביתו, שהואיל והתנדב להשתתף באוצר בית דין, ראוי שלא יפסיד את מה ששילם בעבור הטיפול ביין.

וכך עושים: מוציאים את בקבוקי היין מחוץ לבית, אומרים בפני שלושה ידידים שהבקבוקים הפקר, ואחר כך שוב מכניסים אותם לבית. מי שיש לו ארגזים של בקבוקי שביעית, ואין לו כוח להוציאם לרחוב, בשעת הדחק יוכל להשאירם בבית ולהודיע בפני שלושה ידידים שהוא מפקיר אותם, ואחר כך יתכוון לקנות אותם מחדש (פנה"ל שביעית ד, 12).

דין מי שלא ביער בזמן

מי שידע שצריך להפקיר את היין בערב פסח ועבר בזדון או ברשלנות ולא הפקיר – היין אסור עליו לעולם. אבל הוא יכול לתת אותו במתנה לחברו, ומיד חברו יקיים בו את הביעור על ידי הפקר, ואחר כך היין יהיה מותר לכל ישראל חוץ מלזה שעבר ולא ביער אותו בזמן.

אבל אם בעל היין שכח בשגגה להפקיר את היין בערב פסח, מותר לו להפקיר את היין מיד כשייזכר בכך, ואחר כך יוכל לקנות אותו בעצמו (פנה"ל שביעית ד, י, 11).

כאשר היין ברשות בית הדין אינו חייב בביעור

יין שהיה ברשות אוצר בית הדין בזמן הביעור, אינו חייב בביעור. הסיבה היא שמגמת הביעור שיוכלו כל ישראל ליהנות מהפירות, וכאשר היין ברשות בית הדין הרי הוא מיועד לכל ישראל, ומה שיחלקו ממנו אחר זמן זה כבר אינו חייב בביעור.

באוצר בית הדין שלנו בהר ברכה, כדי לפטור את לוקחי היין מחובת הביעור, קבענו שכל היין יישאר ברשות בית הדין עד ראש חודש אייר. וכך כתוב על הבקבוקים, כדי שידע כל מי שלוקח יין שאמנם מותר לו לשתות ממנו כאוות נפשו, אבל כל עוד היין קיים, מותר לבית הדין לבקש ממנו להחזיר את היין תמורת התשלום ששילם. למשל, היה אחד שקנה עשרה ארגזים והתברר שיש עוד אנשים שמעוניינים ביין, ומכיוון שהיין אזל שבועיים לאחר תחילת חלוקתו, אולי יבקשו ממנו להחזיר חלק מהארגזים כדי לחלקם לעוד אנשים.

בכל אופן, מכיוון שהיין עדיין שייך לבית הדין, אין צורך לבערו. אחרי פסח היין יעבור לרשות המקבלים, ואז כבר לא יצטרכו לבער אותו.

קניית יין אוצר בית דין מחנויות לאחר הפסח

שאלה: האם מותר לאחר הפסח לקנות בחנויות יין של אוצר בית דין?

תשובה: מותר לכתחילה אם המוכר אומר שהיין היה ברשות אוצר בית הדין בזמן הביעור, וכן מותר לכתחילה אם המוכר אומר שהיין היה ברשותו בזמן הביעור והוא הפקיר אותו בפני שלושה אוהביו כדין.

אם המוכר אינו יודע מה קרה עם היין בזמן הביעור, מותר בדיעבד לקנות אותו, ומיד לאחר מכן הקונה יפקיר אותו בפני שלושה, שכן למדנו שכל זמן שלא ביערו אותו בשוגג, מותר לבערו לאחר זמן הביעור.

צריך לציין שאין קונים יין של אוצר בית דין, כי פירות שביעית אסורים במקח וממכר, אלא רק משלמים בעבור הטיפול בעשייתו.

מחיר יין אוצר בית דין

אמנם צריך לעמוד על עניין רגיש: מחיר היין של אוצר בית הדין צריך להיות זול באופן משמעותי ממחיר יין רגיל, שכן מדובר ביין של הפקר שהתשלום הוא רק בעבור הטיפול בהכנתו, ואזי יש בו הידור של קדושת שביעית.

אבל אם מחירו שווה או יקר ממחיר יין רגיל, אין הידור בקנייתו, ויש חשש שעוברים עליו באיסור סחורה.

אגב, היין של אוצר בית הדין שלנו בהר ברכה הוא יין שעולה בדרך כלל 50 עד 100 שקלים, ובמסגרת אוצר בית דין הוא מחולק במחיר של 16 עד 18 שקלים. לכן חלוקת 30,000 בקבוקים הסתיימה בשבועיים.

יין שביעית לקידוש, הבדלה וארבע כוסות

מותר להשתמש ביין של שביעית לכל המצוות הטעונות כוס של ברכה כקידוש, ברית מילה, פדיון הבן ונישואין. אבל בהבדלה נכון שלא למלא את הכוס יותר מכפי מידתו, אף שבדרך כלל רבים נוהגים כן לסימן ברכה, מפני שיש בזה איבוד של יין שביעית (מרן הרב קוק). ולדעת הרב אליהו זצ"ל מותר, הואיל וכך רגילים להשתמש בו בכל השנים לצורך סימן ברכה. והרוצה לסמוך על כך רשאי.

אולם בליל הסדר, בכוס השנייה מארבע כוסות, הכול מסכימים שאין להטיף יין של שביעית בעת אמירת עשר המכות ודצ"ך עד"ש באח"ב, הואיל וההטפה מכוונת לאיבוד, כנגד המכות.

אף על פי כן, אין להימנע מחמת זאת מלהשתמש ביין של שביעית, מפני שמעלת שתייתו אינה פחותה מקיום מנהג זה שאין לו מקור חזק.

מצוות לימוד תורה בחג ובחול המועד

מצווה להרבות בלימוד תורה בשבתות ובחגים, וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). בכלל זה גם חול המועד, וזו הסיבה שאסור לעבוד בחול המועד, וכפי שכתב בספר החינוך: "כי לא לעסוק במלאכה נקבעו ימי חולו של מועד, כי אם לשמוח לפני השם, רוצה לומר להתקבץ במדרשות ולשמוע נועם אמרי ספר" (מצווה שכג).

המצווה היא לחלוק את היום "חציו לה' וחציו לכם", "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש" (פסחים סח, ב; ביצה טו, ב). וכן נפסק להלכה (שו"ע תקכט, א).

וכן אמרו חכמים: "'אלה הם מועדיי' – בזמן שאתם עושים המצוות ומקדשין את המועדות באסיפת העם בבתי כנסיות בשביל לעסוק בתורה, אז אומר הקב"ה אלה הם מועדיי, ואם לאו, אומר הקב"ה: אלו אינם מועדיי אלא מועדיכם… 'חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא' (ישעיה א, יד)… הרי שאם המועדים מכוונים להנאת הכרס ואיבוד זמן לבטלה, הרי שהם שנואים. אבל כאשר הם מיועדים לעבודת ה', ללימוד תורה ושמחת החג, הרי הם אהובים וחביבים" (של"ה מסכת סוכה נר מצווה ל"א על פי מדרש).

המצווה לנשים

המצווה ללמוד בחג היא גם לנשים, וכן נהגו נשים להשתתף בדרשות השבת והחג (ירושלמי סוטה פ"א ה"ד). אבל אין לנשים חיוב להקדיש חצי מהזמן לה', ומי שזוכה לעשות כן – תבוא עליה ברכה.

איסור מסחר במועד

מסחר אסור בחול המועד, אבל לצורך מאכלי המועד מותר לקנות ולמכור.

כעיקרון, גם דברים שאינם מוצרי מזון, למשל בגדים, נעליים, כלי מטבח, כלי חשמל, ספר ללימוד וכדומה, אם נוצר פתאום צורך ממשי באחד מהם, מותר לקנותם במועד. אמנם למעשה, היתר זה כמעט אינו יוצא לפועל, וממילא אלה שמבלים במועד בקניות בקניון מחללים את המועד, שמלבד החנות למזון אסור לקנות שם בחנויות שפתוחות באיסור, מחמת שני טעמים:

א) בדברים שאינם מוצרי מזון, ההיתר לקנות בחול המועד הוא רק למי שלא ידע לפני החג שיצטרך להם במועד, אבל אם ידע ולא קנה, אסור לו לקנות מפני שהוא מכוון מלאכתו למועד.

ב) אסור לקנות אצל מי שפותח את חנותו באיסור, כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה; ובפועל, כמעט כל החנויות שפתוחות בפרהסיא פתוחות באיסור. הרי שכל ההיתר הוא לקנות מחנות של גוי, או מיהודי שמשבית את חנותו במועד, ומוכר באופן פרטי ובצנעה למי שמבקש ממנו לצורכי המועד.

הכשרת המטבח

דפנות הכלים בולעות מטעם המאכלים, ולכן אין להשתמש בכלים בפסח מבלי להוציא מהם תחילה את טעם החמץ • הכלל המרכזי בהכשרת הכלים: כבולעו כך פולטו • מה להגעיל ומה דורש ליבון • אופן הכשרת המטבח לפסח: תנור, שיש, גז, מיקרוגל ועוד • עיקר הניקוי הוא במטבח, מכיוון ששם אפילו פירור חמץ הוא בעיה, ולכן את מרב המאמצים יש להקדיש לניקוי זה

כלל הכשרת כלים

יש שאינם עומדים על ההבדל היסודי הזה, ומדקדקים מאוד בניקוי הבית עד שמגיעים לפסח באפיסת כוחות; ויש שמגדילים לטעות, מדקדקים בניקוי הבית ומתרשלים בניקוי המטבח

למרות שדפנות הכלים נראות קשות ואטומות, הן בולעות משהו מהטעם של המאכל שמתבשל בהם. יש כלים שבולעים טעם רב, כדוגמת כלי חרס, ויש שבולעים מעט מאוד כדוגמת כלי מתכת. אולם נפסק להלכה שאין מתחשבים במידת הטעם שהכלים בלעו, אלא כל כלי שבישלו בו מאכל טרף, אין להשתמש בו למאכל כשר בלא שיכשירו אותו תחילה על ידי הפלטת הטעם המועט שנבלע בו. וכן הדין לגבי כלים שבישלו בהם מאכלי חמץ, שאין להשתמש בהם בפסח בלא שיכשירום לכך.

אמנם בדיעבד, בדרך כלל, אם בישלו בסירים שלא הוכשרו – המאכל כשר, ובתנאי שהדבר נעשה בטעות; אבל אם ידעו שהסיר חמץ – המאכל אסור. הרי שלמעשה, מי שרוצה להשתמש בסיר שבישלו בו מאכל חמץ, חייב להכשירו. וכן צריכים להכשיר את השיש והכיור, התנור והכיריים, לקראת פסח.

כבולעו כך פולטו

הכלל היסודי בדיני הכשרת הכלים הוא "כבולעו כך פולטו". באותו אופן שטעם האיסור נבלע בתוך הכלי, כך הוא ייפלט. ישנם שני אופני בליעה עיקריים: א) בליעה באוּר (באש), המצריכה הכשרה בליבון חמור. ב) בליעה בנוזלים רותחים, המצריכה הכשרה בהגעלה במים רותחים. גם בזה יש מדרגות: נוזלים בכלי ראשון שעל האש, בכלי ראשון שאינו על האש, עירוי מכלי ראשון, כלי שני. כבולעו כך פולטו.

עוד כלל: אם כלי בלע איסור בשתי דרגות שונות, כמו למשל כף שבלעה לעתים חמץ בכלי ראשון שעל האש ולעתים בכלי שני, מכשירים אותה כפי שימושה החמור, היינו במים רותחים שעל האש. אולם כשהדבר קשה או עלול לגרום נזק, הולכים כפי רוב השימוש, למשל מזלג שבדרך כלל משתמשים בו בנוזלים או בכלי שני, ולעתים נועצים אותו במאפה שבתוך התנור, ששם בליעתו היא באש – מכיוון שהליבון עלול להזיק למזלג, הולכים כפי עיקר הדין ומכשירים את המזלג כפי רוב שימושו במים רותחים.

ניקוי הבית

הבדל עצום ישנו בין ניקוי הבית לפסח ובין ניקוי המטבח. בניקוי הבית המטרה שלא יישאר פירור חמץ בגודל של כזית, כדי שלא נעבור עליו בשני איסורים: "בל ייראה" ו"בל יימצא". ואילו בניקוי המטבח וכליו המטרה שלא יישאר אפילו כלשהו חמץ, שמא יתערב במאכלי הפסח, וכידוע חמץ בפסח אסור אפילו בכלשהו. כאשר מדובר בכלים שמבשלים בהם, צריך שגם לא יישאר שום שמץ של טעם חמץ בלוע בכלים.

יש שאינם עומדים על ההבדל היסודי הזה, ומדקדקים מאוד בניקוי הבית עד שמגיעים לפסח באפיסת כוחות; ויש שמגדילים לטעות, מדקדקים בניקוי הבית ומתרשלים בניקוי המטבח.

הכשרת תנור אפייה

מנקים היטב את התנור ואחר כך מפעילים אותו על החום הגבוה ביותר למשך חצי שעה.

את התבניות קשה להכשיר, מפני שהכשרתן בליבון חמור שפוגם אותן, ולכן צריך לקנות תבניות חדשות לפסח.

מי שאין לו תבניות מתאימות לפסח יכול להשתמש בתבניות חד-פעמיות, ויכשיר עם התנור את הרשת, כדי להניח עליה את התבניות החד-פעמיות. לכתחילה טוב לפרוש נייר כסף דק על הרשת לחצוץ בינה לתבניות (הואיל ולא עשינו ליבון חמור לרשת).

תנורים חדשים שמנקים את עצמם בחום של כ 500 מעלות, אינם צריכים ניקוי לפני ההכשרה, מפני שניקוי בחום זה נחשב כליבון חמור, ודי בו כדי להכשיר את התנור לפסח. גם את התבניות של התנורים הללו אפשר להכשיר בחום כזה.

הכשרת הגז

בכל השנה רגילים להשתמש באותה החצובה לסירי בשר ולחלב, מפני שגם אם יגלוש מעט מתבשיל בשרי או חלבי על החצובה, האש ששולטת שם תשרוף ותפגום את מה שנשפך. אבל לקראת פסח, משום חומרת חמץ, נוהגים להכשיר את החצובה בליבון קל. במקום זאת אפשר לצפות בנייר כסף עבה את הברזלים שעליהם הסירים עומדים, כדי לחצוץ בין החצובה שהעמידו עליה תבשילי חמץ לסירי הפסח. בדיעבד, אם לא ליבנו את החצובה ובישלו עליה בפסח, המאכלים כשרים.

את שאר הברזלים שאינם נוגעים בסירים, וכן את משטח האמייל שמתחת לחצובה ואת ראשי הגז, צריך לנקות היטב מכל שאריות האוכל, אבל מכיוון שכל החלקים הללו אינם באים במגע עם הסירים אין צריך ללבנם או לעוטפם בנייר כסף. ונוהגים להבעיר למשך כחצי שעה את כל הלהבות.

ראוי לציין שבכל השנה יש להחמיר שלא לאכול מאכלים שנפלו על האמייל שמתחת לחצובה, מפני שגולשים לשם תבשילים בשריים וחלביים, ועל ידי כך האמייל נטרף. אבל אם ניקו את האמייל היטב, ובמשך עשרים וארבע שעות לא גלש שם תבשיל בשרי וחלבי, יהיה מותר לאכול את מה שנפל עליו.

כיריים חשמליות וקרמיות

כיריים חשמליות: מנקים היטב, ומחממים על החום הגבוה למשך חצי שעה.

כיריים קרמיות, שנראות כזכוכית אטומה, שמניחים עליהן ישירות את הסירים: הכשרתן בניקוי וחימום על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה, כבולעו כך פולטו.

שיש וכיור

תחילה מנקים אותם היטב, ואחר כך מערים עליהם מים רותחים. נוח לבצע זאת על ידי קומקום. יש להשתדל שהכיור והשיש יהיו יבשים, מפני שאם יהיו רטובים, המים שעליהם יקררו מעט את המים הרותחים. לפיכך, טוב לערות תחילה על הכיור ואחר כך על דפנותיו, אחר כך על השיש במקומות הקרובים לכיור ואחריהם על הרחוקים, וכך המים יזרמו אל הכיור ולא אל המקומות שעדיין לא הוכשרו. אפשר לקיים הכשרה זו גם בקיטורית, שחום האדים היוצאים ממנה כמאה מעלות (ודינו כעירוי של מים רותחים מכלי ראשון).

אף שכך העיקר להלכה, רבים נוהגים להדר ובנוסף לעירוי מכניסים לכיור קערה מפלסטיק או שעוטפים את הכיור בנייר כסף עבה, וכן מכסים את השיש בשעוונית או בנייר כסף עבה (מפני שלעתים יש שם בליעה חמורה במדרגה של כלי ראשון, ואולי דין השיש והכיור ככלי חרס שאי אפשר להכשיר, כמבואר בפנה"ל פסח יא, א ב).

שיש רגיש, שלעולם אין מניחים עליו סיר רותח, אפשר להכשיר לכתחילה בניקוי ועירוי בלבד, וגם המהדרים אינם צריכים לכסותו בשעוונית או בנייר כסף.

שאר המטבח

פלטה של שבת: מנקים היטב, מחממים על החום הגבוה למשך שעתיים ומצפים בנייר כסף, כדי לחצוץ בינה ובין סירי הפסח.

מיקרוגל: נוהגים להכשיר בארבעה שלבים:
א) מנקים היטב משאריות אוכל;
ב) ממתינים עשרים וארבע שעות מאז חימום החמץ האחרון, כדי שהטעם הבלוע בו ייפגם;
ג) מכיוון שבליעת החמץ שבו נעשית על ידי האדים העולים מהמאכלים המתחממים במיקרוגל, הכשרתו על ידי הנחת צלוחית מים וחימומה למשך שלוש דקות.
ד) מכיוון שיש לחשוש שאולי גלש מאכל חמץ לצלחת המסתובבת, יש להניח דבר שיחצוץ בין הצלחת למאכלים שמחממים בפסח.

מדיח כלים: מנקים היטב את המסננת משיירי מאכל. מפעילים את המדיח עם המגשים על החום הגבוה בתוכנית הארוכה ביותר, וכבולעו כך פולטו, ממתינים עשרים וארבע שעות מניקוי החמץ האחרון ומותר להשתמש לכלי פסח. ואף שיש מהדרים ומחמירים העיקר להלכה כדעת המקילים.

שולחן האוכל: בעבר היו מניחים על השולחנות סירים רותחים, והיו מכשירים אותם בעירוי של מים רותחים. אולם השולחנות שלנו רגישים, ואין רגילים להניח עליהם סירים רותחים, ואם יערו עליהם מים רותחים יש חשש שיתקלקלו. לכן למעשה יש לנקותם היטב, אחר כך יש להדביק עליהם ניילון או נייר לכל משך הפסח, כדי ליצור חציצה קבועה בין השולחן לכלים ולמאכלים של פסח. על הנייר או הניילון יפרשו את המפה. וטוב להקפיד שלא להניח סירים רותחים ישירות על השולחן, אלא על צלחת הפוכה וכדומה (פניני הלכה פסח יא, ח).

מקרר: מכיוון ששימושו בצונן, החשש היחיד הוא שמא נשארו בו פירורי חמץ, לפיכך הכשרתו בניקוי. חריצים שקשה לנקות, ויש חשש שאולי תקועים בהם פירורי חמץ, שופכים אליהם מעט מי סבון או חומר אחר שיפגום את הפירורים מהיות ראויים למאכל כלב.

ארונות מטבח: כשהיו מדפי הארונות מעץ טבעי, פעמים רבות היו בהם סדקים והיה קשה לנקותם באופן מוחלט מחמץ שנדבק בהם, לכן היו רגילים לצפותם בנייר. אבל במדפים חלקים כשלנו, אין חשש שנשאר חמץ, ולכן די לנקותם היטב, ואין צורך לכסותם בנייר.

מיחם חשמלי או מיחם שבת (שמניחים על פלטה) – מכשירים בהגעלה. ממלאים אותו במים ומרתיחים אותם, ושופכים את המים כדרך שרגילים להוציא מהמיחם את המים. וטוב לנקותו תחילה מהאבן המצטברת בו. כאשר נוהגים להניח על מכסה המיחם חלות כדי לחממן לקראת סעודת שבת, יש להגעיל את הדוד והמכסה.

טוסטר שבא במגע ישיר עם המאכלים שמניחים בו, אי אפשר להכשיר, הואיל ובליעתו באור, וכדי להכשירו צריך ליבון חמור שיזיק לו. ואם הוא תנור קטן, מכשירים אותו כדרך שמכשירים תנור אפייה, ולוקחים לפסח תבניות חד-פעמיות.

כלים שונים

גביעי כסף: לכתחילה מגעילים אותם, מפני שלעתים נופלים בהם פירורים עם היין או משקה חריף אחר, ואזי לדעת כמה פוסקים הטעמים נבלעים בהם בשמונה עשרה דקות.

בקבוק פלסטיק של תינוק: טוב להחליפו, ובשעת הצורך אפשר לנקותו ולהגעילו.

תרמוס: מנקים היטב ומגעילים ברותחים. כאשר קשה להגעילו אפשר להסתפק בעירוי מים רותחים לתוכו ועל פיו.

שיניים תותבות, פלטה וקוביות

מנקים אותן היטב לפני זמן איסור חמץ, ואין צורך להגעילן, מפני שאין רגילים להכניס לפה מאכלים ומשקים רותחים. וכשם שאוכלים בהן מאכלי בשר וחלב על סמך ניקוי בלבד, כך אפשר לאכול בהן בפסח.

דין הקוביות שמודבקות על השיניים למשך כמה חודשים כדין השיניים עצמן, וכשם שמנקים את השיניים היטב לקראת פסח, כך מנקים בעזרת מברשת סביב הקוביות.

יסוד החירות ביציאת מצרים

 

מתוך רביבים 689 – תרופות בפסח ובשבת

יסוד החירות ביציאת מצרים

אין בעול התורה והמצוות סגירת אפשרויות, אלא פתיחת אפשרויות בחירה רבות לאין שיעור, מפני שהטוב האלוקי מתגלה באין ספור גוונים, ועל האדם לבחור באילו תחומים ישקיע את כוחותיו

פעמים רבות אנו מוצאים שערכי הדת מתנגשים בערך החירות, עד שלרבים נדמה שערך החירות זר ליהדות. אולם האמת היא שערך החירות הוא יסוד התורה, עד שאפשר לומר שמגמתם העיקרית של ישראל והתורה לגלות את ערך החירות, וכל עניין יציאת מצרים, וחג הפסח – זמן חירותנו, הוא לגלות את ערך החירות. כל שמחת החג, מצוותיו ואמירת ההלל הן על היציאה מעבדות לחירות, שמצד מסוים היא יותר חשובה מיציאה ממוות לחיים (מגילה יד, א).

כל כך חשוב ערך החירות, עד שכדי שנזכה להבין אותו כראוי, עם ישראל הוצרך לצמוח מתוך השעבוד הנורא במצרים שנקראת בתורה "בית עבדים". זאת כדי שנלמד להכיר באופן מוחשי את הסבל, הכאב והשפלות שבעבדות, ומתוך כך נוכל למלא את הייעוד האלוקי, הגדול והנורא, לגאול את העולם משעבודו ולתקנו בחסד ואמת.

אמרו חכמים שלפני שהתחיל הקב"ה להכות את המצרים, אמר למשה לצוות את ישראל על מצוות שילוח עבדים. המטרה הייתה שעוד לפני שישתחררו ממצרים, יקבלו על עצמם שכאשר יהיו הם עצמם בני חורין ויהיו להם עבדים, לא יתעמרו בהם, ואחר שש שנים ישלחום לחופשי ויעניקו להם מתנות בנדיבות (ירושלמי ראש השנה ג, ה).

חג החירות

אכן דבר מופלא אירע ביציאת מצרים, שכל העמים שבעולם, בשעה שהם מצליחים לגבור על משעבדיהם, מתגאים והופכים את עצמם למשעבדים לאדוניהם לשעבר. ואילו ישראל, גם לאחר שהמצרים הוכו לגמרי, לא ניסו לגבור עליהם ולשעבדם אלא רק לצאת לחירות. זו הפעם הראשונה שהרעיון המוסרי של חירות האדם נתגלה בעולם.

על שם זה נקרא חג הפסח חג החירות, כפי שתיקנו חכמים לומר בנוסח התפילה – "זמן חירותנו". לא בכדי הוא הראשון לרגלים, שבו הונח היסוד לחירותו של האדם, וממילא לאחריותו המוסרית על כל מעשה שהוא עושה כיחיד וכחלק מחברה.

אולי לכן גם היו מונים את שנות המלכים מחודש ניסן, כדי שרעיון החירות יהיה בתשתית מלכות ישראל, וידעו המלכים שהם שליחי ציבור כדי להביא טובה ורווחה לבני עמם, ולא ישתמשו בכוחם כדי לשעבד את בני עמם ולהשתרר עליהם.

התורה והחירות

וכן אמרו חכמים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, שנאמר: 'והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות' (שמות לב, טז) – אל תקרי חרות אלא חירות" (אבות ו, ב).

אמנם עלינו לעמוד על ההבדל העצום שבין חופש לחירות. חופש מעול רחוק מחירות, מפני שכאשר יש לאדם חופש, הוא עלול להשתעבד ליצריו ולמנהיגים כריזמטיים שיוליכוהו שולל. בלא התורה ומצוותיה אין לאדם סיכוי לבחור בגדלות, בחירה שתבטא את צלם אלוקים שבו. החירות שבתורה ומצוותיה מכוונת את האדם לבחור במה שמעבר לכל אפשרויות הבחירה העומדות לפני האדם הרגיל, להתקשר אל אלוקים, אל היסוד המוחלט שממנו נובעים כל האמת והטוב המוגבל והזמני.

אין בקבלת עול תורה ומצוות בריחה מהעולם אלא להפך, מציאת המשמעות האמיתית של כל מה שיש בעולם. אין בעול זה סגירת אפשרויות, אלא פתיחת אפשרויות בחירה רבות לאין שיעור, מפני שהטוב האלוקי מתגלה באין ספור התנוצצויות וגוונים, ועל האדם לבחור באילו תחומים ישקיע את כוחותיו לתיקון עולם במלכות שדי.

המוסדות הדתיים והחירות

אמנם כאשר המוסדות הדתיים אינם מאפשרים יוזמות ודיונים לצורך תיקון החברה והעולם במסגרת ההלכה לפי כלליה, ובשם המנהג והמסורת בולמים כל דיון, התחושה היא שהדת חונקת ומתנגדת לחירות. המסגרת נועדה לתת כלים לבטא את הערכים באופן יותר מדויק ומלא, אבל לא כדי לחסום יוזמות חדשות.

על כן, יחד עם החשיבות העצומה של שמירת המוסדות והמסורות, חובה עלינו לשקוד על מתן מקום מכובד לערך החירות והבחירה, ולעודד את היוזמה והיצירתיות.

כאשר נזכה לגלות איך דווקא בתוך המסגרת הדתית החירות בוקעת באופן העמוק והמקורי והמחדש ביותר, ומצליחה לגאול בפועל את האדם משעבודיו ומיצריו וממצוקותיו, נזכה לגאולה שלמה.

מתוך רביבים 689 – תרופות בפסח ובשבת

תרופות בפסח ובשבת

אין איסור בתרופות מעמילן תפוחי אדמה וקטניות • תרופות שאינן טעימות מותרות לרוב הפוסקים, ולכן אין צורך לחפש אותן בלוחות התרופות הכשרות לפסח • תקנת חכמים שלא ליטול תרופות בשבת חלה גם על תרופות תעשייתיות, וגם במקרה של צער • באילו מצבים אפשר להקל וליטול תרופות, גם בלי מחלה או כאב בכל הגוף • החירות איננה ערך זר ליהדות אלא להפך, היא מהבשורות הגדולות של התורה וישראל • העולם הדתי צריך לספק לא רק מוסדות ומסגרות, אלא גם מקום ליצירתיות ויוזמה

תרופות בפסח

אין בעול התורה והמצוות סגירת אפשרויות, אלא פתיחת אפשרויות בחירה רבות לאין שיעור, מפני שהטוב האלוקי מתגלה באין ספור גוונים, ועל האדם לבחור באילו תחומים ישקיע את כוחותיו

שאלת התרופות היא מן השאלות הנפוצות ביותר בפסח. החשש הוא שמא מעורב בגלולות עמילן המופק מחיטה, שתפקידו להקשות ולגבש את הגלולה. אם העמילן הופק מתפוחי אדמה אין כל בעיה, וגם אם הופק מקטניות מותר לאשכנזים לבולעו לצורך רפואה. השאלה מה הדין אם העמילן הופק מחמשת מיני דגן. מלבד זאת יש שאלה בנוגע לסירופים, שיש חשש שמא מעורב בהם אלכוהול מחיטה.

תרופות טעימות חייבות כשרות

אם התרופה טעימה, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, חובה לברר אם היא כשרה לפסח, וכל זמן שלא נודע שהיא כשרה לפסח אסור לאוכלה. רק מי שהוא חולה מסוכן ואין לתרופתו תחליף, מותר לו לאוכלה, שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ.

תרופות מרות

יש מדקדקים שלא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שחוששים לדעת פוסקים בודדים שסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב, ואסור מדברי חכמים לבולעה.

אבל לדעת רוב הפוסקים, מותר לבלוע בפסח כל תרופה שטעמה מר או שאין לה טעם, אף אם עירבו בה עמילן מחיטה שהחמיצה. הסיבה היא שהואיל והחמץ נפסל מאכילת כלב לפני פסח, אינו נחשב יותר חמץ. לכן מותר ליטול תרופה מרה שיש בה עמילן חמץ גם לצורך הפגת כאבים קלים, מניעת מחלות או חיזוק הגוף.

האם יש צורך בלוח התרופות

על פי מה שלמדנו, כל התרופות שאין להן טעם, וכתוב בלוחות המתפרסמים לקראת פסח שהן אינן כשרות לפסח, לדעת רוב הפוסקים הן כשרות. כך העיקר למעשה, כי גם המחמירים מודים שהואיל ואין להן טעם האיסור מדברי חכמים, וכידוע במחלוקת בדברי חכמים הלכה כמקילים, במיוחד שהם הרוב.

בנוסף לכך, נדיר מאוד כיום שיהיה עמילן חמץ בתרופות לא טעימות, כי ברוב רובן של התרופות משתמשים בעמילן תפוחי אדמה או קטניות.

לכן, למעשה אפשר ליטול בפסח תרופות מרות או חסרות טעם שנועדו לבליעה, בלא לבדוק בלוחות התרופות אם הן ברשימת התרופות הכשרות לפסח (פניני הלכה פסח ח, ז).

תרופות בשבת

שאלה: בשבת רגילה, האם מותר למי שסובל מכאב ראש לבלוע גלולות נגד כאב ראש?

תשובה: הסוגיה מורכבת, וכדי לבארה נקדים שחולה בכל גופו, אפילו אין בו סכנה, רשאי ליטול תרופות בלא הגבלה. אבל על מי שחולה במקצת גזרו חכמים שלא ישתמש בתרופות בשבת, שמא יבוא לידי איסור טוחן בשחיקת סממנים (שבת נד, ב).

אלא שנחלקו מה הדין לגבי מי שמצטער מחמת שאינו נוטל גלולה. יש אומרים שהגזירה חלה רק על מי שסובל ממיחוש קל, אבל מי שכבר ממש מצטער ממנו רשאי לבלוע תרופה (רדב"ז). ואילו לדעת רוב הפוסקים, כל עוד הוא אינו חולה בכל גופו שנאלץ לשכב על מיטתו, אסור לו לבלוע תרופה.

עוד נחלקו לגבי תרופות שמייצרים בבתי חרושת. יש אומרים שהואיל ואין אדם רגיל להכין אותן בביתו, אין חשש שיבוא לטחון ולשחוק סממנים כדי להכינן, ולכן מותר לבולען בשבת בלא הגבלה (ציץ אליעזר). ואילו דעת רוב הפוסקים, שגם היום אסור לחולה במקצת ולסובל ממיחוש ליטול תרופות בשבת, מפני שכל תקנה שתיקנו חכמים אינה מתבטלת בלא החלטה של בית דין יותר חשוב ויותר גדול מבית הדין שקיבל את החלטת האיסור. ועוד, שעדיין יש אנשים שמכינים תרופות ביתיות, ונמצא שטעם התקנה לא נתבטל לגמרי.

למיחוש אסור ולמצטער מותר

למעשה, אף שבכל אחת משתי המחלוקות רוב הפוסקים החמירו, מכל מקום מכיוון שיסוד האיסור מדברי חכמים, בצירוף של שתיהן יש להקל. לפיכך כאשר המיחוש גורם צער, אפשר ליטול תרופות שמיוצרות בבית חרושת.

לפיכך, כאשר אדם מוטרד ממיחוש באוזניים או בעיניים, לא ייקח טיפות לרפאו. אבל אם המיחוש מצער אותו, ייקח טיפות. וכן לגבי נזלת, כאשר היא רק מטרידה, לא ייקח טיפות לאף, אבל אם הנזלת מצערת אותו ייקח טיפות לאף.

מי שרגיל ליטול תרופות רשאי ליטול גם למיחוש

כל החומרה שהסובל ממיחוש לא ייטול תרופה בשבת, אמורה לגבי אדם שאינו רגיל ליטול תרופות מעת לעת. אבל הרגיל בכך ומקפיד שתהיינה לו בביתו תרופות שונות נגד כאבי ראש וכיוצא בזה, רשאי ליטול תרופות שמיוצרות בבית חרושת גם להפגת מיחוש בלבד. שכן הלכה היא שכאשר אדם נצרך ליטול תרופה מסוימת ברצף, מותר לו ליטול אותה גם בשבת. הסיבה היא שיש סוברים שגזירת חכמים לא חלה כלל על תרופות שהתחילו ליטול לפני שבת, שהואיל והוא יודע בערב שבת שיצטרך לה בשבת, יכין אותה מערב שבת ואין חשש שיבוא לשחוק סממנים בשבת (ר"ש קלוגר). לכן מותר לאישה שנוטלת כדורים למניעת היריון או לחיזוק היריון, להמשיך ליטול אותם בשבת.

כן הדין לגבי מי שרגיל ליטול כדורים לכל מיחוש, שהואיל והוא מקפיד להחזיק תרופות בארון, הן מוכנות אצלו תמיד מערב שבת, ולא חלה עליהן הגזירה. ועוד, שהואיל והוא רגיל ליטול תרופות מעת לעת, יש לו צער כאשר אינו נוטלן (פניני הלכה שבת כח, הו).

יסוד החירות ביציאת מצרים

פעמים רבות אנו מוצאים שערכי הדת מתנגשים בערך החירות, עד שלרבים נדמה שערך החירות זר ליהדות. אולם האמת היא שערך החירות הוא יסוד התורה, עד שאפשר לומר שמגמתם העיקרית של ישראל והתורה לגלות את ערך החירות, וכל עניין יציאת מצרים, וחג הפסח – זמן חירותנו, הוא לגלות את ערך החירות. כל שמחת החג, מצוותיו ואמירת ההלל הן על היציאה מעבדות לחירות, שמצד מסוים היא יותר חשובה מיציאה ממוות לחיים (מגילה יד, א).

כל כך חשוב ערך החירות, עד שכדי שנזכה להבין אותו כראוי, עם ישראל הוצרך לצמוח מתוך השעבוד הנורא במצרים שנקראת בתורה "בית עבדים". זאת כדי שנלמד להכיר באופן מוחשי את הסבל, הכאב והשפלות שבעבדות, ומתוך כך נוכל למלא את הייעוד האלוקי, הגדול והנורא, לגאול את העולם משעבודו ולתקנו בחסד ואמת.

אמרו חכמים שלפני שהתחיל הקב"ה להכות את המצרים, אמר למשה לצוות את ישראל על מצוות שילוח עבדים. המטרה הייתה שעוד לפני שישתחררו ממצרים, יקבלו על עצמם שכאשר יהיו הם עצמם בני חורין ויהיו להם עבדים, לא יתעמרו בהם, ואחר שש שנים ישלחום לחופשי ויעניקו להם מתנות בנדיבות (ירושלמי ראש השנה ג, ה).

חג החירות

אכן דבר מופלא אירע ביציאת מצרים, שכל העמים שבעולם, בשעה שהם מצליחים לגבור על משעבדיהם, מתגאים והופכים את עצמם למשעבדים לאדוניהם לשעבר. ואילו ישראל, גם לאחר שהמצרים הוכו לגמרי, לא ניסו לגבור עליהם ולשעבדם אלא רק לצאת לחירות. זו הפעם הראשונה שהרעיון המוסרי של חירות האדם נתגלה בעולם.

על שם זה נקרא חג הפסח חג החירות, כפי שתיקנו חכמים לומר בנוסח התפילה – "זמן חירותנו". לא בכדי הוא הראשון לרגלים, שבו הונח היסוד לחירותו של האדם, וממילא לאחריותו המוסרית על כל מעשה שהוא עושה כיחיד וכחלק מחברה.

אולי לכן גם היו מונים את שנות המלכים מחודש ניסן, כדי שרעיון החירות יהיה בתשתית מלכות ישראל, וידעו המלכים שהם שליחי ציבור כדי להביא טובה ורווחה לבני עמם, ולא ישתמשו בכוחם כדי לשעבד את בני עמם ולהשתרר עליהם.

התורה והחירות

וכן אמרו חכמים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, שנאמר: 'והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות' (שמות לב, טז) – אל תקרי חרות אלא חירות" (אבות ו, ב).

אמנם עלינו לעמוד על ההבדל העצום שבין חופש לחירות. חופש מעול רחוק מחירות, מפני שכאשר יש לאדם חופש, הוא עלול להשתעבד ליצריו ולמנהיגים כריזמטיים שיוליכוהו שולל. בלא התורה ומצוותיה אין לאדם סיכוי לבחור בגדלות, בחירה שתבטא את צלם אלוקים שבו. החירות שבתורה ומצוותיה מכוונת את האדם לבחור במה שמעבר לכל אפשרויות הבחירה העומדות לפני האדם הרגיל, להתקשר אל אלוקים, אל היסוד המוחלט שממנו נובעים כל האמת והטוב המוגבל והזמני.

אין בקבלת עול תורה ומצוות בריחה מהעולם אלא להפך, מציאת המשמעות האמיתית של כל מה שיש בעולם. אין בעול זה סגירת אפשרויות, אלא פתיחת אפשרויות בחירה רבות לאין שיעור, מפני שהטוב האלוקי מתגלה באין ספור התנוצצויות וגוונים, ועל האדם לבחור באילו תחומים ישקיע את כוחותיו לתיקון עולם במלכות שדי.

המוסדות הדתיים והחירות

אמנם כאשר המוסדות הדתיים אינם מאפשרים יוזמות ודיונים לצורך תיקון החברה והעולם במסגרת ההלכה לפי כלליה, ובשם המנהג והמסורת בולמים כל דיון, התחושה היא שהדת חונקת ומתנגדת לחירות. המסגרת נועדה לתת כלים לבטא את הערכים באופן יותר מדויק ומלא, אבל לא כדי לחסום יוזמות חדשות.

על כן, יחד עם החשיבות העצומה של שמירת המוסדות והמסורות, חובה עלינו לשקוד על מתן מקום מכובד לערך החירות והבחירה, ולעודד את היוזמה והיצירתיות.

כאשר נזכה לגלות איך דווקא בתוך המסגרת הדתית החירות בוקעת באופן העמוק והמקורי והמחדש ביותר, ומצליחה לגאול בפועל את האדם משעבודיו ומיצריו וממצוקותיו, נזכה לגאולה שלמה.

עצות טובות לחתונות – מתוך רביבים 688

מתוך רביבים 688 -מצה עשירה, מצה שרויה

עוד בעניין שמחת החתונה: עצות למניעת הרחקת מבוגרים מהמעגל, ולשמירה על שיחה נעימה בלי מוזיקת רקע

עצה טובה לחתונות

במנה העיקרית כולנו היינו טרודים ושמחים, ואף שבתת ההכרה הרגשנו רעש מפריע, לא עלה בדעתנו שזו מנגינת הרקע שגורמת לכולם לצעוק

בעקבות הטור על שמחת החתונה שפורסם לפני שלושה שבועות, קיבלתי תגובה ובה עוד עצה טובה:

"בטור על החתונה הרב עסק בריקודי הצעירות בחתונה, שכאשר הם פרועים מדי הם לא מאפשרים למבוגרות להשתלב אף הן בריקודים. גם היום, בלי להיות מבוגרת מדי (30), אני רואה את הבעיה הזאת בחתונות שבהן אני קרובה לכלה ורוצה לרקוד איתה ולשמוח בשמחתה, אך נזרקת שוב ושוב ממעגל הרוקדות.

"גם ככלה דאגתי שמא כך יקרה בחתונתי, ולכן הטלתי על שבע החברות הקרובות אליי יותר אחריות. ביקשתי מהן להשגיח שכל מי שרוצה לרקוד תוכל להיכנס למעגל. מכיוון שזה היה תפקידן, הן שמרו עליו ברצינות גמורה. וכך, לאורך כל החתונה (כפי שאפשר לראות בתמונות) היו ריקודים שמחים, ומצעירה ועד מבוגרת ביותר יכלו להשתתף במעגלים. זו עצה טובה לכלה שרוצה לאפשר לכל הנשים המשתתפות בחתונה לרקוד, בלי לדאוג על כך במשך החתונה".

השקטת התזמורת במשך הסעודה

באותו טור כתבתי עצה חשובה, להשקיט את התזמורת בעת הסעודה, שכן יש ערך רב למפגש הנעים שבין המשתתפים. שכן אמרו חכמים: "אגרא דבי הלולי – מילי" (ברכות ו, ב). תרגום: שכר בית המשתה של חתונה – הדיבורים, דהיינו המולת השמחה של הדיבורים הטובים והיפים שנאמרים בין הנאספים. ואילו כאשר התזמורת מנגנת אי אפשר לנהל שיחה בנחת.

לקראת החתונה שעברה עלינו לטובה, ביקשתי שיסכמו מראש עם התזמורת שלא ינגנו בעת הסעודה, וכך עשו. כשהגעתי לאולם בא אליי מנהל התזמורת, אדם נעים הלכות, ירא שמיים ויודע ספר, ואמר שכמובן יעשה כפי שביקשנו, אולם נדמה לו שעדיף להשמיע מוזיקת רקע. סירבתי. אבל הוא הפציר בנועם והציע שישמיעו מוזיקת רקע חלשה, ושאמנה מישהו מטעמי שישים לב, ואם המוזיקה תפריע יפסיקו אותה. הסכמתי לפשרה: במנה הראשונה לא ישמיעו שום מוזיקה, במנה העיקרית ישמיעו מוזיקת רקע ואחד מטעמנו ישגיח שלא תפריע. הבעיה היא שבמנה העיקרית כולנו היינו טרודים ושמחים, ואף שבתת ההכרה הרגשנו רעש מפריע, לא עלה בדעתנו שזו מנגינת הרקע שגורמת לכולם לצעוק או לדבר לאוזנו של החבר.

בפועל, במשך המנה הראשונה ניתן היה לכל חברי השולחן לשוחח זה עם זה, ואילו במנה העיקרית היה צריך להתאמץ ולהרים את הקול. אמנם לא כמו בחתונות שבהן ממש מנגנים או שמוזיקת הרקע נשמעת בעוצמה בינונית, אבל עדיין היה לא נעים כמו שרצינו. שאלנו מוזמנים, ואף הם דיווחו שהיה הרבה יותר נעים במנה הראשונה, בלא לאתר את מקור הבעיה. כפי הנראה, מכיוון שממילא יש רעש רב באולם, כדי שמנגינת הרקע תישמע חייבים להשמיעה בקול די רם, וכך כבר אי אפשר לשוחח בנחת.

הלקח שלי לחתונות הבאות הוא שלא להיכנע למנהלי תזמורות מסבירי פנים, אלא לעמוד בתוקף על כך שלא תהיה שום מוזיקה בסעודה.

מתוך רביבים 688 -מצה עשירה, מצה שרויה

מצה עשירה, מצה שרויה

הסבר המושג "מצה עשירה", והמקורות למנהגי האשכנזים והספרדים • כיום העוגיות כוללות חומרים שאולי נחשבים כמים, לכן נחלקו הפוסקים הספרדים לגביהן • הסבר המושג "מצה שרויה" ומנהג החסידים שלא לאוכלה • כיום גם בין החסידים יש מקלים, מכיוון שתהליך אפיית המצות השתנה ויש פחות מקום לחשש • חלב שהופק לפני פסח מותר, אך בהמת יהודי שאכלה חמץ בפסח – יש להחמיר שלא לאכול מחלבה • עוד בעניין שמחת החתונה: עצות למניעת הרחקת מבוגרים מהמעגל, ולשמירה על שיחה נעימה בלי מוזיקת רקע

מצה עשירה

במנה העיקרית כולנו היינו טרודים ושמחים, ואף שבתת ההכרה הרגשנו רעש מפריע, לא עלה בדעתנו שזו מנגינת הרקע שגורמת לכולם לצעוק

שאלה: האם מותר לאכול בפסח עוגיות שעשויות על בסיס של מי פירות, שנקראות "מצה עשירה"?

תשובה: חמץ שאסרה התורה נוצר מקמח ומים, אבל אם לשו את הקמח במי פירות, אפילו שהו יום שלם עד שהעיסה תפחה, אין היא נחשבת חמץ, מפני שתפיחה זו שונה מהתפיחה של חמץ שאסרה התורה. בין המשקים הנחשבים מי פירות הם: יין, דבש, חלב, שמן ומי ביצים, וכן כל המיצים שנסחטים מהפירות כמו מיץ תפוחים ותותים. מכיוון שמי פירות אינם יכולים להחמיץ, מעיקר הדין מותר בפסח ללוש בצק במי פירות, לאפותו ולאוכלו. ולדעת רש"י, אף שאין עיסה זו יכולה להחמיץ חימוץ גמור, היא נחשבת "חמץ נוקשה", היינו חמץ מדברי חכמים, ולכן אסור לאוכלה.

כל זה כאשר לשו את הקמח עם מי פירות בלבד, אבל אם נתערבו שם גם מים, הרי הם יכולים להחמיץ את העיסה. ולא זו בלבד, אלא שלדעת פוסקים רבים מים עם מי פירות גורמים להחמצה מהירה יותר, וכדי שלא להיכנס לחשש חימוץ אסרו חכמים ללוש בפסח עיסה במי פירות עם מים (שו"ע אורח חיים תסב, א ג).

מנהג אשכנז

למנהג אשכנז אסור לאכול בפסח דבר שנילוש בקמח ומי פירות, מפני שחוששים שמא נתערבו מים בתוך מי הפירות, ואזי הבצק יחמיץ מהר ואולי לא ישגיחו על כך כהלכה. ועוד, שחוששים לדעת רש"י החולק על רוב הראשונים, וסובר שגם מי פירות לבד יכולים לגרום לחימוץ דרבנן. ואף שמעיקר הדין היה אפשר להקל כדעת רובם המכריע של הפוסקים, מכל מקום מנהג אשכנז להחמיר ואין לשנות.

מנהג ספרדים

למנהג ספרדים מותר להכין בפסח עוגיות מקמח עם מי פירות, אבל אסור לערב בהם מים, הואיל והם עלולים להחמיץ מהר יותר. בדיעבד אם עירב בהם מים, יאפה מיד (שו"ע תסב, ב).

בפועל, בדרך כלל העוגיות שמקבלות כשרות לפסח לפי מנהג ספרדים נעשות על בסיס של מי פירות כאשר מקפידים שלא תהיה בהם תערובת של מים, אך מוסיפים בהם עוד חומרים שונים. המתירים אותן סוברים שחומרים אלו אינם נחשבים כמים, וכן פסקו הראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל, ויבדל"א הראשל"צ הרב שלמה עמאר שליט"א. לעומת זאת, מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל החמיר בזה מאוד, מחמת החשש שדין החומרים הנוספים כמים, וייתכן שדין חומרי ההתפחה אף יותר גרוע ממים, כך שגם אם ייעשו בהשגחה מיוחדת ייחשב הדבר לחמץ אפילו בדיעבד (כדין חמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר, פסחים כח, ב). לכן למעשה, גם למנהגי ספרדים, נכון להשוות את מנהגי אשכנז וספרד ולהימנע מלאכול עוגיות כאלו. אמנם מי שרבו המובהק פוסק להיתר, רשאי לנהוג כמותו.

מצה שרויה

שאלה: האם יש מקום להחמיר שלא לאכול שרויה, היינו מצה או פירורי מצה שהושרו במים?

תשובה: אחר שנשלמה האפייה של המצה, נתבטל כוח החימוץ שבקמח, ואפילו אם ישרו את המצה במים זמן רב לא תחמיץ. סימן להשלמת האפייה של המצה הוא שקרמו פניה, ואם יפרסוה לא יימשכו ממנה חוטי בצק. מכיוון שמצה שנשלמה אפייתה אינה יכולה להחמיץ, מותר להשרותה במרק. זקן או חולה שאינו יכול לאכול מצה יבשה בליל הסדר, רשאי להשרות את המצה במים ולאכול אותה רכה (שו"ע תסא, ד). וכן אם חזרו וטחנו את המצה, מותר ללוש את קמח המצה במים, ואין חוששים שיחמיץ, שאחר שנאפה היטב שוב אינו יכול להחמיץ (שו"ע תסג, ג). מסיבה זו ניתן לאפות בפסח עוגות מחמשת מיני דגן או לבשל סוגי קציצות שמעורב בהן קמח מצה (כגון קניידלאך וגפילטע-פיש).

חומרת החסידים

אולם יש שנהגו להחמיר שלא להשרות את המצות במים, שמא מעט מן הקמח שבבצק לא נילוש כראוי ונשאר בתוך המצה בלא שנאפה, וכשישרו את המצה במים אותו קמח יחמיץ. וכן חששו שמא נדבק מעט קמח על המצה אחר האפייה, וכשישרו את המצה במים יחמיץ. לגבי קמח מצה ישנו טעם נוסף לחומרה, שמא עמי הארץ יחליפו בין קמח מצה לקמח רגיל ויבואו לידי איסור חמץ בפסח. וכן נהגו החסידים, תלמידי הבעל שם טוב, להחמיר על עצמם שלא לאכול מצה שרויה.

ההלכה בנוגע למצה שרויה

אבל להלכה דעת הפוסקים, רובם ככולם, שאין צריך להחמיר בזה, מפני שמן הסתם הלישה נעשתה היטב ולא נותר קמח שלא נילוש ונאפה היטב. וכן נוהגים ספרדים ואשכנזים שאינם חסידים. וכתב בעל המשנה ברורה (תנח, ד), שאף שמצד הדין אין לחוש לזה ומותר לאכול מצה שרויה, מכל מקום אין לזלזל בנוהגים להחמיר בזה.

דין משפחות חסידיות

גם מבין יוצאי משפחות חסידיות יש שמקילים כיום, מפני שמנהג האיסור נוסד בעת שהיו רגילים לאפות מצות עבות יותר בלישת יד על ידי המוני ישראל, והיה מקום לחשוש שמא נותר בהן חלקיק שלא נילוש היטב ולא נאפה כראוי. אבל כיום שהלישה נעשית על ידי מכונה או ביד תוך דקדוק מרבי, והמצות דקות יותר, ומקפידים מאוד על הפרדה בין מקום הקמח למקום שבו מוציאים את המצות מהתנור, כל החששות בטלו.

לכן גם מי שבמשפחת הוריו נמנעו מלאכול מצה שרויה, רשאי כיום לאכול שרויה, ובתנאי שלא תהיה בזה פגיעה בכבוד אביו. אם הוא ידע שזו חומרה ונהג בה מספר שנים, טוב שיעשה התרה בפני שלושה על שלא אמר על חומרתו "בלי נדר". ואם חשב שזה חיוב ועתה נודע לו שאין בזה חיוב, רשאי להפסיק בלי התרה (פנה"ל פסח ח, 2).

חלב מבהמה שאכלה חמץ

בחלב שהופק לפני פסח ברור שאין תערובת חמץ, שכן החמץ שהפרה אכלה התעכל ושינה לגמרי את צורתו עד שאינו נחשב יותר חמץ כלל, ולכן מותר בפסח לאכול חלב או בשר מבהמה שאכלה חמץ לפני פסח.

אבל אם הבהמה אכלה בפסח עצמו חמץ, יש אומרים שהואיל והחמץ אסור אז בהנאה, אסור לאכול את החלב שהופק מכוח אכילתו, ויש מתירים, הואיל ואין מהחמץ הנאה ישירה (כפי הכלל: "זה וזה גורם מותר").

למעשה, אם הפרה של יהודי, מכיוון שהאכיל אותה חמץ באיסור, יש להחמיר שלא לאכול את חלבה. ואם היא של גוי, מותר לאכול מחלבה. וכן הדין לגבי ביצים ובשר (פנה"ל פסח ח, ה ו).

עצה טובה לחתונות

בעקבות הטור על שמחת החתונה שפורסם לפני שלושה שבועות, קיבלתי תגובה ובה עוד עצה טובה:

"בטור על החתונה הרב עסק בריקודי הצעירות בחתונה, שכאשר הם פרועים מדי הם לא מאפשרים למבוגרות להשתלב אף הן בריקודים. גם היום, בלי להיות מבוגרת מדי (30), אני רואה את הבעיה הזאת בחתונות שבהן אני קרובה לכלה ורוצה לרקוד איתה ולשמוח בשמחתה, אך נזרקת שוב ושוב ממעגל הרוקדות.

"גם ככלה דאגתי שמא כך יקרה בחתונתי, ולכן הטלתי על שבע החברות הקרובות אליי יותר אחריות. ביקשתי מהן להשגיח שכל מי שרוצה לרקוד תוכל להיכנס למעגל. מכיוון שזה היה תפקידן, הן שמרו עליו ברצינות גמורה. וכך, לאורך כל החתונה (כפי שאפשר לראות בתמונות) היו ריקודים שמחים, ומצעירה ועד מבוגרת ביותר יכלו להשתתף במעגלים. זו עצה טובה לכלה שרוצה לאפשר לכל הנשים המשתתפות בחתונה לרקוד, בלי לדאוג על כך במשך החתונה".

השקטת התזמורת במשך הסעודה

באותו טור כתבתי עצה חשובה, להשקיט את התזמורת בעת הסעודה, שכן יש ערך רב למפגש הנעים שבין המשתתפים. שכן אמרו חכמים: "אגרא דבי הלולי – מילי" (ברכות ו, ב). תרגום: שכר בית המשתה של חתונה – הדיבורים, דהיינו המולת השמחה של הדיבורים הטובים והיפים שנאמרים בין הנאספים. ואילו כאשר התזמורת מנגנת אי אפשר לנהל שיחה בנחת.

לקראת החתונה שעברה עלינו לטובה, ביקשתי שיסכמו מראש עם התזמורת שלא ינגנו בעת הסעודה, וכך עשו. כשהגעתי לאולם בא אליי מנהל התזמורת, אדם נעים הלכות, ירא שמיים ויודע ספר, ואמר שכמובן יעשה כפי שביקשנו, אולם נדמה לו שעדיף להשמיע מוזיקת רקע. סירבתי. אבל הוא הפציר בנועם והציע שישמיעו מוזיקת רקע חלשה, ושאמנה מישהו מטעמי שישים לב, ואם המוזיקה תפריע יפסיקו אותה. הסכמתי לפשרה: במנה הראשונה לא ישמיעו שום מוזיקה, במנה העיקרית ישמיעו מוזיקת רקע ואחד מטעמנו ישגיח שלא תפריע. הבעיה היא שבמנה העיקרית כולנו היינו טרודים ושמחים, ואף שבתת ההכרה הרגשנו רעש מפריע, לא עלה בדעתנו שזו מנגינת הרקע שגורמת לכולם לצעוק או לדבר לאוזנו של החבר.

בפועל, במשך המנה הראשונה ניתן היה לכל חברי השולחן לשוחח זה עם זה, ואילו במנה העיקרית היה צריך להתאמץ ולהרים את הקול. אמנם לא כמו בחתונות שבהן ממש מנגנים או שמוזיקת הרקע נשמעת בעוצמה בינונית, אבל עדיין היה לא נעים כמו שרצינו. שאלנו מוזמנים, ואף הם דיווחו שהיה הרבה יותר נעים במנה הראשונה, בלא לאתר את מקור הבעיה. כפי הנראה, מכיוון שממילא יש רעש רב באולם, כדי שמנגינת הרקע תישמע חייבים להשמיעה בקול די רם, וכך כבר אי אפשר לשוחח בנחת.

הלקח שלי לחתונות הבאות הוא שלא להיכנע למנהלי תזמורות מסבירי פנים, אלא לעמוד בתוקף על כך שלא תהיה שום מוזיקה בסעודה.

הלכות השמחה בפורים

בפורים מצוות השמחה היא על ידי שתייה • גם שלא בשעת הסעודה, מצווה להרבות בשמחה בדרכים שונות • כמות השתייה תלויה בתגובתו של כל אדם ליין • נשים מחויבות בשמחה, אך עליהן לשתות פחות • השמחה כוללת מצווה לשמח אחרים • מה אפשר לתת בתור משלוח מנות, ובתור מתנות לאביונים, ובאילו כמויות • מה יעשה מי שאינו יכול לשלוח מנות או לתת מתנות לאביונים בפורים עצמו • כל אחד מבני הזוג חייב במשלוח מנות ובמתנות לאביונים, וגם נערים מעל גיל מצוות

שמחה במשתה דווקא

מצוות השתייה והשמחה בפורים גדולה מהמצווה בשאר ימים טובים: בכל החגים המצווה לשמוח, שנאמר: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד), ומכיוון שבפועל רוב האנשים שמחים בשתיית יין – מצווה לשתות יין, אבל אין מצווה להרבות בשתייה (שו"ע או"ח תקכט, א-ג). ואילו לגבי פורים המצווה לעשותו יום משתה, ועל כן אמרו חכמים: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא (חייב אדם להשתכר בפורים) עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז, ב).

מצוות המשתה והשמחה

כדי לקיים את מצוות השתייה והשמחה צריך לקיים סעודה, שכך היא הדרך לשתות ולשמוח. אין יוצאים ידי המצווה בשתייה וסעודה שבליל פורים.

מצוות הסעודה כוללת, בנוסף למשקאות המשכרים, גם אכילת לחם ובשר בהמה, ומי שמעדיף עוף יכול לקיים באכילתו את המצווה. ומי ששמח יותר בארוחה חלבית, יכול גם בה לקיים את מצוות המשתה והשמחה.

אף שעיקר מצוות השמחה מתקיימת בסעודת הפורים, גם בכל משך הפורים, בלילה וביום, יש מצווה להרבות בשמחה על ידי לימוד תורה, שירה וריקודים, דיבוק חברים, טעימת מאכלים טובים ושתיית מעט משקאות משמחים.

כמות השתייה

יש אנשים שהשתייה המרובה משמחת אותם מאוד, ויש שהיא מדכאת אותם. יש שגורמת להם להתפרע, ויש שעושה אותם נוחים וטובי לב. מכיוון שעיקר המצווה הוא לשתות ולשמוח, צריך כל אדם לבחון את עצמו

יש אומרים שדברי חכמים כפשוטם, שאדם צריך להשתכר כל כך עד שלא ידע להבחין בין "ארור המן לברוך מרדכי" (רי"ף, רא"ש). כלומר, יגיע למדרגה של שמחה פשוטה שבה הוא שמח בכל הדברים בלא חילוקי מדרגות, ואז יהיה אצלו "ארור המן" שווה ל"ברוך מרדכי". ואף שידע שהמן היה רשע גדול שרצה להשמיד את כל ישראל, לא יחוש שום מרירות בעת אזכרתו כפי שרגילים להרגיש בעת שמזכירים רשעים, אלא ירגיש שמחה כפי שמרגישים בעת שמזכירים צדיקים כמרדכי; כי מתוך שמחת שתייתו יראה רק את הטוב שהגיע לישראל על ידי המן, שבזכות גזירתו חזרו ישראל בתשובה והתהפכה הגזירה לישועה גדולה, ועל ידי כך תיקנו את שמחת הפורים.

ויש אומרים שהואיל ובשכרות כזו אדם אינו יכול לשמור על כבודו כמקובל, נכון לקיים את המצווה בשתייה שגורמת לסחרור ושמחה, עד שאין אדם יכול לדבר לפני מלך. אבל אין הכוונה להגיע לשכרות שבה כל ראיית העולם משתנה (רבנו אפרים). ומה שאמרו עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, הכוונה שלעתים יתבלבל בדיבורו מחמת שתייתו, אבל מכל מקום ישלוט במעשיו ולא יתבזה (תוס' ור"ן). ויש אומרים שהכוונה שיישן מחמת שתייתו ושמחתו (רמב"ם).

נראה ששורש המחלוקת נעוץ בתגובתם השונה של האנשים לשתיית היין. יש אנשים שהשתייה המרובה משמחת אותם מאוד, ויש שהיא מדכאת אותם. יש שהיא מעוררת אותם ויש שגורמת להם עייפות. יש שגורמת להם להתפרע, ויש שעושה אותם נוחים וטובי לב. יש שהיא גורמת להם להתגולל בקיאם ולהתבזות לעיני כול, ויש שהיא מעוררת אותם לגלות את לבם הטוב. ומכיוון שעיקר המצווה הוא לשתות ולשמוח, צריך כל אדם לבחון את עצמו, האם הוא מאלה ששמחים יותר בשתייה מרובה או מאלה ששמחים יותר בשתייה מועטת, או שמא הוא מאלה ששותים וצריכים ללכת מיד אחר כך לישון.

בכל אופן, מי שיודע בעצמו שמתוך השכרות הוא עלול להתפרע, להכות חברים, לעשות דברים מכוערים או לבזות את עצמו מאוד, צריך להימנע מלהגיע לשכרות.

נשים במצוות השתייה

גם נשים חייבות בכל מצוות הפורים, ואף שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, כיוון שאף הן היו באותו הנס אף הן מחויבות. בכלל זה מצווה לנשים להרבות בשתיית יין המשמח, אלא שעליהן להיזהר יותר משכרות ואובדן שליטה, שהשכרות מגונה אצל הנשים יותר מאשר אצל הגברים, מפני שהיא מפירה את מצוות הצניעות שנשים משתבחות בה.

מצוות השמחה כוללת לשמח אחרים

כלל יסוד במצוות השמחה, שהיא כוללת בתוכה לשמח אחרים. כך בכל החגים, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד), וכך גם בפורים, שנאמר: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, כב).

משלוח המנות

מצוות משלוח מנות היא שישלח כל אדם שתי מנות לחברו. המנות צריכות להיות דברי מאכל, כדי להרבות בשמחת הפורים, אבל השולח לחברו בגד או ספר, אף שהם משמחים ומבטאים אהבה – לא יצא.

שתי המנות צריכות להיות שונות זו מזו, כמו למשל לחם ובשר, בשר ואורז, דג וביצים, עוגות ותפוחים או שתי מנות בשר בטעמים שונים.

השולח עוף חי לחברו, לא יצא ידי חובתו, מפני שאינו ראוי עדיין לאכילה. ואפילו אם שלח בשר חי שעדיין לא בושל, יש אומרים שלא יצא ידי חובתו, אלא צריך לשלוח מנות מוכנות לאכילה. אפשר לשלוח קופסת שימורים, מפני שבקלות אפשר לפותחה ולאכול את המאכל שבה.

בקבוק של משקה שיש לו חשיבות, כמו יין או בירה או מיץ טעים, לדעת רוב הפוסקים נחשב כמנה, ואפשר לקיים את המצווה בשני משקים, ויש מחמירים שמשקה אינו נחשב כמנה. והרוצה להדר, במשלוח מנות אחד יחוש לדעת המחמירים.

שיעור המנות

כל מנה צריכה להיות כשיעור שאפשר להגיש לפני אורח בדרך כבוד (ערוך השולחן תרצה, טו). אבל שזיף אחד, למשל, אינו בשיעור שאפשר לכבד בו אורח, ולכן הרוצה שמנה אחת תהיה משזיפים, צריך לצרף כמה שזיפים כדי שייחשבו למנה. יש שנתנו לכך הגדרה, שתהיה כל מנה כשיעור שלוש ביצים לפחות, ששיעור כזה בוודאי אפשר להגיש לפני אורח.

יש מוסיפים עוד, שהמנות צריכות להיות חשובות לפי ערך השולח והמקבל, שאם הם עשירים, המנות צריכות להיות חשובות ומשמחות לפי ערכם. אבל אם אין המנות נחשבות בעיניהם, לא יצאו בהן ידי חובה. ונכון להחמיר גם כשיטה זו.

מתנות לאביונים

מצווה על כל אדם מישראל שייתן בפורים שתי מתנות לשני אביונים, כלומר מתנה אחת לכל אביון. וכל המרבה במתנות לאביונים הרי זה משובח.

אביון הוא עני שאין לו כסף לצרכים הכרחיים לבני ביתו, והכול יחסי לזמן ולמקום. אפשר לתת את המתנה גם לילד עני, ובתנאי שתהיה לו דעת שלא לאבד את הכסף.

הנותן שיעור שתי מתנות לזוג עניים, או לאלמנה ובנה הקטן הסמוך על שולחנה, יצא ידי חובת שתי מתנות. אבל הנותן שתי מתנות לאביון אחד, אפילו אם נתנן בזו אחר זו, לא יצא, כי צריך לתת לשני אביונים.

נוהגים כיום לתת את המתנות לאביונים על ידי גבאי צדקה, שאם הם חכמים וצדיקים, הרי שהם יודעים למי ראוי לתת יותר, והם גם יודעים לתת את המתנות באופן המכובד, המשמח והמועיל ביותר.

שיעור המתנה לאביון

המתנה יכולה להיות כסף או דבר מאכל, אבל לא בגדים או ספרים, מפני שיש אומרים שהמתנות צריכות להיות מדבר שאפשר ליהנות ממנו בסעודת פורים, ועל כן יש לתת מאכלים או כסף שאפשר לקנות בו מאכלים.

אף שהמתנה צריכה להיות ראויה לסייע לסעודת פורים, מותר לאביון לעשות במתנה מה שירצה, ואין הוא חייב להשתמש בה דווקא לצורכי סעודת פורים.

שוויה של כל מתנה צריך להיות כשיעור שאפשר לקנות בו מאכלים פשוטים שמשביעים כארוחה קטנה ופשוטה. בדיעבד אם נתן שיעור של שקל לכל מתנה – יצא ידי חובה, מפני שאפשר לקנות בו לחם בנפח של שלוש ביצים (כשלוש פרוסות), שהוא מאכל שאפשר לשבוע ממנו בצמצום.

נשים וזוגות נשואים

כאמור, נשים חייבות בכל מצוות הפורים למרות שהזמן גרמן, הואיל ואף הן היו באותו הנס. גם אישה נשואה חייבת במצוות אלו. הרי שזוג נשוי חייב לשלוח שני משלוחי מנות, אחד מהאיש ואחד מהאישה, ובכל משלוח צריכות להיות שתי מנות. אף שבמשלוח מנות העיקר הוא קירוב הדעת שבין השולח למקבל, נראה שאין צורך לציין במפורש שמשלוח זה מהאיש וזה מהאישה, אלא מספיק שדעת השולחים תהיה שמשלוח זה של האיש ומשלוח זה של האישה. ואין בזה פגם בקירוב הדעת, שהואיל והם זוג נשוי, ברור שהמשלוח שייך לשניהם, וקירוב הדעת נעשה כלפי שניהם.

למתנות לאביונים, זוג נשוי צריך לתת כשיעור ארבע מתנות, שתי מתנות מהאיש ושתי מתנות מהאישה. אין צורך שהאישה תיתן בידיה את המתנות, אלא יכול בעלה לתת את המתנות בעבורה.

נערים וילדים

ילדים שהגיעו למצוות, אף שהם סמוכים על שולחן הוריהם, כיוון שהגיעו לגיל מצוות חייבים במצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים. את משלוח המנות שעניינו להרבות באהבה הם צריכים לשלוח במפורש בשמם, ואת המתנות לאביונים יכולים ההורים לתת בעבורם. גם ילדים שהגיעו לגיל חינוך, טוב לחנך למצווה.

זמן המצוות

זמן מצוות שליחת המנות איש לרעהו ונתינת המתנות לאביונים הוא ביום הפורים, ואם נתנם בליל פורים לא יצא ידי חובתו.

מי שלא מצא אביונים לתת להם מתנות בפורים, יפריש את מתנותיו וישמרן עד אשר ימצא אביונים, ובעצם הפרשתו הוא מקיים את המצווה. אבל משלוח מנות שייך דווקא ליום הפורים, שאז המצווה להרבות באהבה ושמחה בין רעים. מי שנמצא לבדו בפורים, יתקשר לחבר ויבקש שיקנה בשבילו מנות וייתנן בשליחותו לאחד מחבריו, ויצא בזה ידי חובה.

מי שחושש שבפורים לא ימצא אביונים, יכול לתת לגבאי צדקה את כסף המתנות לפני פורים, ויסכם במפורש שהכסף יישאר שלו עד יום הפורים, וביום הפורים ייתן הגבאי את הכסף בשליחותו לשני אביונים.

שמחת ישראל והתורה

יש להקפיד על השמחה בחודש אדר כשם שמקפידים על האבלות באב • לשם השמחה, יש לעיין ולהבין את גודל הנס בימי מרדכי ואסתר • בזמן אחשוורוש הגיע עם ישראל לנקודת שפל, ובכל זאת העדיף למות ולא להתבולל • הבחירה לדבוק בתורה הייתה קבלה מחודשת של התורה, הפעם מבחירה גמורה • בפורים מתגלה כי לכל המצבים ולכל הכוחות יש ייעוד אלוקי • שמחה בלי מתנות לאביונים היא התעלמות ובריחה מהמציאות, לכן אינה שלמה • כיצד לשתות נכון בפורים

אבי מורי רגיל לומר שהזמנים שבהם מרבים לשאול את הרבנים שאלות הם בראש ובראשונה הימים שלפני הפסח, ולאחר מכן הימים שסביב תחילת חודש אב, שכן אמרו חכמים: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" – ואזי מתעוררות שאלות רבות, כיצד ממעטים בשמחה בענייני שירה, טיולים, אירועים, קניות וכדומה. ומה עם חודש אדר? וכי בתחילת אדר אין שום שאלות? והרי הקישו חכמים ואמרו: "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה – כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט, א). כלומר, כשם שמדקדקים במיעוט השמחה בתחילת חודש אב כך יש לדקדק בהוספת השמחה בחודש אדר, וראוי היה לשאול על כך שאלות לא פחות מאשר בתחילת חודש אב. כנראה שלשמוח חושבים כולם שהם יודעים. אך ייתכן שבכל זאת ראוי לעיין יותר בערך השמחה, במבט שהיא מקנה על המציאות ובדרכי החיים לאור השמחה.

בכל אופן, ברור שמכלל המצווה להרבות בשמחה – למעט בעיסוק בדברים מצערים ולהשתדל להביט על הטוב והמשמח שבחיים. לכן לא אדרש בעת הזאת לעמדה המעליבה של משרד הביטחון כלפיי, ורק אנסה לשמוח בכך שאשריי שנתפסתי על דברי תורה.

המשבר הקשה בימי אחשוורוש

כשם שמדקדקים במיעוט השמחה בתחילת חודש אב, כך יש לדקדק בהוספת השמחה בחודש אדר, וראוי היה לשאול על כך שאלות לא פחות מאשר בתחילת חודש אב. כנראה שלשמוח חושבים כולם שהם יודעים. אך ייתכן שבכל זאת ראוי לעיין יותר בערך השמחה

בימי אחשוורוש היה עם ישראל שרוי במצב קשה מאוד. מאז ימי השיא של יציאת מצרים ומתן תורה, כיבוש הארץ ומלכות דוד ושלמה, במשך מאות שנים הלכה האומה וירדה. חטאים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים התפשטו בישראל. בתחילה גלו השבטים שבעבר הירדן המזרחי, לאחר מכן שאר השבטים שבמלכות ישראל, ולבסוף נחרב בית המקדש וגם שבטי יהודה, בנימין ולוי, וכל המצטרפים אליהם משאר השבטים ירדו לגלות. כמעט לא נותרו יהודים בארץ. אמנם כבר הוכרזה הצהרת כורש שהתירה ליהודים לחזור לארצם, אולם רק מעטים עלו, ובעקבות כתבי שטנה נאסר עליהם לבנות את בית המקדש. האימפריה הפרסית שלטה בכיפה, והציבור היהודי הגדול שברחבי האימפריה, במקום לעלות לארץ התאמץ להתערות בגויים ולהתנהג כמותם, עד שרבים היו מוכנים להשתחוות לצלם. בשושן הבירה, יהודים השתתפו בסעודת אחשוורוש וראו בעיניהם איך מוציאים את כלי בית המקדש, שנפלו בשבי האויב בעת החורבן, ומשתמשים בהם לצורך חול, ובכל זאת נהנו מסעודתו של אותו רשע. נדמה היה כי לא תהיה יותר תקווה לשיבת ציון, בתוך דורות ספורים העם היהודי יתבולל בעמים, והחזון הגדול שלמענו נבחר עם ישראל ירד לטמיון.

הגזירה

והנה קם המן הרשע, מזרע עמלק, והוביל את האימפריה הפרסית לגזירה נוראה שלא הייתה כמותה בעולם: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" (אסתר ג, יג). זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הועמדה הדילמה האיומה בפני היהודים: לדבוק בזהותם ובתורתם תוך נכונות לשלם מחיר כבד מנשא, או להתבולל בעמים ולהינצל מהגורל היהודי.

הזהות היהודית

הלא ייאמן קרה: למרות חולשת אותו הדור, היהודים עמדו בניסיון, דבקו בזהותם ולא התבוללו. ועשה ה' נס, ונהפוך הוא – במקום ששונאי ישראל יבצעו את זממם, הרגו היהודים בשונאיהם, ואף את המן ובניו תלו על העץ אשר הכין למרדכי. ומתוך כך התעוררו בישראל הכוחות לעלות לארץ, וזכינו לבנות את בית המקדש השני, ונפתח הפתח להגדלת לימוד התורה שבעל פה, שהייתה המפעל הרוחני העיקרי בתקופת הבית השני.

מאז ועד היום, נס הפורים הוא המופת לחיי העם היהודי בכל שנות הגלות הארוכות. באלף הזדמנויות יכלו אבותינו להתבולל ולהסיר מעליהם את המשא הכבד של שנאת ישראל. עמים אחרים לא עמדו בניסיונות קלים מאלה. אבל עם ישראל, למרות כל הייסורים, בחר להמשיך ולשאת את דבר ה' ותורתו, מתוך אמונה שייעוד גדול נכון לנו, לחזור לארץ ישראל ולהביא גאולה לעולם.

קבלת התורה מחדש

כל כך גדולה הייתה אותה השעה שעמדו ישראל בניסיון ונותרו דבקים בה' ובתורתו, עד שאמרו חכמים (שבת פח, א) שחזרו ישראל וקיבלו את התורה בימי אחשוורוש. וקבלתם אז הייתה במידה מסוימת גדולה מקבלתם במעמד הר סיני, כי אז לא הייתה לנו בחירה, כפה ה' עלינו הר כגיגית; שכן לא ניתן היה להעלות על הדעת שלאחר כל הנסים הגדולים שעשה ה' לישראל, ביציאת מצרים, קריעת ים סוף, המן והשלו – יסרבו ישראל לקבל את התורה.

השאלה הייתה מה יעשו ישראל כאשר כבר לא יהיו גילויים אלוקיים, והצרות והייסורים יגברו, וכדי לדבוק בתורה יצטרכו למסור את הנפש – האם גם אז ירצו בתורה. שעת הניסיון הגיעה בימי אחשוורוש, והנה התברר שהקשר של עם ישראל לאמונה ולתורה נצחי. למרות הקשיים העצומים הם לא ברחו מגורלם, אלא חזרו בתשובה, התפללו לה', ונעשה להם נס ונושעו. ולא זו בלבד שחזרו לקיים את תרי"ג המצוות, אלא שאחר שניצלו עוד הוסיפו ותיקנו מצווה נוספת, את מצוות הפורים. זו הייתה קבלת התורה מחדש.

בפורים התגלתה סגולת ישראל

הרי שבפורים נתגלתה סגולתם של ישראל, שאפילו במצבים הקשים ביותר נשארים קשורים ודבוקים לה'. וזהו שאמרו חכמים, שישראל, גם כשהם חוטאים, נקראים בנים למקום. וכן התברר שהקב"ה מנהיג את העולם ומסבב את האירועים לטובתם של ישראל כדי להצילם ולגואלם.

זה עניינו של פורים, לשמוח בקדושת התורה ובקדושת ישראל. במצוות קריאת המגילה אנו עוסקים בתורה, ובמצוות המשתה והשמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים אנו עוסקים בקדושת ישראל.

תורה במגילת אסתר

תורה נפלאה נתגלתה במגילת אסתר, שגם בעומק החושך הקב"ה משגיח על עמו, וכל המצבים הקשים והרעים מתבררים לבסוף כשלבים לקראת הגאולה. במגילת אסתר לא מוזכר שם שמיים, כדי לבטא את החושך וההסתר שבאותה תקופה, ושאף על פי כן בסתר המאורעות הקב"ה מנהיג את העולם ומשגיח על עמו, להדריכו ולהושיעו.

לעומת השלב הראשון שבו נתגלתה התורה באותות ומופתים, בימי מרדכי ואסתר התורה נתגלתה דרך המציאות הארצית, שנראית בתחילה כמסתירה את האור האלוקי, אבל ככל שדבקים יותר בה' במסירות נפש, כך המציאות הארצית עצמה מגלה את מקורה האלוקי, וזהו התיקון השלם.

לכך רומז השם "מגילת אסתר": "אסתר" לשון הסתר, ו"מגילה" לשון גילוי. מגילת אסתר היא הגילוי שמתוך ההסתר.

שמחת במאכל ומשתה "עד דלא ידע"

מתוך כך התגלה שגם הצדדים החומריים, שלכאורה מסתירים את האור האלוקי, כשהם נעשים לשם שמיים – הרי שהם קדושים. ובמקום להפריע לעבודת ה', הם מתהפכים לטובה, ועוזרים מאוד לעבודת ה' בשמחה וחיוניות. ואפילו במצב של איבוד הדעת במידת מה, ישראל נשארים דבוקים בה'. וכשם שהאמונה של ישראל היא מעבר לגבולות המקובלים, במסירות נפש שקשה לעמוד על סודה, כך גם שמחת הפורים היא בשתייה "עד דלא ידע", עד לדבקות שמעבר לשיקולים הרציונליים הרגילים.

זו השמחה השלמה, שכוללת בתוכה את כל כוחותיו של האדם, הרוחניים והגשמיים, עד שמתברר שאפילו השתייה והשכרות, שבדרך כלל נתפסים אצלנו כשליליים, מתהפכים לטובה ומצטרפים לשמחה.

ואין שמחה אמיתית בלא דיבוק חברים, כי השמחה האמיתית היא התרחבות החיים והתפשטותם באהבת הבריות. לכן נצטווינו לשלוח מנות איש לרעהו. וגם את הסעודה צריכים לעשות יחד עם חברים.

מתנות לאביונים

אין להסתפק בהרבות אהבה בין החברים, אלא צריך לדאוג גם לעניים שאין להם יכולת לשמוח, ולכן נצטווינו לתת מתנות לאביונים, כדי שגם הם ישתתפו בשמחת הפורים. וכל המתעלם מצער העניים, גם אם ידמה לעצמו שהוא שמח עם חבריו, באמת אינו אלא הולל, שמתעלם מהחיים האמיתיים. הוא בורח מהמחשבות על הצער שבעולם, ורק כך הוא מצליח לעשות את עצמו שמח לזמן מה. אבל המציאות הקשה הרי לא תיעלם בעת שישתה יין וישתכר, ולכן בתוכו פנימה הוא יודע שלא מגיע לו להיות שמח, והוא נותר עצוב. אבל מי שדואג לשמח את העניים והמסכנים, יש ערך לחייו והוא יכול לשמוח באמת ובצדק. וזהו שנצטווינו לתת בפורים מתנות לאביונים.

עצה טובה למניעת שכרות שסופה צער

לשמחתנו איננו רגילים לשתות לשוכרה, לפיכך צריך להכיר מעט את דרכי השתייה, שאם לא כן, במקום לשמוח נגיע לצער. ככלל, האלכוהול מגיע לשיא השפעתו רק אחר כשלושים דקות משתייתו. מי שאינו מודע לכך, עלול לשתות בתחילת הסעודה כוס יין, וכשנוכח לאחר חמש דקות שהיין לא השפיע כמעט, הוא סבור שעליו לשתות עוד כוס. והנה עוברות עוד חמש דקות, ועדיין הוא מרגיש רק מעט סחרור, ועולה בדעתו שהוא מוכרח לשתות עוד כוס מלאה, ואחרי עוד עשר דקות הוא כבר מתחיל להרגיש שמח, הנה היין באמת מועיל, ואם כן כדאי להעלות את השמחה בעוד כוס. וכך בתוך פחות ממחצית השעה הוא שותה ארבע כוסות, ופתאום האלכוהול עולה לראשו. הוא עוד מנסה לשלוט בעצמו, לדבר לעניין, לא להפיל כלים, אבל מהר מאוד נופל שיכור כלוט, מתגולל בקיאו. לפיכך, נכון להמתין בין שתייה לחברתה לפחות חצי שעה, וטוב גם לאכול יחד עם השתייה, כדי שהיין הטוב ייספג בגוף כראוי. באופן זה ניתן להאריך בשמחה של מצווה במשך שעות רבות.

כיצד משמחים חתן וכלה

ביהדות, החתונה היא היום השמח ביותר בחיי האדם • ריבוי המשתתפים בשמחה מגלה כי היא איננה שמחה פרטית, אלא חלק מהייעוד הכללי של גילוי אחדות ה' • יש להדר בסעודה ובבגדים לכבוד החתונה, יותר מאשר ביום טוב • התזמורת צריכה לאפשר לאנשים לדבר זה עם זה, מכיוון שהשיחה היא חלק מהשמחה • כדי לשמח, מצווה על כל המשתתפים להיות בשמחה ולהביט בעין טובה • מצווה לשבח את הכלה בעיני החתן ולהפך • אין לדחוק את המבוגרים ממעגל הרוקדים – דווקא הם מגדילים את מעלת החתונה

ערך שמחת החתונה

שיא השמחה מתבטא בריקודים, אבל העיקר ששמחים הכול בסעודה, בשתיית יין, בבגדים נאים ומשמחים, ומשוחחים זה עם זה באהבה ובשמחה. נכון שבעת הסעודה התזמורת לא תנגן, כדי שהמשתתפים יוכלו לדבר זה עם זה

בימים אלה אנו זוכים להוביל בת יקרה לחתונה, ומתוך כך אעסוק בשמחת החתונה, שהיא השמחה הגדולה ביותר בחיים היהודיים.

שירים וניגונים רבים מספור הולחנו סביב החתונה. שלא כמו הנוצרים שראו בחתונה כניעה ליצר השפל של האדם, היהדות מתוך גישתה החיובית לחיים רואה ביום החתונה את היום הגדול והשמח ביותר בחייו של האדם. זהו היום שבו בני הזוג מתחילים לקיים בשלמות את המצווה שעליה אמר רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה – מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח, ספרא שם). ואמר האר"י שבקיום המצווה בשלמות בני הזוג מקיימים באופן תמציתי את כל התורה (ספר הליקוטים עקב). זה גם היום שבו מניחים את התשתית לדורות הבאים שייוולדו, בעזרת ה', לזוג החדש.

העלאת השמחה הפרטית לשמחת הכלל

לכאורה יש מקום לשאול, מדוע צריכים החתן והכלה שירקדו לפניהם וישמחום, הרי ממילא הם שמחים? אלא ששמחת החתונה נועדה להרחיב ולחבר את שמחתם של החתן והכלה לכלל ישראל, לכל הדורות שעברו ולכל הדורות שעתידים לבוא. שידעו החתן והכלה עד כמה גדולה מעלתם, שעל ידי קידושין כדת משה וישראל מתגלה האחדות האלוקית בעולם, ואהבה ושלום וברכה ומתפשטים על הכול.

וזה עיקר עניינם של ישראל בעולם, לגלות לעולם את האחדות האלוקית, באהבה ובשמחה, באור התורה וכפי הדרכת מצוותיה, ועל ידי כך להוסיף ברכה וחיים בעולם ולרוממו ולתקנו עד הגאולה השלמה.

הרעיון הגדול הזה מתגלה דרך האיחוד של החתן והכלה, ולכן שמחת החתונה חשובה כל כך. ודווקא בזכות העלאת האהבה והשמחה הפרטית לממד הכללי שלה, האהבה הפרטית שבין בני הזוג תעלה ותתעצם עם השנים, ולא תדעך כדרך האהבות הגשמיות הקטנות.

גילוי האחדות

כדי להבין יותר את ערך החתונה, צריך לבאר שרצה הקב"ה לזכות את בני האדם, לפיכך ברא את העולם כשהוא חסר – כדי שיוכלו בני האדם לתקנו ולעשותו טוב ומאושר, ובזה יזכו להיות שותפים עם הקב"ה בכל הטוב שבעולם, ושמחתם בו תהיה שלמה. הפירוד הוא החיסרון העמוק ביותר שישנו בבריאה. אמנם הבורא הוא אחד, אולם כיוון שהסתיר את אורו, נעשו הברואים נפרדים ממנו יתברך, וממילא גם נעשו נפרדים זה מזה, כשכל אחד דואג לעצמו. מזה נובעים כל הקטטות, המחלוקות, הסכסוכים והמלחמות. על כן העולם הזה נקרא "עלמא דפירודא" – עולם הפירוד. לכן הוא גם נקרא "עלמא דשיקרא" – עולם השקר, שאין מכירים בו את שורש האחדות, וכל הרעות שבעולם נובעות מזה. לפיכך, עיקר אמונת ישראל היא אמונת הייחוד, אמונה בה' אחד.

בחתונה מתגלה האחדות הגדולה בעולם, ששני בני אדם נפרדים מתאחדים באחדות כפולה ומכופלת: אחדות של איש ואשתו, ואחדות של הנשמה והגוף. פעמים רבות יש ניגוד בין הנשמה והגוף, הנשמה נכספת לתענוגים רוחניים ומתוך כך אל הטוב, והגוף נמשך לתענוגים גשמיים ומתוך כך לרע, הנשמה חפצה בנצח והגוף בהווה החולף. על ידי הנישואין הנשמה והגוף מתלכדים בקדושה, ואף היצר הרע מתהפך לטובה. הרעיון הנאצל של נאמנות ואחדות מתחבר עם התענוג הגדול ביותר, והערך המוסרי של התמסרות מוחלטת מתחבר עם השמחה הגדולה ביותר. לכן שמחת החתונה צריכה להיות גדולה מאוד, יותר מכל השמחות האחרות.

מצוות שמחת החתונה בסעודה ובבגדים

סדר מדרגות השמחה: מצוות השמחה ביום טוב גדולה מאשר בשבת, לכן סעודות החג צריכות להיות יותר משובחות מסעודות השבת, ומצווה לשתות יין ולאכול בשר בסעודות החג יותר מאשר בסעודות השבת. וסעודת החתונה צריכה להיות משובחת יותר מסעודת יום טוב.

וכן לגבי הבגדים: מצווה לקנות בגדים לקראת החג, ובמיוחד מצווה לנשים לקנות להן בגדים לקראת החג, כדי לקיים בהם את מצוות השמחה בחג. ולקראת החתונה של קרובים מדרגה ראשונה, נוהגים ישראל להדר יותר ולקנות בגדים עוד יותר נאים מאשר הבגדים שקונים לקראת החג. נוהגים שאם יש חג סמוך לחתונה אין צריך לקנות בגדים נוספים לקראת החג, אלא שמחים בבגדים שקנו לקראת החתונה גם בחג. ואף מצווה לכל המוזמנים לבוא בבגדים חגיגיים, לפחות כבגדי שבת.

סעודת החתונה

מכיוון שסעודת החתונה חשובה במיוחד, בנוסף ללחם צריך להגיש בסעודה בשר ויין, שהם משמחים. ומסתבר שגם בשר עוף נחשב משמח כבשר, שכן מצינו בתלמוד (כתובות ה, א) שהיו מכינים עוף לחתונה.

יש לטרוח לקראת הסעודה, ותיקנו חכמים שיתעסקו בסעודה שלושה ימים לפחות, משום כבוד בנות ישראל (כתובות ב, א). כיום, כששוכרים קייטרינג, אין צורך להכין את הסעודה שלושה ימים, אלא די בכך שדואגים שהסעודה תהיה מכובדת.

לשמוח ולשמח

שמחה אמיתית היא שמחה של צוותא, שבה האדם שמח ומשמח אחרים (פנה"ל מועדים א, יא). לשם כך צריך כל אחד מהמשתתפים להביט על הכול בעין טובה, על החתן ועל הכלה ועל כל הנאספים, לשמוח בסעודה ובבגדים, ומתוך שמחתו יוכל להחמיא לכולם ולשמחם שמחה אמיתית.

שמחה בשיחה ודיבורים

במסכת ברכות (ו, ב) הפליגו חכמינו ז"ל בחשיבות המצווה לשמח חתן וכלה, ואמרו: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות (שחמישה קולות הוזכרו בפסוק שעוסק בשמחת החתונה), שנאמר: "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות" (ירמיהו לג, יא). ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות. ורבי אבהו אמר: כאילו הקריב קורבן תודה. ורב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים.

יש טועים לחשוב שכל שמחת החתונה בריקודים, ולא כן. אמנם שיא השמחה מתבטא בריקודים, אבל העיקר ששמחים הכול בסעודה, בשתיית יין, בבגדים נאים ומשמחים, ומשוחחים זה עם זה באהבה ובשמחה. וכפי שמובא בתלמוד: "אמר רב אשי: אגרא דבי הלולי – מילי" (ברכות ו, ב). תרגום: שכר בית המשתה של חתונה – הדיבורים. היינו המולת השמחה של הדיבורים הטובים והיפים שנאמרים בין הנאספים. כדי שאפשר יהיה לקיים את עיקר השמחה, נכון שבעת הסעודה התזמורת לא תנגן, כדי שיוכלו המשתתפים לדבר זה עם זה.

הוסיף המהרש"א ששמחת הדיבורים היא לשמח את החתן והכלה בדיבורים של מצווה, בהודאה לה' על רוב חסדיו. ואכן כך הוא מנהג ישראל, שבעת הריקודים התזמורת מנגנת שירי קודש שיש בהם הודאה ותפילה לה'.

שיאם של דיבורי השמחה הוא הדיבורים שנועדו לשמח את החתן והכלה עצמם, כפי שפירש רש"י, וכפי שאמרו חכמים (כתובות יז, א), שיש לרקוד לפני הכלה ולומר "כלה נאה וחסודה". וגם כאשר נראה לכאורה שהכלה אינה נאה וחסודה, הלכה כבית הלל שצריך לשבח אותה שהיא "נאה וחסודה", כי זו האמת הפנימית לגבי כל כלה. על אחת כמה וכמה שכמעט תמיד, כאשר מתבוננים בעין טובה, רואים שזו האמת הפשוטה.

מכאן למדנו שבתוך מגבלות הצניעות צריכים קרובי החתן וחבריו לשבח בפניו את הכלה, וככל שהם משבחים אותה יותר בדברים שמתקבלים על דעתו, כך הם זוכים לקיים יותר את המצווה לשמח חתן וכלה, שמתוך שהחתן שמח בכלתו הוא משמח אותה יותר. וכן מצווה על קרובי הכלה לשבח בפניה את חתנה, שעל ידי כך תשמח בו יותר.

ריקודי החתונה

"אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: כלה נאה וחסודה" (כתובות יז, א). מעצם זה שגדול בתורה כרבי יהודה ביטל עצמו מהלימוד כדי לבוא לרקוד לפני הכלה, הבינו החתן והכלה עד כמה גדולה מעלתם, שהם מקימים בית בישראל. הזיכרון הנפלא הזה יישאר להם לעולם מחתונתם, וגם אם יגיעו שעות קשות, זיכרון שמח זה יפיח בהם שמחה ועידוד.

עוד סיפרו שם בגמרא על רב שמואל בר רב יצחק, שגם בהיותו זקן, היה רגיל לרקוד לפני הכלה תוך שהוא אוחז שלושה ענפי הדס וזורקם ותופסם לסירוגין, עד שהצעירים היו מתביישים מפניו שאינם יכולים לרקוד ולשמח את החתן והכלה כמותו. כאשר נפטר רב שמואל בר רב יצחק, ירד עמוד של אש והפסיק בינו לבין העם. מקובל היה לחכמים, שאין עמוד אש זה יורד אלא לאחד או שניים שבדור. אמרו חכמים שזכה רב שמואל בר רב יצחק למעלתו היתרה בזכות ההדסים שהיה רוקד בהם לפני הכלה, שההדסים רומזים לריבוי ילדים. ויש שפירשו שזכה למעלתו היתרה בזכות שהיה מתמיד לעשות כן לפני כל הכלות, ויש שפירשו שזכה למעלתו היתרה בזכות שהיה משתטה ומבזה את עצמו כדי לשמח את הכלה.

מכל זה למדנו עד כמה גדולה ועצומה היא המצווה לרקוד בחתונה לפני החתן והכלה ולשמחם.

השתתפות מבוגרים בריקודים מעלה את השמחה

כאן המקום להוכיח את הצעירים והצעירות שרוקדים בפראות ובועטים במבוגרים, עד שאפילו בני שלושים נדחקים משם בתחושה שהם כבר זקנים. נוסף על האיסור לפגוע בשום אדם גם בעת הריקודים, וקל וחומר באנשים מבוגרים שמצווה לכבדם, צעירים אלה גם פוגמים בשמחת החתונה, שככל שמשתתפים בה יותר אנשים מבוגרים וזקנים מעלתה גדולה יותר. והצעירים שיזכו לכבד את המבוגרים יזכו לרקוד עד זקנה ושיבה בשמחה של מצווה.

דרכי המאבק למען צביון יהודי בצה"ל

בשנים האחרונות נכתבו כאן התרעות רבות על כרסום במעמד היהדות בצה"ל • לו עמדנו בעבר בתוקף על הפגיעה במצוות ובערכים, הפקודה נגד הזקנים לא הייתה עולה על הדעת • רבים שהתנגדו לדברים שנאמרו כאן בעבר, קוראים היום לתגובה חריפה • אין לאיים ואין לתבוע את פירוק הממשלה, אלא להתריע על כל בעיה בצבא • אי אפשר לפגוע במפלגות מסוימות בבחירות, ואחר כך לצפות מהן לפעול מעבר לכוחן הפוליטי המוגבל • ללמוד מהרצי"ה על מה מפרקים ממשלה

סערת הזקנים

אילו שר הביטחון והרמטכ"ל היו מודעים באופן שוטף לבעיות שיש לחיילים הדתיים בצבא, ולתביעה העקרונית שהצבא ישמור על צביונו היהודי, ושהרבנות הצבאית צריכה להיות עצמאית ומובילה בתחום היהדות כולו – לא היו מעלים בדעתם להוציא מידי הרבנות הצבאית את האחריות לאישור גידול זקן מסיבות דתיות ואת אגף התודעה היהודית

שאלה: מדוע הרב לא יצא בביקורת קשה נגד הפקודה לפיה לא יורשה חייל לגדל זקן בלא אישור קצין השלישות הפיקודי? האם אין מקום לקרוא לחיילים לסרב על כך פקודה ולהרעיש על כך שמיים וארץ?! האין לראות בכך מגמה חמורה של הרס הדת, שמצטרפת להעברת האחריות לתודעה היהודית מהרבנות הצבאית לאכ"א, ולכניעת הממשלה לרפורמים בעניין הכותל?! האם לא צריך לקרוא לנציגי הציבור לפרק את הממשלה על כך?!

תשובה: אכן הפקודה נגד הזקנים מקוממת ומצביעה על אטימות וחוסר כבוד מצד חברי המטכ"ל שהיו שותפים לה. יש בה פגיעה מסוימת בצביון היהודי של צה"ל, ויותר מזה פגיעה במעמדם של הרבנים הצבאיים שהיו אחראים עד כה למתן אישור זה, ויותר מזה פגיעה בכבודו של החייל שרשאי להיראות באופן התואם את אורח חייו, כל עוד הוא נראה מכובד וסביר.

ברור שחייל שמקבל פקודה כזו אינו צריך להישמע לה, אלא עליו לפעול בדרכים המקובלות כדי לשנותה. ברוב המוחלט של המקרים יצליח, ואם ייתקל במפקד אטום במיוחד, יסביר לו שהוא מוכן ללכת על כך לכלא, ועל ידי כך אולי תחזור הבינה לראשו והפקודה לגביו תבוטל.

מכיוון שהערכתי מתחילה שהעניין יסתדר בהבנה, לא מצאתי צורך לצאת על כך בביקורת ציבורית.

עמדתי במשך השנים

אמנם יש לי תמיהה על רבים מאלה שקוראים היום להילחם ולהפיל את הממשלה, מדוע במשך כל אותן שנים שבהן כתבתי מאמרי ביקורת נוקבים על הכרסום בזהותן היהודית-לאומית של מערכות שלטוניות שונות, הם שתקו ופעמים שאף יצאו נגד עמדותיי. אמנם בכל משך התקופה הזאת השפעתו הערכית של הציבור הדתי גברה מאוד, אולם במקביל, בהשפעתן של מערכות המשפט והאקדמיה, התקיים תהליך של כרסום ערכי במערכות המשפט, החינוך, הביטחון, מעמדה של הרבנות בישראל, ובכלל זה מעמדה של הרבנות הצבאית והצביון היהודי של צה"ל. אזכיר כאן בקיצור את המאמרים שכתבתי ביחס לדרישה שצה"ל יתפקד כצבא יהודי.

בקיץ תשס"ד התייחסתי בשני מאמרים (י"ט תמוז, י"א אב) לקושי של הצוערים בבה"ד 1 להתפלל במניין, ותבעתי מחברי הכנסת הדתיים והחרדים לפעול למענם (הם לא פעלו, אבל הביקורת הציבורית הועילה במידת מה). עוד מאמר הוקדש בט' אלול לחיזוק החיילים מבחינה תורנית, למען עצמם, ולמען צביונו של צה"ל, כפי שציוותה התורה שיהיה המחנה קדוש.

בו' במרחשוון תשס"ה עסקתי בגבול הציות לפקודה שמנוגדת להלכה, הן ביחס לגירוש יהודים והן ביחס לחילול שבת (המשכתי לעסוק בכך גם בשבוע שלאחריו).

בי"ב בכסלו התרעתי שוויתור בענייני הלכה יגרום לכרסום במעמדו של הצבא, מצד חוסנו המוסרי כצבא יהודי, ומצד שחיילים דתיים וחרדים יתרחקו מערך הגיוס. בקיץ תשס"ה התקיים הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, אז הרביתי לכתוב נגד הגירוש ועל המצווה לשרת בצבא למרות זאת.

בז' בכסלו תשס"ו התייחסתי לפקודות נגד הוצאת ציציות (לא פחות חשוב מזקן), ועל הכרסום בעצמאותה של הרבנות הצבאית. כתבתי כי מכיוון שאין בידה כוח לעמוד מול הפיקוד, כפי שהיה בזמנו של הרב גורן, אין לה מעמד של מרא דאתרא, ועל כן גם על שאר הרבנים מוטלת האחריות לתת מענה לחיילים בצבא. עוד המשכתי להתייחס לכך בי"ב בטבת תשס"ו. שוב חזרתי והתרעתי על כך בהרחבה בל' באב תשס"ו (וגם בכ"א באלול).

בז' באלול תשס"ו כתבתי שצריך לתבוע הדחה של קצינים שפוגעים בצביון היהודי המקודש של צה"ל, וכדברי הרב גורן, מייסדה של הרבנות הצבאית, "שהיה אומר, כי קצין שקדושת מסורת ישראל אינה בראש מעייניו, אינו ראוי להיות מפקד בצה"ל ולשלוח חיילים להילחם למען עם ישראל. ועל כן היה עומד על כך, שמפקד שפגע בקודשי ישראל יודח ויסולק מהצבא".

בי"ד בטבת תשס"ז הקדשתי מאמר שלם למצבו הדתי של צה"ל, שמצד אחד נעשה הרבה יותר נוח לחיילים הדתיים, אולם מנגד, בעניינים עקרוניים כמו צניעות וערכים חל כרסום חמור. וכך כתבתי: "זה לא עניין של החיילים הדתיים בלבד, הצבא צריך לחתור לבטא עד כמה שאפשר את מורשתו וערכיו של העם היהודי. בלא זאת, הצבא יהפוך לצבא או"ם על כל המשמעויות וההיבטים החמורים לביטחונם של ישראל. תחושתם של החיילים הדתיים בצבא מהווה קנה מידה אמין לרמת היהדות בצה"ל". כדי לחזק עמדה זו הקדשתי במשך השנים כמה מאמרים לדמותו והנהגתו של הרב גורן בצבא. ועוד המשכתי להקדיש מאמרים למצב היהדות ושמירת המצוות בצבא במאמרים מי"א באב תשס"ז, ד' בטבת וג' בשבט תשס"ח. בחודש אדר א' תשס"ח הקדשתי מאמר על הכרסום שהחל בעקבות שילוב בנות ביחידות הגברים, והוספתי לעסוק בזה בעוד שני מאמרים.

בתוך כך הקדשתי מאמרים רבים לביאור ערך מצוות השירות בצבא, ושלמרות המאבק המתחייב על הצביון היהודי שלו, בשום פנים אין להשתמט מהמצווה הגדולה הזאת. אף הגנתי על ידידי היקר, הרב הצבאי הראשי דאז, הרב אביחי רונצקי שליט"א, שיזכה לרפואה שלמה, מפני התקפות של גורמים חרדיים (י"ז באייר תשס"ח).

כמדומה שהתמונה ברורה וכבר מתחילה לשעמם, אז נוותר על הסקירה מתשס"ט ואילך (אגב, ביקורות אלו שלא נמצאו להן שותפים רבים, מלבד החיילים בשטח, היו הרקע להוצאת ישיבת הר ברכה בחורף תש"ע ממסלול ההסדר).

אז והיום

בכל אותן השנים, רבים מאלה שטוענים עכשיו שצריך לסרב פקודה ולפרק את הממשלה, אמרו שאין לעורר מתחים בצבא. כשהתרעתי על הפגיעה בעצמאותה של הרבנות הצבאית, ושהיא צריכה להיות יותר תקיפה, רבים מאלה שקוראים היום לרב הצבאי להתפטר טענו שעמדתי קיצונית ולא מכבדת את מפקדי הצבא והרבנים הצבאיים, ושכל הפגנה צריכה להיות בעד ולא נגד, לחזק את הממשלה ולא נגדה. בכך תרמו להחלשת הרבנות הצבאית ולהתבססות העמדה שענייני הדת בצבא אינם מרכזיים כל כך.

אילו שר הביטחון והרמטכ"ל היו מודעים באופן שוטף לבעיות הצניעות, הכשרות והתפילות שיש לחיילים הדתיים בצבא, ולתביעה העקרונית שהצבא ישמור על צביונו היהודי, ושהרבנות הצבאית צריכה להיות עצמאית ומובילה בתחום היהדות כולו – לא היו מעלים בדעתם להוציא מידי הרבנות הצבאית את האחריות לאישור גידול זקן מסיבות דתיות ואת אגף התודעה היהודית.

בכל אופן, דווקא עכשיו, כשיש לנו סגן שר ביטחון שהוא תלמיד חכם, ישר וערכי ויודע לקדם דברים, לא ראוי לעורר מהומות, שכן ברור מאליו שהוא יעשה הכול כדי לפתור את הבעיה, ומן הסתם יצליח.

מכאן ואילך

מכאן ואילך, במקום לאיים ולתבוע פיטורים או פירוק ממשלה, יש להתריע באופן שוטף על כל בעיה בצבא, דרך הרבנות הצבאית, חברי כנסת מהבית היהודי והליכוד, וכמובן על ידי סגן שר הביטחון. ואולי גם חברי הכנסת החרדים יסכימו להצטרף ולסייע לחיילים הדתיים. במקביל לפעילות המסודרת, צריך גם לבקר את האחראים על בעיות הדת בצבא בכלי התקשורת הפתוחים לכך. באופן זה, בתהליך הדרגתי יש לקוות שהכול יתוקן.

מדוע פתאום נעשו הטענות קשות וחריפות

הטענות הקשות שמועלות כיום נגד הממשלה ומצב הדת במדינה ובצה"ל, מעלות חשש שיש כאן עוינות עמוקה דווקא כלפי ציבור דתי וימני ונציגיו, שדווקא מהם תובעים תביעות בלתי אפשריות, בעוד כלפי ממשלות שמאל וכלפי הנציגות החרדית מתייחסים בוותרנות וסנגוריה מופלגת.

חלק מאלה שמבקרים את נציגי הציבור הדתי והלאומי בכנסת ובממשלה ותובעים מהם לתקן ולקדם את הכול מיד, הם אלה שהכפישו אותם וגרמו לאובדן קולות והחלשת מעמדם בכנסת. בפועל אסור לפתח ציפיות מוגזמות מעבר לכוח שהבוחר נתן להם. מי שמפתחים ציפיות מוגזמות מביאים להכשלתם, ואולי אף עושים זאת בכוונה כדי להצדיק את עצמם על שהכפישו אותם לפני הבחירות והחלישו את כוחם.

מהרצי"ה – על מה מפרקים ממשלה

הוויכוח החמור ביותר בנושאי דת ומדינה, ויכוח חמור לאין ערוך מהכותל, היה סביב הגיור. לאחר שבית המשפט החילוני הכשיר גיור רפורמי, תבעו כמה רבנים חשובים לעשות הכול כדי לשנות את החוק ולקבוע שרק גיור כהלכה יוכר במדינת ישראל. לדעתם אסור היה להשתתף בממשלה שלא מתקנת עניין זה. אולם מו"ר הרצי"ה סבר שאף שהעניין חשוב ויש לפעול בעבורו במרץ רב, אין הוא צריך למנוע השתתפות של המפד"ל בממשלה. אמנם לאחר שחברי המפד"ל החליטו להתפטר על כך מהממשלה, סבר שעליהם לעמוד בדיבורם ולא לזחול חזרה לממשלה בחרפה.

מנגד, כשהכריז אחד מראשי הממשלה כי לא אכפת לו לבקר בגוש עציון עם ויזה ירדנית, נזדעזע הרצי"ה בכאב עצום. במשך ימים חזר ואמר בשיחות, בשיעורים ואף בדרשת יום העצמאות תשל"ד: "לו לא אכפת, ולנו, לכלל ישראל, כן אכפת!". והוסיף: "השומע ישמע והחדל יחדל!". והיה חוזר ומודיע כי ראש ממשלה שאומר דבר שכזה אינו יכול להיות ראש ממשלת ישראל.

מעמדו של ראש הממשלה היה נראה אז איתן. כעבור כמה שבועות נפלה הממשלה, עקב בואם של המטוסים בערב שבת. שמעתי מדודי הרב רמר זצ"ל, שהרב גולדויכט זצ"ל, ראש ישיבת כרם ביבנה, אמר אחר כך לרצי"ה: "רוח הקודש הופיעה בבית מדרשנו?". נענה הרצי"ה ואמר שאין כאן רוח הקודש, רק שצריך לדעת להבחין בין חיסרון לריקבון. לעתים החיסרון גדול מאוד, אלא שעדיין אפשר להמשיך לחיות עמו עד שיתוקן; אבל כאשר יש ריקבון הדברים חמורים בהרבה ואי אפשר יותר להמשיך.

מצבנו היום טוב בהרבה, ויהי רצון שנזכה להשלים את כל החסרונות.

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד