למכור כדי לקיים "לא תחונם"

האם במכירת הקרקעות לנוכרי במסגרת היתר המכירה יש בעיה של "לא תחונם"? • טעם האיסור הוא למנוע אחיזה של הגויים בארץ ישראל • אין איסור "לא תחונם" במכירה לזמן מוגבל • אין איסור כשמטרת המכירה היא לחזק את אחיזתנו בארץ • הטוענים נגד היתר המכירה מטעם "לא תחונם" הם דווקא אלה שמתרשלים במצוות יישוב הארץ • מדוע סבר רבי יהודה הנשיא שיש לבטל את תקנת השביעית לאחר החורבן • מדוע לא הפעילו את היתר המכירה בתקופה שלאחר החורבן

שאלה על היתר המכירה

בזכות המאמר על היתר המכירה הבנתי בפעם הראשונה עד כמה הוא מבוסס בהלכה. לפני כן הושפעתי מטענת החרדים שזלזלו (בלשון המעטה) ברבנים שמקבלים את ההיתר. אמנם עוד נשארה לי שאלה, הרי אסור למכור לנוכרים קרקע בארץ ישראל, שנאמר: "לא תחונם", ואיך אפשר למכור את הקרקע כדי להפקיע את חיוב השביעית?

איסור "לא תחונם"

הרי שהאמת הפוכה, דווקא משום מצוות "לא תחונם" עלינו למכור את השדות לנוכרי בשביעית, כדי שישראל השבים מהגלות יוכלו להתחזק בארצם, ולא ייתנו לנוכרים להיאחז בקרקע על ידי שינצלו את השביתה של ישראל בשביעית

נבאר תחילה את האיסור. נאמר בתורה על עמי ארץ כנען "ולא תחונם" (דברים ז, ב), ופירשו חכמים, שאיסור זה כולל שלושה איסורים: לא תחונם – לא תיתן להם חנייה בקרקע, לא תיתן להם חן, לא תיתן להם מתנת חינם (ע"ז כ, א).

האיסור שלא לתת להם חן פירושו שלא לשבחם, כדי שישראל לא ילמדו ללכת בדרכיהם הרעות. האיסור שלא לתת להם מתנת חינם הוא כדי שלא לחזקם בדרכם ובאחיזתם בארץ.

האיסור שלא למכור להם קרקע בארץ ישראל הוא כדי שלא לחזק את אחיזתם בארץ. וכפי שנפסק ברמב"ם: "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל… ומפני מה אין מוכרין להם במחובר (לקרקע)? שנאמר: 'לא תחונם' – לא תיתן להם חניה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע – ישיבתם ישיבת ארעי…" (הלכות עבודה זרה י, א ד).

הרי שהאיסור הוא למכור לגויים קרקע בארץ ישראל, כדי שלא לחזק את אחיזתם בארץ וכדי שלא נלמד ממעשיהם הרעים. ולכן כל הדברים הללו מותרים בגוי שהוא 'גר תושב' – היינו גוי שקיבל על עצמו בפני בית דין שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל, ובתוך כך הוא גם מאמין בה' שהבטיח לעם ישראל את ארץ ישראל. אמנם בזמן הזה שהיובל אינו נוהג, לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים אין אפשרות לקבל גרים תושבים, אלא רק גרי צדק שנעשים יהודים לכל דבר (רמב"ם שם י, ו). ואילו לדעת הראב"ד, גם כיום מי שבפועל נוהג כגר תושב, מותר למכור לו קרקע בארץ.

פסוקי התורה

וכל הדברים הללו עולים ומתבארים מפסוקי התורה שבהם מופיע איסור "לא תחונם". שנאמר: "כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גויים רבים מפניך, החיתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחיווי והיבוסי, שבעה גויים רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלוקיך לפניך והיכיתם, החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחונם. ולא תתחתן בם, בתך לא תיתן לבנו ובתו לא תיקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים, וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר… כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים ז, א).

אין שום איסור "לא תחונם"

נמצא אפוא שאין שום איסור למכור שדות לנוכרי למשך שנה או שנתיים. שכן כל מגמת האיסור היא למנוע מגויים שאינם גרים תושבים להשתקע בארץ. ובמכירה זו אין שום חשש, שהרי המכירה היא לזמן קצוב. וגם במשך זמן המכירה אין הגוי מתכוון לנחול את השדה בפועל, אלא להפך – כל מגמתו של הגוי הקונה היא לסייע ליהודים להתקיים יותר בארץ.

וכן כתב האדר"ת, שאינו מבין כלל את טענת החולקים, וכי מה הבעיה במכירה "לשנים אחדות באופן בטוח שיחזור לנו אחר כך, שלכאורה לא שייך בזה כלל 'לא תחנם'. בשגם (שהרי) כל עיקר הלאו הוא כמובן כדי שתהיה לנו אחיזה בארץ הקודש ולא להם, ואם נחמיר כל כך, הרי אי אפשר חס ושלום שתהיה לנו" (הובא בסוף ספר שבת הארץ). וכן כתב בשמן המור יו"ד ד; ישועות מלכו יו"ד נה, נט; אבני נזר יו"ד תנח; הרב פרנק (הר צבי זרעים ב, מז).

אין איסור "לא תחונם" במכירה לזמן

בנוסף לכך, גם אם המכירה לא הייתה נצרכת לחיזוק יישוב הארץ, כתבו כמה פוסקים שכל האיסור הוא במכירה לצמיתות, או לפחות כאשר הגוי מתכוון לנהוג שם כבעל הבית זמן מסוים. וכאן כאשר המכירה לזמן קצר בלא כוונה של הגוי לנהוג כבעל הבית, אין בה איסור של "לא תחונם". וכן כתב בספר החינוך מצווה של"ט בשם הרמב"ן.

דווקא משום מצוות "לא תחונם" צריך למכור את השדות לזמן

הרי שהאמת הפוכה, דווקא משום מצוות "לא תחונם" עלינו למכור את השדות לנוכרי בשביעית, כדי שישראל השבים מהגלות יוכלו להתחזק בארצם, ולא ייתנו לנוכרים להיאחז בקרקע על ידי שינצלו את השביתה של ישראל בשביעית.

ודווקא כדי שנוכל לקיים את מצוות השביעית כהלכתה מן התורה, צריך להיעזר בינתיים בהיתר המכירה. משום שמצוות השביעית מן התורה מתקיימת רק כאשר כל ישראל יושבים בארצם, איש על מחנהו ואיש על דגלו. וכדי שנוכל להמשיך להתחזק בארץ אל מול האויבים, וכן כדי שיוכלו כל הגלויות להתקבץ ולהיאחז בארץ, צריכים להקל ככל האפשר על החקלאים, שיתפסו כמה שיותר שדות, ויטעו כמה שיותר מטעים, בשביל כל היהודים שצריכים לעלות לארץ.

סברות נוספות

עוד נאמרו סברות נוספות בעניין זה, כמו למשל שהאיסור הוא לעובדי עבודה זרה דווקא, או שאין איסור כאשר ממילא יש כבר לגוי קרקע בארץ, או שבשעת הדחק לצורך ישראל הדבר מותר. אולם למרות שהפוסקים וגם מרן הרב קוק זצ"ל האריכו בהם מאוד מפני חיבת הלימוד והעיון, מכל מקום כל אלה הן סברות צדדיות לעניין המרכזי. והטעם העיקרי להיתר הוא כנ"ל, שכאשר המכירה היא לזמן קצר, ואין חשש שהגוי יאחז על ידי כך בארץ אלא להפך, על ידי המכירה לזמן ישראל יתחזקו באחיזתם בארץ – אין בזה שום עבירה, ואדרבה יש בזה מצווה של יישוב הארץ. שכן "לא תחונם" הוא ענף של המצווה הכללית – יישוב הארץ. ועובדה היא שרוב אלה שטוענים נגד היתר המכירה מטעם "לא תחונם" התרשלו ומתרשלים במצוות יישוב הארץ, ואין צורך להאריך בעניין כאוב זה.

רצונו של רבי יהודה הנשיא לבטל את השביעית

לאחר חורבן בית המקדש היו שנים שבהן מצבם של היהודים בארץ היה קשה מנשוא. בנוסף לנגישׂות הקבועות של הרומאים ששלטו בארץ והטילו מיסים גבוהים על היהודים, לעתים הגיעו שנות בצורת או מלחמה, שבהן דרשו הרומאים מיסים גבוהים יותר לצורך האספקה לחילותיהם. וכאשר שנים אלו נפלו סביב השנה השביעית, היה העול קשה מנשוא. לפיכך רצה רבי יהודה הנשיא (רבי) להתיר את השביעית, שהואיל והיא מצווה מדברי חכמים, יכולים חכמים להתירה בשעת הדחק. אולם רבי פנחס בן יאיר, שנודע כאחד מצדיקי הדור, לא הסכים להצטרף לכך, כי סבר שניתן להתקיים בדוחק בלא לעבוד בשביעית, ורבי נסוג מכוונתו (ירושלמי דמאי א, ג; תענית ג, א).

היאך רצה לבטל

לכאורה יש לשאול, היאך חשב רבי לבטל את השביעית, והרי כלל הוא שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחוכמה ובמניין, ובית הדין שתיקן לקיים את השביעית היה בית דינו של עזרא הסופר שלא היה גדול ממנו, והוא הנקרא כנסת הגדולה? אלא שסבר רבי שהואיל והצורך בכך דוחק מאוד, וממילא רבים מישראל עברו על התקנה ועבדו בשביעית, עד שאמרו חכמים "נחשדו ישראל על השביעית" (גיטין נד, א), לכן אפשר לבטל את השביעית גם על ידי בית דין קטן יותר. אבל מכיוון שלא קיבל לכך הסכמה מלאה מחכמי דורו, לא היה לרבי הכוח לכנס בית דין חשוב שיבטל את השביעית.

יחסו לעובדים בשביעית

ופעם הביאו לפני רבי אדם שעבד בשדהו בשביעית כדי שימחה בו, אולם רבי נמנע מלמחות בו ואמר: ומה יעשה המסכן הזה, שבעבור קיום חייו הוא עובד (ירושלמי תענית ג, א). עוד אמרו חכמים, שמקיימים תעניות ותפילות בשנת בצורת גם כשהיא נופלת בשביעית, בשביל פרנסתם של אחרים. ושאלו מי הם האחרים שבעבורם מתענים שירד גשם, והלוא ישראל צריכים לשבות מעבודת השדה בשביעית? ויש שפירשו שהתענו בעבור הגויים העובדים בשביעית, שאם לא ירדו גשמים התבואה תתייקר וגם ישראל יסבלו מכך. ור' זעירה פירש שהתענו בעבור יהודים חשודים שעבדו בשדותיהם כדי לקיים את עצמם, וביארו שדעתו כדעת רבי שהקל ביחס לעניים העושים מלאכה בשביעית (ירושלמי שם על פי קרבן העדה, פני משה, מרן הרב, ולא רש"ס והגר"א).

מצבנו היום

שאלה: אם בזמן חכמים שהיה קשה כל כך לשמור שביעית לא השתמשו בהיתר המכירה, מדוע היום אנחנו משתמשים בו?

תשובה: ביאר מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, שהואיל ובאותם הימים הרומאים השליטים ניסו לעקור את ישראל משדותיהם, לא הייתה אפשרות לבצע שום סוג של מכירה, פן שונאי ישראל ינצלו זאת כדי לנשל את המוכר מאדמתו.

ובכל אופן אין מקום להשוות את תקופתנו לתקופה הסמוכה לאחר חורבן בית המקדש השני. שכן אז לכל הדעות היו חייבים לשמור שביעית מדברי חכמים, ואת זה ניסה רבי לבטל. אולם מאה וחמישים שנה לאחר תקופת רבי בטל בית הדין שקידש חודשים ומנה יובלות, ומאז לדעת כמה וכמה מגדולי הראשונים אין כלל חובה לשמור שביעית. בנוסף לכך, התעורר ספק לגבי מועד השנה השביעית, ויש שלוש דעות בראשונים אימתי היא השביעית. כך שגם בלי מכירה היה אפשר להקל בשעת הדחק לעבוד בשביעית, על אחת כמה וכמה בתוספת המכירה.

שמחת שבועות בגשמיות וברוחניות

חשיבות השמחה בחג השבועות, גם בהיבט הגשמי • להימנע מהכנה אסורה משבת לחג השבועות • האם מותר להוציא בשבת מאכלים מהמקפיא לצורך החג • האסור והמותר בהכנת נרות חג השבועות ובהדלקתם • באילו תנאים מותר להתקלח בשבת וביום טוב • אופן אמירת ברכות השחר לאחר לילה בלי שינה • אכילה ושתייה במהלך ליל שבועות ובזמן הסמוך לתפילת שחרית • עדות מביקור בבית האבלים על הרב משה לוינגר • החיבור של המשפחה הגדולה והענפה למורשתו של הרב לוינגר

שמחה חג השבועות – רוחנית וגשמית

שמחת חג השבועות גדולה ומיוחדת היא. ולכן אפילו רבי אליעזר, שלדעתו ראוי לאנשי מעלה להקדיש את הימים הטובים ללימוד תורה, והאכילה בהם תהיה רק כדי שלא יחשבי מעונה, מודה גם הוא שבחג השבועות צריכים לערוך סעודה חשובה, מפני שהוא "יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב). שהואיל והתורה באה לתקן את שני העולמות, הרוחני והגשמי, צריכה השמחה בחג השבועות להתפשט גם בעולם הזה באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף, ועל ידי כך מתגלה שאין דבר מנותק או מרוחק מה' יתברך. ויש תכנים עמוקים שגנוזים בגוף ובתחושותיו, שרק כאשר הגוף מצטרף לנשמה אפשר לעמוד עליהם. ולכן הדבקות השלמה בה' כוללת נשמה וגוף. וכפי שיהיה לאחר תחיית המתים, שתחזור הנשמה להיות בגוף, והעניין האלוקי יתגלה בשלמות בכל המדרגות.

לפיכך צריך להדר מאוד בשמחת חג השבועות, כדי שיהיה ניכר שעל ידי התורה גם הצד הגשמי שבחיים מתוקן. ויסוד זה רמוז בכך שבחג השבועות מביאים את מנחת שתי הלחם, שעשויה חמץ. כידוע, החמץ רומז לגאווה וליצר הרע, ועל ידי התורה יצר הרע נעשה מתוקן, ולכן מקריבים אותו בחג השבועות.

דיני הכנה משבת ליום טוב שחל במוצאי שבת

כשעליתי מאמריקה, סיפרה הרבנית לוינגר, חשבתי שכבר הפסדתי את הזכות להיות מאנשי הבראשית שהיו שותפים במצווה של הקמת המדינה. ואז לאחר מלחמת ששת הימים אמר לי ר' משה: הנה, גם לך יש הזדמנות להיות מאנשי בראשית

כאשר יום טוב חל במוצאי שבת, יש להיזהר שלא להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ולמנוחה, ולא כדי
שיעשו בה הכנות ליום אחר. וכל הטורח בשבת להכין דבר ליום חול או ליום חג – מזלזל בכבודה (פניני הלכה שבת כב, טו‑טז).

לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת ישטפו אותם לצורך סעודת החג. וכן אסור לנקות את השולחן בשבת לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

מי שהולך לבית הכנסת מבעוד יום רשאי לקחת עמו מחזור של חג, ויעיין בו מעט בשבת ובכך לקיחתו תיעשה גם בעבור שבת.

נחלקו הפוסקים בדין הוצאת מאכלים מהמקפיא בשבת לצורך סעודת ליל חג. ולמעשה בשעת הדחק, כאשר ההמתנה לצאת השבת תגרום עוגמת נפש ועיכוב משמעותי של הסעודה, מותר להוציאם בשבת. אבל בלא צורך גדול, יש להחמיר שלא להוציא מאכל מהמקפיא לצורך החג.

אסור להניח ביום השבת את התבשילים על הפלטה לצורך סעודת הלילה, אלא רק לאחר שתצא השבת, ויאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש". אז מותר להתחיל לעסוק בצורכי אוכל נפש ולבשל ולחמם את המאכלים.

זמן סעודה שלישית

לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית לפני שלוש השעות האחרונות של היום. ואם לא הקדים, יקיים אותה גם בשעות הסמוכות לכניסת החג, וישתדל למעט באכילתו, כדי שיוכל לאכול בתיאבון את סעודת ליל יום טוב.

שינה בשבת לקראת ליל שבועות

עדיף שלא לומר שישנים בשבת כדי שיהיה כוח ללמוד בליל חג השבועות. ומי שרוצה לומר זאת רשאי, הואיל ועיקר האיסור הוא לדבר בשבת על דבר שאסור לעשותו בשבת, ובלימוד תורה אין מעשה שאסור לעשותו בשבת. וגם אין בדיבור זה כל כך פגיעה בכבוד השבת, הואיל והוא לצורך מצווה.

הדלקת נרות

אסור להדליק את נרות החג לפני צאת הכוכבים, אלא יש להמתין עד לאחר שייצאו הכוכבים ותצא השבת, ואז לומר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" ולהדליק את הנרות.

מכיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה, יש צורך להכין מלפני השבת נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו נר כזה, יש להיעזר בשכנים ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, ולמרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט. וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר לתחוב פתיל-צף לתוך מצוף השעם. אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא ימרח, שהוא תולדה של ממחק. וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתוקעו בנקב הפמוט, משום איסור מחתך.

רחצה

מכיוון ששבת ויום טוב צמודים, ואנשים רבים רגילים להתרחץ בכל יום, מי שמרגיש צורך להתרחץ בשבת אחר הצהריים, רשאי להתרחץ במים פושרים שאין סובלים מקרירותם אך גם אינם חמים, אבל לא ירחץ במים חמים משום גזירת מרחץ. ובלילה של חג השבועות או ביום שלמחרת מותר אף להתרחץ במים חמים, ובתנאי שהמים התחממו בהיתר, כגון על ידי דוד שמש או על ידי שעון שבת (פניני הלכה שבת יד, ח; מועדים ה, י).

עוד צריך לזכור שלא להסתרק, משום שהסירוק משיר שיער והדבר אסור מהתורה.

ברכות השחר לנשארים ערים בלילה

גם מי שלא ישן בלילה מברך את ברכות השחר, מפני שברכות השחר נתקנו כהודאה על ההנאה הכללית שמתחדשת לבני האדם בכל יום, ולכן גם מי שלא נהנה באופן אישי מדבר מסוים – מברך עליו. אמנם לגבי מספר ברכות ישנם חילוקי מנהגים.

נטילת ידיים

לעניין נטילת ידיים, מוסכם שצריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו האם לברך על נטילה זו. למנהג אשכנזים, הטוב הוא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, ובכך יתחייב בנטילת ידיים בברכה. אולם למנהג הספרדים, בכל מקרה אין לברך על נטילה זו.

ברכות התורה

מוסכם שאם ישן במשך היום שלפני כן לפחות חצי שעה, יברך בבוקר ברכות התורה. ואם לא ישן כלל במשך כל היממה, לדעת רוב רובם של הפוסקים יברך את ברכות התורה, אבל מכיוון שיש מעט פוסקים שסוברים שלא לברך, לכתחילה טוב לשומען מאדם שישן ולכוון לצאת בשמיעתן.

ברכת "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה"

יש אומרים שרק מי שישן בעצמו יכול לברכן, ועל כן נכון לשומען מחבר שישן ולכוון לצאת בשמיעתן. וכאשר אין שם מי שעומד לברכן, לדעת רוב הפוסקים יברך אותן בעצמו, וכך נוהגים כל הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אשכנזים שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות. ואשכנזי שאינו יודע מה מנהגו, רשאי לנהוג כמנהג רוב ישראל ולברך את כל הברכות בעצמו.

סיכום

למנהג רוב ישראל, הנשארים ערים כל הלילה מברכים את כל ברכות השחר וברכות התורה. והמהדרים, כאשר יש להם אפשרות, יוצאים ידי חובת ברכות התורה וברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה" בשמיעתן ממי שישן בלילה.

זמן הברכות

על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. ועל פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה ושתייה בלילה ולפני תפילת שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה. ומשיגיע לחצי שעה הסמוכה לעמוד השחר, אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור לאכול אז פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. ומשעה שיעלה עמוד השחר אסור לאכול דבר וכן אסור לשתות קפה או מיץ, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. ורק מים מותר לשתות אחר שעלה עמוד השחר.

הרב משה לוינגר זצ"ל

אשתי זכתה לנחם אבלים בבית משפחת לוינגר בחברון. כשבאה אצל הרבנית האבלה, מיד אמרה לה: מכל בתי המדרש, רק בית מדרשו של הרב קוק הבין את ערכה של ארץ ישראל. כל ההתיישבות ביהודה ושומרון והגולן מכוח בית המדרש הזה. ההצלה של מדינת ישראל בזכות ההתיישבות הזאת. לולי כל היישובים כל השטח הזה היה נשלט על ידי דאע"ש, וכל המדינה הייתה בסכנה.

כשעליתי מאמריקה, סיפרה הרבנית לוינגר, חשבתי שכבר הפסדתי את הזכות להיות מאנשי הבראשית שהיו שותפים במצווה של הקמת המדינה, ואז לאחר מלחמת ששת הימים, אמר לי ר' משה: הנה, גם לך יש הזדמנות להיות מאנשי בראשית.

הם יושבים אבלים, אבל הבית מלא חיוניות. נכדים ממלאים את כל החדרים. כל מנחם שמתחיל לספר על הרב משה זצ"ל, מיד מזדרז אחד הנכדים ומפעיל מכשיר הקלטה. בצד יושבת נכדה ומתמללת את ההספדים, ובצד השני נכד אחר מקליד את דברי המנחמים. נכון להיום מונים הילדים, הנכדים והנינים מאה וארבעים ותשעה, ועוד עשרים ושלושה חתנים וכלות של הילדים והנכדים. והרבנית אומרת בדמעות: רק להודות לה', רק להודות לה' על כל הברכה.

לאחר שהתחילו ליישב את חברון, היה הרב משה מכתת רגליו מעיר ולעיר ומתיכון לתיכון, ובכל מקום דרש ולימד על ערכה של תורת ארץ ישראל וקרא להצטרף למפעל ההתיישבות. אחת הבנות שנענתה לקריאתו הייתה ציפורה מרחובות, שעלתה לחברון ונישאה למנחם לבני, והקימה בית של חסד בקריית ארבע. לפני ימים ספורים, בגיל 63, נפטרה ממחלה קשה כשהיא מותירה אחריה משפחה מפוארת, שכבר עתה מונה 45 נפשות. שישה ילדים כבר זכתה לחתן, והם פרושים ברחבי יהודה ושומרון.

הופעת הקדושה בדרך הטבע

האם אפשר לסמוך בימינו על הבטחת התורה לברכה חקלאית בשנה השישית? • הברכה נאמרה בזמן שכל ישראל על אדמתם והשביעית מדאורייתא, ולא בדרך של הסתמכות על הנס • יישובים שלא סמכו על היתר המכירה לא זכו לברכה כלכלית • בארץ ישראל הברכה האלוקית מופיעה דווקא בדרך הטבע • בחוץ לארץ הקדושה יכולה להתגלות רק בדרך לא טבעית • כשבני ישראל נכנסו לארץ ישראל פסקו הניסים הגלויים שהיו במדבר • גדולתו של דוד שניצח את אויביו בדרך הטבע בלי ניסים

מדוע אין מאמינים בברכה האלוקית בשביעית

רבים שואלים, מדוע לסמוך על היתר המכירה ולהפקיע את חובת השביתה בשביעית, והלא התורה הבטיחה ברכה לישראל כשישבתו בשביעית, שנאמר: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים" (ויקרא כה, כ כא). ולא זו בלבד, אלא שבעוון ביטול שביעית ישראל גולים מאדמתם, שנאמר: "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי הושמה ואתם בארץ אויביכם, אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה. כל ימי הושמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כו, לד לה). ואמרו חכמים: "בעוון גילוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטים ויובלות – גלות בא לעולם, ומגלים אותם, ובאים אחרים ויושבים במקומם" (שבת לג, א).

התשובה הפשוטה

היישובים המעטים שניסו לשבות מעבודה חקלאית בשביעית סבלו מקשיים מרובים, פרט לקשיים הרגילים של המשקים החקלאיים שנעזרו בהיתר המכירה. לעומת זאת, הקיבוצים והמושבים הדתיים שעבדו במסגרת היתר המכירה זכו לברכה יתרה, וגם משבר הקיבוצים הגדול לפני שלושים שנה לא פגע בהם כמעט

בפשטות התשובה היא כפולה:

א) ההבטחה האלוקית לברכה בשנה השישית היא כאשר מצוות השביעית מהתורה, וכפי שכתבו הסמ"ע (חו"מ סז, ב), הגהות יעב"ץ וחידושי חתם סופר (על גיטין לו), פאת השולחן (כט, ג), ישועות מלכו סי' נג, מהר"י ענגיל, מרן הרב קוק (אגרת תקנה) ועוד (ושלא כדברי חידושי הרי"מ לגיטין שם, וחזו"א שביעית יח, ד).

ב) הדרכת התורה היא שאין לסמוך על הנס. וצריך לומר שכאשר כל ישראל יושבים בארצם כתיקונם וחובת השביעית מהתורה, הנס בא בדרך הטבע, היינו שעל פי השכל רואים שניתן לשמור שביעית. אבל כאשר החיוב מדברי חכמים, פעמים שהשיקול הריאלי מראה ששמירת השביעית תגרום לדוחק רב, ותפגע ביכולת לקיים מצוות אחרות שהן מדאורייתא. ואזי נכון להפקיע את חובת השביעית מן השדות על ידי מכירה, וכפי שמפקיעים את מצוות השמטת החובות הכספיים על ידי פרוזבול.

אם רוצים לדקדק

מלבד זאת, אם מתעקשים לדקדק בענייני הברכה האלוקית, אזי מוכרחים להכיר שהמציאות הוכיחה שהברכה אינה מתקיימת כיום. שכן היישובים המעטים שניסו לשבות מעבודה חקלאית בשביעית סבלו מקשיים מרובים, פרט לקשיים הרגילים של המשקים החקלאים שנעזרו בהיתר המכירה. וזאת למרות היותם אנשים צדיקים וחרוצים, יראי שמיים ואוהבי הארץ.

לעומת זאת, הקיבוצים והמושבים הדתיים שעבדו במסגרת היתר המכירה זכו לברכה יתרה, וגם משבר הקיבוצים הגדול לפני שלושים שנה לא פגע בהם כמעט. וזאת בנוסף לכך שזכו ליישב את הארץ בהיקף גדול.

בשאלה זו יסוד אמונת ישראל

אם נתעמק, נמצא שיסוד האמונה תלוי בזה. בעלי אמונה שטחית סוברים שהעניין האלוקי מתגלה בדרך נס, במה שמחוץ לעולם. לכן הם אינם רואים ערך גדול בעבודת האדם לפרנסתו, ואינם מוצאים פגם בכך שציבור גדול נזקק לכספי תמיכה מהמדינה ומתורמים פרטיים, כי ממילא הכול תלוי בה', ואם ירצה גם בלא עבודה יזכו לרוב ברכה. לכן גם אינם רואים ערך בלימוד המדע ופיתוחו, מפני שהוא טבעי ואינו עוסק במה שמעבר למציאות. אולם האמת היא שאחת הדרכים המרכזיות לגילוי האמונה והתורה היא על ידי המדע וההיגיון, וכפי שאמר הגר"א, שככל שיחסר לאדם יד אחת בחכמות, יחסר לו כנגד זה מאה ידות בתורה.

ולכן הם גם נוטים לסבור שהשובתים בשנה השביעית יזכו לברכה בדרך נס, גם כשעל פי ההיגיון נראה שהשביתה תגרום לדוחק גדול ולפגיעה קשה במצוות יישוב הארץ.

מצוות יישוב הארץ

עתה אפשר להבין את חשיבותה ומרכזיותה של מצוות יישוב הארץ. שכן מצווה זו מכריחה אותנו לגלות את כל הערכים שבתורה בתוך המציאות הארצית, עם כל השיקולים הארציים המציאותיים.

לפי התפיסה השטחית, המצווה צריכה להתגלות בלי להתייחס לשום שיקול ריאלי. ואם נצטווינו לכבוש את הארץ, הרי שצריך לכובשה בלא שום התחשבות ביכולתנו הצבאית ובכוחות שעומדים נגדנו. וכיוון שתפיסה זו מנוגדת להיגיון ואי אפשר להגשימה, ממילא הדוגלים בה טוענים שהמצווה תתקיים רק כאשר יבוא המשיח, על ידי נס גלוי שמעבר לכל שיקול ריאלי.

לפי תפיסתם, לא צריך לפעול למען קיבוץ גלויות ויישוב הארץ, כי לדעתם הגאולה תבוא בדרך נס שאפילו יוצאי מצרים לא זכו לו. אלא פתאום מיליוני בתים ירדו מן השמיים, ואיתם מערכת כבישים, חשמל, מים וביוב, כדי לקלוט את המוני בית ישראל שיעלו יחד עם המשיח מארבע כנפות תבל. ובאותו זמן תתכסה הארץ במטעים וגידולי שדה לפרנס את כל היהודים, ויקומו מיד מפעלי תעשייה לייצור מזון, בגדים ורהיטים וחנויות בערים, כדי לספק את כל צורכיהם של מיליוני העולים.

עמדה זו כופרת בתורה, שציוותה אותנו ליישב את הארץ, וכפי שביאר הרב צבי הירש קלישר, שצריך לפעול באופן ממשי כדי לקרב את הגאולה.

אמונת חוץ לארץ אלילית

עתה אפשר להבין מדוע אמרו חכמים: "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (כתובות קי, ב). מפני שבחוץ לארץ האמונה מתגלה רק בנס, רק במה שמעבר לטבע, ואילו בטבע כביכול שולטת הסטרא אחרא, בניגוד להנהגה האלוקית השמימית. אולם אמונת ישראל קובעת שה' אחד בשמיים ובארץ. ועיקר גילוי האמונה בטבע כולו, על כל השיקולים הרציונליים שבו. וכך היא גם תורת ארץ ישראל, שמבארת איך הברכה האלוקית משתלשלת משמי שמיים אל העולם הזה דרך השתדלותו של האדם בתיקון העולם.

ולכן כאשר כתוב בתורה שייתן ה' את ברכתו בשנה השישית, הכוונה שנוכל להבין בהיגיון איך תבוא לישראל ברכה על ידי העבודה בשש השנים והשביתה בשביעית, וכפי שביארתי במאמרי הקודם על פי דברי הספרא ור' פנחס בעל ההפלאה.

הקדושה שמתגלה בטבע

כתב מרן הרב קוק זצ"ל: "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עִם ישראל, הוא הכישרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה וכו'" (אורות התחיה כח).

הנס בדיעבד והטבע לכתחילה

אכן, קיומו של עם ישראל בגולה תלוי בנס שעומד בניגוד לטבע, שכן בנוהג שבעולם כבשה אחת אינה שורדת בין שבעים זאבים. ולכן בתורת חוץ לארץ תופס הנס מקום מרכזי. אולם מכיוון שהנס יוצא מהסדר הרגיל, אין הנס יכול ליצור מציאות מבורכת. הוא יכול להציל, להצביע על כיוון, ובמובן זה יש לו מקום גם בארץ ישראל. אבל הנס אינו המסלול המרכזי שדרכו שופעת הברכה האלוקית.

לכן אותם אנשים שרגילים ללכת לבעלי מופתים, מסובלים יותר בייסורים של מחלות ופרנסה ושלום בית. ואף שהם זוכים לפעמים לישועות, מכיוון שאינם מכירים בברכה האלוקית שבאה בדרך הטבע על ידי ההשתדלות המעשית, רוב שפע הברכה האלוקית נעדר מהם. וכפי שנאמר: "למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה" (דברים יד, כט).

הברכה האלוקית שופעת דרך הטבע

וכן מבואר בפרשת בחוקתי, שהשכר המובטח לישראל כשילכו בדרכי ה' ותורתו יבוא בדרך הטבע. הגשמים ירדו בעתם, והארץ תיתן את יבולה בשפע. וכן הקללה באה בדרך הטבע על ידי בצורת, מחלות ואויבים.

אילו המגמה הייתה להתנהל בדרך הנס, הרי שעדיף היה להישאר במדבר ולאכול את המן שירד מהשמיים, כפי דעת המרגלים. אולם התורה ציוותה את ישראל להיכנס לארץ ולעבוד באדמתה ולטרוח בגידול פירותיה הקדושים. וזאת הברכה המובטחת לנו אם נשמור את התורה, שנזכה לעבוד ולראות ברכה במעשה ידינו, עד שכל הקיץ נהיה עסוקים בקציר ובציר.

הנהגת ארץ ישראל

במצב המתוקן בארץ ישראל אין נזקקים לניסים, שכן הקדושה מתגלה בארץ עצמה, וזהו הנס הנסתר שגדול מכל הניסים. לעומת זאת במצרים ובמדבר היו אותות ומופתים, ומגמתם הייתה לסמן את הדרך והכיוון לחיים השלמים בארץ ישראל. ולכן עם הכניסה לארץ הניסים הגלויים מתבטלים. המן כבר לא יורד מן השמים, הנעליים והבגדים חוזרים להתבלות כדרך כל הארץ. עמוד האש והענן והבאר כבר אינם מלווים את ישראל. אבל כל הארץ אומרת שירה לה'.

לכן נצטווה משה רבנו לפקוד את כל הגברים מגיל עשרים היוצאים לצבא, כדי להכינם לכיבוש הארץ בדרך הטבע. ומעת שישראל נכנסו לארץ התחילו לאכול ממה שצומח בארץ, ודווקא אז התחייבו במצוות התלויות בארץ.

ארבעה מלכים

וכן למדנו במדרש: ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הם: דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר: ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, ונענה לו הקב"ה וסייע בידו. עמד אסא ואמר: אני אין בי כוח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה הורגם, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה הורג באויביי, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה. אמר לו הקב"ה: אני עושה, שנאמר: "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור" (איכה רבה פתיחתא ל').

לפי האמונה השטחית, בבחינת חוץ לארץ, נראה שחזקיהו הוא הגדול שבמלכים, שלו נעשה הנס הגדול ביותר. אולם חכמים רצו ללמדנו שדוד מלך ישראל הוא הגדול שבכולם, שהברכה האלוקית התגלתה דרך מעשיו.

וציוויתי את ברכתי

הניסיון הקשה לחקלאים בשביתה ממלאכה בשביעית • השביתה יוצרת מקום לאמונה, שמשפיעה מכוחה גם על יבול שש השנים • שנת השמיטה מקנה לאדם תכונות של יעילות, חסכנות וחריצות, אשר תורמות לעבודתו בשאר השנים • הברכה חלה כאשר כל ישראל יושבים על אדמתם, ובכך יכולים להתמודד יחד עם אתגר השמיטה • על הרב עוזי קלכהיים זצ"ל, מחבר ספר 'שירת אומה לארצה' על 'שבת הארץ'

מצוות השביעית

מצווה לשבות בשנה השביעית ממלאכת השדה. מצווה זו היא כדוגמת מצוות השבת, אלא שביום השביעי שובתים מכל מלאכה ובשנה השביעית שובתים ממלאכת השדה. מתוך מצוות השביתה נמשכות כמה מצוות:
א) הפקרת הפירות שצומחים בשמיטה.
ב) זהירות בפירות שביעית, שהם מקודשים לאכילה ואסור להפסידם ואסור לסחור בהם.
ג) שמיטת חובות בסוף השנה השביעית.

עיקר המצווה לשבות ולא חלוקת הפירות

על ידי השביתה והימנעות ממסחר בפירות, האדם מתרומם לאמונה עמוקה בה' ומתקשר לתורה, ונעשה בן חורין שמסוגל לדחות סיפוקים, לשלוט ביצר התאווה והעצלות ולהיות חרוץ בשש השנים. מתוך ההתחזקות באמונה האדם גם נעשה שמח בחלקו, ואינו נצרך לבזבז את כספו על מותרות

עיקר המצווה היא לשבות, ורק מתוך כך נמשכת מצוות הפקרת הפירות והקדשתם לאכילה. וכפי שנאמר (ויקרא כה, ב ז): "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך לעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".

אמנם יש סוברים שעיקר מגמת השביעית שיאכלו כולם בשווה מהפירות, אולם בפועל, בעקבות איסור הזריעה והזמירה יבול שנת השמיטה היה מצומצם מאוד. שכן בדרך כלל רוב ניכר של יבול השדות הוא מגידולים חד שנתיים של תבואה, קטניות וירקות, והם אינם קיימים כלל בשביעית מפני איסור הזריעה והשתילה. ואף כמות הפירות שצמחו על העצים הצטמצמה הואיל ואסור לזמור ולעשות מלאכות שמועילות לצמיחתם. ניתן להעריך שהיבול שצמח מעצמו בשביעית היה כ 20 אחוזים מיבול שאר השנים, הרי שעיקר המצווה הוא לשבות.

השביתה לה'

השביתה היא לה'. אמרו חכמים: "אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא" (סנהדרין לט, א). והיה זה ניסיון קשה מאוד, כי עיקר הפרנסה הייתה מעבודת השדה, וציוותה התורה לישראל שיאמינו בה' שלמרות שישבתו ממלאכת שדותיהם שנה שלמה, יזכו לברכה בשאר השנים ובני ביתם לא ירעבו ללחם. אמרו חכמים שעל שומרי שביעית נאמר: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו" (תהלים קג, כ). מפני שבמשך שנה שלמה, יום אחר יום, חודש אחר חודש, הם רואים את שדותיהם מופקרים ושעריהם פרוצים, האילנות מופקרים ופירותיהם נאכלים, והם כובשים את יצרם ושותקים (ויק"ר א, א; תנחומא שם, א).

גילוי הנשמה

על ידי השביתה בשנה השביעית נוצר בתודעתם של ישראל חלל פנוי שמתמלא באמונה בה', שהארץ כולה שייכת לו, ומתוך כך נמשכה ברכה לשש שנות העבודה. שכן הזמן שהתפנה נועד כמובן ללימוד התורה, לקיים מה שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל" (יהושע א, ח).

ברכת השביעית

סוד גדול טמון בברכת השבת והשביעית. כידוע פרנסתו של האדם קשה, עד שאמרו חכמים: "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" (פסחים קיח, א). חייו תלויים במזונו. אם לא יאכל כמה ימים ימות מרעב. ועל האדם לעבוד את אדמתו בזיעת אפו ולגדל תבואה ופירות כדי לקיים את עצמו. וציווה ה' יתברך את עמו לשבות מכל מלאכה ביום השבת, ולשבות ממלאכת השדה בשנה השביעית. ואומות העולם תמהו, איך יוכלו ישראל להתקיים עם מצוות קשות שכאלה. וישראל קדושים, האמינו בה' ובתורתו והתגברו על דאגתם ויצרם ושבתו בשבת ובשביעית. והנה פלא, לא אירע להם שום נזק והפסד. להפך, הברכה שרתה במעונם.

חשיבות האמונה

אמנם הוטלה על האדם אחריות לדאוג לפרנסתו, ולשם כך עליו להשפיל את עיניו לארץ ולעבוד את האדמה, אולם עליו לזכור גם את בורא העולם ולשאת את עיניו לשמים, כדי שמעבר לקיום הבסיסי, תהיה לעבודתו גם תוכן רוחני ויזכה להידבק בעניין האלוקי, ומוסר וערכים ידריכו אותו בעבודתו, וברכת ה' תשרה במעשה ידיו.

וזהו שנאמר: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש השנים". (ויקרא כה, יט כא).

ההיגיון שבברכה

גם על פי השכל ניתן להבין היאך מצבם הכלכלי של שומרי שבת ושביעית משתפר לעומת אלה שאינם שומרים. כי אף שהמחסור במזון מסוכן לקיומו של האדם, התאווה והכבוד מסוכנים יותר. הנה לעתים יש לאדם עונה טובה והוא מרוויח הרבה, ובתאוותו הוא מבזבז את רווחיו על מותרות. הוא היה יכול לאגור תבואה ולחסוך כסף לימים קשים, אבל מפני תאוותו וגאוותו בזבז את כספו. כשתגיע שנה קשה לא יהיה לו לחם לתת לבני ביתו והם ימותו ברעב.

על ידי השביתה והימנעות ממסחר בפירות, האדם מתרומם לאמונה עמוקה בה' ומתקשר לתורה, ונעשה בן חורין שמסוגל לדחות סיפוקים, לשלוט ביצר התאווה והעצלות ולהיות חרוץ בשש השנים. מתוך ההתחזקות באמונה האדם גם נעשה שמח בחלקו, ואינו נצרך לבזבז את כספו על מותרות וקל לו יותר לחסוך, וכך הוא הולך ומתעשר.

הברכה באה בדרך הטבע

אמרו חכמים: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, אין לי אלא בשישית, בחמישית וברביעית בשלישית ובשנייה (ובראשונה). מנין? משנה לחבירתה מנין? תלמוד לומר בשנה" (ספרא בהר, שם). כלומר, לא רק השנה השישית תתברך בזכות השמיטה, אלא בזכות השנה השביעית תימשך הברכה משנה לשנה במשך כל שש שנות העבודה, באופן שישראל ילמדו לתכנן היטב את עבודתם, ובחריצות ויעילות יחסכו תבואה בשש שנות העבודה. עד שבתכנון נכון, למרות השביתה בשביעית, לא יחסר להם דבר. יתר על כן, מהזמנים שבהם ישראל שובתים ממלאכה ועוסקים בתורה, תימשך השראה לימי המעשה, להמציא פיתוחים ושכלולים לייעול העבודה והשבחתה, ועל ידי כך נמשכת ממנה ברכה כפולה לאושר ועושר. ועיין בספרו היפה והעמוק של הרב גרוזמן (נאמן בית הוסיאטין) 'קרא שמיטה', עמ' 62 65.

הנהגה של עשירים

וכן פירש ר' פנחס בעל ההפלאה ב'פנים יפות', שבזכות השמיטה בכל שנה ושנה יגדל היבול בשישית, ומסך כל השישיות שיצטברו בשש השנים יחיו בשנה השביעית. וכך היא מידת שמאי (ביצה טז, א), שהיה שומר מיום ראשון מאכלים טובים לשבת. וכך היא ההנהגה הראויה לעשיר, לתכנן היטב את מעשיו ועסקיו, לחסוך ולהתעשר. אבל הלל הזקן מידה אחרת הייתה לו. לא היה חוסך לשבת אלא מאמין שיזמן לו ה' ביום שישי מאכלים טובים לשבת. וכך היא ההנהגה של העניים, שהם סומכים על ה'.

כידוע ברכת התורה שישראל יחיו בארץ כעשירים, כמבואר בפרשת בחוקותי. וכן נפסק בהלכות שבת, שהמנהג הראוי לכלל הציבור הוא כמידת שמאי (מ"ב רנ, ב).

שביעית בזמן הזה מדברי חכמים

מצוות השביעית חלה מהתורה כאשר כל שבטי ישראל יושבים על אדמתם בנחלותיהם ומקיימים את היובל. משום שכאשר כל ישראל יחד יושבים בארצם, הם יכולים להתעלות למדרגה הגבוהה של מצוות השביעית.

גם על פי ההיגיון אפשר להבין זאת, שכן האתגר שבשמירת השביעית גדול מאוד, ורק כל העם יחד יכול להתמודד איתו. אבל כאשר אין כל ישראל יושבים בארץ, נכנסים במקומם נוכרים, והחקלאים היהודים שצריכים לשבות בשביעית כבר לא יוכלו להתחרות בהם. אמנם חכמים תיקנו להמשיך לשמור שביעית כזכר למצווה.

הברכה המיוחדת אינה קיימת בזמן הזה

גם ברכת השביעית שנאמרה בתורה אינה מתקיימת כאשר המצווה מדברי חכמים (סמ"ע חו"מ סז, ב). ולכן כאשר יש קושי לחקלאים להתפרנס תוך קיום השביעית, עליהם למכור את השדות לנוכרים כדי להפקיעם מחובת המצווה.

ואין לטעון שעדיף שיחפשו להם פרנסה אחרת, מפני שמצוות יישוב הארץ היא מהתורה, ואמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ומצווה שימשיכו לגדל את פירותיה הקדושים של הארץ מאשר יהדרו שלא להשתמש בהיתר המכירה שיסודותיו איתנים.

הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

כדאי להזכיר כאן את הספר היפה והיסודי 'שירת אומה לארצה', מאת הרב עוזי קלכהיים (תרצ"ה-תשנ"ד), ובו ביאור רחב להקדמת מרן הרב קוק לספרו 'שבת הארץ'. ובתוך כך מתבארים יסודות התורה ביחס לעם ולארץ, ליובל ולשמיטה, לתהליך הגאולי של שיבת ציון ובניין הארץ.

הרב עוזי היה מגדולי תלמידי הרצי"ה, מפאר גידוליה של ישיבת מרכז הרב. בנוסף לידענותו בש"ס ופוסקים היה מהבקיאים שבדור בענייני המדרש והאגדה, ראשונים ואחרונים, ובמיוחד בדברי המהר"ל והראי"ה. הוא שימש כרבה של אבן שמואל, ולאחר מכן כרב קהילה בירושלים. במשך עשרות שנים הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה בישיבת כרם ביבנה ומכון הרי פישל, ומתלמידיו רבנים ומורים בארץ ובחו"ל.

סיפר לי ידידי הרב קלמן בר שליט"א, שלאחרונה נבחר לרבה של נתניה, שזכות גדולה נפלה בחלקו שבמשך שנים היה הרב עוזי מתארח בביתו בלילה, בין שני הימים שבהם היה מלמד בכרם ביבנה.

כאשר פעלתי מטעם רבני יש"ע בימי ממשלת אוסלו הזכורה לרעה, נכנסנו אצל האדמו"ר מגור רבי פנחס מנחם אלתר זצ"ל, ובתוך דבריו סיפר לנו בהערכה איך שהרב עוזי דיבר איתו בלהט, בחריפות ובכאב על ענייני העם והארץ. וכידוע למכיריו היה הרב עוזי איש נעים הליכות במיוחד, מתון בדיבורו ומסביר פנים, אבל ענייני העם והארץ בערו בלבו.

ספרו 'שירת אומה לארצה' מבטא את אישיותו ופועלו. בט' באייר מלאו עשרים ואחת שנים לפטירתו.

אין היתר לפסול את ההיתר

היתר המכירה אינו דחוק כלל, וניתן היה להקל אף יותר • לדעת רוב הפוסקים שביעית בזמן הזה מדרבנן, ויש אומרים ממידת חסידות בלבד • מחלוקת הפוסקים באיזו שנה חלה שנת השמיטה • היתר אמירה לנוכרי באיסור דרבנן ובשעת הדחק • רוב הפוסקים סוברים שבעלות הנוכרי מפקיעה חובת שביעית מהקרקע • לדעת רוב הפוסקים, פירות שגדלו בשביעית באיסור או לא הופקרו אינם נאסרים באכילה • מסקנה: החרם החרדי על היתר המכירה חסר בסיס הלכתי, ומהווה פגיעה בכבוד התורה של הרבנים המתירים

שאלה על יסודות היתר המכירה

שאלה: היאך אתם סומכים על היתר המכירה בשביעית, שהוא היתר דחוק מאוד. עובדה היא שהחרדים אינם מקבלים אותו, ואף אינם מוכנים לאכול פירות שגודלו בהיתר המכירה, וכן אינם סומכים על הכשרים שמקבלים את היתר המכירה, וכן אינם אוכלים אצל יהודים שסומכים על היתר המכירה?

תשובה: יסודותיו של היתר המכירה איתנים ואין בהם שום דוחק. הוא נקבע על ידי גדולי הרבנים בדורות הקודמים, ומהם: הרב יצחק אלחנן מקובנא, הרב שמואל מוהליבר, הרב יהושע מקוטנא, בעל האבני נזר. ובמיוחד יש לציין שכל הרבנים שכיהנו בפועל כרבני הארץ, שלהם הסמכות של מרא דאתרא, תמכו והפעילו את ההיתר. ומהם: הראשל"צ הרב אלישר, מרן הרב קוק, הראשל"צ הרב עוזיאל, הרב הרצוג, הרב צבי פסח פרנק ועוד רבים.

יתר על כן, ההיתר אינו נוטה לקולא אלא לחומרא, שכן מעיקר הדין בשעת הדחק היה אפשר להתיר לגמרי כל עבודה בשביעית, וקל וחומר כאשר העבודה נעשית על ידי גוי. והרבנים החמירו להצריך גם מכירה, כדי להפקיע את השדות מחיוב שביעית. ואף לאחר המכירה החמירו לדרוש שהמלאכות שיסודן בתורה ייעשו על ידי נוכרי.

ואכן אלה מהחרדים שמחרימים את היתר המכירה הולכים נגד כללי ההלכה, וחוטאים בביזוי התורה וגדולי הרבנים. וחטאם זה נובע מחטאם היסודי ביחס למצוות יישוב הארץ. ונתחיל לבאר.

חיוב שביעית בזמן הזה

היתר המכירה אינו נוטה לקולא אלא לחומרא, שכן מעיקר הדין בשעת הדחק היה אפשר להתיר לגמרי כל עבודה בשביעית, וקל וחומר כאשר העבודה נעשית על ידי גוי. והרבנים החמירו להצריך גם מכירה, כדי להפקיע את השדות מחיוב שביעית. ואף לאחר המכירה החמירו לדרוש שהמלאכות שיסודן בתורה ייעשו על ידי נוכרי

לדעת רוב הפוסקים, מצוות השביעית בזמן הזה היא מדברי חכמים. מפני שרק בעת שכל ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, כל שבט ושבט במקומו, חלה מצוות היובל והשביעית מן התורה. אבל מעת שבני ראובן וגד וחצי המנשה הוגלו מנחלתם על ידי מלך אשור, בטלה המצווה מהתורה. ורק כשיחזרו ישראל לארצם, והארץ תחולק שוב לכל שבטי ישראל, תחזור חובת היובל והשביעית מהתורה. וכן פסקו רוב הראשונים והאחרונים, ובראשם הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל י, ט).

ויש פוסקים מעטים שסוברים שחיוב שביעית בזמן הזה מן התורה. ומנגד – פוסקים רבים מהם סוברים שאין כיום חובה כלל לקיים את השביעית, מפני שלאחר כשלוש מאות שנה מעת חורבן בית המקדש השני בטל בית הדין הגדול שקידש חודשים ועיבר שנים ומנה יובלות. ולדעתם מאז נתבטלה לגמרי חובת השביעית, ורק מצד מידת חסידות נהגו לקיים כיום את השביעית. כך היא דעת רז"ה, ראב"ד ומאירי, וכן משמע מעוד ראשונים.

כידוע, בשעת הדחק ההלכה היא שאפשר לסמוך על דעת יחידים אפילו באיסור תורה, כפי שנהגו להקל באיסור אכילת תבואה חדשה בצפון אירופה כדי להתיר שתיית יי"ש, שהיה נחוץ מאוד שם (ט"ז יו"ד רצג, ד). על אחת כמה וכמה שאפשר לסמוך בשעת הדחק על דעת היחידים שמתירים לגמרי שביעית בזמן הזה, שהרי גם המחמירים סוברים שאיסורה רק מדברי חכמים. ועל אחת כמה וכמה שאפשר היה להתיר זאת בצירוף ספק מניין השנים.

ספק השנים

בנוסף למה שהוזכר, גם לגבי סדר מניין השנים נחלקו הפוסקים, ויש שלוש שיטות אימתי חלה שנת השמיטה.

המסורת קובעת שבית המקדש חרב במוצאי השמיטה, היינו בשנה הראשונה למחזור השמיטה. אלא שנחלקו באיזו שנה היה החורבן. אנחנו נוהגים כשיטת רבנו תם ורוב הראשונים, ולכן שנת תשע"ה היא שמיטה. אולם לדעת רש"י והטור, שנת החורבן הייתה שנה אחת קודם, לפיכך שנת השמיטה לדעתם הייתה בשנת תשע"ד.

עוד דעה ישנה, לפיה צריך לחשב את שנת היובל בנפרד. כלומר, לאחר כל שבע שמיטות צריך להוסיף שנה אחת ושוב למנות שמיטות. כך סבר גם הרמב"ם, אלא שביטל את דעתו למנהג המקובל, לפיו אין מוסיפים את שנת היובל לחשבון השביעיות.

גם במשך הדורות חזרה והתעוררה שאלה זו, ואמנם תמיד ההכרעה הייתה כפי מנהגנו כיום, אולם שתי הדעות החולקות לא התבטלו. ויש סוברים שמכיוון שיש שלוש אפשרויות אימתי הוא מועד שנת השמיטה, והואיל וחובת שביעית בזמן הזה היא מדברי חכמים – מעיקר הדין אין חובה לקיים את השביעית, כי כל שנה אפשרית בטלה ברוב של שתי האפשרויות הנוספות (עיין ביביע אומר ח"י יו"ד מב, ח). וכפי שכתב הרז"ה, מעצם זה שיש מחלוקת על זמן השמיטה, מוכח שלא נהגו לקיימה במקומות רבים.

ואף שעל פי המנהג אנו מפרישים כיום מעשר שני בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית ואף מברכים על פדיונו, מכל מקום ההלכה היא שמברכים על מנהג למרות שהוא שנוי במחלוקת.

וכך נהגו רבים להקל ולגבות חובות אחר השביעית, למרות שמצד הדין שמיטת כספים חלה בכל העולם. ואמרו כמה שיקולים להיתר, ואחד מהם – ספק השנים (מהרי"ל).

על ידי פועלים גויים

כידוע, אסרו חכמים ליהודי לבקש מגוי לעשות בעבורו מלאכה בשבת, ואיסור זה נקרא "אמירה לגוי" או "שבות". אולם הסתפקו חכמים בתלמוד האם איסור אמירה לגוי חל גם על איסורי תורה שאין בהם חומרת שבת, שעונשה סקילה (ב"מ צ, א). למעשה, דעת רוב הפוסקים שגם בשאר איסורי התורה אמירה לגוי אסורה מדברי חכמים (רמב"ם ורא"ש).

אלא שכל זה לגבי מצוות האסורות מהתורה. אבל מצוות שאיסורן מדברי חכמים, לדעת הרבה פוסקים אין בהן איסור שבות כלל, אלא מותר ליהודי לומר לגוי לעשותן בעבורו. ואף אם נאמר שאיסור שבות חל גם על מצוות שאיסורן מדברי חכמים, הרי שכל זה הוא במצב רגיל, אבל בשעת הדחק או לצורך מצווה – אפילו בשבת שבות דשבות מותר. קל וחומר במצוות שביעית, שיסודה כיום מדברי חכמים, שמותר לבקש מגוי לעשות בעבורנו מלאכות בשדה, הן מצד שעת הדחק של צורכי פרנסת החקלאי, והן מצד מצוות יישוב הארץ. וקל וחומר שהדבר יהיה מותר אם יעשו עם הגוי עסקה שבה הוא עצמו ירוויח אחוזים ממעשיו.

ואף על פי כן העדיפו גדולי הרבנים להחמיר ולמכור את השדות לגוי, וזהו היתר המכירה.

היתר המכירה

לא נלאה את הקוראים בפרטי הסוגיה, שהיא מסובכת, ויסודה במחלוקת אם גוי שקנה שדה בארץ ישראל מפקיע אותה מחיוב המצוות התלויות בארץ. רק אציין שלמעשה, כאשר חיוב השביעית מדברי חכמים, דעת רוב הפוסקים שאין חובת השביעית חלה על קרקע שבבעלות גוי. אמנם דעת המבי"ט והסוברים כמותו, שגם על קרקע של גוי חלים כל איסורי שביעית. אולם דעת רבי יוסף קארו, הגר"א ופאת השולחן שאין חלים על הקרקע שבבעלות גוי חיובי המצוות. וכן היה המנהג בארץ ישראל.

ואמנם אפשר להרחיב ולפלפל בסוגיה זו, לחזק יותר את דעת המתירים או המחמירים. אבל בסופו של דבר כולם מודים שיש בדבר מחלוקת, וכפי הנראה, לדעת רוב הראשונים והאחרונים, מכירת הקרקע לגוי מפקיעה אותה מאיסור העבודה בשביעית. וזה יסוד ההיתר.

בכל אופן, גדולי הרבנים התחשבו בדעת הסוברים שגם לאחר שהגוי קנה את הקרקע חלים עליה כל המצוות. ולכן גם לאחר המכירה התירו ליהודים לעשות רק את המלאכות שיסוד איסורן בדברי חכמים, ואילו את המלאכות שיסודן בתורה (זריעה וזמירה, קצירה ובצירה וחרישה) התירו לעשות על ידי גוי בלבד. ורק בשעת הדחק התירו גם מלאכות אלו על ידי יהודים.

סיכום היתר המכירה

הרי לנו שמעיקר הדין יכלו הרבנים להתיר לעבוד בשביעית על סמך שני שיקולים כבדי משקל: האחד – לסמוך על דעת היחידים שאין דין שביעית נוהג בזמן הזה, הואיל וגם למחמירים שביעית מדברי חכמים בלבד. והשני – בגלל הספק אימתי חלה השמיטה.

עוד יכלו להתיר את העבודה על ידי גויים גם בלי מכירת השדות, שכן מדובר באיסור שבות במצווה שיסודה כיום מדברי חכמים.

אלא כפי שכתבתי בתחילה, מכיוון שהיה הדבר אפשרי, גדולי הרבנים העדיפו להחמיר ולהתיר באופן מרווח יותר על ידי מכירת השדות לגויים, ואף לאחר המכירה התירו רק את המלאכות שיסודן מדברי חכמים.

דין פירות שביעית שגדלו בעבירה

ישנה מחלוקת מה הדין של פירות שביעית שגדלו בשדה של יהודי שנעל את שדהו ולא הפקיר את פירותיו כדין. יש אוסרים את הפירות באכילה (ר"ת וראב"ד), אולם לדעת רוב הפוסקים הפירות מותרים, הואיל והם שייכים לכולם, ואין אפשרות שהיחיד יאסרם (ר"ש, רמב"ן, רשב"א). וכן ישנה מחלוקת מה הדין של פירות שביעית שגדלו על ידי יהודים שעשו בהם את כל העבודות האסורות בשביעית: יש אוסרים (ראב"ד ורמב"ן), אולם לדעת רוב הפוסקים הפירות מותרים, הואיל והם שייכים לכל ישראל, ואין היחיד יכול לאוסרם (רמב"ם, רא"ש, רדב"ז ועוד).

הרי שגם אם לא היה שום שיקול להתיר, ולא היה היתר מכירה כלל, וכל עבודת החקלאים הייתה באיסור לכל השיטות – לדעת רוב הפוסקים הפירות מותרים. ולא זו בלבד, אלא שמדובר במחלוקת בדברי חכמים, וספק דרבנן לקולא.

על אחת כמה וכמה כאשר מצרפים את שיקולי ההיתר שהזכרנו, ובנוסף לכך את היתר המכירה, פשוט שאין שום בסיס לחרם של רבים מהחרדים על הפירות של היתר המכירה. ולהפך, יש בכך פגיעה חמורה בתורה ובכבוד גדולי הרבנים שבדורות האחרונים, שהפגיעה בהם היא עבירה חמורה מן התורה.

הערה לסיום

אפשר לדון ולפלפל בכל פרט ממה שכתבתי, לחומרא ולקולא, אבל למיטב הבנתי, הסיכום הזה מבטא באופן מאוזן את הסוגיה. ואילו עמדת החרדים היא לקבץ כל סברה אפשרית לחומרא, בניגוד לכללי הלימוד וההלכה.

סיפורי ארץ ישראל הישנה והטובה

ספר חדש רצוף אהבה גדולה לעם, לארץ ולמדינה, ובמיוחד לאנשים שהקדישו את חייהם לתקומת ישראל • מאה סיפורים שנכתבו ברוחה הטובה של הציונות הדתית הקלאסית • פרשת ילדי טהרן שנמלטו מפולין מאימת המלחמה, נדדו בין ארצות למעלה משלוש שנים וידעו סבל רב עד שזכו להגיע ארצה • למרות המשקעים שנותרו בהם, ילדי טהרן השתלבו היטב ברקמת החיים בארץ • דברי הרב קוק בחנוכת האוניברסיטה העברית: דווקא הנאום שהותקף בעיתונות החילונית הוא שצוטט על ידי הרקטור בטקס לאחר חמישים שנה

מאה סיפורים ארצישראליים

תמונת כריכת הספר מאה סיפורים ארצישראליים, התמונה באדיבות הוצאת כרמל
תמונת כריכת הספר מאה סיפורים ארצישראליים, התמונה באדיבות הוצאת כרמל

דודי אחי-אמי זאב ולק הוציא לאחרונה ספר יקר וחביב מאוד. ספר רצוף אהבה גדולה לעם ולארץ, לעלייה, להתיישבות ולמדינה, ובמיוחד לאנשים הטובים שהקדישו את חייהם לתקומת ישראל.

הוא מספר את סיפורם של המתיישבים והחולמים, ומאיר דמויות ואירועים מיוחדים, שפותחים צוהר לחיי היישוב והמדינה שבדרך. בין השאר הוא מספר על הצלם הציוני הראשון, על השמחה המוקדמת על מציאת הנפט, על רכבת העמק והקמת שכונת רחביה, על גדוד מגיני השפה העברית, ועל בן גוריון שכפה על קציני צה"ל לעברת את שמות משפחתם. על הכנסת עובדים זרים לכפר העברי ובעיית החליבה בשבת.

הסיפורים מתוארים ברגש, ולא מעט פעמים הדמעות צפות מאליהן למקרא הדברים. חלק מהסיפורים הם סיפורי הקרבה כואבים של מעפילים ולוחמים, אבל גם הם נעטפים בחוט של חסד ונחמה. סיפורי ההקרבה סובבים והולכים – מרבי יהודה הלוי ורבי חיים בן עטר שעלו לחונן את עפר ארצנו, ועד נתן אלבז, החייל שהקריב את נפשו כדי להציל את חבריו מרימון. זהו אותו נתן אלבז שברחוב שנקרא על שמו בשדרות, בעת התקפת טילים כחמישים שנה מאוחר יותר, הנערה אלה אבוקסיס הי"ד גוננה בגופה על אחיה הצעיר והצילה אותו ממוות. הוא מספר על המעפילים שהפליגו בספינות רעועות, ועל הקדושים שטבעו במצולות בדרכם לארץ האהובה והנכספת. על הקרב האחרון של הפלוגה הדתית, על גבורתם של אנשי כפר דרום, על נפילתו של גוש עציון ועל תקומתו כיום.

הסיפורים נכתבו ברוחה הטובה של הציונות הדתית הקלאסית, שמבליטה את הטוב שבכל החוגים ורומזת את ביקורתה בעדינות. שותפה עם הציבור בצערו ובשמחתו, ובמסירות נפש תורמת את חלקה לבניין העם והארץ. הספר קריא מאוד, מעניין, מחכים וערכי. הוא יצא לאור בהוצאת כרמל ונמצא כעת בחנויות.

לכבוד יום העצמאות, בחרתי להביא ממנו את סיפורם של ילדי טהרן.

ילדי טהרן

רוב הפליטים הצעירים היו אמנם ממושמעים, מנומסים ואסירי תודה, אך שנות הייסורים והנדודים נתנו בהם את אותותיהן. רבים סבלו מביעותי לילה, שבהם עלו וצפו כל הזוועות. היו שאיבדו את האמון בזולת ואפילו במדריכים, שהרי למדו על בשרם כי יצר לב האדם רע מנעוריו. היו מהם שהתקשו להסתגל למסגרת מחייבת עם מטלות ולוח זמנים

"ילדי טהרן" הוא כינוי לכאלף ילדים יתומים מפולין, שברחו עם משפחותיהם מזרחה מאימת מלחמת העולם השנייה (החל מ 1939), נדדו בארצות רבות, והגיעו לטהרן לאחר יותר משלוש שנים. במהלך המסע המפרך הם סבלו רעב, קור סיבירי, חום מדבר, רדיפות על רקע אנטישמי ומחלות. רבים מההורים מתו בדרך, וכך הגיעו אותם יתומים לטהרן. אף על פי שילדים אלה לא עברו את זוועות השואה המוכרות, כמו גטאות ומחנות השמדה, הם חוו על בשרם ייסורים דומים.

בטהרן רוכזו כל היתומים במחנה אוהלים שנקרא 'בית הילד היהודי', והתכוננו לעלייה בעזרת מדריכים צעירים יוצאי פולין שנשלחו מהארץ. מפרס נסעו הפליטים לעיר הנמל קראצ'י שבפקיסטן, משם הפליגו למצרים והמשיכו ברכבת לארץ.

כך כתבה הילדה שרה ביומנה: "קשה להאמין שבעוד שבוע נהיה בארץ ישראל. האין אני חולמת? וכיצד, כיצד תדרוך רגלי, זו שדרכה על פגרים, קפאה באדמת ערבות סיביר, בערה באדמת אפגניסטן הלוהטת – כיצד תעמוד היא על אדמת המולדת?"

בהגיע הרכבת לארץ סיפרה: "והנה השלט המיוחד 'פלסטינה'. קופצים על רגלינו, סופקים כפיים וקריאות חדווה פורצות מן הגרון. ולפתע נוף חדש לנגד עינינו: ירוק! ירוק! כמה ירוק! גדרות, עצים, אדמה זרועה. מה יפה ארצי!… אינני עוצרת ברוחי ומקפצת מחלון אל חלון. ובחלון – ארצי! ארצי – כבישים. ארצי – כפרים, ארצי – פרדסים… ארצי – אדמה… ושמיה תכלת… לא ידעתי שכה יפה את, ארצי".

בי"ג אדר א' תש"ג הגיעה לישראל הקבוצה הגדולה של ילדי טהרן. זה היה המפגש הראשון של היישוב היהודי בארץ עם פליטי השואה, וההתרגשות הייתה עצומה. הרכבת עברה בתחנות רחובות וחדרה וסיימה את מסעה בעתלית. בכל מקום ציפו המונים והריעו לניצולים. רבים מאנשי היישוב צבאו על מחנה היתומים בתקווה לגלות שם בני משפחה, אך רק יחידים מצאו את מבוקשם.

בהיותם בקראצ'י ניתנו להם כובעי שעם גדולים ורחבי שוליים נגד השמש, ובהגיעם לארץ חבשו כולם קסדות אלו כחיילים קטנים. שימוש יעיל מצאו הילדים בכיסוי הראש הזה. בהגיעם אל ערמות תפוחי הזהב שהוכנו בעבורם, הם מילאו את הכובעים העמוקים בשפע פירות…

מוסיף דודי ומספר: "אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי הוא קבלת הפנים שנערכה לילדי טהרן שנקלטו במושב ילדותי שדה יעקב. בית הספר הצנוע התקשט. לכבוד בואם שרנו פעם אחר פעם במלוא הגרון ובהתלהבות 'הבאנו שלום עליכם'. אף כי רכים היינו, חשנו את גודל המעמד".

יצחק ועדנה, מילדי טהרן, סיפרו על פגישתם הראשונה עם החיים בארץ: "עינינו התגלגלו בחוריהן למראה האוכל הרב שעל השולחן, לא האמנו למראה עינינו – הררי לחם טרי והכל בשפע. עמדנו ובהינו… 'לא, אי אפשר, זה לא יכול להיות…' השולחן המכוסה בסכינים, מזלגות ומלחיות, המיטות המכוסות בסדינים לבנים… מברשת השיניים… במשך כארבע שנים לא האמנו שנזכה שוב לבית חם".

אבל אחרי החגיגות חזרו ל"סתם יום של חול". אז החלה ההתמודדות האמיתית עם קליטת האודים המוצלים. רוב הפליטים הצעירים היו אמנם ממושמעים, מנומסים ואסירי תודה, אך שנות הייסורים והנדודים נתנו בהם את אותותיהן. רבים סבלו מביעותי לילה, שבהם עלו וצפו כל הזוועות. היו שאיבדו את האמון בזולת ואפילו במדריכים, שהרי למדו על בשרם כי יצר לב האדם רע מנעוריו. היו מהם שהתקשו להסתגל למסגרת מחייבת, שבה יש מטלות ולוח זמנים. בני הארץ, "הצברים הגזעיים", התקשו בתחילה לקלוט את הילדים דוברי היידיש. אולם בסופו של דברי נקלטו הילדים היטב והשתתפו בבניין המדינה החדשה.

בן ציון תומר היטיב לסכם: "ילדי טהרן נתארגו להפליא ברקמת חייה של הארץ. רבים מהם נפלו חלל בהגנה עליה. רבים נשאו תפקידים בכירים בצה"ל, במדע וברפואה, בשדה הניהול והכלכלה ובשדות… דומה כי ניתוקם מספסל הלימודים לא עמד להם למכשול… כיצד ובכוח מי? בראש ובראשונה בכוח עצמם, אולם לא פחות מכן, בזכות האהבה שליוותה את פגישתם הראשונה עם הארץ ואנשיה".

נאום הרב קוק בטקס פתיחת האוניברסיטה

מטבעם של דברים, חיבה יתרה יש לי לתיאור המוקדש לנאומו של הרב קוק בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בניסן תרפ"ה. שכן עיקרי הדברים המובאים שם הם מדברי אביו של המחבר, שהוא סבי, פרופ' יוסף ולק ז"ל, שכתב על כך מאמר שכותרתו: "נאום שלא בעתו או נאום בטרם עת".

הרב קוק ביאר בנאומו ששני מהלכים ישנם לרוח ישראל: מהלך אחד פנימי, שכולו קודש, שנועד להעמקת רוחו, והוא הנלמד בישיבות שנועדו להגדלת תורה והאדרתה. ומהלך שני שמשמש לא רק להעמיק אל הקודש פנימה, אלא גם להוציא מושגים וערכים של היהדות אל העולם הכללי, להיות אור לעמים, ולהכניס גם מדעים כלליים מתוך האנושיות הרחבה, ולהתאים את הטוב והמעולה שבהם לאוצר חיינו וטהרתם. המהלך הפנימי הישיבתי סכנתו מעטה, אולם המהלך השני הפונה החוצה, מרשות היחיד שלנו אל רשות הרבים של העולם הכללי, סכנתו מרובה, מפני שניסיון העבר לימד אותנו שהוא עלול להביא להיטמעות בגויים – רוחנית וממשית. וכשליח ציבור של היהדות הנאמנה פנה הרב ואמר: "כאן הוא, אהוביי, מקום הפחד". וכדי להסבירו, הרחיב דברים על הצורך לבסס את הישיבות בכל מקצועות התורה, ועל הצורך שהמכללה (האוניברסיטה) על מוריה ותלמידיה יקדשו שם שמיים ושם ישראל ושם ארץ ישראל, ובשום אופן לא יחללום. ועל ידי כך נזכה ל"מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

הטקס והגינויים לנאום

כידוע, חלק מהחרדים תקפו את הרב קוק בחריפות מרובה על השתתפותו בטקס זה, ואף הוציאו עליו דיבה כאילו אמר בנאומו שהאוניברסיטה היא שתביא לבדה את הגאולה לעם, לתורה ולעולם. אולם כפי שמתברר, גם הציבור "הנאור" לא שבע נחת מהופעתו ומנאומו.

התוכנית הייתה שהרב קוק יפתח את הטקס בדברי ברכה, אחריו ינאמו האורחים החשובים, ובראשם הלורד בלפור והנציב העליון, ולסיום כיבדו את המשורר ביאליק לברך. בפועל, מי שנשא את הנאום הארוך ביותר היה הלורד בלפור, אולם רבים התלוננו על אריכות דבריו של הרב קוק, וטענו שבגללו לוח הזמנים השתבש. היו שהתלוננו גם על מעילו השחור הארוך, ועל השטריימל הגדול והמיושן שלו שהסתיר משכנו הלורד אלנבי את האופק. לעומת זאת שיבחו את הרב הראשי של הקיסרות הבריטית, ד"ר הרץ המלומד, שהשכיל לשאת תפילה קצרה ומכובדת מאוד, שהתאימה לאווירה האקדמאית. והיה מי שאף רמז כי הרב קוק בא לפגוע בטקס כדי לרצות את החרדים, שעשו באותו יום צום ואבל על פתיחת האוניברסיטה.

כתב על כך אברהם אלמליח בעיתון 'דואר היום': "התרוממות רוח והתלהבות אין קץ למשמע נאומים וחזוני נבואה של הנציב העליון ולורד בלפור מחד גיסא, ומפח נפש וקללת יום למשמע דרשותיהם ופלפוליהם של הרב קוק וביאליק מאידך גיסא. ראש הרבנים פיטם את שומעיו במזמורי תהלים, וראש המשוררים בקטעי אגדות… ראש רבני ארץ ישראל נתן לחגיגה את המכה הראשונה בפתיחה, וראש המשוררים העבריים נתן לה את המכה האחרונה… מה טעם לכל האריכות הזו, שהכריחה אפילו את המתונים שבין הקהל להתפרץ בקריאות די! די!… למרות זאת, את הרב קוק אני מכבד מאוד מאוד".

חנה טון כתבה כי מתוך קהל האלפים שהתאסף, "תשעים אחוז של השומעים לא גילו כל הבנה להתלהבותו הדתית האמתית, ללא ספק, של הרב…" אלא שלדבריה, אין שום קשר בין טקס דתי לטקס לאומי, וצירופם יחד יוצר "חוסר טעם יוצא דופן, וכתוצאה ממנו – הרגשת בושה אצל הרציניים, פיהוק או קריצת עין אצל הציניקנים". המגמה להערכתה הייתה פוליטית – לרצות ולשתף מעט את נציג הציבור הדתי באמירת ברכה, שיש לסיימה בחיפזון. אולם כשהתברר שהרב מתכוון לשאת נאום רציני שמשבש את סדרי הטקס, החלה תרעומת בקהל.

סוף דבר

המעניין הוא, כפי שסבי ציין, כי ביובל החמישים להנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, רקטור האוניברסיטה החילוני, פרופ' נתן רוטנשטרייך, מצא לנכון לחתום את דבריו בציטוט מנאומו של הרב קוק בטקס הפתיחה. כפי הנראה רק הם נשארו לדורות.

אולי נזכה שבעוד כעשר שנים, בחגיגות המאה להקמתה, נוכל לומר שהאוניברסיטה העברית החלה להגשים את החזון הגדול שמרן הרב קוק הציב לה.

היתר מרווח לשעת הדחק

'היתר המכירה' בשמיטה בשעת הדחק מרווח יותר מהיתרים הלכתיים רבים שנהוג לסמוך עליהם • הצורך לבדוק בכל שמיטה האם עדיין ההיתר נחוץ • השינויים לטובה במצב הכלכלי בארץ לעומת השנים הראשונות שבהן הונהג ההיתר • הקושי של החקלאי הפרטי להשבית את הקרקע כשמתחריו אינם משביתים • הצורך להנהיג את ההיתר כדי להציל מעבירה את הציבור החילוני והמסורתי • גם הפגיעה הצפויה בתקציב המדינה מגדירה את המצב הנוכחי כשעת הדחק • כיצד אפשר להגיע בהדרגה לשמירת שמיטה ממלכתית

האם אפשר בשנת תשע"ה לסמוך על היתר המכירה

שאלה: כיצד מורים הרבנים להמוני בית ישראל לסמוך כיום על היתר המכירה? הרי כבר מייסדי ההיתר דרשו שבכל שמיטה ושמיטה תיבחן מחדש השאלה האם עדיין יש צורך להשתמש בו. האם לא ברור מאליו שכיום מצבנו טוב משהיה בעבר, וכבר אין השעה דחוקה כל כך, וממילא אין לסמוך עליו יותר? האם לא צודקים הרבנים החרדים שתוקפים את הרבנים שסומכים על היתר המכירה?

תשובה: ראשית צריך להבהיר שהיתר המכירה מרווח מאוד, ומניעי הרבנים החרדים התוקפים אותו צריכים בדיקה, הואיל ומבחינה הלכתית יסודותיו איתנים, ועל היתרים דחוקים בהרבה רגילים לסמוך במצבים פחות דחוקים.

אמנם מוצדקת עמדת גדולי הרבנים שביקשו לבחון בכל שמיטה מחדש אם המצב השתנה, כי אף שאפשר לסמוך על ההיתר לכתחילה בשעת הדחק – כאשר השעה כבר לא תהיה דחוקה, נתאמץ לקיים את השביעית כהלכתה לכתחילה.

אמנם בלי הנימות הפוגעות בכבוד התורה ובכבוד גדולי הרבנים שהורו את ההיתר, השאלה חשובה וראויה להתייחסות.

השינויים לטובה

אין לטעון דבר נגד החקלאים שנעזרים בהיתר המכירה, אלא יש לשבחם על שהם זוכים לקיים את מצוות יישוב הארץ, שהיא שקולה כנגד כל המצוות. ומצווה להפקיע על ידי המכירה את מצוות השביעית כדי לקיים את מצוות יישוב הארץ ולהרחיב את גבולות החקלאים הישראלים. אמנם חקלאי שיוכל לשבות בשביעית – קדוש ייאמר לו

אכן עלינו להודות לה' על כל הטוב שגמל עמנו, שמצבנו היום טוב לאין ערוך ממצבם של העולים בעליות הראשונות. הם סבלו מדוחק נורא עד שלעתים רעבו ללחם, ובלי ההיתר לא היו יכולים להתקיים. מאז ועד היום היישוב היהודי בארץ הולך ומתבסס בהדרגה. עוד לפני קום המדינה, היו שמיטות שבהן כבר לא נשקפה סכנת רעב ליהודים היושבים בארץ, אבל עדיין היה צורך גדול בהיתר, מפני שהשביתה הייתה מדרדרת את המתיישבים לעוני, ולא פחות חשוב – פוגעת בתנופת ההתיישבות ובקליטת העולים. גם בשמיטות הראשונות שלאחר קום המדינה, כאשר עוד רבים התפרנסו מחקלאות, השביתה בשביעית הייתה עלולה לפגוע בקיומה ובביטחונה של המדינה, שנזקקה לכל המשאבים הכספיים האפשריים כדי להמשיך בקליטת העלייה, בבניית צבא ההגנה לישראל ובביסוסה של מדינת ישראל אל מול אויביה.

אולם בשמיטות האחרונות מצבנו הכלכלי השתפר לאין ערוך. מדינת ישראל כבר נחשבת מדינה עשירה, וכמו בכל המדינות המפותחות – אחוז החקלאים פוחת והולך, כי בזכות הפיתוח המדעי, אנשים מעטים מייצרים כיום יבול רב. וכך ממצב שבו רוב היישוב התפרנס מחקלאות, הגענו למצב שבו רק כ 1.5 אחוזים בלבד מהאוכלוסייה מתפרנסים מחקלאות. גם המשקל הכלכלי של החקלאות ירד לכדי כ 2 אחוזים בלבד מהתוצרת הלאומית.

שלושת ההיבטים של הסוגיה

לאור כל זאת, ניתן לכאורה לטעון שבמצבנו כבר אין נכון להשתמש בהיתר. אולם מנגד, העובדה המצערת שמרבית הציבור אינו שומר מצוות כראוי, משפיעה מאוד על מצבנו. נבחן את הסוגיה משלושה צדדים: א) החקלאי הפרטי. ב) אחריות הרבנים לכלל הציבור. ג) המדינה ככלל.

ההיבט הראשון: החקלאי הפרטי

החקלאי הפרטי שרוצה לשמור שביעית, נאלץ להתחרות בחקלאים שאינם שומרי שביעית. ומכיוון שכיום עלויות התשתית של החקלאי גבוהות מאוד, כדי לכסות את העלויות הללו בשש שנות תוצרת לעומת שבע שנים של מתחריו, יצטרך להעלות את מחירי היבול שלו בשש השנים. בנוסף לכך, עליו לקיים את עצמו ואת משפחתו ולחסוך לפנסיה בעבודת שש שנים, לעומת מתחריו שעושים זאת בשבע שנים. אם ירצה לחיות ברמה המקובלת, יצטרך להוסיף ולהעלות את מחירי היבול שלו בשש השנים. אלא שאם מחירי היבול שלו יהיו גבוהים יותר, הקונים יקנו אצל מתחריו ולא אצלו. ואם ימכור במחירים דומים לשלהם, ייתכן שהשקעותיו ועבודתו כבר לא ישתלמו. המדד המובהק לכך הוא בהצבת השאלה בפני החקלאים, מה יעשו אם יצטרכו לשבות בשנה השביעית. כיום רובם סבורים שבלית ברירה ייאלצו להחליף מקצוע. אם כן, מצבם האישי הוא של שעת הדחק, ומותר להם להשתמש בהיתר המכירה.

שעת הדחק נקבעת לפי הדור

כלומר, אין מודדים את רמת חיי החקלאים כיום לעומת רמתם לפני מאה ושלושים שנה, בעת שייסדו את ההיתר, אלא לעומת רמת החיים המקובלת כיום. ואם החקלאים כיום יגיעו למצב של דוחק שיאלץ אותם לחפש עבודה אחרת, סימן שהם במצב של שעת הדחק, וראוי להם לכתחילה להשתמש בהיתר.

בשבח החקלאים שמיישבים את הארץ

ואין לטעון דבר נגד החקלאים שנעזרים בהיתר המכירה, אלא יש לשבחם על שהם זוכים לקיים את מצוות יישוב הארץ, שהיא שקולה כנגד כל המצוות. ומצווה להפקיע על ידי המכירה את מצוות השביעית שחלה בזמן הזה מדברי חכמים, ויש אומרים שרק ממידת חסידות, כדי לקיים את מצוות יישוב הארץ ולהרחיב את גבולות החקלאים הישראלים. אמנם חקלאי שיוכל לשבות בשביעית – קדוש ייאמר לו, ועלינו לעודד אותו לכך, ואף לפעול להקצאת תקציבי מדינה למען שובתי שביעית, כפי שיבואר בהמשך.

ההיבט השני: האחריות לכלל הציבור

מכיוון שרוב החקלאים הם מסורתיים או חילונים, מדובר בשעת דחק שבה לא ניתן לדרוש מהחקלאים לשבות בשביעית. אמנם מכיוון שרובם הגדול מכבד את המסורת, אם הרבנים יציעו להם למכור את השדות כדי להפקיע את חובת השביעית – יעשו זאת ברצון. וכיוון שכך, ראוי לרבנים לעשות זאת כדי להצילם מעוון.

בנוסף לכך, אם לא ימכרו את השדות, הרי שהפירות שיגדלו בהם יהיו קדושים בקדושת שביעית, והם יופצו בארץ, תוך שהציבור המסורתי והחילוני חוטא בסחורה בהם ובחוסר זהירות בקדושתם. ושוב מדובר בשעת הדחק, שכן במצב הציבורי שלנו אין אפשרות למנוע את הפצת הפירות הקדושים הללו, וראוי לרבנים לבצע את המכירה כדי להפקיע את הפירות הגדלים בשנת השמיטה מקדושת שביעית, למען לא יחטא בהם הציבור הרחב. יש טוענים עוד, שאם בשנה השביעית יופצו פירות שביעית שלא כדין, תיפרץ מערכת הכשרות הארצית לכל השנים.

ההיבט השלישי: המדינה ככלל

אף שאחוז החקלאות בכלל התוצר הלאומי הוא כשני אחוזים בלבד, מכיוון שמדובר במדינה שלמה – מדובר בסכומי עתק. כלומר, אם המדינה תרצה לממן את השביתה בשביעית, תצטרך להשקיע בכך כעשרה מיליארד שקלים – חלקם לפיצוי החקלאים השובתים וחלקם לכיסוי הגירעון בקופת המדינה הנובע מאובדן מיסי החקלאים. קיצוץ כזה בתקציב המדינה בהחלט שקול לשעת הדחק.

אמנם מדינת ישראל בעבר נאלצה כבר לבצע מספר פעמים קיצוצים כאלה ואף גדולים יותר בתקציבה, אולם הקיצוץ היה מכאיב והתבצע בכל המשרדים, כולל תחומים שהקיצוץ בהם גובל בפיקוח נפש. כמו למשל, דחיית הרחבת בתי חולים לקליטת חולים, דחיית הקמת חדרי ניתוח נוספים, עיכוב בסלילת כבישים, עיכוב בהצטיידות בכלי נשק מתוחכמים ודחיית הקמת יחידות משטרתיות נוספות לטיפול בפשע.

הקיצוץ גם יפחית את הקצבאות לעניים ולקשישים, או לכל הפחות יעכב העלאות שתוכננו בתקציבים אלו. הקיצוץ יפגע גם במערכת החינוך, ובכלל זה יכלול קיצוץ של מאות מיליוני שקלים בתקציב הישיבות. ויש להעריך שנציגי החילונים והמסורתיים ידרשו שהקיצוץ בתחומים הקרובים ללבם של הדתיים יהיה כואב יותר, ואזי הקיצוץ בתקציב הישיבות ומערכות החינוך הדתיות והחרדיות יהיה עמוק יותר. כמדומה שכל רב יכריע שעדיף שלא להניף את חרב הקיצוץ הזאת, ובכך לפגוע בפעולות רבות שכולן מצוות מהתורה, כדי להדר בקיום מצווה שתוקפה כיום מדברי חכמים – ויש אומרים ממידת חסידות בלבד.

טענות נוספות שמשקלן נמוך

יש טוענים שישנה בעיה נוספת, שמדינת ישראל המוקפת אויבים אינה יכולה להרשות לעצמה להיות תלויה באספקת מזון מחוץ לארץ. אמנם נראה שזו בעיה קלה יחסית, שכן בפועל גם היום, עקב עלויות המים הגבוהות, את רוב המזון אנו מייבאים מחוץ לארץ, והחקלאים בארץ עוסקים בעיקר בגידולים איכותיים שרווחיהם מרובים, ואת מחציתם מייצאים לחוץ לארץ.

עוד יש טוענים, שאם בשביעית נפסיק לייצא את היבול החקלאי לחוץ לארץ, נפסיד שווקים וחוזים ארוכי טווח. אמנם נראה שגם בעיה זו קלה יחסית, שכן אם נצליח להתמודד עם ויתור על עשרה מיליארד שקלים, נוכל להשקיע עוד כמה מאות מיליונים כדי להתגבר על בעיית השיווק המופסק בשביעית.

דרך התיקון

מצבה הכלכלי המשתפר של מדינת ישראל מאפשר לנו לתכנן את הדרך להתקדם לקראת שביתה מלאה בשביעית. כבר היום מדינת ישראל מעניקה פיצוי מסוים לכל חקלאי שמוכן לשבות בשביעית. מדובר אמנם בפיצוי שאינו מכסה את אובדן ההכנסה, אבל כשלוקחים בחשבון שהחקלאי גם זוכה לשנת שבתון – הפיצוי עשוי להיות משתלם.

בשמיטה הקודמת, בשנת תשס"ח, הוציאה המדינה כמאה מיליון שקלים בעבור ענייני שביעית שונים, ומתוכם רק 15 מיליון לכ 360 חקלאים שבחרו לשבות. בתהליך הדרגתי ניתן להגדיל את התקציב לחקלאים השובתים, עד שנגיע בהדרגה להשבתה מלאה של השדות בשביעית, כאשר כל התבואה, הקטניות, הפירות והירקות שנאכל בשנה השביעית יהיו מיבולים שנאספו בשנים הקודמות או מחוץ לארץ.

במאמר אחר אסביר מדוע מסגרת אוצר בית דין אינה מקדמת אותנו לקיום השביעית, ואולי אף מרחיקה אותנו מהכיוון הנכון.

תהליך זה יוכל להתקיים בתנאי שישתתפו בו כל חלקי החברה. הוא יצריך כמובן בחינה מתמדת של מצב החקלאות, יציבות הייצוא לאורך שנים ומצבנו הביטחוני.

ככל שנזכה להתעלות יותר מבחינה רוחנית וכלכלית כאחד, כך נתקרב יותר לקיום מצוות השביעית בשלמות.

גן עדן, מצרים, ארץ ישראל: מסע התיקון של האדם

הדורות מאדם ועד אברהם לא מילאו את ייעודו של המין האנושי – להשלים את העולם ולתקנו בעבודת האדם • התמודדות האנושות עם קשיי הקיום בעקבות העונש "בזיעת אפיך תאכל לחם" הביאה להשתעבדות לחומריות ולשררה • בגלות מצרים עם ישראל פגש בשיא ההישגים החומריים, וגם בהידרדרות המוסרית שמביאה ההשתעבדות לקיום החומרי • התורה משחררת משעבוד היצר ומאפשרת לגלות את העומק הרוחני הגנוז בעבודת הקיום • מצוות השמיטה כביטוי לשחרור מהשעבוד לאדמה ולחומרנות, שמושג על ידי חיים בארץ ישראל תוך דבקות בתורה ובמצוות

ייעודו של האדם בגן עדן

כדי לבאר את משמעותה של יציאת מצרים, ערכה של ארץ ישראל ומצוות השמיטה, צריך לחזור לראשונות:

ברא ה' את העולם ולא השלימו, וברא בו את האדם בצלם אלוקים, כדי שיוכל לגלות את עצמיותו, להתמודד עם החסרונות, ולהיות שותף בתיקון העולם והשלמתו, ולזכות על ידי כך בטובה שאין למעלה ממנה. וזהו שנאמר: "וייקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה. ויצו ה' אלוקים על האדם לאמור מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, טו יז).

הכוונה הייתה שעל ידי עבודתו יזכה האדם לזכך את מידותיו ולתקנן, עד אשר יהיה ראוי לכך ויתיר לו ה' לאכול מעץ הדעת.

החטא והגירוש מגן עדן לעבודה הקשה

והנחש הסית והיצר גבר, ורצה האדם לקצר את דרכו, ובלא שמירה ועבודה אכל מפרי עץ הדעת. והעולם כולו התמוטט, והאדם גורש מגן עדן, ועונש כבד הוטל עליו. שנאמר: "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר ציוויתך לאמור לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. בזיעת אפך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יז-יט).

ואף שהעונש מוצדק מצד עצמו, עיקר מגמתו להניח לפני האדם דרך לתיקון עצמו והעולם. על ידי גזירת המיתה ילמד להתבונן במשמעות חייו. ומתוך הקושי להשיג את מזונותיו, ילמד להיות אחראי וחרוץ ולגלות את כל כישרונותיו, כדי לייעל את עבודתו ולהשביחה ולהפוך את העולם למקום נוח וטוב יותר, עד אשר יחזור ויתעלה למדרגת גן עדן.

עשרה דורות ונוח

עשרה דורות עברו, ובמקום שבני האדם ישקיעו את מרצם בעבודת האדמה ובחיפוש דרכים להוספת שפע וברכה לעולם, המשיכו בחטאו של אדם הראשון והשחיתו את דרכם. מאסו בעבודה, רדפו אחר הנאות חולפות, גזלו ונאפו ורצחו את העומדים בדרכם. הם השחיתו את הטובה שבעולם, עד שהעולם כמעט נשחת לגמרי. ולפני שהחריבו את העולם, הביא עליהם ה' מבול, לטהר את העולם מחטאיהם.

וצדיק תמים היה אז, איש אדמה, שעבד ועמל בחריצות להביא מזון וברכה לבני האדם, ואף המציא את המחרשה כדי לעקור את הקוצים ולהשביח את היבולים, ועל שם כך קראו את שמו נח, שנאמר: "ויקרא את שמו נח לאמור זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'" (בראשית ה, כט, רש"י). והציל ה' אותו מהמבול כדי שממנו תמשיך האנושות להתקיים. צאצאיו כבר היו מסורים יותר לעבודתם, עסקו בדרך ארץ וביישובו של עולם, וגם כשהרבו לחטוא לא השחיתו את הכול, אבל אל תיקון העולם וגאולתו לא שאפו. אמנם היו אנשים שנכספו לתוכן גבוה יותר של אמונה, אבל הם פרשו מהחיים לעולם רוחני, ועולם המעשה נותר בלא אמת ואמונה, חסד ורחמים.

האבות וגזירת הגלות במצרים

ושלח ה' לעולם קרן של תקווה: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, א ג). אבל הדרך לכך ארוכה ומיוסרת, וכדי שבניו יוכלו להגשים את הייעוד האלוקי הגדול והנורא ולגאול את העולם מחטאו וייסוריו, יצטרכו לרדת לגלות קשה במצרים: "ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול" (בראשית טו, יג טו).

קשיי הקיום משעבדים את האדם

קשיי הקיום הטילו על בני האדם אחריות גדולה. היה עליהם לעבוד את אדמתם, לחרוש, לזרוע, לסקל, לעשב ולזמר, כדי לגדל תבואה ופירות, למען לא יגוועו ברעב. לגדל בהמות ולצוד חיות כדי להשלים את מזונם. לפשוט עורות ולגדל צמחים שמהם יוכלו להכין בגדים. לבנות בתים להגנה מגשם, משמש ומחיות רעות. לייצר כלים כדי לייעל את עבודתם. לארגן מסחר כדי להחליף את עודפי היבול שבשדותיהם בכלים ובמאכלים שחסרו להם. הדאגה הקיומית המתמדת חינכה את האדם להיות אחראי ובעל תושייה, אבל גם הפכה אותו לעבד שחייו משועבדים להשגת מזונו וצורכי קיומו, עד שאינו מסוגל להרים את עיניו לשמיים ולבסס את חייו על ערכי המוסר. ולא רק לעבודתם נעשו בני האדם משועבדים. כדי להגן על החיים, המזון, הייצור והמסחר, הוצרכו להשתעבד לשליטים ומלכים שהחזיקו צבא שהעניק להם הגנה מפני שודדים ואויבים, תמורת אחוז נכבד מהתוצרת.

השעבוד הוא גם שעבוד לתאווה וליצר השליטה

הדאגה הקיומית המתמדת חינכה את האדם להיות אחראי ובעל תושייה, אבל גם הפכה אותו לעבד שחייו משועבדים להשגת מזונו וצורכי קיומו, עד שאינו מסוגל להרים את עיניו לשמיים ולבסס את חייו על ערכי המוסר. ולא רק לעבודתם נעשו בני האדם משועבדים. כדי להגן על החיים, המזון, הייצור והמסחר, הוצרכו להשתעבד לשליטים ומלכים שהחזיקו צבא שהעניק להם הגנה

כאשר האדם רעב, כל מעייניו נתונים לדאגת קיומו. אולם גם כאשר מצבו הכלכלי מתייצב הוא חש אחריות להגדיל את רכושו, כדי שיהיה לו מספיק מזון לעת בצורת. אמנם ככל שתחושת היציבות גוברת, הוא נחשף יותר לקול הפנימי שמעורר בו צימאון ליותר. אבל השעבוד להשגת הצרכים החומריים הפך גם לשעבוד ליצר התאווה הגשמית, והשעבוד להשגת יציבות הפך לרצון לשלוט בסביבה ובזולת. וכך יצא שהאדם מאמין שתחושת הצימאון נובעת מכך שעדיין אין לו מספיק ממון, רכוש ומעמד חברתי. וכך הוא ממשיך לעבוד ולטרוח כדי להשיג יותר מזון ובגדים נאים ובתים גדולים, ומעמד שמאפשר לו שליטה רבה יותר. ומכיוון ששום אדם אינו מגיע ליציבות גמורה, לכן גם אנשים עשירים טוענים תמיד שהם צריכים להשיג עוד ממון כדי ליהנות קצת מעמלם, וגם השליטים חשים צורך להגביר את שלטונם כדי להבטיח את המשך שליטתם. כך השעבוד הבסיסי לסיפוק הצרכים הגשמיים הופך לשעבוד כולל לתאוות גשמיות וליצר השליטה.

ממלכת מצרים

מכל הממלכות העתיקות, הממלכה המצרית זכתה להגיע באותם ימים לשיא היציבות הכלכלית והמדינית. הם בנו מערכת השקיה משוכללת שמשכה מים מהנילוס לשדות שנתנו יבול משובח. הם למדו לאגור תבואה לימים קשים, ייצרו כלים וסחרו בהם. אבל כדי להגיע לכך הם הוצרכו להנהיג שלטון תקיף ואכזרי ששעבד את כולם. הם לא רצו להיות רשעים, מן הסתם הם אף השתבחו בכך שאצלם אין אדם שמת ברעב, ואפילו לעבדים השפלים ביותר יש דגים, קישואים, אבטיחים ושומים (במדבר יא, ה). הם לא רצו להיות מושחתים, אלא שהאמינו שתמורת העבודה הקשה שבניהול הממלכה מגיע להם ליהנות קצת מעמלם. ומכיוון שגם הם היו משועבדים ליצרם, המותרות אף פעם לא הספיקו להם, וכדי לספק את תאוותם נאלצו תמיד להגדיל את התקציב שהופנה למותרות. לשם כך צמצמו את שכר העובדים, עד שלבסוף הוכרחו להפוך את בני ישראל לעבדים ולהעבידם בפרך.

גלות ישראל במצרים מבטאת את גלות כלל האנושות מגן עדן

כדי שבני ישראל יוכלו לגאול את העולם מחטאו, הם היו צריכים לרדת לגלות מצרים, וכך להבין את מצבה של האנושות, שגלתה מגן עדן אל מיצרי העולם הזה. להכיר את ההישגים החומריים שיכולים להביא תועלת קיומית לאדם, וגם לפגוש את הכאב והעוול שבשעבוד לחומר. לחוות על בשרם את ייסורי השעבוד הנורא הזה, שגורם לאנשים להיות רשעים כל כך.

המצרים אמנם נהגו ברשעות איומה, אבל המניע הבסיסי לכך היה קיומי: הם הבינו את החשיבות של העבודה, היבול, הכסף, הרכוש והשלטון, והם דאגו לקיומם של בני האדם שלא ימותו ברעב. ולכן כשיצאנו ממצרים, יצאנו ברכוש גדול, שכלל גם את מיטב ההישגים החומריים שהשיגה האנושות עד אז. ולכן ציוותה התורה: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצוֹ" (דברים כג, ח).

גלות ישראל במצרים הייתה אפוא ביטוי תמציתי לגלות של כל האנושות, שגלתה מגן עדן למיצרי העולם הזה. ויציאתם של ישראל ממצרים הייתה תחילת יציאתה של האנושות מגלות העולם הזה לקראת חזרתה לגן עדן.

ביציאת מצרים התגלה ערך החירות

ביציאת מצרים החל התיקון בגילוי רעיון החירות. בנוהג שבעולם, כשעם מצליח להתגבר על משעבדיו הוא לא מסתפק ביציאה לחופשי, אלא משעבד את אלה שהיו בעבר אדוניו. הוא אמנם השתחרר מאדוניו, אבל לא השתחרר מהשעבוד לחומרנות וליצר השליטה, שכופה עליו להקדיש את כל חייו להגדלת עושרו, לסיפוק יצריו ולשליטה בזולתו. אולם בני ישראל, שיצאו ממצרים בהנהגת משה רבנו, לא ניסו לשעבד את המצרים. זו הייתה יציאה אמיתית ממעגל השעבוד אל עולם של חירות.

כל כך חשוב יסוד החירות, עד שלפני שהתחיל ה' להכות את המצרים, ציווה למשה ללמד את ישראל את מצוות שילוח העבדים. כדי שבעודם עבדים במצרים יתחייבו שכאשר יהיו הם עצמם בני חורין ויהיו להם עבדים, לא יתעמרו בהם, ואחרי שש שנים ישלחום לחופשי (ירושלמי ר"ה ג, ה).

התורה והארץ

ולכן הכרחי היה שישראל יקבלו את התורה מיד לאחר יציאת מצרים, מפני שרק על ידי התורה יכול האדם לצאת לחירות מהשעבוד ליצריו, כפי שאמרו חכמים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו, ב). מפני שהתורה מדריכה את ישראל לראות בכל דבר חומרי את הערך הפנימי המוסרי, ומציבה לישראל חזון גדול להיכנס לארץ המובטחת ולגלות איך על ידי האמונה בה' ושמירת תורתו, העולם יוצא מקללת עבדותו ונעשה טוב ומבורך.

המשמעות העמוקה של היציאה לחירות

כלומר, היציאה לחירות במובן העמוק נעשית על ידי גילוי הרעיון הרוחני הגנוז בעבודת הקיום, על ידי הוצאתו לחירות מהשעבוד לחומרנות וליצר השליטה. דבר זה יכול להיעשות על ידי הדרכת התורה בארץ ישראל, ארץ הקודש, שבה ניתן לגלות את הקדושה גם בדברים הגשמיים.

בארץ ישראל מתחילים לחזור לגן עדן

בנוהג שבעולם, כשעם מצליח להתגבר על משעבדיו הוא לא מסתפק ביציאה לחופשי, אלא משעבד את אלה שהיו בעבר אדוניו. הוא אמנם השתחרר מאדוניו, אבל לא השתחרר מהשעבוד לחומרנות וליצר השליטה, שכופה עליו להקדיש את כל חייו להגדלת עושרו, לסיפוק יצריו ולשליטה בזולתו. אולם בני ישראל כשיצאו ממצרים לא ניסו לשעבד את המצרים. זו הייתה יציאה אמיתית ממעגל השעבוד אל עולם של חירות

ולכן כל היציאה ממצרים היא כדי להיכנס לארץ ישראל דווקא, וזהו שאמר ה' למשה רבנו בעת ששלח אותו לגאול את ישראל: "ראֹה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים… וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש…" (שמות ג, ז ח). לצאת ממצרים, לצאת ממקום האדמה המקוללת שמצמיחה קוץ ודרדר ומשעבדת את האדם לעבודתה ואת החלש לחזק, ולעלות לארץ טובה ורחבה, שיש בה שפע לכולם בלי שיצטרך אדם לשעבד את חברו. והיא ארץ זבת חלב ודבש, שיכול אדם ליהנות בה מיגיע כפיו ולא יצטרך לרדוף אחר מותרות בלי למצוא מנוח לנפשו.

וזהו שנאמר: "ושמרת את מצוות ה' אלוקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו. כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת. ואכלת ושבעת ובירכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח, ו י).

שלא כארץ מצרים ארץ ישראל

זהו טבעה של ארץ ישראל, שכאשר ישראל יושבים בה ודבקים בתורה ובמצוות, הרי הם הולכים ומשתחררים מהשעבוד לאדמה ולחומרנות. שנאמר: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמיים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, י טו). ועל כן ממשיכה התורה בפרשייה הבאה: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותיי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוקיכם ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש, ואספת דגנך ותירשך ויצהרך. ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת".

הדגשת הבטחת הארץ לאבות

מכיוון שהגאולה תלויה בירושת ישראל את ארץ ישראל, אפשר להבין מדוע חזר ה' שוב ושוב והבטיח לאבות שבניהם ינחלו את ארץ ישראל, כי על ידי כך יוכלו לגאול את העולם מקללתו ומשעבודו ליצר התאווה והשליטה. וכפי שאמר ה' ליצחק אבינו בימי הרעב: "אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך… כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל… והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בראשית כו, ב ד). וכן אמר ה' ליעקב אבינו בדרכו לחרן בעת לינתו בבית אל: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יג יד; וכן בבראשית מז, כט לא; מח, ג ד; מט, כט לג; נ, כד כו).

מצוות השמיטה

מכל מצוות התורה, מצוות השמיטה והיובל הן המכוונות ביותר לתיקון חטא אדם הראשון ולגאולת האדמה מקללתה. בעקבות החטא נעשתה החברה האנושית משועבדת להשגת אמצעים לקיומה, עד שכל ערכיה שועבדו לכך, וכל שאיפותיה הופנו לשיפור המצב החומרי. באופן זה יכול האדם להתקיים, אבל הקיום כואב ומתיש. זהו קיום של עבד שנאלץ לוותר על עצמיותו כדי לקיים את עצמו ולספק את צרכיו ויצריו.

לא ניתן היה להעלות על הדעת, שעם שלם יהיה מסוגל לשבות שנה שלמה מעבודת השדה ולהתקיים.

ורצה ה' לגאול את ישראל ואת העולם, ונתן לישראל את התורה ואת מצוות השביעית, והבטיח שאם ישמרו את המצוות לא יחסר להם מזון ואף יזכו לרוב ברכה. וככל שהאמינו ישראל יותר בה' ושמרו את השמיטה, כך גברה הברכה.

האיזון הנכון והמפרה

כי כך הוא האיזון הנכון. מצד אחד חובה על האדם לדאוג לקיומו, ועל כן הוא צריך לעבוד בשדהו בחריצות, לחסוך כסף ולהתבסס. אולם עליו גם לזכור את ה' בורא השמיים והארץ שנתן לו את השדה, וציווה להשביתה בשנה השביעית ולהפקיר את פירותיה ולוותר לעניים על החובות שלא הצליחו לשלם.

נראה לכאורה שיש כאן פשרה: מצד השיקול הכלכלי היה ראוי לעבוד שבע שנים, ומצד השיקול הרוחני היה ראוי לשבות שבע שנים, ועשתה התורה פשרה מציאותית שבה יוכל האדם לשרוד תוך מתן מקום לשתי השאיפות.

אולם האמת שהצורך להתכונן לשנה השביעית מלמד את ישראל להיות אחראים וחרוצים יותר בשש שנות העבודה. ובזכות האחריות והחריצות של ישראל במשך שש שנות עבודת השדה, הם זוכים לקלוט את תוכן קדושת השנה השביעית, נשמתם משתחררת מעול העבודה והרדיפה אחר התאוות, מגלה את חירותה ומתקשרת אל ה'. ומתוך כך ישראל מבינים את הערך האמיתי של עבודתם, להוסיף טובה וברכה בעולם, והם מפתחים דרכים להשבחת העבודה וייעולה, והעולם הולך ומתעלה, וברכת שמיים שופעת לארץ.

ושמרתם את המצות

האם איסור קטניות לאשכנזים בפסח נוהג בקינואה? • מצווה לשמח בחג את בני המשפחה, את העניים והבודדים ואת מלמדי התורה • לשמור על אווירה משפחתית נעימה וידידותית • הצורך במצה שמורה בליל הסדר, מה נחשב מצה שמורה, וההידור שיש במצות אפויות ביד • המצות השמורות מיוצרות בזהירות רבה יותר מחימוץ, לכן עדיף להדר ולאכול כל הפסח מצות שמורות • מחלוקת הפוסקים האם חמץ לפני פסח בטל בשישים • האם מוטב לוותר על מצות שמורות מהודרות ויקרות ולתת את הכסף לצדקה?

קינואה לאשכנזים בפסח

שאלה: למנהג האשכנזים, האם גם קינואה כלולה באיסור קטניות?

תשובה: יש מחמירים כי במראה הקינואה דומה למיני קטניות. ויש מקילים מפני שמנהג האיסור לא חל עליה, הואיל ורק בדור האחרון החלו לאוכלה. בנוסף לכך, גרגיריה קטנים בהרבה ממיני דגן, כך שניתן להבחין ביניהם בקלות.

למעשה, מי שרוצה להקל רשאי, ובתנאי שיברור היטב את הגרגרים. ומי שרוצה להחמיר תבוא עליו ברכה.

מצוות השמחה בחג

יש יהודים שמושפעים מהתרבות החילונית, וההתאספות המשפחתית בחגים נהפכת אצלם לאירוע מעיק ומתסכל. הם מעירים לקרוביהם בציניות על הופעתם והתנהגותם, ולפתע הם נזכרים בעלבונות ישנים ומתקוטטים על כך, ובנוסף לכך החג גם פוגע בדיאטה שהם מצליחים לשמור תמיד באופן מושלם

מצווה מן התורה לשמוח בחג. ועיקר מצוות השמחה היא לשמוח בצוותא עם בני המשפחה ולשתף בה גם אנשים נוספים, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד).

כשנתבונן נמצא שיש במצוות השמחה שני חלקים: החלק הראשון, לשמוח יחד עם בני המשפחה ובני הבית. ויש לציין שהמילה "אתה" כוללת את שני בני הזוג כאחד, ולעולם בן הזוג קודם לכל שאר הקרובים. וכן אנו מוצאים שבפועל, עיקר השמחה לגברים בסעודה, שאותה נהגו הנשים להכין, ועיקר השמחה לאישה שיקנה לה בעלה בגד או תכשיט. ועל האיש והאישה יחד מוטלת האחריות לשתף בשמחתם את כל בני הבית, שאין שמחה של חג בלא שיתוף בני המשפחה. וכפי שנוהגים כל ישראל מדורי דורות לקיים את שמחת החג בחיק המשפחה.

החלק השני במצווה הוא לשמח את השכנים והמכרים העניים והבודדים. היתום והאלמנה שנזכרו בפסוק היו בדרך כלל עניים, הואיל ומטה לחמם נשבר והמצווה לשמחם מתקיימת על ידי צדקה. והגר שעזב את מולדתו ומשפחתו עלול לסבול מבדידות, והמצווה לשמחו נעשית על ידי הזמנתו להשתתף בסעודת החג.

עוד יש לשים לב, שצוותה התורה לשתף את הכוהנים והלויים בשמחה. ועבודתם הייתה ללמד ולחנך את בני ישראל, קטנים כגדולים. ומכאן שגם כיום צריך לשמח בחג את תלמידי החכמים, שהם הרבנים והמורים, כדוגמת הכוהנים והלוויים (בניין שלמה א, לג).

האחריות המוטלת על כל המסובים

כדי לקיים את המצווה כראוי, על כל אחד ואחד מבני המשפחה לשמור על אווירה טובה בחג, ובמיוחד בעת הסעודות, להתחמק בכל יכולתו מאמירות פוגעות, להתאמץ לשמח את המסובים בדברי ידידות, ועל ידי כך יזכה לשמחה אמיתית.

ויש יהודים שמושפעים מהתרבות החילונית, וההתאספות המשפחתית בחגים נהפכת אצלם לאירוע מעיק ומתסכל. הם מעירים לקרוביהם בציניות על הופעתם והתנהגותם, ולפתע הם נזכרים בעלבונות ישנים ומתקוטטים על כך, ובנוסף לכך החג גם פוגע בדיאטה שהם מצליחים לשמור תמיד באופן מושלם… זו התוצאה המצערת של החילוניות המנוכרת לקדושת החגים ולערכי המשפחה. הדבר משתקף בדבריהם ובכתיבתם של רוב העיתונאים החילונים.

ככל שנתחזק בהבנת קדושת החג וערכי המשפחה, כך נוכל להתאפק מלפגוע בקרובים ונרצה יותר להחמיא להם ולשמחם. ועל ידי כך נזכה לקיים את החגים בשמחה ובשלום, ולהמשיך מהם ברכה לכל ימות השנה.

מצות שמורות לליל הסדר

מצוות עשה לאכול מצות בליל הסדר, שנאמר: "בערב תאכלו מצות" (שמות יב, יח). ועל המצות צריך לשמור באופן מיוחד שלא יחמיצו, שנאמר: "ושמרתם את המצות" (שם יב, יז).

יש אומרים שצריכים לשומרן כבר משעת קצירת החיטים (רי"ף, רמב"ם), ויש אומרים שמספיק לשומרן משעת הטחינה (רא"ש, רש"י ועוד). בנוסף לכך, נחלקו הפוסקים אם השמירה צריכה להיות בכוונה מפורשת לשם מצווה (שאילתות ורשב"א), או שמספיק שישמרו אותן שלא יחמיצו, אבל אין צורך לכוון בשמירתן לצורך מצווה (רא"ה).

למעשה, בליל הסדר נוהגים לדקדק ולאכול מצות שנשמרו משעת הקצירה, ומשעת הלישה מקפידים לכוון לשומרן ולאפותן לשם מצווה. ואף שלהלכה אפשר לצאת ידי המצווה גם במצות שמורות משעת טחינה, מכל מקום לכתחילה צריך לקיים את מצוות אכילת מצה בליל הסדר במצות שהחיטים שלהן נשמרו משעת קצירה (פניני הלכה יב, ב ג).

האם צריך להכין לליל הסדר מצות יד

יש מהדרים לאכול דווקא מצות יד בליל הסדר, כי יש אומרים שצריך לאפות את המצות שאוכלים לשם מצווה בליל הסדר בכוונה מיוחדת לשם מצוות אכילת מצה. ומכיוון שהמכונה אינה יכולה לכוון, נמצא שאין לקיים את המצווה במצות מכונה.

ודעת רוב הפוסקים שמצות מכונה כשרות לכתחילה למצוות ליל הסדר, מפני שגם מה שמכוונים בעת שמפעילים את המכונה לשם "מצת מצווה" מועיל, והרי זה נחשב שעשו את המצות לשם מצווה. ועוד שלדעת כמה ראשונים, אין צורך בכוונה מיוחדת בעת עשיית המצות, אלא המצווה היא לשמור על המצות שלא יחמיצו.

למעשה, מצות המכונה כשרות לכתחילה לקיום מצוות אכילת מצה בליל הסדר, ויש הידור במצות יד.

האם ראוי לקנות מצות שמורות לכל הפסח

שאלה: האם בשאר ימות הפסח כדאי להדר ולקנות מצות שמורות משעת קצירה, או שאפשר להסתפק במצות רגילות, שמחירן כשליש ממחיר המצות השמורות?

תשובה: שני צדדים לשאלה: א) מצד מצוות אכילת מצה. ב) מצד חשש חמץ.

א) לדעת מקצת הראשונים והאחרונים (רא"ש, גר"א) יש מצווה לאכול כזית מצה בשתי סעודות בכל יום מימי הפסח. אולם לשם כך אפשר להסתפק במצות רגילות, מפני שאף שקוראים להן מצות שאינן שמורות, באמת הן שמורות משעת טחינה, ולכן בשעת הצורך אפשר גם בליל הסדר לקיים בהן את המצווה, וקל וחומר שאפשר לקיים בהן את מצוות אכילת מצה בשבעת ימי הפסח.

ב) אמנם מצד חשש חימוץ יש בוודאי הידור להקפיד לאכול דווקא מצות שמורות משעת קצירה. וזאת מפני שאכן בפועל, במצות הרגילות יש תערובת מסוימת של חמץ, שאמנם לדעת רוב הפוסקים הוא בטל בשישים, ולכן הוא כשר. אבל יש פוסקים שמחמירים וסוברים שבפסח חמץ אינו בטל בשישים, ולכן לדעתם אסור לאכול מצות רגילות. ונבאר יותר.

המצות הרגילות לעומת השמורות

באפיית מצות רגילות מגמת היצרנים היא לייצר כמה שיותר מצות במהירות, כדי להוזיל את מחירן להמוני בית ישראל, ואילו במצות שמורות משתדלים לדקדק ולהדר.

את החיטים של המצות השמורות מקפידים לקצור לפני שהתייבשו, כך שגם אם ירדו עליהם גשמים מרובים בעודם מחוברים לאדמה – ודאי שלא החמיצו, הואיל והם יונקים עדיין חיות מהאדמה. לאחר קצירתם מקפידים לאחסנם במקום יבש, ולכן אין בהם חיטים שנרטבו במים והחמיצו. אולם בחיטים הרגילים שבדרך כלל מייבאים מחו"ל, שמהם עושים את שאר המצות, מסתבר שיש חיטים שהחמיצו, או מפני הגשמים שירדו עליהם לאחר שהתייבשו ועוד נותרו בשדה, או מהמים שלפעמים ישנם בתחתית המחסנים שלהם.

גם בשעת הלישה יש הבדל משמעותי בין סוגי המצות. כשאופים מצות שמורות, נוהגים כל פחות מ 18 דקות להפסיק את פעולת המכונה, לפרק את חלקיה ולנקותם היטב. ואילו באפיית מצות רגילות המכונות ממשיכות לעבוד ברציפות שעות רבות, ותוך כדי פעולתן מפסיקים את הזרמת הבצק ומנקים את המכונה עד כמה שאפשר. כמובן שיש ערך לניקוי הזה, אלא שהוא אינו מושלם, ומסתבר שמעת לעת נשארים בחריצי המכונה חלקיקי חמץ שעברו עליהם יותר משמונה עשרה דקות והם מחמיצים, ויש חשש שהם חוזרים אחר כך ומתערבים בבצק המצות.

כללי ההלכה למעיינים

לכאורה לפי זה כולם צריכים להחמיר לאכול מצות שמורות. אולם להלכה כלל ישנו בידינו, שכל האיסורים שנתערבו בטלים בשישים, וכך גם החיטים שהחמיצו וחלקיקי הבצק שנותרו במכונה בטלים בשישים.

ואמנם החמירו חכמים ואמרו שחמץ בפסח אינו בטל אפילו באלף, מכל מקום לדעת רוב הפוסקים כאשר התערובת נעשתה לפני הפסח, כבר בטלו בשישים ואין בהם יותר איסור (שו"ע או"ח תמז, ד).

ואף על פי כן יש מקום להחמיר, מפני שיש סוברים שגם חמץ שהתבטל לפני הפסח בשישים חוזר וניעור עם כניסת החג ואוסר את כל התערובת (רמב"ם ורשב"א). ואף שלהלכה אפשר לסמוך על הפוסקים המקילים שהם הרוב, ובנוסף לכך המחלוקת הזאת היא בדין של חכמים, שכן חכמים הם שקבעו שהחמץ בפסח אינו בטל באלף, מכל מקום בוודאי שישנו הידור לצאת במצות הכשרות לכל הדעות.

סיכום להלכה

המצות הרגילות שהן שמורות משעת טחינה כשרות לכתחילה לכל הפסח, ואף לסוברים שיש מצווה לאכול מצה בכל שבעת ימי הפסח – מקיימים בהן את המצווה. והמהדרים אוכלים מצות שמורות משעת קצירה, בעיקר מפני שמדקדקים יותר בשמירתן מחימוץ.

במה עדיף להדר, במצות שמורות או בצדקה

יש טוענים כנגד המהדרים בקניית מצות שמורות, שיותר טוב להדר ולתרום את הכסף לעניים מאשר לקנות מצות שמורות לכל החג. אלא שטענה זו יכול לטעון רק אדם שאינו מבזבז כסף על מותרות, שהוא אכן יכול לומר בצדק שצדקה לעניים חשובה יותר מההידור במצות שמורות. אבל מי שקונה רהיטים יקרים ובגדים יקרים, ומשקיע בכך אלפי שקלים, מדוע שדווקא בהידורי מצווה יחסוך ויקנה את המצות הפשוטות?!

מכל מקום, למעשה, המצות הרגילות כשרות, ואפשר לסמוך על המשגיחים שעושים את מלאכתם כראוי, ואין חובה להדר בקניית מצות שמורות. וכל אדם צריך להחליט לעצמו אם ירצה להדר ובמה.

סבון כלים כשר לפסח?!

מחלוקת הפוסקים האם הכלל "סיכה כשתייה" נאמר לגבי חמץ בפסח • העיקר להלכה שמוצרי סיכה וקוסמטיקה אינם צריכים הכשר לפסח • משחת שיניים ושפתון שיש לו טעם זקוקים להכשר • סבון כלים אינו זקוק להכשר לפסח • תרופות טעימות חייבות בהכשר לפסח • תרופות שאין להן טעם מותר לבולען ואינן צריכות הכשר לפסח • איסור נטילת תרופות בשבת, גזירה משום שחיקת סממנים • כאשר המיחוש גורם לצער, מותר ליטול תרופות שמיוצרות בבית חרושת • נטילת גלולות למניעת היריון ולחיזוק היריון בשבת

קרם גוף ומוצרי קוסמטיקה בפסח

נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר להשתמש בפסח במוצרים שנועדו לסיכת הגוף, כגון קרם ידיים וקרם גוף, שמעורב בהם חמץ. יש אומרים שמדברי חכמים סיכה אסורה כשתייה, שכן גם על ידי סיכה החומר נבלע בעור, ולכן גם אם החמץ אינו ראוי למאכל כלב, מכיוון שהוא ראוי לסיכה – עדיין שם חמץ עליו ואסור להשתמש בו בפסח. ולכן לדעתם צריך להשתמש בפסח בקרמים וסבונים ושמפו כשרים לפסח.

ויש אומרים, שסיכה נחשבת כשתייה רק לגבי איסור סיכה ביום הכיפורים וסיכה בשמן תרומה, אבל שאר הדברים שאסרה אותם התורה – אסורים באכילה ולא בסיכה. ואף שהחמץ אסור בכל הנאה, מכיוון שעוד לפני פסח נפסל מלהיות ראוי למאכל כלב – אין עליו יותר שם חמץ, ומותר ליהנות ממנו ולסוך בו את הגוף בפסח.

הלכה למעשה

הכשר לפסח לסבון לשטיפת כלים אינו אלא גימיק שיווקי של היצרנים, שעל ידי כך הם חושבים להשיג יתרון על מתחריהם. ותמיהה גדולה על גופי הכשרות שמשתפים איתם פעולה במתן ההכשר ועושים את תורתם קרדום לחפור בו

מצד הדין, מכיוון שמדובר בספק איסור מדברי חכמים, הלכה כדעת המקל. וגם אם היה ידוע לנו שעירבו במוצרים חמץ, מכיוון שבפועל הוא כעת במצב שאינו ראוי למאכל כלב – מותר להשתמש בהם בפסח. לפיכך, אין צורך בהכשר לפסח למוצרים שנספגים בגוף כמו קרם גוף, שפתון שאין לו טעם, ובשמים שיש בהם אלכוהול.

בנוסף לכך, לא מצוי כיום שיערבו במוצרי הקוסמטיקה שלנו חמץ. משום שעיקר החמץ שעירבו בעבר במוצרי הקוסמטיקה היה אלכוהול שהופק מחיטה, אבל כיום כמעט תמיד משתמשים באלכוהול שמופק מתפוחי אדמה, שהוא זול בהרבה. וגם אם מדובר במקרה נדיר שהאלכוהול הופק מחיטה, ייתכן שהופק באופן שאינו חמץ. וגם אם הופק באופן שנעשה חמץ, כבר למדנו שהעיקר להלכה שאם הוא נפסל ממאכל כלב הוא מותר (פניני הלכה פסח ח, ט).

בדרך כלל לאחר שאני מלמד הלכה זו שואלים אותי "וכיצד אתה נוהג למעשה?". ואני משיב: אם יש קרם או סבון כשר לפסח, אנחנו מעדיפים להשתמש בו. אבל אם לא היה בחנות קרם מתאים, או שהוא היה יקר באופן משמעותי, או שיש מישהו רגיש שטוב לו סבון או שמפו מיוחד, אנו משתמשים במוצרים הרגילים של כל השנה.

משחת שיניים ושפתון

במשחת שיניים ושפתון שיש לו טעם חייבים להקפיד על כשרות לפסח, שהואיל ויש בהם טעם, הרי הם כשאר מוצרי המזון שחייבים להקפיד בהם על כשרות לפסח.

האם סבון לשטיפת כלים צריך הכשר לפסח?

סבון לשטיפת כלים אינו זקוק להכשר לפסח. ואף על פי שהוא בא במגע עם כלי האוכל, מכיוון שטעמו פגום לגמרי – גם אם עירבו בו חמץ, אין בו יותר איסור. ואמנם אם אדם היה מתכוון לאכול חמץ שנפסל ממאכל כלב, מכיוון שהחשיב אותו כמאכל, הרי הוא עובר באיסור מדברי חכמים. אבל כאן, שאף אחד אינו מעוניין לטעום מהסבון לשטיפת הכלים, גם אם קרה ולא שטפו את הכלים היטב ונותר בהם טעם סבון, אין בזה שום איסור.

שאלה: מדוע יש גופי כשרות שמעניקים הכשר לסבון לשטיפת כלים?

תשובה: זהו גימיק שיווקי של יצרני הסבון לשטיפת כלים, שעל ידי כך הם חושבים להשיג יתרון על מתחריהם. ותמיהה גדולה על גופי הכשרות שמשתפים איתם פעולה במתן ההכשר ועושים את תורתם קרדום לחפור בו.

שאלת התרופות בפסח

שאלת התרופות בפסח היא מן השאלות הנפוצות ביותר. החשש הוא שמא מעורב בגלולות עמילן המופק מחיטה. תפקידו של העמילן להקשות ולגבש את הגלולה, ואם העמילן הופק מתפוחי אדמה אין כל בעיה. וגם אם הופק מקטניות, מותר גם לאשכנזים לבולעו לצורך רפואה.

השאלה היא מה הדין כאשר העמילן הופק מחמשת מיני דגן. וכן בסירופים יש חשש שמא מעורב בהם אלכוהול מחיטה.

תרופות טעימות חייבות כשרות

אם התרופה טעימה, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, חובה לברר אם היא כשרה לפסח, וכל זמן שלא נודע שהיא כשרה לפסח – אסור לאוכלה. ורק מי שהוא חולה מסוכן ואין לתרופתו תחליף, מותר לו לאוכלה, מפני שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ.

מנהג המחמירים בתרופות מרות שיש בהן חמץ

יש מדקדקים שלא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שהם חוששים לדעת פוסקים בודדים הסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב, ואסור מדברי חכמים לבולעה. ויש שהתירו לבלוע תרופות מרות שמעורב בהן עמילן חמץ לחולים שנאלצים לשכב במיטתם או שכל גופם כואב, אבל החמירו למי שסובל מכאבים ומיחושים קלים, שלא ייטול תרופה זו.

לרוב הפוסקים הן מותרות

אבל לדעת רוב הפוסקים מותר לבלוע בפסח כל תרופה שטעמה מר או שאין לה טעם, ואף אם עירבו בה עמילן מחיטה שהחמיצה. שהואיל והחמץ נפסל מאכילת כלב לפני פסח, אינו נחשב יותר חמץ. ואין לומר שבזה שהוא רוצה לבלוע את התרופה הוא מראה על עצמו שהחמץ חשוב בעבורו, מפני שלא החמץ חשוב לו אלא התרופה, והיא עצמה מרה ואינה ראויה לאכילה, ולכן החמץ שבה בטל ואין בו איסור.

ולכן מותר ליטול תרופה מרה שיש בה עמילן חמץ גם לצורך הפגת כאבים קלים או מניעת מחלות או חיזוק הגוף.

למעשה אין צריך לעיין בלוח התרופות כאשר אין לתרופה טעם

על פי מה שלמדנו, כל התרופות שאין להן טעם, על אף שכתוב בלוחות שהן לא כשרות לפסח, להלכה, על פי דעת רוב הפוסקים, הן כשרות. וכך העיקר למעשה, כי גם המחמירים מודים שהואיל ואין להן טעם האיסור הוא מדברי חכמים, וכידוע במחלוקת בדברי חכמים הלכה כמקלים, ובמיוחד שהם הרוב.

בנוסף לכך, נדיר מאוד כיום שיימצא עמילן חמץ בתרופות לא טעימות, כי ברוב רובן של התרופות משתמשים בעמילן תפוחי אדמה או קטניות.

ולכן למעשה, אפשר ליטול בפסח תרופות מרות או חסרות טעם שנועדו לבליעה בלי לבדוק בלוחות התרופות אם הן ברשימת התרופות הכשרות לפסח (פניני הלכה פסח ח, ז).

האם מותר ליטול תרופות בשבת

שאלה: האם מותר למי שסובל מכאב ראש לבלוע בשבת גלולות כנגד כאב ראש?

תשובה: הסוגיה קצת מורכבת, וכדי לבארה נקדים שחולה בכל גופו, אפילו אין בו סכנה, רשאי ליטול תרופות בלי הגבלה. אבל על מי שחולה במקצת גזרו חכמים שלא ישתמש בתרופות בשבת, שמא יבוא לידי איסור טוחן בשחיקת סממנים (שבת נד, ב).

אלא שנחלקו מה הדין לגבי מי שמצטער מחמת שאינו נוטל גלולה. יש אומרים שהגזירה חלה רק על מי שסובל ממיחוש קל, אבל מי שכבר ממש מצטער ממנו, רשאי לבלוע תרופה (רדב"ז). ולדעת רוב הפוסקים, כל עוד אינו חולה בכל גופו, שנאלץ לשכב על מיטתו, אסור לו לבלוע תרופה.

עוד נחלקו לגבי תרופות שמיוצרות בבתי חרושת. יש אומרים שהואיל ואין אדם רגיל להכין אותן בביתו, אין חשש שיבוא לטחון ולשחוק סממנים כדי להכינן, ולכן מותר לבולען בשבת ללא הגבלה (ציץ אליעזר). ולדעת רוב הפוסקים, גם היום אסור לחולה במקצת ולסובל ממיחוש ליטול תרופות בשבת, מפני שכל תקנה שתיקנו חכמים אינה מתבטלת אלא בהחלטה של בית דין יותר חשוב ויותר גדול מבית הדין שקיבל את החלטת האיסור. ועוד, שעדיין יש אנשים שמכינים תרופות ביתיות, ונמצא שטעם התקנה לא נתבטל לגמרי.

למיחוש אסור ולמצטער מותר

למעשה, אף שבכל אחת משתי המחלוקות רוב הפוסקים החמירו, מכל מקום מכיוון שיסוד האיסור מדברי חכמים, בצירוף של שתיהן יש להקל. לפיכך כאשר המיחוש גורם צער, אפשר ליטול תרופות שמיוצרות בבית חרושת.

לפיכך, כאשר אדם מוטרד ממיחוש באוזניים או בעיניים, לא ייקח טיפות לרפאם. אבל אם המיחוש מצער אותו, רשאי לקחת טיפות. וכן לגבי נזלת, כאשר היא רק מטרידה לא ייקח טיפות לאף, אבל אם הנזלת מצערת אותו – ייקח טיפות לאף.

הרגיל ליטול תרופות תדיר רשאי ליטול מהן גם למיחוש

כל החומרה שהסובל ממיחוש לא ייטול תרופה בשבת, אמורה לגבי אדם שאינו רגיל ליטול תרופות מעת לעת. אבל מי שרגיל בכך, ומקפיד שיהיו לו בביתו תרופות שונות נגד כאבי ראש וכיוצא בזה, רשאי ליטול תרופות שמיוצרות בבית חרושת גם להפגת מיחוש בלבד.

שכן למדנו שכאשר אדם נצרך ליטול תרופה מסוימת ברצף, מותר לו ליטול אותה גם בשבת. מפני שיש סוברים, שגזירת חכמים לא חלה כלל על תרופות שהתחיל ליטול אותן לפני שבת, שהואיל והוא יודע בערב שבת שיצטרך לה בשבת, יכין אותה מערב שבת, ואין חשש שיבוא לשחוק סממנים בשבת (ר"ש קלוגר). ולכן מותר לאישה שנוטלת כדורים למניעת היריון או לחיזוק היריון להמשיך ליטול אותם בשבת.

וכן הדין לגבי מי שרגיל ליטול כדורים לכל מיחוש, שהואיל והוא מקפיד להחזיק תרופות בארון, הן מוכנות אצלו תמיד מערב שבת. ועוד, שהואיל והוא רגיל בזה, יש לו צער כאשר אינו נוטלן (פניני הלכה שבת כח, ה ו).

טור שבועי בעיתון בשבע מאת הרב אליעזר מלמד